רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ספר זכירות (ב) (שנת תקנ"ד)

פירוש ספר זכירות

פירוש נחמד על הזכירות

זה פירוש נחמד שחיבר רב האי גאון בוצינא קדישא חסידא ופרישא איש האלקי עמוד הימני פטיש החזק נר ישראל מורנו ורבנו הרב לוי יצחק אב בית דין וריש מתיבתא ומורה צדק דקהילת קודש בארדיטשוב, יצ"ו.

זכירת שבת

ח. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

ט. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ

י. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

יא. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ, ח-יא)

מצות זכירת שבת

פעולה הנמשכת מזכרון זה: ברור לכל ישראל [מז'. ו"ה. טש': שתי המלים נשמטו], לכל משכיל, ששבת הוא [מז'. טש': היא] הערה להעיר לבות בני אדם לידע שהשם יתברך ברוך הוא, הוא המחדש העולם. ובכל עת ורגע הוא מחדש עולמו להטיב לברואיו ולהשפיע טובו על כל העולמות, כמאמרם ז"ל[1]: "על כל נשימה ונשימה תהלל יה".

כי זה עלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם, כדי להטיב לברואיו ולהראות חסדו וטובו לעמו בני ישראל. ואם חס ושלום שורה איזה צער על ברואיו, אז בכל צרתם לו צר[2], מגיע כביכול הצער למעלה[3]. ולהיפך, כשהם [ו"ה: כשישראל] שרוים בטוב [ו"ה: בטובה], אז כביכול מתענג בשמחתנו.

ועל פי זה פירשנו[4] [ו"ה: פירשנו פ'. טש': פירשנו פירוש] בפרשת "נצבים"[5] והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך [בפרי בטנך ובפרי בהמתך] לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. עד כאן.

דהענין הוא: שהשם [ו"ה. טש': דהשם] יתברך ברוך הוא אין מנכה לו [נ"א/טש': חסרה מלה זו] לעושי רצונו [נ"א: לישראל] מרב טוב הצפון ליראיו בעולם הבא[6] מה שאוכלין בטובה בעולם הזה. כי אמונה זו תקועה בלבנו, אמונה שלימה שהשם יתברך מתענג מטובה שמשפיע לצדיקים [ו"ה: לישראל], אפילו טובות [טש': טובת] הגשמי בעולם הזה. וכיון שהשם יתברך שמח בהשפעת עושי רצונו [נ"א: בהשפעתנו לנו], למה ינוכה משכר עולם הבא? אך כל הזכיות שמור לעולם הנצחיי.

וזה פירוש הכתוב והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך – פירוש: גם שיבואו עליך כל הטובה הגשמיות, יוותר הכל, שיהיה שמור הזכיות לרב טוב הצפון, ולא ינוכה מה שאכלת בטובות [נ"א: בטובת] עולם הזה.

ומפרש הכתוב הטעם שתהיה שלם בכל הזכיות, כי ישוב [ה'] לשוש עליך [לטוב כאשר שש על אבותיך] – דהשם יתברך שש על הטובות שלך. אם כן, אינו מהראוי לנכות.

[נ"א: ולהיפך, באומות העולם, עיקר תענוגו הוא בנקום נקמת דם עבדיו. באבוד רשעים, רנה היא לו. ומה שמצליחים, הוא רק לפי שעה. וכבר הקדמנו שכוונת הבורא יתברך, להנהיג העולם בכל עת ורגע יגיע טובות לעמו בית ישראל

ו"ה: ולהיפך בשונאיו עיקר תענוגו...

טש': נשמט המשפט הראשון, אך ניתן המשפט "וכבר הקדמנו...]

ועל פי זה פירשנו[7] הפסוק בפרשת "בשלח"[8], שרש"י ז"ל מדייק: שפעם אחד נאמר בשירת הים[9] סוס ורוכבו רמה בים, ופעם אחר נאמר[10] ירה בים. ופירש רש"י ז"ל: שהגביהם למעלה, ואחר כך ירדו. שעלו וירדו[11].

ועל פי דרכנו יבואר על פי דאיתא במדרש[12] ששר של מצרים קטרג "מה נשתנו אלו מאלו?", יעוין שם.

וכלל זה  תקוע בלבנו: שהשם יתברך אוהב את עמו ישראל אהבה שלימה, ואין רשות למקטרג חס ושלום על עמו בני ישראל, בפרט בעת צרה. אפס, השם יתברך חשבה לטובה[13] זה הקטרוג שקטרג שר של מצרים, ומשה רבינו עליו השלום [נ"א: נשמטו שלש תיבות אלה] הניח אותו לקטרג.

ודבר זה ברור לכל משכיל בחכמה ומבין בבינה דלפעמים בפתע פתאום נופל שמחה על אדם, ואינו יודע מקורה מפאת מה בא אליו השמחה. והאמת הוא, שבאותו שעה מזכירין אותו למעלה לטובתו [נ"א: לטובה]. ואף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי[14]. מפאת זה בא לו השמחה[15].

כן הענין הזה היה במצרים. שבודאי לא ערבה לבם לגשת אל הים אחרי אמרם בעצמם[16] אנוסה מפני (בני) ישראל, וכי לא ידעו שבעבורם לא נבקע הים, שילכו הם בתוך הים ביבשה?! והשם יתברך רצה שיתקדש שמו הגדול, שיטבעו המצרים בים סוף. משום זה [נ"א: הכי] הניח לשר שלהם לקטרג, ועל ידי זה נזכרו באותו הרגע לטובה למעלה, שגם הם ינצלו. ומחמת ההזכרה למעלה לטובה, בזה הרגע בדיחא דעתיהון, וערבה לבם לגשת אל הים אחרי ישראל, ובזה נאבדו.

וזה פירוש הכתובים:

סוס ורוכבו רמה – ורמה הוא לשון התרוממות. שנתרוממו למעלה,

כדי שעל ידי זה, מרכבות פרעה וחילו ירה בים – שמחמת זה טבעו. שאם לא גבה לבם, לא היה עולה ברעיונם לגשת אל הים סוף.

והבן.

זכירת יציאת מצרים

...לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז, ג)

זכירת יציאת מצרים. תועלת הנמשך מזכרון זה היא: כי יציאת מצרים היא לעינים לנו להורות חסדי הבורא יתברך שמו, ונודעה יד ה' את עבדיו[17] בכל נפלאותיו אשר סבונו גם סבבונו[18], ואשר בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון[19], ובאהבתו אותנו הוציאנו מחמשים שערי טומאה, והכניסנו בחמשים שערי קדושה[20].

ומגודל החיבוב יתירה נודעה לנו שאנחנו נקראים בשם בנים[21], כאמור[22] בני בכורי ישראל. וכל מי אשר חלק לו אלקים בבינה, ידע וישכיל מה שאנו נקראים בשם בנים, בזה יוכלל כל הטובות, כי אב משתוקק תמיד להשפיע כל הטובות לבנו.

ועל דרך זה פירשנו הפסוק[23] הנה כעיני עבדים [אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה] כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו – כי חכמינו ז"ל אמרו:[24] בעת שאנחנו עושין רצונו, אנו נקראים בשם בנים. וחס ושלום להיפך, אנו נקראים עבדים.

וזה רמז דוד המלך עליו השלום, נעים זמירות ישראל[25]:

הנה כעיני עבדים [אל יד אדוניהם] (ו)כעיני שפחה [אל יד גברתה] כן עינינו [אל ה' אלהינו] עד שיחננו – דייקא. פירוש: אנו מכונים בשם עבדים ושפחות, עד שחונן אותנו. אבל כשחונן אותנו מצד כשרון מעשנו, אנו מוצאים חן בעיני ה', אזי אין אנו מכונים בשם עבדים ושפחות, רק אנו נקראים בשם בנים. וכמאמר חכמינו ז"ל[26]: "לא זז מחבבה עד [שקראה בתי]" לגודל אהבתו אותנו הוא משתעשע עמנו, ומתעטר עצמו במצותנו ועבודתנו, כמאמר חכמינו ז"ל, וכמאמר בתנא דבי אליהו[27] דתענוג ושעשוע של הבורא ברוך הוא וברוך שמו לומר תמיד שבחן של ישראל כשעושין רצונו.

ועל ידי זה בארנו לתרץ קושיא גדולה לכאורה, אשר לא דרכו בזה קדמונים מפרשי התורה: מפני מה כל הימים טובים אנו קוראים אותם בשם העצם הכתוב בתורה - אנו קוראים שבועות, ובתורה נקרא גם כן זה החג שבועות[28]; ויום טוב של סוכות, כתוב בתורה גם כן חג הסוכות[29]; ופסח אנו קוראים אותו פסח, אבל בתורה נקרא זה היום טוב חג המצות[30]. דכל מקום שכתוב בתורה פסח, מיירי בקרבן פסח [כמו שכתוב[31]] בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לה'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות [לה' שבעת ימים מצות תאכלו]. אבל היום טוב גופא נקרא בתורה חג המצות. ולמה נשתנה[32]? וגם חכמינו ז"ל בגמרא[33] קורין זה היום טוב פסח, ולא כפי שנקרא בתורה.

ובעזרת השם יתברך יבואר על נכון. הלא זה הדבר אשר דברנו[34] במאמרים הקודמים, שהקדוש ברוך הוא משתבח ומתפאר את עצמו בעמו בית ישראל. וכמאמרם ז"ל[35]: "תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו, [ו]מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ[36]". ותענוג של ישראל לומר שבחו של השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד[37]. עיין שם.

והנה הקרבן שנקרא פסח – הוא לשון חנינה, כמאמר הכתוב[38] ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל [במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל], וכפירוש רש"י ז"ל[39] (וכדמתרגמינן דבח חיס[40]). ומבואר בשם זה שבח של השם יתברך ברוך הוא, שחמל על עמו בית ישראל.

ובשם היום טוב שנקרא חג המצות – מבואר הטעם בכתוב[41] עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו [ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם]. ומהאי טעמא נקרא חג המצות – שיצאו מיד, שלא היו מתעכבים כלל. ואדרבה, היו מזורזים במצות ה', עד שלא היה באפשר להתחמץ העיסה.

וזהו שבח ישראל, וכמאמר הכתוב[42] זכרתי לך חסד נעוריך [אהבת כלולותיך] לכתך אחרי במדבר [בארץ לא זרועה], וכפירוש רש"י ז"ל שם[43]. השם יתברך זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה.

ולפי זה מתורץ: דהתורה היא מפי הקדוש ברוך הוא, קורא זה היום טוב חג המצות – רומז שבח ישראל, והשם יתברך אומר תמיד שבח של ישראל. אבל חכמינו ז"ל, ואנחנו עמו בית ישראל, קוראין זה היום טוב פסח – דשם זה מורה שבח של הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, כנזכר לעיל[44].

ואנו אומרים שרמזו חכמינו ז"ל במסכת תענית[45] ובכמה מקומות[46] ברבותינו הקדושים שאמרו על עצמן "ולא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין" – דמבואר בתנא דבי אליהו,[47] וכל שכן לספר חס ושלום בגנות בית ישראל, או בגנות איזה פרט נפש מישראל. רק כל ימיו או תהלת ה' ידבר פיו[48], או לספר בשבח בית ישראל. נמצא, כל ימיו הולך בתפילין: אם מדבר בשבח ברוך הוא – מתלבש את עצמו בתפילין דישראל, ואם מספר בשבח ישראל – מתלבש את עצמו בתפילין דמארי עלמא, שכתוב בהם שבח ישראל.

וזה אמרם ז"ל שלא הלכו ארבע אמות בלא תפילין – שכל ימיהם לא דברו שיחה בטלה, רק להודות ולהלל את ה' ברוך הוא וברוך שמו, או להמליץ טוב על עמו ישראל, שימצאו חן בעיני אלקינו להשפיע להם רב טוב וברכה. אמן סלה.

[נוסח אחר, מובא בספר פתגמין קדישין]

הנה  איתא בגמרא[49]: "הני תפילין דמארי עלמא, מאי כתיב בהו. אמר ליה: ומי כעמך ישראל [גוי אחד בארץ[50]. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב[51]] את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. ופירש רש"י ז"ל: האמרת – לשון חטיבה ושבח.

כי הנה בתפילין של השם יתברך כתוב שבחם של ישראל הקדושים, כמו שאמרו בגמרא הנזכרת לעיל[52] שבתפילין של ראש ושל יד כתובים אלו הפסוקים כי מי גוי גדול[53], ומי גוי גדול, אשריך ישראל[54], ומי כעמך ישראל. נמצא, בחינת תפילין של השם יתברך הוא שמשבח ומקלס אותנו ישראל הקדושים.

ובתפילין של ישראל כתוב שמע ישראל [ה' אלהינו ה' אחד]. נמצא, בחינת תפלין של ישראל הוא שאנחנו מקלסין ומשבחין את השם יתברך הנכבד והנורא.

והנה העבודת קודש הזאת זהו עבודת איש הישראלי בעולם הזה כל ימי חייו, שמחויב האדם להודות ולהלל ולשבח ולקלס תמיד את השם יתברך במידותיו הקדושות, כידוע. וגם מחויב האדם ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קודש. ולראות תמיד בעיני פקיחא וחכימא בעינא טבא את מידותיהם הטובים והישרים. ורק להלל ולשבח ולקלס את ישראל עם קודש, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ובודאי מעשי אבות יירשו בנים, ועמך כולם צדיקים.

ובודאי הבא לטהר עצמו במדה טובה זאת הקדושה, מסייע לו השם יתברך, שלא יראה שום רע חס ושלום בישראל עם קודש.

כי זהו כלל בעבודת השם יתברך: כי מי שאין בו מדה טובה הזאת לראות תמיד רק טוב וישר בישראל, ואין בו מדה הטובה הקדושה לספר תמיד בשבחי ישראל, ושישראל יהיו משובחין ומפוארין תמיד בעיניו. ואין בו המדה הטובה הקדושה ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קודש, אזי ידע נאמנה שלא יזכה כל ימי חייו לכנוס בפתח שער עבודת הבורא באמת. שזהו השער לה' צדיקים יבואו בו[55].

וזה שאמר התנא[56] "תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בלא תפילין".

הנה מה מאוד יפלא מאמר הלזה: כי איך אמר שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, כי הלא בשבת ויום טוב אין מניחין תפילין. ואפילו בחול נמי, בהיותו בבית המרחץ אזי מוכרח להיות שם בלא תפילין.

אמנם ביאור הדברים, כי הנה התנא מורה דרך הטוב והישר לכנוס בעבודתו יתברך... היינו, שתמיד כל ימי חיי "הלכתי בתפילין" – היינו, או שהלכתי בתפילין של השם יתברך. דהיינו,  ששבחתי וקלסתי את ישראל עם קודש במידותיהם הטובים והקדושים, שזהו תפילין של השם יתברך, כנזכר לעיל. ואמר שכל ימי חייו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל[57] עם קודש. מחמת גודל קדושת עיניו הטובים. כי באיזה בחינה הם העינים, בחינת כאלו הם רואים, כידוע.

או שהלכתי בתפילין של ישראל – דהיינו, ששבחתי וקילסתי את השם יתברך במדותיו הקדושות. וזהו תפילין של ישראל, כנזכר לעיל.

נמצא, זאת היה תמיד עבודתי עבודת הקודש כל ימי חיי, תמיד בלי הפסק: או לספר בשבחי השם יתברך, או לספר בשבחיהם של ישראל עם קודש.

וזהו שהיה מרגלא בפומיה של הצדיק החסיד המפורסם מורנו ורבנו הרב זושא מק"ק האניפאלי לומר תמיד: רבונו של עולם, עמך ישראל בודאי טובים הם. כי מה אתה אומר שלא כן הוא חס ושלום, הלא יהיו פסולין חס ושלום התפילין שלך. אלא ודאי, ועמך כולם צדיקים[58].

אמן.

פתגמין קדישין, יב, א.

זכירת מתן תורה

ענין זכירת מתן תורה – לזכור גודל אהבת השם יתברך אותנו אהבה עזה כשנתן לנו תורתו הקדושה, אשר בה נאמר[59] ואהיה אצלו אמון [ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת]. ותרי"ג מצות הנקראים "עטין"[60], ליתן עצה היעוצה לאדם, עצת ה' היא תקום[61], האיך להפשיט את עצמו מגשמיותו[62], לדבק את עצמו בבורא יתברך שמו.

וחכמינו ז"ל אמרו[63]: "קיים אברהם אבינו כל התורה [כולה]", עד שלא ניתנה - מחמת שהיה מתחזק ומתגבר את עצמו נגד היצר הרע, והיה מזדכך החומר שלו, עד שבא להתפשטות הגשמיות, והיה דבוק בהשם יתברך דבקות עצמיות, עד שהשיג כל המצוות[64].

ועל פי זה פירשנו בהגדה: אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו – ולכאורה, מה תועלת היה בקריבת הר סיני זולת התורה?

ועל פי זה יבואר על נכון, שמבואר בזוהר הקדוש[65] ובמדרש[66] שבעת עמדם על הר סיני היו כל כך בהזדככות החומר, כמו אדם הראשון קודם החטא וכמלאכי השרת. ואם היו נשארים במדרגה זו, היו יכולים לדבק בבורא יתברך שמו בכל עת ובכל רגע, אף בלא נתינת התורה. כי היו משיגים בשכלם הזך כל המצוות, כמו אברהם אבינו עליו השלום.

אך כיון שאפשר להשיג המצוות, למה לנו התורה?

ויבואר: כי הלא הוגד לכם מראש[67], שכל כוונת השם יתברך מכל פעולותיו, לטובת עמו בית ישראל. ומשמים הביט ה' ראה את כל בני [ה]אדם[68], שלאו כל מוחא סבל דא[69], שיוכל לבוא למדרגה כזו כאברהם אבינו עליו השלום, להשיג כל המצוות מפאת שכלם. לזה, נתן לנו התורה הקדושה, לתת לפתאים ערמה[70]. שבראות איש הישראלי כל הכתוב בה לחיים[71], לידע את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה האדם[72], וחי בהם[73].

היוצא מזה, שבזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל[74], יודעים כל אחד ואחד לקיים מצות ורצון הבורא יתברך ברוך הוא. אפילו מי שלא בא להתפשטות הגשמיות כאברהם אבינו עליו השלום[75] וכל האבות והצדיקים שקודם מתן תורה.

ועל פי זה פירשנו הפסוק[76] שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, על דרך משל:

שני בני אדם שנתעשרו. אחד נתעשר על ידי עמל מלאכה שנתייגע עד שנתעשר, והשני נתעשר בלא יגיעה, רק מצא מציאה ונתעשר. אפס, החילוק הוא: שלזה בא העושר ביגיעה, ולזה בא העושר בלא טורח ובלא עמל ויגיעה.

וזה אמר דוד המלך עליו השלום:

שש אנכי על אמרתך – מה שאמרת לנו התורה, ולא הצטרכת אותנו להשיג התורה מדעתינו,

כמוצא שלל רב – כמי שמצא מציאה, שבא לו העושר שלא ביגיעה.

ועל פי זה יבואר דברי חכמינו ז"ל בפסחים:[77] "דרב יוסף עבדו ליה עגלא תילתא בעצרת, ואמר: אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא".

דלכאורה, אינו מובן: דבודאי מדת רב יוסף היה שלא להתפאר עצמו.

ולפי דברינו יבואר: דאדרבה, רב יוסף השפיל את עצמו בתכלית הענוה. ואמר: בשלמא אי הייתי במדרגה זו להשיג התורה מפאת שכלי, על ידי התפשטות הגשמיות, ולא הייתי צריך לזה היום שנתנה בו תורה – לא הייתי צריך לשמוח כל כך הרבה בזה היום נתינת התורה.

אבל האמת, "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" – פירוש: דמשום קבלת התורה שנתנה ביום זה, משום הכי ליכא כוותי בשוקא. אבל בלא נתינת התורה, אז הייתי גם כן כמו יוסף בשוקא. ולא הייתי משיג התורה מעצמי ומדעתי. אם כן, כיון דזה היום עשה ה' לי - שאוכל לבוא למדרגה זו, על כן נגילה ונשמחה בו. וזה שאמר "חדאי נפשיא".

והנה גודל מעלת תהלת צדקת רב יוסף, בוודאי היה תמיד בהתפשטות הגשמיות להשיג התורה. אפס, לגודל ענותנותו השפיל עצמו.

ומזה תוכחת מגולה לבני אדם, להשפיל את עצמו בתכלית השפלות, כמאמר חכמינו ז"ל[78]: "מאוד מאוד הוה שפל רוח".

אמן סלה.

זכירת המן

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח, ב-ה)

ענין זכירת המן. פעולה הנמשכת מזכירה זו: בשום האדם אל לבו מאמר חכמינו ז"ל[79]: "והלכת בדרכיו[80] – מה הוא רחום [וחנון, אף אתה רחום וחנון]". וכמו שהשם יתברך פרנס אבותינו במדבר וכן בכל דור ודור, כן מהראוי לנו לרחם על עניים ואביונים, ולפרנס אותם כיד ה' הטובה עלינו[81].

ועל פי זה פירשנו הפסוק[82] והמן כזרע גד הוא – ידוע[83] שכל טעמים שאדם היה חומד שירגיש במן, היה טועם. ואיתא[84]: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".

נמצא, לפי דברי חכמינו ז"ל, העני משפיע יותר לבעל הבית ממה שמשפיע בעל הבית להעני. כי בעל הבית נותן לו דבר גשמי, ממון או אוכל. ובעבור זה יושפע עליו רב טוב וברכה, והוא דבר רוחני.

כן הענין במן, שהיה מזונו של אדם, והוא קצת דבר גשמי כשבא לעולם התחתון הזה. והאדם כשעלה ברעיונו שירגיש במן איזו טעם במיני מטעמים, ותיכף ומיד נשפע הטעם ההוא במן, והרגיש האדם את הטעם הזה, ההשפעה הוא דבר רוחני.

וזהו פירוש:

והמן – היה בו כח,

כזרע גד – כי ג'ד' הוא "גומל דלים"[85].

ופירושו: כמו בצדקה שאדם נותן לעני יש בו שתי בחינות של השפעה, השפעה לעני הוא דבר גשמי, והשפעת העני לבעל הבית הוא רוחני, כמו כן במן. דהשפעת המן לישראל כשבא לעולם, זה היה דבר גשמי קצת, שהיה בו ממשות. והשפעת ישראל למן שיקבל טעם כפי מחשבתם, הוא דבר רוחני.

וזה שאמר והמן כזרע גד הוא – כזריעה של צדקה, על דרך הכתוב[86] זרעו לכם לצדקה.

כן הוא [בשינויי לשון קלים] בקדושת לוי, פרשת בהעלותך

כי האדם הנותן צדקה, הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו: "יותר ממה שבעל הבית עושה [עם העני, העני עושה עם בעל הבית]". אם כן, העני גם כן משפיע בבעל הבית. אפס החילוק: שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי, והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני. דהיינו, שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה.

וכן היה במן. שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו, דהוא קצת גשמי. וישראל השפיעו במן דבר רוחני, כמאמר חכמינו ז"ל: "כל מה שבקשו לטעום במן, היה טועמין".

נמצא, המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו. וגד - ראשי תיבות: ג'ומל ד'לים.

וזהו והמן כזרע גד - הוא שהמן היה בו ענין גומל דלים. שזה משפיע לזה גשמי, וזה משפיע לזה רוחני. כמו כן היה במן: המן השפיע להם גשמי לישראל, וישראל השפיעו בו רוחני.

וזהו כזרע גד - כזריעה של גומל דלים, וזריעה נקרא צדקה, כמאמר חכמינו ז"ל זרעו לכם לצדקה.

זכירת ארץ ישראל

=

זכירת מעשה העגל

=

זכירת מרים

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כד, ט)

מוטל על כל איש חי רב פעלים[87] לומר זכירת מרים בכל יום. להיות לזכרון בין עיניו, שלא נברא הפה והלשון רק להגות בתורה ותפלה, ולא לדבר דברי הבאי, וכל שכן לשון הרע ורכילות וכזבים, חס ושלום.

ונבאר מה שאמרו בני גד ובני ראובן[88] גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ומשה רבינו השיב להם בהיפוך[89] בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו.

הלא זה הדבר אשר דברו חכמינו ז"ל[90], והזהירו באזהרות גדולות להדבק במדות הבורא ברוך הוא, מדת אמת, ואל ישעו חס ושלום בדברי שקר[91] וכזבים, חס ושלום. כי מותר האדם מבהמה אינו ניכר כי אם מפאת דבור הלשון. ודבור הוא כלי חמדה אשר נתן ה' במתנה למין האנושי יתר על כל הנמצאים. אם כן מהראוי הוא שלא להשתמש בכלי חמדה זו רק בדברי אלקים חיים, ואל יכשלו בלשונם לדבר כזבים ולשון הרע, חס ושלום.

וידוע המעשה שהובא במדרש תנחומא[92] ובירושלמי[93] שהלך אלכסנדר מוקדון לאיזה מדינה, ובאו שם שנים לדון לפני המלך מהמדינה. אחד קנה מחבירו חורבה ומצא בה אוצר, והיה רוצה להחזיר האוצר למוכר, באומרו שלא היה במחשבתו בעת הקנין רק החורבה לבד. וימאן המוכר ליקח האוצר, באומרו שבדעתו היה בעת המכירה שמוכר לו החורבה וכל מה שבתוכה. ופסק המלך יעויין שם.

ואמר אלכסנדר שאם היה דין זה במדינתו, היו הורגים המוכר והלוקח, והאוצר לגנזי המלך. ושאל לו המלך: אם מאיר השמש במדינתו, ואם יורד מטר? ואמר לו אלכסנדר: הן. אמר לו המלך שהיא בזכות הבהמות. הוי, אדם ובהמה תושיע ה'[94] – בשביל בהמות מושיע ה' לאדם. ואלו היו מחזיקין במדת אמת, היו נזונין בזכות עצמן, כמו במדינה ההיא, שהמוכר והלוקח היו מדברים בפיהם את אשר עם לבבם. לכן היו נזונין בזכותן, לא בשביל בהמות.

וזה ענין בני גד ובני ראובן שאמרו גדרות צאן [נבנה למקננו פה וערים לטפנו] – הקדימו צאנם לטפם, כפירוש רש"י ז"ל[95]. דפעמים אדם ניזון בזכות בהמה. אם כן, הבהמה יותר במעלה מאדם, כאמור אדם ובהמה תושיע ה'.

ומשה רבינו הורה להם דרך ישרה שיבור לו האדם[96]: להתנהג במדת אמת, לשמור פיו ולשונם מדברי כזבים ולשון הרע, חס ושלום. ולכן אמר להם בנו לכם ערים [לטפכם וגדרות לצאנכם] והיוצא מפיכם תעשו – שתשמרו הדבור, לקיים מוצא שפתימו, אזי תהיו נזונין בזכותכם, לא בזכות הבהמות.

ולזה הקדים טפם לצאנם – כי כשאדם הולך באמת, בודאי הוא יותר במעלה מהבהמה. ואדרבה, הוא הגורם להביא רב טוב וברכה וחיים ושפע בעולם לכל הנמצאים, וכולם נזונין בזכותו, ועל פיו צוה ה' את הברכה חיים עד העולם[97].

ונבאר פסוק בפרשת "מטות":[98] וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. שָׂא [אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה] אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה. [וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה. וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהֹוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן. מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת ה'. וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה']. וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.

והקשה הרמב"ן ז"ל: למה לא נזכר בפסוק ויעשו ראשי אבות העדה, כמו בצווי של השם יתברך[99].

הן אמת נכון הדבר[100] שאדם השלם לא יושלם בתכלית השלימות, עד שיבוא למדרגת בכל דרכיך דעהו[101]. שיהיו עיניו פקוחות על כל דרכיו ועניניו שהיא בלתי לה' לבדו. וכשעובד עבודת הקודש בתורה או בתפלה, יהיו עיניו ולבו רק בלתי לה' לבדו, לא להנאתו, חס ושלום. וביותר צריך לזרז כשעוסק בטובות הזמניות ההכרחיים, כגון אכילה ושתיה ושאר תאוות גופניות, שיפלס מעגל דרכו שיהא דבוק בהבורא יתברך שמו.[102]

ועל זה צריך האדם הדשלם להחזיק את עצמו בתגבורת גדול נגד היצר הרע, שלא לנטות אחר הנאתו וטובות גשמיות. אך יעמוד חי לפני ה'[103].

וזה פירוש ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך[104] - התורה, כשמה כן היא, מורה לנו עצה היעוצה לאדם[105], כשעשית הטוב – מה שהוא טוב לגוף, אך חס ושלום לא על פי איסור. כגון (האכילה והשתיה והעונה), שלא תהא מתכוין להנאתך, רק בלתי לה' לבדו.

ובזה יבואר: כי המכס היה אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן, ואחד מחמשים היה ללוים שומרי משמרת משכן ה'. וראשי אבות העדה לא לקחו כלום מהמכס ההוא.

ולכן התורה מעידה עדות נאמנה, ויעש משה ואלעזר הכהן – מה שקיימו מצות ה' בשא את ראש (ה)מלקוח, לא היו מתכוונים להנאתם.

רק, כאשר צוה ה' את משה – לקיים גזירת המלך, מלכו של עולם.

ולכן לא נזכר ראשי אבות העדה – כי הם שלא לקחו כלום מהמכס, לא היה רבותא מה שקיימו מצות ה'. אך משה שהיה מהלוים, ואלעזר הכהן, לקחו מהמכס ההוא, ולא נתכוונו לזה, רק למלאות דבר ה' עליהם.

התורה מעידה עדות לישראל[106], כאשר צוה ה' – וממנו יראו וכן תעשו[107], לקשר כל עניני גשמיים הנאותין לאדם בהבורא יתברך שמו.

ועל ידי זה יבואר על נכון לתרץ קושית הריב"ש[108] ז"ל דמקשה: לאיזו צורך הזכירה התורה סכום של כל מין ומין כמה היה?

ולפי דברינו יבואר: דהתורה בא להודיע מודעת זאת לכל באי עולם[109], גודל מעלת ותהלת משה רבינו עליו השלום ואלעזר הכהן, שעשו כאשר צוה ה'. ולא חשבו להנאתם, רק למלאות רצון קונם וחפץ צורם. ואם כן, כל מה שהעשיה נמשך ביותר, שהיה מנין רב והוצרך על זה זמן רב, ואף על פי כן חשבו בכל הזמן הארוך בשביל השם יתברך, הוא יותר רבותא מאם היה העשיה בזמן מועט.

ומהאי טעמא כתבה התורה סכום של כל מין כמה היה. דאם לא היה נזכר בתורה, היינו סבורים שהמנין היה דבר מה והיה הזמן מועט, ולא היה רבותא כל כך שמחשבתם היה חבוקה ודבוקה בהשם יתברך. ולזה הזכירה התורה שהיה מנין רב, ומנין כזה צריך המשך הזמן. ואף על פי כן, כל הזמן שעשו, לא היו מתכוונים להנאתם, רק בלתי לה' לבדו. ואלקים הבין דרכם ומקומם, שלא עלתה בלבם, רק למלאות דבר ה'.

בזה רמז לנו בתורה שיאמר כל אדם "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"[110], להיות דבוק בהשם יתברך בכל עת ורגע, אפילו כשעוסק בדברים גשמיים. ואז טוב לו בזה ובבא. אמן.

זכירת עמלק

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה, יז-יט)

פעולת הזכרון הזה: לעורר רוח בני האדם העולה למעלה[111], לשנוא את הרע ולאהוב את הטוב. כי גאולתינו ופדיון נפשינו תלוים בו. על כן האדם השלם יהיה נוכח ה' דרכו[112], וכל מעשיו יהיו הלוך ונסוע[113] לקרבה אל ה' ולדבקה בו[114].

[מכאן והלאה, איננו מופיע בכל הדפוסים]

ולפי הקירוב שיתקרב האדם לה', לפיכך תהיה הריחוק לאומות, ונמחה זכר עמלק, "כשזה קם [זה נופל]"[115].

ונבאר פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך [בצאתכם ממצרים]. אשר קרך בדרך ויזנב בך [כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע] ולא ירא אלהים. והיה בהניח [ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח].

וידוע שעמינו עם בית ישראל, זרע קודש[116] נטעי נאמנים[117], שונאים את האומות על שתי בחינות:

בחינה אחת, מצד מה שגוזלין וחומסין אותנו ומעיקים לנו בכל עת. מי שאמר לעולם די, יאמר לצרותינו די[118]. וזה השנאה הוא דרך טבע, ויכול כל אדם לשנוא אותם.

אך איש המשכיל ונבון ודבק בעבודתו יתברך שמו, ונשתרש בלבו אהבת הבורא יתברך שמו, עליו אמר הכתוב[119] אוהבי ה' שנאו רע. וזה השנאה הוא שנאה שאינו תלוי בדבר[120]. רק שנאה עצמיות בלב ונפש על שהם בסוד ה' ומרוחקים מתורתו ומעבודתו של הבורא יתברך שמו.

וזה פירוש הפסוק זכור [את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים]. אשר קרך – זה השנאה הוא בחינת אחת, מצד אשר קרך ויזנב בך - שהיה צר ומעיק לך.

ומסיים הפסוק ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים – שעדיין לא הגעת למעלת היראה של הבורא ברוך הוא מצד רוממות וגדולת, אז אתה שונא אותם מבחינת אשר קרך [בדרך ויזנב בך].

והיה בהניח [לך ה' אלהיך] מכל אויביך – לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע[121], שהוא האויב והשונא הגדול לאדם[122]. ובהניח לך, יתגבר יצר הטוב על יצר הרע.

בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך – שתבא לארץ הקדושה, ויהיה מורה קדושת הארץ עליך.

אז תהיה בבחינת תמחה את זכר [מטושטש]... - שתהיה שונא אותו בבחינת מה שלא קבלו עול מלכות שמים, וזה מתחת השמים.

ואחר הזכירות יאמר זה

(מספר הזכירה של הרב הגאון הקדוש בעל קדושת לוי זלה"ה)

רבונו של עולם,

=

---

[1] ברא"ר פי"ד, ט: "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מאי טעמא כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) - כל הנשימה תהלל".

[2] ישעיה סג, ט: בכל צרתם לא [לו] צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

[3] יעוין קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויצא: "ויפגע במקום - רצה לומר: לבד מזה הצער של זרעו, הרגיש ופגע בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם אשר בכל צרתם לו צר, וחשש יעקב מאוד על צער שכינה כביכול". ויעוין עוד שם, פרשת כי תשא, ד"ה כי תשא: "הנה מאהבת ה' את עמו ישראל, ובכל צרתם לו צר, ונותן להם עצה להמלט נפשם מיד שונא".

[4] פרשת נצבים, ד"ה או יבואר לשון והותירך.

[5] דברים ל, ט

[6] על פי תהלים לא, כ: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. וברש"י שם: "מה רב טובך - ידעתי לעולם הבא יש שכר טוב ליראיך...".

[7] פרשת בשלח, ד"ה סוס ורוכבו.

[8] שמות טו, א

[9] שמות טו, א. שם שם, כא.

[10] שם שם, ג: מרכבות פרעה וחילו ירה בים.

[11] רש"י שם שם, א: "מלמד שהיו עולין לרום, ויורדין לתהום".

[12] יעוין שמו"ר פכ"א, ז. ויעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה איתא במדרש: ...שיצאו [בני ישראל ממצרים] בלילה - שהיה חושך מהשכל, דלאו מצד זכותם יצאו, כמאמר חכמינו ז"ל דקטרג השר מה נשתנו כו', רק מצד רחמי השם יתברך יצאו".

[13] על פי בראשית נ, כ: ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה...

[14] על פי מגילה ג, א: "מאן דמיבעית, אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי".

[15] יעוין ספר המידות לר"נ מברסלב, ערך שמחה, אות ט: "כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזהו צדיק".

[16] שמות יד, כה

[17] על פי ישעיה סו, יד: וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה' את עבדיו...

[18] על פי תהלים קיח, יא: סבוני גם סבבוני...

[19] על פי סדר קידוש ליל יום טוב: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון.

[20] זוהר חדש יתרו לא, א

[21] אבות פ"ג מי"ד: "...חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם". וכן בבבא בתרא י, א: "אנן קרוין בנים, דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם". ובשבת, לא, א: "ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל".

[22] שמות ד, כב

[23] תהלים קכג, ב

[24] יעו' בבא בתרא י, א: "אתם קרוים בנים וקרוין עבדים. בזמן שאתם עושין רצונו של מקום, אתם קרוין בנים. ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום, אתם קרוין עבדים".

[25] שמואל ב כג, א: ...נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל.

[26] יעוין פסיקתא דרב כהנא פ"א, ג: "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי...". ובשמו"ר פנ"ב ה. במב"ר פי"ב, ח: "...כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת..., לא זז מחבבן עד שקראן אחותי... לא זז מחבבן עד שקראן אמי"

[27] תנא דבי אליהו פי"ז

[28] דברים טז, י: ועשית חג שבועות לה' אלהיך...

[29] ויקרא כג, לד: ...בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'.

[30] שמות כג, טו: את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות... ועוד מקראות רבים.

[31] ויקרא שם, ה-ו

[32] על פי "מה נשתנה" הנאמר בהגדה של פסח.

[33] כן הוא לשון חכמים במשנה, גמרא ומדרשים. אכן בלשון תורה לעולם אין החג נקרא פסח, ואולם בלשון חכמים יש ובא שמו כחג המצות, יעוי' ראש השנה ו, ב: "דאקדשה בתר חג המצות" וכתב הריטב"א שם: "ומיהו תמיה מילתא, אמאי נקט תלמודא האי לישנא? ואפשר היה לומר: דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות".

[34] על פי שמות יד, יב: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים...

[35] ברכות ו, א: "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם - שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

[36] שמואל ב, ז, כג: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו.

[37] דברים ו, ד

[38] שמות יב, כז

[39] יעוין בפירוש אבן עזרא שם: ...והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה פסח".

[40] תרגום אונקלוס שם: "ותימרון דבח חיס הוא קדם ה' די חס על בתי בני ישראל במצרים..."

[41] שמות שם, לט

[42] ירמיה ב, ב

[43] פירוש רש"י שם: "...ומה הוא חסד נעוריך [לכתך אחרי במדבר] - לכתך אחר שְׁלוּחַי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך, כי האמנתם בי"

[44] ואופן אחר של הסבר יעוין מאור ושמש רמזי פסח, ד"ה והנה: "...ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות - מפני שעיקר הגאולה היה על ידי השפעת המוחין עילאין אל הפה. וזהו פסח – נוטריקון: פה סח".

[45] תענית כ, ב (וכן במגילה כח, א): "שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: ...ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

[46] יומא פו, א: "רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין". סוכה כח, א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

[47] תנא דבי אליהו רבה פ"ב: "אמרו חכמים: כל זמן שבני אדם מבטלין מן התורה, מבקש הקב"ה להחריב את העולם". ובתנא דבי אליהו זוטא פט"ז: "על שדה איש עצל עברתי (משלי כד, ל) - זהו שיושב בטל ואינו שונה".

[48] על פי תהלים קמה, כא: תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד.

[49] ברכות ו, א

[50] דברי הימים א יז, כא

[51] דברים כו, יז-יח

[52] ברכות שם: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? אמר ליה: כי מי גוי גדול. ומי גוי גדול. אשריך ישראל. או הנסה אלהים. ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי? אלא כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול דדמיין להדדי - בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל - בחד ביתא, או הנסה אלהים - בחד ביתא, ולתתך עליון - בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה.

[53] דברים ד, ז-ח: כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום.

[54] דברים לג, כט: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך.

[55] תהלים קיח, כ

[56] יומא פו, א

[57] במדבר כג, כא

[58] ישעיה ס, כא

[59] משלי ח, ל

[60]

[61] על פי משלי יט, כא: רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

[62] בענין הפשטת עצמו מגשמיות (או, בלשון אחר, הפרדת עצמו מגשמיות, וכן "פרישות והזדככות הגופניות"), יעוין קדושת לוי פרשת תזריע, ד"ה או יבואר אשה: "...הקדוש ברוך הוא מתפאר עם עבודות בניו, אשר הם מלובשים בגוף העב והחומר, ואף על פי כן נותנים את לבם בכדי להפשיט את הגשמיות ולהלביש את עצמם ברוחניות ובקדושת הבורא כביכול". ושם, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח: "הכלל: במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא, בקל יכולים לכבוש אותם. ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ, אז אי אפשר לכבוש אותם אם לא בהתפשטות הגשמיות". ושם, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא: "...עוד טובה יגיע לך על ידי שתתעורר עצמך במעלת הקדושה מצד מעשיך הטובים, אז יהיה מקום להתעוררות עליון להיות זמן רב אצלך... שלח תשלח את האם - פירוש: שלח מלשון הפשטה. והיינו, להפשיט אותך מגשמיות כשאתה רוצה".

[63] יומא כח, ב

[64] יעוין קדושת פורים, קדושה ראשונה הרחבת דברים בענין זה. ועוד בהסבר הדברים יעוין קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ומלכי צדק: "וקרבנו אל השכל איך ידע כל התורה. אך מחמת שאברהם אבינו הפריד את עצמו מגשמיות..."; שם, פרשת ואתחנן, ד"ה וירד; שם, שם ד"ה ושמרת.

[65] זוהר א, נב, ב

[66] שיהש"ר פ"א, ד

[67] על פי ישעיה מ, כא: הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם...

[68] תהלים לג, יג

[69] על פי תיקוני זוהר, קטז, א: "דלאו כל מוחא יכיל למסבל האי".

[70] על פי משלי א, ד: לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה.

[71] על פי ישעיה ד, ג: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים.

[72] על פי שמות יח, כ: והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

[73] על פי ויקרא יח, ה: ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'.

[74] דברים ד, מד

[75] יעוין קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ומלכי צדק: "...אברהם אבינו הפריד את עצמו מגשמיות, וראה הרמ"ח אבריו שכל אבר חיותו ממצוה, וכל אבר ואבר יש לו מצוה שמחיה אותו".

[76] תהלים קיט, קסב.

[77] פסחים סח, ב

[78] אבות פ"ד מ"ד.

[79] כן כתבו המפרשים, יעוי' רבינו בחיי, שמות טו, ג: "והלכת בדרכיו, ואמרו רז"ל: מה הוא רחום אף אתה היה רחום", פירוש חידושי ריטב"א שבועות לה, ב. וכן שם, ע"ז ז, א. מהר"י קארו, דברים כח, ט, ספר חרדים פי"ד ועוד. אכן בחז"ל נדרשו הדברים על הכתוב זה אלי ואנוהו (שמות טו, =): "אבא שאול אומר: נדמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון"

[80] דברים כח, ט

[81] על פי עזרא ח, יח: ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו...

[82] במדבר יא, ז

[83] יומא עה, א: "רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו [=קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים] לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן".

[84] ויק"ר פל"ד, ח. רו"ר פ"ה, ט. ילק"ש תורה תרסה. שם נ"ך, תרד.

[85] שבת קד, א: ...אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו... ג' ד' - גמול דלים. מאי טעמא פשוטה כרעיה דג' לגבי ד'? שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דד' לגבי ג'? דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דד' מג'?  דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף מיניה".

[86] הושע י, יב

[87] על פי שמואל ב כג, כ: ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל...

[88] במדבר לב, טז

[89] שם שם, כד

[90] ספרי עקב מט

[91] על פי שמות ה, ט: תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר.

[92] תנחומא אמור, ו

[93]

[94] תהלים לו, ז

[95] רש"י במדבר שם: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם".

[96] על פי אבות פ"ב מ"א: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם".

[97] על פי תהלים קלג, ג: ...כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

[98] במדבר לא, כה-לא

[99] רמב"ן שם שם: "וטעם ויעש משה ואלעזר הכהן ולא הזכיר הנשיאים", והשיב בשני אופנים שונים: א. "כי בידוע שעשו מצות משה שהוא השליט עליהם...". ב. "ואולי הטעם בכאן: כי שם צוה שיהיו שם אבות העדה, בעבור שהוא דבר שבממון, ולא יחשדו את אלעזר שיקח יותר מן המצווה לו, והמצוה רשות בהם. והם אמרו: 'חלילה לנו, כי מלאך ה' הוא', ואין צורך להיותנו שם".

[100] על פי דברים יג, טו: ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר...

[101] משלי ג, ו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ובברכות סג, א: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך".

[102] יעוין תולדות יעקב יוסף, פרשת וארא, אות ב: "...שיתן הדעת בכל דרכך דעהו - שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי [=הבעש"ט] דברים פרטיים בזה, איך יתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו, ולחבר האהל להיות אחד". וכן, שם, פרשת תרומה. ושם פרשת אמור, אות ו: וזהו בכל דרכך דעהו שהיא "פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה" - שבכל דבר ודבר שעושה אפילו גשמי יראה לייחד ד' אותיות הוי"ה. כי כל אכילה ושתיה ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות ושאר משא ומתן, הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו".

[103] על פי ויקרא טז, י: והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו..."

[104] דברים יב, כח

[105] יעוין צדקת הצדיק אות נט: "תורה נקרא לשון מורה דרך, שהוא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים, שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא "עוסק בתורה", רק כמו שאמרו חז"ל (מדרש איכה פתיחתא א') המאור שבה מחזיר למוטב". וכן ברסיסי לילה אות מג: "זהו העיקר של התורה - שהיא מורה דרך, דזהו שם תורה. והיינו, שיקבלו ממנה. וזהו העיקר אצל ישראל לקבל אור התורה, ואין מסתפקים בתורה עצמה".

[106] על פי תהלים קכב, ד: ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'.

[107] על פי שופטים ז, יז: ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו...

[108] =

[109] על פי ישעיה יב, ה: זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ, ומנחות פו, ב: "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".

[110] על פי תנא דבי אליהו פכ"ה: "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב"

[111] על פי קהלת ג, כא: מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ.

[112] על פי שופטים יח, ו: ויאמר להם הכהן לכו לשלום נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה.

[113] על פי בראשית יב, ט: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה.

[114] על פי דברים יא, כב: ...ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.

[115] יעוין רש"י בראשית כה, כג: "מלאם יאמץ - לא ישוו בגדולה. כשזה קם, זה נופל". והתפרש הדבר רבות בכתבי ר' צדוק הכהן בפנים שונות: "...נתברר עומק הדביקות דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל לעין כל. דהיינו, כשעומק לבם דבוק בה' יתברך. וממילא, כשזה קם זה נופל, ונמחה ראשית דרע מן העולם לגמרי" (דובר צדק, מסכת עבודה זרה אות ג); "כפי ריבוי התחדשות חכמת תורה שבעל פה של חכמי הדור, כן הוא הריבוי בהנפשות מישראל שבאותו דור. וכנגדו, המחיה מזרע עמלק. שכשזה קם, זה נופל" (פרי צדיק, קדושת שבת, מאמר ז); "...מחיית עמלק, שהוא התעוררות קדושת הברית שבתולדה דזרע ישראל. וכשזה קם זה נופל, כי הם זה לעומת זה, ואם מלאה זו חרבה זו" (ישראל קדושים אות ח); "על ידי הריבוי דישראל, ממילא בא המיעוט לזרע עמלק. דכשזה קם, זה נופל" (ברסיסי לילה אות נח).

[116] על פי ישעיה ו, יג: ...זרע קודש מצבתה.

[117] על פי ישעיה יז: י: על כן תטעי נטעי נעמנים... וברש"י שם: "על כן כאשר נטעתיך מתחילה, נטעתי נטע נעמנים - שנים עשר בני יעקב".

[118] יעוין רש"י בראשית מג, יד: "ואל שדי - ...ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותינו".

[119] תהלים צז, י: אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם.

[120] על פי אבות פ"ה מט"ז: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם".

[121] יעוין רש"י דברים כא, יא: "ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

[122] יעוין ברא"ר פנ"ד, א: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) ...זה יצר הרע. בנוהג שבעולם, אדם גדל עם חבירו שתים שלש שנים בכרך, והוא קושר לו אהבה. וזה גדל עם אדם מנערותו ועד זקנותו, אם מצא בתוך שבעים הוא מפילו, בתוך שמונים הוא מפילו".