תורת אמך, תרומת הנשים לעיצוב ספר התורה וסביבתו

פרק א

תרומת הנשים לעיצוב ספר התורה וסביבתו

הקדמה

בדברינו למעלה הוזכרו פנים רבות, בהלכה ובמנהג, שתרמו להעצמת זיקתן המיוחדת של הנשים לספר התורה, זיקה אותה האצילו כאמהות על בניהן הרכים. ביסודה של זיקה זו שבין ספר התורה לאישה ניצבת תפיסה עקרונית: התורה עצמה מתוארת כאישה, וככלה המאורסה. מתוך תיאורים רבים עולה הדה של זיקה זו, היא באה במקומות רבים עד מאוד בספרות חז"ל, וביצירה הפייטנית. עד שהמונחים "ירחא דכלה" ככינוי לחודש בשנה המוקדש ללימוד תורה, או "שבת כלה" ככינוי לשבת  שלפני חג השבועות הוא חג מתן תורה ועוד ועוד, הינם מנכסי צאן ברזל של הלשון העברית לדורותיה. וכמו שלכלה יש כ"ד קישוטים, כן גם ספרי המקרא הריהם כ"ד במספר; וכמו הכלה המובלת לכלולות בחופה נעטרת מעל ראשה, אף ספר התורה המובל אל ארון הקודש לאחר שנסתיימה כתיבתו נעטר בחופה מעליו; וכמו ההיתר היחיד לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ הוא על מנת לשאת אשה, כן גם היתר זה חל על המבקש ללמוד תורה, ולא זו בלבד שאף נקבע בהלכה שמותר למכור ספר תורה על מנת להשיא בו אשה. וכך הלאה והלאה, רשימת מקבילות ארוכה של דמות האשה והתורה[1].

אף הנשים חשו זיקת הזדהות עם ספר התורה, ועם שהן מנועות מלעלות לספר התורה לקריאה בו[2], ועם שהן אף נמצאות במקומן שבעזרת נשים כרחוקות מלגעת בספר התורה ולנשקו בפיהן או בידיהן עצמן, אין בדבר לעמעם ולו במשהו את זיקתן העמוקה לספר התורה, ואת רצונן לתרום לספר התורה, בנויו, בלבושיו, בתכשיטיו.

בדרכים רבות תרמו הנשים את תרומתן הישירה לספר התורה, באהבה גדולה ובהתמסרות מרובה. להלן נציג כמה מהן.

א. תרומת ספר תורה

אכן נחלקו הדעות אם נכללת האשה בין המצווים על כתיבת ספר תורה. שיש שקבעו כי אין האשה מצווה לכתוב ספר תורה[3], ויש שתהו בדבר על שום מה אין הן בכלל מצווה זו.[4] ואולם מוסכם על הכל כי אין הנשים משתתפות בכתיבת ספר התורה (כדרך שאינן כותבות תפילין ומזוזות[5]), שכן הלכה מפורשת היא.[6] ועוד זאת מוסכם על הכל כי גדולה זכותה של האישה התורמת לכתיבתו של ספר תורה הניתן לבית הכנסת, שזכות היא לה שמסייעת היא בכך לקריאת התורה בציבור.[7]

תרומתה של האישה לכתיבת ספר תורה יכולה להיעשות כמובן באמצעות תשלום שכרו של סופר הסת"ם, ויכולה היא להיעשות באופן זה שהיא מטפלת בכל צרכיו של הסופר, להחזיקו ולכלכלו, בעת שהוא כותב את ספר התורה.

עדות חיה לדרך זו של כתיבת ספר תורה, מתוארת ביד רגישה בספר "אוהב התורה" שעניינו ספר התורה שנכתב לפני כמאה שנים על ידי בני הזוג, ר' מאיר הלפרט וזוגתו מרת ראצה לאה, מן העיירה בורשא שבחבל מרמרוש שבמערב רומניה. בני הזוג הקימו "חדר" בביתם, ואזי עלה הרעיון בלבם לכתוב ספר תורה שישכון בביתם וישמש את ילדי ה"חדר".

את מעשה כתיבת ספר התורה העמיסה מרת ראצה לאה על שכמה.

...כאשר ר' ישראל השוחט מגיע לחצר הבית לשחוט שתי תרנגולות עבור ארוחת הצהריים, שואלת אותו מרת ראצה לאה:

"האם מוכן מר לשחוט בהמה אחת באהבה?"

עיניו שואלות: "למה היא מתכוונת?" ומרת ראצה לאה מסבירה: "ספר תורה מבקשים אנו לכתוב. יודעת אני שיש להשיג יריעות קלף רבות, ויש להודיע בכל הסביבה על כוונתנו זו. אך היריעה הראשונה, הפותחת ב"בראשית ברא", מבקשת אני שתבוא מבהמה שהשוחט ישחט באהבה. באהבה לה' יתברך ובאהבה לילדים, לילדים שלומדים תורה".

נענה ר' יואל השוחט ומבטיח: "מרת ראצה לאה! בלי נדר, בכל פעם שאבוא לביתך, בטרם אשחט את העופות, אכנס לחדר הלימוד ואלמד עם הילדים תורה. ובפעם הבאה, כשאתבקש על ידי יהודי לשחוט בהמה גסה, לא רק אשחיז את הסכין עד דק, ולא רק ארד לטבול קודם לקיום המצווה, אלא מבטיח אני שאעביר במחשבתי כל אחד מהילדים, אותו ואת תלמודו..."[8]

לימים הזדמן לביתם סופר סת"ם, שלא הזדהה בשמו, ובני הזוג אירחוהו וכלכלוהו במשך זמן כתיבת ספר התורה. כתיבת הספר מראשיתה הייתה מלווה לכל אורכה בשיתופם של הילדים:

יריעות העור מגיעות לידיו של ר' סת"ם, והוא מזמין את הילדים לראות כיצד הוא טובל אותן בסיד. "יש להמתין" הוא מסביר "עד אשר ינשרו כל שערות הבהמה, כך יהיה הקלף טוב ומהודר". ומאותו יום עוסקים הילדים והמלמד בלימוד דיני המצוה של כתיבת ספר תורה.

יום ראשון הוא היום הראשון לכתיבת הספר.

עומדים ר' מאיר ומרת ראצה לאה ובני ביתם, ואיתם השוחט, המלמד והילדים. הכל סובבים את ר' סת"ם שעלה מטבילה בנחל וממתינים...

נוטל ר' סת"ם את הנוצה שקיבל ממרת ראצה לאה, טובל אותה בדיו שהכין ומכריז: "הריני כותב ספר תורה זה לשם קדושת ספר תורה, וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם...[9]

שתי אהבות השוכנות בליבה של האישה-האם בישראל חברו יחד בכתיבת ספר התורה: אהבת הילד, ואהבת ספר התורה. והדברים עולים כלפי הנאמר בפרקים קודמים אודות הזיקה שבנפש האישה בין ספר התורה ובין הילד.

בקוטב אחר של העם היהודי חיו השר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית. הללו, כידוע היו עתירי עושר וכבוד, נשואי פנים ונכבדי העם היהודי. ואולם הם לא זכו לזרע של קיימא (רבים באותה תקופה קראו לבניהם הנולדים "משה" ו"יהודית" לכבודם של בני הזוג). לקראת "חתונת הזהב" שלהם, בשלהי שנת תרכ"ב (1862), לא נמצאה דרך נאותה יותר לציין מאורע זה אלא בכתיבת ספר תורה:

...הם זכו לחוג את חתונת הזהב שלהם. יהודית היתה כבר חולה, אך קמה ממטתה לסיים ספר תורה שהוקדש ליום זה. בליל ראש השנה תרכ"ג, 1 באוקטובר עלתה נשמתה השמימה...[10]

לכשתימצי לומר, כמו מרת ראצה לאה הלפרט שבפאתי ארץ רומניה, כך גם השרה יהודית מונטיפיורי שבארץ בריטניה. שמחתן היא כתיבת ספר תורה, משיבת נפשן לילדים שיש להן או כפיצוי על הילדים שלא חננן ה'.

תרומה אחרת לכתיבת ספר תורה שבידי האישה, היא זו של אשת הסופר. זו האישה התומכת ביד בעלה לכתוב את ספר התורה, כתיבה הנעשית בתוך הבית פנימה, והמאצילה הודה על פני הבית. זה הבית שבו נמצאים מגילות קלף שבטרם כתיבה, ויריעות כתובות בדברי התורה הקדושה.

סיפורו של ש"י עגנון "אגדת הסופר"[11] המספר את מעשה רפאל הסופר הכותב ספרי תורה ואת מעשה אשתו מרים, שציר מרכזי מבריח מראשיתו ועד סופו המר: מן הצד האחד, זיקת האשה אל ספר התורה (הנכתב על ידי אישהּ הסופר), ונמצא הספר קרוב עד מאוד אליה. ומן הצד האחר, היעדרו של ילד, עליו תאציל אהבה זו לספר התורה. היא צופה בבעלה היושב וכותב את ספר התורה, ובאותה עת היא רואה בעיני רוחה את ילדה לומד תורה:

כך יושבת מרים הצנועה ומשחלת חוט אחר אחר חוט וחוט של חסד נמשך והולך מלמעלה ומלאכים טובים מעלים לפניה כמה מיני דמיונות, כגון שהיא מתקינה בגד לבנה שיושב ולומד תורה בחדר, ומדי פעם היא מגביהה שתי עיניה הכשרות כלפי רפאל אלוף נעוריה שיושב לו מעבר למחיצה אצל החלון על השולחן הטהור המכוסה טלית של מצוה"...

מעבר למחיצה עומד גם ארון ומטה, המטה מכוסה במפה צבעונית נקיה, ובארון מונחים יריעות ותשמישי קדושה. שם תלויה שמלת חופתה הלבנה, שם עפר ארץ ישראל ספון.[12]

שמלת חופתה של מרים, שלא התממשה לכלל לידת ילדים, מונחת בעצבונה יחד עם אפר ארץ ישראל (הנועד, כידוע, להיטמן עם האדם בקברו), ויחד עם יריעות ספרי תורה שלא חברו יחד לכלל ספר תורה שלם, ועם תשמישי קדושה הנתונים בארון ואין משתמשים בהם בפועל. נוכחותו הקרובה של ספר תורה שאין עמו נוכחותם של ילדים, מטביע חותם עמוק של עצב בנפש האישה שלא זכתה לממש את שמלת חופתה. [13],  וכך גם נחתם הסיפור:

פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו.

מוטיב דומה לשמלת החופה של האישה שלא זכתה להיפקד בילדים הכרוך בשמחת ספר התורה, מופיע אצל סופר יהודי נוסף המתאר את הווי החיים היהודי, י' בשביס-זינגר[14]: הזוג יעקב (יאשה) ואסתר נשואים כעשרים שנים, וילדים אין להם. הוא פרק כל עול של תורה ומצוות ואורח חיים יהודי מעליו, ואילו היא שומרת תורה כהלכתה. הפער ביניהם בא לידי ביטוי בחג השבועות, יום מתן תורה. הוא נשאר בבית, והיא הולכת לבית הכנסת וכובע יום כלולותיה עליה:

כל בתי הכנסת, בתי המדרש ובתי התפילה של החסידים היו מלאים וגדושים בחג השבועות. לובלין כולה התפללה. אפילו אסתר חבשה את הכובע שהכינה לעצמה ביום כלולותיה, לקחה סידור "קרבן מנחה" וספר תחינות בכריכת זהב והלכה לעזרת הנשים בבית הכנסת. אבל יאשה נשאר בבית...

לרגע נרעד. הדלת נפתחה ואסרת שבה מבית הכנסת. בידה האחת מחזור התפילה וספר התחינות, ובאחרת היא מרימה את שולי שמלת המשי עם הקפלים והסרטים. הכובע עם הנוצה הזכיר ליאשה את יום נישואיהם; את העלייה לתורה והובלת הכלה לבית הכנסת בשבת שלאחר החופה. פניה של אסתר קרנו בשמחה שאננה של מי שמעורב עם הבריות ומשתתף בטקסי החג... איזו מין זרות נשארה ביניהם, כאילו היו זוג צעיר שזה עתה נישא.

ב. תפירת יריעות ספר התורה

מלאכה נשיית מובהקת היא מלאכת הטוויה והתפירה, ואת כשרונה זה נותנת האישה-האם לפרנסת ביתה (כאמור במזמור "אשת חיל", שבמכלול שבחיה של אשת חיל נאמרו שלשה פסוקים בתיאור צד זה של עיסוקיה: דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה... ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך... מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה.[15]). במלאכת כשרון זו באה לידי ביטוי חכמתה היתירה של האישה ("אין חכמה לאשה אלא בפלך"[16]), ואת כשרונה וחכמתה הללו היא מקדישה לקודש (כנאמר במעשה המשכן: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו[17]).

מכאן גם עלה רצונן של נשים להשתתף בתפירת יריעות ספר התורה. הנה כך מעיד ר' אלעזר מוורמייזא, מחבר ספר "הרקח", בן המאה הי"ב בקינה שנשא על אשתו דולצה שנהרגה עם שתי בנותיה בידי מרצחים בשנת תתקנ"ז[18]:

..וקודם הריגתה קנתה קלפים לכתוב ספרים,

והיא היתה מפרנסת אותי ובני ובנותיי ואחרים..

זריזה בכל טותה לתפלין ולמגלות ולספרים גידים

קלה כצבי לבשל לבחורים לעשות רצון התלמידים.

חגרה בעז מתניה ותפרה כארבעים[19] ספרי תורה

טבחה טבחה ערכה שולחנה לכל החבורה.

הרי איפוא לפנינו דברי ר' אלעזר רוקח שהתיר לאשתו לטוות גידים לצורך תפילין מגילות וספרי תורה, ולתפור את יריעותיהן של ארבעים ספרי תורה, ואף ראה בזה את זכותה ושבחה[20] (ומכלל דבריו עולה קיומו של מנהג אשכנז עתיק[21] שחתן בשבת שלאחר חתונותו עולה לתורה ונודר לצדקה מעיל לכבוד התורה).[22]

דברים אלה של ר' אלעזר רוקח היוו נושא לדיונים רבים בין החכמים שבאו אחריו.[23] יש שתמהו עליו, שהרי רבו, ר' יהודה החסיד בעל "ספר חסידים" קבע[24] כי כל הפסוק לכתוב ספר תורה הריהו פסול אף לתופרו.[25] ומכאן יש הגיעו להכרעה כי בכל מקרה שבו אשה תפרה את יריעות ספר התורה "אין תקנה אלא לקרוע התפירות שנעשו באיסור מהני נשי..."[26] ומכל מקום נראה דלכתחילה יש להחמיר".[27] ואילו את דבריו של ר' אלעזר רוקח הסבירו כ"דברי אגדה" (וכל שכן דברי קינה ובכי) שאין ללמוד מהם,[28] או אפשר שאין כוונת ר' אלעזר לומר שדולצה תפרה במו ידיה את יריעות ספרי התורה, אלא שהיא רק סייעה בכך, וכגון שהסופר תפר שני ראשי תפירה של כל יריעה ובאמצעה, והיא השלימה את מעשה התפירה.[29] ועוד אמרו כי ייתכן וכוונת הדברים "תפרה בארבעים ספרים" אינה שדולצה תפרה יריעות ספרי התורה אלא שהיא תפרה ארבעים מפות לספרי תורה או מפות לארבעים ספרי תורה.[30]

בספרי הפסיקה בני ימינו[31] הוכרע כי

יש להמנע מלתת לנשים לתפור יריעות ספר תורה. ובדיעבד, אם אפשר בקלות, יתירו מה שתפרה ויחזרו ויתפרו בהכשר. ואם לא עשו כן – יש אומרים שאין להחמיר בדיעבד,[32] ויש חולקים.[33]

בעת סיום כתיבת ספר תורה, במקום שהמנהג קבוע לכבד תפירת היריעה לנשים, ואי אפשר לשנות המנהג, יש להקפיד שאת התפירה הראשונה והאחרונה ותפירה נוספת באמצע, יעשה הסופר, והשאר יעשו הנשים.[34]

בהקשר זה ראוי לציון מנהגם של יהודי מרוקו "שמניחין יריעה אחת מהספר תורה בשביל הנשים התופרות זו אחר זו, על מנת לסתור, ולבסוף תופר אותה הסופר מראש ועד סוף. וגם הנשים יודעות זה, ואין כאן גניבת דעת"[35].

ג. תרומת פרוכות ומעילים לספר תורה

אכן, בעוד שהפוסקים הללו דנים בשאלת שיתופה של האישה בתפירת יריעות ספר התורה, ונוטים לפוסלו אם לכתחילה אם בדיעבד, הכל מודים כי מקום יש לשיתופה בעשיית הפרוכת שעל ארון הקודש, ושל המעילים שעל ספר התורה.

ראש וראשית בעניין שבעשיית הפרוכת והמעיל על ידי נשים, היא תרומת ליבן של הנשים לקנות פרוכת ומעיל. תרומת הפרוכת נועדה לשמש כזכרון לנפש אחד מיקיריה (הורים, בעל, ילדים) שנפטר, ואם כאות תודה על לידת ילד ועל נס רפואה וכיוצא באלה. במקרים רבים נרקם שמה של התורמת על גבי הפרוכת, ויש שהעדיפו שלא לרקום את שמן. לחילופין, רבות מאוד הן הפרוכות שנתרמו על ידי בעלים ובנים של נשים שנפטרו, לזכרון שמה של האישה והאם. במקרים אלה, למותר לציין, צויין שמה של הנפטרת ובתוספת דברי שבח במעלותיה.

דומה כי מעטים מאוד הם בתי הכנסת בימינו שאין בהם מפרוכות שכאלה. אכן נוכח זאת מפתיעה העובדה כי יש שקמו עוררין נגד תופעה זו, כדבר העולה מתשובתו של הרב א"י ולדנברג, מגדולי הפוסקים בירושלים בדור הקודם[36]:

עובדא הוה באשה רבנית זקנה צדקנית אחת בפעיה"ק ת"ו שנדבה מעיל יפה לספר תורה, שבעלה הגאון הצדיק ז"ל נדבו לבית הכנסת שהיה מתפלל בו, ורקמה את שמה עליו לזכרון. ונתנה גם הספר-תורה להגיה ולתקן הצריך תיקון, והוציאה על זה כסף רב. וכשבאה לתיתו לבית הכנסת, לא רצו לקבל זאת, בטענה כי לא יאה להשים מעיל כזה ששם אשה רקום עליו על ספר-תורה.

היא נעלבה מאד מזה, ובאה בדמעתה על לחיה לשאול את דעתי אם אמנם יש לדבר סירובם זה מקור בהלכה.

בשאלה זו המתייחסת למקרה שהתרחש בירושלים לפני כחמישים שנה סירובם של הגבאים לקבל מידי האשה את המעיל לספר התורה הוא המעניין: הן המדובר באשה רבנית זקנה צדקנית שכל שביקשה הוא לתרום מעיל לספר תורה לזכר הגאון הצדיק ז"ל בבית הכנסת שבו בעלה היה מתפלל. ספר תורה שנתרם לבית הכנסת על ידי בעלה. ולא זו בלבד אלא שהוסיפה ונתנה גם הספר-תורה להגיה ולתקן הצריך תיקון, והוציאה על זה כסף רב. ה"בעיה" היחידה היא שהיא גם רקמה את שמה עליו לזכרון. אכן בהמשך דברי הרב א"י ולדנברג, בתוך נימוקי ההכרעה ההלכתית, מובאת הסיבה שהניעה את הגבאים לסרב לקבל את המעיל לספר התורה: שיחששו לפן ואולי יבואו לידי הרהור אם יראו שֵׁם אשה על פרוכת או מעיל, וכדומה.

לא נאמר בדברי הרב וולדנברג מי היו אותם גבאים שסירבו לקבל את נדבת הפרוכת של אותה רבנית זקנה, ואולם מפיו של המגיד הירושלמי הנודע, ר' בן ציון יאדלר אנו למדים כי "אבי היה מונע מלפרוס פרוכת בבית הכנסת שכתוב עליה 'נדבת האשה' או 'אשת זה וזה'. וכשפירסו פעם פרוכת כזו, לקח סכין וחתך אותיות אלו. כי היה אומר 'די לנו ביצר הרע מבחוץ, ואין אנו צריכים להכניסו בפנים בית הכנסת.[37]

תשובתו של הרב ולדנברג מיידית וחד-משמעית:

השיבותי לה על אתר שאין כל מקום לכך, ושלחתי להגיד להם בשמי כי הלכה פסוקה היא ביורה-דעה סימן רמ"ט סעיף י"ג דמי שמקדיש דבר לצדקה – מותר שיכתוב שמו עליה, שיהא לו לזכרון. ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, באין הבדל אם המקדיש הוא איש או אשה. ומעולם לא שמענו שיחששו לפן ואולי יבואו לידי הרהור אם יראו שֵׁם אשה על פרוכת או מעיל, וכדומה.

מאחורי התגובה המהירה של הרב ולדנברג ("השיבותי לה על אתר שאין כל מקום לכך") ואכיפתה המיידית ("ושלחתי להגיד להם בשמי"), ניתן להבחין בחרדתו מפני הלכי רוח של חסידות-יתר שהביאו את הגבאים לסרב באופן כה פוגע באשה הזקנה הזו.

התשובה כשלעצמה נשענת על שני טיעונים מרכזיים: האחד, המקור ההלכתי, שולחן ערוך חלק יורה דעה בו נקבע כי מותר – ואף רצוי - לאדם לכתוב את שמו על דבר צדקה שהוא נותן, שיהא לו לזכרון. והטיעון השני נסמך על היעדר תקדים לחששם זה של הגבאים.

בדומה לכך מופיעה פסיקה זהה בדור קודם לרב ולדנברג:

על דבר שאחד נדב פרוכת לבית הכנסת, וחקק על הפרוכת שמו ושם אמו. ויש כמה אנשים שמוחין בדבר... [מדברי השולחן ערוך, יורה דעה סימן רמ"ט עולה כי] מותר לחקוק שם הבעלים. ואפילו גוי המנדב דבר, מותר לו לחקוק שמו עליו.

ואי משום דכתב על הפרוכת שם אמו, ולא רצו החסידים שיזכר שם אשה על הפרוכת בפומבי – אין בזה שום חשש... דווקא רחב [הזונה], המזכיר את שמה נגרר אחר תאות זנות. וכי אם אשה רוצה להתנדב דבר לבית הכנסת, לא יקבלו ממנה אם תכתוב את שמה על נדבתה?! חס מלומר כן. שלא נמצא בשום ספר דבר זה.

אלא ודאי דמה דזכתה התורה לעושי המצוה שיכתבו שמם על המצוה, אין חילוק בין ישראל לגוי ובין איש לאשה. ואם כן מי שרוצה לכתוב שמו ושם אמו על דבר שנדב – אין מוחין בידו. ואדרבה, לדעתי הוא מוסיף לקיים במצוה זו גם כיבוד אב, כדי לזכות את אמו, להזכר שמו על דבר שהקדיש בנה לבית הכנסת.[38]

כאמור, זו היא "חומרה" הצצה פה ושם על ידי אנשים בקהילה, אם גבאים או חברי הקהילה, המונעים מפני החשש ל"הרהורי עבירה" בעוד שפוסקי ההלכה שוללים לחלוטין את צידוקם של חששות שכאלו. ודומה שאין בית כנסת בקהילות ישראל שאין בו דבר-מצווה שנתרם על ידי אשה, ושמה אינו רשום עליו.

הדברים המובאים למעלה דנים בהנצחת שמה של אשה על פני מעיל של ספר תורה או פרוכת לארון הקודש. שאלה מורכבת לאין ערוך מזו היא הקדשת בגדיה של האשה למעיל לספר תורה או לפרוכת – אם כאמצעי זכרון (בידי הבעל), ואם כדרך הזדהות אישית (בידי האשה). שאלה זו הינה בסיס לדיונים רבים בעבר ובהווה, דבר שיש בו להצביע על אופן זה כאמצעי של ממש לשימור זכרונה של הרעיה-האם שנפטרה. כשאלה שנשאלה בקהילה קטנה בעיר יפו לפני שנים ספורות, ונזקקים לעצתו של העיתונאי והסופר, אדם ברוך:

כחצי שנה קודם שהלכה לעולמה, אשתו קנתה לעצמה מעיל מהודר, ועכשיו הוא מציע לנו, מתפללי בית כנסת יפואי קטן, שהמעיל ישמש כפרוכת לארון הקודש, לאחר שיותאם לכך.

מעיל כפרוכת?!

וההלכה?! הנה תמצית הפסיקה של הרב עובדיה יוסף ("יביע אומר, חלק שלישי: "מותר לעשות פרוכת לארון קודש מבגד שהשתמש בו הדיוט, הואיל ופרוכת שלנו יש לה דין תשמיש קדושה... ו(מותר) לעשות מבגד הדיוט מפה או מעיל לספר תורה, (אך) צריך לשנות צורת הבגד".

קודם תמצית הפסיקה הנ"ל, הרב עובדיה יוסף מציג את איסור מיחזורם של חפצים משומשים (כמעיל הנ"ל) לשם קיום מצווה, כי מצווה מחייבת כוננות נפשית חדשה – ואילו החפץ המשומש משבש את היכולת ליצור כוננות חדשה. כי המשומש מהדהד בלאי, שיגרה ואוטומטיות, עצי בנין משומשים אינם יאים לבניית ארון קודש, לדוגמה.

ומדוע, בכל זאת, מעיל האשה מותר כפרוכת? התשובה מורכבת גם ממעמד הקדושה המשנית של הפרוכת, וגם מעמדת ההלכה ביחס למושגים צורה, חומר גלם, הקשר, אופי.

כיוון שלפרוכת אין את דרגת הקדושה של ארון הקודש עצמו, והיא רק תשמיש (אמצעי) הקדושה של ארון הקודש – מותר לעשות מהמעיל הנ"ל פרוכת. וזאת, בתנאי שתשונה צורת המעיל. כי שינוי הצורה הינו שינוי אופי והקשר. המעיל משנה צורה עד שהוא מאבד את אופיו ואת הקשרו כמוצר צריכה וכאביזר שימושי. הצריכה והשימושיות אינם הולמים את קדושת בית הכנסת.

ועם שינוי הצורה, המעיל נעשה לחומר הגלם שהיה קודם שעוצב למעיל. וחומר הגלם מוסב לפרוכת ונפרד מהקשריו  השימושיים והצרכניים.[39]

כאמור, "תשובתו" של אדם ברוך נשענת על פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, מלפני כחמישים שנה:

נשאלתי מאדם אחד, אם אפשר להקדיש לבית-הכנסת מבגדי אשתו שנלקחה לבית עולמה בקצור ימים ושנים, לעשותן פרוכת לארון הקודש ומפה לספר תורה, ואם אפשר להקל לפחות על ידי שינוי.[40]

תשובתו מורכבת ומשופעת במקורות. היא כוללת כמה וכמה הבחנות וקביעות משמעותיות, שלא נפרטן עתה (כמו ההבחנה בין "תשמיש דקדושה" ל"תשמיש דתשמיש דקדושה"; בין קדושת ארון לקדושת בית-הכנסת; בין דרך ההתנהגות הרשמית, שאותה אנו מצפים לראות נוהגת בגופים רשמיים-ציבוריים, לבין דרך ההתנהגות העממית; בין "בדיעבד" לבין "לכתחילה"; בין פרוכת חיצונית לארון הקודש לבין פרוכת פנימית – שלפעמים משתמשים בה גם להנחת ספר-תורה עליה; בין בגד שהשתמשו בו לרוב והוא ניכר כבגד ישן לבין בגדים חדשים שהשתמשו בהם מספר פעמים, ועוד ועוד).

הסיכום של הדיון מתיר את השימוש בבגדי נשים לפרוכת ולמעיל לספר-תורה בהסתייגויות מסויימות:

...המורם מכל האמור: שמותר לעשות פרוכת לארון הקודש מבגד שהשתמש בו הדיוט, הואיל ופרוכת שלנו יש לה דין תשמיש דתשמיש קדושה.

אמנם בבגד אשה - אם יש מי מהקהל שמכיר אותה בלבשה את הבגד עליה, יש להחמיר בזה משום הרהור, ואף על פי שאין האשה עוד בחיים. ולכן יש לשנות צורת הבגד, עד שלא יהיה ניכר.

ולעשות מבגד הדיוט מפה או מעיל לספר-תורה – צריך לשנות צורת הבגד ממה שהיה, ואז מותר לעשותו לצורך גבוה.

אכן יש מהפוסקים (המצוטטים על ידי הרב יוסף) שאסרו את השימוש בבגדי נשים לפרוכת, ובודאי לספרי-תורה, בשל חשש הרהור תאוות.

יש להחמיר [ולאסור שימוש בבגדי נשים] בפרוכת גם כן [ולא רק במעיל לספר-תורה]. שיש להרחיק דבר זה מפני ההמון שמנשקים הפרוכת. ויש בזה משום הרהור.

וכן שמע פעם אחת מפי עם הארץ אחד בשעת נשיקתו שאמר "פרוכת זו מפלונית".[41]

אכן בקהילות ישראל במזרח רווח מאוד בעבר נוהג זה שבתרומת ליבן של הנשים מן הבגדים היקרים להן, כדי שאלה ישמשו כפרוכות וכמעילים. בכלל בגדים אלה, אף בגדים אישיים נושאי סנטימנטים עמוקים, כבגדי חתן וכלה.[42] ובהקשר זה, תיזכר הפרוכת שבקבר רחל העשויה משמלת חופתה של נאוה אפלבאום הי"ד, שנרצחה ערב חופתה בחודש אדר תשס"ג.[43]

ד. עשיית פרוכות ומעילים

מלבד תרומת פרוכות ומעילים, הגדילו עשות הנשים ברקמתן ובתפירתן את הפרוכות והמעילים לכבוד התורה. הנה מנהג איטליה הוא אף לערוך מדי שבת "מי שברך" לנשים התורמות מעילים או מטפחות לספר תורה:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשָׂה מְעִיל אוֹ מִטְפַּחַת לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, וְהַמְּתַקֶּנֶת נֵר לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שְׂכָרָהּ וְיִתֵּן לָהּ גְּמוּלָהּ הַטּוֹב. וְנֹאמַר "אָמֵן".[44]

מדברי ר' יהודה החסיד עולה הדו של המנהג שבתחילה היו הגברים רושמים דברי פסוקים מתאימים על בד הפשתן שממנו עשו את הפרוכות, המעילים והמפות הפרושות על הבימה שעליהן מונח ספר התורה. ולאחר מכן היו הנשים עוברות ורוקמות בחוטי משי את המלים הכתובות[45]:

המתקנים בגד פשתן על ספר תורה, כגון מפות ומעילים, וכותבים פסוקים בבגדים, ואחר כך הנשים עושות רקמה על רושם התיבה במשי מעשה מחט.

לנוהג זה היה מקום לתקלה: בפסוקים שבהם מופיע שם ה', עלולות היו הנשים הרוקמות (מחוסר ידיעה, בשל אי ידיעתן את הנקרא), לנקב את שם ה' במחטיהן, ולעבור בכך על איסור תורה. משום כך הזהיר ר' יהודה החסיד כי "לא יכתוב אדם השם במפה, מפני שהנשים צריכות לתפור ולתחוב המחט."[46]

ומנהג זה של הנשים הרוקמות לפרוכות, מעילים וספרי תורה השתמר בארצות אשכנז לאורך ימים רבים. כדבריו של ר' יצחק דוב במברגר, רבה של ווירצבורג באמצע המאה הי"ט[47]:

על דבר המנהג שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת קודש, אם המנהג נתפשט גם כן על מלאכת מצוה כגון תפירת מפה לספר תורה או טלית...

כך נהגו נשים נשואות, אמהות לילדים, וכמותן בנותיהן הכלות, כתיאורו של פישל שניאורסון בספרו הגדול "חיים גראביצר"[48]:

...לבו של מוטי הסופר החל פועם בחזקה. הוא כבר עמד בכתיבת השורה האחרונה. ואמנם, לא ארכו הרגעים וכל האוהל נזעדזע מגודל השמחה. לפתע ובבת אחת פרצה קריאה ממאות לבבות, נתנה קול כרעם אדיר:

- חזק, חזק...

- חזק!

היה זה בעיירה מנהג מיוחד לקרוא "חזק" בסיום התורה.

וכבר היו הכל עומדים ונושאים עינים מאירות לאותה פינה שבה תפר מוטי הסופר את היריעה האחרונה. מרחוק הרגישו העולם, כי אצבעותיו של מוטי עוסקות עכשיו לא בנייר, אלא בקלף. שאי אתה יכול לכופפו או לקרעו. ועל גבי הקלף נוצצו מרחוק אותיות שחורות ומבהיקות, שנבלע בתוכן, לכאורה, זיו  הלהט החרישי של עיני מוטי השחורות. בפניו של מוטי, השותקות בכובד-ראש, הופיעה בת-צחוק לוהטת. הנה הוא מגולל את התורה, קושרה באבנט ומלבישה כתונת של קטיפה מצבע התכלת הבהירה, שבחוטי זהב דקים מרוקמים עליה מפנים מגן דוד ואותיות גדולות.

נכדתו של ר' נחום, בתו הצעירה של פיני גראבובר, דבורה'לה, כלת-חתנים, היא שרקמה בעצם ידיה. ועכשיו דחקה עצמה ליד הדלת ובנשימה עצורה הביטה מרחוק אל אותיות הזהב, שהבהיקו מעל לקטיפת התכלת הבהירה, כאור השמחה שבלבה.

באהבה רבה הגביה מוטי הסופר את ספר-התורה, חיבקו בידו הימנית, ובאמצו אותו בקלות אל חזהו, הביט אל סביבותיו במאור-פנים והשהה את מבטו על ר' נחום שביקש לכבדו בספר-התורה.

- לא, מוטי, אתה כתבת את ספר התורה, לך הצדקה להובילה לחופה...

ואמנם מבעד לדלת כבר עמדה החופה והמתינה. בחורים ואברכים החזיקו בכלונסים, איצי השמש ומנדל הגבור היו מפקחים ומנצחים על הסדרים. ומעבר לחופה משם כבר עמדו כלי-הזמר בשורה רחבה...

בפתח האוהל הופיע מוטי, ובידו ספר התורה. קטיפת התכלת הבהירה באותיות הזהב כנגד החמה. מוטי הסופר נכנס אל מתחת לחופה, כלי הזמר השמיעו שיר-לכת של חתונה. החופה, ואחריה כל הקהל נסעו לאטם מסע של יום-טוב...

ברם עיקר תרומת רקמתן של הנשים הייתה לפרוכת הסוככת על ארון הקודש. שכן, מאז ומעולם נפשן של נשים בישראל נשאתן לעבר הפרוכת, הנשקפת נכחן ממקום עומדן בעזרת הנשים שבבית הכנסת. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי הן בשירתן של הנשים עצמן והן בשירתם של בניהם המספרים אודות אמותיהן. הנה כותבת המשוררת זלדה (מי שלא זכתה ללדת ילדים משל עצמה), בשירה "ריח טוב של מרחקים"[49]:

מסוף העולם עד סופו

נודדים שירים

שיר של כל עם ולשון

באים משלים ואותות,

ריח טוב של מרחקים

נודף מהם

אם לא נגעו בדרכם

בבָאְשת המים העומדים

או בדם.

אך יפה מכל השירים

הפרכת הלבנה

שרקום עליה בחוט לבן:

לך דמיה תהלה.

כמו גם שירו של שמשון מלצר "הפרוכת",[50] המספר בשירו אודות הפרוכת שבבית המקדש, זו הפרוכת שהיטיבה עם כל בנות ישראל, והביאתן ללדת, ובו נכתב בין השאר:

הפרכת פ"א בי"ת רבואות של נימים היתה נעשית,

ושבעים ושנים נירים במסכת היתה נארגת.[51]

וכל בת ישראל שיוצאה מלפני הפרכת - יוצאת

עטורה וזהורה מיני חן ועינה מאירה ומברקת.

וזורח האור בשערה וכלה משלהבת פנים,

לחייה סומקות כשושן וצחור רקותיה כבהט.

והיו מתעברות ויולדות ומגדלות ורואות בני בנים -

ועדין ורד ללחין, לא הועם בעינים הלהט.

ואשה כל כמה שיפתה עד שלא נתברכה בבנים,

עם כל ילד וילד שבא לה - יפתה עוד בכפל כפלים!

ואולם משאין הפרכת, ילדה - מחוירות הפנים

והסמק נטל מן הלחי והלהט כבה בעינים...

כאותה זיקת נפש שחשה האשה היושבת בעזרת נשים נוכח ארון הקודש והפרוכת שעליו, מרוחקת וקרובה כאחת, חש גם זה שהתרחק מיהדותו, והוא ניצב מרחוק נכחה בגעגוע, משקיף מבחוץ על פנים בית הכנסת, אל הפרוכת. "המשורר היהודי",[52] היינריך היינה, בשירו "שבת המלכה":

..אך כל יום ששי בערב

עם דמדומי שמש, פתע

סר הקסם והכלב

שוב ליצור אדם יהפך.

שוב אדם הוא בעל נפש

עם רגשות אדם בקרב

בראש מורם ולבוש תפארת

בוא יבוא אל דביר אביהו.

"רב שלום לך, היכל חמד

מקום משכן אבי המלך!

אהל יעקב, דביר קדש

פי יישק מזוזותיך!"...

ובבית רחש סתר

חש סוד, אדון הבית

...שם לפני ארון הקודש

בו ספרי תורה יעמודו

ומכסהו שית פרוכת

עדויה אבני ברקת.

מעבר לפרוכת נמצאים ספרי התורה, ובתוכם – כך יודעים אנו לכשקראנו למעלה בפרק המוקדש למנהג ה"ווימפל – נמצא גם ה"ווימפל" שלו, של הילד היהודי ששוכן בו.

לבד מעשייתן של הנשים בדברי הבד שבסביבת ספר התורה (פרוכת, מעיל, מפה, ואבנט ומטפחותיו) עוד בא לידי ביטוי נתינתן לספר התורה בתכשיטיהן שנדבו לנויו של הספר, בתרומת ובעיצוב רימונים וכתרים לספר התורה, תכשיטים למעיל ולפרוכת, ועוד ועוד. ואין אנו מספיקים לפורטם כאן, בשל קוצר המצע.

עשייתן זו של הנשים נעשתה בביתן, כאשר ילדיהן רואים אותן עוסקות במלאכתם, ומסייעים בידם ככל שיכלו (כבנותיו של ר' אלעזר רוקח המסייעות בידי אימן דולצא). פעמים רבות הייתה מלאכת הרקמה של האם מכוונת במישרין למען ילד זה ואחר שלה, לרגל "בר המצווה" שלו. נקל לשער מה גדול היה רושם זה שנטבע בזכרון הילד, לכשחזר והתאחד למראה הפרוכת והמעיל המתנוססים לאחר מכן במלוא תפארתם בבית הכנסת, עם שהוא יודע שהרי אלה מעשי ידי אימו.

ביטוי שירי נתן לכך המשורר והמחנך ב"בית יעקב", י.ל. גירשט, בפואמה "אמא-מלאך"[53]

בזכרוני עולה כעת גם ההתרגשות, אשר פעמה

נפש אמא בתור ה"בר מצוה" שלי והציפתה בלי-די;

שקית לתפלין מקטיפה לי תפרה ובעטורים רקמה,

ולבית הכנסת מעי מעיש לספר תורה הגישה כשי.

ואני בעלותי לתורה נתקעו עיני בעטורי המעיל,

בהם הורתי זוך רמזיה והגיגיה הטמירים השקיעה.

מ"עזרת נשים" עיני אמא  ברך משי ובזהרו הציצו בגיל,

ודמותה הנאצלת בעטוריה המכונפים לי אז הופיעה.

גם פרוכת משי לארון הקודש אמא אז נדבה,

בה רקמה עטור דומה הספוג זיו רוחני נאצל;

בדמי הפרוכת היקרה לא חסכה, ועם זאת הענוה

כמתן בסתר נדבתה בעילום שמה מידיעת הקהל.

לעומת זה בצרכיה הפרטיים בכמה צמצום נהגה ובויתור!

בהליכותיה פשטות וענוה חברו למנגינת חיים צנועה;

בשבת וחג ביציע בבית הכנסת בלי מותרות פאר ועיטור

נראתה וללא התבלט התקפלה בזוך הגיג בצל פנתה הקבועה.

ביציע אושו השיראין של נשים מתפארות במכלולים,

ותמרוקיהן המגרים על איווי התהדרותן הכריזו מסביב.

אך אמא לנגוני החזן ערגה, וללחש משי הפרוכת הגוילים,

ונפשה נצמדה להגו הכרובים והלוחות שבעיטורה החביב.

---

[1] מפליא איפוא שי' נאכט בספרו  סמלי אשה תל אביב תשי"ט בפרק המוקדש לתורה, עמ' רלז לא התייחס לדימוי האשה כספר תורה.

[2]  אין זה כמובן מעניינו של מאמר זה לדון בשאלה ההלכתית המאוד אקטואלית לאחרונה, ומספר רב של רבנים דנו בה, באשר לשאלת קריאה בתורה על ידי נשים, אם במנין גברים ואם במנין נשים, אם בבית הכנסת ואם ליד הכותל המערבי, אם בשבתות השנה ומועדיה ואם בחג שמחת תורה. דעתו של כותב שורות אלה, כמסורת כל הדורות, שאין זה מן הראוי. ואכמ"ל.

[3] הרמב"ם, ספר המצוות עשין מצוה יח. חינוך, מצוה תריג. תשובות ראנ"ח סיד' סד. וכן עולה משו"ת מהר"ם מלובלין סי' סח. ויעוי' משנת אברהם סי' א סע' לו ודעת קדושים על סי' ער ס"ק ב, הליכות בת ישראל, עמ' קעג, שפירטו שיטותיהם של בעלי  זו.

[4] יעוי' שו"ת שאגת אריה סי' לה-לו, שדן בטעמם של הפוטרים את הנשים ממצווה זו, על שאין הן חייבות בכל מצוות התורה, והקשה על כך שהרי גם בני ישראל (שאינם כהנים) אינם חייבים בכל מצוות התורה. ויעוי' במשנת אברהם סי' אות מ' ובשו"ת מהר"ם שיק, סי' עד שהשיבו על דבריו. הליכות בת ישראל, שם.

[5] ומחלוקת הפוסקים היא באשר לכתיבת מגילת אסתר בידי נשים. יעוי' פרי מגדים, או"ח סי' תרצ"א במשבצות זהב ס"ק ב. ברכי יוסף שם, שערי תשובה שם. מעשה רוקח על הרמב"ם, הל' מגילה פ"א. ויצבר יוסף סי' כח בשם קסת הסופר. הליכות בת ישראל, עמ' קעד.

[6] גיטין, מה, ב, כנלמד מהיקש הכתובים וקשרתם... וכתבתם – "כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה. וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה". אמנם מקום דיון יש האם יכולה אישה לתקן את הכתוב בספר התורה, שכן יש מקום להקל בספר תורה יותר מאשר בתפילין, לענין שאם גיררה אישה את הנגיעות והדביקות שבין אות לאות (ולא שתיקנה את הנגיעות שבגוף האותיות), שדן בכך שו"ת מהר"ם מלובלין סי' פח, הובא בביאור הלכה סי' לט ד"ה בכל.

[7] שו"ת רשב"ש, סי' שכד. והוסיפו כי אם יש יתום באותה עיר שצריך להשיאו אישה, ונזקקים לכסף לשם כך – מוטב שתנדב האישה את כספה למטרה זו על פני תרומת ספר תורה. שהרי הלכה היא שמוכרים ספר תורה (ובלבד, שישנו ספר תורה נוסף לציבור, שיוכלו לקרוא בו) כדי לישא אישה (שו"ע אבן העזר סי' א).

[8] אוהב התורה, נ' מורגנשטרן, עמ' 15

[9] שם עמ' 19

[10] י' הררי, אשה ואם בישראל עמ' 134, מסדה תל אביב תשי"ט

[11] בתוך אלו ואלו, שוקן ירושלים תל אביב.

[12] שם, עמ' קלד

[13] יעוי' עוד בפשרו של הסיפור: ה' ברזל, בין עגנון לקאפקא, בר אורין רמת גן תשל"ג, עמ' 310-311. ש' זלבסקי (והיא עצמה אשת סופר סת"ם), "שחשקה נפשם בתורה" - בן עזאי כמקור לדמותו של רפאל ב"אגדת הסופר" לש"י עגנון", בתוך: אלו ואלו, עמ' קפא-קפז.

[14] י' בשביס-זינגר, הקוסם מלובלין, ספריית פועלים, 2009 (תרגום: בלהה רובינשטיין), עמ' 21-24

[15] משלי לא, יג-כב

[16] יומא סו, ב. ופירושו המלא של ביטוי זה, על שלל ההסברים שנאמרו בו, מצריך דיון לעצמו. ואכמ"ל.

[17] שמות לה, כה

[18] מובאת בשומר ציון הנאמן גליון נו]. יעוי' קלירס שם. ויעוי' הברמן א"מ, גזירות אשכנז וצרפת, עמ' קסה. אופיר ירושלים תשל"א.

[19] ויש שקראו מלה זו "בארבעים", בחילופי כ'ב' המצויים.

[20] ר' אלעזר רוקח משבח גם את בנותיו על כשרון הטוויה והתפירה (אף שאין הוא מזכיר כי טוו ותפרו בספרי תורה): הוא מונה שבחה של הבת בלט, בת השלש עשרה כי "עובדת בוראה, וטווה ותופרת ומרקמת", ובתו הקטנה חנה שצעירה ממנה בשנים, ועדיין ילדה היא "בת שנים שש היתה, וטווה ותופרת ומרקמת".

[21] מובא ברוקח סי' שנה.

[22] יעוי' רי"ל קלירס, "ספרי תורה של גדולי הראשונים" בתוך: המעין לד, תשנ"ז, גל' ד', עמ' 28.

[23] יעוי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי'סח.

[24] ספר חסידים סי' רפ. יעוי' רב"ש המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, ב, עמ' 361

[25] ר' יעקב קופל במברגר, הע' בשולי קינתו של ר' אלעזר רוקח, בתוך שומר ציון הנאמן. הביאה רב"ש המבורגר, שם שם.

[26] לקט הקמח למהר"מ חגיז, הלכות חול המועד בהשגתו על ר' שלמה ניצה

[27] רי"ק במברגר שם.

[28] ר"ג פלדר, יסודי ישורון, ב', עמ' רפה. הביאו רב"ש המבורגר, שם.

[29] שו"ת תפארת צבי, סי' נב. ר"א דבורקס, בשבילי המנהג, שבת ומועדים, ירושלים תשנ"ו, עמ' תנד. וכן בשבילי המנהג, ב' ירושלים תשנ"ז, עמ' קב-קג. רב"ש המבורגר שם.

[30] רב"ש המבורגר שם, עמ' 362.

[31] רי"י פוקס, הליכות בת ישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ' קעג.

[32] שו"ת מהר"ם מלובלין שם, וכן הובא בספר שלחן הקריאה פרק א, במסגרת השלחן ס"ק כ בשם ספר מלאכת שמים לרי"ד במברגר

[33] מגן האלף, הובא בביאור הלכה לסי' לט, ד"ה בכל.

[34] פתחי תשובה ליו"ד סי' רפא, הובא בביאור הלכה שם.

[35] ישמח לבב חלק יו"ד סי' מז דיני סת"ם אות א'. ועיין ספר חיים סי' כד אות ה' דתפירת אשה כשר בדיעבד, ועיין משנה ברורה ביאור הלכה סי' לט ס"ב, ועיין עוד לפי ספרי למוהר"י אג'ייני בערך "ספר תורה" אות קיח שכתב: אמנם טוב וישר לחזור ולתפור בכשרות. וראה עוד אצל ר"ד עובדיה, נהגו העם, מכון ישמח לב, ירושלים תשמ, עמ' רמז.

[36] רא"י ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן עט

[37] רב"צ יאדלר, בטוב ירושלים, ירושלים תשנ"ד, עמ' שיד.

[38] ליקוטי שושנים, מערכת ש' סעיף קטן יז.

[39] ברוך א', סדר יום, כתר, 2000, עמ' 22.

[40] ר"ע יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ג, אורח חיים, סימן יג

[41] ספר מאורי אור (באר שבע דף לח)

[42] כגון תיאורו של ארון הקודש בבית הכנסת "גילה" שבעיר קובה באזרבאיג'אן ובו ספרי תורה עטופים בדרך מיוחדת לקווקז - מעיל תחתון עשוי כותנת לבנה (זיר שאי ערוסי = שמלה תחתונה של כלה) ומעיל עליון עשוי קטיפה אדומה (גובו חתוני = מעיל חתן). יעוי' אמר א', "כתר, קולמוס וציץ - רימונים וידיים לתורה" בתוך: יהודי ההרים, בעריכת לאה מקדש-שמעיאלוב, מוזיאון ישראל ירושלים, עמ' 51, תשס"א.

[43] י' גולדשטיין, "בשם האב בשם הבת", בתוך: הצופה, כ"ז ניסן תשע"א: "המעצבת של שמלת הכלה של נאווה הפכה חלק מהשמלה לפרוכת, וחלק אחר לחופה, שנמסרה לגמ"ח. וביום הולדתה של נאווה, שעמד לחול באדר תש"ע, הוכנסה פרוכת על שמה לקבר רחל. וקבוצת נשים הזמינה חופה, אותה צייר אמן, שתושכר עבור תרומה לשירות הלאומי בבית חולים "שערי צדק".

[44] ד' גולדשמידט, "מנהג בני רומא" בתוך: מבוא למחזור בני רומא, תל אביב תשכ"ו, עמ' 90.

[45] ספר חסידים, סי' תתקלג.

[46] שם כת"י פארמא ס'י תרצ"ז. הובא אצל רב"ש המבורגר, שם עמ' 362.

[47] שו"ת יד הלוי, א, או"ח סי' נא. הובא אצל רב"ש המבורגר שם עמ' 363.

[48] פ' שניאורסון, חיים גראביצר, עמ' 146, הוצאת א' ציוני, תל אביב, תשט"ז 

[49] בתוך: השוני המרהיב, הקיבוץ המאוחד תל אביב תשמ"א, עמ' 45

[50] בתוך: אור זרוע,

[51] על פי משנה שקלים פ"ח מ"ה. תמיד כט, ב: "פרוכת, עביה טפח. על שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה. ומשמונים ושתים ריבוא נעשית. ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה". ויצוין  כי לפני קדמונים עמדה גירסה אחרת: "שמונים ושתים ריבות", והכוונה לנערות וילדות שהן אלה שעסקו באריגת הפרוכת, בשל שיקולי טהרה (יעוי' רש"י חולין צ, ב ד"ה ומשמונים). ובפירוש רבינו גרשום מאור הגולה, שם שם. וכן הביא ר' עובדיה ברטנורא בפירושו למשנה שקלים. ואכמ"ל.

[52] על מידת ידיעותיו של היינה בענינים יהודים יעוי' מנהגי ישראל, ז, עמ' תכו.

[53] בתוך אם בישראל (בעריכת יחזקאל רוטנברג), נצח בני ברק, עמ' 239-245