מתן תורה
(הרצאה בכנס אנשי חינוך, בארצות הברית,
תשכ"ז, ערב מלחמת ששת הימים)
הדברים הבאים הינם תמלול של הרצאה שנישאה בפני אנשי חינוך, ככל
הנראה, מטעם רשת "תורה ומסורה" (במהלך ההרצאה פונה סבא אל שומעיו ואומר
""אתם כמוני, כמוני-כמוכם, עוסקים בהוראה. יש לנו תלמידים...",
"...ואני אומר לכם, רבותי, אנחנו כמורים מותר לנו..."), מתוך הקלטה
שנעשתה בעת ההרצאה. ההקלטה הינה באיכות טובה למדי, ואשר לכן ניתן היה לתמלל באופן
קרוב למדוייק את הדברים שבעל-פה. וכדי לשמר את רוח הדברים במקורם, לא נעשו כל
שינויים במעבר מ"תורה שבעל פה" ל"תורה שבכתב", כולל חזרות
מילים או משפטים קטועים. אכן את המיליות האופייניות ("אה!"... "אוי
ווי!"... וכיוצא באלה), ובוודאי לא את המקומות שבהם הוגבה קולו של הדובר או
הונמך, יכולה השפה הכתובה להעביר.
הדברים נאמרו בחודש אדר, בימים שלפני הפורים ("בשבוע זה
אנחנו קוראים בתורה פרשת כי תשא", ובמהלך ההרצאה ידובר הרבה על חטא העגל,
המתואר בפרשת "כי תשא" הנקראת לאחר הפורים). ההשערה שההרצאה נישאה בשנת
תשל"א, שכן באותה שנה התארסה רוחה, תקופה קצרה לפני חודש אדר. סבא הפליג אז
לארצות הברית, ובשובו אמר לגרשון כי "עשיתי אותך ראש-פרק בהרצאתי". מהו
אותו "ראש פרק" אין אנו יודעים (כיון שההקלטה כוונה רק לגוף ההרצאה
עצמה, ואין בה לא דברי פתיחה בה מוצג הדובר, ולא את דברי ההקדמה של הדובר שבטרם
הרצאתו. אף אין בה דברי סיום ותודה למרצה).
ואולם אנו יודעים כי הרצאה זו זכתה להדים מרובים בקרב הקהילה
היהודית בארצות הברית. ואחד המוטיבים שבה, זה המדבר על "ולא תקיא הארץ
אתכם", זכה לתגובות בעיתונות הסאטמרית. זו זיהתה בדברים סממנים
"ציוניים", והזהירה את קוראיה מפני אומרם.
סבא חזר ארצה מאותו ביקור בארצות הברית חולה, מהלך על מקל, לאחר
שהות מסויימת של התאוששות בבית משפחת סובל בניו יורק.
רבי אליהו כי טוב בכנס אנשי חינוך של רשת "תורה ומסורה" בארצות הברית. לשמאלו: חברו הטוב, ד"ר יוסף קמנצקי, יו"ר רשת "תורה ומסורה"
ארבעה פרקים, ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות,
הקנין, היעוד, והאימונים.
הזכות
אנחנו אומרים כל יום, מברכים על התורה ברכת
התורה (אני מניח שגם הנשים מברכות). אז ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה',
נותן התורה". אחר כך באה ברכה שניה: "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו
ישראל". אם כן, הרי מתן תורה היה רק ביום אחד, ביום ששי או ביום שביעי לסיון,
אז היה מתן תורה. אם כן, הרי מתן תורה היה אקט מתמיד כל הימים, כל הדורות. ואז
הקדוש ברוך הוא אינו יותר נותן התורה מבחינה, מן המובן הזה, כי אם מלמד
התורה.
אם כן, מה בין זה לזה?
מותר לומר, וכך נאה להזכיר גם לבנינו ולבנותינו:
ישראל זכו בתורה לא על ידי מתנה סתם. אמנם חכמים אומרים "כי לקח טוב נתתי
לכם", מפרשים חז"ל: "במתנה ניתנה תורה". אבל ישראל זכו לתורה
לא רק במתנה. היו להם זכויות. במשך הדורות החל מאברהם אבינו, שעבר כל העשרה
נסיונות, דרך יצחק שעלה על העקידה; [ההקלטה קטועה. חסרות מספר מלים המתייחסות ליעקב אבינו, ככל
הנראה: "דרך יעקב שסבל מידי עשיו"] ובייסורי הגלות
הקשים ביותר; והשבטים, ודרך הגלגולים בשיעבוד בני ישראל במצרים ובים סוף.
כל אלה היו הכנות למתן תורה. גם כשעברו ישראל את
הים, ועשו את השבועות הראשונים, עשו במדבר, אותם שבעה שבועות מיום צאתם מארץ מצרים
עד יום מתן תורה, היתה דרך רצופה נסיונות ויסורים.
לא נבצר מהקדוש ברוך הוא לתת לעמו, את אלה
שהוציא באותות ובמופתים חזקים ונוראים, היה יכול לתת להם את המן ביום הראשון עם
הבאר, ועם כל שאר המתנות. אבל אנחנו לומדים בפרשת "בשלח", היה להם לחם –
לא היה להם מים; היו מים – שוב פעם אפס הלחם; היו שניהם – בא עמלק. כל מיני
שיעבודים וקשיים וצרות ופחדים. דרך קשה של נסיונות עברו ישראל כדי שיזכו לְמתנה
הזאת.
התורה עצמה ניתנה במתנה. אבל כדי שיזכו למתנה
הזאת, היו צריכים להראות שהם שווים את המתנה. אם כן, הרי זה שכר? גם כן לא. היו
להם זכויות, אף על פי כן התורה ניתנה במתנה.
אדם שעושה שירות טוב למלכו, אז מן הדין שהמלך
נותן לו שכרו. אבל אין המלך חולק ממלכותו. אין המלך נותן-מוסר מלכות למי שעשה לו
שירות הטוב ביותר. זהו האקט של מתן תורה היה הרבה יותר משכר טוב. אלא שלשכר הזה לא
זכו ישראל, זכו ישראל שהקדוש ברוך הוא יחבק אותם, יכבד אותם, יתן להם הרבה מתנות
אחרות, אבל לא קבלת התורה. התורה עצמה קבלו במתנה. והדברים יתבארו לאחר כך.
תתארו לכם רבותי. ידוע לנו מספרי חז"ל
שהקדוש ברוך הוא בשעה שבא לתת תורה לישראל, קודם הציע אותה לאומות אחרים. הציע
לישמעאל, הציע למדין, הציע לָעשיו. הציע להם: "שמא אתם רוצים לקבל את
התורה?".
טוב, ידוע לנו שהם סרבו, האומות סרבו, לא רצו.
אבל אנחנו מותר לנו להבין דברי כפשוטם, אף על פי שיש בזה דברי סוד ואגדה ורמז, אבל
מותר לנו לקחת את הדברים כפשוטם: גם מלך כל הארץ עושה משפט. לא שייך בענין זה
גניבת דעת. הקדוש ברוך הוא כשבא להציע לאומות לקבל את התורה, היה מוכן שהם יאמרו –
אולי מישהו מהם – יגיד "כן, בבקשה. או קיי, נקבל את התורה".
מה היה? אילו היתה אומה אחת שנאותה-שהסכימה בשעת
ההצעה לקבל את התורה. מה היה? הייתה התורה ניתנת להם או לא?
מה שנֹאמר, לא יהיה טוב. אם נאמר שיתנו להם –
איך היו מוכנים לקבל את התורה? לא יתנו להם – הרי זאת הצעה של גניבת דעת חס ושלום,
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?.
אלא אילו הייתה קמה אומה ואומרת: "או קיי,
אנחנו מוכנים לקבל את התורה", מה היו אומרים להם? "בבקשה, הַתְחִילוּ,
הַתְחִילוּ! והרי גם ישראל לא זכו לקבלת תורה מייד. התחיל אברהם הראשון, אברהם
אבינו עבר כל העשרת הנסיונות, ועבר חיים של קדושה בתוך מציאות כזאת שעוד לא נשמע
בעולם; עבר יצחק והוסיף; בא אחר כך יעקב אבינו, והוסיף על שניהם; ואחר עברו [בני
ישראל] דרך כור הברזל במצרים. הַתְחִילוּ, תעברו את כל המעברים הללו. תבואו גם אתם
לידי כך. לא תיתכן מתנה זו שיקחו אלא עַם שנבחן ועמד במבחנים האלה, וכח אבותינו גם
בנו. גם באבותינו, ואפילו בנו.
היה מישהו שאמר: אברהם יצחק ויעקב הם אבות
האומה, ו"אין קוראים 'אבות' אלא לשלושה". והכלל שאין קוראים
"אבות" אלא לאברהם יצחק ויעקב. אם כן, ראובן שמעון ולוי, משה ואהרן, מה
הם שלנו? הם אבות אבותינו שלנו. כל הדורות הבאים שאחרי כן, כל גדולי הדורות הם
"אינזערע זיידעס" [=הסבים שלנו]. רק אברהם יצחק ויעקב הם אבות לנו. כי יש
יניקה ישירה, גאנץ Direct [=לגמרי
ישירה] מאברהם יצחק ויעקב לכל אדם בישראל שהוא בן להם.
כשם שהם אבות לנו, כך אנחנו בנים להם במובן
הפשוט של "קינדער צום טאטען" [ילדים לאביהם], ו"ברא כרעא
דאבוה" אומרים חכמים. הבן, כח האב בבנו. לא כל כוחם של ראובן שמעון ולוי בנו,
מפני שהם רחוקים מאיתנו מרחק של מאות דוורת. כוחם של אברהם יצחק ויעקב באחרון
שבבנים, על כן הם נקראים "אבות".
והשיחה בענין זה ארוכה. לא עכשיו העת. אבל
מספיקה ההערה הזאת בלבד להבחין בין "אבות" ל"אבות אבותינו".
אברהם יצחק ויעקב הם אבות. כל מה שהיהודים האלה פעלו
בחייהם, הכח הזה נמצא בנו. כל שכן שהיה נמצא בדור הזה שקבלו את התורה. לכן הם באו
עם מטען גדול. הם באו עם הבאגאז' הארוך הזה. אנחנו באנו עם האוצר הגדול הזה של
זכויות.
עם הזכויות האלה היה די להקדוש ברוך הוא אילו
היה משלם לנו את שכרנו הטוב, כשאר המתנות. רצה הקדוש ברוך הוא לתת לישראל את
הגדולה שבמתנות, נתן לנו את התורה בחינם. מתנה בחינם. מה היא התורה, נדבר אחר כך.
מה פירוש "תורה"? אנחנו הרי מדברים
באמונה הפשוטה הזאת שנחלנו מאבותינו וחכמינו בכל הדורות. רבותינו אומרים בסגנון
הפשוט שלהם, התורה מהי? התורה זה שעשועיו של הקדוש ברוך הוא. התורה נבראה אלפיים
שנה לפני בריאת העולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם, הביט בתורה. הסתכל
בתורה, ועל מתכונתה של התורה ברא את העולם.
כלומר, לא מפני שיש שור וחמור, אז לכן ניתנו
המצוות "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". להיפך, מפני שהיתה כתובה בתורה
שלו שקדמה לבריאת העולם ענין זה של "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", לכן
נבראו בעולם שור וחמור. וכן הלאה.
התורה קדמה לעולם. העולם זה רק תמצית קטנה,
מהדורה אחת מן המהדורות הרבות שיש לתורה בכל העולמות. וזאת היא התורה הכתובה
הנתונה בידינו. זאת היא אחת המהדורות.
הזכרנו זאת במקום אחר. שאת התורה שקיבלנו במתנה,
בכל זאת המתנה לא הייתה רק מתנה. זכינו, סימן לדבר יש, עובדה אופיינית מאוד
שלפעמים אנחנו מסיחים את דעתנו ממנה: קבלת התורה היא בפרשת יתרו. נכון? מעניין איך
סדר הכתובים לפני שהתורה מספרת לנו על עצם האקט של מתן תורה. התורה מספרת לנו
סיפור על יתרו שבא עם ציפורה אשת משה, ושני בניה עימה. בא אל המדבר.
אומרים חז"ל ומגלים לנו – אמנם יש כמה דעות
בזה, אבל אנחנו נוקטים עם ר' שמעון בן אלעזר – אומר רש"י: אף על פי שהקדימה
התורה וכתבה ענין בני משה שבאו אליו ויתרו שבא אל משה הקדימה התורה לספר על מתן
תורה. אבל הביקור הזה של יתרו ושני בני משה ואשתו, הסיפור הזה היה מאוחר. קודם
ניתנה תורה לישראל, ולאחר מתן תורה בא יתרו וציפורה ושני בניה עימה.
הננו למדים דבר מאד מעניין: ידוע ידענו כל
הזמנים מן הפסוק שכתוב "ויענו כל העם יחדיו". "כל העם" –
אומרים חז"ל: "כל העם", אילו היה חסר אחד במעמד הר סיני – לא היתה
התורה ניתנת. כל העם דווקא, ועד האחרון שבהם. אילו אחד היה חסר, היו ממתינים לו,
מחכים לו לבואו.
אם כן, לכולם היו ממתינים, רק לבני משה, בני משה
רבינו זה שעל ידו נחלנו התורה הזאת, הם לא היו חסרים, הם לא היו במתן תורה?! אשתו
של משה רבינו לא היתה במתן תורה?! שני בניו – לא היו לו יותר משני בנים – אז הוא
בגפו היה?! כל ישראל, עד האחרון שבהם, כולם היו חסרים. והם לא היו חסרים?! נישט
אויס געפעלט [=לא חסרו]?!
פשוט, מפני שלהם חסרה ההכנה הזאת של הזכות. הם
לא עברו את כור הברזל במצרים, הם לא נתייגעו, לא נוסרו, לא נשתעבדו. חסרה הייתה
להם ההכנה לקבלת התורה, לכן לא זכו. זכו אחר כך מכח [היותם] חלק של כלל ישראל. או
מכח אותה הבושה שהם סבלו בבואם, כשכל ישראל הסתכלו עליהם בתמהון: "אוי ווי,
בניו של משה רבינו..., What you have Missed [=כמה שאתם הפסדתם]!"
כמה גדול היה הצער, וכמה גדולה היתה החמלה
עליהם. מה שהם עצמם סבלו מזה. אולי זה היה מה שהשלים להם את ההכנה לקבלת תורה.
אבל זה
בא ללמדנו, שאין התורה מורשה. אף על פי שכתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה"
– זה לאחר שקיבלנו אותה. אבל טרם קבלתה, לא קיבלנו אותה במורשה. היו צריכים לשלם
מחיר יקר מאד כדי שנזכה לקבל את המתנה הזאת. ולאחר שזכינו, אז היא ניתנה לנו
במתנה.
הקנין
אם כן, הקנין עצמו. מה אנחנו קנינו בזה שהקדוש
ברוך הוא נתן לנו את התורה?
פירוש הדברים: אנחנו הרבה מאוד פעמים אובדים
(באל"ף) בשיגרה. (לפני) מתן תורה, איזה תינוק בישראל לא יודע על היום הזה?!
יודעים, חושבים שיודעים. אבל דברים הרבה של א'ב' שוכחים!
כשאומרים מתן – אומרים נתינה. מה
פירוש? אם אני נותן מתנה למישהו, אז הרי הדבר הזה שייך לאותו המישהו. הוא פוסק
להיות שייך לי. הוא לא שייך לי. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. כלומר, מן היום
ההוא ומעלה התורה שלנו! כביכול, כבר לא שלו, תורה לא בשמים היא. התורה הזו שבה ברא
הקדוש ברוך הוא את עולמו ובה הנהיג את עולמו, כל השנים עד אותו יום שלאחר אלפיים
חמש מאות ארבעים ושמונה (2548) שנה, מיום בריאת העולם, אותה התורה הוא מסר בידינו,
ואמר: "מעתה אם תוכלו, תנהיגו את העולם בה".
ולתורה הזו כח הכל! להטיב – בוודאי, גם להרע. יש
בה סם חיים, יש בה גם סם מוות.
אנחנו בדור הזה של פיתוח המדע, בדור הזה של מדע
האטום, אנחנו בקלות יכולים למצוא משל:
נניח אם הקונגרס של ארצות הברית מחליט את כל
מפעל האטום, מפעל האטום מה שיש במדינה הזאת, לתת למישהו. מפעל האטום זהו הקנין
הגדול ביותר שיש למדינה הזאת, בה אנחנו האנושות של ימינו רואה חלום, שבה ננהיג
ספינות בים ושבה נטיס אוירונים באויר, ובה נרפא חולים, ובה נפרנס את כל העולם כולו
בכוח האטומי מה שאנחנו מתכוננים לעשות. אז נותנים את כל הכח, את המונופול של הכח
הזה, למי שאנחנו חפצים ביקרו.
אבל רק זה בלבד יש בכח הזה? אנחנו יודעים יותר
טוב מה עוד עלולים עם הכח הזה לעשות. בכח הזה יכולים להחריב עולמות. מפצצה אחת
מחריבים ערים; עם הרבה, מחריבים ארצות; עם בניצול של כל הכח הזה לרעה, אז ממוטטים
עולם ומלואו ומחזירים אותו לתוהו ובוהו!
אבל עם כל זאת, הרי זה העושר הגדול ביותר מה שיש
לאנושות. פי כמה וכמה הכח הזה של התורה מה שנמסר לנו. אם נרצה לפרש אותו במלים
מובנות לנו יותר, היינו אומרים שזאת היא פורמולה אלוקית כיצד להנהיג עולם. נותנים
בידינו צומת של כוחות עצומים, נותנים בידינו. אנחנו רואים כאילו אוחזים רק חבלים
ומערכת של כפתורים, כפתורי לחיצה: לוחצים בכפתור הזה – פרנסה בעולם, בכפתור אחר –
חיים ובריאות, בכפתור אחר – כל טוב אחר שבעולם. ויש גם כפתורים שאם לוחצים אותם, In the wrong way מביאים כליה לעולם.
איך, איך אם אנחנו לומדים "בראשית ברא
אלקים את השמים ואת הארץ", איך נעשה רעש בכל העולמות העליונים ותחתונים? איך
העולם מתקיים על זה?
לא כל אנשי מדה מבינים ויודעים את הפורמולה
הזאת, ופה אנחנו יודעים שהפורמולה הזאת היא אלוקית. הקדוש ברוך הוא הכניס בפסוקים
האלה, בפסוקים של מעשה בראשית, שם יש כוחות לברוא עולמות; בפסוקים של מתן תורה,
חוזר ונשנה האקט של מתן תורה. וכל טוב העולם, וחס ושלום כל אסון וטרגדיה בעולם –
זה הכל תלוי באותם הבוטונים [=Buttons, כפתורי
לחיצה], באותם הפסוקים, באותם הכפתורים. תינוקות של בית רבן יושבים ועוסקים בתורה –
כל העולם כולו מזדעזע. חנינא בן דוסא, הוא עסק בתורתו, כל העולם כולו ניזון היה
בזכותו של זה. כן אנחנו כולנו בזכות שאנחנו מקיימים את התורה, או בזכות שאנחנו לא
מקיימים -,-,
טוב, אם כן הרי אנחנו, הקדוש ברוך הוא חלק
מכבודו. חז"ל אומרים הרבה יותר, חז"ל אומרים: "ויקחו לי
תרומה", אומרים חז"ל משל: למלך שהשיא את בתו לאחד מגדולי המדינה, והבת
היתה לו בת יחידה, אהובת נפשו. לאחר מכן בא המלך אל חתנו ומבקש ממנו: אני אין לי
כח כביכול לחיות בלעדיה, עשה לי טובה, בארמונך. תעשה מקום גם בשבילי "ויקחו
לי תרומה" – קחו גם אותי, כביכול אם מותר כך להגיד: הקדוש ברוך הוא במוסרו
התורה לנו, כביכול כאילו מסר גם את עצמו.
"צדיק מושל ביראת אלקים" אומר הכתוב,
הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים – מסר לנו כח הנהגה בעולם, מסר לנו אדנות בעולם,
מסר לנו מלכות בעולם. כל מה שהיה ביקום, בבריאה אלפיים שנה טרם נוצר העולם, טרם
נברא, הכל נמסר בידינו. ואנחנו עכשיו "בעלי-בתים" על עולם ומלואו, על
יקום, על הבריאה, ועל ועל ועל... אסור לפרש.
זה נעשינו רק ביום מתן תורה. קודם לכן אנחנו
יודעים שהאבות, האבות קיימו כל התורה כולה, אבות העולם. נח אפילו ידע המצוות. אדם
הראשון בגן עדן בוודאי שידע הרבה חכמה של תורה. אבל התורה לא הייתה מסורה לו, והוא
נהנה משולחנו של הקדוש ברוך הוא. אבות העולם עשו מצוות מפני שהם יודעים בתורתו של
הקדוש ברוך הוא כך כתוב, אבל התורה לא הייתה קניינם.
ביום זה, ביום ששי בסיוון, ניתנה התורה קנין
לנו. והקנין הזה הוא קנין שאינו פוסק. בין אם אנחנו משתמשים עם הכח הזה לטוב או
משתמשים למוטב, התורה כבר לא תילקח מאיתנו. היא ניתנה לנו על מנת שתישאר.
אלא מאי? נותנים את הכח האטומי למי שאינו יודע
כיצד לפעול, מה הנאה יש לו? מה תועלת יש לו?
אמר לנו הקדוש ברוך הוא: Don’t
worry [=אל תדאגו], אני אלמד אתכם. המעשה, האקט,
נעשה, בספרי האחוזה ב-Land Office [=טאבו,
רישום מקרקעין] זה כבר רשום על שמכם. איך להשתמש בזה? אעמיד לכם נביאים, אעמיד לכם
חכמים, אביא עליכם גם שוטים ועקרבים. אם תרצו להשתמש בכפתורים -, - לא אתן לכם -,
- לא אתן לכם, לא מפני שזה שלי, אלא כשם שמצווה כל אדם כשרואה מישהו הולך לאבד
עצמו לדעת, יש לו זכות לעצור בעדו. גם אני אעצור אתכם. אבל בקנין שלכם, בו לא אגע.
זה שלכם, זה לא היה של אבותיכם אלא של אבות אבותיכם, לא של אברהם יצחק ויעקב, לא
של כל צדיקי הדורות עדיכם, ואתם זכיתם.
היעוד
כיון שפרשנו מהו הקנין, מהו הדבר שניתן בידינו,
עכשיו ראוי לנו שנלמד כמה פסוקים שמשמשים בתורה הקדמה לאותו אקט.
מפני שתחילה לפני שהקדוש ברוך הוא בא ליתן תורה
לישראל, ביאר אותה כמו מחבר לפני שהוא כותב ספר, הוא כותב הקדמה, ובהקדמה הוא מספר
מהו התוכן של הספר שהוא בא לכתוב, גם הקדוש ברוך הוא עשה כך לפני מתן תורה. אולי
ישראל לא ירצו לקבל. גדולה המתנה, יפחדו ממנה.
אז הוא שלח ביד משה, ואמר לו: "אלה הדברים
אשר תדבר אל בני ישראל", למען ידעו מהו הדבר ומהו הכח וגם מהו היעוד. מהם
חייבים מאותו יום. יש להם עכשיו מצוות - את זה הוא יעשה מחר, אחר קבלת התורה. ילמד
אותם מה ומה, מה מותר, מה מצוה, מה רשות, מה החובה, ומה אסור – את זה ילמד להם אחר
כך. אבל שידעו את התוכן הכללי, על מה כאן מדובר, שלח להם ביד משה.
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם
ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". לא אבוא
לפרש עכשיו את הפסוקים כולם אלא רק מה שנוגע לעניננו.
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את
בריתי".
"אם שמוע תשמעו" – עדיין לא אמר להם
כלום מה לעשות? אלא זהו ציוי על לשמוע בקול ה' שתמיד קורא. קול ה' לאו
דווקא מן המצוות ומן הציווים והאיסורים, קול ה' הנשמע בעולם כולו, בכל עת ובכל
שעה. רק צריכים להטות אוזן לשמוע בקול ה'.
שאדם התרומם על כנפי נשרים לצאת מהעולם של
מצרים, של הזוהמה, של הגסות של חיי מצרים – הרי הראיתי לכם. מעתה, אם תשמעו בקולי,
שאבן מקיר תזעק, שכל עץ וכל כפיס יענה -.- אם לא ישמעו בקולי.
"ושמרתם את בריתי" – איזו ברית? עוד
לא היתה ברית! הוא לא אומר "ושמרתם את בריתי אשר נכרות בינינו". פה יש
ברית ישנה-נושנה שקיימת בין הקדוש ברוך הוא לעולמו. הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו
בברית, בתנאי ובברית: אם העולם יעשה -.- יתן את חלקו בדבר, והדורות הקודמים, עשרים
וששה דורות עד עכשיו, לא שמרו את הברית הזאת, לא שמרו את הברית הזאת, והעולם חשַּׁב
להתמוטט, אחרי עשרה דורות כאילו נגזרה כליה בעולם. רק בדרך נס ובדרך של חן נותר אז
שריד אחד בעולם – נח, נשאר בעולם שממנו נבנה העולם.
לאחר מכן שוב פעם העולם הפר ברית, ובא לידי דור
הפלגה, ולאחר עשרים וששה דורות כבר לא היה קיום לעולם. כל העולם עמד, "תנאי
התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם יקבלו ישראל לפחות – תחילת המחשבה הייתה
שכל העולם כולו ילך בדרך הזאת, אבל לפחות אם ישראל יקיימו, יקבלו – תורה, ואז
מוטב. ואם לאו – אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". אז כל העולם כולו לא יהיה קיים.
ועכשיו כל העולם כולו הפר ברית, כל משפחות האדמה
עברו ברית ומרודו בעטו. לפחות תהא בעולם משפחה אחת קיימת שהיא תיכנס בברית הזאת
בשמם ובשם כל העולם עולו, למען עצמם. וביעוד, במשך הזמן, במשך הדורות, להנהיג את
הברית הזאת על פני תבל כולה.
אם תשמרו אתם את הברית הזאת ש-.- עד עכשיו
"והייתם לי סגולה מכל העמים" – מה זאת
"סגולה מכל העמים", כי אז אתם תהיו "סגולה מכל העמים"? שאלה
אחרת: יש אנשים שחושבים שזאת היא אהבת ישראל – לדבר כל טוב מה שיש בעולם על ישראל,
ולדבר סרה על כל העולם כולו. מה -.- כל העולם כולו לא שווה כקליפת השום מול ישראל.
כל העולם כולו רשעים, כל ישראל כולו צדיקים.
טוב, זה אהבת ישראל כשאדם בא להתגונן נגד רשעת
כל העולם כולו שנגדנו. זה ענין לעצמו. אבל לאמיתו של דבר, הרי העולם כולו, עולם
ומלואו של הקדוש ברוך הוא. וכאן הבורא מדבר, מלך כל הארץ מדבר כאן, ועדיין אז
באותה שעה עוד לא נכנסנו לברית. אם כן, העולם כולו שווה כקליפת השום בעיני הקדוש
ברוך הוא, או לא שווה כלום? אנחנו לא מוכנים לענות על זה -.-
הפסוק פה עונה דברים ברורים, וגם זה צריך לזכור
לעצמנו, ולהזכיר זאת תמיד לתלמידינו: העולם כולו שווה כקליפת השום - קצת יותר מזה,
חשוב מאוד העולם כל הארץ
שווה מאד, הרבה מאוד לבוראה.
אנחנו הרי נכנסנו לברית. כם אכן, הרי הוא שווה
לנו מאד. =- הקדוש ברוך הוא אומר: כל העמים הם שלי, אבל לא מצאתי בעולם סגולה,
ואני רוצה למצוא סגולה בכם.
אם כן, מה זאת "סגולה"? הרבה פירושים
למלה זאת: סגולה – אוצר גנוז.
יש דרך, כך אנחנו קיבלנו מרבותינו ובכל הדורות,
יש דרך לפענח מובנים של מושגים על ידי השוואות. יש בלשון הקודש מלה דומה, המלה
היחידה שדומה ל"סגולה". אנחנו יודעים רק במלה זאת, שכל מורה או מורָה
יודעים – "סֶגוֹל".
מהו ה"סֶגול"? ה"סֶגול" הוא
שלוש נקודות מרכזיות שאנחנו אף פעם לא יודעים מה הראש ומה הסוף. בכל צורה שנהפוך,
תמיד תישארנה שתי נקודות למעלה ואחת למטה, או להיפך. -. – סגול זה ביטוי ידוע לנו.
בדרך זאת מפרשים יודעי תורה: לכל אדם, לכל קומה,
קומת אדם, לכל בריה אנושית במיוחד, יש סגולה, ששם יש מרכזי חיים. יש שלושה מרכזי
חיים בכל גוף אדם, והאדם הרי הוא ראש כל הבריאה.
יש מוח, ויש כבד למטה. המוח למעלה הוא מרכז
החכמה של האם. יש כבד, הכבד זה מרכז הדם,
החיים התוססים -.- ובמרכז, נטוי לצד שמאל, יש נקודת חיים שלישית – זהו הלב.
כל האנושות כולה, היא גם נקראת אדם -.- וכשם שיש
לב באדם יחיד, כך יש לב של העולם. וכשם שיש מוח באדם, כך גם בקומת אדם של המין
האנושי. וכן כבד.
חס ושלום, ייעקר הלב מאדם חי, אי אפשר לחיות.
בלי מוח אפשר לחיות? לא! בלי כבד? לא. אבל יד, חלילה, אם חותכים מגוף חי, אז אדם
יכול לחיות. חותכים יד שניה – עדיין יכול לחיות. חתכו שתי ידיים,
באים לחתוך לו רגל – אדם יכול לחיות. כל אלה, לא
מן האברים שהנשמה תלויה בהם. חותכים רגל שניה, הוא כבר גידם, הוא כבר בלי רגליים –
ועדיין הוא חי. ואחר כך עוקרים לו עין, ומאבדים לו עין שניה, ואוטמים לו אוזן,
ואוטמים לו אוזן שניה – עדיין הוא חי. אבל אוי ואבוי לחיים שכאלה. הא?! אוי ואבוי
לחיים שכאלה, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי אזניים, בלי עיניים, ובלי פה ובלי -.-
שאר אברים שאין הנשמה תלויה בהם.
האנושות כולה, יחידה אחת. הקדוש ברוך הוא לא
הפסיק מעולם את חשבונו עם העולם כולו. הבריאה שלו הוא -.- בעשרה מאמרות ברא את הבריאה
הזאת שאנחנו רואים את הקוסמוס כולו. כמה מאמרות שהקדוש ברוך הוא טרח וברא, גם את
כל העמים והלשונות. וכולם יחידה אחת.
לנו ניתן היעוד – להיות לב העולם. כך גם כותב ר'
יהודה הלוי בספרו "הכוזרי": ישראל הם לב העולם. לא יכול העולם בלי
ישראל, כשם ששום גוף חי לא יכול להתקיים בלי לב.
גם חכמת העולם, המרכז אצלכם. יכולים להיות חכמים
ונבונים בכל העולם כולו, אבל מרכז החכמה תמיד הוא אצלכם. אי אפשר לחיות בלי המוח,
אי אפשר לחיות בלי ישראל. אפילו התוקפנות שבחיים, התאוותנות, מרכז היצירה הגשמית.
אף על פי שיש כביכול מונופולים לאומות העולם על ישוב העולם ועל החכמה ועל הנהגת
תבל, לא לו, כולם ניזונים משולחננו.
מורי ורבותי, אנחנו שוכחים את עצמנו הרבה מאד.
אפילו מרכזי כל רעה שיש בעולם, גם כן משולחננו. מפני שהButton- הוא בידינו. גם זה וגם זה.
אנחנו
בדורות האחרונים יכולים הרבה מאד לראות מי סובב את הגלגל של ההיסטוריה. אחורה או
קדימה, לא חשוב. תמיד חַפשו ותמצאו, יש שמה א אידעלע באמצע - - -
מי הביא את הנצרות בעולם – א אידישע קאפפ [=ראש
יהודי]. נישט שלעכט?! אוואדע שלעכט [=לא רע?! בוודאי רע]. אה?! אוואדע שלעכט
[=בוודאי רע].
וכן תמצאו בדורות: המטריאליזם והמדע, המדע הפיזי
והאטומי. וכמובן, כל הדברים המהפכניים. אפילו מרכזי האפיקורסות שלנו. עוד לא היה
אפיקורס בעולם כשם שהיה שפינוזה. והוא לימד אפיקורסות לתבל כולה. מפני שהוא לחץ על
כפתור Button Wrong ]=כפתור גרוע]. אבל ה-Button בידו, מפני שהוא משלנו. ועדיין מהרסינו ומחריבינו מאיתנו לא יצאו,
עדיין הם בתוכנו!
"והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל
הארץ" – הכתוב צועק ככרוכיה: הרי יש לי חשבון עם כל הארץ. סתם
"הארץ" בתורה - זה עולם. בלשון החכמים זה נקרא "עולם", בלשון
המקרא זה "הארץ".
"לי כל הארץ" – כלומר, כמי
שאומר: הרי חשבון יש לי עם העולם כולו!
והעולם לי פורע את שטרותיו. אם כן, העולם עומד לפני פשיטת רגל! תבואו אתם לשלם את
השטרות של העולם? תקבלו אתם גם את ה-.- של העולם. ואתם תהיו הסגולה של העולם.
"אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בזמן האחרון היה לנו "עם אדונים", הא?! "עם אדונים" שהיה
בעולם, עַם היטלר. מה בינינו, מה בין היעוד שלנו לאותו היעוד שהם עיטרו את עצמם
בו? עיטרו את ראשם בעטרת הזאת?
אנחנו לא "עם אדונים", אנחנו נועדנו
להיות "ממלכה" אמנם, אבל של "כהנים". שתי סתירות, שני
ניגודים: מלכות - זו אדנות, כהן - זה משרת, שַׁמָּשׁ.
נכון,
ממלכתכם לא תהיה באדנותכם, בגדולה, בכבוד שתנחלו. מלכותכם, כבודכם וגדולתכם במה?
בכהונה שתעשו!
הכהן. יש ממלכה של כהנים. רק כהנים? בית המקדש
יכול היה להיות קיים רק על כהנים בלבד? הכהן משמש ציבור, הא?! שלוחי דידן. אם
אנחנו הכהנים, מי הם הלויים והישראליים בעולם? אלה הם כל ה-People [=האנשים], כל הארצות, כל המדינות, כל הלשונות.
יש בגוף פסולת אחת שאותה צריך להוציא, שאותה
צריך לזרוק. כך יש גם בקומה שלימה של המין האנושי גם כן עורלה כזאת שאותה צריך
לחתוך. "כי מחה תמחה את זכר עמלק". "מחה תמחה" – כי הוא מזהם
את הגוף כולו, לא רק שהוא עצמו מזוהם. כי גם זה מתוכנו יצא. הוא היה Cousin [=בן
דוד] שלנו. מיהו עמלק? הוא נכדו של יצחק אבינו.
הכל מן הכח הזה, הכל מן התמצית הזאת של העולם.
אמנם לפני מתן תורה, אבל מן הזרע שהוכן לקבלת תורה. אז יש רק שלט.
"והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך
מסביב", ולא -.-. מה פירוש? כל האויבים יֵהָפכו לאוהבים, כל האומות יבואו על
תיקונן, ויהיה סוף היעוד. הארץ כולה תחזור -.- ואתם תהיו כוהני כל העולם, משרתַי
אני לשרת את העולם כולו. אז "מחה תמחה את זכר עמלק". ואז יהיה הכסא שלם
והשם שלם, והזוהמה תעבור מן העולם. אבל שאר הארצות חס ושלום לא תצא אחת מהן - כי
חסר לנו אבר, חלילה אחדות מהן – אז אנחנו בעלי מומים נהיה, האנושות תהיה בעלת מום,
מפני שכל אחד ואחד, כל עם ומדינה, יש לו איזו תרומה לבריאה כולה. הביא עמלק אמנם
הרבה מאד צרות, אבל סוף סוף אנחנו הרי הולכים. יש לנו אמונה רבה גם בעתיד, -.-
העתיק הזה יש לו הרבה יותר סבלנות מאשר לנו. אנו רוצים לראות הכל בבת אחת, אך
להיסטוריה יש סבלנות. לא עשינו את כל דרכנו בבת אחת. ועדיין אחרי דרך ארוכה כזאת,
עדיין אנחנו עומדים באמצע או קרוב לכניסה. אבל סוף הקץ לבוא. עדיין נזכה לעולם
מתוקן, ולא יהא עולם מתוקן אלא עד שיתוקן הכל, הכל. חוץ מאותה העורלה, אותה צריכים
לכרות מן הגוף, כי זאת לא מוסיפה אלא רק גורעת.
אם כן, זהו היעוד, רבותי. כי אנחנו קיבלנו
לידינו את המפעל הזה, את מפעל היקום כולו של הקדוש ברוך הוא. עם ה- Button של
התורה עלינו לנהוג הרבה את העולם.
אילו זכינו, היינו יכולים לקצר את הדרך, היינו
יכולים לקצר את הדרך ולעשות את זה מייד. היינו יכולים ללחוץ על הכפתורים הנכונים,
והיינו נכנסים לארץ מייד אחר קבלת התורה. והיינו מביאים בברית המצוות כל האומות
בני נח, והיה בא, הכל היה בא לסוף פסוק.
האימונים
לא זכינו. וזה מדרך הטבע שלא זוכים. -, - כך ברא
הקדוש ברוך הוא את העולם. יש דרך קצרה, ואם לא דרך קצרה, יש דרך ארוכה. והנה אנחנו
הולכים בדרך הארוכה, עם התורה הזאת שלא ידענו איך להשתמש. עדיין לא ידענו, ואנחנו
לומדים. והרבה ממה שלמדנו, שוב חזרנו ושכחנו. ושוב אנחנו מחכים למלך המשיח שיחזור
ויזכיר לנו נשכחות, ויודיע לנו דברים שעוד לא ידענו בעולם.
והתחלנו לצעוד בהיסטוריה הצעדים הראשונים, מיום
מתן תורה ואילך. ואז התחילו הצרות, הצרות שלא פסקו עד היום הזה. אחרי מתן תורה
אנחנו מוצאים.... נעשה קפיצה ונדבר קצת גם בעניני דיומא.
בשבוע זה אנחנו קוראים בתורה פרשת "כי
תשא", כשה- Buttonהעיקרי שם, מהו? חרפה גדולה לנו ולכל הדורות. ישראל, ארבעים יום אחרי אותו
יום האקט המפואר הזה, אחרי אותו היום שהקדוש ברוך הוא פתח כל שבעה רקיעים, הראה לנו:
"חַפְּשׂוּ בכל מקום, אין עוד מלבדי!" עברו רק ארבעים יום, עשינו את
העגל. זה היה ה- Button Wrong הראשוני שלחצנו עלי במקום ללחוץ על הנכון.
אַי, הכשלון הראשון!
אחר כך אנחנו עוברים פרשה אחר פרשה, ספר אחר
ספר. צרות, צרות, צרות חוזרות ונשנות בכל עת תמיד.
רבותי, אסור לנו להסתכל בעיני ילד על הדברים
הללו. אתם כמוני, כמוני-כמוכם, עוסקים בהוראה. יש לנו תלמידים עם בעיות תמיד. יש
לנו תלמיד, לפעמים מזדמן לנו תלמיד, אנחנו רואים: "אוי וויי, התלמיד הזה נוצר
לגדולות, אבל איזה פרא אדם הוא, לא מקבל משמעת! איזה מוח חריף ולב מפותח יש לו
ורגיש, אבל תמיד יש צרות ממנו!"
מתי המורה יכול לזכות בו, לאחוז בו ולהדריך
אותו, להחזיק אותו ביד? כשאותו תלמיד פעם נכשל בעבירה חמורה מאד, אז המורה מרוצה
מאד. הוא לא יעניש אותו בעד העבירה אלא "ביום פקדי ופקדתי". "ביום
פקדי" – שיהא התלמיד שרוי במצב רוח של "מפחד תמיד". התלמיד הזה שלא
קיבל עונשו, על ידי כך מחזיק אותו. אוֹי, מחזיק אותו. אחר כך הוא לומד טוב, אחר כך
הוא מתנהג טוב, אחר כך נעשה תלמיד טוב.
זה בדיוק קרה לנו, לעם הזה שלנו. מפני שמי שחושב
על מעשה העגל, קשה לנו לדבר. אבל אילו הייתה לנו רשות לדבר, היינו יכולים לומר
שזאת הייתה כאילו Provocation
[=פרובוקציה, התגרות מכוונת]. חז"ל אומרים בערך כלשון הזאת. חז"ל
אומרים: "לא היו ישראל ראויים באותו הדור, לא היו ראויים לאותו מעשה".
עם שלם שאתמול ראו מעמד הר סיני, והיום יקחו עגל
של זהב ויאמרו: "...אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ואם משתגעים
כבר אחדים, אז משתגע כל העם כולו?! הא?!
"ויאספו אל משה -.- משה רבינו קורא
"מי לה' אלי", אף אחד מישראל לא באים. לא הזקנים, ולא השופטים, ולא
הנביאים שהיו ביניהם, לא! רק אנשי צבאו, שבט לוי היו אנשי צבא משמר פרטי של משה רבינו,
הם באו. כל ישראל לא באו -.-.
ומה בכלל קרה בדבר הזה. קודם כל למדים מהמעשה
הזה, לומדים האמונה הגדולה שהייתה תקועה בלבם של ישראל כולו. האמונה בה' ובמשה
עבדו. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
עד היכן הדברים נוגעים? למשל, אם אנחנו נקום
ביום בהיר אחד, ביום בהיר אחד, ואנחנו נראה: הנה השמש נעלמת, הירח מתגלה, הכוכבים
נופלים ממסילותם. נראה סוף העולם, קץ העולם. אז אנשים יוצאים מן הכלים, העולם
מתמוטט. יוצאים מכליהם, ממש נעשים מטורפים מדעתם.
כדבר הזה קרה לישראל בשעה שמצאו במשה דבר אחד של
אי-דיוק. לפי חשבונם היה משה רבינו צריך להופיע בתאריך מיוחד. טעו, משה רבינו
התכוון למחרת אותו היום, אבל הם חשבו שהיום הוא צריך לבוא בשש שעות. בימינו היו
חושבים: "אולי התאחר, אולי אֵחֵר הרכבת, נחכה חצי שעה, נחכה שעתיים".
יודעים אתם רבותי, מן המעשה שאנחנו לומדים בפרשה
זו, "כי תשא", אז אנחנו רואים שרגע אחד אחרי שתים-עשרה, כבר היה העולם
מטורף. כבר התחילו, כבר באו אל אהרן, כבר היה מרד, וכבר חור התנגד והרגו אותו,
וכבר הלכו ואספו כסף. ואספו, אספו, אספו.
יודעים אתם כמה אספו כסף בשביל העגל? אספו כסף
בשביל העגל פי חמש ממה שאספו למשכן אחרי כן. פי חמש! כן. קצת בערך כך. למה? אם
תראו ביונתן בן עוזיאל, אז תראו הככר זהב מה שכתוב. הוא קורא לזה
"קנטר", אני חושב שזהו משקל מתהלך גם בימינו. אז כמה היה? עשרים ותשעה
ככר זהב היה למשכן. אז התרוקנו אחר כך באמת -.-
הכל נתנו, הכל הביאו. "עשה לנו
אלהים". כבר לא יכולים לחיות שעה אחת בלי משה, הא?! שעה אחת בלי משה זה היה
לישראל כאילו – לך תחיה שעה אחת בתוך המים, בלי שמש, בלי ירח, בלי כוכבים, בלי
עולם -.-
והקדוש ברוך הוא החזיק אותם במעשה הזה: אי,
ניצלתם תדעו שמהמעשה הזה, בטוחני בכם תעשו במשך ההיסטוריה עגלים קטנטנים. זה יאמר
כה, זה יאמר כה. אבל דבר כזה לאי יעשו עוד פעם. תדעו מהו הדבר. פה יש Button Wrong. פה כבר לא לוחצים.
וכך תדעו רבותי, שבכל הספרים שמות, במדבר ואחרי
כן דברים, איפה שנמנים כל המאורעות בארבעים שנות ההיסטוריה הראשונות, אז תראו רק
כשלונות, כשלונות, כשלונות. חטאים, עוונות, פשעים.
ואני אומר לכם, רבותי, אנחנו כמורים מותר לנו
להרשות לעצמנו ככה להגיד. לא יועילו למפרשים כולם למעט בחטאים האלה. עם כל
הפירושים, ועם כל ההסברים, מעשה העגל אין לו תקדים ואין לו דמיון. אפילו יהיו כל
כלל ישראל רק "שומר צעירניקים", במשך הרבה דורות, לא יוכלו כולם יחד
לעשות כזה מעשה. כזו תועבה שנעשתה אז.
וזה היה מתוכנן רבותי, זה היה מתוכנן.
או חטא המרגלים – כמה -.- והמתאוננים – לא!
אנחנו לא צריכים למעט בחטאים. אדרבא! שומה עלינו כשאנחנו לומדים על עצמנו ומלמדים
לתלמידינו, שומה עלינו דווקא להבליט את החטאים האלה, להבליט ולטפל ולהראות, מפני
שהתורה עשתה כך. ולמה היא עשתה כך? היא עשתה לנו, וביחוד משה רבינו במשנה תורה,
בשעה שהוא בא להיפרד מן העם, הוא רצה, הרי הוא עמד לשלוח לנו להיסטוריה הארוכה של
כשלושת אלפים וחמש מאות שנה שנלך לצעוד לבדנו.
הוא ידע כמה מכשולים צפויים לנו בדרך. הוא ידע
כמה אכזבות, וכמה אסונות, וכמה וכמה אובדי דרך. והוא ידע שהיצר הרע הקשה ביותר
שהוא מסוכן, מביא בסכנה חמורה ביותר את העם כולו – כשהעם בא לידי יאוש.
אוי, אוי וויי, כבר אין לנו תקנה, אין לנו תקנה.
אנחנו כל כך חטאנו, שקענו בחטא. אין לנו תקנה!
זוהי הסכנה החמורה ביותר לעמנו בדרך ההיסטורית
הארוכה שלנו.
בא משה רבינו, באים כל החומשים האלה להוציא
אותנו מן הדבר הזה, מן הטעות האיומה הזאת. והכל בא ללמד לנו שחס ושלום הברית הזאת
כבר לא תופר לעד. התורה שניתנה לכם, תישאר בידכם לעולם ועד. הארץ שנחלתם אותה,
תישאר בידכם לתמיד.
"ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את
הגוי" – שומעים כאן אִיּוּם רק. אוי! פה יש הרבה יותר הבטחה מאשר איום. כי
כשהארץ קאה את הגויים אשר לפניכם, איך היא קאה? כשם שאדם, סליחה מכבודכם - - כשאדם
מוציא מן הפה, הוא חוזר ולוקחה? דבר שהוצא מן הפה, יחזור ויקח אותו?! אף פעם!
גוי אשר גורש מארץ ישראל, אף פעם לא תחזור אליו.
אבל כשהארץ תוציא, תגרש אתכם, אז הגירושים האלה לא יהיו גירושים כאשר אדם מוציא מן
הפה. "לא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי" – כי עתידים אתם לחזור. הא?!
מה שאין כן הקיא.
ולא מפני שצדיקים אנחנו יותר מן הגויים – אז הוא
אומר "לא בצדקתך וביושר לבבך ה' אלקיך מביאך אל הארץ הזאת אלא ברשעת
הגוים". ממילא אנחנו צדיקים - - לא!
הרבה יותר - -
אמר לנו - - - - הפרשה הזאת מלמדת שהברית הזאת
שנכרתה בין ישראל לתורה, בין ישראל לארץ ישראל, אותו הדבר, היא ברית אשר לא תופר
לעד.
ולא יועילו כל החטאים וכל העוונות וכל הבגידות
וכל המרידות, לא יועילו אף פעם להפר את הברית הזאת. כי אם לחטאים – אז כל הדורות
יחד כבר לא יוכלו לחטוא כשם שחטא הדור הראשון. אם כן, מה? אלף בן-גוריונים שיהיה
להם כוח פי אלף ממנו, הם לא יוכלו כל כך להרע כמו שהרע הדור הראשון, "דור
דעה" כלפי החטאים האלה, כלפי ירבעם בן נבט – צדיקים, צדיקי הדורות. לא יקומו
עוד פעם כאלה.
אם כן, - -
ובכלל אומר משה רבינו: ארץ ישראל, אם נדבר עליה,
וכן התורה, היא לא ניתנה בצדקתכם וביושר לבבכם שתוכלו לומר: "ניתנו לנו על
מנת שנהיה צדיקים, חדלנו להיות צדיקים – אז אבדנו", הא? אז, לא ולא זה היה
התנאי.
התנאי שירשתם את ארץ ישראל היה תלוי בשני דברים
אחרים, ושני הדברים האחרים לעולם לא ישתנו. אתם יכולים להיהפך מצדיקים לרשעים
ומרשעים לצדיקים, ושוב חלילה, נכון. אבל התנאים והנחלה של ארצכם היו תלויים
בגורמים חיצוניים:
א. הגורם – רשעת הגויים. הם לא יעשו תשובה.
מוחזקים אנחנו בהם שם אף פעם לא יֵעָשׂוּ צדיקים. אתם יכולים להיות צדיקים, יכולים
להיות רשעים. הגויים אף פעם לא יהיו צדיקים יותר מכם.
ועוד תנאי:
ב. השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו, הם אף פעם גם
לא יחטאו. מדוע? מפני שהם כבר גמרו את עולמם, הם כבר בגן עדן, ובגן עדן לא חוטאים.
אם כן, ככה מלמדים אותנו כל הפסוקים, כל
הפרשיות, מלמדים אותנו שהברית הזאת אשר נכרתה בין הקדוש ברוך הוא לנו – בין שזאת
היא ברית התורה, בין שזאת היא ברית ארץ ישראל – היא ברית קיימת לעד, ולא תופר
לעולם.
אך למען נדע שהקנין הזה שאנחנו מחזיקים בידינו
הוא תמיד שלנו. אלא מאי? יהיו כשלונות בדרך, יהיו כשלונות – אז יש את הקאנצ'יק
[=מקל להצלפה, המשמש בידי ה"מלמדים" ב"חדר"], עליהם ודאי לא
יסלחו לכם. "כל האומר וותרן הקדוש ברוך הוא" אומרים חכמים "יוותרו
מיעוהי", מעיו יוותרו. הקדוש ברוך הוא לא מוותר, הוא ייתן עם הקאנצ'יק, אבל
לא יותר. אבל הברית קיימת!
ותדעו לכם תמיד שאתם מחזיקים את הקנין הזה - -
בכל עת ובכל רגע הקנין הזה הוא בידינו, ובכל עת
שנשיב לבנו, אז אנחנו לא צריכים לברוא עולמות חדשים, אלא חוזרים לאדנותו, למהותנו.
כי התורה לעולם תהיה שלנו, גם ארץ ישראל שלנו
תהיה לעולם.
תודה רבה.
