לפשר הביטוי "קשים גרים לישראל כספחת"
על עמדותיהם השונות של חכמי ישראל לדורותיהם בפירוש הדברים
תוכן:
מבוא
פרק
א: עמדתם של חכמי פולין
הדור
השלישי לחכמי פולין
ר'
משה איסרליש (רמ"א)
ר'
שלמה לוריא (רש"ל)
הדור
הרביעי לחכמי פולין
ר'
שלמה אפרים לונטשיץ
הדור
החמישי לחכמי פולין
ר'
שמואל אידלש (מהרש"א)
ר'
יואל סירקיש (הב"ח)
פרק
ב: עמדתם של חכמי בוהמיה ומוראביה
ר'
חיים ב"ר בצלאל מפרידברג, בעל "אגרת הטיול"
ר'
יהודה ליווא (מהר"ל מפראג)
פרק
ג: עמדתם של חכמי יהדות המזרח
מבוא
גולי ספרד:
ר'
יצחק קארו
חכמי צפת:
בתורת
הנגלה:
ר'
משה אלשיך
ר'
יוסף מטראני (מבי"ט)
בתורת
הנסתר:
ר'
יצחק לוריא (האר"י)
ר'
חיים ויטאל
ר'
משה קורדובירו (רמ"ק)
חכמי איטליה:
ר'
מרדכי דאטו
סיכום
אישים: ביוגרפיות קצרות
ביבליוגרפיה
מבוא
פתח דבר
דומה כי אין לנו ספר ומאמר, נאום ודרשה,
דיון ושיחה בנושא תופעת הגירות והיחס הראוי כלפי הגרים, שלא תצוטט בו אמרתו הנודעת
של ר' חלבו "קשים גרים לישראל כספחת"[1]
(ולמותר לציין כי אין לך ערך באנציקלופדיה עברית ויהודית המייחדת ערך לנושא הגרים
והגירות, שלא מצוטטת בה אימרה זו, ובתוספת התייחסות כלשהי אליה[2]).
האימרה הזו נתפסה – בצדק או שלא בצדק -
כתמצית מסכמת של עמדת התייחסות מסויימת נוכח תופעת הגירות והגרים. הניסוח החד,
החריף עד מאוד, הנקלט במהירות ומצוטט בקלות, של האימרה – יחד עם העובדה שהאימרה
הלזו חוזרת ומצוטטת שוב ושוב – הפכו אותה למרכיב
בלתי ניתן להתעלמות בכל דיון ביחסה של היהדות כלפי הגירות והגרים.
הגם
שאביה מחוללה של האימרה, ר' חלבו, בן לדור
השלישי של האמוראים, אינו מן החכמים שדבריהם מובאים לרוב בתלמודים, זכתה אימרתו זו
להיות מצוטטת בתלמוד מספר פעמים, בהקשרים שונים, כאסמכתא ("בנוסח הקבוע "כדאמר ר' חלבו...").[3]
ובעקבות המופעים השונים של האימרה הוצעו לה במהלך הדורות פירושים והסברים לאין קץ
ותכלה.
למן
רש"י ובית מדרשם של בעלי התוס' ועד עצם ימינו אלה, לא חדלים מלהפוך ולהפוך
באימרה זו ולהציע בה הבנות והסברים רבים ושונים, מהם מפתיעים בחדשנותם, בשנינותם,
בנסיון לגזור מהם מסקנות באשר לעמדות פוליטיות-חברתיות-דתיות שונות.[4]
למן
רש"י ובעלי התוס' החלה להימתח קשת הפרשנויות של האימרה הזו לקצוות מנוגדים.
יש – ואלה אכן רוב מניינן של הפרשנויות השונות – שדרשו אימרה זו לגנאי. ההבנה
הבסיסית הייתה כי הגרים קשים לישראל, ולא נותר לפרשן אלא להסביר מה טיבם של אותם
"קשיים" שמסבים הגרים לישראל, ובמה הדימוי "כספחת" מתאר את
אותם הקשיים. ואולם נמצאו גם דרכי פרשנות שהציגו עמדה הפוכה בתכלית, והן דרשו את
האימרה לשבח. הראשונה לאלה, והנודעת מכולן היא פרשנותו של גר בעצמו, ר' אברהם הגר
מבעלי התוס', המסביר את הקושי שמסבים הגרים לישראל בהתנהגותם המדקדקת במצוות של
הגרים, דבר שיש בו סוג מסויים של קטרוג כלפי בני ישראל שאינם מדקדקים כמותם
במצוות.
ברם,
הן הפרשנות שתכונה להלן ה"שלילית", והן זו ה"חיובית", עלולות
ללקות בחסר. הראשונה, עלולה להיתפס כנובעת מהנטיה המוכרת של חשדנות/חששנות/טינה
כלפי הזר שזה-מקרוב-בא. והשנית, עלולה להיתפס כאפולוגטית.[5]
אכן,
במהלך מאות שנות פרשנות מרובה של האימרה הלזו - במקביל להתרחשויות היסטוריות
מרובות, ולטלטלות רבות פנים ביחסי ישראל והגויים בפזורות השונות ועל פני מאות
השנים שבאלף זו - נוכח תופעות התגיירויות כאלה ואחרות, הולכות ומתעצבות תפיסות
וגישות שונות של חכמי ישראל כלפי הגירות והגרים, ואלה מצאו את ביטיין בדרכי פרשנות
חדשות של האימרה.
מכאן
ואילך, בצד סגנון הפרשנות הקודם, שבדמות "שלילי" ו"חיובי"
תבואנה גישות פרשניות מורכבות, המצביעות על הפנים השונות של תופעה זו, על ההשלכות
הרבות שיש לה, על ההיבטים המגוונים שכלולים בה. ובהתאם לכך, גם הפרשנות שתוצע
לאימרה הלזו לא תהיה רב-מימדית. מן הצד האחד יוצג פן בתופעת הגרים או בהתנהגות
הגרית שיש בו "קשי לישראל כספחת", אך מן הצד השני, תבואנה הבחנות
מסייגות. ופעמים הפן ה"קשה כספחת" כמעט ונעלם כליל מול הפנים האחרות
ה"חיוביות" שמוצגות בפירושה של אותה אימרה.
לאור
כל האמור למעלה עולות שאלות רבות, הנפרשות על פני תחומי הידע וההבנה השונים, ובכלל
אלה התחום ההיסטורי. שהרי דרך פרשנותם של כל אותם אישים שדבריהם יוצגו להלן את
האימרה המסויימת הזו של ר' חלבו היא פועל יוצא ושיקוף של הבנה מסויימת באשר לתופעת
הגירות והיחס הראוי כלפי המתגיירים למיניהם. ואת ההבנות הללו אי אפשר לנתק מהקשרן
ההיסטורי-גיאוגרפי-תרבותי.
הקביעה
כיצד יש להתייחס לגירות, לא יכלה להיעשות אלא מתוך היכרות וידע מוקדם אודות גרים
ואודות גויים המבקשים להתגייר. כשם שהדיון אם הגרים מדקדקים מצוות יותר מישראל אם
לאו, לא יכול היה להתנהל אלא מתוך היכרות ממשית של אורח חיי הגרים, כך גם הדיון
בני ישראל למדים מן הגוים דברים שליליים או דברים חיוביים הצריך ידיעה קונקרטית של
הדברים.
שאלת
משנה היא מהי מידת החשיפה שהייתה לדבריהם של אותם אישים שהתייחסו לדברי ר' חלבו,
ועד כמה הם עוררו תהודה ציבורית, ואלו השלכות מעשיות באו בעקבותיהם.
מחקר
המבקש לעסוק בנושא היחס לגירות ומציב במרכזו דרכי פרשנותה של אימרה אחת בודדת[6]
- קצרה ועתיקת ימים, הנגזרת מתוך הקשר מסויים, בעלת אופי אגדתי מובהק – כל כמה
שהוא מבקש לחדד את ההיבט ההיסטורי אינו יכול להימלט משורה של מהמורות הזרועות על
דרכו, והמחייבים התמודדויות מורכבות והכרעות שאינן חד-משמעיות.
מעבר
למגבלות והקשים הכרוכים בכל דיון שהוא המציב בבסיסו אימרת חכמים שבתחום האגדה,
והנסיון להסיק מסקנות היסטוריות ממנה,[7]
יש לנושא שלפנינו קשיים מיוחדים האופייניים לו בלבד:
כאמור,
מאמרו זה של ר' חלבו, מופיע מספר פעמים בספרות התלמודית. ואולם, כולן בתלמוד הבבלי
ולא בירושלמי[8]
(הגם שר' חלבו נחשב כאמורא ארץ-ישראלי)[9].
מכאן נגזר מקום דיון בשאלה האם הדבר מצביע על קו בבלי אופייני.[10]
זהו מאמרו של חכם מסויים, ר' חלבו, שחי בסביבה מסויימת, ובתוך הקשר
היסטורי-גיאוגרפי-תרבותי מוגדר. ומעתה יש לדון באיזו מידה תואמת אמרתו זו, והתפיסה
שניתן להסיק ממנה, את הנסיבות שבהן חי ר' חלבו, ובאיזו מידה היא משתלבת בתפיסתו
הכוללת, ובתפיסתם של בני דורו, רבותיו וחבריו.
האימרה
הקצרה של ר' חלבו כשלעצמה, בת ארבע המלים בלבד "קשים גרים לישראל
כספחת", מנוסחת באופן ברור וחד ביותר. אכן, אילו היו בה שלש המלים הראשונות
בלבד, היא הייתה אמנם מאבדת מחריפותה, אך לחילופין מובנת יותר. עתה שנוסף בה מלת
הדימוי "כספחת", מעורר הדבר לא רק שאלות פרשניות, אלא גם תפיסתיות. מעבר
לדיון בשאלה ההרמנויטית אם לפנינו דימוי ספרותי נמלץ או שמא הרי זה תיאור קונקרטי,
תעלה השאלה איזה פן הוא בא לתאר ובאיזה הקשר: חברתי, דתי, מוסרי?
הדימוי
החריף הזה "כספחת" שבפי ר' חלבו מתכתב עם כתוב בספרי הנביאים, המשמש
כמקור ואסמכתא לדברי ר' חלבו. שכן לרוב אין דברי ר' חלבו מובאים בדברי הפרשנים אלא
בתמציתם "קשים גרים לישראל כספחת". ואולם במקור דברי ר' חלבו[11]
מופיעים בצורה מורחבת, כשנוספת להם האסמכתא מן המקרא: "שנאמר 'ונלוה הגר
עליהם ונספחו על בית יעקב'[12].
כתיב הכא 'ונספחו' וכתיב התם 'ולשאת ולספחת'[13]".
השאלה הפרשנית-תפיסתית האם דברי ר' חלבו מציגים עמדה שלילית כלפי הגרים או עמדה
חיובית, צריכה להתברר מתוך התייחסות למקור שממנו הסיק את דבריו, ומרחיבה-מעתיקה את
הדיון גם לפתחו של הנביא ישעיהו.
כאמור
למעלה, אמרתו של ר' חלבו הובאה פעם אחת באופן עצמאי, ואילו בשלש הפעמים האחרות
שבתלמוד הבבלי היא מובאת כאסמכתא וכראיה לקביעה מסויימת שהועלתה באותה סוגיה
תלמודית ("...כר' חלבו, דאמר ר' חלבו..."). בהתאם לכך, פעמים רבות אף
המפרשים הדנים באימרתו של ר' חלבו מתייחסים להקשר שבו הובאו דברי ר' חלבו, דבר
המעתיק את הדיון גם לפתחן של סוגיות התלמוד השונות.
זאת
ועוד אחרת, כל תולדות ימיה של פרשנות אימרתו זו של ר' חלבו, שזורות בפרשנותה של
אימרה אחרת מבית מדרשם של חז"ל, הפוכה ומנוגדת תכלית ניגוד לזו ר' חלבו -
"אמר ר' אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו
עליהם גרים"[14],
וכאשר באותו מקור חוזרת וניתנת אימרה נוספת, משל ר' אושעיא ("צדקה עשה הקדוש
ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות"), מקבלים הדברים תוספת חיזוק. ר' אלעזר
ור' אושעיא הינם חכמים קדומים וידועים לאין ערוך מר' חלבו, ודבריהם מציגים תפיסה
שונה בתכלית לזו של ר' חלבו. מעתה, כל העוסק בפירוש אמרתו של ר' חלבו נדרש להתייחס
בדבריו גם לדבריהם-עמדתם של ר' אלעזר ור' אושעיא.[15]
עימות
בין שתי האימרות-הגישות השונות הללו הצמיח הבחנות מרובות, ומתוכן סוייגה אימרתו של
ר' חלבו והועמדה כמדברת רק באופנים מסויימים של גירות, בנסיבות ספציפיות, בסוגים
שונים של גרים, וכיוצא באלה. לחילופין, קיימת תופעה הפוכה שבמסגרתה נדונות שתי
האימרות הללו בנפרד, כאשר אופיו של הדיון כמו גם נגזרותיו ומסקנותיו באשר לשאלת
הגירות והגרים שונות זו מזו.[16]
קשיים מתודולוגיים רבים עומדים לפני
הבוחן את מהלכה של ספרות הפרשנות לדורותיה, הפירושים הרבים והשונים שבאים בדברי
רש"י ובעלי התוס'[17]
מעוררים תהיות רבות. חלקן ממתינות לעיונם של חוקר התלמוד ושל איש ההלכה, אך אחרות
מהן הן עניין מובהק להיסטוריון: פרשנותו של ר' אברהם הגר מבעלי התוס', כמו גם
פרשנותו של רבינו יצחק שמבעלי התוס', לא תובננה אל נכון ללא התייחסות להקשר
ההיסטורי.
נוכח השפע הפרשני שמבית מדרשם של
רש"י ובעלי התוס' בולטת מן הצד האחר שתיקתם או איזכור מועט מאוד של מקורות
אחרים בשאלת הגרות וגרים בכלל. ואף תופעה זו מעוררת תהיות באשר למשמעות הדברים:
האם הדבר מלמד שתופעת הגירות לא התקיימה כלל באותן תקופות או באותם מקומות, או שהייתה
שולית ביותר. או שמא אי האיזכור נובע מסיבות אחרות (רצונם של הגרים לשמור על
אנונימיות; רצונם של הכותבים להסתיר את קיומה של התופעה הזו[18];
התפיסה – שהיא נחלתם אף של הגרים עצמם – שהייעוד של הגר הוא בהיטמעותו המלאה בתוך
עם ישראל, והתנגדות לקיום עצמאי כ"גר" בתוך "קהילת גרים"[19]).
קושי אחר מציבה העובדה שהתייחסויות
לאימרתו של ר' חלבו מופיעות בז'אנרים ספרותיים רבים ושונים, כאשר כל ז'אנר מכתיב
מרוחו ומסגנונו על אופי ודרך ההתייחסות. ולכך, בצד ספרי פרשנות התלמוד (העוסקים
בסוגיות התלמוד שבהן מופיעה האימרה הזו), וספרי הלכה (העוסקים בהלכות הקשורות
לגרים ולקבלתם), באות התייחסויות בסוגות ספרותיות אחרות. מכללן נציין את פרשנות
המקרא [ובמקומות שונים במקרא: סיפורו של יתרו הגר; סיפורה של רות הגיורת; מצוות
התורה בדינו של הגר; פסוקים מסויימים (וביניהם, כמסתבר, הפסוק שבספר ישעיהו יד, א
"ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", המשמש כאסמכתא לאימרתו של ר'
חלבו), ועוד]; ספרות הדרוש (אם בדרשות הנאמרות בחג השבועות ועניינן רות הגיורת, אם
בדרשות הנאמרות בנסיבות שיש בהן נגיעה לגיור, כבברית מילה); ספרות המוסר (בתוך
דברים שעניינם החסד וההטבה); ספרות הסוד (בדברים אודות גלגולי נשמות, ובתיאורי
גאולה), ועוד ועוד.
בשל הפופולאריות המרובה של האימרה היא
זכתה וזוכה עד עצם הימים האלה לציטוטים רבים מאוד, ולפרשנויות שונות ומשונות
בכתיבה הפובליציסטית, ולאו דווקא זו הדתית. ויש שהעמידו את הבימה הפובליציסטית
שברשותם כאמצעי הטפה לעידוד הגיור (ואפילו, לקריאה להקמת כעין מיסיון יהודי),[20]
או לחילופין בדרישה לבטל את מוסדות הגיור הקיימים (המקלים מדי בקבלת הגרים, לדעתם
של אותם כותבים) או לצמצם ביותר את מימדי הגיור.[21] ואלה ואלה מצטטים את האימרה הזו של ר' חלבו.
הראשונים, פועלים בשני אופנים: או שהינם מצרים על שאימרה אחת בודדת זו זכתה למעמד
כה רם ("לעומת מאות המקראות ומאמרי חז"ל המדברים בשבח גרי-הצדק, יש
מאמרים ספורים המדברים בגנותם. אחד מהם זכה לפופולאריות פאטאלית בשל קיצוניותו
ושנינותו: "קשים גרים לישראל כספחת"[22].),
או שהם מנסים באופנים שונים ומשונים להסביר את המאמר, ובדרך שיימצאו בו דברי שבח
וקילוסין לגרים. והאחרונים, מאמצים את המאמר הזה ונושאים אותו אל-על, כמורה בעליל
את צדקת טענתם שיש לצמצם ככל שאפשר את מימדי הגיור.
משעה שנושא הגיור הפך להיות בעייה
ציבורית מעוררת ענין, אך טבעי הדבר שהוא התגלגל ובא לידיהם של הפוליטיקאים, החלו
אף אלה נושאים על פיהם את האימרה הזו, עם שהם עושים בה שימוש כל אחד ואחד בהתאם
לאג'נדה שנישאת בפיו. אכן יש ואף מתוך להט דמגוגי ומתוך להג מרובה של פוליטיקאים
עולה תובנה מעניינת ופרשנות חדשנית לאותה אימרה. אכן, תובנה ופרשנות שכאלה ראוי
להן שתוצגנה מתוך ההקשר החברתי-פוליטי שבו הן נאמרו.
ענף לעצמו, אמנם לא רב במימדיו אך בהחלט
בעל חשיבות מרובה, היא פרשנותם של גרים את האימרה הזו, הנודעת כל-כך, זו שעוסקת
בהם ומציגה אותם באופן שעשוי להיראות כפוגע מאוד. ראשון לגרים המפרשים את האימרה
היה ר' אברהם הגר, מבעלי התוס' (המפרש את האימרה באופן המחמיא לגרים), ובעקבותיו
באו גרים נוספים, שאף הם פירשו את האימרה באופן המאיר פנים לגר. בשל החשש מפני
הטיה, טבעית ומובנת, המכוונת את הגרים לפרש את האימרה בכיוון זה, ראוי ענף פרשני
זה להתייחסות נפרדת.
קושי מרכזי הנותן את אותותיו בכל מחקר
הקשור בתופעת הגרות בישראל הוא היעדרו של ספר היסטורי, מעודכן מקיף ומוסמך, הסוקר
את התופעה הזו, על פניה השונות. באין סקירה מהימנה – הנסמכת על תיעוד, ממצאים
אפיגרפיים שונים, מקורות ספרותיים ראשוניים, וכיוצא באלה - בנושא הגירות בכל תקופה
ותקופה, מוצא עצמו החוקר נתון בכף הקלע שבין העלאת השערות שאינן בהכרח מדוייקות
לבין הצגת מספר אפשרויות הסבר שונות זו מזו, באין הכרע.
ברם, דומה כי עיקר הקושי שניצב בפני זה
המבקש לדעת מהי עמדתם של חכמי ישראל במהלך הדורות כלפי תופעת הגירות היא
הדיספרופורציה שבין הספרות ההלכתית המרובה מאוד ביחס לגרים וגיור, לבין זו
העיונית-מחשבתית. בעוד שהספרות ההלכתית עוסקת במנעד רחב ביותר של הנושאים הקשורים
לגירות, למן העקרונות ההלכתיים ועד לדיון בפרטי הפרטים של מעשה הגיור ומעמדו ההלכתי של הגר (בכל שלבי התהליך: לפני הגיור,
בעת הגיור ולאחריו) ושל משפחתו. הרי שספרות עיונית-מחשבתית אינה קיימת כלל, ולא זו
בלבד אלא שאפילו התייחסות-מה, מועטה ורומזת ככל שתהא, מועטות הן עד למאוד.[23]
וכך ישנם ספרים רבי היקף ותוכן, בתחומי המוסר והדרוש, המחשבה והחסידות, שאין בהם
כל איזכור שהוא בנושא הגר, ולעתים עין מאומצת תזכה ותגלה בהם התייחסות לנושא זה.[24]
ועוד זאת נוסף, שגם במקומות בהם נמצאת
התייחסות כזו ואחרת לנושא הגירות בהיבט האידיאי, אין בהם אלא הבעת דעות על
גירות וגרים כתופעה היסטורית ודתית, ואולם אין בהם ידיעות קונקרטיות שמהן
ניתן להסיק ידע היסטורי כלשהו. דברים שנאמרו ביחס לגרים וגירות בתקופות אחרות,
והמטעימים כי להבחין בין דעות שנאמרו אודות הנושא ובין ידיעות על הנושא,[25]
נכונים הם ביותר גם לתקופה הנידונה במסגרת זו.
לא מנינו אלא חלק מהקשיים המרובים
הניצבים לפני המבקש להשיב על השאלה המקורית שממנה הפליג בחיפושיו אחר מענה: כיצד
הובנה האימרה "קשים גרים לישראל כספחת" במהלך הדורות, ובמה היא משקפת את
העמדות השונות בשאלת היחס לתופעת הגירות בישראל. ניתן למנות קשיים נוספים העומדים למכשול בדרכו של
המבקש מענה מלא לשאלה זו, דרך שאינה קלה כלל ועיקר. ואולם שכר מזומן לו לצועד בדרך
הזו: בסופה מזומנת לו פנורמה רבת היקף ורבת פנים.
פרשנותם של חכמי ישראל במאה הט"ז
כמה וכמה סיבות הביאוני לבחור דווקא במאה
הזו: הנוכחות המרובה של ההתייחסות לתופעת הגירות בכתביהם של האישים המרכזיים
בעולמה של יהדות באותה תקופה בשל מעמדם הרם של אותם אישים ניתן משקל רב לדבריהם,
והם השפיעו רבות על עיצוב גישתה של היהדות לגרים ולגירות במאות השני שתבואנה;
הפרישׂה התורנית-גיאוגרפית החדשה שנוצרה במאה הזו: תקומת המרכז הרוחני בפולין מול
שקיעת המרכז באשכנז (ומתוך כך ניתנה הדעת למרכז הרוחני שבבוהמיה ומורביה), צמיחת
חכמת הקבלה בצפת ותסיסת גאולה שבאיטליה. ומעל לכול, המאה הזו, כפותחת עידן חדש
בתולדות הרוח בעם ישראל.[26]
מתוך עבודה זו ומסביב לה, הלך ונבנה
בנין רב מידות. ראשיתו, דיון בביטוי עצמו, נוסחיו השונים וההקשרים שבהם הוא מופיע.
המשכו, גישותיהם של רש"י וחכמי בית מדרשם של בעלי התוס' – עמדות השבות
ומצוטטות בדבריהם של הבאים אחריהם, לאורך כל הדורות, וגישותיהם של חכמים אחרים,
בצרפת, בספרד ובאשכנז. בחלקו השלישי של החיבור הוצגו הגישות השונות של חכמי ישראל,
למן המאה הט"ז ועד ימינו.
עבודה זו נחתמת בימי חודש מנחם אב תשע"א. ימים בהם נשמע בתוכנו
קול צעקה חברתית, המקיפה (כמעט) את כל חוגי החברה הישראלית. הנושא שבמרכזה של
המחאה הציבורית הנרחבת הזו הוא מצוקת הדיור. מצוקה זו נגזרת ממספר מרכיבים,
שעיקריים שבהם היא מן הצד האחד צמיחה דמוגרפית מרשימה שהביאה למספר רב מאוד של
מבקשי דיור, ומן הצד האחר מדיניות לא חכמה ולא צודקת באשר להקצאת קרקע לבנייה
שהביאה להיקף מצומצם של בנייה חדשה.
את הצמיחה הדמוגרפית המרשימה הזו יש
לזקוף, כידוע, לא לילודה טבעית גבוהה במיוחד, אלא לעליות הגדולות מחבר העמים
ומאתיופיה (שלמעלה ממליון נפש) ולאוכלוסיה גדולה מאוד בת מאות אלפי אנשים של
"עובדים זרים" (שאף הם, כמובן, זכאים לקורת גג ללון תחתיה, ולמגורים
נאותים עבור ילדיהם). שתי האוכלוסיות הללו מורכבות במידה רבה מאוד
מ"גרים": "גרי צדק", ובמידה רבה "גרי תושב".
למרבה הפתעתי, תוך כדי קריאת הפרשנויות
השונות לאימרה "קשים גרים לישראל כספחת" נמצאתי למד באחת מדרכי הפרשנות
הללו כי הסבר האימרה נעוץ בקשר העתידי שבין מספרים גבוהים של גרים שיבואו לארץ
ישראל ובין מצוקת קרקעות. והדברים מופיעים בפרשנותו של ספר הזוהר (חלק א, רטו, ב).
בתחילה דן הזוהר בפירוש צמד פסוקים
המכילים מוטיב דומה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" (בראשית מח,
ח), "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה" (ישעיה מט, כא) ומייחסם לעת הגאולה.
השאלה הדומה "מי אלה?", "מי ילד לי את אלה?" מוצגת כשאלה
ששואלת השכינה למראה הקיבוצים היהודיים המתכנסים לארץ ישראל מכל ארבע רוחות השמים,
על מראיהם השונה ועל מנהגיהם האחרים. אותה תקופה של כינוס גלויות ישראל לארץ ישראל
תתאפיין בין השאר גם בתנופת גירות רחבה, ובאחווה שתקום בין בני ישראל האותנטיים
לבין המתגיירים - "ויתגיירו, יתובון גיורין עם ישראל, ויהון כחדא"
[=ויתגיירו, ישבו גֵּרים עם ישראל, ויהיו כאחד].
על רקע עתידי זה מובאת האימרה
"קשים גרים לישראל כספחת" (ובזוהר שם מובאת האימרה בצורה מורחבת,
ובתוספת מלים "כספחת בעור החי"), ומוסברת בהקשר זה שבין מסות גדולות של
גרים ומדיניות הקצאת וחלוקת קרקעות הארץ:
וכל
כך [=שקשים הגרים כספחת], למה?
תא
שמע, אמר רבי שמעון: על תחומין דארעא. דכל חד יהא רעוא למידר בארעא דישראל, ותסתער
דיורין [=על מכסות קרקעות. שכל אחד יהא רצונו לדור בארץ ישראל, ותִסָּעֵר (בעיית)
המגורים].
[1]צורה זו היא הרווחת ביותר, ומקורה בבבלי נדה (יג,
ב). אכן זו היא הליבה של האימרה, בעוד שבמקורות אחרים בספרות התלמודית מופיעה
האימרה בצורות מורחבות, על בסיס הליבה הזו. בפועל אנו מוצאים חמש צורות, ואלו הן
(בסדר הולך ומתרחב: א. "קשין גרים לישראל כספחת" (נדה יג, ב); ב.
"קשים גרים לישראל כספחת בעור" (יבמות קט, ב); ג. "קשים גרים
לישראל כספחת, דכתיב "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (יבמות מז,
ב); ד. "קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית
יעקב", כתיב הכא "ונספחו", וכתיב התם "לשאת ולספחת"
(קדושין ע, ב); ועליהן נוספת צורה, במסכת כלה רבתי, שאינה מיוחסת לר' חלבו, אלא
כמקור תנאי ("תניא"), "ה. קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר
"ונספחו על בית יעקב" (כלה רבתי פרק שני). בירור נוסחיה השונים
של האימרה מצריך דיון נפרד, שאותו אנסה לברר במסגרת רחבה יותר@
[2]
אוצר ישראל, כרך ג, ניו יורק 1951
(מהד' חדשה, בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין), עמ' 395, ערך "גר (נקבה, גיורת),
גרים", נכתב ע"י י.ד. אייזנשטיין; האנציקלופדיה העברית, כרך יא,
ירושלים תשי"ז (בעריכת ישעיהו ליבוביץ), ערך "גר" (נכתב על ידי
אפרים אלימלך אורבך, וראו להלן עמ' =@) עמ' 180;
אנציקלופדיה ליהדות (בעריכת ג'פרי ויגודר), ספרית מעריב 1994, ערך
"גיור" נכתב ע"י העורך. אכן באנציקלופדיה התלמודית (בעריכת
הרב ש"י זוין), לא הובא מאמר זה לא בערך "גר" או "גרות"
או "אהבת הגר". זאת, בשל ההבנה כי דברי ר' חלבו הינם בתחום האגדה, ואילו
הגדרתה של אנציקלופדיה זו היא "אנציקלופדיה תלמודית לעניני הלכה" (כותר
הספר), כאשר עורכי הספר מציגים ב"דברי הפתיחה" כי "כל ערכי הספר
הזה מוגבלים בשטח ההלכתי בלבד... ואף על פי כן, אם ירצה השם את מעשינו בספר הזה,
לא יבצר לאזרנו חיל בסדור ועריכה של "אנציקלופדיה תלמודית לעניני אגדה"
(למותר לציין כי הדברים נכתבו בחדש טבת שנת תש"ז, לפני למעלה מששים שנה, ועתה
נמצאת האנציקלופדיה באמצע דרכה...). אכן במפתח לערכי האנציקלופדיה ישנה הפניה לערך
"גרות" בהתייחס לתת הפרק "קבלת גרים": הגרות החיובית והשלילית
- קשים גרים לישראל כספחת.
[3]
בזוהר מצוטטת אימרה זו לאחר מלות ההיצג "תנא" (חלק א רטו,
ב) ו"תנינן" (שם חלק קצב, א), לשונות שביסודם אמורים לייצג מקורות
קדומים משל אמוראים בני הדור השלישי. על תפיסותיו של ספר הזוהר את נושא הגרים ראו
J.H.A. Wijnhoven, The Zohar and the Proselyte in Texts and Responses, Studies
Presented to N.N. Glatzer, Leiden 1975 pp.120-140.
[4]
הפופולאריות לה זכתה אימרה זו הביאה גם ליצירת ואריינטים בהשראתה,
כמו למשל: "קשים ישראל לגרים"... (כשמו של מושב בכנס מטעם ארגון
"קולך" ו"בית מורשה" שהתקיים בתמוז, שנה זו)
[5] דוגמאות חותכות לגישה זו ניתן לראות בספריהם של צבי
כשדאי וישראל בן זאב, ובמאמריו של הסופר ר' בנימין שהירבו לכתוב על נושא הגרים,
והצהירו בעליל כי יש להקים כעין מיסיון יהודי, במטרה לגיורם רב ככל האפשר של גויי
עולם. בדומה לעמדתו י' בראודה בספרו האנגלי Jewish Proselyting in the
First Five Centuries
שיצא לאור בשנת 1940, והיה לו ענין להראות באותה עת את אי-גזענותה של היהדות. ואשר
לכן הוא מרבה להציג את מאמרי החכמים המדברים בשבח הגרים, ואילו מאמר כאימרתו של ר'
חלבו הוא מציג כ"דעות שנתפרשו בטעות כעוינות לגרים" (כותרת הפרק הרביעי
בספרו של בראודה. היטיב לבקר את הדברים ג' אלון, בקרית ספר, כ"ג
(תש"ו, שש שנים לאחר פרסום הספר! ככל הנראה עקב שיבושי המלחמה), המציג את הצד
האפלוגטי שבדבר, וכאילו "שנשתבשו כל הפרשנים והחוקרים, ושאי אתה מוצא אפילו
מאמר אחד, שתופס עמדה שלילית לגבי הגרים והגירות. וכך בראודה יכול לכתוב ביחס
לאימרתו זו של ר' חלבו כי "כל החוקרים האחרונים נשתבשו בביאור המאמר,
"עד שבא ולימד את ענינו האמתי" (אלון שם, עמ' 39).
[6]
היא אמנם מצוטטת ארבע פעמים (בצורת המקור, במסכת קדושין ע, ב.
ובמקומות האחרים כציטוט בנוסח "כדאמר ר' חלבו...", יבמות מז, ב; שם קט,
ב; נדה יג, ב), אך בכולן היא מופיעה כצורתה וכלשונה. אגב, א"א אורבך, בספרו
הגדול חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 490 הע' 89, כותב על מאמרו של ר'
חלבו כי "המאמר נזכר שלוש פעמים בבבלי (יבמות עז, ע"א, שם קט, ב. קדושין
ע ע"ב)". ולא דייק בדבריו: לא "שלש פעמים" אלא ארבע פעמים
(שמט מלהזכיר את המופע בנדה, יג, ע"ב); ולא "יבמות עז ע"א"
אלא יבמות מז ע"ב.
[7]
ראו אורבך א"א, "יצחק היינמן: דרכי האגדה", בתוך: מחקרים
במדעי היהדות, מאגנס, 1998, עמ' 710
[8]
אשר למופע שבמסכת =, ראו
בחוברת הנלווית עמ' =@
[9]
י' גפני, "גרים וגיור בבבל הססאנית", בתוך: אומה
ותולדותיה, העת העתיקה וימי הבינים, עמ' 208 הע' 54 מצטט את ישראל לוי (I .Levy,"Les Proselytisme
Juif", REJ 51, pp, 1-4, 1906.
[10]
הנטיה של החוקרים, י' לוי הנזכר בהע' הקודמת וכן לוי י', "איך
התייחסו התלמוד והמדרש לגרות", בתוך: הגורן, ט, תרפ"ג, עמ' 3-1,
היא שלא לראות בדבר קו בבלי מובהק, ברם אין הדברים מוכחים, ויש פנים לכאן ולכאן.
[11]
קדושין שם שם.
[12]
ישעיה יד, א
[13]
ויקרא יד, נו
[14]
פסחים פו, ב
[15]
אין טעם, כמובן, למנות את כל הדנים בסתירה זו, ולהלן תוך הרצאת
העמדות השונות, תבואנה התייחסויות לאימרה המנוגדת ברוחה שממסכת פסחים. וראו בענין
זה י' קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל מראשיתו עד היום הזה, עמ' 288-282 . א"א אורבך, חז"ל, פרקי
אמונות ודעות, עמ' 492-480
[16]
דוגמת שני דיונים שונים שעורך הרמ"א בספרו תורת העולה,
חלק ג, בפרקים סב וסה. באחד מצוטטת אימרה זו ובאחר האימרה השנית. ובאחד מוצגת עמדה
מורכבת שיש בה גם ראייה שלילית את תופעת הגירות, ובאחר באה עמדה המתארת את תרומתן
הייחודית של הגרים לעם ישראל (ובמימד נעלה במיוחד: השראת שכינה!). והדברים יבואו
להלן בתוך הרצאת תפיסתו של הרמ"א.
[17]
ראו בחוברת הנלווית עמ' =@
[18]
אכן ישנם מקומות שבהם לא יכלו הכותבים להעלים את קיומם של הגרים.
כמו למשל בדיונים הלכתיים הנוגעים לדרך כתיבת שמו של הגר בגט. ראו למשל, תשובה של
ר' נתן איגר בן המאה הט"ו באשכנז הנשלחת לר' זלמן כ"ץ (מהרז"ך)
מנירנברג הדנה בכתיבת גט לגר (התשובה עצמה לא שרדה, אך היא נרמזת בספר היריעה
למהרז"ך, עמ' ז, סי' ד (ראו י' סץ ו' דויטש, "ספר היריעה
למהרז"ך" בתוך: מוריה ז, ד-ה, תשל"ז, סעי' מח, הערה 1. הובא
אצל י"י יובל, חכמים בדורם, עמ' 193).
[19]
לפנים שנים רבות שמעתי כן מפי תלמידי (לרבנות) אהרן שאר-ישוב (בעבר,
רבו של הטכניון בחיפה, ועתה מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה לפילוסופיה יהודית),
כ"גר צדק" שסירב בכל תוקף להשתתף בכינונן של קהילות או ארגוני גרים
למיניהם, ומתוך אותו עיקרון המתואר למעלה.
[20]
הערך "גר" באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ירושלים
תשי"ז (ראו עליו בחוברת הנלווית עמ' =), בחלק העוסק ב"גרות בזמן
החדש" שאותו כתב י' כ"ץ, מזכיר בסופו כי "בתקופת יסוד המדינה,
פובלציסטיים דתיים-לאומיים העלו את הרעיון, כי הגיעה השעה לחדש בעולם תנועת גיור
אקטיווי של היהדות. אולם הענין לא עורר הד בציבור ולא הביא לידי תוצאות מעשיות".
רומזים הדברים בעיקר לכתיבתו של הסופר והעיתונאי ר' בנימין, וחבר כותבים שנאסף
סביבו. ואת אשר כתב ר' בנימין ביחס לאימרתו של ר' חלבו, ראו בחוברת הנלווית עמ' =@
[21]
בולטים בדרך כתיבה זו הם הכותבים מטעם תנועת חב"ד מצד זה,
ואישים מהמחנה החרדי הליטאי מצד זה.
[22]
ר' בנימין, "השערים נפתחים בכל עת", במישור,
תש"ד.
[23]
ראו ספריהם של צ' זוהר וא' שגיא, גיור וזהות יהודית, עיון
ביסודות ההלכה, מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים 1985 ושל מ' פינקלשטיין הגיור,
הלכה ומעשה. בר אילן רמת גן, 1984, ואת התעלמותם המוחלטת מכל התייחסות להיבטים
הרעיוניים שביסוד תופעת הגירות.
[24]
דוגמא לדבר, ספרו של ר' ישעיה הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית.
שביחס אליו טוען י' כ"ץ כי אין בספר הגדול והחשוב הזה כל התייחסות לגר
הקונקרטי, אלא ל"גר" כמושג המתייחס אל הנשמה שבאדם. אכן, כפי שאדון בכך
במהלך העבודה, ראו עמ' =,@ בדיקה מדוקדקת תעלה התייחסות של ר' ישעיה הלוי לתופעת
הגירות.
[25]
י' גפני, שם עמ' 198.
[26]
אין בכוונתי במסגרת זו להתדיין בשאלה הפריודית באשר לקו-התיחום
המפריד בין "ראשונים" ל"אחרונים" עם עמדתו של י"י יובל,
במאמרו "ראשונים ואחרונים", בתוך: ציון 57, 1992 עמ' 392, בו הוא
מציב את קו-התיחום הזה באמצע המאה הי"ד. ואולם אף הוא סבור כי במישור
התודעתי, במאה הט"ז נחתמה סופית (אצל יהדות המזרח, ובעקבות יהדות אשכנז שהחלה
מודעת לכך כבר במאה הקודמת) הפריודיזציה (לפחות, במישור ההלכתי) שבין
"ראשונים" ל"אחרונים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה