הקדמה ומבוא
הקדמה
לפני שבע שנים, בשנת תשע"ג, החילותי במסע ארוך. עושה את דרכי
בעקבותיו של איש מופלא וקדוש עד מאוד: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, זכותו (של מי שלא
היה כמותו מלמד זכות על בני ישראל) תגן עלינו.
הכנות ראשונות לקראת מסע זה החלו שלש שנים קודם לכן, בשנת תש"ע,
במלאת מאתיים שנה לפטירתו. או-אז התחלתי ללקט דברים לקראת משימה שטרם ידעתי באותה
עת מה יהיה גודלה והיקפה.
למותר לציין כי שנים לפני כן הוגה הייתי בדבריו, ושוקד לתת להם פה ושפה
הפונה אל בני דורנו (יעויין מאמרי "קול מבית, קול מחוץ", מבוע יח
תשמ"ג-תשמ"ד, המתחקה אחר אחד הסיפורים היותר נודעים המסופרים על רבי לוי
יצחק. ומאמרי "על השירה במשנתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב", מבוע, =
הבוחן את הגותו הנוקבת באשר למעשה השיר).
ואולם בשנת תשע"ג שמתי פעמיי אל אותו מסע ארוך שהועדתי לעצמי. פירות
ראשונים של אותו מהלך היו החיבורים שראו אור באותה שנה: "קדושת שיר, פירוש
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב על שיר השירים". ו"קדושת ליל סדר, פירושי רבי לוי
יצחק מברדיצ'ב על הגדה של פסח", מעוטר בציוריה של רעייתי רחל שתחיה. מאוחר
יותר, בשנת תשע"ה ראה אור הספר הקטן "עד שמצאתי, שיר השירים עם סיפורי
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ומקצת ממשליו. ונספח אליהם סיפורי החתונה הגדולה
בז'לובין", אף הוא מעוטר בציוריה של רחל שתחיה. ספר שיצא לאור לכבוד נישואיהם
של בתנו דבורה ועידו גוטמן שיחיו.
מטרתה של היציאה לאותו מסע לא הסתפקה בהליכה אצל רבי לוי יצחק עצמו בלבד,
אלא גם להיות עימו במחיצתו בתוך ביתו, עם הרבנית פרל ועם בניו ובנותיו. להתלוות
אליו במפגשיו עם רבותיו ועם רעיו וחבריו, ואף עם מתנגדיו בכל הערים בהן שימש כרב
(כולל, שלא כמקובל לטעון, גם בעיר המזוהה אתו יותר מכול: ברדיצ'ב. אף בה, לא "בא
אל המנוחה". ועל כך יעויין בפרק שעתיד לראות העוסק בשנת תקנ"ד). ועוד
ביקשתי להכיר את מפעלותיו הספרותיים, ואת פעילותו הציבורית העניפה, ואת אשר נכתב
וסופר עליו בדורו ובמשך שתי מאות שנה ויותר מאז נפטר.
מני אז, עשה מסע זה כיברת דרך ניכרת. במהלכו נחשפתי יותר ויותר לדמותו
ולפעליו, ליצירתו הגדולה ולרישומו הגדול על פני הדורות.
הפרק הבא, הפותח בעזרת ה' סידרת מאמרים שיבואו בעקבותיו, אמור להצביע על
הידע הקיים אודות רבי לוי יצחק, ועל החסר הגדול הממתין ועומד ומשחר לפתחנו
להשלימו. כאמור לעיל, הדברים נכתבו בשנת תשע"ג. בינתיים נוספו מחקרים חדשים
אודות רבי לוי יצחק (ויצויין במיוחד אוסף המאמרים המוקדש לרבי לוי יצחק, בעריכתו
של צבי מרק), ומהדורות חדשות של כתביו ראו אור. אך היצירה הגדולה והמקיפה, טרם
נכתבה.
יהי ה' בעזרנו.
מבוא
א.
במהלך כיובל שנים של פעילות קהילתית ספרותית וכלל לאומית רבת פנים, המשתרע
מראשית שנות העשרים לחיי ר' לוי יצחק בן מאיר מברדיצ'ב[1] (בשנת
תקכ"א, 1761 לערך[2]), ועד
לפטירתו (בשנת תק"ע, [3]1809) נטוע
היה ר' לוי יצחק [להלן: רל"י[4]] בלב-ליבה
של תנועת החסידות,[5] למרחביה
השונים[6]. למן
ימים ראשונים בעת שעשה בקרב חוג תלמידי ה"מגיד" ממזריץ' כאחד התלמידים
הנבחרים וככותב תורותיו, עבור דרך פעולותיו להרחבת גבולותיה של החסידות בשיתוף
פעולה עם אישי חסידות מרכזיים אחרים, ונדודיו הנסערים[7] על
פני תחנות חייו השונות, עד למעמדו כרבה הנחשב של קהילת ברדיצ'ב[8] מוצאים
אנו את רל"י עם שהוא מוקף באישי החסידות המרכזיים שבדורו.
מי שניצב בעין הסערה בכתבי ה"מתנגדים" כדמות מייצגת את חבריו
ואת דעותיהם ובתור שכזה נקרא להגן על החסידות בויכוח גלוי ופומבי, הוא זה שנקרא
להכריע במאבקים המתרחשים בתוך החסידות פנימה (כגון הטלת חרם על ר' נחמן מברסלב ביוזמת
ר' אריה לייב הסבא משפולה, או לחילופין הטלת חרם על רודפי ר' נחמן. וכגון הויכוח
העז בין ר' שניאור זלמן מלאדי ור' אברהם מקליסק), והוא זה המגיע ממרחקים, מברדיצ'ב
העיר שבווהלין, לוורשה שבפולין כדי לבטל "גזירות המלכות".[9]
רשימת האישים בעולמה של החסידות, רבותיו חבריו ותלמידיו, שאיתם ונכחם פועל
רל"י, אינה מותירה ספק באשר למרכזיות מקומו של רל"י בתקופת יובל השנים זו.
אכן, בדיקת מרקם היחסים – הקונקרטיים, הנפשיים, הספרותיים והאידיאולוגיים - שבין
רל"י לבין כל דמות ודמות שברשימה זו מעלה את מורכבות חייו האישיים של רל"י,
את סבכי התקופה בה הוא פעל, את נפתולי דרכה של החסידות, ואת מגוון התפיסות בתוככי
החסידות פנימה שאיתן התעמת רל"י. לחילופין, בדיקה שכזו תורמת להבנת דמותם
ופעלם של אותם אישים עימם קשר רל"י קשרים של עשייה משותפת ושל עימות וניגוד
עמדות ודעות.
כותר המחקר "אוהבי ורעי מנגד" מצביע על כיוון עבודת המחקר
שלפנינו: בקרב החסידות פנימה הוא זכה להוקרה ולאהבה מרובה של אוהבים ורֵעִים,[10] דומה
כי הסערות שפקדו את תוך ביתה של החסידות, נעצרו על סף ביתו של רל"י. "מדוע
לפנים היתה האהבה גדולה כל כך בין החסידים, מה שלא נמצאה כל כך בעתים האחרונות?"[11] נשאל
ר' מנחם מקוצק, והשיב על כך: "כי יש בשמים היכל אהבה. והרב הקדוש רלו"י
זצללה"ה מברדיטשוב פתח אותו היכל, ומזה נעשתה האהבה כל כך גדולה בין החסידים.
אך כאשר הרשעים השתמשו גם כן באהבה זו לאהבות חיצוניות, נמנו צדיקי הדור וסגרו את
ההיכל הזה". לא כאן המקום לנתח את תפיסתו של רמ"מ מקוצק באשר לדרכה של
החסידות, ולתמורות שהתרחשו בה. כשם שאין זו המסגרת לדון בה באשר לצדקת ההבנה
המוסכמת על הכל כי היה היה עידן שבו היתה "האהבה גדולה כל כך בין החסידים".
אכן מה שראוי להצביע עליו היא הבנת מקומו ותפקידו של רל"י בהקשר זה של
ה"אהבה גדולה כל כך בין החסידים".
בזמנים קשים בחייו הוא זכה לתמיכה ולעזרה (בעיקר, של ר' ישראל מקוז'ניץ),
ורבים השתתפו עמו במפעלים ספרותיים שיזם (דבר הבא לידי ביטוי במוסד
ה"הסכמות", שיידון בהרחבה). ברם, רל"י נותר לעצמו. בימיו הוא לא
הקים "חצר" ברדיצ'יבאית; מירב תלמידיו נמנעו במתכוון מלהציג את עצמם
בתורת שכאלו; בנו, ר' ישראל מפיקוב שעשוי היה לרשת את כס הרבנות בברדיצ'ב,
ובמובנים מסויימים הוא אכן מילא מקצת מתפקידי אביו ברבנות ברדיצ'ב, לא ישב מעולם
על כס אביו, וכס הרבנות נותר מיותם מאז (לא בלי נסיונות לנחול כסא זה. בעיקר,
מצידו של ר' משה צבי מסאוורן).
ב.
כותר המשנה "ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: חייו, פעליו, כתביו והגותו נוכח
בני דורו" משרטט במדוייק את אשר שמתי לנגד עיניו:
אין הכוונה לנסות לכתוב את הביוגרפיה המלאה של האיש, בנוסח "דמותו
ההיסטורית" או "הריאלית"[12].
ולבטח שאין כאן נסיון לתהות אודות פשר אישיותו ולחקור אחר מבוכיו ועולמו הפנימי.
הגם שחלק מהנושאים שעתידים להתברר במהלך עבודה זו עשויים לתרום תרומה של ממש
ליצירתה של ביוגרפיה עתידית שכזו. כתיבת ביוגרפיה מלאה ומהימנה של רל"י
המתחקה אחר כל תולדות חייו ופעליו, אם אכן תיתכן אפשרות שכזו, היא מפעל רב שנים
שיניב בסופו של דבר תוצאה חלקית, בין השאר בשל היעדרם של כלים שאינם נמצאים (עדיין[13]) תחת
ידינו, כגון הארכיונים של הקהילות השונות שבהן פעל רל"י במשך כיובל שנים.
המטרה העיקרית היא להציב סימני שאלה מנומקים כמעט סביב כל נתון ביוגרפי
הקיים זה עתה (גם מוסכמות רווחות תיבדקנה, וכבר עתה בשלב זה של המחקר נמצאו כמה
מהן כלא מבוססות, ובחלקן האחר הוטלו ספקות כבדים באשר לצדקתן). לחילופין, תוצגנה
אופציות אחרות למוסכמות הקיימות, באין מחוייבות להכרעה חד משמעית לכאן או לכאן. בעת
האחרונה הולכים ורבים הסבורים כי יש מקום לנסות ולהעמיד ביוגרפיה ביקרותית של אישי
בראשית של החסידות, הגם שקודם לו תהליך אטי ומדורג של היגמלות מהגיוגרפיה
ושלוחותיה (שאותה הם מכנים "רומנטית"[14]).
בה במידה אין הכוונה לנסות להקיף את מכלול כתיבתו של רל"י. שכן מצב הידע
הנתון עתה הוא ראשוני ביותר. אפילו הספר המרכזי במכלול כתביו "קדושת
לוי"[15] סובל
מכשלים תיאוריים רבים, עליהם נצביע ביחידה המוקדשת לתיאור כתבי רל"י. בוודאי
שכך הם הדברים וביתר שאת, בכתביו האחרים של רל"י. ובכלל אלה, הכתבים המוקדמים
ביותר, "פירוש הזכירות" שרל"י חתום עליהם כמסכים, ועד לכתבים
המיוחסים לו שראו אור כתשעים שנה וכמאה ועשרים שנה לאחר פטירתו. הללו לא נידונו
כשלעצמן, ולא בהשוואה לכתביו האחרים ולכתביהם של אישים אחרים בחסידות ומחוצה לה.
ובדומה לכך, אין הכוונה להציג את תפיסת עולמו והגותו של רל"י במלואן.
משנתו ההגותית, כמו זו הפרשנית וההלכתית, מורכבת מפרקים רבים, ופנים רבות לה.
הצגתם של אלה אף היא עניין לעצמו הקובע ברכה לעצמו.
אכן, כוונת עבודה זו לעסוק בקורות חייו של רל"י ובפעליו, בכתביו
ובהגותו, "נוכח בני דורו".
רוצה לומר: קורות חייו ישורטטו במידה הרבה ביותר של זהירות מוקפדת, תוך
שימת לב להשלכות הנודעות מכך על מגעיו וקשריו עם אישי אותה תקופה. במסגרת בדיקת כל
שלב ושלב בתולדות חייו[16]
תינתן הדעת באשר לאופי ותוכן הקשרים האישיים שהתקיימו בין רל"י לסובבים אותו.
פעולותיו השונות והמגוונות – אלה שבתחום הכתיבה החסידית (כמו כתיבת דברי
ה"מגיד" ממזריץ'), ובתחום הפצת החסידות (כמו מסעותיו בהונגריה
וברומניה), ובתחום הגנת זכויות היהודים (כמו שתדלנותו להפרת גזירות המלכות),
ובתחום הדפסת הספר העברי (כהקמת בית הדפוס בברדיצ'ב), וכהנה וכהנה, כי רבות הנה –
כל אלה תיבדקנה בהתייחס גם לאישים שחברו לו בפעולות אלה. ובתוך כך ננסה להצביע על
חלקו של רל"י באותה פעילות ועל חלקם של האחרים, אם כמופעלים על ידו אם
כפועלים בעזרו אם כפועלים נגדו.
הביטוי "הסובבים אותו" אינו מתייחס דווקא לאישי החסידות
ולחבריו-מתנגדיו בתוככיה, אלא גם למכלול הצר וגם למכלול הרחב יותר. רוצה לומר,
המחקר ינסה לדון באופי היחסים שבין רל"י ובניו: ר' מאיר ור' ישראל [הבן
השלישי, נותר באלמוניות רבה, וגם עליו ינסה המחקר לזרות מעט אור]. אופי ותוכן
היחסים שבין האב לשני בניו אלה, בחיי רל"י
ולאחר מכן (ר' מאיר נפטר על פני אביו, ור' ישראל לא האריך שנים רבות לאחר פטירת
אביו), עשוי לתרום לא רק להבנתנו את בית רל"י אלא גם את מוסד הרבנות של אותה
עת, את מקומו של בית הדפוס בברדיטשוב והשאלה שנידונה ולא סוכמה, באיזו מידה היה זה
"בית דפוס חסידי".[17]
כיוצא בדבר, ומזוית ראייה מפתיעה, תידון דמותה של אשת רל"י, פרל. אשה
זו לא זכתה עד כה לתיאור הולם,[18] ברם
התחקות אחר מה שכבר עתה ידוע לנו אודותיה כ"רבנית" וכמנהלת משק הבית, יש
בו לתרום לא מעט באשר לשאלות שהעסיקו את המחקר (דוגמת תרומתה של האשה בעת ההיא
לכלכלת הבית). עמידתה התקיפה בשלב שלאחר פטירת רל"י ונסיונותיהם של אישים
שונים "לשבת על כסאו", והאופן בו היא מתייצבת נגדם (כולל חשיפת פרטים
אינטימיים, מביכים למדי), כמו מעורבותה בנסיון להחרים את ר' נחמן מברסלב, או
לחילופין בנסיון לחרם נגדי שיוטל על ר' אריה לייב משפולה והדרך בה היא מטה את
רל"י כרצונה[19], ועוד פנים
רבים ונוספים חושפים לפנינו דמות שטרם הכרנוה עד כה.
לחילופין, הביטוי "סובבים אותו" פונה גם למכלול הרחב, שמעבר
לחוג חבריו ורעיו של רל"י. כוונת המחקר לבדוק האם ובאיזה אופן קיים רל"י
קשרים ומגעים עם אנשים שלא מעולמה של חסידות, תלמידי חכמים כעמי הארץ, יראים ושלמים
ככופרים ופורקי עול. המצאי הסיפורי הרב שבידינו, בצד העמדות האידיאולוגיות שניתן
להצביע עליהן בתוך כתביו, יש בהם ללמדנו לא מעט בהקשר זה.
גם באשר למפעל כתביו, הגותו ופרשנותו של רל"י, ינסה המחקר להצביע על
ההתכתבות, בעיקר הסמויה, שמקיים רל"י עם אישי דורו[20]. שכן,
בצד תיאור מפורט ומדוקדק של כתבי רל"י, נצביע על הדיאלוגים המתרחשים בתוכם.
הן אלה שרל"י מנהל עם הספרות החסידית מבית והן אלה שהוא מנהל עם ספרות הדרוש
והמוסר שמחוץ לחסידות. הן אלה שרל"י מנהל עם הפרסומים החסידיים שקדמו לו,
לרוב באופן לא גלוי (כגון "נועם אלימלך" מאת ר' אלימלך מליז'נסק, ובעיקר
בתפיסת ה"צדיק"), והן אלה המאוחרים לספרי רל"י ומתכתבים אתו (כגון
"ליקוטי מוהר"ן" מאת ר' נחמן מברסלב, העוקב כמעט במוצהר, לפחות
בחלקו הראשון, אחר כתיבתו של רל"י ומתעמת איתה).
דרכי הפרשנות שרל"י מציע בספריו הפרשניים, בשונה מזו שקדמה לו;
עמדותיו ההגותיות שהוא פורש על פני כל כתביו הנבדלות מחבריו (בעיקר, במחלוקותיו
העקרוניות עם ר' שניאור זלמן מלאדי, בנושאים שמקצת מקצתן יידונו בעבודה זו;
פסיקותיו ההלכתיות הפזורות במקומות שונים המנוגדות לדעתם של אישים מרכזיים בדורו,
אשר אותן נלקט ונלכד לכלל עמדה הלכתית עצמאית[21];
צורות כתיבה חסידית חדשות אותן מציע רל"י בכתביו, וניתן אפילו להצביע על
נסיון התחלתי של יצירת שפה חסידית משלו.
ג.
הקושי המתודולוגי הראשוני הניצב לפני החוקר
המבקש לחקור את פניו השונים של דו השיח שמנהל רל"י עם בני דורו, הוא היעדרו
הבולט של מכלול כתביו של רל"י. שכן, כל דיון בעמדותיו ודעותיו, השונות והשוות
משל בני דורו, מזקיק אותנו להכיר את כל מרחב כתיבתו של רל"י. הנטיה הטבעית
במחקר היא לפנות לספרו המרכזי של רל"י, "קדושת לוי על התורה", ספר
שיצא לאור בסמוך ולאחר פטירתו של רל"י[22].
ואולם לספר זה קדמו כתבים אחרים, השונים ממנו בעליל בסגנונם ובתכניהם ובהלוך רוחם.
ומן הצד האחר, נוספת רשימת כתבים המיוחסים לרל"י (בדרגות שונות של מהימנות)
שאינה מועטה כל עיקר, ואף בהם מופיעים דרכי פרשנות וסוגיות הגותיות שונות הנבדלות
מהאמור ב"קדושת לוי על התורה".
אשר על כן, הצורך המיידי, שקדם לכתיבתה של עבודה
זו היה הנסיון לרכז את כל כתבי רל"י. באמרנו "כל כתביו" הכוונה
לגולת הכותרת של כתביו, הוא ספרו "קדושת לוי על התורה", שהיה לאחד מספרי
היסוד של החסידות בכלל.[23] אכן,
ריבוי המהדורות של הספר (במסגרת העבודה ייעשה נסיון לרשום את כל המהדורות שראו אור
עד כה)[24] הביא
לשינויים, לחסרים ולטעויות ואף להשמטות משמעותיות. ניתן להבחין בסימניה של עריכה פנימית
מאוחרת שלא נרתעה מהחלת צנזורה).
לצער הלב, עם כל המהדורות הרבות המתהדרות בכותר המבטיח "קדושת לוי
השלם", "קדושת לוי המפואר", הן רחוקות עד מאוד מ"שלמות"
ומ"פאר". הן סובלות מסידרה ארוכה של חסרים: לא נבדקו כתבי יד ודפוסים
ומהדורות משוות, במגמה להגיע אל הטקסט היותר מדוייק[25]; לא
צויינו מקבילות לדבריו של רל"י במקומות אחרים (ואפילו במקומות שבהם הוא כותב
במפורש "כמו שכתבתי" לא טרחו המהדירים להצביע על מקומם של דברים); לא
נבדק היחס שבין הספר "קדושת לוי" על התורה שיצא לאור בידי בני רל"י
ולאחר פטירתו אל מול כתבי רל"י שקדמו לו ("קדושת לוי"[26] על
חנוכה ופורים ושתי סדרות אגדות תלמודיות), ועוד ועוד.
כללו של דבר, הכפפה שהורמה בידי רבקה ש"ץ-אופנהיימר המנוחה בשורות
הפותחות את מהדורתה הביקורתית של הספר "מגיד דבריו ליעקב",[27] ממשיכה
להתנפנף בחלל עולמו של מחקר החסידות ללא מענה של ממש: "זה זמן רב" היא כותבת (לפני שלושים וחמש שנה!)
"מורגש הצורך בהוצאה ביקורתית של כתבי החסידות או של אי אלו מספרי היסוד שלה".[28] ואף
שלא פירטה לאלו מ"ספרי היסוד" כוונתה, תחושת הלב אומרת כי בשעה שכתבה את
הדברים היה לנגד עיניה (גם) הספר "קדושת לוי". שהרי נכתבו הדברים בפתח
דבר לספר "מגיד דבריו ליעקב" אשר (לדעתה, ולדעת אחרים[29]) ידו
של רל"י הייתה בעשייתו.
קושי אחר המכביד על הסתמכות על הספר, נעוץ במבנה החלקי שבו מוגש הספר
לפנינו, ובחוסר עריכה מקיף הפוגם בשלמותו. שכן, חטיבות פרשניות רבות-חשיבות אינן
מצויות במקומן הטבעי בתורה אלא במקומות אחרים.[30]
במקביל לכתיבתה של עבודה זו שוקד הכותב על נסיון, חלקי בשלב הנוכחי, למלא חסר זה[31].
קושי נוסף היא ההתעלמות מהספר "קדושת לוי" המקורי, המכיל בתוכו
דרושי חנוכה ופורים, חידושי אגדות, וכללות הניסים. עד כה טרם ניתנה הדעת לעיון
ביקורתי בספר זה שיצא לאור בחיי רל"י, ומכיל בתוכו דברים משל אביו ר' מאיר,
ושל בניו ר' ישראל ור' מאיר. הספר עמוס בבעיות רבות: ביבליוגרפיות,[32] תכניות,[33]
מבניות (החלוקה הפנימית של הספר; מקומם של שלושת הדורות המשתתפים בספר, ר' מאיר
הסב, נכדיו ר' ישראל ור' מאיר, ובתווך רל"י עצמו), סגנוניות (ניתן להצביע על
שוני בולט בשפת הספר, בשימושי הלשון שבו, באוצר מונחיו ועוד, השונה עד מאוד מאלה
שבספר "קדושת לוי על התורה").
ברם, קודם לספר "קדושת לוי" ראה אור ספר שלא זכה עד כה לתשומת
לב כלל: ספר הזכירות. על אף חשיבותו הרבה של ספר זה (אם אכן ניתן לכנות
חיבור זה כ"ספר", שכן הוא מעולם לא יצא כספר בפני עצמו, אלא כיחידה
נספחת לפירוש זכירות שחיבר ר' רפאל בן זכריה מנדל) הוא לא זכה להתייחסות של ממש. כמה
גורמים חברו לדבר, ובראשם היקפו המועט וממוקדותו בנושא מוגדר אחד: שמונה זכירות מתמידות
(שבת, יציאת מצרים, מתן תורה, ירידת המן, ארץ ישראל, מעשה העגל, מעשה מרים, עמלק).
גם אופי הרצאת הדברים, הנוטה לנוסח "ספרות המוסר הקלאסי", עמדה בעוכריו
של ספר זה מלהתפרסם. כאמור, לספר זה נודעת חשיבות רבה בהקשרים שונים. ואחד מהם,
היא ההקדמה של המביא לבית הדפוס המכילה פרטים היסטוריים רבי ענין הנוגעים לחיי
רל"י.[34]
מלבד שלושת הכתבים הללו, שאותנטיות ייחוסם לרל"י נעלה מכל ספק, נדרש
כל החוקר אחר משנתו של רל"י לשים לנגד עיניו את הכתבים האחרים המיוחסים
לרל"י (עם כל מורכבות בעיית הייחוס הלזה): "פירוש מסכת אבות", "שמועה
טובה". שלל הבעיות הכרוכות בזיהויים של ספרים אלה לרל"י: זיקתם לספריו
האחרים; ההשלכות שיש לזיהוי זה על שאלת כתיבת דברי ה"מגיד" ממזריץ';
חלקו של ר' ישראל מקוז'ניץ בכתבים הללו (כמו גם מערכת היחסים המורכבת והטעונה שבין
רל"י לבין ר' ישראל מקוז'ניץ) ועוד, יידונו במהלך העבודה.
קושי אחר העומד לפני המבקש לחקור את שיחו ושיגו של רל"י עם בני דורו
הוא הענין המועט שגילה המחקר עד כה לסוגה ספרותית נפרדת מבית היוצר של רל"י,
שיש לה חשיבות מרובה ביותר לענינים שונים, היא ה"הסכמה". שכן רל"י
היה "שר המסכים", ולכמות ה"הסכמות" שיצאה מתחת ידו אין לה אח
ורע בדורו. מאיר וונדר (הביבליוגרף!) רושם
בערך המוקדש לרל"י כי "מצויות ממנו כעשרים הסכמות"[35] (בלא
פירוט). לוונשטיין ב"מפתח ההסכמות" שלו[36] (וכן
הוא גם במהדורה החדשה של איידלברג) מצביע על 29 "הסכמות" של "לוי
יצחק בן מאיר", שבמרביתן הגדול מיוחס רל"י לעיר ברדיצ'ב. בנפרד ציין
לוונשטיין עוד 3 הסכמות מאת "לוי יצחק בן אברהם". ואולם ח' ליברמן[37] הראה
כי הדברים נסמכים על שיבוש קריאה, בעוד שהכוונה היא ל"לוי יצחק בן
מאיר", כיוצא בזה עוד 4 הסכמות שלוונשטיין משייכן ל"לוי יצחק בן
יצחק", ואף הן מכלל הסכמותיו של רל"י. נמצא איפוא כי כלל
ה"הסכמות" של רל"י אליבא דלוונשטיין מסתכם ב-36 הסכמות בלבד. דרזנר[38] מודע
לכך כי הסכמותיו של רל"י רבות מאוד, ומציין כי בין כל חכמי דורו רק ר' אברהם
יהושע העשיל מאפטא, עלה עליו במספר "הסכמותיו". ולא דק. סך כל "הסכמותיו"
של בעל "אוהב ישראל" מאפטא הינו חמשים ושש (56!), כפי שנרשמו על ידי יצחק מאיר פלינטשטיין,[39]
ועליהן נוספו ידיעות, חלקן מסופקות ואחרות ודאיות, על חמש הסכמות נוספות של
ה"אוהב ישראל", שלא הגיעו אלינו.[40] כנגד
זה, מספר "הסכמותיו" של רל"י הידוע לנו עתה מונה למעלה משבעים
(70!) "הסכמות"[41].
ההסכמות הללו מכילות אוצר בלום של ידיעות חשובות. דרכן אנו יכולים לעמוד
על המקום שתפס רל"י בתודעת העם, ולפחות, בעיניהם של המדפיסים, ובעיניהם של
המסכימים האחרים. בדיקה שכזו מייחסת משקל רב לתוארי הכבוד שבהם מתואר רל"י.
כינויי שבח נוסח "פ"ה, ע"י, נ"י" [=פטיש חזק, עמוד
ימיני, נר ישראל[42]] מלמדים על
מעמד ציבורי נעלה, ואולם הם פחותים מ"רשכבה"ג" [=רבן של כל בני
הגולה[43]].
פעמים רבות דרך ה"הסכמות" יכולים אנו לעקוב אחר מקומות שהייתו של
רל"י בתקופות שונות (לעתים קרובות ה"הסכמה" נחתמת בתאריך מדוייק
בשנה)[44];
לבדוק את מידת חשיבותם של המסכימים השונים, בהשוואה לרל"י ומה אופי וטיב היחסים שבין המסכימים השונים
(איזה מקום ניתן לכל אחד ואחד מהם; כיצד הם מכנים זה את זה[45]);
לעמוד על תפקידיו כרב (התארים "אב בית דין", "מורה צדק",
"ריש מתיבתא" שבהם רל"י מתואר פעמים רבות מייצגים שלשה תפקידים
שונים זה מזה שהוא ממלא בתוך הקהילה. לחילופין, התואר "מגיד מישרים"
נעדר ממערכת תאריו).
סוגה ספרותית נוספת, שלא זכתה לתשומת לב נאותה עד כה, היא
ה"משל" בכתביו של רל"י. לא זו בלבד, שרל"י – כתלמידו של
ה"מגיד" ממזריץ, מי שעסק ב"משל" מהיבטים שונים,[46] ובתחומים
אליגוריסטיים רווחים (משלי אב ובן; משלי בעלי חיים, ומקום מיוחד שמור למשלי סוסים;
משלי יום-יום, ובכלל זה משלי גנבים), וביתר שאת, במשל "הציפור המדברת"[47]– דן
אף הוא ב"משל", אלא הוסיף ויצר מכלול משלים נרחב. כיון שעד כה לא רוכזו
המשלים אל מקום אחד[48]
פן נוסף בתורת רל"י, אליו נזקק החוקר, הן המסורות המייחסות דברים לרל"י.
המסורות הללו, בדרגות שונות של מהימנות, פזורות במספר גדול ורב של ספרים בני סוגות
שונות. בשלב זה של המצאי שלפנינו קשה לאמוד את מספרן, לתחום את תחומן, ולהשוותן
לדברים האותנטיים של רל"י. בדבר זה נבדל רל"י מאישי דורו בחסידות,
הקרובים אליו ברוח: משנתו של ר' נחמן מברסלב הריהי נתונה לפנינו. שכן חסידות ברסלב
לדורותיה בנתה מנגנונים ששימרו את תורת ר' נחמן בתוכה. בחינת השפע הרב של הספרות
העוסקת בתורת ר' נחמן ברסלב, כפי שתואר בתחילה על ידי נ"צ קניג[49]
ולאחר מכן על ידי ד' אסף[50],
מאשרת את ההנחה כי כל המבקש לחקור כל תחום מחקר באשר הוא הנוגע לתורת ר' נחמן, אין
הוא נדרש לחיפוש מקורות ברסלביים, הבאים מחוץ לעולמה של ברסלב. כיוצא בזה, משנתו
של ר' שניאור זלמן מלאדי, מצויה רובה ככולה בתוככי חסידות חב"ד, אשר השכילה
לשמר את כתביו המרובים. משום כך, כמעט ואין אנו מוצאים מסורות דברים המיוחסים לר'
נחמן מברסלב ולר' שניאור זלמן מלאדי, שמקורן מחוץ לחסידויות אלה. מנגד, בקוטב האחר
ניצבת דמות שלא העמידה חצר חסידית ממשיכה, מה עוד שהיא כשלעצמה מתאפיינת בשתיקתה –
ר' ברוך ממז'בוז', כל שאנו יודעים (אם אכן ניתן לכנות זאת כ"ידיעה" של
ממש) אינן אלא מסורות המסתמכות על שמועות דברים[51].
תורת רל"י נתונה בתווך: שורשה ועיקרה נטוע בספרים האותנטיים, בעוד
שנופה נוטה אנה ואנה, ויש שהוא נוגע בנופיהם של אילנות אחרים ומסתבך בהם.
נסיון ראשון לקראת ריכוז שכזה נעשה על ידי מיכאל דרבמרדיגר,[52]
ואולם מפעל זה (עם כל חשיבותו, כשלעצמו[53]) לוקה
בחסרים מרובים, ועיקרי שבהם: היותו חלקי ביותר, ושומט מסורות רבות חשיבות ובעלות
דרגת מהימנות גבוהה.[54] כבר עתה
בשלב זה של בניית המאגר שבידינו, ניתן להצביע על מסורות רבות שלא בא זכרם.
ברי כי מסורות אלה זוקקות בדיקה. יש לעמתן אל מול הכתבים האותנטיים שיש
בידינו ואל מול הכתיבה החסידית החוץ-ר' לוי יצחק, עם שניתנת הדעת על רמת מהימנותן
(נושא שיידון להלן, ביחס לסיפורת אודות רל"י).
מרכיב נוסף במכלול יצירתו של רל"י היא היצירה העממית המיוחסת לו,
שחלק ממנה זכה למעמד כעין-ליטורגי, והיה לתבנית נוף ילדותם של רבים[55]. תפילותיו-שירותיו
זכו להיאמר ולהיות מושרים בפי רבים. אכן, לא זו בלבד שאין בידינו מקורות הקובעים
בוודאות את בעלותו של רל"י על היצירות הללו[56], אף
נוסחן המקורי זוקק בדיקה מעמיקה. כך למשל, חומר רב שמור תחת ידי באשר
לתפילה-תחינה-בקשה הנאמרת בפי רבים, ואף נקבעה בסידורי התפילה, "גאט פון
אברהם", פרק הנספח לעבודה זו יעסוק בפניה השונים של תפילה זו.
ההיזדקקות לסיפורת ההגיוגרפיה אודות רל"י מציבה סידרת קשיים. ראשון
שבהם הוא היקפה העצום ורב של סיפורת זו. קשה עד מאוד בשלב זה של המחקר לאמוד את
מספרם של סיפורי רל"י[57].
הקאנונים הסיפוריים שבמרכזם ניצב רל"י מונים מספרים מועטים של סיפורים[58], אך
במקורות רבים מופיעים במפוזר סיפורים רבים, זעיר פה וזעיר שם. והרי אלו מצטרפים
למספר רב עד מאוד. כבר עתה רוכזו לצורך עבודה זו מאות סיפורים שרל"י נוכח
בהם, ולא מעט סיפורים מופיעים בגירסאות שונות ובהן שינויים (חלקם, משמעותיים
ביותר) ניכרים זו מזו.
אין זה המקום לשוב ולדון במחלוקת העקרונית הנודעת שניטשה בין ג' שלום למ'
בובר באשר למקומו של הסיפור החסידי (כשלעצמו, וביחס להגותה ופרשנותה של החסידות),[59] שכן
אין המחקר שלפנינו מתיימר לקבוע מסמרות באשר לדמותו ההיסטורית של רל"י או
באשר למשנתו ההגותית הסדורה. ואולם הוא מנסה לשרטט קוים מרכזיים ומאפיינים של
הדמות על צדדיה השונים, שבחיי המעשה ושבחיי הרוח. ואשר על כן שתי צורות השיח הללו
תיבחנה כשתי צורות ביטוי, שיקופם של צדדי אישיות המשלימים זה את זה.[60]
ככל חוקר הבא לעשות שימוש (יהא זה זהיר ומוקפד ככל שיהיה) בספרות
ההגיוגרפיה, אף מחקר זה שלפנינו שם לנגד עיניו את הבעייתיות המרובה שבנסיון לגבש קביעה
מוסמכת באשר לקורות חייו ובאשר לתפיסותיו ההגותיות. לפני שנים רבות הצבעתי על פן
אחד מני רבים שבמכלול הבעיות הצצות עם השימוש בספרות ההגיוגרפיה: אי הוודאות באשר
לדמות ה"גיבור". כך נמצא, ברבים מהסיפורים המציבים את רל"י
כ"גיבור" הסיפור, שהם מסופרים על דמויות אחרות בתכלית, ולפעמים אף מחוץ
לעולמה של חסידות[61]. ספרות זו
מתאפיינת בהימצאותן של מסורות סותרות רבות.[62]
השאלה באשר לאמינותן של מסורות (מאוחרות) המכילות סתירות שכאלה נתון לשיקול דעתו
של החוקר, אם לראות בהן ראיה המלמדת על חוסר מהימנותן. ואשר על כן, לדחותן. או לא
להרתע מקיומן של סתירות שכאלה, ולראותן כהבדלי פרשנות ותפיסה של הדורות שקמו לאחר
תקופתם של אותם אישים.[63] במהלך
העבודה שלפנינו תיבחנה מסורות סותרות שונות, עם שניתן דעתנו לסוג ואופי הסתירה[64].
מחקרו פורץ הדרך של מ' רוסמן על הראשון לחסידות, הבעש"ט, הצביע על הסכנות
האורבות לפתחו של המבקש להסיק מסקנות מן המופיע במקורות מרוחקים בזמן (ואצל
רל"י המדובר במרחק זמן מרובה, בן למעלה ממאה שנים, שכן הספרות ההגיוגרפיה
אודותיו מתחילה להופיע רק לקראת יובל המאה לפטירתו). מעבר להטלת ספק באשר לייחוס
הדברים בוודאות לרל"י, ביתר שאת יש לנהוג זהירות מירבית (עד כדי פסילת
המקורות המאוחרים) מהנטיה להשליך עמדות ותפיסות בנות זמנן של המקורות המאוחרים
ולייחסן לרל"י עצמו[65]. זהירות
זו צריכה להינקט אף, ועוד יותר, במקורות מאוחרים החשודים במגמה פסוודו-אפיגרפית,[66] וכשם
שהדברים נכונים ביחס למושא מחקריו של רוסמן, הבעש"ט, כן הם נכונים לגבי
רל"י[67].
קושי אחר העומד לפני כל המנסה לבוא בסוד אישיותו והגותו של רל"י נוכח
בני דורו הוא הכמות העצומה של דברים שנאמרו אודות רל"י. מלבד המספר הרב של
המונוגרפיות שהוקדשו לו (כמתואר למעלה), והפרשנות התורנית שניתנה לדברי רל"י,
נתנו חוקרים רבים דעתם על צדדים שונים שבאישיותו וביצירתו של רל"י. דבריו של
רל"י נידונים בתחומי ידע שונים, כאשר כל דיסציפלינה עוסקת בו בכלים המיוחדים
לה: חוקרים הבאים מתחום הספרות הרבו לדון בנוכחותו של רל"י בשירה
ה"גבוהה",[68] כמו
בסיפור העממי,[69] ובניתוח
עמדותיו העקרוניות באשר לשירה ודרכי היווצרותה.[70] ואת
ה"סיפורים" המיוחסים לרל"י ומציגים אותו איפוא כ"צדיק
מְסַפֵּר" נותחו בשיטות וכלים, מהם חדשניים למדי[71];
חוקרי ההיסטוריה דנו בשאלת מקומו בפרשיות היסטוריות רבות ענין בשלהי המאה
הי"ח ובראשית המאה הי"ט[72];
חוקרי התפילה דנו בהשפעתו של רל"י בעיצוב נוסח התפילה ה"חסידי"
ובמקומן של ה"תפילות" המיוחסות לו[73];
חוקרי תלמוד דנו בפרשנות (ליתר דיוק, בשרידיה של פרשנות שכזו שהגיעו לידינו)
המיוחסת לו[74]; חוקרי
המחשבה הציונית הדתית בעת החדשה החלו לתת דעתם בעת האחרונה במקום שנוטלת משנתו
ואישיותו (ליתר דיוק, דימויו) בעיצוב הגותה של זו[75]; מנגד,
עד כה טרם נתנו דעתם חוקרי הלכה על משנתו ההלכתית של רל"י, ואני תקווה שמחקר
זה (שבתוכו יתנוסס פרק רחב העוסק ב"איש ההלכה" שברל"י) יוכל להניב
פירות בעתיד בתחום זה;
מטבע הדברים, כי בהיעדר מאגר המרכז את הדברים הרבים שנאמרו אודות
רל"י, כל דיון יימצא לוקה בחסר. אשר על כן, במקביל ובנפרד מעבודה זו החל
קורמת עור וגידים ביבליוגרפיה מוערת של המחקר אודות רל"י[76].
נקל להבין כי העמדות ההיסטוריוגרפיות השונות של העוסקים בחקר החסידות[77],
נתנו אותותיהם בדרך בה נתפסה דמותו והגותו של רל"י, אם בכתיבתם-הם ואם
ברישומה של תפיסתם בכתיבתם של אחרים. בעיני החוקר, דוגמת ישראל היילפרין, המצביע
על חשיבותה של המורשת היהודית-חסידית[78]
להתפתחות התרבותית, אך מתבקש שהריהי בעלת משמעות אף עתה (ובלשונו המליצית:
"אותו קיבוץ יהודי עצום, רב השרשים והסעיפים, שאף לאחר הישמדו על אדמת גידולו
עודנו לוז בשדרת ישראל")[79] יובלט
הצד ההומניסטי המיוצג בדמותו של רל"י. מנגד, בעיני מ' בובר שעבורו החסידות
הייתה מהפכה נגד המסורות הרבניות[80],
יבוא הדבר לידי ביטוי בבחירת הסיפורים המדגישים את המפנה האישי העצום שהתחולל
ברל"י עצמו – בן לשושלת של שש-עשרה/עשרים וששה/שלושים וששה דורות של רבנים,
ואף הוא עצמו משמש כרב בכמה קהילות, מהן נחשבות, ובאורח חייו הוא קורא תיגר על
מוסד זה (ומשלם על כך מחיר יקר, גירושיו משלש הקהילות הראשונות בהן שימש כרב).
ואילו החוקרים הסבורים שאין למצוא את חדשנותה של החסידות בתחום הדוקטרינות
החברתיות-מוסדיות (דוגמת מ' פייקאז'),[81] כי
אז דמותו של רל"י "תיצבע" בהתייחס לעמדותיו בנושא הצדיק.[82] וכן
כיוצא בזה, כל תפיסה היסטוריוגרפית כזו ואחרת, וביטוייה בתיאור דמותו של רל"י
ובשימת לב לאלו צדדי אישיות והגות שבו.
ד.
הקושי המרכזי הניצב לפני זה המבקש לבחון את עולם הגותו של רל"י ולעמת
את דעותיו ותפיסותיו נוכח חבריו הוא מספרם המועט עד לכאב של מחקרים מקדימים
שעוסקים בצד אישיות זה של רל"י. הדימוי ה"עממי" של רל"י[83] קיבע
אותו במקום לא-לו, כדמות שאין לה אמירה הגותית עצמאית משמעותית. ולא רק שלא ניתנה
הדעת על הגותו שלו כשלעצמה במכלול מחקר הגות החסידות ההולך ומתרחב עד מאוד, אף אין
הגותו של רל"י משמשת ברקען של המחקרים הקיימים. הנה כי כן, ר' שניאור זלמן
מלאדי זכה וזוכה באחרונה במחקר רחב ומעמיק,[84]
ובכלל מחקר הגותו היא מושווית להגותם של אחרים בני דורו. והנה, בעוד שהכל עוסקים
בהשוואת משנת רש"ז לזו של ר' נחמן מברסלב,[85] לא
ניתנה כלל הדעת להשוואות למשנתו של רל"י, הגם שיש במשנתו זו תפיסות רבות
חשיבות.
אכן, יצויין כי בעת האחרונה נפתח פתח מעורר תקווה, בעיקר במחקריו של מ'
אידל שבהם נבחנת הגותו העצמית של רל"י בנושאים שעד כה לא נידונו במחקר
החסידות[86].
קושי מסכם נובע מאופיה של עבודה זו שלפנינו. כאמור למעלה, ראשה ורובה של
עבודה זו נטוע בתוככי בית המדרש החסידי. גם הפעילות החוץ-בית מדרשי זה (כמסעות
להפצת החסידות במחוזות ארץ שטרם הגיעה אליהם החסידות; כ"שתדלנות" לביטול
גזירות המלכות; או בעימותים עם ה"מתנגדים" וכיוצא באלה) תיבחן בסופו של
דבר בתוככי בית המדרש הזה. מעשיו המוצלחים של רל"י קרבוהו אל עמדתו בקרב בני
דורו, ומעשיו שלא צלחו ריחקוהו מכך. ואשר על כן, מירב החומר שיידון במסגרת עבודה
זו נושא אופי פנים-חסידי מובהק, בספרות הגותה ופרשנותה, בספרות ההלכתית ובסיפורת
ההגיוגרפית. עליהם מוסף כתביהם של המתנגדים לחסידות מכאן ומכאן, מקצת אגרות
ומכתבים הידועים לנו, ותיעוד מועט ביותר.
הכתבים הללו, רובם ככולם, כתובים בשפה רבנית או לחילופין בשפת האידיש –
שני תחומים המצריכים כלים נאותים כדי לעמוד פשר הנאמר בהם. להוות הלב, שוב ושוב
אנחנו נחשפים לכשלונות מהדהדים של חוקרים הבאים אצל טקסט הכתוב בשפה רבנית וקוראים
בו קריאה שגויה (שלא לומר, מביכה). לפני שנים רבות ניסיתי להצביע על כשלונות
האורבים לפתחו של הקורא שאינו אמון על כללי הקריאה של טקסטים אלה.[87] לא
פעם מסקנות שהוסקו מושתתות על קריאה שגויה, ואשר על כן נדרשים אנו שלא לסמוך על
מסקנותיהם של הקודמים לנו, אלא לשוב ולבדוק את המקורות הראשוניים ולו רק כדי
להיווכח שהטקסט נקרא נכוחה, ומעתה יש בסיס איתן למסקנות שבאו בעקבות קריאה זו.
ה.
לאור כל האמור למעלה, ניתן לסכם כבר עתה לאור כל מה שנרשם תחת ידי, את
תרומתו העתידית של מחקר זה, בעזרת החונן לאדם דעת. ובשלל תחומי הידע הבאים:
המחקר ישרטט קוים חדשים לקראת כתיבתה של ביוגרפיה ביקורתית על רל"י; צדדים
לא ידועים בדמותו של רל"י ייחשפו (כמו למשל, רל"י כאיש הלכה ורל"י
כראש ישיבה); בדיקת היחסים שבתוך משפחתו של רל"י עשויה להעשיר את ידיעותינו
בהקשרים שונים (כמו מוסד הרבנות ומעמדה של ה"רבנית" בתוכו); פרשיות
היסטוריות ידועות ושאינן ידועות תוארנה באור אחר מזה שזכו לו עד כה; מערכות היחסים
שבין אישי התנועה החסידית בשלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט תתבררנה
יותר; כתביו של רל"י יזכו לראשונה לתיאור מקיף בהתייחס למרכיביהם השונים,
תוכנם וצורתם; לראשונה, ירוכזו כל "הסכמותיו" של רל"י למקום אחד,
וינותחו אחת לאחת. בדיקה שתתרום (כשם שכבר החלה לתרום, לפני כשבעים שנה, ותו לא...)
ידיעות רבות משקל ותספק בסיס לתובנות חדשות; כמה תעלומות ביבליוגרפיות עשויות
להיפתר, או למצער תזכינה להצעות פתרון אחרות מאלה הקיימים; זויות ראיה נוספות
תיתרמנה באשר לתיאור החברה היהודית במזרח אירופה שבתקופה הנידונה על פניה השונים;
מספר פרקי הגות מכלל הגותו הרחבה של רל"י יתוארו בו, תוך השוואה לאלה של בני
דורו, ועיקריים שבהם: ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' משה חיים
אפרים מסדילקוב ור' נחמן מברסלב; תוצגנה עמדות בלתי ידועות של רל"י בתחומי
מדיניות, חינוך וחברה.
כאמור למעלה, במקביל ובנפרד מעבודה זו, מוקדשים מאמצים רבים לבנייתם של
מאגרי מידע תומכים: א. ריכוז שמועותיו של רל"י הפזורים במאות רבות של ספרים;
ב. הקמת מאגר נגיש וחכם של כל סיפורי רל"י; ג. ביבליוגרפיה מוערת, בה יתואר
כל הנכתב אודות רל"י, האיש ודבריו.
תקוותי תאמצני שעם סיומה של העבודה עצמה, יוכלו הכלים שנבנו לצרכיה לשמש
את החוקרים והלומדים באשר הם, להגדיל תורת רל"י ולהאדירה.
ו.
ארבעה חלקים בעבודה: החלק הראשון יעסוק בקורות חייו של רל"י, למן
לידה ועד פטירה. חלק זה יכלול ששה שערים המתייחסים לששת פרקי חייו, ומתוארים על שם
המקום בו שהה בכל פרק מפרקי חייו: תקופת הוסאקוב וירוסלב = ילדות ובחרות; תקופת
לברטוב = נישואים; תקופת ריטשוואהל = רבנות ראשונה; תקופת זליחוב = רבנות שניה;
תקופת פינסק = רבנות שלישית; ותקופת ברדיצ'ב = רבנותו הרביעית. היא התקופה
המשמעותית ביותר, הארוכה ביותר, בת כעשרים וחמש שנים, ורבת הענין מכולן.
כל שער נחלק לפרקים מפורטים, העוקבים אחר מסלול חייו של רל"י שבאותה
תקופה.
החלק השני יעסוק במורשתו הספרותית של רל"י. שלושת שערי חלק זה יעסקו
בסוגי כתיבה שונים של רל"י: ראשיתה בעריכת כתבי ה"מגיד" ממזריץ'
והמשכה בכתיבה עצמאית. מלבד השער העוסק בכתביו התורניים הקלאסיים, יתוארו בשני
השערים האחרים כתביו האחרים: "הסכמותיו" ויצירתו הספרותית.
החלק השלישי, יתפוס מקום מרכזי בעבודה זו, והוא יוקדש למערכות היחסים
השונות והמגוונות שבין רל"י ואישי דורו. למן דמותו של ר' שמלקה הורוויץ
(מניקולשבורג), מורו הראשון של רל"י וסולל דרכו אל בית המדרש של
ה"מגיד" ממזריץ', שבעת האחרון נפתח דיון מחודש באשר לשאלת
"חסידותו",[88] אותו
פוגש רל"י בשלהי שנות העשרה לחייו, בתקופת לוברטוב שבחיי רל"י. עבור
לדמותו של ר' ישראל הופשטיין (מקוז'ניץ), חברו ללימודים אצל רל"י, וככל הנראה
הנפש הקרובה ביותר לרל"י כתומך וכנתמך בעתות מצוקה, ואשר טיב היחס שבין
השניים טרם נתברר: האם היה רל"י מורו של ר' ישראל, ועל שום מה ממאן ר' ישראל
מלהכתירו בתור שכזה. ומכאן, מקור לדיון בשאלת כתבי רל"י המצויים תחת ידי ר'
ישראל מקוז'ניץ, ופתח לבירורם של הכתבים המיוחסים לזה ולזה[89].
קשת ההיכרויות של רל"י שנפתחת בתקופת לוברטוב (ולא רק עם אישי
חסידות, אלא אף עם אישי הלכה מובהקים, דוגמת ר' יוסף תאומים, מחבר "פרי
מגדים", חברו לבית המדרש המקומי), הולכת ומתרחבת עם בואו לבית מדרשו של
ה"מגיד" ממזריץ'. במסגרת "חבורת העֲשָׂרָה"[90] של
תלמידי ה"מגיד", הולכות ומתרקמות מערכות יחסים נפרדות ושונות בין
רל"י לבין חבריו. כל אחת ממערכות אלה זוקקת דיון לעצמה.
בדיקת אופי ותוכן מערכות יחסיו של רל"י עם חבריו תלמידי
ה"מגיד" תתרכז במסגרת עבודה זו בחמש דמויות: ר' אלימלך מליז'נסק (ור'
זושא מהאניפולי), ר' מנחם מנדל מויטבסק, ר' אברהם מקליסק ור' שלמה מקרלין. ברם
תשומת לב רבה יותר תינתן לבדיקת יחסיו עם ר' שניאור זלמן מלאדי [להלן: רש"ז].
שכן מערכת היחסים זו היא היותר מורכבת והיותר מתמשכת לאורך זמן. לקשר בין
השניים (שבמרוצת הזמן הפך גם להיות קשר משפחתי עם נישואי נכדיהם זה לזו) יש פנים
מרובות והוא מתקיים על פני צמתי חיים רבים, למרות המרחק הפיזי הרב שבין מקומות
מגוריהם: למן שנת תקל"ב, בעת ההתכנסות בראוונא של תלמידי ה"מגיד"
ופעילותם למען רל"י; עבור דרך שנת תקנ"ז, לכשפרץ לפתע הסכסוך המר שבין
שני מרעיו של רל"י: ר' אברהם מקליסק ורש"ז,[91] לכשרל"י
מתייצב לצד רש"ז, וכנגד רעו האחר, ר' אברהם מקליסק; ושנת תקנ"ט, המועד
בו שוחרר רש"ז מהמאסר, כאשר הראשון למכותבים שרש"ז מודיע להם על שחרורו
מהמאסר, היה רל"י[92]
(הנחה זו של המחקר תיבדק במהלך העבודה שלפנינו, ובהתייחס למכותבים האחרים אליהם
פונה ר' שניאור זלמן ואופן ותוכן דבריו אליהם בהשוואה לרל"י. מסגרת הבדיקה
תבחן הן את היחס האישי האינטימי המתגלה בדברי רש"ז כלפי בני משפחתו של
רל"י[93], והן את
עמדתו של רש"ז באשר לדרכה להבא של החסידות ומקומו של רל"י בתוכה); ועד
לשנת תקס"ו, עם מכתב התנחומין האישי שכותב רש"ז לרל"י עם מות בנו,
ר' מאיר.
למערכת יחסים זו פנים רבות, רובם של ניגודים ועימותים
רעיוניים-הלכתיים-פרשניים. בצד הידידות האישית שוררת בין השניים אי הסכמה בולטת,
שמצליחה לשמור על גבולות אי ההסכמה בלבד ולא להתנצחות ויריבות של ממש בשל כמה
גורמים, שיידונו במהלך עבודה זו. תשומת לב מרובה תינתן איפוא במהלך עבודה זו
לתיאור שוני התפיסות והעמדות שבין השניים בצד הקשר האישי שנשמר לאורך כל ימי חייהם
(רש"ז נפטר כארבע שנים לאחר רל"י).
שער נפרד יוקדש לתיאור מערכות יחסיו, הקונקרטיים והאידיאולוגיים, של
רל"י עם קבוצת דמויות אותה נכנה (עם כל השוניים הרבים שבין החברים בקבוצה זו)
"צאצאי הבעל שם טוב", וזו נפרשת על פני שלושה דורות: עם בנו של
הבעש"ט, ר' צבי. הכרת היחסים בין השניים תתרום להבנה טובה יותר את תקופת
פינסק שבחיי רל"י; עם נכדו של הבעש"ט, ר' ברוך ממז'בוז' (ובמידה פחותה
לאין ערוך, גם עם ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, אחיו הגדול של ר' ברוך), אשר הספרות
ההגיוגרפית מרבה להציגו כ"בר פלוגתא" של רל"י, ולצורך הענין מציגה
שורה ארוכה של סיפורים ואמירות הממחישים פלוגתא זו (רובן ככולן הינן חד-סטריות,
מכיוונו של ר' ברוך כנגד רל"י). המחקר שלפנינו ינסה להעמיד דברים מזוויות
ראיה מורכבות יותר, ובכללן תוצגנה עמדותיו של רל"י באשר לתפיסת החסידות של ר'
ברוך ולדרך הנהגתו והתנהגותו; עם נינו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב.
בדומה לכך, ואולם במידה מועטת מזו הקודמת, יוקדש שער שבמסגרתו תיבחנה
מערכות יחסיו של רל"י עם "צאצאי המגיד ממזריץ", ואף אלה נפרשים על
פני שלשה דורות: עם בנו של ה"מגיד", ר' אברהם המלאך; עם נכדו של
ה"מגיד", ר' שלום מפרוהוביטש; ועם נינו, ר' ישראל מרוז'ין.
יחידה נוספת תיוחד לבחינת מערכות היחסים השונות עם צדיקי דורו
שער אחרון בחלק זה של העבודה יעסוק באופי יחסי רל"י עם תלמידיו (שאיש
מהם, מלבד ר' אהרן מז'יטומיר אינו מצהיר במפורש על "תלמידותו" זו[94]): ר'
אברהם דוד מבוטשאטש; ר' אהרן מז'יטומיר; ר' ישראל, ה"מגיד" מקוז'ניץ; ר'
יעקב יצחק, "החוזה" מלובלין; ר' יצחק מנשכיז; ר' אברהם דוב מאוורוטש; ר'
חיים טירר מטשרנוביץ; ר' מאיר הורוויץ משעפס
החלק הרביעי יעסוק בדרכו הפרשנית וההגותית של רל"י נוכח בני דורו.
התוכנית המסתמנת עתה היא לפרוש חלק זה על פני שלושה עשר פרקים, שכל אחד מהם יעסוק
במרכיב הגותי ייחודי של רל"י, כזה שלא תואר עד כה (או, במידה מועטת ביותר)
בספרות המחקר.
הפרקים הראשונים יעסקו בנושאים ייחודיים לרל"י: הפרק הראשון יעקוב
אחר מה שנראה כנסיון של רל"י ליצור תבנית פרשנית לכתיבה החסידית, ולהציב
תובנות יסוד מוסכמות כבסיס לפרשנות התורה, בשונה ובניגוד לכתיבתם של חבריו וקודמיו
בחסידות. הפרק השני יעסוק בפן לא נודע בהגותו כבהנהגותיו של רל"י, כמאגיקון
ששיח ושיג לו עם מלאכים ושרפים. אף פרק זה יודגמו מעשיו ודבריו של רל"י נוכח
בני דורו, ויובאו בו מתגובתם הישירה והעקיפה באשר לנושא זה. והפרק השלישי יעסוק
בצידוקה האידיאולוגי של הסנגוריה שיש בה גם "חוצפה דקדושה" וגם העמדת
האלהים כמצווה ועומד מפי הצדיק.
הפרקים הבאים עוסקים בנושאים שחבריו עסקו בהם אף הם (האין, אימננטיות,
תורת ה"צדיק", עבודת ה' בגשמיות, תובנותיו באשר לתפקיד המוסיקה והשירה,
התבוננות אלהית, מלחמת היצר, דמות האשה), והם יאפשרו לנו לבחון את עמדותיו
ההגותיות העצמאיות של רל"י נוכח עמדותיהם של חבריו. ואילו שני הפרקים
האחרונים ייקדשו לשני נושאים בהם לרל"י יש מעמד ייחודי: האחד יעסוק
ב"תורה חדשה מאתי תצא", שרל"י הרבה לעסוק בה רבות, באין דומה לו
בקרב חבריו בכך. והאחר הפירוש הנודע (שאמנם מיוחס על ידי רל"י עצמו
לבעש"ט, הגם שמקורו הראשוני קודם לבעש"ט), ועם זאת בעיני הדורות הבאים
הוא נחשב כאמירתו העצמאית של רל"י: "ה' צלך" – יכולתו של האדם לעצב
את ההנהגה האלהית בעולם.
[1] תאריך שנת הולדתו של
רל"י התקבע ללא עוררים כשנת ת"ק, 1740. והוא חוזר ומופיע זה מאה שנה.
וראו נספח ב' לעבודה זו הדן בהרחבה בקביעה (שרירותית) זו.
[2] מקובל להצביע על שנה זו כשנה
בה החל לשמש כרבה של קהילת ריטשוואל. אכן הפריודיזציה של תקופות רבנויותיו של
רל"י היא נושא מורכב ודורש דיון מפורט, שמחקר זה ינסה לערוך. ועדיין אין
בידינו ראיות מכריעות שתתחומנה בבירור גבולותיה של כל תקופה ותקופה בחייו.
[3] למגינת הלב, ציון התאריך
הלועזי השגור אצל רבים (ובכללם, חוקרים מובהקים האמונים על כתיבה זהירה ומוקפדת,
דוגמת א' רובינשטיין (ראו נספח ב' הע' 1)בערכים האנציהנזכר בהע' 1) נפל אף הוא
ב"מלכודת שלושת חודשי המעבר" [=החודשים הפותחים תיארוכה של שנה קלנדרית
יהודית המקבילים לחדשים החותמים תיארוכה של שנה קלנדרית לועזית). כדבר שארע במקרים
רבים מאוד. וכך, הגם שיש בידינו תאריך מדוייק באשר ליום פטירתו של רל"י: יום
חמישי בשבוע, כ"ה תשרי תק"ע [=5 באוקטובר 1809], ציון התאריך הלועזי
המצוי הוא 1810, ואך מעט מקורות מדייקים בקביעה, 1809 (ויש שבאו מהתאריך הלועזי
לתאריך העברי, וקבעו את שנת פטירתו של רל"י כתקס"ט. ראו זהבי, י"צ.
מבחר המחשבה והמוסר ביהדות, עמ' קצא). אצל אישים אחרים, בני דורו של רל"י
משתבשת עוד יותר מערכת התיארוך בשלשלת מביכה של טעויות. כך למשל, תאריך פטירתו של
ר' ברוך ממז'בוז' הינו יום רביעי בשבוע, י"ח כסלו שנת תקע"ב (4 דצמבר
1811). התאריך תקע"ב גרם לזיהוי המוטעה 1812 (בקר מ', פרפראות לתורה,
ב, עמ' 214). לחילופין, התאריך הלועזי 1811 גרם לזיהוי השנה העברית כתקע"א (רפאל
י', ספר החסידות, עמ' מו. בעקבותיו, י' ארליך, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב,
מורשת, תל אביב, תשמ"ו, עמ' רצח). ומי שראה לנגד עיניו את התאריך תקע"א
והיה מודע לחילופי תאריכי הלוחות, ציין את שנת הפטירה כ-1810 (ציון א', אתר של
שמחה, בתוך האתר האינטרנט של ברסלב)...
[4] בשם החניכה
"דרבמדיגר" לא ייעשה שימוש במהלך עבודה זו, אם כי תינתן הדעת על המסורות
השונות באשר לדרך בה הוענק לו שם זה ומקורותיהן של המסורות הללו.
[5] השימוש במונח זה, בשלב הנוכחי
של העבודה, הינו טכני במובהק, ואין בו משום הצגת עמדה מהותית. הנושא כשלעצמו, עד
כמה הנוכחות החסידית בתקופה הנידונה מצדיקה את הגדרתה כ"תנועה" ומה היה
חלקו של ר' לוי יצחק בהפיכתה לשכזו, יידון לקראת סיכום הפרק העוסק בפעילותו
הציבורית.
[6] ראו את הטיעון האירוני למחצה
של א"ז אשכולי= המצביע על ההגדרות הגיאוגרפיות המטעות באשר לרל"י:
גליציה-פולין-אוקראינה (ועבודה זו תוסיף על כך ותנכיח את רל"י גם באיזורים
גיאוגרפיים אחרים, כהונגריה ורומניה, למשל. שעד כה טרם טופל די הצורך תרומתה של
רל"י להתפתחותה של החסידות בהם).
[7] ואין זה שימוש לשון נמלץ
גרידא, שכן במהלך העבודה נצביע על תקופות בחייו שבהן סערת חייו הייתה לסערת נפש,
עד לכלל אובדן שפיות דעת. אכן, אף באותן תקופות, מוקף היה רל"י בחבריו לדרך.
[9] אשר לתיאור ההיסטורי, ראו
היילפרין, י'. "ר' לוי יצחק מבארדיטשוב וגזירות המלכות בימיו", בתוך: יהודים
ויהדות במזרח אירופה. ירושלים, תשכ"ט, עמ' 342-341. פרענק, ע"נ. היהודים
בימי מלחמות נפוליון, ורשה, תרע"ג, עמ' 24-23. רובינשטיין, א'.
"חסידות וחסידים בוורשא", בתוך: סיני, עה (תשל"ג), עמ'
סז-סט, עג-עה. אסף ד' וברטל י', "שתדלנות ואורתודוכסיה, צדיקי פולין במפגש עם
הזמנים החדשים". בתוך: צדיקים ואנשי מעשה, =, עמ' 72. בפרק שיוקדש
בעבודה זו לפעילותו ה"שתדלנית" של רל"י יורחבו הדברים, ובצידם
תוצגנה ההנמקות האידיאולוגיות שלו בצד הדרכות פרקטיות כיצד לקיים שתדלנות מועילה
(ובכלל זה, ממליץ רל"י על יצירת קשרי קירבה אינטימיים ושימוש בשפה הלועזית
הנהירה לשלטונות!). חוקרים אחרים מעדיפים להמיר את המונח "שתדלנות"
הנושא אופי ארכאי ומייצג מודל מיושן, ובוחרים לדבר על רל"י במונחים של
"מדינאות" (ראו: "משתדלנות למדינאות: נציגי הקהילות בתקופת סיים
ארבע השנים (1792-1788). בתוך: החברה היהודית בממלכת פולין-ליטא. מרכז שזר,
האוניברסיטה העברית, ירושלים, ועל חלקו של רל"י בפעילות זו, שם עמ' 221). אשר
להנמקה האידיאולוגית של ה"שתדלנות" ושיטותיה, הצביע מ' פייקאז' על מקור
אחד בודד, משני בחשיבותו (פייקאז', מ'. ההנהגה החסידית, עמ' 270), בעוד שמחקרנו יצביע
על משנה סדורה ומורכבת של רל"י בנושא זה, נוכח עמדתם של אישי חסידות אחרים
שבדורו.
[10] בפרק שיוקדש ליחסי רל"י
ור' ברוך ממז'בוז' (מי שכונה "בר פלוגתא" של רל"י) יוצגו ממצאים
מאזנים שיש בהם לשנות את הדימוי הרווח באשר לאופי היחסים שביניהם ולהציג את
מורכבותם ואת רכיביהם השונים.
[11] ר' שמואל בורנשטיין
(מסוכצ'וב), בן בתו של ר' מנחם מנדל מקוצק, שם משמואל, פרשת וירא, תרע"ד.
והובאו הדברים שוב מספר פעמים (ובניסוחים שונים) בסדרת ספריו שם משמואל
(פרשת תצוה, תרע"ג. שם, צו ושבת הגדול, תרע"ו. שם, פרשת שלח, תרע"א
ועוד). וראו לוינגר, יעקב. "תורתו של הרבי מקוצק לאור האמרות המיוחסות לו על
ידי נכדו ר' שמואל מסוכטשוב", בתוך: תרביץ, נה (תשמ"ה) עמ' 242.
פייקאז', מ'. "משהו על בעית הניוון והשקיעה", בתוך: חסידות פולין,
מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ("השואה"),
מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 191. אכן, פרשנותו של פייקאז' הרואה בדברי רמ"מ
מקוצק ביקורת על דרכו ה"עממית" של רל"י, אינה נראית לי, ובמקומו
אדון בדברים.
[12] הרצון ליצור תמונה שלמה
והרמונית, אף שכאמור אין בידינו הכלים והחומרים המתאימים לכך, הביא גם את כותב
השורות הללו לנסות להציג את "בית מדרשו של הבעש"ט" כפי שהוא. ראו
מאמרי "מפתח הלב, תקיעת שופר בבית מדרשו של הבעש"ט", בתוך: ארשת,
=, עמ' 32-17. המנסה להציג את פני בית המדרש הבעש"טי בראש השנה. "בזכות
ריקוד של שבת", בתוך: ארשת, =, עמ' 71-60 העוסק בנסיבות שקדמו ללידת
ר' ישראל מקוז'ניץ.
[13] לנגד עיני עומדים דברים שכתב
יצחק לוויטאץ, "החברה היהודית ברוסיה", בתוך: העבר ד' (תמוז
תשט"ז) עמ' 95 הנושא קינה על אובדנו לבלי שוב של מרבית החומר הארכיוני
בקהילות מזרח אירופה. נימה כגון זו משמיע גם שמואל אטינגר לפני כשלושים וחמש שנה,
במאמרו "מצב המחקר של תולדות ישראל במזרח אירופה", ובאו הדברים בתוך בין
פולין לרוסיה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 20-21. דברים אלה הובאו כפתיח למאמרו
של מרדכי זלקין, "הקצבים דפה פרקו עול': מאפיינים ומגמות בפעילות מערכת
הרווחה בקהילת וילנה בראשית המאה התשע עשרה", בתוך: מוילנה לירושלים,
עמ' 25, המצביע על התמורה שהתחוללה מאז: פתיחתם של ארכיונים מרכזיים וחשיפתם של
תעודות רבות שנמצאו בארכיונים אלה. זלקין עצמו דן במאמרו בקהילה מסויימת בוילנה,
בעקבות חשיפתה של תעודה שנמצאה באחרונה בארכיון בוילנה. מכאן גם פתח תקווה
לגילויין של תעודות שכאלה בפינסק ובברדיצ'ב, שתי הקהילות היותר משמעותיות בחיי
רל"י. כך למשל, חברת חייטים שבברדיצ'ב הייתה אויב מר נפש של רל"י. אילו
יתגלו פנקסיה של קהילה זו המתייחסים לשנות כהונתו של רל"י בעיר, תיתרם תרומה
שאין ערוך לה להכרת פרק זה שבחיי רל"י.
[14] א' גרין, בעל היסורים,
עמ' 11. אכן כמה מקביעותיו המקדימות כיצד והיאך צריכה להיווצר ספרות שכזו, ומהו
תפקידו של הביוגרף הביקורתי צריכות בדיקה, כמו גם הערכותיו באשר לתפקידיה של ספרות
כזו ובמה היא עשויה להשפיע, על קהלים שונים של קוראיה. ואולם הקביעה העקרונית כי
יש לביוגרפיה חשיבות רבה להכרת עולם החסידות משמשת נר לרגליה של עבודה זו שלפנינו.
הביוגרפיות על ר' שניאור זלמן מלאדי מיסודו של ע' אטקס, ועל ר' ישראל מרוז'ין
מיסודו של ד' אסף הולכות ויוצרות את הסוגה הזו שלמיטב אמונתי קום תקום.
[15] הספרות המחקרית לא נתנה דעתה
אף להבחנה הבסיסית והמשמעותית שבין שני הספרים הנושאים את השם קדושת לוי,
באשר ליחס שביניהם מבחינה תכנית-צורנית, פרשנית והגותית. קדושת לוי המוקדם,
שראה אור בחיי רל"י בשנת תקנ"ח, וקדושת לוי המאוחר, שראה אור
בסמוך לאחר פטירתו על ידי בניו, שלש עשרה שנים לאחר הספר הראשון (האירוניה שבדבר
היא כמובן התפיסה הרווחת כי זה המאוחר הוא "קדושת לוי חלק ראשון", בעוד
שזה המוקדם הוא "קדושת לוי חלק שני").
[16] למעשה, בדיקה זו תיפתח
בבירורים הנוגעים לתקופה שקודם ללידתו: שאלת ייחוסו המשפחתי. שכן מוסכם על הכל כי
רל"י הוא בן למשפחה רבנית מיוחסת רבת דורות. המחקר הגיניאולוגי הציע מספר
הצעות, אשר יש להן השלכות לסוג הקשר של רל"י עם אישים בכירים בדורו. ואפילו
באשר לזהותו של סבו של רל"י, אבי אביו, לפנינו גירסות שונות. ראו: הקדמת ר'
מאיר, בנו של רל"י, לספרו כתר תורה, הורוויץ, צבי הירש. לתולדות
הקהילות בפולין, מוסד הרב קוק, ירושלים. עמ' 280, ועוד.
[18] המחקר ההולך ומתרחב באשר
למעמדה של האשה בחסידות, בעקבות העמדה של ש"א הורודצקי (האפולוגטית למדיי,
ראוי לומר), בתוך: החסידות והחסידים, ד, ברלין תרפ"ג, עמ' סח. ובכלל
זה מחקרה המקיף של עדה רפפורט-אלברט, על הנשים בחסידות: ש"א הורודצקי ומסורת
הבתולה מלודמיר, בתוך: צדיק ועדה (ולפני כן, המאמר המקורי, On Women in Hasidim. S.A .Horodecky and the Maid ofLudmir Tradition , בתוך: Jewish
History: Essays in Honour of Chimen Abramsky, London, 1988 pp. 425-495 ). א' פרוש, "נשים
אורייניות בחברה היהודית במאה התשע עשרה", בתוך: מוילנה לירושלים. ר'
דביר-גולדברג, "הבעש"ט ו"מחברתו הטהורה": היחס לנשים בסיפורת
החסידית", מסכת, ג (תשס"ח). ג' נגאל, נשים בסיפורת החסידית, ירושלים
תשס"ו. והקובץ הרימי בכח קולך: על קולות נשיים ופרשנות פמיניסטית בלימודי
היהדות, בעריכת ר' לוין-מלמד, תל אביב, 2001. לצער הלב, בכל אלה דמותה ופעליה של
פרל "הרבנית" אינה נוכחת כמידתה הראויה. וראו סיכום המחקר בנושא זה
המצביע על תרומתם (הממתנת את מסקנותיה של עדה רפפורט-אלברט) של ד' ביאל
("קריאה פמיניסטית בטקסטים חסידיים", בתוך הרימי בכח קולך), ד' אסף
(בספרו דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות) וג' דיינר (במאמרו
האנגלי Men of Silk: the Hasidic Conquest of Polish-Jewish
Society. Oxford 2005על נשים חסידות", בתוך ישן מפני
חדש (בעריכת דוד אסף ועדה אלברט-רפפורט), ב', מרכז שזר, ירושלים, עמ' 164-151
[19] מבחינה זו, פועלת פרל כרוח
עצתה של הרבנית שרה רבקה רחל לאה הורוויץ הסבורה כי במצבים מסויימים יש מקום לאשה
ל"זכות" [=במובן של לנצח] את בעלה, ולממש את רצונה המנוגד לרצונו. ראו
על כך רוסמן, מ'. "להיות אשה יהודיה בפולין-ליטא", בתוך: קיום ושבר, ב.
עמ' 422. וראו עוד בענין זה חובב י', עלמות אהבוך, עמ' =
[20] ככלל נמנע רל"י מלדון
גלויות בדברי חבריו. הנה כי כן, מלבד הבעש"ט (המוזכר ב"קדושת לוי"
בשני חלקיו, 15 פעמים), ומלבד מורו ה"מגיד" ממזריץ' (המוזכר למעלה מפי
שלש יותר מהבעש"ט, 46 פעמים), ומלבד אביו ר' מאיר (4 פעמים) ושני בניו: ר'
מאיר (4 פעמים) ור' ישראל (2 פעמים), לא בא זכרם אלא של ארבעה אישי חסידות בלבד: ר'
שמלקא מניקולשבורג (הנזכר פעם אחת בלבד),ר' אברהם חיים מזלאטשוב (פעם אחת), ר'
מנחם מנדל מויטבסק (פעם אחת) ור' יחיאל מיכל מזלוצ'וב (שתי פעמים).
[21] בחינת פן "איש
ההלכה" שבאישיותו של רל"י תיעשה בין השאר תוך שימוש באבחנותיו של
הרי"ד סולובייצ'יק בספרו איש ההלכה, עמ' 44 המאפייין את איש ההלכה כבעל גישה
אקזוטרית, ובשונה ל"איש הדת" המתאפיין בגישתו האזוטרית (ראו על כך אצל
שוורץ ד', אמונה על פרשת דרכים, עמ' 159)
[22] ציון זמן זה הוא חשוב, שכן
הזמן הקצר שעבר מאז פטירתו של רל"י ועד להוצאת הספר, יש בו להעמידנו על מידת
העריכה המועטה שעבר הספר על ידי בניו. הערה זו מוערת כאן, מאחר שבמהלך העבודה
נצביע על מעורבתם של הבנים בכתיבתו של רל"י, לא רק בספר "קדושת לוי על
התורה", שכאמור יצא לאור על ידם, אלא גם בספר "קדושת לוי" המוקדם,
שראה אור שתים עשרה שנים לפני פטירת רל"י.
[23] עד כה לא טופל כראוי מעמדו של
הספר, מה נאמר על ספר זה ואיזה מקום הוא תפס בספרות שקמה אחריו. במסגרת עבודה זו
יוקדש פרק שיעסוק ב"שבחי ספר קדושת לוי".
[24] אין טעם בשלב זה לנקוב במספר
המהדורות של הספר, שכן כבר בשלב זה של העבודה נמצאות תחת ידי מהדורות שלא נרשמו
במפעל הביבליוגרפיה העברית. ניתן להסתפק עתה בקביעה כי מספרן של מהדורות קדושת לוי
מסתכם בעשרות מרובות. אלפסי, אנציקלופדיה נזהר בדבריו ומדבר על "עשרות
מהדורות". פרידברג, בית עקד, שראה אור בשנת 1954 מונה שמונה עשרה מהדורות.
אכן וינוגרד המונה את הספרים שנדפסו באות עברית מראשית הדפוס ועד שנת תרכ"ג
(1863) מונה שבע עשרה מהדורות של הספר שראו אור בפרק זמן זה בלבד.
[25] לצער הלב, מאגרי המידע
הדיגיטליים, המכילים בשלב זה את "קדושת לוי על התורה" נשענו על מהדורות
לא מדוייקות בעליל.
[26] כותר הספר העוסק בפירושיו
לתורה "קדושת לוי על התורה" הוענק בידי בני רל"י בעקבות שם הספר
הזה שנקבע על ידי רל"י עצמו.
[27] חלקו של רל"י בכתיבת
הספר, עמדותיהם בנושא זה של ר' ש"ץ-אופנהיימר (מבוא למהדורת מגיד דבריו
ליעקב, מגנס, עמ' יד-כג ירושלים) ושל ז' גריס (ספרות ההנהגות, תולדותיה ומקומה
בחיי חסידיו של הבעש"ט. מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן, עמ' 114-127. הנ"ל,
ספר סופר וסיפור בראשית החסידות, עמ' 20 ) יידונו בפרק נפרד במהלך עבודה זו.
[29] על חלקו של רל"י בכתיבת
ספרו של ה"מגיד" נדון בהרחבה, תוך שימת לב לכתבים ה"משותפים"
של רל"י וה"מגיד".
[30] במהדורת קדושת לוי על התורה
שעליה אני שוקד מצויים פרקים רבים שכל הפירושים שעליהם מצויים שלא במקומם הטבעי
אלא במקומות אחרים. כך למשל בספר בראשית, פרקים: ה, ט, יא, כח, לו
[31] תופעה זו, מופיעה בצורה חריפה
לאין ערוך בספר נועם אלימלך לר' אלימלך מליז'נסק. חטיבות פרשניות שלמות,
בנושאים מרכזיים בתורה נידונות שלא במקומן.
[32] נוסח שער הספר, בו מציין
רל"י את מקומות כהונותיו כרב, מזכיר את בארדיטשוב, זליחוב וריטשוואהל ומדלג
על פינסק (הדברים נכתבו בשנת תקנ"ח, בעוד שבכתיבה מאוחרת יותר של רל"י,
בעיקר בספרות ההסכמות) נמצא אותו שהוא מזכיר את פינסק בכלל מקומות רבנויותיו, ואף
מכנה את עצמו כ"רבה של פינסק"; מחד גיסא אביו ר' מאיר מצויין בשער הספר
בברכת החיים, "נרו יאיר", ומאידך גיסא מוזכרים שני בניו "הרבנים
המאורים הגדולים... ר' מאיר". הפתרן הפשוט שנפלה טעות דפוס (בשער הספר!) הינו
אפשרות אחת, ואולם הוא מותיר אחריו הצעות פתרון נוספות, שעליהן נעמוד במהלך
העבודה; מקום ההדפסה הוא בסלאוויטא, ולא בבארדיטשוב, הגם שבבארדיטשוב ישנו דפוס
פעיל ביותר, שעליו מנצח רל"י (לפעילותו של רל"י בהקשרו של בית דפוס זה
יוקדש פרק בעבודה זו).
[33] כמו למשל הבחירה בנושא ממוקד
ומוגדר של לב הספר, מעמדם של ימי חנוכה ופורים; הבחירה בניתוח מאמרי "סבא דבי
אתונה" (וענין לעצמו, היא השאלה באיזו מידה ר' נחמן מברסלב, בספרו
"לקוטי מוהר"ן" החוזר ועוסק באותם מאמרים, מתכתב עם עמדותיו
ודעותיו של רל"י שבספר זה.
[34] למרבה הצער, מהדורות
"קדושת לוי השלם" למיניהן, שכללו גם את פירוש הזכירות, לא ראו ענין
בהבאת דברי המביא לבית הדפוס, עם כל חשיבותם.
[39] פלינטשטיין, אגרות האוהב
ישראל מאפטא. אגרות, מסמכים והסכמות, מכון שפתי צדיקים, ירושלים תשנ"ט. עמ'
קצג-רלח, [ובכללן, הסכמה לספר "קדושת לוי", תקע"ה]
[41] ז' גריס (=), בהערת שולים
צנועה מציין כי רישומי מפעל הביבליוגרפיה העברית מצביעים על 71 הסכמות. רשימת
ההסכמות (הנוכחית) שתחת ידיי מונה 75 הסכמות, ואולם אין הדברים מסוכמים ויש פנים
לכאן ולכאן, לגרוע ולהוסיף.
[42] לצער הלב, נכשל חוקר מובהק
כמ' וילנסקי (חסידים ומתנגדים, =) בפירוש ראשי תיבות זה (ובעקבותיו הכשיל רבים
אחרים עד עצם היום הזה) בפיענוח המוטעה: "נרו יאיר" בהביאו את מכתבו של
ר' שניאור זלמן מלאדי אל רל"י, עם שחרורו מבית הסוהר. אכן ראשי התיבות
נ"י משמשים גם כברכת החיים "נרו יאיר", ואולם יש להבחין היכן מופיע
ראשי התיבות הלזה, אם לפני שם האדם או לאחריו. לעולם, נ"י בשימוש ברכת החיים
יופיע לאחר שם האדם, ולא לפניו.
[43] תואר כבוד ייחודי זה מופיע
ב"הסכמתו" של ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא על "קדושת לוי",
תקע"ו.
[44] לפני כשבעים שנה התרחשה פריצת
דרך מחקרית רבת השלכות ביחס למחקר אודות רל"י. הביבליוגרף חיים ליברמן קבע
נחרצות את גבולות תקופות רבנותו של רל"י,
את תחילת תקופת ברדיצ'ב בחייו ואת סופה של תקופת פינסק. ומאז, התקבלה קביעה
זו כאמת שאין עוררין אחריה. וכל עיקרה של קביעה זו נעשתה על סמך בדיקת שתי
"הסכמות" סמוכות זו לזו בזמנן. אשר לקביעה זו, נייחד דיון מפורט ובו
יוצג עמדות נוספות, אשר תסתמכנה אף הן על "הסכמות" של רל"י.
[45] שטמפפר (=) ואטקס (=) פתחו
בדיון אודות משמעותה של ה"הסכמה" המשותפת לרל"י ור' חיים
מוולוז'ין, להלן בעבודתנו יורחב דיון זה.
[46] על עולם משליו של
ה"מגיד" ראו לדרברג, נ'. השער לאין, תורת החסידות בהגותו של רבי דוב
בער, המגיד ממזריץ. ראובן מס, ירושלים, תשע"א. עמ' 66-65, 177-176, 192,
215-214 ועוד רבים.
[47] למרות שמשל זה מזוהה מאוד עם
ה"מגיד", רל"י מצטט את המשל הזה, שלא בייחוס לרבו (קדושת לוי, פרשת
תזריע, עמ' סו). ראו לדרברג, שם. עמ' 369.
[48] דוד זריצקי, אוצר משלי
חסידים, עמ' 21-5 ריכז עשרים וארבעה משלים בלבד, מקבץ קטן ביותר. מיכאל דרבמדיגר,
קדושת לוי מהדורתו, מצביע על 86 משלים בספרי "קדושת לוי" ופירוש מסכת
אבות. למעשה, מספרם של המשלים גבוה בהרבה מכך לכשנבחן את מכלול כתביו של
רל"י.
[50] אסף, דוד. =
[51] דברי ר' ברוך מרוכזים בספר
"בוצינא דנהורא" (תרמ"ו). אכן, בעקבות ביקורתו העזה של ר' יחיאל
מיכל היבנר, מיכל המים, ט, ב. שהאשים את מחבר הספר כפלגיאטור (כולל עדות ראיה כיצד
אותו פלגיאטור העתיק מספרי אחרים), עם שהוא מביא ציטוטי דברים מספריהם של אחרים,
באו עוד דברים במחקר והרחיבו את הספק באשר למהימנות השיוך לר' ברוך (שישא, =,
קרית ספר).
[53] רשימת מקורותיו של דרבמדיגר מונה
פחות ממאתיים ספרים, בעוד שבפועל מספר המקורות שבהם מובאים שמועות המיוחסות
לרל"י רב לאין ערוך מכך.
[54] כגון מסורותיו של ר' צבי
אלימלך שפירא (מדינוב) בספרו ריח דודאים. מסורות שחלקן נשען על מה ששמע
האדמו"ר מפי משמשיו של רל"י.
[55] תחת ידי שמור חומר רב מאוד
אודות "גאט פון אברהם", ובכללו זיכרונותיהם של רבים המתארים את
האם-הסבתא האומרת את התפילה הזו בזמן צאת השבת, לפני הבדלה. ראו את דברי פרופ'
אהרן דותן (יליד 1928) המיצר על שעליזה לביא לא כללה תפילה זו בספרה הראשון תפילת
נשים (ברם תיקנה את הדבר בספרה השני, מנהג נשים, עמ' 188-186) עם שהוא כותב:
"זאת התפילה שאמא חיכתה לה כל מוצאי שבת. המילים והאנחות שהתלוו להן עוד
מהדהדות באזניי" (שם, עמ' 186).
[56] ראו מחקריו של ח' שמרוק,
"ראשיתה של השירה ביידיש, והזמירות", בתוך: ספרות יידיש, פרקים
לתולדותיה, אוניברסיטת תל אביב, 1988, עמ' 52-51 המצביע על נוסחו המוקדם של השיר
(למעשה, חלקו הראשון בלבד), בברכת המזון משנת 1580. ולאחר מכן, בספרו פרקים פון
דער יידישר ליטעראטור געשיכטע, תל אביב, 1988, עמ' 64.
[57] רשימתו של י' אלשטיין, מעשה
=, שנועדה לסכם סיכום ביניים של המצאי בסיפורת החסידית, עם כל חשיבותה (אף שאין
היא רשימה שלימה) אינה נותנת מענה לחוקר המבקש להתחקות אחר הסיפורים המיוחסים
לרל"י דווקא. שכן אין ברשימה התייחסות לגיבורי הסיפורים.
[58] הפרק המוקדש לרל"י בספרו
של מ' בובר, אור הגנוז מונה ששים וששה סיפורים (אכן, למרות שכותר המשנה של הספר
הוא "סיפורי חסידים", מספר לא קטן מאותם ששים וששה סיפורים אינם עונים
על כל הגדרה שהיא של "סיפור", ולמעשה אין הם יוצאים מכלל
"אמירה" נאה, ותו לא). ספרו של ג' נגאל, =, מכיל אף הוא = סיפורים (נראה
שהתוכנית המקורית הייתה שלספר זה יבוא ספר המשך, כפי שמעיד על כך הסימון בגב הספר.
ואולם ספר שכזה לא ראה אור). כיוצא בו, מספר הסיפורים אודות רל"י המופיעים
בספריו של ש"י זוין, סיפורי חסידים (על התורה, ועל המועדים), מסתכם בארבעים
ושבעה. הרחיב את היריעה ש' רז שספרו אוהב ואהוב מונה = סיפורים.
[59] ראו את דברי מ' אידל
המצביע על המחקר שקדם לו: Martin Buber and Gershom Scholem on Hasidism: A Critical
Appraisal" in Hasidism Reappraised. London 1996 (ed. A rapoport-Albert) pp
389-403.
מרגולין, ר'. מקדש אדם, תשס"ה עמ' 21-6. והרחיבה עוד צ' קויפמן, בכל דרכיך
דעהו – תפיסת האלהות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות, סידרת פרשנות ותרבות (בעריכת
א' שגיא), תשס"ט, עמ' 18-17. ולסיכום משלים של הדיון שבין שלום (ותלמידיו,
בעיקר י' דן ומ' פייקאז'. ראו פייקאז', חסידות ברסלב, מוסד ביאליק, ירושלים
תשל"ב, עמ' 89-87, 107-106) ראו עתה מור, א'. הצדיק הפשוט – הקשר שבין
דמויות הצדיק והאיש הפשוט בסיפור החסידי ובהשוואה לתופעה מקבילה בעולם הסופי.
עבודה לשם קבלת תואר
M.Aאוניברסיטת בר אילן, טבת תש"ע, עמ' 22-5.
[60] ראו את עמדתו של י' אלשטיין
(איש הסיפורת החסידית) בענין זה, האקסטזה
והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, עמ' 92,94. ואת דבריו של ג' נגאל (אף
הוא, מתחום הסיפורת החסידית) הקירא תיגר על עצם ההבחנה החותכת בין שני תחומים אלה,
עם שהוא מצביע על ממשקים שבין שני התחומים הללו. נגאל ג, "אור חדש על הסיפור
החסידי", בתוך: סיני, קד (תשמ"ט)ף ענ' קנד-קסב. הנ"ל, מחקרים
בחסידות, ירושלים תשנ"ט, ב, עמ' 321-311. ועוד בענין הדרשה החסידית ראו M. Saperstein. Jewish Preaching, 1200-1800:
Anthology. New Haven-London, 1989, pp. 103-93
[61] ראו מאמריי "קול מבית
וקול מחוץ", בתוך: מבוע, יח, תשמ"ג, עמ' 187-168. "ושבו בנים לגבולם
בליל כל נדרי", בתוך: הד החינוך, ערב ראש השנה, תשמ"ד, עמ' 48-46, בהם
הובאו מסורות סיפוריות דומות (עד כדי זהות) שבכל אחת מהן מוצבת דמות
"גיבור" שונה.
[62] תופעה זו, שראשיתה במסורות
ביחס לבעש"ט (ראו נגאל ג' במהדורתו לצפנת פענח של ר' יעקב יוסף מפולנאה, עמ'
יג) עוברת כחוט השני במכלול הרחב של הסיפורת החסידית. במחקר שלפנינו נצביע על כך
שתופעה זו מופיעה ביתר שאת בסיפורת הנוגעת לרל"י והיא מתרחשת בסיפורת אודותיו
יותר מכל דמות אחרת בת דורה, וננסה לעמוד על הסיבות והגורמים שהביאו לכך.
[63] ראו סקירתו של א' אלדר (ראו
הע' =, עמ' 13-12) את העמדות הבולטות במחק ימינו, זו של רוסמן (הבעש"ט, עמ'
181-179) בנושא זה, מול זו של ע' אטקס (הבעש"ט ההיסטורי, עמ' 431). בנותן
ענין הן עמדותיהם של דובנוב (תולדות החסידות, עמ' 42), לוינגר (תורתו של הרבי
מקוצק, עמ' 418), ושל י' מאיר (הרבי מקוצק, עמ' 102).
[64] במובן מסויים, החוקר הריהו בן דמותו של השופט היושב על כס משפט ונידרש
להכריע בין מסורות סותרות, לאמר בין שתי "עדויות" סותרות. בתור שכזה ראוי לו לחוקר להחיל דרכי בירור הבאות
מאולם בית המשפט. רוצה לומר, להתייחס לשלש הקטגוריות המוכרות שתכרענה אם לפנינו
"עדויות מוזמות" (ויש להסיר את שתיהן), או אפשר שהרי אלה "עדויות
מוכחשות" (שיש מקום לקבל את שתיהן, בתנאים ובהגבלות מסויימות):
"חקירה" [=רכיבי הזמן והמקום במסורות שלפנינו]; "דרישה"
[=זהות הדמויות הפעילות ופרטי המעשה המתואר]; "בדיקה" [=בדיקת הנסיבות
והרקע שבו התרחש הסיפור].
[65] ראו רוסמן, מ'. הבעש"ט,
עמ' 128. ולפני כן, "לתולדותיו של מקור היסטורי: ספר שבחי הבעש"ט
ועריכתו". בתוך: ציון, נה (תשנ"ג), עמ' 214-175. וראו עתה א' אלדר,
בעבודת מאסטר "ר' יעקב יצחק רבינוביץ – 'היהודי הקדוש מפשיסחא' התחדשות
ולימוד תורה. בר אילן, רמת גן, תשע"ב, הפורש את משנתו של רוסמן, ומציב בצידה
חוקרים הנוקטים במחקרם בגישה זו ומאמצים קריטריונים מחמירים ביחס לאפשרות קבלת
מקורות מאוחרים (כמו לוינגר, י' ביחס לרמ"מ מקוצק, אמרות אותנטיות, עמ'
135-109. גרין, א"י, המנהיג והצדיק החסידי, עמ' 154-153). לנגד עיני ניצבו
דברי המשיגים על רוסמן (ח' פדיה, במאמרה בציון, סט, עמ' 315 ואילך, בצד
השגותיה על מחקרו של ע' אטקס) והמענה הניצח של רוסמן, שיש בו תוספת הבהרה באשר
לעמדותיו (ציון, ע, 537 ואילך).
[66] ראו בענין זה דבריו של ז'
גריס, ספר סופר וסיפור, עמ' 27-23. הנ"ל, ספרות ההנהגות, עמ' 181-110,
308-292.
[67] לא כאן המקום לדון בדמיון
שבין שני אישים אלה, הבעש"ט ורל"י. ואולם לעניננו נציין כי ככל הנראה
עתה (בשלב זה של המחקר, עם הקמתו של מאגר סיפורי רל"י), אין עוד דמות לאחר
הבעש"ט, שנכתבה עליה כמות כה גדולה של סיפורים, כזו של רל"י. בדיקת
נכונותה או שלילתה של טענה זו, שעתה אין היא אלא הנחה מוקדמת, תיעשה לקראת סיומה
של העבודה.
[68] ראו לדוגמה המחקר הרב אודות
השפעתו של רל"י על שירת א"צ גרינברג: מאמרי, "בזכות אבות",
ניב המדרשיה...; מירון ד', =. תמר, ד' = ועוד רבים.
[69] ראו מחקריו של נ' רוס:
"הרבי מביאלא בורח מן הישיבה" – בין שני הרים של פרץ, ותדמיתה
המודרניסטית של החסידות. בתוך מעשה סיפורים. אוניברסיטת בר אילן, רמת גן,
תשס"ט, עמ' 240-207. הנ"ל, מסורות אהובה שנואה. אוניברסיטת באר שבע,
תש"ע. דיוניו של רוס מתייחסים אל הצדדים הפולקלוריסטיים שביצירת רל"י
(נוסח י"ל פרץ), או ההיסטוריוגרפיים (נוסח ש"א הורודצקי, אותו הוא מבקר
בחריפות רבה), או הפילוסופיים (נוסח מ"מ בובר), עם ההבחנות שהוא קורא להן,
בין הדתי לרליגיוזי ובין הספרות החסידית ל"ניאו חסידית". במהלך העבודה,
נידרש למתודולוגיה המוצעת על ידו בחקר הסיפור החסידי כ"מוקד להשראה
מודרנית", וגם נבחן את הסטריאוטיפיים בסיפורת החסידית שהוא מציע כתואמים את
סיפורי רל"י.
[70] ראו מאמרי, "על השירה
במשנת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב", בתוך: מבוע. וראו עתה שוורץ ד', "מוסיקה
והגות יהודית, הערות מבוא" בתוך: לבוש ותוך, המוסיקה בחוייה היהודית,
אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ובעיקר הדיון אודות "מוסיקה ומגיה" (שם,
עמ' 38-36) המשיקים לדבריי.
[71] ראו מחקריהן של ד' לוין
(הסיפור החסידי, עיצובו הפואטי והערכי, עיון בדרכי הוראתו) , ר' דביר-גולדברג
(הצדיק החסידי וארמון הלויתן, עמ' 83-65) הבוחנות את סיפורי רל"י על פי אמות
המידה שהתגבשו לאחרונה בחקר הסיפור החסידי (מוטיפים ומוטיפמות, קבועה, רשימת
גירסאות הסיפור והתפתחותן וכן הלאה), והולכות ומוצגות באנציקלופדיה של הסיפור
החסידי שמטעם החוג לספרות באוניברסיטת בר אילן (בעריכת יואב אלשטיין, אבידב
ליפסקר, רלה קושלבסקי). במהלך העבודה אפרוש את השגותיי על ייחוס
ה"סיפורים" שנותחו על ידן לרל"י. כמה וכמה ראיות וטיעונים יוצגו
שיש בהם לערער את הקביעה הזו.
[75] ראו דבריו של טייכטל =.
ודבריהם של אישי הציונות הדתית, פילבר, =. נריה, = ואחרים. ספרות המחקר מזכירה אף
היא במעט את חלקו של רל"י בתחום זה. ראו רביצקי, הקץ המגולה, עמ' 386 (בדיון
המשמעותי באשר ל"שלש השבועות"). מ' פייקאז', חסידות פולין. י' אלפסי,
החסידות ושיבת ציון. ועוד. לחילופין, טרם ניתנה הדעת על תרומת הגותו ופרשנותו של
רל"י לעיצוב תפיסתה של הגישה המנוגדת תכלית ניגוד לתפיסה הציונית-דתית –
חסידויות מונקאטש וסטמר. בניגוד לרב טייכטל שביצע, כאמור, תפנית חדה מתפיסתה של חסידות מונקאטש-סטמר לכלל
קבלת תפיסותיה של הציונות, הרי שהאדמו"ר ר' יואל טייטלבוים, מנסחה השלם של
התפיסה האנטי-ציונית נשען על תובנות רבות מבית היוצר של רל"י ומשתמש בהן
לבנין תפיסתו שלו. ראו דבריו ב=
[76] דוגמת מפעל הביבליוגרפיה
המוערת שהחל ד' אסף לכנוס אל בית מדרשה המחקרי של החסידות, שראשיתו בספר ברסלב,
ביבליוגרפיה מוערת.
[77] סקירה ממצה ומקיפה ערך רוסמן
מ', במאמרו "היסטוריוגרפיה של יהודת פולין: 1995-1945" במסגרתה מתוארות
עמדותיהם של החוקרים המרכזיים והמשמעותיים בתחום העיסוק ביהדות מזרח אירופה במאות
הי"ח-י"ט.
[78] רוסמן אמנם מתייחס ליהדות
פולין, מושא כתיבתו במאמר זה, ואולם תקפים הדברים גם למרחב היהודי בו חי ופעל
רל"י. אם בראשית דרכו בהיותו רבה של זליחוב שבפולין, ואף בהיותו רבה של
ברדיצ'ב שבווהלין ועודנו ממשיך לפעול בקרב יהודי פולין, דוגמת פעילותו בסיים
הפולני.
[79] היילפרין, י'. בית ישראל
בפולין, ירושלים תש"ח, תשי"ד. תחילת הכרך השני. הובא על ידי רוסמן, שם
עמ' 706.
[82] שם שם. וראו פייקאז', מ'.
ההנהגה החסידית, עמ' 194 ואילך. ובחריפות רבה יותר, מתוארת תפיסתו
ה"צדיקית" של רל"י ודרישותיו מאת הציבור כלפי ה"צדיק",
במאמרו "ספיריטואליזם דתי נגד הציונות ואליטיזם דטרמיניסטי", בתוך:
צדיקים ואנשי מעשה, עמ' 279 ואילך. במהלך העבודה יידונו מחקריו הרבים והחשובים של
פייקאז', ותיבחנה התובנות המוצגות בהן שביחס לרל"י.
[84] ראו זה עתה את מאמרו של א'
סגל "ייחודא עילאה ויחודא תתאה – פרשנויות בעקבות ר' שניאור זלמן
מלאדי", בתוך: דעת, קיץ תשע"ב, המצביע על הספרות המחקרית הרבה שנכתבה
סביב הגותו של רש"ז ומציין כמה ספרים שהופיעו לאחרונה: י' גוטליב, שכלתנות
בלבוש חסידי: דמותו של הרמב"ם בחסידות חב"ד, רמת גן, תשס"ט. ד'
שוורץ, מחשבת חב"ד: מראשית ועד אחרית. רמת גן, תשע"א. בדומה לכך, עבודת
הדוקטור שראתה אור אשתקד של י' שטמלר, שכל פילוסופיה ואמונה בהגותו של ר' שניאור
זלמן מלאדי. אוניברסיטת חיפה, אוקטובר 2012
[85] כדרך שא' סגל וי' שטמלר עושים
בהרחבה מרובה במחקריהם הנזכרים בהע' הקודמת.
[86] מחקרנו יקדיש דברים לתרומתו
של אידל בחקר הגותו של רל"י, כאן נציין את מחקרו פורץ הדרך בנושא
"האותיות הלבנות" ו"תורה חדשה" (ראו שלמויות בולעות, קבלה
ופרשנות, פרק ב) המוסיף על מחקריו האחרים שבהם נוטלת מקום הגותו של רל"י (כמו
בנושא יכולתיו של המיסטיקן האקטיבי; תורת האין; הצד המאגי שבחסידות, ועוד), ויאיר
את תרומתם של חוקרים רבים נוספים, ובכלל ר' אליאור, ר' מרגולין, ד' אלבוים, צ' מרק
ועוד.
[87] ראו מאמרי: על קריאה בטקסטים
רבניים שעניינם ארץ ישראל. סיני. בו ניסיתי להצביע על מקומות מכשול אופייניים,
וכיצד להישמר מהם. בו הצבעתי (ועל שהוזכרו במאמר זה שמותיהם של אנשים יקרים החיים
עמנו, אנכי מיצר) כיצד רבים וטובים מחוקרי ישראל טעו טעויות מגושמות עקב אי עמידה
בכללי קריאה נאותים של טקסטים אלה. פתרון ראשי תיבות, למשל הוא אחד המכשולים היותר
מצויים (למעלה הוזכרה טעות אחת שכזו).
[88] =
[89] ר
[91] פרשה זו זכתה לסיקור נרחב
במחקר, ראו: הרן ר', "ר' אברהם מקליסק ור' שניאור זלמן מלאדי: ידידות
שנפסקה" בתוך: קולות רבים: ספר הזכרון לרבקה ש"ץ-אופנהיימר
(בעריכת רחל אליאור ויוסף דן), ב, ירושלים תשנ"ו, עמ' 428-399.
שטימן-כ"ץ, ח'. ראשיתן של עליות החסידים, תק"ז-תקע"ט
(1747-1819), ירושלים, תשמ"ו, עמ' 115-111. ועתה לאחרונה סיכום הדברים
והעמדתם באופן שונה במקצת על ידי ע' אטקס. בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי
וראשיתה של חסידות חב"ד. מרכז שז"ר, ירושלים תשע"ב. עמ' 317 ואילך.
[94] ואף ר' אהרן עצמו מגלה נטייה,
בשלב מסויים, לנטוש את רל"י ולעבור לבית מדרשו של ר' אלימלך מליז'נסק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה