תורת אמך, השפעת הנשים על סדרי הוצאת ספר התורה מה"היכל" והכנסתו

פרק ג

הקדמה

בדרכים שונות של כבוד נהגו בספר התורה המוצא מן ההיכל לשם הקריאה בו, ולאחריה הריהו מושב אליו. המקור הקדום ביותר באשר לכבוד ספר התורה מתייחס למנהג ללוות את ספר התורה, והוא מוזכר לראשונה במסכת סופרים,[1] שכך שנינו:

כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, כשהיו מוציאין את התורה ומחזירין, היו הולכין אחריה מפני כבודה.

אכן לא נזכר באלו נסיבות מוצא ומוחזר ספר התורה, ואולם מורים הדברים כי מדובר בהוצאת ספר תורה לצורך הקריאה בו, בימי שני וחמישי בשבוע ובימי שבת ומועד. ואף אין המנהג הזה מתואר כהלכה מחייבת, אלא כמנהג. ועוד זאת, שלא היה זה מנהגם של הכול, אלא של קבוצת אישים מסויימת המכונה "נקיי הדעת שבירושלים". והרי מנהג זה דומה למנהגים אחרים שנהגו בהם דווקא "נקיי הדעת שבירושלים", ואין הם מכלל הלכה לכול.

מקור אחר, שמתקופת הגאונים, מזכיר אף הוא את מנהגם של בני ישראל בשני המרכזים שבהם ישבו, בארץ ישראל ובבבל, לכבד את ספר התורה בעת שהוא מוצא מארון הקדוש ובעת שהוא מוחזר אליו, שכך נאמר ב"ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל":

אנשי מזרח [=בני בבל[2]] מכבדין את התורה בכניסה. ובני ארץ ישראל – בכניסה וביציאה, כתורה וכהלכה, שנאמר[3] וכפתחו עמדו כל העם.[4]

אכן במקור זה לא נאמר אלא שהיו "מכבדין את התורה", ולא נאמר בו באיזה אופן בוטא כבוד זה בספר התורה (ובכך נדון להלן), ואולם נמצאנו למדים כי מנהג הכבוד בספר התורה לא היה נחלתם של יחידי סגולה (כאלה המכונים "נקיי הדעת שבירושלים") אלא של כלל הציבור. זאת ועוד, האסמכתא שמן המקרא התומכת במנהג ארץ ישראל כנכון וצודק ("כתורה וכהלכה") מורה שהרי זה מנהגו של כל העם, ויש במשמע זה גם נשים ותינוקות שבידיהן.

א. עמידה לכבוד ספר התורה

כאמור לעיל, לא נאמר ב"ספר החילוקים" אלא שהמנהג הוא שהיו "מכבדין את התורה", ואולם לא נאמר בו באיזה אופן בוטא כבוד זה בספר התורה. באין פירוט המסביר מה היה אופן הכבוד, שומה עלינו להסיק כי הכתוב וכפתחו עמדו כל העם המובא בו, הריהו מלמדנו כיצד נהגו בו כבוד. ונלמדנו כי הזמן בו נוהגים כבוד בספר התורה הוא וכפתחו – רוצה לומר: בשני פרקי זמן מוגדרים בהם נפתח ארון הקודש: בעת שספר התורה מוצא ממנו לצורך הקריאה בו ("הוצאה"), ובעת שהוא מוכנס אליו לאחר הקריאה בו ("כניסה"). והלשון וכפתחו מתייחסת לארון הקודש (ואין זה עתה מענייננו לדון בצורתו של ארון הקודש, ובשמותיו השונים כ"תיבה" וכ"מגדל"). ואופן הכבוד שנהגו בספר התורה היה שעמדו כל העם - בעמידה לכבודו של כל הציבור הנמצא בבית הכנסת.[5]

ניתן לדון בשאלה האם מנהג העמידה היה רק בעת שהוצא והוכנס הספר לארון, או שמא גם בזמן שהוא הובל מן הארון אל הבימה ומן הבימה אל הארון. ואולם לא נאמר במקור זה דבר באשר לליוויו של ספר התורה בעת שהוא מובל מן הארון אל הבימה, ומן הבימה אל הארון, הן במנהגם של יהודי בבל והן במנהם של יהודי ארץ ישראל.[6]

ונמצאנו למדים מכאן כי נבדלו בני בבל מבני ארץ ישראל בענין זה. שבעוד שמנהגם של בני בבל היה לעמוד רק בעת שהוחזר ספר התורה אל הארון, ואולם בזמן שהוציאוהו מהארון הם לא עמדו מפניו. הרי שבני ארץ ישראל נהגו לעמוד בפני ספר התורה בין בהוצאתו ובין בהחזרתו אל הארון. ויש מהחכמים שכרכו את מנהג זה של בני ארץ ישראל במנהגם של "נקיי הדעת שבירושלים" שהיו גם "הולכין אחריה מפני כבודה".[7]

אכן אף בבבל חל שינוי במנהג זה, כדרך שחלו שינויים במנהגים אחרים, והחל באמצע תקופת הגאונים בני בבל התחילו לנהוג כבני ארץ ישראל. ורב שר שלום גאון[8] מחייב לעמוד "בין כשמוציאין... בין כשמחזירין" את ספר התורה.[9] וכמובא בהלכות פסוקות:[10]

ומנהגות ישיבות, ספר תורה, בין כשמוציאין אותו תחילה לקרותו, בין בשבת בין בחול, ובין כשמחזירין אותו ספר תורה למקומו, עומדין מפניו ויושבין לאלתר. וקאמרינן:[11] איבעיא להו, מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אומרים: מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כל שכן. וכן מנהג שתי ישיבות.

מנהגם של בני ארץ ישראל המכבדים בעמידה את ספר התורה בהוצאתו מן הארון ובהשבתו אל הארון, הריהו ברור ומובן ("כתורה וכהלכה"), שהרי אף הכתוב וכפתחו עמדו כל העם מורה שיש לנהוג כבוד בשעת הוצאת ספר התורה מהארון. ואולם מנהגם (המקורי) של בני בבל, המכבדים את ספר התורה רק בעת השבתו אל הארון ולא בעת הוצאתו, הריהו תמוה, וזוקק הסבר, בעוד שהמפרשים לא הציעו טעם ופשר בדבר.

להלן שתי הצעות-הסבר:

א. בספר החילוקים הובא הבדל מנהג בין בני בבל לבני ארץ ישראל באשר לאופן הישיבה של ציבור המתפללים בבית הכנסת:

אנשי מזרח הופכין את פניהם אל הציבור, ואחוריהם אל הארון. ובני ארץ ישראל פניהם אל הארון.[12]

רוצה לומר (כהסברו של מרגליות)[13] שהמנהג הארץ ישראלי היה שהזקנים ישובים במזרח בית הכנסת, כאשר פניהם מופנות כלפי ארון הקודש מרוב כבוד לארון ולספרי התורה שבו, וגבם מוסב אל הציבור. ואילו בבבל היו הזקנים ישובים בבית הכנסת כשפניהם מופנות כלפי הציבור, בעוד שגבם פונה לארון הקודש. והרי מנהג בבלי זה תואם לשנוי בתוספתא:[14] "כיצד זקנים יושבין? פניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי קודש [=ההיכל]. וכשמניחין את התיבה – פניה כלפי העם, ואחוריה כלפי הקודש."[15]

לא כאן המקום לדון במשמעות החברתית של צורת ישיבה זו, ובשאלת היחס בין תלמידי החכמים וכלל הציבור בבבל ובארץ ישראל שבאותן שנים. ואולם העולה מצורות ישיבה שונות אלה, כי אופן הישיבה של הזקנים בבבל – שהפנו את גבם לארון הקודש – לא איפשר להם לראות את ספר התורה בשעה שהוא מונף ממקומו בארון ומוצא ממנו חוצה לשם הולכתו לבימה. רק בשעה שספר התורה הונף ממקומו בבימה לשם החזרתו לארון הקודש, יכלו הזקנים לראותו. וכיון שקמו לכבודו, נשארו על עומדם עד שהוחזר הספר לארון. לכך הם נהגו  כבוד בספר התורה רק ב"כניסה". לעומתם צורת הישיבה של הזקנים שבארץ ישראל איפשרה להם לראות את הוצאתו של הספר מן הארון, לכך הם נהגו כבוד ב"יציאה". ובדומה לכך, גם ב"כניסה", כזקנים שבבבל, העומדים לכבודו של ספר התורה למן הנפתו בבימה ועד להכנסתו לארון הקודש. 

ב. ההצעה השנית, והיא הנוגעת לנושא מאמר זה, מוסיפה על קודמתה. בעוד שההצעה הקודמת מבקשת למצוא הסבר לשוני המנהגים ותולה אותו בזקנים ונשואי הפנים שבין יושבי בית הכנסת, הרי שההצעה השנית תולה זאת בילדים הרכים המובאים לבית הכנסת לכבוד ספר התורה.

שכן כידוע, לאורך שנים רבות נבדל אופן קריאתה של פרשת השבוע במנהג הקריאה הארצישראלי מזה שבבבל. בעוד שמחזור הקריאה בבבל נמשך שנה אחת בלבד, למן חג שמחת תורה בשנה זו ועד לחג זה בשנה הבאה, הרי שבארץ ישראל מחזור הקריאה נפרש על פני פרק זמן של כשלש-שלש וחצי שנים[16]. וכמובא בספר החילוקים[17]:

בני בבל עושים שמחת תורה בכל שנה ושנה בחג הסכות, וכל מדינה וכל עיר קורין בפרשה אחת. בני ארץ ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלש שנים ומחצה. וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה.

מנהג ארץ ישראל זה שרד שנים רבות, לאורך כל תקופת הגאונים ואף בימי הרמב"ם ובנו ר' אברהם. הנה כותב הנוסע בנימין מטודילה שעבר במצרים בשנת 1170 לערך:

ושם [=בקהיר] שני בתי כנסיות, אחת לאנשי ארץ ישראל ואחת לאנשי בבל. וקורין לכנסת אנשי ארץ ישראל "כניסה אל שאמיין", ולכנסת אנשי בבל "כניסה אל עראקיין". ואינם נוהגים כולם מנהג אחד בפרשיות ובסדרים של תורה. כי אנשי בבל נוהגים לקרות בכל שבוע פרשה, כמו שעושין בספרד. וכל שנה ושנה מסיימים את התורה. ואנשי ארץ ישראל אינם נוהגים כך, אבל עושין מכל פרשה שלשה סדרים, ומסיימים את התורה לסוף שלש שנים. ויש ביניהם מנהג ותקנה להתחבר כולן ולהתפלל ביחד ביום שמחת תורה וביום מתן תורה.[18]

נמצא איפוא, כי אורך הפרשה הנקראת בכל שבת בארץ ישראל היה קצר באופן משמעותי מזה שבבבל, פחות מכשליש (באופן זה שבכל פרשת שבוע ארצישראלית יימצא מספר פסוקים המאפשר לכל שבעת הקרואים לתורה, לעלות ולקרוא כל אחד מהם שלושה פסוקים או מעט יותר). מכאן גם מובן כי משך זמן הקריאה בפרשת השבוע הארצישראלית היה קצר מאוד, וחלקה היחסי של קריאת התורה במכלול תפילת השחר בשבת היה נמוך ביותר בהשוואה לזה שבבבל.

טקס כיבוד ספר התורה, בהדר וברוממות, נועד לכל העם,[19] ובכללם ילדיהם של מתפללי בית הכנסת. בארץ ישראל, שבה כאמור הייתה קריאת התורה כשלעצמה קצרה מאוד, הזדרזו אמהותיהם של ילדים להביאם לקריאת התורה מתחילתה, לבל יאחרוה. בעת הוצאת ספר התורה מהארון כבר היה כל העם מצוי בבית הכנסת, אשר על כן יכלו לקיים באותה עת את הכתוב המלא וכפתחו עמדו כל העם, כתוב  המתייחס לתחילת הקריאה. ואולם בבבל, בה קריאת התורה הייתה ארוכה, השתהו האמהות מלהביא את ילדיהן לתחילת הקריאה בתורה. להן היה חשוב שהן עצמן וילדיהן יימצאו בבית הכנסת בזמן ה"הגבהה" וה"גלילה" (יעויינו דברינו למעלה בפרקים המוקדשים לזו ולזו). לכך עיקרו של טקס כיבוד ספר התורה היה בבבל לא בעת הוצאתו מארון הקודש לפני הקריאה בו, אלא דווקא בעת הכנסתו ולאחר הקריאה.

נמצא איפוא כי במנהג זה של עמידה לפני ספר התורה - שיסודו ארצישראלי, ובשלב מאוחר יותר נהג אף בבבל, ומשם עבר לצרפת (ספר המחכים), ולפרובאנס (קרית ספר להמאירי), ולאשכנז (ארבעה טורים),[20] עד שהיה לנחלת כל עדות ישראל – היו שותפים אף הילדים הבאים לבית הכנסת בידי אמותיהן.

ב. התכנסות בבית הכנסת בשעת הוצאה והכנסת הספר

מכלל דבריו של מהרי"ל מולין,[21] אבי מנהגי אשכנז, למדים אנו כי בימיו (המאה הט"ו) נהג אופן נוסף של כבוד בספר תורה בשעת הוצאתו ובשעת הכנסתו – התכנסות רבה של המון אדם לבית הכנסת, ובכלל אלה, גם אותם שאינם נכנסים אל בית הכנסת במהלך התפילה אלא מסתובבים להם מחוצה לו. שכך הוא מתאר את מנהג זמנו:[22]

אמר מהר"י סגל: נראה מה שנוהגין ליכנס כל העם [לבית הכנסת] לראות הוצאת ספר תורה והכנסה, גם [הרקים שמעולם הולכין אחורי בית הכנסת] אם הם בשאר כל התפלה הולכין בחצר בית הכנסת - משום דברוב עם הדרת מלך[23], ונכנסין לכבוד התורה להאדירה בתפארה.[24]

היה מקום לביטולו של מנהג זה, שצד כיעור יש בו. שהרי אותם אנשים הנכנסים לראות את הוצאת והכנסת ספר התורה הם אלה שלא היו בשעת תפילת העמידה בבית הכנסת, אלא שהו באותה עת מחוצה לו, עסוקים ככל הנראה בדברי בטלה בחצר בית הכנסת. ולא זו בלבד, אלא יש בכלל אותם האנשים גם כאלה המכונים "ריקים", שאף פעם אינם נכנסים לבית הכנסת לתפילה, אלא "מעולם הולכין אחר בית הכנסת",[25]. ועוד יתירה על כך, אף – כעולה מתיאור המנהג – אותם אנשים אינם נשארים בבית הכנסת לאחר הוצאת ספר התורה כדי לשמוע את הקריאה בו, אלא שבים להתהלך בחצר בית הכנסת בזמן הקריאה, וחוזרים לבית הכנסת רק בעת הכנסת ספר התורה להיכל. ועם זאת מהרי"ל מולין מקיים את המנהג, ובשל השיקול המכריע, ברוב עם הדרת מלך.

כלל המהרי"ל את דבריו ואמר שמנהג הכניסה לבית הכנסת בשעת הוצאת והכנסת ספר התורה הוא מנהגם של "כל העם", ובלא שפרט מי הם אלה. אכן הגירסה המוסיפה כי בכלל אלה "גם הרקים שמעולם הולכין אחורי בית הכנסת" יש בה כדי ללמד שבכלל "כל העם" היו הילדים הבאים לבית הכנסת ובשעת תפילת העמידה היא תפילת לחש, הריהם משחקים בחצר בית הכנסת.

שיקול זה של ש"כל העם" יתכנסו לכבוד ספר תורה בשעת הוצאתו מהארון ובשעת הכנסתו יש בו הסבר לנושא שהרבו חכמים לדון בו. שכן, בקריאת התורה בימות חול, בימים שני וחמישי, קיימים שני מנהגים ביחס להחזרת ספר התורה לאחר הקריאה בו. שכך כתב הטור[26]:

לאחר שגמר קריאת הספר אומר הש"ץ קדיש, ומחזיר הספר למקומו, ואומר 'תהלה לדוד' וסדר קדושה כסדר שאר הימים. ויש מקומות שאומרים 'תהלה לדוד' וסדר קדושה מיד, ואחר כך מחזירין הספר למקומו.

הרי אלו איפוא שני מנהגים בהחזרת ספר התורה בימות החול: יש המחזירים את הספר לאחר קדושת 'ובא לציון'[27] ויש המחזירים מייד לאחר קריאת התורה[28]. ואולם בשבת, מוסכם כי מחזירים את ספר התורה לא מייד לאחר הקריאה בה, כי אם לאחר אמירת "אשרי". והעלו חכמים הצעות שונות בטעם הדבר שכך נוהגים בשבת, ושלא כבימות החול.[29]

והנראה לי כי סיבת הדבר שביום השבת השהו את החזרת ספר התורה באמירת "אשרי" ותפילת "יקום פורקן", כדי לאפשר ל"כל העם", שעיקרם הם הילדים השוהים ברחבת בית הכנסת לשוב פנימה אל בית הכנסת, וללווות את ספר התורה המושב להיכלו.

השיקול של ברוב עם הדרת מלך, בהקשר להוצאת והכנסת ספר התורה, הינו גורם המכריע להיתר גם באשר למנהג אחר שסביב הוצאת והכנסת ספר תורה: "מכירת מצוות". שכן מנהג שאיפיין מספר קהילות באשכנז ("נוהגין ביש מקומות") לקנות את מצוות הוצאת ספר התורה, הגבהתו, והכנסתו. במקרה זה השאלה ההלכתית הדנה במנהג זה לא נסבה סביב נושא המכירה, אם מותר הוא בשבת וביום טוב,[30] אלא באשר לפיצולן של המצוות הגורם לכך שמספר אנשים, ולא אדם אחד, משתתפים בעשייה הזו. ובאופן שאדם זה זוכה בהוצאת ספר התורה, אדם אחר הוא הקונה את מצוות הכנסת הספר, בעוד שאדם שלישי הוא המגביה את הספר.

ואמר דב"אורח חיים" הביא תשובה אחת[31] דמטעם ברוב עם הדרת מלך נוהגין ביש מקומות לקנות הוצאת התורה, [והגבהת], והכנסה - [דהידור הוא לה דמתעסקין בה ברוב עם].

אכן בניגוד לשיקול זה של ברוב עם הדרת מלך שהוא בסיסו של מנהג מכירת המצוות למספר אנשים, מופיע שיקול הפוך הטוען כי ריבוי האנשים העוסקים במצווה גורם לזילותה של המצווה, וכי הדבר מורה כאילו קשה היא המצווה שתתקיים על ידי אדם אחד. טיעון זה מובא לראשונה כסיבה לשיטתו של ר' אליעזר בן יעקב[32] הסבור – בניגוד לדעתה של חכם המשנה במסכת יומא – כי הכהן המעלה את איברי הקרבן לכבש המזבח הוא גם זה המקריב אותם עליו. וכי אין לפצל את התפקידים, משום שאין זה "אורח ארעא" [=דרך ארץ] לעשות כן במקום בו השכינה שורה. שכן הפיצול יש בו להראות כאילו קשה לו לאדם אחד לבצע את שני התפקידים הללו.[33] העדפת השיקול של ברוב עם הדרת מלך על פני השיקול של "לאו אורח ארעא" אינה פשוטה, לדעתו של מהרי"ל מולין, שכן השיקול של "לאו אורח ארעא" הינו של ר' אליעזר בן יעקב, החכם שהלכה נקבעת כמותו.[34]

כאמור לעיל, מן הנאמר במסכת סופרים וב"ספר החילוקים" אין בידינו להכריע אם נהגו כבוד בספר תורה בעמידה מפניו גם בעת שהוא מובל מהארון לבימה ומן הבימה לארון. ואולם המנהג הוא שיש לעמוד בזמנים אלה. וכפי שמובא בפסיקתו של הרשב"א הנשאל אם יש לעמוד בעת הגבהת ספר התורה, והוא משיב:

כל שמוציאין ספר תורה מן ההיכל, עד שמעלין אותו לדוכן, עומדין הקהל על עמדם.[35]

ג. ליווי ספר תורה

למעלה הראינו כי מנהגם של "נקיי הדעת שבירושלים" היה ללוות את ספר התורה, ואולם לא מצאנו בספרי הגאונים והראשונים זכר להמשך התקיימותו של מנהג זה. אכן ר' מנחם המאירי מביא כי

ומכח מקרא זה אחרי ה' אלקיכם תלכו,[36] כתבו קצת גאונים שכשמוציאין ספר תורה, צריך כל אדם לכוף ראשו ולהניע פסיעותיו מעט כנגד הספר.[37]

אך אף במקור זה אין המדובר בליווי ספר התורה, אלא בהבעות כבוד אחרות של הגוף: הרכנת הראש, שיש בה ביטוי להכנעה; תנועה קלה של הגוף לעבר ספר התורה בפסיעות מועטות בלבד והיעצרות מפני התקרבות אל הספר, כאדם העומד בפני הנשגב והמרומם ממנו, וכדרך שנאמר במתן תורה[38] וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. 

למעשה, רק בסוף תקופת ה"ראשונים" מוצאים אנו תיאורים שיש בהם ללמדנו כי התקיים מנהג ליווי ספר התורה:

מנהג חסידים לילך אחר ספר תורה בעת הנחתה בארון.[39]

אך גם במקור זה לא דובר במנהג פשוט, המתקיים אצל כל הנמצאים בבית הכנסת, אלא רק ב"מנהג חסידים". ואף אלה לא נהגו אלא בעת השבתו של ספר התורה לארון, ולא בעת הולכתו מן הארון אל הבימה. והרי זה כמנהג בבל המוקדם. בדומה לכך, גם בתיאור מנהגיו של ר' יעקב מולין (המהרי"ל) אבי תורת מנהגי אשכנז, [40] מובא כי

כשהגביהו התורה לגלול, היה משתחוה נגד הכתב, ואמר וזאת התורה [אשר שם משה לפני בני ישראל[41]]. וכשהכניסה לתיבה, הלך ממקומו שהיה יושב בצד דרום של מנורה, והלך אחריה ללוותה עד אצל המנורה.[42]

בנותן טעם לבחון את שינויי הנוסח בתיאור הנהגת הכבוד של המהרי"ל: "היה משתחוה נגד הכתב" או "היה מוקד ראשה [צ"ל: "ראשו"] נגדה", או "הופך פניו כנגדה וכפף ראשו"[43]. ואולם גם ממקור זה עולה כי כך נהג המהרי"ל בלבדו (במנהגים אחרים של המהרי"ל, דוגמת יריקה בשעת אמירת "להבל ולריק" ב"עלינו לשבח", מצוין שהיה נוהג "כמו שנוהגין העולם"[44]), ולא היה זה מנהג הכול. כמו כן באשר לליווי ספר התורה, לא נהג המהרי"ל מולין –בדומה למנהג בני בבל, הנזכר ב"ספר החילוקים" - אלא בהכנסת ספר התורה ולא בהוצאתו. 

אכן מאוחר יותר התרחב מנהג אשכנז, ומנהגם של יחידים, כמהרי"ל מולין המלווה את ספר התורה בחזרתו להיכל, נקבע כ"מצוה לכל מתפלל". כעולה מדבריו של ר' משה איסרליש במאה הט"ז:

מצוה לכל מי שעוברת לפניו [הספר תורה] ללוותה עד הארון שמכניסין אותה שם.[45] וכן הגולל ילך אחר הספר תורה עד לפני הארון, ועומד שם עד שיחזירו הספר תורה למקומה,[46] וכן נוהגין במגביה הספר תורה, כי הוא עיקר הגולל.

הוראה זו של הרמ"א יש לה פנים שונות, מרחיבות ומצמצמות: מן הצד האחד הורה שהרי זו "מצוה", ואולם מן הצד האחר סייג את הדברים ואמר כי אין היא אמורה אלא אצל "כל מי שעוברת לפניו".[47]

וטעם יש בדבר לקביעת סייג זה: שכן כבודו של ספר התורה הוא רק כאשר הליווי שמלווים אותו נעשה באופן מכובד, באופן שהאנשים שעל פניהם עובר הספר בלבד הם המצטרפים ללוותו. ולא  כאשר המון עם מתפרצים לעבר הספר מכל עבר.[48]

בדומה לדברי ר' משה איסרליש כן דברי ר' דוד בן זמרא (רדב"ז) בתשובותיו הנשאל האם חיוב הליווי הוא בכל פעם שמוליכין את הספר תורה בתוך בית הכנסת, או שמא רק כשמוליכים את הספר להצניעו בבית אחר. היינו, שיש חיוב ללוותו מבית כנסת לבית אחר. והשיב על כך שנשאל על כך ממקצת חכמים שלא ליוו אחר הספר תורה, באמרם שאין הדברים אמורים אלא כשמוליכין הספר תורה ממקום למקום. ותשובתו להם:

נאמר[49] כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. אלא צריך לילך אחר התורה כשמוציאין אותה לקרות בה וכשמחזירין אותה, שאז הוא כבוד והידור לתורה.[50]

מדברי הרדב"ז עולה פן נוסף: עתה היום כאשר פשט המנהג שמלווים את ספר התורה בצאתו ובבואו, הרי זו שעה של כבוד התורה שנוהגים בה רבים המגדילים בעצם השתתפותם את כבוד התורה ("שאז הוא כבוד והידור לתורה"). אשר על כן זה שאינו מצטרף למכבדי התורה, הרי הוא מפגין בכך חוסר כבוד, וליתר דיוק ביזוי כבוד התורה. והינו בכלל אלה שנאמר בהם כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

מכלל דבריהם של אותם "ממקצת חכמים" אנחנו למדים על נסיון להבחין בין ליווי ספר תורה בשיגרת חיי בית הכנסת, כאשר מוציאים אותו מן ההיכל לקריאה בו וחוזרים ומשיבים אותו למקומו בתום הקריאה, לבין הוצאה והכנסה של ספר תורה משמעותית יותר: כאשר ספר התורה יוצא מבית הכנסת לבית כנסת אחר.[51]

הצורך של כלל הציבור ללוות את ספר התורה המושב להיכל משמש כבסיס הסברו של ר' יעקב עמדין בן המאה הי"ח לדבריו של גאון אחד האומר שיש לשהות בבית הכנסת עד החזרת הספר להיכל [הובא בטור שם]. לדעתו של ר' יעקב עמדין המנהג היה בזמנו להצניע את הספר עד לאחר סיום התפילה. וטעם הדבר: לפי שהיו צריכים ללוותו, ואם היו מלווים מיד לאחר הקריאה, נמצא שהציבור ההולכים אחריו מוכרחים לחזור למקומם לגמר תפילתם, והוא טירחא לציבור. וענין הליווי כל כך חשוב, ונכון הדבר שיזכו בו כל הצבור, שמצוה גדולה היא לכבדו ולהדרו. וגם לא יוכלו הכל ללוותו כשעובר לפניהם, שהמקום צר בבית הכנסת.[52]

ההידחקות של כל הנוכחים סביב ספר התורה שגרמה לצפיפות מרובה ולדחיקת רגליהם של חלק מציבור המתפללים להגיע אל ספר התורה, גרמה לתגובת-נגד: התפתחותו של נוהג במאה הי"ח שאין אנשים משתדלים ביותר ("לא קפדי") ללוות את ספר התורה. כעולה מדברי ר' יעקב עמדין המציג את המנהג החדש הזה כדבר שנוצר בעת האחרונה:

ונראה לי דהיינו טעמא דהאידנא לא קפדי ללוות הספר תורה כשעובר לפניהם בבית הכנסת, משום דדחיק להו עלמא, ולא אפשר לכולא ציבור למיזל בתריה.[53]

ובדומה לו כותב ר' יאיר חיים בכרך המתייחס לדברי ר' משה איסרליש ש"מצוה לכל מי שעוברת [ספר התורה] לפניו, ללוותה עד לפני הארון שמכניסין אותה שם". שבתחילה הוא מעיר כי אף שר' משה איסרליש דיבר על ליווי ספר תורה בהכנסתו להיכל, כוונתו היא גם לליווי ספר תורה בהוצאתו מן ההיכל. ברם לאחר מכן הריהו מתייחס למצב הקיים עתה: "ובזה, וכן בכמה כיבודי ספר תורה וספרים, אין העולם נזהרים".[54]

ההידחקות של המון עם המבקש ללוות את ספר התורה, הביאה ליצירת מנהג המגביל את משך ליווי ספר התורה. והתקנה לדבר, שרק המגביה והגולל הם הרשאים ללוות את הספר מן הבימה ועד לארון הקודש, ואילו שאר העם מלווים את הספר שיעור מועט:

המנהג שגם הגדולים מנשקים התורה כשמעבירים לפניהם, ומלוים אותו מעט, אבל לא עד לפני הארון הקודש. ואולי הטעם, שברוב בתי כנסת יבואו לדחוק זה את זה אם ילך עד ארון הקודש כל מי שיעבירו לפניו הספר תורה. ולכן רק המגביה והגולל יכולים ללוותו עד הארון הקודש. וכל העם מגדול ועד קטן רצים לחבק בשתי ידיו ולנשק התורה הקדושה.[55]

"המנהג שגם הגדולים מנשקים התורה כשמעבירים לפניהם, ומלוים אותו מעט", והרי זה בא לומר שלא רק הקטנים הם הנוהגים כן, אלא גם האנשים הגדולים. ובדומה לאשר הראינו בענין טקס ההתכנסות של עם רב בעת פתיחת ההיכל ותרומתם של הילדים למעמד זה, כן גם בנושא זה של ליווי ספר התורה.

ד. חיבוק ונישוק ספר התורה

עד כה הראינו לדעת שני אופנים של כבוד בספר התורה: בעמידה מפניו, ובליוויו. בזה ובזה החל המנהג כמנהגם של יחידי סגולה, ולאחר מכן הוא הפך להיות נחלת הכל. עתה אנו נלמדים על אופן נוסף של כבוד שאף בו נהגו בתחילה אישים הנודעים בחסידותם, כר' הלל הזקן מערפורט וכר' ישראל איסרליין בעל "תרומת הדשן", ולאחר מכן הוא הפך להיות נחלת הכול – חיבוק ונישוק ספר התורה. שכן נמסר בהנהגתו של ר' ישראל איסרליין בן המאה הט"ו:

כשמוציא החזן הספר תורה לקרות על הבימה, שקורין אלמימרא, הולך הגאון ממקומו, ומחבק ומנשק לספר תורה. וכן כשמחזירו. וכן ראה ממהר"ר הלל זצ"ל.[56]

גם הנהגה זו - ביציאה ממקום המושב הקבוע שבבית הכנסת ובהליכה אל ספר התורה המובל מהארון לבימה ומהבימה לארון, כדי לחבקו ולנשקו – הריהי הנהגתם של יחידי סגולה, ולא של כלל הציבור.[57] לי

לימים הפך מנהג זה לדבר שהכול נוהגים בו, עד כדי גילויים שליליים אגב כך. כדרך שכותב ר' יאיר בכרך, בן המאה הי"ז:

קצת המון עם ואינם אוהבים תורה ולומדיה, רצים ודוחפים זה את זה לנשיקת הספר תורה. ונראה לי שמי שאינו מוחזק לחסידות, לא הוי אלא יוהרא. והצנועים מושכים ידיהם מזה, אלא אם כן עוברת לפניהם.[58]

מנהג נישוק ספר התורה הריהו בהחלט נושא אופן מוסף על הבעת כבוד גרידא, שכן יש בו ביטוי של רגש נוסף, של אהבה. אופן זה שרוחש אדם לאדם הועתק אל הדבר שאינו אדם, לספר התורה. ראשיתה של העתקה זו היא בהנהגתם של התינוקות. כמובא בדברי ר' יצחק אור זרוע מוינא, בן המאה הי"ג:

אחר שקרא, הולך שליח ציבור ויושב על קטידרא, וכל התינוקות הולכין ומנשקין לספר תורה כשגללה הגולל.[59]

הצורך בהבעה אנושית צרופה זו הביא אנשים רבים לרצות ולנשק את ספר התורה. ובדומה למתואר למעלה  באשר להידחקות של המון עם שנוצרה עם ליווי ספר התורה, כך גם וביתר שאת, באשר לנישוקו של הספר. שכן כדי לנשק את ספר התורה היה צורך לעמוד בצמוד אליו ממש, דבר שלא יכול היה להתאפשר לכול.

המנהג שגם הגדולים מנשקים התורה כשמעבירים לפניהם, ומלוים אותו מעט, אבל לא עד לפני הארון הקודש. ואולי הטעם, שברוב בתי כנסת יבואו לדחוק זה את זה אם ילך עד ארון הקודש כל מי שיעבירו לפניו הספר תורה. ולכן רק המגביה והגולל יכולים ללוותו עד הארון הקודש. וכל העם מגדול ועד קטן רצים לחבק בשתי ידיו ולנשק התורה הקדושה.[60]

מתוך האמירה כי "גם הגדולים מנשקים התורה כשמעבירים לפניהם" עולה הד ברור לתחושה כי בעיקרו של דבר הנשיקה לספר התורה הריהי ביטוי רגשי של הילד, ומן הילד הועתקה הבעת רגש זו אף אל הבוגרים. מעתה אפילו אותם אנשים המכונים "גדולים", לאמר מכובדים ומאופקים, גם הם מרשים לעצמם להפגין קבל עם ועדה רגש זה של אהבה, ואולם הם מתאפקים ואינם נושקים לספר אלא כשהוא עובר לפניהם. לעומתם אותם אנשים המכונים כ"כל העם, למגדול ועד קטן", הללו "רצים לחבק בשתי ידיו ולנשק התורה הקדושה". 

ההידחקות של הקהל לנישוק וחיבוק ספר התורה הביאה לאזהרה מיוחדת, כלפי זה המלווה את ספר התורה: לבל ידחוף את הקהל, שכן נראה הדבר כדרך יוהרא.[61] כתוצאה מכך נוצר מנהג בארץ אשכנז: הליכה עם ספר התורה ברחבי בית הכנסת, כדי לאפשר לאנשים רבים לנשק את הספר. כעולה מדברי ר' יוסף שנייטוך:

ישנם שלוחי ציבור כאלו המסתובבים סביב בית הכנסת, כדי שהעם ינשקו את הספר תורה. וזה גנאי גדול ובזיון גדול לתורתנו הקדושה.[62]

ובדומה לכך, ר' אליעזר חיים דייטש בספר "פרי השדה" מבאניאד, שנשאל על ידי ר' יצחק וייס מווערבוי על המנהג הזה, ועל הזלזול שבו. והוא משיב בקיצור:

לא ראוי והגון כן.[63]

ומכאן, יש שהעדיפו את אופן נשיקת ספר התורה כפי שהוא נהוג בקהילות הספרדים: שאינם מנשקים את הספר בפה אלא מרחוק. ואחד מנימוקיהם הוא שנשיקה מקרוב דרכה היא בין מקורבים ביותר, ומי יוכל להתפאר שהוא מקורב ביותר לספר תורה.[64] ויש שראו בנוהג זה דבר בלתי ראוי:

...והמון עם מניחים ידיהם על המזוזה ונושקים את ידיהם, וכשמראים להם הספר תורה מרחוק ואומרים וזאת הברכה וכו', נושקים את ידיהם. וזה ודאי מנהג בורות ושטות. וכי פרחה הקדושה מהספר תורה או המזוזה עד שיעשו ידיהם קדושים לנשק אותם...[65]

ואולם מן הצד האחר, כותב ר' מנחם סופר [חתנו של בעל "מענה שמחה", רבה של קהילת ווארשהלי] כי הוא נשאל מעיר אחת שכל הקהל רוצים לנשק את הספר התורה, וקשה לכולם לדחוק לכיוון הספר. על כן הנהיגו מאז שהשליח ציבור הולך ומושיט הספר תורה לכל הסובבים אותו, אי יאה לעשות כן. והשיב:

"לא ידעתי קפידא על זה". וזוהי כבודה של תורה, שכולם מנשקים אותה. וכאסמכתא לדבר הביא מיומא ע, א שהיו מביאים ביום הכפורים ספר תורה מביתם לעזרה, כדי להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה. ועל ידי כך התורה מתכבדת.[66]

ומכאן השתלשל הדיון באשר להולכת ספר תורה לעזרת נשים, כדי שהנשים תוכלנה לנשקו. הרב ש' וואזנר בן ימינו (לאוש"ט) נשאל על כך. והשיב:

לכאורה יש להביא ראיה להתיר, מהא דחגיגה טז, ב, שהביאו קרבן לעזרת נשים כדי שיעשו סמיכה עליו, "כדי לעשות נחת רוח לנשים". אולם לאידך גיסא, הרי הרמ"א כותב בסימן פח, שנהגו הנדות לא להיכנס לבית הכנסת, ולא להסתכל על הספר תורה .למה לתקן שיגעו וינשקו ספר תורה, ויש בהן כמה נדות.[67]

חשיבותו של מנהג זה ללוות את ספר התורה בהליכתו מן ההיכל אל הבימה, הייתה אחד הנימוקים לדחייה בכל תוקף את רצונם של הרפורמים לשנות את מקום הבימה בבית הכנסת ולהעתיקה מאמצע בית הכנסת אל כותל המזרח של בית הכנסת. גדולי ישראל יצאו כנגדם ביד חזקה, בטענה שאין לשנות ממנהגי ישראל שמקדמא דנא, ובכלל מנהגים אלה הוא קיומה של תהלוכת הובלת ספר התורה בכבוד מההיכל אל הבימה, והשבתו ממנה אליו.

הדגישו החכמים כי יש להקפיד על מקום הבימה דווקא באמצע בית הכנסת, משום שכך ניתן יהיה ללוות את ספר התורה בהוצאתו ובהכנסתו, שזהו כבוד התורה. ואילו הבימה הייתה נמצאת בכותל המזרח, בקירבת מקום לארון הקודש, לא היה מתקיים מעמד זה של ליווי ספר התורה.[68]

---

[1] פי"ד, ה"ד

[2] כדרך שבתלמוד הבבלי מכונה ארץ ישראל "מערבא" (ובני ארץ ישראל הינם איפוא "בני מערב"),  על שום שהיא שוכנת בצד מערב של בבל, כן מכונה בני בבל בפי בני ארץ ישראל "בני מזרח".

[3] נחמיה ח,ה

[4] סי' מט (מהד' מרגליות), ירושלים תרח"ץ. ובדומה לכך (בשינויים מועטים) במהדורות האחרות, שלפניה ושלאחריה: חילוף מנהגים בין בני בבל לבני ארץ ישראל, מהד' ר' יואל הכהן מיללער, וינה תרל"ח (ד"צ ירושלים תש"ן), עמ' 45. אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, מהד' ר' בנימין מנשה לוין, ירושלים תש"ב, עמ' 99-103.

[5] אכן בבבלי (סוטה לט, א) ניתנה משמעות אחרת ל"עמדו" שבכתוב זה: "אמר רבא בר רב הונא, כיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'וכפתחו עמדו כל העם', ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר 'והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד' (איוב לב, טז)". ויעוי' שו"ע או"ח סי' קמו, ב. ורווחת משמעות זו בלשון חז"ל (דוגמת "עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד". ברכות כד, ב). יעוי' ד' שפרבר, "ויהי בנסוע הארון... בפתיחת הארון" בתוך: מנהגי ישראל, ח, עמ' קמג.  

[6] אכן ידידי ר"י גולדהבר בספרו מנהגי הקהלות, ח"א עמ' קיד כורך את דברי ספר החילוקים עם דברי מסכת סופרים, ורואה בו מקור למנהג ליווי ספר תורה. ואולם לדעתי אין הדברים עולים כן בלשונו של ספר החילוקים.

[7] מ' מרגליות שם, עמ' 173

[8] הלכות פסוקות, סי' צא. והובא בשמו בסדר רב עמרם גאון דף כח (ובהשלם, סי' ל, מהד' ר"י רפאל,ירושלים תשל"ח, עמ' קנה) ובטור או"ח סי' קמו.

[9] מנהגי ישראל, ח"ח, עמ' קמ"ד

[10] הלכות פסוקות, מהד' ר"ס ששון, ירושלים תשי"א. הביאו ד' שפרבר, שם עמ' קמח.

[11] קדושין לג, ב

[12] ספר החילוקים... סי' ל, מהד' מרגליות, עמ' 156.

[13] שם שם

[14] תוספתא מגילה ד (ג), מהד' ר"ש ליברמן.

[15] ויעוי' עוד תוספתא כפשוטה, ח"ה, ר"ש ליברמן, ניו  יורק תשכ"ב, עמ' 1199, שציין כי דברי התוספתא הללו הובאו בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם (מהדורת רא"ח פריימן, ירושלים תרצ"ח, עמ' 63), שמחה נגד הנוהגים באופן זה שמפנים גבם להיכל. והוסיף כי גם הזקנים שנהגו כן בבבל, לא עשו כך אלא רק בזמן חזרת התפילה ובזמן קריאת התורה. והובאו הדברים במנהגי ישראל, ח', עמ' קמג הע' 16.

[16] שכן בארץ ישראל חילקו את התורה למאה וחמשים וחמישה "סדרים", שאותם מסיימים לקרוא בתום שלש שנים – "דמסקי לאורייתא בתלת שנין" (מגילה, כט, ב), או למאה שבעים וחמישה סדרים, אותם סיימו לקרוא בתוך שלש שנים ומחצה – "הילכך קבעו מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה בכל שבת ושבת עולת תמיד" (מסכת סופרים, פט"ז, י).

[17] החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, מהד' מרגליות, עמ' 169-173. אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, מהד' ב"מ לוין, ירושלים תש"ב, סי' מח, עמ' 98.

[18] מסעות בנימין מטודילה, מהד' אדלר, עמ' סג.

[19] כנאמר בספר נחמיה (ח, ה) וכפתחו עמדו כל העם.

[20] ד' שפרבר שם שם.

[21] הוא ר' יעקב ב"ר משה מולין (הנקרא גם מהר"י סג"ל). נולד במגנצא (בסביבת שנת ק"כ, 1360), ונפטר בוורמיזא בשנת קפ"ז (1427). מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז ומחוקק מנהגיה.

[22] ספר מהרי"ל, מנהגים, מהד' י"ש שפיצר, עמ' תמט

[23] משלי יד, כח

[24] יעוי' הערת רי"ש שפיצר (ספר מהרי"ל, מנהגים, עמ' תמט הע' 2) כי ברמב"ם הל' תפילה פ"ח ה"ה לא הובא לשון זה, ואולם כן הוא ברש"י על משנה מגילה כג, ב ובר"ן שם בלשן קרובה

[25] יעוי' ברכות ו, ב: "כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע"..., ושם ח, ב: "אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין".

[26] טור או"ח סי' קמט

[27] אבודרהם, דיני קריאת התורה דף קלו. מטה משה, ח"א דיני קריאת התורה, אות רנו.

[28] כדעת האריז"ל, יעוי' בית חדש סי' קמט שכתב כי כך "נהגו העולם", וכך בכף החיים, סי' קלה, אות ב שכן נהגו בישיבת בית אל, בין בחול בין בראש חודש.

[29] יעוי' אשל אברהם (בוטשאטש), או"ח סי' קמט כי סיבת הדבר שביום חול מחזירים את הספר מייד משום הטירחה של האנשים העומדים במקומות שאין להם בימה בבנין (כדבר שמתרחש פעמים רבות במנייני תפילה של יום חול, שאינם מתקיימים דווקא בבית כנסת מרווח). או כדי לאפשר לממהרים לעבודתם לחלוץ את תפיליהם, ואילו בעוד ספר התורה נמצא מחוץ לארון אין זה מן המידה לחלוץ את התפילין בפניו (והרי זה כחולץ תפיליו לפני רבו). שני הנימוקים הללו אינם תקפים ביום השבת, ולכך אין ממהרים להחזיר את ספר התורה מייד לאחר קריאתו. טעם נוסף הוא משום שבשבת נוהגים לומר "יקום פורקן" לאחר הקריאה בתורה (כמובא ברמ"א או"ח סי' רפד, על פי רוקח, אור זרוע, ספר חסידים סימן תתש"ע), ובשעת אמירת "יקום פורקן" המנהג הוא שהש"ץ אוחז את ספר התורה בידו, כיון שמתפלל הוא על לומדי התורה, בראוי שיחזיק בידו את ספר התורה באותה עת (יעוי' ט"ז או"ח סי' צו). ויעוי' ליקוטי מהרי"ח, סדר קריאת התורה לשבת, ובשו"ת מבשר טוב או"ח ח"ב סכ"ד. בשבילי המנהג לר"א דבורקס, חלק א, עמ' 35.

[30] דיונים הלכתיים מרובים עסקו בשאלת מכירת מצוות בשבת, ויעוי' שו"ע או"ח סי' ש"ו ובט"ז ובמג"א שם. שולחן ערוך הרב, סט"ו-ט"ז. ערוך השולחן סט"ז. משנה ברורה סי' שכג, כ. כף החיים ס"ק מב. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' מא. שמירת שבת כהלכתה פכ"ט, סכ"ו. ואכמ"ל.

[31] רי"ש שפיצר שם מעיר כי בטור לא נמצאה הלכה זו, ויעוי' בטורי זהב שם ס"ק ובמגן אברהם סוף ס"ק ד.

[32] יעוי' סוגית יומא כו, א, ובפירוש רש"י שם.

[33] כך היא שיטתו של מהרי"ל מולין, ואולם יעוי' שיטת התוס' יומא כו, א ד"ה מקום שמהם עולה כי אף ר' אליעזר בן יעקב מכיר בשיקול של ברוב עם הדרת מלך, ואף הוא סבור כי במקרים אחרים (כמו בסדר הקרבת קרבנות הפסח, יעוי' פסחים סד, א) חל כלל זה. ולשיטתם אין ניגוד עקרוני בין שני השיקולים הללו.

[34] מהרי"ל שם: "והקשה דבמסכת יומא פרק "בראשונה" אליבא דר' אליעזר בן יעקב: מר סבר במקום שכינה לאו אורח ארעא, פירש רש"י: דמתחזי כמאן דטריחא ליה מילתא [=שנראה הדבר כמי שטירחה יש לו בדבר]. ולית ליה האי סברא [=ואין (ר' אליעזר בן יעקב) מקבל סברה זו של] ברוב עם הדרת מלך. וקיימא לן בכל מקום דברי ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי – רצה לומר: דבריו הן מועטין אבל נקיים הם, דהלכתא כוותיה. נמצא דנוהגין נגד ההילכתא." הפתרון לדעתו של מהרי"ל מולין הוא שבמקרה זה אין דעתו של ר' אליעזר בן יעקב, משום שדבריו הובאו כברייתא, ואין דברי ברייתא עומדים כנגד דברי משנה.

[35] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפא. ויעוי' שו"ע או"ח סי' קמו, ס"ד.

[36] דברים יג, ה

[37] קרית ספר לר' מנחם המאירי, מאמר רביעי חלק א.

[38] שמות כ, טו

[39] מנהג טוב, סימן טו

[40] ספר מהרי"ל, מנהגים (מהד' י"ש שפיצר), הל' תפלה, עמ' תלח. מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ט.

[41] דברים ד, מד

[42] יעוי' בהע' של רי"ש שפיצר המעיר כי בדרכי משה הובא במקום "עד אצל המנורה", "עד לפני ארון הקודש". וכן פירש הרמ"א במפתו סי' קמט, וכן כתב במטה משה סי' רנז. ואולם בשיורי כנסת הגדולה בהגהב"י העתיק כלשון שלפנינו והוסיף כי ככל הנראה הייתה המנורה לפני ארון הקודש.

[43] שם שם.

[44] שם שם.

[45] דרכי משה סוף סי' קמט, וציין כי זו מדעת עצמו ובהסתמך על דברי מהרי"ל.

[46] שם שם, וציין מקורו בדברי הגהות מיימוני פי"ב מה"ת.

[47] יעוי' מקור חיים שם לבעל חוות יאיר.

[48] יעוי' להלן מדברי מקור חיים בענין נשיקת ספר תורה.

[49] שמואל א ב, ל.

[50] שו"ת הרדב".ז ח"ח סי' כו, והביא אחר כך את דברי מסכת סופרים המובאים בראש דברינו.

[51] לדעה זו יש סימוכין בדברי ר' מנחם ריקאנטי האומר כי "כשמוליכין הספר תורה מכנסת לכנסת, טוב הוא שלכבוד הספר תורה יהיו עשרה בהולכתו." (שו"ת ריקאנטי סי' מג). אין זו הלכה אלא המלצה כדבר הראוי והנכון. ואכן במדינת אלג'יר בהולכת ספר תורה וכן בחזרתו, הלכו הגבאים ושאר העם אחרי הספר תורה, אבל השמש הקדים לספר תורה (זה השלחן סי' צה, סע' ג).

[52] מור וקציעה סי' קמט. ובספר תורת חיים (סופר) הציע הסבר אחר בענין זה.

[53] מור וקציעה שם.

[54] מקור חיים סי' קמט.

[55] תורת חיים (סופר) סק"ג.

[56] לקט יושר, חלק א, עמ' 30.

[57] שלא כדברי ר"י גולדהבר, מנהגי הקהילות עמ' קיד, הלמד מכאן שמנהג זה התפשט.

[58] יעוי' מקור חיים, שם.

[59] אור זרוע ח"ב סימן מח.

[60] תורת חיים (סופר) סק"ג. ויעוי' בענין זה דברי ר' עובדיה הדאיה, שו"ת ישכיל עבדי ח"ב סי' ב ס"ק ב שכך נהגו בקהילת בית אל שבירושלים העתיקה

[61] ערוך השולחן סי' רפב, סע' א. חסד לאלפים סי' קלה סע' ט. ויעוי' עוד זכר זאת ליעקב עמ' קפו, סע' לג.

[62] שו"ת ריב"ם שנייטוך, "עיקר דינים לבני ישראל" שבראש הספר, סע' טז.

[63] קונטרס דבק טוב, סימן א [ובסוף שו"ת משנה שכיר]. וכן נראית דעת ר' משה חאגיז בספרו משנת חכמים  סע' ריא. ויעוי' מנהגי הקהילות לר"י גולדהאבר, חלק א עמ' קטז. ירושלים תשס"ה.

[64] עדות בישראל עמ' קכג. ועוד בענין נשיקת ספר תורה בכף היד יעוי' מפרשי השער אפרים, שערי רחמים ושערי חיים, לשער י' סע' ד

[65] נוהג בחכמה לר' יוסף בן נאיים, מהד' הרב משה עמאר, תשמ"ז, ערך "ספר תורה" סי' ז. ומקורם של דברים בדמשק אליעזר עמ' מי, אות כ' (דף כו, ע"ב), והובאו בספרו של ר"מ עמאר מנהגי החיד"א ח"א ירושלים תש"ן, עמ' צז. ובהערותיו הביא כי לפי ספר יסוד ושורש העבודה, שער ח פרק ס גם לגעת בספר תורה ולנשק היד הרי זה מנהג בורות, כי אין קדושת ספר תורה נדבקת ביד. אכן בעל דמשק אליעזר דחה את הדברים וכתב כי "שרי ליה מארי שכתב שהוא מנהג שטות ובורות. אדרבא, זהו חיבוב מצוה, שאפילו הידים שנגעו בספר תורה או במזוזה מנשקין אותם, כמו שנוהגים לרחוץ פניהם בשיורי יין של הבדלה..." הובאו הדברים אצל ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ח"א עמ' פט. וראה עתה בהשלמות לח"ח עמ' רנא מה שנוסף לכך.

[66] שו"ת מנחם משיב סי' טז.

[67] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' עג. ובשו"ת מנחת כהן לר' דוד רוזנברג ח"ד סי' קיג תמך בדברים הללו, וכן החמיר בנידון בשו"ת שבט הקהתי ח"ב סי' רכב, מנימוקים שונים.

[68] יעוי' שו"ת כנף רננה סי' ט, ושו"ת יהודה יעלה סי' ג בהג"ה בן המחבר. ויעוי' דברי ר"י גולדהבר מציין כי יש להזהיר את מה שכתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קנז בפירוש דברי הרמב"ם שבתוך הבימה היתה תיבה שמונחים היו בה ספרי תורה. כדי שיהא מוכן להעלותו משם מייד לבימה לקרוא בו. ויעוי' עוד בית הבחירה לר' מנחם המאירי מגילה כה, ב.