נווה דניאל שלי. אמי זכרונה לברכה, רחל קיציס מספרת על אמה, הינדה כי טוב

אמי, זכרונה לברכה

רחל קיציס (לבית כי טוב) מספרת על אמה, הינדה רבקה כי טוב (לבית פרידמן)

אמא, בת שמונים (טו אלול, תש"נ)

אמי מורתי ז"ל הייתה משחרת בשבתות ובימים טובים לבית אלוקים (דהיינו, לבית הכנסת) ברגש (ברד, רוח, גשם, שלג) עוד לפני שקרא ה"גבר", ולא משה ממקומה הקבוע עד הקדיש האחרון. הייתה מתפללת בקול רם את כל התפילות וקוראת מלה במלה (ובקול רם) את כל הקריאות וההפטרות. בשובה מהתפילה הייתה "לוקחת אתה את בית הכנסת" הביתה ומבררת את מקחו של אותו יום בתפילה. לא מותירה שום פרט בלי דעת פשרו.  סקרנית גדולה הייתה אמא ורוצה לדעת הכול: מה יום מימים? מי היו בעלי התפילה? מי היה הקורא בתורה? מי היו העולים לתורה? חוקרת אחר שליחי הציבור החדשים ומביעה ברמה את דעתה עליהם.  

אמא הייתה "סטודנטית נצחית" - בור סוד שאינו מאבד טיפה מכל מה שלמדה בעבר, ועליהם הוסיפה כל השנים עוד עול של לימוד תורה ותוספת דעת. והכל, מאהבה ובלי לעשות לעצמה שום הנחות מהדאגה לעול הבית התובעני שהיה מונח על כתפיה. בור סוד של דברי תורה וחסידות ששמעה מאבא, אליהו כי טוב ז"ל,  ושקראה בספרים שכתב הוא ושכתבו אחרים על חסידים ואנשי מעשה. מכולם לא החמיצה אמא דבר. גם בעומדה במטבח במהלך סעודות השבת הייתה עומדת בה בעת על זכותה ש"לא יתחילו לדבר בלעדיה".

תלמידה עמלנית מילדות הייתה אמי מורתי. והגירסא דינקותא שהביאה אתה מפולין כתלמידה מצטיינת וכמורה נערצת ב"בית יעקב" של שרה שנירר ע"ה בקראקוב עמדה לה עד זקנה ושיבה. ממנה  הייתה דולה ומשקה אותנו כל השנים. שכן, לרגע לא הניחה בבית את עטרת המורה  אף שנאלצה בכאב לב (מחמת עומס צרכי הבית וחולשתה בין הלידות התכופות) להניח את משרתה כ"מחנכת הדגולה של סמינר בית יעקב בירושלים, שזכתה עוד ללמד בקרקוב...".

אמא ז"ל בצעירותה

בקיאה מופלגת בחומש ובמפרשים ובמדרש הייתה אמי ז"ל, ומדקדקת כחוט השערה אחר הקריאה בתורה בבית הכנסת בשבתות ובחגים. הכול היה כמונח בקופסא על לבבה ושגור ומזומן על פיה. הכול הכול היה על פה בפיה ועל שפתותיה של אמא.

ואני רוחה –

השישית מתוך שבעת הילדים שהביאו הורינו לעולם (ילד נוסף, מיכאל ז"ל, נפטר בגיל צעיר, בן שנתיים בלבד). נערה מתנערת הייתי מהמטען הכבד הזה שהביאה איתה  אמא הביתה. בתוך דור שלם דורש שלום עלי נפשי, מכל הכובד שהביאו לו קודמיו. לא דולה ולא משקה כמוה. אדרבא, ככל שהתמלאתי בעל כורחי ממימי פולין החסידית היידישאית , שהרעיפו עלי את המחצב ממנו ינקו הן בבית והן בבית הספר "בית יעקב" בירושלים בו למדתי,  כן  מתנערת הייתי. כן מבקשת למצוא מחסה מפני המים  הרבים הללו שהכבידו על כתפיי הצרות.

רק זאת ביקשתי: להיות כמו כולן. אחת מחבורת ילדות פאג"י הקלילות, גידולי הארץ הזאת שנולדו לשיכון חדש בגבולה הצפוני של ירושלים, להורים "עמוסי בטן" שעלו מחבלי ה"שם", שנראה לנו אז כה צר אופקים. "צבריות דוקרניות" היינו, כאלה שאת מתיקותן צריך להוכיח (תרתי משמע).

עד שנישאתי (בת עשרים ושלוש, לאישי גרשון שיחיה) נהג אבא לכנותני "רוחה היא האופוזיציה שלי", אך במעגל המשפחתי הצר יותר, הייתי לאין ערוך יותר האופוזיציה של אמא ז"ל. לבושתי הייתי מרבה להחציף פנים ולהתנשא מעליה. שעות של עבודה מאולצת במטבח לצידה יצרו חיכוך לא קל לשתינו... לא פעם, לאחר עימות כלשהו בינינו, שמעתי אותה מפטירה בינה לבינה "גוש חוצפה" מילים שעד היום דוקרות בי כבמדקרות חרב.

מאוחר יותר, כשעמדתי על דעתי, וכשיכולתי לזהות את עצמי במקומות זהים לשלה, הבנתי את הסיטואציה הבלתי אפשרית בו היינו שתינו נתונות באותה שעה. אז יכולתי לאסוף את עצמי לאפשרות של הכלה מחודשת של אמא שלי בתוכי ולעשות תשובה מאהבה לאמי, לעצמי, ולוואי גם לפניו יתברך.

הכרה מאוחרת
לפני כשלושים שנה, במלאת לאמא שמונים שנה, נתכנסה כל המשפחה, ילדיה וצאצאיה (וכה חסר שם אבא ז"ל, אשר נפטר כחמש עשרה שנים לפני כן) לשבת שכולה אהבה והוקרה, במלון כינר אשר בחוף ים כנרת. עומדת בתוך משפחתי-שלי, אישי  וילדינו, במצב דומה לזה של אמי בגילי, כתבתי לכבודה דברים, שמאוחר יותר שבתי ועמדתי על מלוא משמעם עבורי.

וזו אני, באותה שבת:

עולם שנה נפש
במלאת לי שבעים שנה, פרסמתי אלבום ציורים וכתיבות אישיות. עולם שנה נפש.

בספר זה שבתי והתבוננתי בעיני רוחי ונפשי בדמותה של אמא ז"ל. ועם הציורים והכתיבות הללו שבה והזדהרה דמותה של אמי, זכרונה לברכה.

לקבל (עכשיו!) מכתבים מאמא
בחודש אלול הקרוב ימלאו לשנות אמי מאה ועשר שנים (תר"ע-תש"פ). שמונים וארבע שנים היו ימי שנות חייה, וכולם שוות לטובה. לפני עשרים וארבע שנים הלכה לעולמה, ונותרו הזכרונות.

והנה לפני שבועיים קבלתי ממנה שלש אגרות דואר. אגרות שנכתבו לפני תשעים (!) שנה. אגרות שהיא כותבת לאמה שלה.

מובן הדבר כי לא ממנה ישירות קבלתין: הן נשלחו ממקום נופש לימודי שעשתה עם חברותיה ל"בית יעקב" של שרה שנירר באתר נופש ידוע בפולין. משם נדדו האגרות לארץ על ידי אחותה חווה. כלתה של חווה העבירה אותן לאחרונה לאחי, צורי. והוא בטובו נתנן לי.

האיגרות עצמן, שגרתיות למדיי: אמא פורטת (בקיצור רב, כמתבקש ממידותיה של אגרת דואר), בכתב יד הפנינים שלה, מה עובר עליה, ומה היא צריכה (שמלה מסויימת..., ניתן לשער כי הייתה זו שמלה הדורה. אמא התלבשה מאוד יפה). וגם קובלת על שאין היא מקבלת מכתבים מהבית, לא מהוריה ולא מאחיותיה.

ועם זאת, צמרמורת אחזתני: אמא שלי כותבת לאמא שלה, ואני בתה קוראת את הדברים, וממהרת לשולחם לבנותיי שלי.

דור לדור יביע אומר.