סיכום
במסגרת עבודה זו הובאו עמדותיהם של
ארבעה עשר אישים שפעלו במהלך המאה הט"ז וראשית המאה הי"ז. שבעה מתוכם
הינם חכמים בני העדה האשכנזית ושבעת האחרים הינם בני העדות הספרדיות (במובן הרחב
של המושג). ואף שלא הייתה כל כוונה מראש להגיע לחלוקה שוויונית שכזו, עלו הדברים
באופן זה.
עמדותיהם של החכמים האשכנזיים הובאו
בהתייחס לשתי חלוקות: גיאוגרפית – חכמי פולין וחכמי בוהמיה ומוראביה; וכרונולוגית –
חכמי הדור השלישי, הרביעי והחמישי לחכמי פולין. החלוקה הכרונולוגית מאפשרת לנו
לעמוד על ההתפתחות שחלה בין דור לדור, ולעקוב אחר הדיאלוג המתקיים בין דור זה לדור
שקדם לו, כמו גם את השפעתם של אירועים מסויימים שהתרחשו במהלך הדורות ורישומם על
עיצוב היחס כלפי הגירות והגרים. ואילו החלוקה הגיאוגרפית מאפשרת לנו לבחון את
העמדות השונות בהתאם לפריסה הפיזית של העם היהודי, ובהתאם לאירועים שהתרחשו
במקומות מסויימים.
לעומת זאת, עמדותיהם של כל החכמים
הספרדיים שהובאו בעבודה זו קשורות בצורה זו ואחרת בעיר צפת (בהנחה שר' יצחק קארו
אמנם הגיע לארץ ישראל, כמשאת נפשו. אף ר' מרדכי דאטו – מחכמי איטליה – עיקר תפיסתו
נוצרה ועוצבה בתקופה בה שהה בצפת, כתלמידו של הרמ"ק). החלוקה שנעשתה בקבוצת
אישים אלה הייתה על בסיס שונה: בין חכמי תורת הנגלה וחכמי תורת הנסתר.
קשת דעות רחבת היקף בשאלת היחס לתופעת
הגירות והגרים עולה מדבריהם של האישים המרכזיים ביהדות המאה הט"ז-י"ז.
מטבע הדברים, הדוברים הללו דנים, תוך הרצאת תפיסתם את הנושא, בפירושה של האימרה -
שכמעט ואי אפשר בלעדיה – "קשים גרים לישראל כספחת".
משותף לכל הדעות - ובדבר זה הן צועדות
בעקבות תפיסות מוקדמות להן - כי תהא אשר תהא העמדה ביחס לתופעת הגירות הכללית, אם
חיובית ואם שלילית - משעה שאדם מבני נכר עשה את הצעד המכריע בחייו, והתגייר – יש
להתייחס אליו במלוא האהדה. מעתה החובה המוטלת על כל אדם מישראל, ועל הגופים
הציבוריים, להושיט לו יד עוזרת, לתמוך בו ככל האפשר, ברוח ובהתאם למצוות הרבות
שהתורה מזהירה את בני ישראל לאהבת הגר והגיורת.
אשר ליחס לתופעת הגירות, התברר במהלך
העבודה כי בניגוד לעמדות הנחרצות אם לחיוב ואם לשלילה שאיפיינו את הדורות הקודמים,
תפיסתם של חכמי המאה הט"ז-י"ז את הגירות היא מורכבת ורבת-פנים. אין אנו
מוצאים שלילה גורפת מצד אחד, ואף לא כתב הגנה נלהב על הגירות וקריאה להרחיבה.
הדעות, הן הנוטות לחיוב והן הנוטות לשלילה, מציגות את פניו השונים של הנושא. וכך
המשפט הנוקב "קשים גרים לישראל כספחת" עובר שוב ושוב תהליך של בדיקה,
סיוג, והגדרה מחודשת.
זאת ויתר על כן, הפרשנות של חכמי המאה
הט"ז-י"ז אינה יכולה כמובן להתעלם מכל הדעות שקדמו לה, ומהן עמדות
המציגות גישה שלילית ביותר כלפי הגרים. אשר על כן, הפרשנות בת המאה
הט"ז-י"ז מתייחסת לפרשנות שקדמה לה, ואף אותה היא מעבירה תהליך של
פרשנות, סיוג, והגדרה מחודשת. כאשר לעתים סיומו של התהליך מביא לניסוחה של עמדה
הפוכה לגמרי מהדעה שהתפרשה (כמו התפיסה שהעלו בעלי התוספות בגנות הגירות משום שהם
גורמים ל"סילוקה של השכינה מישראל". ובעקבותיהם יבוא הרמ"א ויפרש
את דבריהם שאינם אמורים אלא בנסיבות מסויימות, ואילו עתה כשהעם היהודי שרוי בגלות,
לא זו בלבד שאין הגרים מונעים השראת שכינה בישראל, אלא אדרבה הם תורמים להשראתה!).
כל הדוברים נמנעו מלהתייחס ספציפית לגר
מסויים או לתופעת גירות כזו ואחרת. סיבות שונות, שענין לעצמו הוא הנסיון לפענחם,
הביאו אותם להעלים את הדברים, ולדון בתופעת הגירות באופן אקדמי טהור. מכאן עולה,
כי זה המחפש אחר מידע היסטורי גלוי או אפילו רמוז בדבריהם של חכמי המאה הזו, תימצא
תוחלתו נכזבת. ואולם בהחלט יש מקום להעלאת השערות שונות, על פי המידע ההיסטורי
הקיים בידינו באשר לתופעת הגירות במאה הזו (והוא מועט מאוד, לצערנו) , ועל פיהן
לנסות להבין טוב יותר את עמדותיהם השונות של החכמים הללו.
אישים/ביוגרפיות
קצרות:
במסגרת זו לא הובאו אלא אישים ששיטתם
בנושא נדונה לגופה.
אידלש,
ר' שמואל אליעזר הלוי (מהרש"א)
נולד בשנת שט"ו (1555) בעיר
קז'ימיז' שליד קרקוב בפולין הייגלונית, נישא לבתה של מרת איידל ליפשיץ (היילפרין,
אלמנתו של ר' משה ליפשיץ, רבה של העיר בריסק. ובהיותה מפרנסתו העיקרית, כונה
"איידל'ס. לאמר, המיוחס לאיידל). לאחר פטירת חותנתו בשנת שס"ח (1608)
עבר לשמש כרב בעיר חלם שליד לובלין, לאחר מכן שימש כרב בעיר אוסטרהא, שם עמד בראש
ישיבה נודעת. השתתף בועד ארבע ארצות בירוסלב, וחתום על תקנות מטעמה. נפטר בשנת
שצ"ב (1631). נודע בעיקר בשל פירושו לתלמוד, בחלק ההלכתי ובחלק האגדות שבו.
איסרליש,
ר' משה (רמ"א)
ר'
משה נולד בשנת ר"פ (1520) בעיר קז'מייז' שבדרום פולין לר' ישראל (על שמו נקרא
איסרליש) ולמלכה (שהייתה בת דודתו של מהר"ם מפדואה). למד מפי ר' שלום שכנא
מלובלין (שלאחר מכן היה חותנו בזיווג ראשון), כיהן כדיין בקרקוב וכראש ישיבה.
הרמ"א נחשב כגדול פוסקי אשכנז במאה הט"ז. חיבר חיבורים רבים בהלכה,
ואולם מפעלו הגדול הם הערותיו ל"שולחן ערוך" (שכונו "המפה").
נפטר בשנת של"ב (1572).
אלשיך,
ר' משה
נולד באדריאנופול בשנת רס"ז
(1507/8)לאביו שהיה מגולי ספרד. למד בישיבת שאלוניקי, שם למד אצל ר' יוסף
טאיטאצאק. עלה לארץ ישראל והשתקע בצפת, שם למד תורת הנגלה מפי ר' יוסף קארו
שהסמיכו. היה רבו של ר' חיים ויטאל (ע"ע) בתלמוד ובהלכה. נודע כדרשן שרבים
באו לשומעו. פירושו למקרא, תורת משה, נדפס בהיותו בקושטא בשליחות ישיבות צפת. נפטר
בי"ג ניסן ש"ס (1600)
דאטו, ר' מרדכי
נולד בחג השבועות רפ"ה (1525)
לאביו ר' יהודה באיטליה (מקום הולדתו המדוייק אינו ידוע), מפי חכמי איטליה למד,
ובערים שונות בה התגורר. בשנת שט"ו (1555) בהיותו בן שלשים חיבר את חיבורו
המשיחי הגדול "מגדל דוד" בו הוא מתאר את שלביה של הגאולה, שאת התחלתה
קבע לשנת של"ה (1575). חמש שנים לאחר מכן, בשנת ש"כ (1560) עלה
לארץ-ישראל (ייתכן שנסע עם דודו, ר' משה באסולה). במסגרת נסיעה זו פגש את ר' משה
קורדובירו (ע"ע), שהיה למורו המובהק (אף שעוד קודם לנסיעתו לארץ ישראל למד
קבלה). לאחר שהות של שנה, שב לאיטליה וזכה בה למעמד של מקובל מפורסם, שחכמים בדור
פונים אליו. נפטר בשלהי המאה הט"ז, בשנת שנ"ו (1596).
ויטאל,
ר' חיים
נולד
כנראה בצפת בשנת ש"ג (1542), לאביו ר' יוסף קאלאבריס (או קלברזה) שעלה לארץ
ישראל מדרום איטליה והשתקע בצפת. בהיותו כבן ארבע עשרה החל ללמוד בבית מדרשו של ר'
משה אלשיך (ע"ע), ואצל ר' משה קורדובירו (ע"ע) בתורת הקבלה. עלייתו של
ר' יצחק לוריא (ע"ע) לארץ ממצרים בשנת ש"ל (1569) הפכה את ר' חיים ויטאל
(לאחר פרק זמן של כששה חדשים) לתלמידו הקרוב של האר"י, מנחיל מורשתו לדורות.
בין הספרים היותר נודעים שכתב ר' חיים ויטאל מתורת רבו: עץ חיים, עץ הדעת טוב,
שערי קדושה ועוד. מספרו האוטוביוגרפי, ספר החזיונות, למדים אנו רבות אודותיו. בשנת
של"ח (1577) עבר לירושלים, לאחר ששהה זמן קצר במצרים. בירושלים התגורר כשמונה
שנים, ומשם עבר לדמשק. על פי הנאמר בספר החזיונות חזר ר' חיים ויטאל לצפת בשנת
שמ"ו (1586), שהה בה עד שנת שנ"ד (1594), שם הוסמך על ידי ר' משה אלשיך.
משנת שנ"ה (1595) שוב חי בדמשק, שם כיהן כרבה של קהילת סיציליה הספרדית, שם
נפטר בשנת ש"פ (1620).
לונטשיץ,
ר' שלמה אפרים (בעל "כלי יקר")
ר'
שלמה אפרים מלונטשיץ נולד בסביבת שנת ש' (1540) ונפטר בשנת שע"ט (1619).
בתחילה נקרא בשם "אפרים" בלבד (אף שמות ספריו "עוללות אפרים"
ו"רבבות אפרים" מלמדים כי זהו שמו העיקרי), והשם "שלמה" נוסף
לו רק לעת זקנתו (בשנת שס"א). למד בצעירותו בישיבתו של ר' שלמה לוריא
(רש"ל), אחר כך עבר לעיר לבוב, ומשנת שס"ד (1604) שימש כרבה של העיר
פראג וכראש הישיבה בה (בעקבות המהר"ל מפראג). ר' שלמה אפרים נודע בעיקר
כדרשן, ונושא מרכזי שהירבה לעסוק בו הוא הצדק החברתי. בפי העם כונה ר' שלמה אפרים
בעל ה"כלי יקר", על שם ספרו הנודע.
לוריא, ר' יצחק (האר"י)
יצחק לוריא נולד לאביו ר' שלמה בשנת
רצ"ד (1534), והוא המכונה בפי כל כ"האר"י הקדוש" (פרשנויות
שונות ניתנו בפתרון ראשי התיבות הזה: אשכנזי ר' יצחק, אלקי ר' יצחק, אדון ר' יצחק,
אדוננו ר' יצחק). נחשב כגדול מקובלי צפת במאה הט"ז, ויוצרה של שיטה חדשה
בתורת הנסתר. על אף חייו הקצרים (האר"י נפטר בשנת של"ב, בהיותו כבן
שלשים ושמונה שנים בלבד) נודעה לו השפעה עצומה על פני היהדות, והיא מתפרשת בתחומים
שונים, למן ההגות ועד להלכה ולמנהג. תלמידיו, ובראשם ר' חיים ויטאל (ע"ע),
מכונים "גורי האר"י", והם שהפיצו את תורתו ואת מנהגיו.
לוריא,
ר' שלמה (מהרש"ל)
ר'
שלמה לוריא נולד לאביו ר' יחיאל בסביבות שנת רע"א (1510), כנראה בעיר בריסק.
למד בצעירותו בעיר פוזנן, ובשנת רצ"ה (1535) חזר לעיר מולדתו, שם נשא אישה
ולאחר מכן הקים ישיבה שעמד בראשה עד גיל ארבעים. בשנה זו עבר לעיר אוסטראה, שם
כיהן כראש ישיבה חמש שנים, ובשנת שכ"ט (1569) עבר לשמש כראש ישיבה בעיר
לובלין. בצידו של הרמ"א (ר' משה איסרליש), עימו קיים קשרים מורכבים של כבוד
והערכה בצד מחלוקת חריפה, נחשב כדמות המרכזית ביהדות דורו. נפטר בגיל ששים ושלוש,
בשנת של"ד (1573).
ליווא,
ר' יהודה ב"ר בצלאל (מהר"ל מפראג)
ר' יהודה ליווא (הנודע יותר בשמו
"מהר"ל" = מורנו הרב ר' ליווא, "מפראג" – על שם מקום
רבנותו) נולד לאביו ר' בצלאל בסביבות שנת ר"פ (1520). נחשב בדורו כאחד האישים
הבולטים ביותר ורבי ההשפעה. שימש כרבן של קהילות נודעות, פוזנן, ניקולשבורג. ואולם
מקום כהונתו היותר מוכר הוא קהילת פראג. ספרים רבים מפרי עטו, רובם בתחומי המחשבה,
פרשנות המקרא והמשנה ודרשנות, נפוצו בעם ישראל, והשפיעו רבות על מהלכי רוח שונים.
בין השאר, נודעה לתורתו השפעה על תורת החסידות.
מטראני,
ר' יוסף (המהרי"ט
או המהרימ"ט)
נולד בצפת בשנת שי"ח (1558). בנו
של ר' משה מטראני, מרבני צפת הנודעים. לאחר פטירת אביו (בגיל צעיר) עבר ללמוד מפי
ר' שלמה סאגיס, עד שנת שמ"ו (1586) בה נפטר רבו ממגיפה. לאחר שפרצה שוב מגיפה
הוא עבר לירושלים (שם חיבר ספר על בית המקדש). ומשנרגעה המגיפה, שב לצפת. בעקבות
בצורת ורעב קשה שבא אחריה נשלח ר' יוסף כשד"ר לאסוף כספים עבור יהודי קהילת
צפת. בתוך שליחות זו, בהיותו בקושטא, זכה לכבוד גדול, ועשירי העיר הקימו עבורו בית
מדרש שבו לימד תלמידים רבים (מבין הנודעים שבהם: ר' חיים בנבנישתי מחבר "כנסת
הגדולה", ר' חיים אלגאזי ועוד). לאחר כעשרים שנה נתמנה לתפקיד הרב הראשי של
טורקיה – "החכם באשי", קיבל אלפי שאלות מאנשים שאליהן השיב, ואף ייסד
בית דין לענייני איסור והיתר בקושטא, שם נפטר בשנת שצ"ט (1639). ר' יוסף נקבר
בקושטא, ואולם – על פי צוואתו – בניו הוציאו את גופתו מקברו והעלוה לצפת, כדי
שיוכל להיטמן בסמוך לאביו. לפני כשלוש שנים התגלה קברו של ר' יוסף מטראני בצפת.
מטראני, ר' משה (המבי"ט)
ר' משה מיטראני נולד בפתחה של המאה
הט"ז, בשנת ר"ס (1500) למשפחת חכמים ממגורשי ספרד, שהתייחסה לר' ישעיה
דיטראני. לאחר שאביו ר' יוסף הגיע לסלוניקי שביוון בשנת רנ"ז (1497). בשנת
רע"ח (1518), בהיותו בן שמונה עשר, ולאחר שרכש השכלה תורנית עשירה אצל דודו
ר' אהרן מטראני באדריאנופול, עלה לארץ ישראל והשתקע בעיר צפת. שם למד מפי ר' יעקב
בירב, רבה של העיר, והפך להיות תלמידו המובהק. בשנת שכ"ה (1525) התמנה להיות
דיין בבית הדין של ר' יעקב בירב, וזכה להיסמך על ידי מורו, יחד עם ר' יוסף קארו
שהגיע גם הוא לצפת באותן שנים. המבי"ט ישב על כס הדין בצפת במשך חמשים וארבע
(54!) שנים, והרבה לעסוק בפסיקת הלכה ובבירורה לכל הפונים אליו מרחבי האימפריה
העות'מאנית. המבי"ט עמד בקשר קרוב עם גדולי חכמי דורו, ובהם הרדב"ז, ר'
בצלאל אשכנזי, ור' משה אלשיך. נפטר ביום טוב אחרון של פסח, שנת ש"מ (1580)
סירקיש,
ר' יואל (הב"ח)
נולד בעיר לובלין בשנת
שכ"א (1561) ונפטר בעיר קראקא ביום כ' אדר שנת ת' (1640). היה נין ונכד לר'
משה יפה המובא בים של שלמה למהרש"ל. למד בילדותו תורה מפי אביו ומפי הרבנים
ר' שלמה ר'
ליבוש'ס מלובלין (רבו של בעל השל"ה), ר' הירש שור מבריסק דליטא (תלמיד מובהק להרמ"א), ור'
פייבוש ר"מ ואב"ד מקראקא. בהיותו צעיר לימים שימש ברבנות ועמד בראש ישיבה בקהלות פרוזאנא (אצל
סלאנים בליטא) ולוקכא, ובשנת שס"א (1601) בלומבלא, אחר כך בכמה קהילות נודעות (מהן שנודעו לא במעט בזכותו הוא): מעזיבוז, בעלזא
ושידלוג. בשנת שט"ו (1615) שימש כאב בית דין וראש הישיבה בקהילת בריסק, וארבע
שנים לאחר מכן, בשנת שי"ט (1619) עבר לשמש כרבה של הקהילה הנודעת קראקא והמחוז.
שם היה עד מותו. הרביץ תורה בישראל ארבעים שנה, והעמיד הרבה תלמידים ומהם גדולי הדור.
פרידברג,
ר' חיים ב"ר בצלאל (מפרידברג)
ר'
חיים מפרידברג, אחיו הבוגר של המהר"ל מפראג (ע"ע) נקרא על שם סבו, ר'
חיים ווירמיז, שמוצאו היה מאלזס, אך את מקום מושבו קבע בוורמיזא. שנת הולדתו של ר'
חיים מפרידברג אינה ברורה, וככל הנראה היא בין השנים רפ"ה-ר"ץ
(1530-1525). . בצעירותו למד בישיבתו של ר' שלום שכנא בלובלין (ורבה של יהדות
פולין באותה עת), יחד עם ר' משה איסרליש (הרמ"א. ע"ע). מלובלין עבר
לקראקא, ככל הנראה נשא שם אשה, ובהיותו בפולין למד גם מפי הרש"ל (ע"ע)
בעיר אוסטרהא. בשנת ש"ט (1549) עזב את פולין ופנה מערבה לוורמיזא, עירם של
אביו וזקנו, שם שהה כחמש עשרה שנה, ועסק בתורה יחד עם גדולי חכמי אשכנז (אין הוכחה
שר' חיים שימש בתפקיד רשמי כלשהו בוורמיזא). בשנת שכ"ד (1564) עבר לפרידברג,
ואף שלא קיבל על עצמו באופן רשמי לשמש כרבה של הקהילה, הוא היה הסמכות הרוחנית
העליונה. ר' חיים נפטר ביום הראשון של חג השבועות שנת שמ"ח (1588).
קארו,
ר' יצחק
נולד בטולדו שבספרד בשנת רי"ח
(1458), נפטר בשנת רצ"ה (1535). חלוקות הדעות אם אכן הגשים את תכניותיו ועלה
לירושלים, ושם (או בצפת) נפטר. בעיר הולדתו למד בישיבתו של ר' יצחק
קנפנטון אשר היה ראש ישיבה בקאשטיליה בתקופה ההיא. נוסף על ידיעותיו בתלמוד ובפוסקים קנה לו ידיעות בחכמות
חיצוניות והצטיין בחכמת הרפואה. בטולדו הרביץ ר' יצחק קארו תורה ולימד בישיבה, ושמו יצא למרחקים. משם הוזמן לליסבון
שבפורטוגאל לעמוד בראש הישיבה, ויסד שם בית-מדרש. בפורטוגאל הגיעה אליו שמועת הגירוש מספרד. אביו הזקן, אחיו ר' אפרים וכל משפחתו היו
בין המגורשים,
והם עברו אליו לפורטוגאל. כעבור שנים מעטות היה גם הוא בין מגורשי פורטוגאל (1497). ר'
יצחק, כמו מרבית גולי ספרד ופורטוגאל, החליט לנדוד לתורכיה למרות הסכנות והתלאות, ובטלטולי הדרך שכל את בניו. את בנותיו לא הזכיר, ולא ידוע כמה בנות היו לו,
אף לא מה עלה בגורלן ובגורל אשתו.
ר' יצחק הגיע לתורכיה ואתו בן אחיו ר' יוסף קארו. זמן-מה ישב
בקושטנטינא, ספרו תולדות יצחק נדפס שם לראשונה. הדרוש הראשון שבקובץ "חסדי דוד" הוא משנת רס"ט
(1509) במאגנאשיה (מגנזיה) שליד איזמיר. כנראה שהה ר' יצחק תקופה מסוימת במאגנאשיה ולאחר מכן חזר
לקושטנטינא, שם שהה עד שעזב את תורכיה. בתורכיה דרש בקהל בשבתות וימים טובים וכן בהזדמנויות אחרות. אין
ידוע דבר על
עיסוקים אחרים שלו ולא על מקורות פרנסתו. ייתכן ששימש ברבנות או כמרביץ תורה, מכל-מקום ברור שר' יצחק קארו נחשב לסמכות רבנית גם
בעיני אחיינו, מרן ר' יוסף קארו, אשר
שלח אליו שאלות.
בסיימו את ספרו תולדות יצחק נתנו בידי סופר שיעתיקו ויביאו לדפוס. עוד לפני
שראה את העתקתו יצא ר' יצחק לנדודיו לארץ-ישראל דרך דמשק, וכנראה גם התעכב שם. ר' יצחק יצא לדרך בשנת רע"ז (1517). הוא הביע את
הצורך שהיה לו ללכת
לארץ-ישראל.
קורדובירו, ר' משה (רמ"ק)
נולד בשנת רפ"ב (1522), שלושים שנה לאחר גירוש
ספרד, ונפטר בצפת בשנת ש"ל (1570). היה גיסו של ר' שלמה אלקבץ (מחבר "לכה
דודי", שאת אחותו נשא לאישה), ותלמידו של ר' יוסף קארו בתורת הנגלה. מקום
לידתו לא ידוע, יש המשערים (לפי שמו) כי מוצא משפחתו היה מספרד. גם מועד בואו לצפת
אינו ידוע. ואולם ידוע כי למד תורה מפי ר' יוסף קארו, וכן שהוא עצמו ניהל בצפת ישיבה, דרש ברבים ואף כיהן
כדיין מומחה בעיר. בהגיעו לגיל העשרים, נמשך לתחום הנסתר, והוא נתלווה לר' שלמה אלקבץ בראשית
לימודו בתורה זו (מאז, ראה אותו הרמ"ק כרבו בחכמת הנסתר. בהיותו צעיר לימים
כשהסכימו חכמי צפת לחדש את הסמיכה וקיבלו את ר' יעקב בירב לראש, סמך ארבעה חכמים, וביניהם ר'
משה קורדובירו שהיה צעיר לימים, ביחד עם ר' יוסף קארו ר' משה די טראני (המבי"ט) ור' משה
גלאנטי. לפני בוא האר"י לצפת, נושא עימו את שיטתו החדשה בקבלה, היה רמ"ק מפורסם והוא נודע כראש
וראשון בקבלה. הוא יסד והחזיק בית מדרש לקבלה והעמיד תלמידים רבים, בהם ר' חיים ויטאל, ר' אברהם גלאנטי (בעל
קול בוכים),
ור' אליהו די וידאש (בעל ראשית חכמה), אשר יצקו מים על ידו בתורת הנסתר.
ביבליוגרפיה
ספרי מקור
אבן
וירגה י', שבט יהודה
אבן פקודה ב', חובות הלבבות
אברבנאל
י', פירוש אברבנאל לנביאים אחרונים
אידלש ש"א (מהרש"א), חידושי
אגדות, יבמות
איסרליש מ' (רמ"א), תורת העולה
=, דרכי משה
=, שו"ת הרמ"א
=, תורת חטאת
אלשיך מ', מראות הצובאות על ספר ישעיהו
=, עיני משה על מגילת רות
=, משאת משה על מגילת אסתר
=, תורת משה על התורה
אשכנזי י' (האר"י), לקוטי
הש"ס, מסכת יבמות
בנבנישתי ח', שיירי כנסת הגדולה
דאטו מ', מאמר מרדכי
=, מגדל דוד
הורביץ י' (של"ה), שני לוחות
הברית
ויטאל
ח' (רח"ו), ספר החזיונות, יומנו של ר' חיים ויטאל (מהד' מ"מ
פיירשטיין), יד יצחק בן צבי ירושלים, 2006.
=, ספר הכוונות ומעשים נסים
=, עץ הדעת טוב
=, שער הגלגולים
טראני מ' (מבי"ט), חדושי
המבי"ט על מסכת קדושין
כהן
ש' (ש"ך), ש"ך על התורה
כץ ז' (מהרז"ך), ספר היריעה
לונטשיץ ש"א ("כלי
יקר"), כלי יקר
=, עוללות אפרים
לוריא ש' (רש"ל), ים של שלמה
על מסכת גיטין, יבמות, בבא קמא
ליווא י' ב"ר בצלאל (מהר"ל
מפראג), גבורות ה'
=, תפארת ישראל
=, נצח ישראל
נוירילינגן י'י' (יוסף יוזפא האן),
יוסף אומץ
נסים גאון, פירוש למסכת ברכות
סירקיש י' (ב"ח), משיב נפש
=, בית חדש על שולחן ערוך יורה דעה
פרידברג ח', ויכוח מים חיים
=, ספר החיים
קארו י', תולדות יצחק
קאשמן י"י, נוהג כצאן יוסף
קורדובירו מ', אילמה
=, אור יקר על הזוהר
ספרות מחקר
אורבך א"א, "יצחק היינמן,
דרכי האגדה", בתוך: מחקרים במדעי היהדות, מאגנס 1998
אורבך א"א, הערך "גר"
בתוך: אנציקלופדיה עברית, כרך יא, ירושלים תשי"ז, עמ' 184-171.
אורבך א"א, חז"ל, פרקי
אמונות ודעות, מגנס ירושלים, 1982
אטינגר ש', "ההשפעה היהודית על
התסיסה הדתית במזרחה של אירופה בסוף המאה הט"ו", בתוך: ספר היובל
ליצחק בער, ירושלים תשכ"א
אייזנשטיין י"ד (עורך), אוצר
ישראל, כרך ג, ניו-יורק, הערך "גר".
אלבוים י', פתיחות והסתגרות,
היצירה הרוחנית-הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה הט"ז, מאגנס ירושלים,
1990.
אלון ג', בקורת על ספרו של בראודה
ו"ג', בתוך: קרית ספר, כ"ג (תש"ו), עמ' 42-37
בובר מ', בין עם לארצו, ירושלים
1978
בן זאב י', גרים וגיור בעבר ובהווה,
ירושלים 1961.
בן שלמה י', תורת האלהות של ר' משה
קורדובירו, אוניברסיטת בן גוריון באר שבע, 1995.
בן ששון ח"ה, "עושר ועוני
במשנתו של המוכיח ר' אפרים איש לנצ'יץ, בתוך: ציון יט (תשי"ד), עמ'
166-142
בן ששון ח"ה, רצף ותמורה, עיונים
בתולדות ישראל בימי הבינים ובעת החדשה (בעריכת יוסף הקר), עם עובד תל אביב, 1984
בער י', "הערות חדשות לספר שבט
יהודה", בתוך: תרביץ ו (תרצ"ה).
בראודה ו"ג', 1940 ,Braude W.G. Jewish Proselyting in
the First Five Centuries
גפני י', "גרים וגיור בבבל
הססאנית", בתוך: אומה ותולדותיה, העת העתיקה וימי הבינים (בעריכת מנחם
שטרן), מרכז שז"ר ירושלים 1983, עמ' 209-197.
גרוס ב', נצח ישראל, השקפתו
המשיחית של המהר"ל מפראג על הגלות והגאולה, דביר תל אביב.
דובנוב
ש' (מהדיר), פנקס מדינת ליטא,
דובנוב ש', דברי ימי עם עולם, ו,
פרקים לט-מ
דינרי י"א, חכמי אשכנז בשלהי
ימי הבינים, דרכיהם וכתביהם בהלכה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1984.
הורוביץ א', "צדקה, עניים ופיקוח
חברתי בקהילות יהודי אירופה", בתוך: דת וכלכלה, יחסי גומלין (בעריכת
מנחם בן ששון), מרכז שזר ירושלים, 1995, עמ' 231-209.
היילפרין
י', "ראשיתו של ועד מדינת ליטא", בתוך: ציון, תרצ"ח.
היילפרין
י', פנקס ועד ארבע ארצות, מוסד ביאליק ירושלים, תש"ה
היילפרין
י', קורות היהודים במזרחה של אירופה, יהודים ויהדות במזרח אירופה, ירושלים
1969.
היילפרין
י', תקנות מדינת מעהרין,
הקר י', "גאון ודיכאון – קטבים
בהווייתם הרוחנית והחברתית של יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית", בתוך: תרבות
וחברה בתולדות ישראל בימי הבינים (בעריכת ראובן בונפיל, מנחם בן ששון ויוסף
הקר) מרכז שזר ירושלים 1989, עמ' 586-541.
הקר י', "הפעילות האינטלקטואלית
בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית במאות הט"ז והי"ז", בתוך: תרביץ
נג (תשמ"ד).
הקר י', "תגובות המגורשים לגירוש
ספרד ולשמד פורטוגאל", בתוך: דור גירוש ספרד (עורכים: יום טוב עסיס
ויוסף קפלן), מרכז שזר ירושלים 1999, עמ'
245-223.
וויליאמס, G.H.Williams, The Radical Reformation,
Philadelphia, 1962
ווינהובן,
.H.A. Wijnhoven, The Zohar and the
Proselyte in Texts and Responses, Studies Presented to N.N. Glatzer,
Leiden 1975 pp.120-140.
ויגודר ג' (עורך), אנציקלופדיה
ליהדות, ספרית מעריב, 1994.
וינרב
ד', The Jews of Poland, Philadelphia,
1976 .
זוהר צ'/ שגיא א', גיור וזהות
יהודית, עיון ביסודות ההלכה, מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים 1985.
זוין ש"י (עורך), אנציקלופדיה
תלמודית, ירושלים
זימר י' (א )', גחלתן של חכמים,
פרקים בתולדות הרבנות בגרמניה במאות הט"ז והי"ז, אוניברסיטת בן גוריון, 1999.
זק
ב', "על השפעת תורת ר' משה קורדובירו על הגותו של ר' משה חיים לוצאטו",
בתוך: דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ג, כרך ב, ירושלים
תש"ן, עמ' 7-1.
זק ב', בשערי הקבלה של רבי משה
קורדובירו, אוניברסיטת בן גוריון באר שבע, 1995.
חסידה י"י, ביאורי המקובלים
לנגלה, משאבים ירושלים תשמ"ה.
יובל י"י, "ראשונים
ואחרונים", בתוך: ציון 57
יובל י"י, חכמים בדורם,
המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, מגנס, ירושלים 1989
יעקבסון י', בנתיבי גלות וגאולות,
תורת הגאולה של ר' מרדכי דאטו, מוסד ביאליק ירושלים, 1996
כ"ץ י', הערך "גר" בתוך: אנציקלופדיה
עברית, כרך יא, ירושלים תשי"ז, עמ' 186-184.
כ"ץ י', בין יהודים לגוים, מוסד
ביאליק ירושלים 1961
כ"ץ י', מסורת ומשבר, מוסד
ביאליק ירושלים 1958
כשדאי
צ', המתייהדים, חיפה 1930
לוי
י', I .Levy,"Les
Proselytisme Juif", REJ 51, pp, 1-4, 1906
ליבוביץ י' (עורך), אנציקלופדיה
עברית, כרך יא, ירושלים תשי"ז.
ליבוביץ י', "הסליחות והפיוטים של
רבי יהודה הלוי", בתוך: אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים אקדמון,
1982.
מימון י"ל הכהן (עורך), ערים
ואמהות בישראל, מוסד הרב קוק
סוקולוב מ', "אני אמית ואחיה: גלות
וגאולה במשנתו של ר' שלמה אפרים לונטשיץ", בתוך: הוגים בפרשה (בעריכת
נפתלי רוטנברג, ידיעות אחרונות תל אביב, 2005. עמ' 630-630.
סץ י' – דויטש ש' (מהדירים), "ספר
היריעה למהרז"ך", בתוך: מוריה, ז, ד-ה (תשל"ז).
פינלקשטיין מ', הגיור, הלכה ומעשה.
בר אילן רמת גן, 1984.
פרנקל-גולדשמידט ח', "בשולי החברה
היהודית-מומרית בגרמניה בתקופת הרפורמציה", בתוך: תרבות וחברה בתולדות
ישראל בימי הבינים, ירושלים 1989, עמ' 654-623
ציגלמן
ש"א, יהודי פולין וליטא עד אמצע המאה הי"ז. ירושלים 2006.
קופרמן
ה', אוצרות מהרש"א, ירושלים 2006.
קלוזנר י', הרעיון המשיחי בישראל
מראשיתו עד היום הזה, מסדה תל אביב 1949.
קליינברגר
א"פ, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, מאגנס ירושלים 1962.
קלר, מ"א, טללי אורות,
לובלין 1936.
ר' בנימין, "השערים נפתחים בכל
עת", בתוך: במישור, תש"ד
רבינוביץ ח"ד, "ר' שלמה אפרים
לונשיץ – "המוכיח בשער", בתוך: סיני, נט (תשכ"ו), עמ'
קעד-קפד.
רבינוביץ ח"ד, דיוקנאות של
דרשנים, ראובן מס ירושלים, 1967.
רגב
ש', דרשות ר' יצחק קארו, בר אילן רמת גן, 1995.
שגיא א'/זוהר צ', גיור וזהות יהודית,
עיון ביסודות ההלכה, מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים 1985.
שלום ג', "פרקים בתולדות ספרות
הקבלה", בתוך: קרית ספר ז (1931)
שלם
ש', רבי משה אלשיך, לחקר שיטתו הפרשנית והשקפותיו בענייני מחשבה ומוסר,
מכון בן צבי, ירושלים 1966.
שרווין,
ב"ל. Sherwin, B, L.
In the Shdowes of Greatness: Rabbi Hayyim Ben Bezalel of Friedberg ,
Jewish
Social Studies, 1975, עמ' 60-35
תמר ד', "הציפיה באיטליה לשנת
הגאולה של"ה", בתוך: מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובאיטליה,
ראובן מס ירושלים תש"ל עמ' 38-11
תשבי
י', "העימות בין קבלת האר"י לקבלת הרמ"ק בכתביו ובחייו של ר' אהרן
ברכיה ממודינה", בתוך: חקרי קבלה ושלוחותיה, ירושלים 1982.
תשבי
י', תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, שוקן ירושלים-תל אביב, תש"ב
תשבי, י', "דמותו של רבי משה
קורדובירו בחיבור של רבי מרדכי דאטו", בתוך: ספונות, ז (תשכ"ג),
עמ' קכא-קסו.
[1] צורה זו היא הרווחת ביותר, ומקורה בבבלי נדה (יג,
ב). אכן זו היא הליבה של האימרה, בעוד שבמקורות אחרים בספרות התלמודית מופיעה
האימרה בצורות מורחבות, על בסיס הליבה הזו. בפועל אנו מוצאים חמש צורות, ואלו הן
(בסדר הולך ומתרחב: א. "קשין גרים לישראל כספחת" (נדה יג, ב); ב.
"קשים גרים לישראל כספחת בעור" (יבמות קט, ב); ג. "קשים גרים
לישראל כספחת, דכתיב "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (יבמות מז,
ב); ד. "קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית
יעקב", כתיב הכא "ונספחו", וכתיב התם "לשאת ולספחת"
(קדושין ע, ב); ועליהן נוספת צורה, במסכת כלה רבתי, שאינה מיוחסת לר' חלבו, אלא
כמקור תנאי ("תניא"), "ה. קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר
"ונספחו על בית יעקב" (כלה רבתי פרק שני). בירור נוסחיה השונים
של האימרה מצריך דיון נפרד, שאותו אנסה לברר במסגרת רחבה יותר@
[2]
אוצר ישראל, כרך ג, ניו יורק 1951
(מהד' חדשה, בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין), עמ' 395, ערך "גר (נקבה, גיורת),
גרים", נכתב ע"י י.ד. אייזנשטיין; האנציקלופדיה העברית, כרך יא,
ירושלים תשי"ז (בעריכת ישעיהו ליבוביץ), ערך "גר" (נכתב על ידי
אפרים אלימלך אורבך, וראו להלן עמ' =@) עמ' 180;
אנציקלופדיה ליהדות (בעריכת ג'פרי ויגודר), ספרית מעריב 1994, ערך
"גיור" נכתב ע"י העורך. אכן באנציקלופדיה התלמודית (בעריכת
הרב ש"י זוין), לא הובא מאמר זה לא בערך "גר" או "גרות"
או "אהבת הגר". זאת, בשל ההבנה כי דברי ר' חלבו הינם בתחום האגדה, ואילו
הגדרתה של אנציקלופדיה זו היא "אנציקלופדיה תלמודית לעניני הלכה" (כותר
הספר), כאשר עורכי הספר מציגים ב"דברי הפתיחה" כי "כל ערכי הספר
הזה מוגבלים בשטח ההלכתי בלבד... ואף על פי כן, אם ירצה השם את מעשינו בספר הזה,
לא יבצר לאזרנו חיל בסדור ועריכה של "אנציקלופדיה תלמודית לעניני אגדה"
(למותר לציין כי הדברים נכתבו בחדש טבת שנת תש"ז, לפני למעלה מששים שנה, ועתה
נמצאת האנציקלופדיה באמצע דרכה...). אכן במפתח לערכי האנציקלופדיה ישנה הפניה לערך
"גרות" בהתייחס לתת הפרק "קבלת גרים": הגרות החיובית והשלילית
- קשים גרים לישראל כספחת.
[3]
בזוהר מצוטטת אימרה זו לאחר מלות ההיצג "תנא" (חלק א רטו,
ב) ו"תנינן" (שם חלק קצב, א), לשונות שביסודם אמורים לייצג מקורות
קדומים משל אמוראים בני הדור השלישי. על תפיסותיו של ספר הזוהר את נושא הגרים ראו
J.H.A. Wijnhoven, The Zohar and the Proselyte in Texts and Responses, Studies
Presented to N.N. Glatzer, Leiden 1975 pp.120-140.
[4]
הפופולאריות לה זכתה אימרה זו הביאה גם ליצירת ואריינטים בהשראתה,
כמו למשל: "קשים ישראל לגרים"... (כשמו של מושב בכנס מטעם ארגון
"קולך" ו"בית מורשה" שהתקיים בתמוז, שנה זו)
[5] דוגמאות חותכות לגישה זו ניתן לראות בספריהם של צבי
כשדאי וישראל בן זאב, ובמאמריו של הסופר ר' בנימין שהירבו לכתוב על נושא הגרים,
והצהירו בעליל כי יש להקים כעין מיסיון יהודי, במטרה לגיורם רב ככל האפשר של גויי
עולם. בדומה לעמדתו י' בראודה בספרו האנגלי Jewish Proselyting in the
First Five Centuries
שיצא לאור בשנת 1940, והיה לו ענין להראות באותה עת את אי-גזענותה של היהדות. ואשר
לכן הוא מרבה להציג את מאמרי החכמים המדברים בשבח הגרים, ואילו מאמר כאימרתו של ר'
חלבו הוא מציג כ"דעות שנתפרשו בטעות כעוינות לגרים" (כותרת הפרק הרביעי
בספרו של בראודה. היטיב לבקר את הדברים ג' אלון, בקרית ספר, כ"ג
(תש"ו, שש שנים לאחר פרסום הספר! ככל הנראה עקב שיבושי המלחמה), המציג את הצד
האפלוגטי שבדבר, וכאילו "שנשתבשו כל הפרשנים והחוקרים, ושאי אתה מוצא אפילו
מאמר אחד, שתופס עמדה שלילית לגבי הגרים והגירות. וכך בראודה יכול לכתוב ביחס
לאימרתו זו של ר' חלבו כי "כל החוקרים האחרונים נשתבשו בביאור המאמר,
"עד שבא ולימד את ענינו האמתי" (אלון שם, עמ' 39).
[6]
היא אמנם מצוטטת ארבע פעמים (בצורת המקור, במסכת קדושין ע, ב.
ובמקומות האחרים כציטוט בנוסח "כדאמר ר' חלבו...", יבמות מז, ב; שם קט,
ב; נדה יג, ב), אך בכולן היא מופיעה כצורתה וכלשונה. אגב, א"א אורבך, בספרו
הגדול חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 490 הע' 89, כותב על מאמרו של ר'
חלבו כי "המאמר נזכר שלוש פעמים בבבלי (יבמות עז, ע"א, שם קט, ב. קדושין
ע ע"ב)". ולא דייק בדבריו: לא "שלש פעמים" אלא ארבע פעמים
(שמט מלהזכיר את המופע בנדה, יג, ע"ב); ולא "יבמות עז ע"א"
אלא יבמות מז ע"ב.
[8]
אשר למופע שבמסכת =, ראו
בחוברת הנלווית עמ' =@
[9]
י' גפני, "גרים וגיור בבבל הססאנית", בתוך: אומה
ותולדותיה, העת העתיקה וימי הבינים, עמ' 208 הע' 54 מצטט את ישראל לוי (I .Levy,"Les Proselytisme
Juif", REJ 51, pp, 1-4, 1906.
[10]
הנטיה של החוקרים, י' לוי הנזכר בהע' הקודמת וכן לוי י', "איך
התייחסו התלמוד והמדרש לגרות", בתוך: הגורן, ט, תרפ"ג, עמ' 3-1,
היא שלא לראות בדבר קו בבלי מובהק, ברם אין הדברים מוכחים, ויש פנים לכאן ולכאן.
[13]
ויקרא יד, נו
[15]
אין טעם, כמובן, למנות את כל הדנים בסתירה זו, ולהלן תוך הרצאת
העמדות השונות, תבואנה התייחסויות לאימרה המנוגדת ברוחה שממסכת פסחים. וראו בענין
זה י' קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל מראשיתו עד היום הזה, עמ' 288-282 . א"א אורבך, חז"ל, פרקי
אמונות ודעות, עמ' 492-480
[16]
דוגמת שני דיונים שונים שעורך הרמ"א בספרו תורת העולה,
חלק ג, בפרקים סב וסה. באחד מצוטטת אימרה זו ובאחר האימרה השנית. ובאחד מוצגת עמדה
מורכבת שיש בה גם ראייה שלילית את תופעת הגירות, ובאחר באה עמדה המתארת את תרומתן
הייחודית של הגרים לעם ישראל (ובמימד נעלה במיוחד: השראת שכינה!). והדברים יבואו
להלן בתוך הרצאת תפיסתו של הרמ"א.
[18]
אכן ישנם מקומות שבהם לא יכלו הכותבים להעלים את קיומם של הגרים.
כמו למשל בדיונים הלכתיים הנוגעים לדרך כתיבת שמו של הגר בגט. ראו למשל, תשובה של
ר' נתן איגר בן המאה הט"ו באשכנז הנשלחת לר' זלמן כ"ץ (מהרז"ך)
מנירנברג הדנה בכתיבת גט לגר (התשובה עצמה לא שרדה, אך היא נרמזת בספר היריעה
למהרז"ך, עמ' ז, סי' ד (ראו י' סץ ו' דויטש, "ספר היריעה
למהרז"ך" בתוך: מוריה ז, ד-ה, תשל"ז, סעי' מח, הערה 1. הובא
אצל י"י יובל, חכמים בדורם, עמ' 193).
[19]
לפנים שנים רבות שמעתי כן מפי תלמידי (לרבנות) אהרן שאר-ישוב (בעבר,
רבו של הטכניון בחיפה, ועתה מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה לפילוסופיה יהודית),
כ"גר צדק" שסירב בכל תוקף להשתתף בכינונן של קהילות או ארגוני גרים
למיניהם, ומתוך אותו עיקרון המתואר למעלה.
[20]
הערך "גר" באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ירושלים
תשי"ז (ראו עליו בחוברת הנלווית עמ' =), בחלק העוסק ב"גרות בזמן
החדש" שאותו כתב י' כ"ץ, מזכיר בסופו כי "בתקופת יסוד המדינה,
פובלציסטיים דתיים-לאומיים העלו את הרעיון, כי הגיעה השעה לחדש בעולם תנועת גיור
אקטיווי של היהדות. אולם הענין לא עורר הד בציבור ולא הביא לידי תוצאות מעשיות".
רומזים הדברים בעיקר לכתיבתו של הסופר והעיתונאי ר' בנימין, וחבר כותבים שנאסף
סביבו. ואת אשר כתב ר' בנימין ביחס לאימרתו של ר' חלבו, ראו בחוברת הנלווית עמ' =@
[22]
ר' בנימין, "השערים נפתחים בכל עת", במישור,
תש"ד.
[23]
ראו ספריהם של צ' זוהר וא' שגיא, גיור וזהות יהודית, עיון
ביסודות ההלכה, מכון הרטמן ומוסד ביאליק, ירושלים 1985 ושל מ' פינקלשטיין הגיור,
הלכה ומעשה. בר אילן רמת גן, 1984, ואת התעלמותם המוחלטת מכל התייחסות להיבטים
הרעיוניים שביסוד תופעת הגירות.
[24]
דוגמא לדבר, ספרו של ר' ישעיה הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית.
שביחס אליו טוען י' כ"ץ כי אין בספר הגדול והחשוב הזה כל התייחסות לגר
הקונקרטי, אלא ל"גר" כמושג המתייחס אל הנשמה שבאדם. אכן, כפי שאדון בכך
במהלך העבודה, ראו עמ' =,@ בדיקה מדוקדקת תעלה התייחסות של ר' ישעיה הלוי לתופעת
הגירות.
[25]
י' גפני, שם עמ' 198.
[26]
אין בכוונתי במסגרת זו להתדיין בשאלה הפריודית באשר לקו-התיחום
המפריד בין "ראשונים" ל"אחרונים" עם עמדתו של י"י יובל,
במאמרו "ראשונים ואחרונים", בתוך: ציון 57, 1992 עמ' 392, בו הוא
מציב את קו-התיחום הזה באמצע המאה הי"ד. ואולם אף הוא סבור כי במישור
התודעתי, במאה הט"ז נחתמה סופית (אצל יהדות המזרח, ובעקבות יהדות אשכנז שהחלה
מודעת לכך כבר במאה הקודמת) הפריודיזציה (לפחות, במישור ההלכתי) שבין
"ראשונים" ל"אחרונים".
[27]
י' אלבוים, פתיחות והסתגרות, עמ' 11
[28]
א' זיו, הרמ"א, מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ז, עמ'
72 מציג את התמונה כ"אוטונומיה במלוא מובן המלה", הגדרה שניתן לדון
במידת מדוייקותה
[29]
ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, ו, פרקים לט-מ, ערים ואמהות בישראל, (בעריכת י"ל
הכהן מימון), ב', עמ' 293
[30]
זיו, שם עמ' 74. ביטוי לתופעה זו היא הדרך בה החלו היהודים כותבים
בגיטין את שמות מגוריהם. ראו דרכי משה, אבן העזר, סי' קכו, י. ים של
שלמה, גיטין פ"ד סי' לב.
[31]
שו"ת הרמ"א, סי' קלב,
ס"ק ו. אכן הרמ"א מוסר על "כותי בתוך הרחוב", וללמדנו כי אין
בדברים הללו התייחסות לנעשה בתוך בתי היהודים, ובעיקר למשרתות הנכריות העובדות
בהם.
[34]
ח"ה בן ששון, "ליטא – מבנה וזרמים בתרבותה", בתוך: רצף
ותמורה, עם עובד תל אביב, 1984, עמ' 262. ש' אטינגר, "ההשפעה היהודית על
התסיסה הדתית במזרחה של אירופה בסוף המאה הט"ו", בתוך: ספר היובל
ליצחק בער, ירושלים תשכ"א, עמ' 235 .
[36]
G.H.Williams, The
Radical Reformation, Philadelphia, 1962, p, 642. הובא אצל בן
ששון שם (ובעיקר יש לשים לב אודות שמעון בונדי, הדמות היותר דומיננטית בקרב
הקבוצות הללו.
[38]
אנציקלופדיה עברית, ערך
"גר", כרך יא, תשי"ז, עמ' 185. נראה שבעמדותיו של כ"ץ חלה
התפתחות מסויימת לגבי שאלה זו, שכן שנה לאחר פרסום הערך באנציקלופדיה העברית,
בספרו מסורת ומשבר, מוסד ביאליק ירושלים תשי"ח, עמ' 31 כ"ץ מתנסח
באופן שונה במקצת: "מה מידת האמת [ביחס להאשמות הללו. ג"ק] קשה לקבוע.
על כל פנים המוסדות היהודיים מזהירים מפני גיור. אופייניים דבריו של ר' שלמה לוריא
[המזהיר מפני קבלת גרים]". ואילו שנתיים לאחר מכן, בספרו המאוחר יותר
[ולעניינו המסויים: גם השלם והמקיף ביותר], בין יהודים לגוים, מוסד ביאליק ירושלים
תשכ"א עמ' 145 הוא מתייחס להאשמות הללו וקובע כי "אין בידינו לומר כי
ההאשמות היו תמיד האשמות-שווא, אך ודאי שלא עסקו בכגון זה אלא יחידים
בודדים", והוא שב ומחזק את דבריו, שם עמ' 147 באומרו כי "דבריו הבוטים
של המהרש"ל [נגד קבלת גרים, ונעסוק בהם להלן. ג"ק] מעוררים את הרושם,
שאמנם חשד ביהודים מבני דורו שעסקו בגיור". כלומר, יש כאן כעין הודאה בחצי פה
בצדקת ההאשמות הללו.
[39]
בן ששון שם, עמ' 262
[40]
בין יהודים לגוים, עמ' 145
[41]
י' היילפרין, "ראשיתו של ועד מדינת ליטא", בתוך: ציון,
תרצ"ח, עמ' 53. הנ"ל, תקנות מדינת מעהרין, סי' רסז. הנ"ל, פנקס
ועד ארבע ארצות עמ' 71, 171, 172. ש' דובנוב (מהדיר), פנקס מדינת ליטא,
סי' תי, תלח.
[42]
אשתמש לצורך עבודה זו בתיאור (בעקבות ההנחה הרווחת במחקר) של י'
אלבוים, פתיחות והסתגרות עמ' 18, המצביע על תקופותיהם של ר' יעקב פולק
(המסתיימת בשנת רפ"ב, 1522) ור' שלום שכנא (המסתיימת בשנת שי"ט, 1559)
כדור הראשון והשני,
[43]
חייו הקצרים התנהלו על פני המאה הט"ז. נולד בין השנים רפ"ה-ר"צ
(1525-1530), נפטר בשנת של"ב (1572). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[44]
לאורך כל הדיון שייערך להלן תידון שאלת היחס כלפי הגיור. קרי, כלפי
קיומו של מוסד/מסגרת/אפשרות של המרת דת מדת כלשהי (באירופה הרי זה לרוב, מנצרות על
פניה השונים) ליהדות. אכן אין להקיש מן הנאמר ביחס כלפי הגיור ליחס כלפי הגרים. גם
השוללים החריפים ביותר את מוסד הגיור, מודעים היטב למצוות התורה החוזרות ונשנות
בדבר "אהבת הגר", ובמובן מסויים חלק משלילתם את מוסד הגיור הוא משום
האתגר הגדול, שלא תמיד ממומש כראוי, שבאהבת הגר.
[46]
תורת העולה, חלק ג פרק סה. על מקומו של
הספר בכלל הגותו של הרמ"א, ועל
השפעתו של הרמב"ם בעיקרי תפיסותיו של הרמ"א בספרו זה, ראו א' זיו, שם
עמ' 127-129. מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ז
[47]
ראו בנספח הנלווה לעבודה זו, פרק =, המוקדש לניתוח עמדותיו הפרשניות
[השונות] של רש"י.@
[48]
האימרה המובאת יותר מכל אימרה אחרת היא זו של ר' אלעזר המובאת בבלי
פסחים פז, ב: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו
עליהם גרים". וראו בנספח בנושא זה מדבריהם של =@
[54]
מסורת ומשבר, עמ' 30-29
[56]
כיום מקובל לדבר על מידת צמיחתה של אמנות, או כל יצירה תרבותית
אחרת, כבת-תלות של סביבה מוקירה-מכבדת-מתגמלת. ובודאי שכך הם הדברים ביחס למידת
התפתחותה של שכבת תלמידי חכמים, עובדי ה'. האמנים, שחקני תיאטרון לרוב, התובעים
תמיכה ממשלתית והקצבות ציבוריות כדי "לקיים ולקדם" אמנות, מונעים במידה
רבה מתפיסה זו.
[58]
שם שם.
[60]
חייו פרושים על פני המאה הט"ז. נולד בשנת רע"א לערך
(1510), ונפטר בשנת של"ד (1573). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[61]
תיאור נרחב למחלוקת שניטשה ביניהם מופיע בספרו של א' זיו, רבינו
משה איסרליש (הרמ"א), ישיבה-יוניברסיטי ניו יורק תשל"ב, עמ'
קמה-קנו. אכן המגמתיות שבתיאור ניכרת בעליל: הרמ"א מתואר באופן חיובי ביותר,
בעוד הרש"ל מוצג באור שונה.
[62]
בספרות המחקר המוקדשת לרמ"א ולרש"ל לא הוצגו עמדותיהם של
השניים בנושא היחס לגרים וגיור, וממילא גם לא הוצגה המחלוקת שביניהם בנושא זה.
[63]
עמדתו זו של הרש"ל ודרך ביטויה מייצגים לא רק את אישיותו
הפרטית של הרש"ל אלא במובן מסויים גם אופייה של הפסיקה האשכנזית במאה
הט"ז, השונה בתכלית מזו של חכמי אשכנז במאה הט"ו. י' דינרי הרבה לתאר את
"נטייתם [של חכמי אשכנז במאה הט"ו] למעט בערך עצמם" (חכמי אשכנז
בשלהי ימי הבינים, מוסד ביאליק ירושלים 1984, עמ' 17) כאשר "מודעות זו
מוצאת ביטויה מדרכים מדרכים שונות".
[69] בדומה לכך גם תיאור מצבו של עם ישראל שאותו מביא
הרש"ל אגב דיון בנושא התעריף שיש לשלם במצוות פדיון שבויים, מעורר אותה תהייה
באיזו מידה זהו תיאור אובייקטיבי או סובייקטיבי: "לעת עתה נתמעטו ישראל
בגולה, ויש לחוש על יתר הפליטה, שלא תכבה גחלת ישראל. וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל
יסורים ועינויים, לכופן כדי לעבור על הדת ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. ואם לא
יפדו אותם, יש לחוש ברשע לבם שלא יהרגו אותם. ובסכנות נפשות פודין יותר מכדי
דמיהם." (ים של שלמה, גיטין, פרק ד, אות סו). ההיסטוריונים טוענים כי
במאה הט"ז הייתה צמיחה דמוגרפית מרשימה ביותר של העם היהודי (ראו לעיל הע' =
מה שכתב ח"ה בן ששון בנושא זה)@, האם הדבר תואם את התיאור "לעת עתה
נתמעטו ישראל בגולה", באותה מידה ניתן לתהות באשר לגזירות כפייה שכוונו
לחילול שבת תחת "ייסורים ועינויים" בעוד שהתיאורים שבידינו אודות מצב הדת
במאה הזו מדברים אודות אוטונומיה דתית.
[70]
ככל שההסבר הזה הוא פשוט ומתקבל על הדעת, מוזר הדבר שהוא לא הוצע
(למיטב ידיעתי) לפני הרש"ל, ואף לא לאחריו במשך דורות רבים (ראו אנציקלופדיה
ליהדות, בעריכת ג' ויגודר, ערך "גיור", ספרית מעריב, 1994).
[72]
ראו שיירי כנסת הגדולה, יו"ד, סי' רמה, הגה"ט אות
ט. נוהג כצאן יוסף, עמ' צט, יוסף אומץ, ח"ב פרק התורה עמ' 270
ועוד.
[73]
ים של שלמה, יבמות, פרק י, אות כ.
ויעו' עוד ים של שלמה, בבא קמא, פרק י, אות נ. וראו חיים ראובן רבינוביץ,
"המהרש"ל, הגבור שבחבורה", בתוך: הדרום מד, עמ' 260-261
[74]
ים של שלמה, בבא קמא, פרק א, אות כ.
[75]
חייו משתרעים על פני המחצית השניה של המאה הט"ז ושני העשורים
של המאה הי"ז. נולד בשנת ש' לערך (1540), נפטר בשנת שע"ט (1619). עוד
עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[76]
שם העיר מובא בצורות שונות של כתיב: לנצ'יץ, לונצ'יץ, לונטשיץ ועוד.
[77] ראו ח"ה בן ששון, "עושר ועוני במשנתו של
המוכיח ר' אפרים איש לנצ'יץ", בתוך: ציון יט (תשי"ד), עמ'
166-142. ח"ר רבינוביץ, "ר' שלמה אפרים לונשיץ – המוכיח בשער",
בתוך: סיני, נט (תשכ"ו), עמ' קעד-קפד ועוד. גם חוקרים הבוחנים את
עמדותיו של ר' שלמה אפרים בשאלות אחרות, כלליות ומופשטות, עיקר דיונם הינו בהיבטים
החברתיים, שמהם נגזרות עמדותיו של ר' שלמה אפרים בשאלות ההן. ראו לדוגמא: מ'
סוקולוב, "אני אמית ואחיה: גלות וגאולה במשנתו של ר' שלמה אפרים
לונטשיץ", בתוך: הוגים בפרשה, פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות
היהודית לדורותיה (בעריכת: נפתלי רוטנברג), ידיעות אחרונות תל אביב 2005, עמ'
637-630.
[79]
על עינו ולשונו החדות של ר' שלמה אפרים, בהתייחס
ל"תירוצים" של הנמנעים מלתת צדקה לעניים, ראו א' הורוביץ, "צדקה,
עניים ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה", בתוך: דת וכלכלה, יחסי
גומלין (בעריכת מנחם בן ששון) עמ' 229 ובהע' 56 שם.
[80]
ח"ה בן ששון, שם שם.
[81]
הנודעים שבהם: עיר גבורים (דרשות על התורה ובנושאי מוסר), ארח
לחיים (דרשות לראש השנה, יום כיפור ופסח), עמודי שש (דרשות ופשטים
שנכתבו בתחילה באורך ששה עמודים). וביותר ידועים הם עוללות אפרים (דרשות על
מועדי השנה ואירועי שמחה כחתונה וברית מילה) וכלי יקר (פירוש על התורה).
[82]
שמות לב, א. ובפירוש רש"י שם.
[83]
כלי יקר, שמות לב, א.
[85]
@
[86]
כלי יקר, במדבר י, כט
[88]
חייו משתרעים על פני המאה הט"ז והי"ז. נולד בשנת
שט"ו (1555), ונפטר בשנת שצ"ב (1631). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[89]
ראו רבינוביץ ח"ד, "המהרש"א" בתוך: דיוקנאות
של דרשנים, ראובן מס ירושלים תשכ"ז, בפרק המוקדש למהרש"א (עמ'
צז-קח, ובמיוחד בעמ' קה). ועוד על עמדותיו של המהרש"א בנושא הגירות, ראו אוצרות
מהרש"א, ה' קופרמן, ירושלים תשס"ו, עמ' 360-362.
[92]
פרנקל, פלורסהיים – לפרט@
[93]
חידושי אגדות, שם שם.
[94]
ראו ברא"ר פרשה צג, א דברי ר' חנינא "ברח מן הפקדונות ומן
המיאונים ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו" המוסבים על הכתוב "בני אם ערבת
לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך" (משלי ו, א)
[95]
תוס' קדושין ע, ב. וכן בנדה יג, ב הובאו הדברים בשמו של ר"י,
ואילו בתוס' יבמות מז, ב הובאו הדברים בסתם, ללא ייחוס שמו של ר"י. על הגישות
השונות של בעלי התוס' בפירוש מאמרו של ר' חלבו, ראו =@
[96]
מובא אצל ר' משה אורי קלר, טללי אורות, לובלין תרצ"ו,
עמ' 96
[97]
חידושי אגדות, יבמות סג, א
[98]
י' אלבוים, פתיחות וסגירות, עמ' 11. בהע' 1 שם הוא מציין כי
המספרים הללו הם קטנים מהמספרים המופיעים אצל חוקרים אחרים. שכן יש המעריכים את
מספר היהודים בפולין שלקראת מחצית המאה הי"ז בכשלש מאות אלף, ואחרים אף
מדברים על כחצי מליון נפש. ח"ה בן ששון, תולדות עם ישראל בימי הבינים,
עמ' 245-244 מתאר בהרחבה את הצמיחה הדמוגרפית ואת מימדיה. ראו עוד: י' היילפרין, קורות
היהודים במזרחה של אירופה, יהודים ויהדות במזרח אירופה, ירושלים תשכ"ט,
עמ' 33-10. וינרב ד', The Jews of Poland, Philadelphia, 1976
, עמ' 32-17
[100]
ראו י' כ"ץ, בין יהודים לגוים, עמ' 146 המסיק מהעובדה
שהמהרש"א בפירושו למאמר התלמודי (פסחים פז, ב) "לא הגלה הקב"ה את
ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" מסביר "דהיינו לפרסם
האמונה גם בשאר עובדי כוכבים", ואינו מסביר את הדברים כפשוטם – הרי זה מצביע
על עמדתו נגד הגיור, ובדומה לעמדתו של הרש"ל. לטעמי, שיטתו של המהרש"א
היא חיובית ביחס לגיור, ואף הלשון "לפרסם האמונה" משמעה קריאה לגיור,
ואולם הוא נזהר בלשונו ומצניע את קריאתו לגיור (כדרך שהוא אומר "עובדי
כוכבים" ולא "גוים" סתם).
[102]
פרשנותו של י' כ"ץ (בין יהודים לגוים, עמ' 146), ביחס
למשמעות פרשנות זו של המהרש"א שונה והפוכה מזו שמוצגת למעלה. לדעתו, במאה
הי"ז חלה "תמורה ביחס לגיור", לכיוון השלילה. וכראיה לדבר הוא מביא
את פירושו זה של המהרש"א. לדעתו
"המהרש"א התקשה כנראה לפרשו [את המאמר החז"לי] כפשוטו",
ובמקום זה הוא אומר "דהיינו, לפרסם האמונה גם בשאר עובדי כוכבים", והרי
זה מצביע על היחס לגירות המסתמן במאה הי"ז. ואולם אין פרשנות זו באשר לעמדתו
של המהרש"א שוקלת את דבריו במקומות אחרים, וכאשר הובאו למעלה. והבוחר יבחר.
[107]
חייו נחלקים לשתי מחציות שוות הנחלקות בין המאה הט"ז
והי"ז. ארבעים שנותיו הראשונות, למן לידה בשנת שכ"א (1561) במאה
הט"ז, וארבעים שנותיו השניות (עד פטירה בשנת ת', 1640) חלו במאה הי"ז.
עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[108]
אכן הב"ח לא נמנע מלחלוק בשאלות הלכתיות אף על הרמ"א,
והנודעת שבפסיקותיו, אשר עליה סערו הרוחות פרק זמן ארוך היא פסיקתו של הב"ח
בנושא איסור "חדש" בתבואה שצמחה באדמות גויים בחוצה לארץ, שהתיר
הב"ח (בפירושו לטור יו"ד סי' רצג) ובניגוד לדעתם של ר' יוסף קארו
והרמ"א. וראו על פסיקתו זו, והסערה שהתעוררה בעקבותיה, פ' סירקיס,
"המחדש" בתוך: ספר הב"ח, תל אביב תשמ"ד, עמ' קפ-רג.
סערה שנמשכה פרק זמן רב, עד לשלהי המאה הי"ח.
[110]
ראו שוחט ע', עם חילופי תקופות, ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה,
ירושלים תשכ"א, עמ' 197-174, המתאר בהרחבה תופעה זו. ולאחריו ח'
פרנקל-גולדשמידט, "בשולי החברה היהודית-מומרית בגרמניה בתקופת
הרפורמציה", בתוך: תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הבינים, ירושלים
1989, עמ' 654-623.
[111]
מונח שמקורו בספרות חז"ל (סנהדרין כו, א. ע"ז כו, ב,
ועוד), המתאר את זה שהמיר את דתו היהודית מתוך מניעים נהנתניים. מונח זה בא לרוב
כניגוד למונח "מומר להכעיס" – זה שהמיר את דתו היהודית ממניעים
אידיאולוגיים. בהתאם לכך, מעמדם ההלכתי של שני סוגי המומרים שונה זה מזה.
[112]
הב"ח על טור יו"ד, סוף סי'
רסח.
[117]
משיב נפש א, יח (ספרו הראשון של
הב"ח שראה אור הדפוס, לובלין שע"ז). הובא באוצרות הב"ח עמ'
צד, מכון נחת ישראל ירושלים תשס"א.
[118]
השוואה שמלווה את כל הדיון הרחב בשאלת היחס לגיור, והלכה והתגברה עם
התפשטות חכמת הקבלה והעוסקים בה. ראו נספחות =@
[119]
משיב נפש, שם.
[120]
ראו פ' סירקיס, "המחנך" בתוך: ספר הב"ח, עמ'
קעד-קעט, תיאור התקנות שמיסודו של הב"ח כפי שנשתמרו בפנקס הקהל של קראקא בשנת
שנ"א, וחזרו ואושרו בתוספות ושינויים בידי הב"ח ובית דינו בשנת
שצ"ח.
[123]
הש"ך נולד בשנת שפ"ב (1622), לאמר הוא היה כבן שמונה עשרה
בעת פטירת הב"ח (1640), ונפטר בשנת תכ"ג (1663)
[125]
תיקוני זוהר, תיקון ה', קמג, ב
[127]
לא ציין הב"ח את מקומם של דברים, והוא בפירוש האלשיך, עיני
משה על רות, א, ח. ויעוין להלן = עמדתו של ר' משה אלשיך בנושא הגירות.
[128]
שם, א, ט.
[131]
ויכוח מטים חיים, כלל לב, דין טו. שם,
הקדמה סעיף ח.
[133]
יצוין כי ר' חיים מפרידברג הכיר מקרוב את יהדות פולין. הוא עצמו למד
בישיבותיהם של ר' שלום שכנא (תלמידו של ר' יעקב פולק, הנחשב כמייסדה של הרבנות
בפולין) ומהרש"ל.
[134]
חי במהלך המאה הט"ז. נולד בין השנים רפ"ה-ר"צ לערך
(1525-1530), ונפטר בשנת שמ"ח (1588). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[135]
אין זה המקום לתאר את העימות ההלכתי-השקפתי בין השניים. נציין רק כי
ר' חיים מפרידברג כתב ספר שלם, ויכוח מים חיים, שכוון נגד ספרו של
הרמ"א תורת חטאת, ובתוכם דברים חריפים אודות "הספרים שנתחברו בזמנינו
זה... שהם מביאים עצלות בלימוד הספרים הקדמונים..."
[136]
זימר י"א, גחלתן של חכמים, אוניברסיטת בן גוריון, באר
שבע 1999, עמ' 3.
[138]
ח' פרנקל-גולדשמידט, "בשולי החברה היהודית-מומרית בגרמניה
בתקופת הרפורמציה", בתוך: תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי הבינים,
ירושלים 1989, עמ' 654-623 מרבה לדון בתופעה זו, ומונה בהקשר זה את שמותיהם של
חכמים כרויכלין, פליקנוס, בשנשטיין ומינסטר שהצליחו לשכנע את חכמי ישראל כאנתוניוס
מרגריתא (נכדו של ר' יעקב מרגלית), מתיוס אדריאנוס ופאולוס ריקיוס להתנצר.
[139]
ראו זימר שם שם, עמ' 251
[140]
שלום ג', "פרקים מתולדות ספרות הקבלה", בתוך: קרית
ספר, ז (1931), עמ' 445. הובא אצל זימר שם, עמ' 251.
[141]
זימר שם מנסה להעלות טיעון שכזה, תוך שהוא מסתמך על ספרו הקבלי של
ר' נפתלי הירץ טריוויש (אביו של ר' אליעזר טריוויש שתרגם את כתבי ר' שלמה מולכו)
המספר כי בשנת רצ"א (1531) הגיעו אליו כתבים מבנו המתאר הכנות לגאולה קרובה
במקומות שונים בקרים. ואולם קשה מאוד להחיל עדויות מרוחקות אלה על חכמי גרמניה
במאה הזו, כר' חיים מפרידברג ואחרים.
[143]
ספר החיים, פרק ו. וברוח זו הוא כותב בבאר
מים חיים, דברים יט, ו: "מתחילה ניתנו לישראל ארץ שבעת העמים מתוך שבעים
עמים. לעתיד יתנו להם כל האומות, כבן יורש אביו".
[144]
ספר החיים, שם.
[145]
החוקרים נחלקו בדעתם באשר לפשרם של דברים: האם הכוונה למומרים
שיחזרו בתשובה (כדעתו של שרווין, בספרו האנגליIn the Shdowes of Greatness: Rabbi Hayyim
Ben Bezalel of Friedberg בתוך: Jewish Social Studies,
1975, עמ' 56) או שהנצרות צמחה מן היהדות ובניה עתידים לשוב למקורם (זימר, שם, עמ'
197 הע' 109).
[147]
שנות חייו הארוכות של המהר"ל משתרעות על פני מרחבי המאה
הט"ז, ועד לתחילת המאה הי"ז. נולד בשנת ר"פ לערך
(1520), ונפטר בשנת שס"ט (1609).
עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[148]
יצא לאור לראשונה בפראג שנ"ט (1599), עשר שנים לפני פטירת
המהר"ל, ומאז יצא במהדורות רבות עד מאוד.
[149]
המהר"ל אמנם מזכיר ויכוחים שהיו לו עם נוצרים (נצח ישראל פרק
כה, תפארת ישראל פרק סט), ואולם אין בדבר להעיד על נקיטת עמדה כלפי הנצרות
ואישיה. זאת ועוד, לאורך כל כתביו כמעט ואין המהר"ל מתייחס לנצרות אלא כבדרך
אגב, ואין הויכוח בין יהדות לנצרות נוטל מקום של ממש בהגותו. וראו י' כ"ץ, בין
יהודים לגוים, עמ' 136-135.
[150]
ראו בענין זה דבריו של י' ליבוביץ, "הסליחות והפיוטים של רבי יהודה
הלוי", בתוך: אמונה היסטוריה וערכים, ירושלים אקדמון, 1982, עמ' 75.
[151]
רבים באו דברים עם תפיסתו הלאומית של המהר"ל והאשימוה
ב"גזענות", ראו בובר מ', בין עם לארצו, ירושלים 1978, עמ' 87-78.
קליינברגר א"פ, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, מאגנס ירושלים
1962, עמ' 3, 9 , ועוד. כנגדם יצא ב' גרוס, "בין ישראל לעמים - שליחותו
הנבואית של ישראל" בתוך: נצח ישראל, השקפתו המשיחית של המהר"ל
מפראג על הגלות והגאולה, דביר תל אביב, 1974, עמ' 79-74 בהגנה גורפת על עמדותיו
ה"לאומניות" של המהר"ל, ולהלן יידונו דבריו.
[152]
בבלי יבמות סא, א
[154]
ראו י' כ"ץ, שם עמ' 140 אודות הציפיות שהיו בין היהודים כי
לותר עצמו עשוי להמשיך את מה שנתפס בעיניהם כמרד בנצרות, ולעשות את דרכו ליהדות
כ"גר צדק". אכן גם כאשר מאוחר יותר נכזבה ציפיה זו, והיהודים לא התענינו
עוד במריבות הפנימיות שבתוך הנצרות, עדיין היה מקום לפתוח דלת לפני הנוצרים המגלים
ענין אמיתי ביהדות.
[155]
תפארת ישראל, סוף פרק א. וראו דבריהם
של החוקרים שדנו בבעייה זו שעמדה לפני המהר"ל: י' כ"ץ, שם עמ' 149,
א"פ קליינברגר שם עמ' 41, ב' גרוס, שם עמ' 78.
[156]
שם שם.
[157]
ראו פינקלשטיין מ', הגיור, הלכה ומעשה, בר אילן רמת גן,
1994, עמ' 21 בתיאור מקומו של בית הדין בהליך הגיור. זוהר צ' ושגיא א', גיור
וזהות יהודית, עיון ביסודות ההלכה, מכון הרטמן ומוסד ביאליק ירושלים 1895, עמ'
180-175.
[158]
ב' גרוס, שם עמ' 79-78 בהע' 45 מנסה להצביע הפן החיובי שבפרשנותו זו
של המהר"ל את המלה "ספחת": "המהר"ל מסרב להבין את אמירתו
של ר' חלבו כמקובל, ואין, לפי דעתו, פשר המלה "ספחת" – צרעת, אלא
תוספת". אכן פירוש זה יופיע בדברי המהר"ל במקומות אחרים שיידונו להלן,
ואולם נראה שאין הוא תואם את הנאמר במקור
זה שלפנינו.
[159]
נצח ישראל, פרק לב.
[162]
הדגשה זו של השונות המוחלטת, כמו זו השונות שבין עמון ומואב לבין ישראל
("שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב", שם) מוטעמת על
ידי המהר"ל כבאה להעצים את החידוש החד-פעמי שביצירת מוסד בית דוד ומוסד
המשיח.
[163]
שני פרקי חייו השונים נחלקים על פני שתי המאות: הראשונה, בת ארבעים
שנה במאה הט"ו, על פני אדמת אירופה. נולד בשנת רי"ח בערך (1458) וגורש
מפורטוגל לקראת סוף המאה, שנת רנ"ח (1498). השנית, בת קרוב לארבעים שנה במאה
הט"ז, על פני אדמה עות'מאנית, עד פטירתו בשנת רצ"ה (1535). עוד עליו:
ראו נספח ביוגרפיות.
[164]
ראו ש' רגב "השפעתם של כתבי ר' יצחק בדורות שלאחריו",
בתוך מבוא לדרשות ר' יצחק קארו, בר אילן רמת גן 1995, עמ' 34-32
[165]
כשאלה שהתחבטו בה החוקרים אם אכן עלה ר' יצחק לירושלים (כפי שהוא
תיכנן לעשות, כנרמז בסוף ספרו תולדות יצחק).
[167]
ר' יוסף קארו נלווה לדודו בנדודיו מפורטוגל לתורכיה (כמרבית גולי
ספרד ופורטוגל), במסע רב מכאובות (ר' יצחק שיכל במהלך הדרך את כל בניו, הגדולים
והקטנים). ש' רגב שם שם.
[169]
י' הקר, "גאון ודיכאון – קטבים בהווייתם הרוחנית והחברתית של
יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית", בתוך: תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי
הבינים, מרכז שזר ירושלים 1989, עמ' 548 מונה את הסוגיות העיקריות שהעסיקו את
ר' יצחק קארו, שמשותף להן היותן נושאים עיוניים בתחום הדת והמוסר מופשטים (שאלות
העולם הבא, הגאולה, תחיית המתים, הישארות הנפש, שכר ועונש בעולם הבא, וכיוצא
באלה), ובניגוד לר' יוסף גרסון, מבני דורו, המרבה לעסוק בדרשותיו בקורות הדור
ובתחושותיו. ואולם לא ניתנה הדעת על היעדרה של שאלת יחסי יהודים גויים מנושאי
עיוניו של ר' יצחק קארו. וראו עוד: י' הקר, "הפעילות האינטלקטואלית בקרב
יהודי האימפריה העות'מאנית במאות הט"ז והי"ז", בתוך: תרביץ
נג (תשמ"ד).
[171]
דברים רבים נאמרו אודות קבוצת הגרים המכונה "ערב רב",
ומקורות רבים הדנים בפירוש אמרתו של ר' חלבו "קשים גרים לישראל כספחת"
מציבים את ה"ערב רב" כמודל אליו התייחס ר' חלבו. ראו על כך בנספח
המלווה, עמ' =@
[172]
קארו ר' יצחק, תולדות יצחק, דברים לג, ב
[173]
שהרי נאמר בו "לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (דברים לד, ח),
תיאור המעיד על חוסן גופני שאמור לזכות את בעליו באריכות שנים. תולדות יצחק,
שם.
[174]
ר' יצחק קארו מודה כי גם בני ישראל היו שותפים לעימותים שנוצרו עם
משה, ואולם הם נגררו בכך אחרי הערב-רב ("ואחריהם – אחרי הערב-רב – גם כן רבו
בני ישראל, אבל הם – הערב-רב – היו לעולם המתחילין המריבה"). תולדות יצחק,
שם.
[177]
ראו הערה =@
[178]
ח"ה בן ששון, "דור גולי ספרד על עצמו", בתוך: ציון
כו (תשכ"א), עמ' 64-23. חזר ופורסם ברצף ותמורה, עיונים בתולדות ישראל
בימי הבינים ובעת החדשה, עם עובד תל אביב , 1984, עמ' 238-198
[179]
בן ששון, שם עמ' 212
[183]
פירוש אברבנאל לנביאים אחרונים, יחזקאל
פרק כ. פיזרו ר"פ.
[184]
י' הקר, "תגובות המגורשים לגירוש ספרד ולשמד פורטוגאל",
בתוך: דור גירוש ספרד (בעריכת י"ט עסיס וי' קפלן), מרכז שזר ירושלים
תשנ"ט, עמ' 233 מביא את הסיפור הזה ומנסה לעמוד על זהותה של אותה דמות, בלא
הצלחה.
[185]
י' הקר שם בהע' 39 מציין כי טענה זו כנגד הליכותיהם הרעות של היהודים,
של גזל ואונאה, מופיעות גם בספר שבט יהודה של ר' שלמה אבן וירגה
(1554-1460), מגולי ספרד, ומפנה למאמרו של י' בער, "הערות חדשות לספר שבט
יהודה", בתוך: תרביץ, ו (תרצ"ה), עמ' 166 המעיר כי הדברים הללו
של ר' שלמה אבן וירגה אינם עולים בקנה אחד עם דברים של חכמים יהודים שקדמו לו.
[186]
עיקר חייו משתרעים על פני המאה הט"ז: למן לידה בשנת ר"פ
לערך (1520). ש' שלם חוקרו המובהק של ר' משה אלשיך, טוען, בניגוד לכתוב
באנציקלופדיות שונות כי שנת לידתו היא רס"ז או רס"ח, כי שנת לידתו היא
בסביבות ר"פ (רבי משה אלשיך, עמ' יז). ועד לפטירה בשנה הפותחת את המאה הבאה, ש"ס
(1600). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיות.
[187]
בין החוקרים חלוקות הדעות באשר למקומה של הקבלה בעולמו של ר' משה
אלשיך. ש' שלם, טוען כי ר' משה אלשיך עסק גם בקבלה וממנה שאב את יסודות השקפת
עולמו (רבי משה אלשיך, עמ' כב). מנגד קיימת מסורת מבית מדרשו של תלמידו של
ר' משה אלשיך, ר' חיים ויטאל, המוסר כי האר"י ביקש להניא את ר' משה אלשיך
מלעסוק בקבלה (ספר הכוונות ומעשים נסים, קושטא ת"פ, דף ה', ב-ו.
ויעויין עוד בספר החזיונות עמ' ח. ולהלן = בפרק המוקדש לר' חיים ויטאל).
[188]
צפוי היה כי ש' שלם יציג את משנתו של ר' משה אלשיך בנושא זה,
ובמסגרת הפרק "היסטוריוסופיה" (עמ' קמה-קנז) הדן בשאלות כישראל והעמים,
ארץ ישראל וחוצה לארץ, "ההיטהרות המוחלטת לימות המשיח", יבואו דברים גם
בנושא זה. ואולם למרבית הפלא, אין הוא דן ולו במקצת בנושא זה.
[190]
ראו למעלה עמ' =.@ המהר"ל ור' משה אלשיך חיו באותו פרק זמן (ר'
משה אלשיך בוגר במספר שנים מהמהר"ל, ונפטר מעט לפניו. ר' משה אלשיך:
רס"ז - ש"ס, 1600-1507/8. מהר"ל: ר"פ – שס"ט,
1609-1520), שניהם האריכו ימים, ונודעו בדורם. אשר על כן מתבקשת בדיקה השפעה של זה
על זה.
[191]
עיני משה, על מגילת רות, א, ח
[193]
שם שם.
[194]
שם שם
[196]
שם שם: "מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורים באים עליהם –
מפני שלא קיימו שבע מצוות בני נח..., לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות כישראל...,
לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה..., מפני ששהו עצמם להכנסת תחת כנפי השכינה".
[197]
עיני משה, על מגילת רות, ד, ו.
[205]
פירוש רש"י ויקרא יט, לג: "לא תונו אותו - אונאת דברים.
לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודת אלילים, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי
הגבורה". על פי בבא מציעא נח, ב.
[206]
תורת משה ויקרא יט, לג
[208]
תורת משה, שם. הסבר זה מופיע גם
בפירושו של ר' משה אלשיך לספר שמות כב, כ
[214]
חייו הקצרים (38 שנים) משתרעים על פני פחות מארבעה עשורי שנים
שבאמצע המאה הט"ז (רצ"ד, 1534 – של"ב, 1572). עוד עליו: ראו נספח
ביוגרפיות.
[215]
לקוטי הש"ס, מסכת יבמות. שער
הגלגולים, הקדמה לד. אכן באותו מקור ישנה אי בהירות מסויימת באשר לזמן הופעתה
של "נפש הגר" אצל המבקש להתגייר. הלשון שנאמרה בתחילה "כשהגוי בא
להתגייר הנה נכנס בו נפש אחת מתולדות הרוחין של הצדיקים..." עשויה להורות כי
הנפש הזו נכנסת בו לאחר שהוא בא להתגייר, ואולם בהמשך הדברים יאמר
האר"י כי נפש זו "היתה בו בהיותו גוי, אשר היא החזירתו למוטב
להתגייר" – והרי זה מלמד שהנפש הזו הייתה בו עוד קודם לרצון שהתעורר בו
להתגייר, והיא זו שחוללה בו את הרצון הזה. משום כך, נוקדה המלה
"נִכְנַס" בצורת עבר, ולא "נִכְנָס" בצורת הווה. וראו ר' מאיר
ביקייאס, מאיר לארץ, שאלוניקי תק"ז, פרשת בהעלותך המביא את דברי
האר"י הללו, ובנוסח המטה את ההתמודדות הנפשית בתוך הגר כמי שניטשת בין הנשמה
החדשה, ה"ישראל" לבין הנפש שהיתה בו מקודם, ש"אינה מסתלקת הימנו,
וממילא היא משתוקקת לטמא את הנשמה החדשה זו שבאה לרשותה. מכיון שרואה אותה כמתחרה
לה, וכספחת שפשתה לרשותה, שהיה היתה המושלת היחידה בו קודם לכן. וזהו שאמרו 'קשים
גרים' – הנפש הראשונה שלו, 'לישראל' – היא הנשמה החדשה, 'כספחת" (ראו
יש"י חסידה, ביאורי המקובלים לנגלה, משאבים ירושלים תשמ"ה, עמ'
תרנ"א).
[217]
שם שם.
[220]
במהלך הדברים להלן יוזכר ר' עקיבא כ"גר", אכן באשר
לזיהויו כבן למשפחת גרים יעוי' בבלי ברכות כז, ב שבו מצוין כי לר' עקיבא לא היתה
"זכות אבות", ובמשולב בנמסר בבלי גיטין נז, ב ושם בסנהדרין צו, ב כי
מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. דברים המתקשרים למסורת שלפיה ר' עקיבא
הוא צאצא של סיסרא (פירוש רב נסים גאון לברכות שם.
[221]
שער הגלגולים, הקדמה לח ("אמר לי
מורי ז"ל כי נפשו של ר' עקיבא..."). וכן בספר החזיונות לר' חיים
ויטאל, עמ' 136 (מהד' פיירשטיין), וכן שם עמ' 154
[222]
שם שם. ועוד שם בהקדמה לד: "...ובזה תבין סוד ר' עקיבא עליו
השלום, שהיה בתחלתו עם הארץ שונא תלמידי חכמים ארבעים שנה, באמרו 'מי יתן לי תלמיד
חכם ואנשכנו כחמור'. ונמשך לו זה מצד אותה 'נפש הגר' הראשונה. אבל נפשו האמיתית
היתה קדושה לגמרי בתכלית". ר' חיים ויטאל ממשיך עיקרון זה ומרחיב אותו גם על
אלה שנפשם אמנם אינה מנפשות גרים, אך היא הושפעה מחטאיהם של דורות קודמים:
"וכן היה בר' יוחנן בן זכאי, שהיה עם הארץ ארבעים שנה...", וגם עליו
עצמו: "ולכן גם אני באתי לידי חטא... בהיותי נקשר ונאסר תשעה חדשים".
[224]
ולכך, מסביר האר"י (לקוטי הש"ס, שם) לא יקבלו גרים
בימות המשיח: "סוד הדבר הוא, כי הנה הגרים, נעשו מבירורי הטוב שבנוגה. והנה
כאשר יבוא המשיח, כבר נשלמו בירורי הטוב מהרע. ולכך אין מקבלים גרים מהם, שחזקות
כולם רע ולא טוב".
[226]
חי במחצית השניה של המאה הט"ז ובשני העשורים הראשונים של המאה
הי"ז (ש"ג, 1543- ר"פ, 1620). עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיה.
[227]
עץ הדעת טוב, פרשת בשלח.
[229]
עץ הדעת שם. ר' חיים ויטאל מפרט בהרחבה
מהן אותן טובות שנעשקו מעם ישראל בגלל ה"ערב רב", ומהם הנזקים שנגרמו
להם בשל כך.
[230]
עץ הדעת שם.
[232]
שם שם.
[235]
חייו הקצרים (נפטר בן 48 שנה) של הרמ"ק משתרעים למן העשור השני
של המאה הט"ז, ועד לעשור השביעי שבה (רפ"ב , 1522 – ש"ל, 1570).
עוד עליו: ראו נספח ביוגרפיה.
[242]
ראו למעלה עמ' =
[244]
אילמה, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו
יורק, מעיין עין אדם, התמר הששי,פרק טז, 166 ע"א, הובא אצל ב' זק שם עמ' 239.
אכן אין היא דנה בשוני העקרוני שבין עמדות הרמ"ק והאר"י בנושא זה.
[246]
אור יקר על הזוהר (חלק ב צט, ב. סבא
דמשפטים). כרךכא, ירושלים תשנ"א עמ' לא
[249]
ראו רבינו בחיי בן יוסף אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הבטחון
פרק ד, מהדורת צפרוני עמ' 319 המתאר את מצב הנשמה בגוף האדם כמצבו של הגר בארץ.
ובעקבותיו ר' ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, מהד' ורשא ח"א מה,
ע"ב המסביר את הכתוב "גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך" (תהלים
קיט, יט) ודן בו כמתייחס אל נשמתו של האדם ש"היא בזה העולם נכריה
כגר...". אכן מסקנתו של י' כ"ץ (בין יהודים לגוים, עמ' 146)
הטוען כי דרך פרשנות זו ה"מתעלמת משאלות הנוגעות לגר ולגיור כפשוטם"
מהווה "הוכחה" ל"נדירות הגיור", טעונה בדיקה מעמיקה.
[250]
חי ופעל למן העשור השלישי של המאה הט"ז ועד קרוב לסופה
(רפ"ה, 1525 - שנ"ו, 1596). עוד עליו, ראו: נספח ביוגרפיה.
[251]
י' יעקובסון, בנתיבי גלויות וגאולות, עמ' 11.
[252]
שריפת התלמוד בשנת שי"ד, ושריפת אנוסי אנקונה בשנת שט"ז
מבטאות מאוד את העידן החדש שנקלעו אליו יהודי איטליה. איתן באו הגזירות של פאולוס
הרביעי (שנבחר לאפיפיור בשנת שט"ו), גזירות שכמותן לא ידעו יהודי איטליה זה
מאות שנים.
[253]
ידידי המנוח ד' תמר פותח את מאמרו "הציפיה באיטליה לשנת הגאולה
של"ה", בתוך: מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובאיטליה, ראובן
מס ירושלים תש"ל, עמ' 11 בקביעה כי "מעשרה קבין של געגועים וכיסופים
לגאולה שירדו לעולמם של ישראל, נטלה איטליה של המאה הט"ז תשעה קבין... למן
תחילתה של המאה ההיא, ועד לסופה לא היתה ארץ בארצות הגולה, שבשורות הגאולה בקעו בה
בעוז כזה ובריבוי כזה".
[254]
י' תשבי, "דמותו של רבי משה קורדובירו בחיבור של רבי מרדכי
דאטו", בתוך: ספונות, ז (תשכ"ג), עמ' קכ"ט.
[256]
מאמר מרדכי, 20 ע"ב, מובא אצל
יעקובסון שם עמ' 288. יעקובסון מעיר כי ר' מרדכי דאטו רומז, בלי ספק, לעמדה החדשה
שהחלה מתגבשת בתנועת הרפורמציה ביחסה לכתבי הקודש, ורואה בכך תמורה חיובית בקרב
העמים.
[257]
בבלי פסחים פז, ב
[258]
בבלי יבמות כד, ב. דיון מעמיק נדרש בבירור השאלה כיצד משתלבים שני
תיאורי הגאולה הללו שבתפיסתו של ר' מרדכי דאטו: מן הצד האחד, התגיירותם של כל
העמים. ומן הצד האחר, שאין מקבלים גרים בימות המשיח.
[260]
כל שנות חייו של המבי"ט חלות במאה הט"ז. נולד בפתיחתה של
המאה, בשנת ר"ס (1500), ונפטר בשנת ש"מ (1580). עוד עליו: ראו נספח
ביוגרפיות.
[262]
תוס' קדושין, ע, ב ד"ה קשים גרים (ויעוין בחוברת הנלווית, עמ'
= בירור דברים בנושא עמדתו של ר' אברהם הגר)@
[264]
נדה יג, ב (ויעו' בחוברת הנלווית, עמ' =@ בירור דברים באשר למקומות
השונים בהם הובאה אמרתו של ר' חלבו, והקשריה לנושא הנידון בסוגיה התלמוד.
[267]
חדושי המבי"ט שם
[268]
תוס' קדושין שם, רש"י נדה יג, ב. ויעו' חוברת נלווית, עמ' =
דיון נרחב בשאלת ערבותם של גרים.@
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה