תורת אמך, נשיקת ספר תורה בקריאת התורה

פרק א

נשיקת ספר תורה בסדר התפילה בקריאת התורה

א. נשיקת ספר התורה בהולכתו מארון הקודש אל הבימה ובהחזרתו

הוצאת הספר מהארון, מסירתו לחזן. התיאורים שבידינו ביחס לדרך הוצאת ספר התורה מהארון לצורך הקריאה בו אינם מזכירים לא את נשיקת הפרוכת[1] לפני פתיחת הארון, ולא את נשיקת הספר עצמו, על ידי המוציא, ואף לא את נשיקת הספר על ידי החזן המקבל מאת המוציא[2]. ניתן לטעון שהיעדר הנשיקה הוא בשל השיקול ההלכתי של טרחא דציבורא[3] (=טורח הציבור[4]) שיש לו יישומים רבים, ובעיקר ביחס לקריאת התורה[5] (ואילו ביחס לנשיקת ספר התורה בהבאתו לקריאה ובחזרתו ממנה, וכן בנשיקתו על ידי העולה לקריאת התורה לא הועלה טיעון זה, שכן אלו דברים הנעשים על ידי הציבור כולו או חלק ממנו, ולא על ידי אדם בודד).

אפשר גם שפעל כאן שיקול נוסף: הרצון לשמר את הנשיקה כהבעה אישית פרטית ולהימנע מהכללתה בטקס הפומבי, הביא לרתיעה מפני הצגתה לעיני כל. שכן בעוד שהנשיקה של ספר התורה בהולכתו ובהבאתו מהארון אל הבימה נעשית בתוך הקהל עצמו, כמו גם הנשיקה של העולה לתורה העומד על הבימה בין קבוצת אנשים הסובבת אותו, הרי שהעולה אל ארון הקודש להוציא את ספר התורה הריהו נחשף לעיני כל קהל המתפללים, העיניים נשואות אליו, ומעשה הנשיקה נצפה על ידי כולם[6].

הולכת הספר אל הבימה. ספר התורה (ובזמנים מסויימים, מספר ספרי תורה, כאשר הקריאה היא מתוך כמה ספרים בתורה) מובל מהארון אל הבימה, ובדרכו זו הריהו עושה כברת דרך החוצה את בית הכנסת. שכן המבנה הארכיטקטוני של בית הכנסת בו נקבע מיקומה של בימת הקריאה באמצע בית הכנסת, ובמרחק מקום ממיקומו של ארון הקודש שבכותל בית הכנסת, מחייב איפוא את העברתו של ספר התורה ממקומו הקבוע שבארון הקודש אל הבימה לצורך הקריאה בו ולאחר מכן את החזרתו למקומו הקבוע. זיקה זו שבין שני מוקדי ענין אלו, הארון והבימה, והשלכתה על מנהגי הקריאה בתורה, מופיעה בויכוח העז שניטש במאה הי"ט בין "מתקני הדת" לבין האורתודוכסיה אודות מיקומה של הבימה. המחדשים ביקשו להעתיק את מקומה המסורתי של הבימה מאמצע בית הכנסת אל צידו של ארון הקודש, בעוד שהאורתודוכסים נלחמו בחירוף נפש נגד מגמה זו. 

נוהגי הולכת ספר התורה מארון הקודש אל הבימה השפיעו גם על הארכיטקטורה של בתי הכנסת.

לבד מהעקרון של העמדת הבימה במרכז בית הכנסת, ולא לצד ארון הקודש, מופיע הדבר כשיקול להתיר העתקת מקומו של ארון הקודש [למרות החומרה בה נתפס העתקת דבר ממקום שהתקדש בו], אם כתוצאה מכך "יהיה השולחן מופנה מכל צד"[7], יצויין שבאותו מקור הוא דן דווקא שבכך מתקיים נוהג של העולים לתורה, ואינו מציין משום מה את נוהג הולכת ספר התורה]

....ליד ה"ההיכל" סמוך לקיר עומדת תמיד התיבה.. המתפלל ניגש תמיד ליד התיבה העומדת על ידי הקיר ומתפלל, ורק בעת קריאה התורה מזיזים את התיבה באמצע בית הכנסת עד סיום הקריאה, ומחזירים אותה למקומה[8].

בדרכו של ספר התורה מהארון אל הבימה, הריהו מתקבל בנשיקה על ידי קהל  המתפללים. בספרות המנהגים מתוארת הנשיקה כ"מנהג", כך מתאר ר' אפרים זלמן מרגליות:

ונוהגים שכל אחד מקרב עצמו לראות הספר תורה משום "ברב עם [הדרת מלך]". וכל המתקרבים נושקים הספר תורה בפה, ואומרים "ישקני מנשיקות וכו'[9] [=פיהו כי טובים דודיך מיין"]. ואם אין יכול לנשק בפה, ינשק ביד[10].

הצגת דברים זו מציבה במרכז את ההתכנסות סביב התורה העובר על פני קהל המתפללים, התכנסות זו של "כל אחד" היוצא ממקומו ו"מקרב עצמו" אל ספר התורה העובר מתוארת כביטוי למתן כבוד לספר התורה ("ברוב עם הדרת מלך"). ובעומדם קרוב לספר התורה, הרי העומדים גם מנשקים את הספר, אם בפה (האפשרות המועדפת, שכן היא תואמת את האמירה הנלווית לנשיקה "ישקני מנשיקות פיהו") ואם ביד (כאפשרות משנית).

כחלק מכבוד ספר התורה אין המתפללים מסתפקים בהליכה לקראת הספר, בהתכנסות סביבו ובנשיקתו, אלא אף בליוויו, כאשר מתאר ר' אליעזר פאפו:

מצוה להשתחוות נגד הספר תורה, כשספר תורה פתוח ורואה הכתב. ונהגו לנשק הספר תורה כשמביאין אותו וכשמוליכין אותו. וכל מי שיכול לנשק בפה ואינו נושק כי אם נוגע בספר תורה ביד, לאו שפיר עביד. והכל כמנהג המדינה. וכל כי הא צריך פלס ומאזני משפט שלא לעשות חסידות יתירה ומילא דיוהרא. וכן טוב ללוות מעט הספר תורה ממקומו, אבל לא הרבה משום יוהרא, אלו דברים שאין להם שיעור[11].

אף פוסק בן ימינו, ר' גדליה פלדר, מתאר את נוהג נשיקת ספר התורה כמי שבא בעקבות ההתכנסות סביב ספר התורה:

נוהגים שמתקבצים סביב הספר תורה ומנשקים אותו, בשעת הוצאה והכנסה. וכשמוציאין הספר תורה מהיכל, כולם עומדים, וכן כשמכניסים אותו דכתיב "מפני שיבה תקום", ולמדו ספר תורה בקל וחומר מתלמיד חכם: אם מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן (קידושין לג)[12].

אכן תיאור זה שם עיקר את ההתקבצות סביב הספר ונשיקתו, ואין בו איזכור של ליווי ספר התורה לאחר מכן אל בימת הקריאה.

משום מה, הולכת ומסתמנת לאחרונה מגמה בספרי הלכה המיועדים לתלמידים צעירים, המגדילים את ערכו של ליווי ספר התורה וממעטים בערכה של נשיקת ספר התורה. כך למשל עשוי להיאמר כי "מצוה ללוות את הספר, משום כבוד התורה"[13], ואולם לא נאמר דבר ביחס לנישוק הספר. [התמוה הוא, שבציור הנלוה לספר נראים המלווים מושיטים אצבעותיהם לעבר הספר, ככל הנראה כשלב שלפני הנישוק. זאת ועוד, במרכז הציור ניצבת הדמות נשואת הפנים ומסביבה צעירים לימים, נשואים ורווקים, וגם ילד קטן, והלה מושיט במכוון את שתי אצבעותיו העליונות הגבוהות כלפי ספר התורה העובר על פניו[14].

למרבה הצעיר, אף בספרי הדרכה דידקטיים, חדשניים ומעודכנים, שמטעם משרד החינוך, העושים שימוש בעזרים ויזואליים כשקפים, נפקד מקומו של המרכיב הטקסי המלווה את קריאת התורה במעשה החינוכי על מפרטו החל מהוצאת ספר התורה מארון הקודש, עבור דרך מסירתו לשליח הציבור, הבאתו לבימה וכן הלאה, ושותפותם של כלל המתפללים במכלול המעשים הללו, ומקום נכבד בתוכם היא הנשיקה[15].

כברת הדרך אותה עושה ספר התורה הנישא על ידי החזן ממקומו שאצל ארון הקודש ועד לבימה עם שקהל המתפללים מתקבץ סביבו ומנשק את ספר התורה, גרר אחריו דיון מעניין: האם מותר – כחלק מכבוד ספר התורה – להרחיב את מסלול הולכתו של הספר, על מנת לאפשר למספר גדול יותר של אנשים לצורך נישוקו, או אולי אין זה מכבודו של הספר שהוא יטולטל אל קהל המתפללים והנכון יותר הוא שהם יבואו אליו לנשקו מאשר שהוא יובא אליהם.  

בעוד שגישת הפוסקים בעבר נטתה להחמיר "שאין ראוי ונכון לעשות כן, אלא ילך דרך ימין"[16], מסתמנת נטיה בימינו להתיר הדבר אם משום "דזה עצמו כבוד התורה"[17] (וראיה לדבר מנהג אחר, "שהרב דורש לכבוד התורה, הגם שאחוריו מופנות לעבר ארון הקודש, דזה עצמו כבוד התורה"[18]], ואם בשל שיקול של "שעת הדחק"[19]. תופעה זו שספר התורה הולך אצל המתפללים, ואין המתפללים הולכים אצל הספר, באה לידי ביטוי בתיאורי הנהגותיהם של צדיקים בפי חסידיהם המציינים כי "בהוצאת ובהכנסת ספר תורה [היה] הולך לקראתו ונשקו"[20], עצם ציון הדבר הריהו מורה כי הרי זו הנהגה שאינה כה מצויה .

החזרת הספר מהבימה לארון. מסלול הליכתו של ספר התורה מארון הקודש אל הבימה, נקבע כהליכה לצד ימין. באופן זה, תוואי הליכת ספר התורה כולל את צידו האחד של בית הכנסת לפני הקריאה בתורה, ולאחר הקריאה בתורה, בהחזרת ספר התורה למקומו, הובל ספר התורה דרך צידו השני של בית הכנסת. כך התאפשר גם למתפללים שבשני צידי הבימה להתקבץ סביב הספר ולנשקו.

בעיקרו של דבר, לא נשמרה הבחנה בין נוהגי הולכת ספר התורה לפני הקריאה  ונוהגי החזרתו לאחר הקריאה, מלבד אמירות תפילה שונות, וכאמור במסלול השונה שעושה ספר התורה.  וכנוהג בספר התורה בהליכתו מארון הקודש - בהתקבצות סביבו, בנשיקתו, בליוויו -  כן גם בהחזרתו מהבימה לארון. מבחינה זו, כמו גם מבחינות אחרות שבחלקן נדון, דומה נשיקת ספר התורה לנשיקות חפצי קדושה ומצווה אחרים כתפילין[21], ומזוזה[22], וסוכה, שאף בהן מתקיים נוהג של נשיקתן בראשיתן ובאחריתן – בתפילין: בהוצאתן ובהחזרתן; במזוזה: ביציאה מן הבית ובשיבה אליו; בסוכה: בכניסה אליה וביציאה ממנה.

אמנם באשר לספר תורה, כמו גם באשר לתפילין וסוכה, ניתן להצביע על אופי שונה של נשיקת הספר בקבלת פניו בהוצאתו מארון הקודש ובפרידה ממנו עם השבתו אל הארון. בעוד נשיקת הספר בהוצאתו הינה נשיקת מפגש, נשיקת הספר בהחזרתו הינה נשיקת פרידה[23]. ביטוי להבחנה – בנשיקת ספר התורה – בין נשיקת מפגש ונשיקת פרידה, הוא הדיון באשר לנשיקת ספר התורה על ידי העולים לקריאת התורה, אם בנשיקה שלפני הקריאה אם בנשיקה שלאחר הקריאה.

אכן, יש שהדגישו את מוטיב ה"עת רצון" המאפיין דווקא את שלב הוצאת הספר מהארון והבאתו אל הבימה לקריאה בו. הנה מבעד לתיאור שמתאר ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקאמרנא[24] את סדר הולכת ספר התורה לקריאה בו מבצבצת אמירה סמויה: הולכת הספר אל הבימה הריהי כעין הולכת הכלה אל החתן, ויש בה את שלושת המרכיבים של ההתקרבות (שנעסוק בהם, בחלקה השני של העבודה): חיבוק, נישוק, זיווג. החיבוק והנישוק נעשים בשלב הולכת הספר אל הבימה, ואילו בהנחתו  על הבימה הרי קרב ובא שלב הזיווג:

הרימונים והכתר יונחו בכל שבת ויום טוב וראש חודש ואז הוא עת רצון, וכשמוליך הספר תורה יחבקה וינשקה, וכשמניח הספר תורה על התיבה יכון יאהדונהי (=צירוף שני השמות, יהו"ה ואדנ"י).

ב. נשיקת ספר התורה על ידי העולים לתורה

העולה לתורה, הריהו  "פוגש" בספר התורה ו"נפרד" ממנו, בשתי הברכות המלוות את עלייתו לתורה, הריהו מציין את שני הפנים שבעלייתו לתורה. ובצמוד לשתי הברכות הללו, שלפני הקריאה ושלאחריה, מצוי גם מעשה הנשיקה[25]. 

לפני הקריאה. המנהג המתואר על ידי ר' אברהם אבלי, מתייחס לנשיקה שלפני הקריאה ושלאחריה, אך מבדיל ביניהן:

ולאחר הקריאה מנשק הספר תורה. ומנהגינו שמנשקין גם קודם הקריאה[26].

מדבריו עולה כי מנהג הנשיקה שלאחר הקריאה קודם למנהג הנשיקה שלפני הקריאה. את הנשיקה שלאחר הקריאה הוא מציג כנוהג מחייב, ואילו הנשיקה שלפני הקריאה הוא מתאר כמנהג סביבתו. אכן, תיאור זה אינו מגדיר במדוייק את דרך הנשיקה, אם זוהי נשיקת ספר התורה במישרין לפני שהוא נעטף במעיל או במטפחת, או לאחר מכן.

ר' שלמה אפרים מרגליות מתאר מנהג זה כמי ש"עושין כן" (והרי זה מורה על שמנהג רווח הוא זה), ומפרט:

עושין כן, ומעבירין הטלית על אורך מקצת היריעה באותו מקום שמראים לו לפי שבזה מגלה דעתו שחביב עליו לקרות מכל הכתוב כאן[27].

וכן תומך במנהג זה ר' גרשון שטרן[28], והרי זה מעיד על תפוצתו של המנהג בקרב הנוהגים מנהג אשכנז. בעוד שמכלל תיאורים אלה עולה שהרי זה מנהג שהתרווח בארצות אשכנז, הדברים הבאים מתוך יוסף אומץ מלמדים על היותו מנהג אשכנזי קדום :

לפתוח הספר התורה ולנשקו.

לאור האמור למעלה, תמוהה הקביעה הנחרצת כי "בשום מקום לא הוזכר שיש ענין לנשק את הספר תורה לפני שמברך. וכן היה מנהג האריז"ל שהיה פותח ורואה ומברך, בלי לנשק את הספר תורה. ויש נוהגים כן גם היום"[29]. ואף שבד בבד עם הדברים נאמר באותו מקור גם כי "אבל הרבה נוהגים לנשק מקודם את הספר תורה על ידי הטלית או מטפחת משום חיבוב המצוה. וזה גם הוא מנהג ותיקין"[30]. עדיין אין מקום לקביעה החותכת שנשיקת ספר התורה לפני הקריאה הינה חסרת מקור קדום.

מנגד, קמה התנגדות למנהג נשיקת ספר התורה, ובמיוחד מקרב אדמו"רי החסידות (והידועים בהתנגדותם הינם ר' שלום רוקח מבלז, ר' חיים אלעזר ממונקטש ור' יחזקאל משינווא[31]). טעמם של המתנגדים היה החשש למחיקת אותיות ספר התורה (שיש לחשוש לו אף בנשיקה במקום שאין בו כתב)[32]. ההחלטה ש"ויותר טוב שלא לנשק כלל קודם הקריאה"[33] נוסדה על חשש זה, ואולם נומקה בנימוקים נוספים: "דהרי אינו מוזכר [מנהג זה] בשום מקום"; "ואם דאולי בזמן הקדום היה אכשיר דרא, והיו נזהרים ביותר ביראת כבוד ספר תורה (עיין שם בשערי חיים שמביא דהגאון הלבושי מרדכי היה נוגע באותיות התורה רק על ידי חוטי הציצית) אמנם עינינו רואות בימינו שעושין הנגיעה בחוזק בטליתן כל כך עד שכמעט הוא כעין פסיק רישא מבלי למחוק קצת האותיות"[34].

אכן, למעט מיעוט מתנגדים למנהג נשיקת ספר התורה, אם לפני הקריאה ואם לאחריה, הנוהג הרווח הוא שמנשקים את ספר התורה.

לאחר הקריאה. כאמור למעלה, נראה כי מנהג נשיקת ספר התורה שלאחר הקריאה קדם למנהג הנשיקה שלפני הקריאה.

תיאור דרכי הנשיקה, כיצד היא נעשית בכל אחד ממופעיה, יידון בפרק הבא.

ג. בהגבהת ספר התורה ובגלילתו

מנהג נשיקה נוסף הכרוך בקריאת ספר התורה הינו נספח למנהג ההצבעה באצבע לעבר ספר התורה בשעה שהוא מוגבה לעיני כל הקהל[35]. מנהג זה כורך את ציצית הטלית להצבעה נוכח ספר התורה הפתוח ונשיקת הציצית. ר' חיים פאלאג'י[36] מתייחס למנהג זה עם שהוא תוהה על מקורו:

סמך למה שנהגו להראות באצבע לספר תורה בשעת הקמת ספר תורה, הוא מדאמרינן במדרש רבה על פסוק "ודגלו עלי אהבה" כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע נהרג, ותנוקות הולכים לבית הספר ומורין האזכרה באצבע, ואומר הקדוש ברוך הוא "ודגלו עלי אהבה" אל תקרי ודגלו אלא וגודלו. ונראה דלזה סמכו להראות, ...ורובא דעלמא נהגו לאחוז בציצית שבטליתו ולנשק נגד הספר תורה.

התיאור "רובא דעלמא נהגו" המתייחס לנשיקת הציצית נוכח ספר התורה המוגבה (ובניגוד למנהג הוראה באצבע כנגד ספר התורה, המתואר כ"מה שנהגו", ולו הביא ר' חיים פאלאג'י "סמך") יש בו להורות מן הצד האחד על היות המנהג רווח למדי, ועם זאת דומה ונשמעת בו הסתייגות מסויימת האומרת שאין זה אלא מנהג עממי, ללא סמך במקורות. מנהג שאין בו כל פסול, ואין לשוללו, אך אין בו מעלה כשל מנהג מבוסס ונתמך.

זאת ויתר על כן, ר' חיים פאלאג'י משתדל להצדיק בכל זאת מנהג עממי זה. לשם כך הוא מעלה שתי הצעות: האחת, נשיקת הציצית נוכח ספר התורה הפתוח נועדה למנוע הצבעה באצבע חשופה אל ספר התורה (וכאמור במדרש, הצבעה שכזו נתפסת כנוהג מגונה בעיני מלכים). הצעה זו נשללת על ידו, משום שאין זה נוהג מגונה להצביע כלפי ספר תורה. השנית, מנהג זה נוצר - בדומה למנהג אחר, בברכת קידוש הלבנה, בו נושקים לציצית לאחר הברכה עם שמערים קמעא את כנפות הטלית קטן[37] - כדרך לקיום זכירת מצוות ה' (ולכך נועדה הציצית). 

וכנראה דנהגו כן בשביל שלא להראות באצבע ריקם כלפי הספר תורה. ולפי המדרש הנ"ל אין חששא כלל.

ואולי נהגו כן על דרך שנהגו בברכת הלבנה, לפי האחד מן הטעמים דהוא משום "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", ובעת הקריאה בספר תורה דבר בעתו להעלות בזכרונו את כל מצות ה' הכתובים בספר תורה הזה[38].

לפנינו איפוא, מנהג עממי, שאין לו מקור הלכתי מוגדר. ועם זאת, נערך נסיון למצוא לו סמך וטעם.

אכן בעוד שדברי ר' חיים פאלאג'י משיקים את הנשיקה למעשה הגבהת ספר התורה, הרי שממקור אשכנזי מהמאה הי"ד ניתן להצביע על זיקת הנשיקה דוקא למעשה הגלילה של ספר התורה:

חייב אדם לכבד ספר תורה ולהשתדל לגוללו יפה ולחבקו ולנשקו ולכבדו ויהיה לטוטפות בין עיניו ולאות על ידו. יקרה היא מפנינים ומכל הונו והודו. הפך בה והפך בה ולא תזוז מינה. סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. תתן לראשך לוית חן וצניף טהור יענדך. עטרת תפארת תמגנך[39].

ועוד נשוב לדון במקור זה בחלקו השני של המאמר.

---

[1] נשיקת הפרוכת מופיעה בהקשרים שאינם במסגרת התפילה: על ידי הדרשן העומד לפני ארון הקודש (ועל עצם העמידה הזו, כשאחוריו מופנות כלפי הארון, ראה דרוק ז', מקראי קודש, ירושלים תשמ"ג, עמ' לד) כחלק מטקס הדרשה, בנשיקת הפרוכת שלפני הדרשה ובנשיקה שלאחריה); בתיאורים ספרותיים המתארים את מלאכת הדרשה לא נפקד מקומה של נשיקת הפרוכת, ראה עגנון ש"י, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", בתוך: סמוך ונראה, שוקן ירושלים תל אביב עמ' 17: עלה ר' שלמה אצל ארון הקודש, נתעטף בטלית חדשה ובירך שהחיינו. נשק את הכפורת ולחש כמה פסוקים שכחם יפה לבטל את הגאוה, והתחיל דורש בחריפות ובבקיאות, בפלפול ובסברא. ועוד שם עמ' 20: ...החזיר ר' שלמה פניו כלפי ארון הקודש והניח ראשו על הפרוכת. היו הכל סבורים שהוא פורש ויורד, הפך פתאום פניו כלפי העם, וראה כל העם שגבהה קומתו כדי ראש אחד.  

נשיקת הפרוכת מוזכרת גם בהקשר לכניסה לבית הכנסת וליציאה ממנו. דוגמת הנאמר כי "כשילך לבית הכנסת ינשק הארון או הפרוכת שלפני הארון ד' פעמים. ויתחיל מלמטה למעלה, ויכוין לד' אותיות הוי"ה בפסוק "דודי". וכשיוצא מבית הכנסת ינשק הארון או הפרוכת כדלעיל". כת"י אוקספורד 760, דף 11א מובא אצל חלמיש מ', "מקומה של הקבלה במנהג", בתוך: מנהגי ישראל ז' (בעריכת שפרבר ד'), עמ' ר, מוסד הרב קוק ירושלים תשנ"ב. אכן מה שמסיים שם חלמיש: "דומה שמנהג זה מוכר מאוד במזרח" איני יודע אם אכן הוא מוכר, ואם אכן הוא נפוץ יותר בקרב קהילות ישראל שבמזרח מאשר בקהילות ישראל שבמערב.

[2]  לא כאן המקום לדיון אודות דרכי הוצאת ספר התורה, הבאתו לקריאת התורה והשבתו, ואולם נציין כי מכלול שיקולים מופעל באשר לשאלה מי יכובד בהוצאת ספר התורה מההיכל (נוהג רווח הוא לכבד בעלים שנשותיהם עומדות ללדת. הוצאת ספר התורה מהארון מכונה בעגת המתפללים "פתיחה", והריהי משמשת כסגולה לפתיחת הרחם. לחילופין יש וכיבדו בהוצאת ספר תורה את מי שלא רצו לכבדו בעלייה לקריאת התורה, אם משום שאין הוא יודע לברך כראוי את ברכת התורה, אם משום שקיימת לגביו מניעה הלכתית ואחרת מלקוראו לתורה. המתכבד בהוצאת ספר התורה עשוי להניח (מתוך אי ידיעה) שכובד בכבוד רב, בעוד שבסדר חשיבות הכיבודים המקובל, אין כיבוד זה נחשב ככיבוד של עליה לתורה. . וראה עוד טלבי ח', השתלשלות מנהגי קריאת התורה בעדות ישראל (עבודת דוקטור), אוניברסיטת בר אילן רמת גן תשנ"ה, שלא עסק כלל בהיבטים אלה של קריאת התורה.

[3]  ראה אנציקלופדיה תלמודית, כ (בעריכת זוין ש"י), יד הרב הרצוג ירושלים תשנ"א, ערך "טרחא דצבורא" עמ' תרסב-תרעח).

[4] על שימוש המונחים "טורח הציבור" ו"כבוד הציבור" ראה שם עמ' תרעא הע' 132.

[5]  ראה שם עמ' תרעא-תרעו.

[6]  לא כאן המקום לדון בהבחנה שבין מעשה הנשיקה המוצנע לבין מעשה הנשיקה החשוף והגלוי לעיני כל. ראה על כך פירוש הבעש"ט על הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" המבחין בין נשיקת אוהבים לנשיקת קרובים, באשר למשמעות המיוחסת לה אם היא נעשית בפומבי (מובא בתוך: שו"ב ש"מ, בעל שם טוב על התורה, לודז' תרצ"ח). וראה עוד דרויאנוב א', ספר הבדיחה והחידוד על נשיקת חתן לכלה מיד לאחר החופה לעיני כולם, החתן הצטדק לפני הרב כי עתה מותר לו הדבר, ואולם הרב גער בו עם שהוא אומר ש"לעיני כל ישראל" הוא סוף התורה…

[7]  "הוראת חכמי פראג ובראשם הגאון ר' אלעזר פלעקלש זצ"ל בעניני בית הכנסת", אוריתא (עורך עמיהוד יצחק מאיר לוין), נתנית תשנ"ו עמ' נא-נב.

[8]  קאפח י', "בתי כנסת בתימן", בתוך: מחנים צה (עורך: מנחם הכהן), צה"ל תל אביב  תשכ"ה עמ' 133.

[9]  על תופעת ה"וגומר" או "וכולי" ראה מאמרי "לשימוש מדרש אגדה בהוראת המקרא", בתוך: לפנים (עורך גוטמכר ד'), ישיבת מקור חיים, כפר עציון.

[10]  מרגליות א"ז, שערי אפרים, שער י סעיף ד. מובא בטעמי המנהגים שפרלינג א"י, אשכול ירושלים תשי"ז עמ' סה.

[11]  פאפו א', פלא יועץ, ירושלים תשכ"ג עמ' ריג.

[12]  פלדר ג', יסודי ישורון ב, ניו יורק תשט"ז.

[13]  "הוצאת ספר תורה" בתוך: גרינולד ז', עיטורי הלכה, ירושלים עמ' 222.

[14]  ראה בנספחות עמ' =.  וראה מונק מ', "המחשת הלימוד בעזרת ציורים" כהקדמה לספר עיטורי הלכה בו הוא עומד על חשיבותו הרבה של אמצעי זה. ואולם דומה שלא ניתנה הדעת על הפערים שבין הנאמר בכתובי הספר לבין המתואר בציוריו.  וראה עוד אלישב א', "אמנות מתוך אמונה" - "הציור המסייע ללימוד", בתוך: טללי אורות ט, אורות ישראל אלקנה, תשס"א עמ' 224 שאינו מציין את ערכו המתודי של הציור בהוראת ההלכה. לחילופין, ראה דבריו של ר' מ"מ שניאורסון הקובע נחרצות כי "פשיטא שאין להכניס ציורים וכיוצא בהם בתניא, גם לא בסופו. ואיני מאמין שיש רב חב"די שהסכים על זה חס ושלום" (שערי הלכה ומנהג, עמ' רלז).

[15]  ראה למשל, שנלר ר', דרכים ואמצעים בהוראת הלכה, משרד החינוך ירושלים תשמ"א העוסק בדרכי הוראת קריאת התורה, באמצעות שקפים ולוחות הוראה, ומתרכז בסוגיית העולים לתורה בלבד. או תיאור קריאת התורה בעיני הילד, אצל איזנברג י', ושננתם לבניך, משרד החינוך ירושלים-מעלות תשמ"ו, עמ' 20: "ספר התורה היה פתוח על הבמה. יצחק ראה את אביו פוסע לעבר הבימה עטור טלית ותפילין, עולה לתורה וקורא: "ה' עמכם", ומשענה לו הש"ץ "יברכך ה'" בירך "ברכו את ה' המבורך". יצחק הצטרף לכל הקהל וענה: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"… יצחק עקב באצבעו אחר קריאת אביו, כשהוא מהרהר עד מה ערב קולו של אבא…" ואף כאן נשמט גורם הנשיקה, אם לפני הקריאה ואם לאחריה.

[16]  שו"ת יד יצחק, סימן קסו אות ב. שו"ת ריב"ם שנייטוך אות טז. וראה ויצבור יוסף סימן נז.

[17]  דרוק ז', מקראי קודש, ירושלים תשמ"ג עמ' לג.

[18] שם שם.

[19] שם עמ' לד, והסתמך בדבר על מנחם משיב, או"ח סימן טז.

[20]  בומבך א"י, "האיש מרדכי" בתוך: נפשות חסידיו, ירושלים תש"ס [תיאור הנהגותיו של ר' מרדכי אריה הורויץ מבנילא].

[21]  וראה ר"י אלגזי, אמת ליעקב  ד"ח ע"ב אות ו:  עוד, קל וחומר מתפילין, שכתב הבית יוסף (סי' כח) בשם רבינו תם ורבינו חננאל ורבינו האי דהיה מנהגם לנשק התפילין בשעת הנחתן וחליצתן ראה עוד גלברד ש"פ, אוצר טעמי המנהגים, עמ' רכא, מפעל רש"י, פתח תקוה תשנ"ו. ובפרק נפרד בעבודה זו נבחן את הזיקות המכוננות את מנהג נשיקת ספר התורה, ובכללן נשיקת התפילין.

[22] בספרות ההלכה נידונה ההשואה בין המזוזה לתפילין לענין זה של הנשיקה בראשיתן ובאחריתן, ראה שו"ת חסדי אבות סימן ו העלה שיסוד הדבר שמניחים הידיים על המזוזה בכניסה וביציאה, ונושקים אותה אז - שכמו בענין תפילין המנהג לנשקם בהנחה ובחליצתם, כמו כן במזוזה המנהג לנשקה בכניסה וביציאה. ועוד על מנהג נשיקת המזוזה בכניסה וביציאה, ראה קיצור של"ה, עניני מזוזה, בשם מצת שימורים למהר"ן שפירא. לרנר י"י, ספר הבית, ירושלים תשנ"ה, עמ' רנ.

[23]  ראה קוסמן א', "נשיקת יעקב לרחל" בתוך: בית מקרא מב, תשנ"ז עמ' 122-123 ושם בהערה 19. ניתן לדון באשר להגדרת הנשיקה המקראית בשעת מפגש או פרידה אם אמנם "טקס" היא (הערתו הצודקת של קוסמן שם הע' 21 כי הגדרה שכזו מצריכה דיון שעיקרו שימוש במתודות סוציולוגיות, ואולם ראוי לציין כי כל דיון שכזה הינו בהכרח אינטרדיסציפלינרי, ובכלל תחומי המחקר הנוספים משקל רב שמור לחקר התרבויות העתיקות. כך למשל, מתוך דברי חז"ל אנו נלמדים (ולא נפניתי לבחון את הדברים בספרות המחקר) על קיומם של הבדלי נורמות ביחס לנשיקת גבר ואשה. אכן, נשיקת ספר התורה כחלק ממהלך התפילה הציבורית (שכן הקריאה בתורה מותנית בהימצאותה של "עדה" לאמר, עשרה אנשים), הריהי "טקס" לכל דבר.

[24] ספרין יאי"ה מקמרנא, שלחן הטהור, סימן קלט, תל אביב תשכ"ג בעריכת אברהם אבא זיס.

[25] על זיקת הנשיקה והברכה הבאה עמה, ראה "נשיקת יעקב לרחל", קוסמן א', בתוך: בית מקרא מב, תשנ"ז, עמ' 122 הע' 19 היקרויות מקראיות של הנשיקה הבאה בסמוך לטקס של ברכה.

[26]  מגן אברהם, בתוך: שולחן ערוך אורח חיים סימן קמ, ס"ק יד.

[27]  שער אפרים שער ד, אות יז.

[28]  ילקוט הגרשוני, מונקאטש תרס"א.

[29] טשקנד י', "קריאת התורה וההפטרה", בתוך: שיח תפלה, עמ' תקטז-תקיח, ירושלים תשנ"ט.

[30] שם שם

[31] ראה שפירא רח"א, נימוקי אורח חיים טירנא תר"ץ, שו"ע או"ח סימן קמ. מרגליות רז"א, שערי רחמים על שער אפרים, שם. ושערי חיים על שער אפרים.

[32]  ראה לעווי י', מנהג ישראל תורה, א, ירושלים תשנ"ד, עמ' רנד.

[33] שם שם.

[34]  שם שם.

[35] בדומה להערה שהעירונו ביחס לנשיקת ספר תורה בהולכתו לבימה באשר לפער בין הכתוב בספר ההדרכה עיטורי הלכה לבין המצויר בו, כך גם בפרק "הגבהת ספר התורה" גם כן לא מוזכרת נשיקה, ואף לא הצבעה לעבר ספר התורה. כל שנאמר הוא רק ש"מרים את ספר התורה ומראה את הכתב לכל הציבור העומד בבית הכנסת, מימינו ומשמאלו, מלפניו ומלאחריו. מצוה על כולם לראות את הכתב שבספר, לכרוע ולומר "וזאת התורה אשר שם משה כו'", כמובא בסידורים" גרינולד ז',  עיטורי הלכה, ירושלים עמ' 238. ואולם אף כאן, בציור הנלוה לדברים נראים אב ובנו התינוק הנישא על כפיו, כמו גם בנו הקטן העומד לפניו, כולם זוקפים את אצבע הזרת שלהם לעבר הספר המוגבה [התינוק עדיין אינו יודע שזוקפים את אצבע הזרת, והוא זוקף דווקא את האצבע..].

[36]  פאלאג'י ח', ספר חיים, סימן ג אות ו, ירושלים תשכ"ו בשם דברי מרדכי סי' ט. וראה עוד פאלאג'י ח', רוח חיים, יורה דעה סי' רפה.

[37]  מנהג נשיקת הציצית בשעת ברכת הלבנה הינו מכלל מנהגי הנשיקה הפחות מוכרים. אף שמנהג זה מעוגן בספרות ההלכה, כדברי  גומבינר ר"א, מגן אברהם: אחר ברכת הלבנה יש לנער את שולי הבגדים, ומצוה לנער כנפות הטלית קטן ולנשקן. וכדבריו נקבע נוהג זה בין הפוסקים הספרדיים: יבורך גבר, מערכת ל' אות ט. בית עובד, כף החיים אות מח ועוד (ראה מימון א', צורת הלבנה, תשל"ו, פה, ב). בהקשר למנהג זה הבא יחד עם ניעור שולי הבגדים יצויינו דברי ר' יוסף חיים מבגדד (שו"ת תורה לשמה, חאו"ח סי' לח): ...אין להרהר אחר מנהגן של ישראל בכל דברים הנזכרים, יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה... וכן תמצא פועל דמיוני כזה של ניעור הגלימא בנחמיה (ה, יג) דכתיב "גם חצני נערתי ואמרתי ככה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה… והטעם שמנערין כנפי הציצית דוקא אחר קידוש לבנה ולא בשאר מצות, לרמז בזה שאין אנו מאותן שעובדין לצבא השמים רק לקיים מצות השם כמו שאנו מקיימים מצות ציצית. טעמי המנהגים סי' תסד בקונ"א ס"ק כא בשם מהר"א מקמארנא. ומורי ז"ל היה מנער כנפות הטלית קטן כי הוא בגד המלכות. פרי עץ חיים שער ר"ח פ"ג דף קח, ט"ג. כף החיים, ר' חיים פאלאג'י סי' לה סכ"ב: אחר ברכת הלבנה צריך לנער את שולי הבגדים וכו' ומהכא נפקא ענין הוצאת הציציות, דמעיקרא הוא לנער כנפות הטלית כנזכר, ואגב מנשקן. ומי שלא ידע מזה עושה הטפל עיקר, דמנשק הציציות בלבד ואינו מנערן, אלא תרוייהו צריכי. טננבוים י', קידוש לבנה, מכון שפתי צדיק, ירושלים תשנ"ה.

[38]  שם שם.

[39] רבינו מנחם בן ר' אהרן בן זרח [תלמיד ר' יהודה בן הרא"ש ור' יהושע בן שועיב], צדה לדרך, כלל שני פרק ו, ורשא תר"מ.