ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, קדושת לוי המלא, פרשת פינחס

קדושת לוי המלא

פרשת פינחס

פרק כה

יא. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי

[א]

וקודם נבאר הפסוק[1] חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה.

הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[2] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה.

וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.

וזהו לנדה היתה - כי לנדה יש טהרה במקוה. מה שאין בכל הטומאות, דהיינו, שרץ ושאר טומאות, שאין להטומאה עצמה טהרה במקוה. אבל נדה שהיא עצמה הטומאה, ויש לה טהרה במקוה.

והנה יש דם נדה, ודם לידה שהיא טהורה[3].

כי הכלל: השם יתברך משפיע תמיד חסד על ישראל. ואף על פי שלפעמים בתחלה נראה שאינו חסד, אבל באמת לסוף כשיגמור הדבר ההוא, טוב הוא.

והנה דם נדה תחלה הוא טמא, כי תחלה נראה הדבר לא טוב. והלידה, דהיינו, שנגמר הדבר, אז הדם טהור. כי כשיגמור נראה שהוא טוב.

וזהו הרמז פנחס בן אלעזר השיב את חמתי – דהיינו, שהראה דְּמַה שבתחילה הוא מה שבסוף, הכל חסד.

[ב]

או יבואר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי.

ויש לדקדק: תיבת בתוכם הוא מיותר.

ועוד יש לדקדק: דפנחס לא עשה רק דבר אחד, שהיה מקנא קנאת ה' צבאות, והקדוש ברוך הוא שילם לו שני שכרים, ברית שלום וברית כהונת עולם.

ונראה: דהנה חכמינו ז"ל אמרו:[4] "פנחס זה אליהו", ובתוספות[5] מביא בשם תנא דבי אליהו[6] שהיו חולקים ממי בא אליהו, אם מרחל אם מלאה. ובא אליהו ואמר להם: שאני מבני בניה של רחל.

ונראה: דאלו ואלו דברי אלהים חיים.

דהכלל הוא: שאם רואה אדם חס ושלום בני אדם שעוברין עבירה, וכועס תיכף עליהם ומקנא קנאת ה' צבאות, אזי חס ושלום מעורר דינין על ישראל.

אבל פנחס, אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות, אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום, רק חסדים גדולים, ומכפר על בני ישראל. והוא היה המליץ על ישראל, כדאיתא בגמרא[7] שבא וחבטן בקרקע, ואמר לפניו: "רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?!"

ומחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים: ברית שלום - מחמת שקינא קנאת ה' צבאות, וברית כהונת עולם - מחמת שהיה בתוך בני ישראל, ולא היה מופרד מהם, והיה מעורר עליהם חסדים. וכפר עליהם, כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל.

וזהו הרמז בפסוק:

פנחס בן אלעזר [בן אהרן הכהן] השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי,

ואף על פי כן היה בתוכם - והיה מעורר עליהם חסדים.

לכן אמור (לו) הנני נותן לו את בריתי שלום - מחמת הקנאה.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל - כי אף על פי שקינא, כיפר על בני ישראל, והיה מעורר עליהם חסדים.

ובזה תבין דאלו ואלו דברי אלהים חיים: דבאמת אליהו הוא פנחס. ונמצא, הוא בא מבני בניה של לאה. ומה שכתב בתנא דבי אליהו שאמר שהוא מבני בניה של רחל, כי זה לשון תנא דבי אליהו: "עד שבא אליהם, ואמר להם: 'זה שאני אליהו, אני מבני בניה של רחל" - כי בשעה שקינא קנאת ה' צבאות בא אליו נשמה מרחל. כי ברחל כתיב[8] ותקנא רחל באחותה וזהו מדתה.

וזה שכתוב שם שאמר להם "זה שאני אליהו" - שיש לי נשמה יתירה, שאני נקרא אליהו,

"אני מבני בניה של רחל" - זו הנשמה הוא מרחל, שנאמר בה ותקנא רחל. וגם: רחל - הוא מלכות[9], הוא הנוקם[10].

פינחס בן אלעזר

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא שיטול שכרו (במדב"ר פכ"א, א)

[א]

"פנחס - זה אליהו"

והוא חי וקיים[11], ולמה?

הכלל: כי הגוף אשר באדם, הוא רחוק מעבדות ה', כי הגוף הוא חושב הצטרכות שלו. רק הנשמה אשר באדם היא החושבת תמיד ביראת ה', אבל הגוף אינו כן, לכן הוא הולך לקבר. אבל באמת אם היה הגוף גם כן עובד את ה' תמיד, לא היה אדם מת. וכן היה קודם חטא אדם הראשון.

ובאמת פנחס היה מוסר עצמו למיתה בזה המעשה, כמאמר חכמינו ז"ל.[12] ונמצא, לא חשב הגוף של פנחס הצטרכות גופניות, רק היה עובד את ה' באמת כמו הנשמה. כי הגוף בעת עשותו זה המעשה היה כלא היה, כי מסר עצמו למיתה בזה המעשה שהיה עושה לעשות רצון ה'. לכך נזדכך הגוף של פנחס להיות חי וקיים.

וזהו שמבואר במדרש[13]: פנחס בן אלעזר [בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום] – "בדין הוא שיטול שכרו". כי כאשר בארנו שהגוף של פנחס היה בשעת מעשה כלא היה, והיה הגוף נסתר. וזהו הרמז במדרש "בדין הוא" - לשון נסתר. מחמת שהגוף היה נסתר, כנזכר לעיל, מהראוי ליטול שכרו.

[ב]

או יבואר "בדין הוא [שיטול שכרו]"

הכלל הוא: האדם צריך לעשות כל מעשיו במדת החסד. אבל באמת פנחס, אף על פי שעשה מדת משפט, היה מדתו חסד גם כן: שמנע אותו רשע מלעשות רשעתו. וזה הוא החסד של הרשע, כשמונעים אותו מלעשות רשעתו.

וזהו "בדין הוא" – אף על פי שפנחס עשה דין,

["שיטול שכרו"] - אף על פי כן ראוי ליטול שכרו.

[ג]

["בדין הוא שיטול שכרו]"

...הנה בפרשה הקודמת כתיב פנחס בן אלעזר [בן אהרן הכהן השיב את חמתי... ... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום], כתב רש"י ז"ל: "בדין הוא שיטול שכרו".

והוא פלאי.

...והנה הכח הבחירי הוא ביד האדם. ויש בבחירת האדם בעל מדת האהבה לבחור ולהתגבר על מדתו, ולעשות לפעמים איזו מעשה אכזרי. כמו לנקום נקמת אוהבו בתכלית הנקמה והאכזריות. או לעשות שאר מעשי אכזרי, לאהבת אוהבו לעשות לו נחת רוח.

וזאת התגבורת לעבור על מדתו החסדית, באה לו מיקוד תבערת רשפי אש שלהבת האהבה. אשר תמיד תוקד בלבבו, לא תכבה במים רבים ונהרות לא ישטפוה.[14] אמנם הדבר הזה יחשב לאיש ההוא לגבורה ולנצחון גדול, וגבור עריץ[15] יִקָּרֵא. ומהמעשה ההוא תוכר חוזק ותוקף האהבה, אהבת אוהבו בלבו, אשר תקועה יתד נאמן[16] לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק.[17]

והנה מעשי העקידה האכזרי ההוא, לא יחשב לו ליצחק נסיון עצום ומבחן גדול. אף כי אליו הדבר מנפש עד בשר יגיענו. אף על פי כן, אחרי שכך היא המדה, מדתו לעשות הכל על פי שורת הדין והמשפט הישר, שהוא מורה לקיים מצות הבורא ברוך הוא. מנפש עד בשר יכלה. ולא נתפעל בו ענין התגבורת עלמדתו וענינו כי כן הוא.

אמנם לאברהם תתיחס ענין העקידה למבחן עצום, אחרי אשר בו ניכר ונראה בעליל לכל רואה חוזק התגבורת על מדתו החסדית והרחמניות, מחמת תוקף האהבה לבוראו יתברך ועוצם הדביקות בו, לעשות המעשה האכזרי ההוא.

והנה בפרשת פנחס כתב רש"י ז"ל[18]: "לפי שהיו השבטים מבזים את פנחס ואומרים: 'ראיתם בן פוטי זה [שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל'. לפיכך] בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". עד כאן לשונו.

הענין הוא: כי נודע[19] שיתרו היה משורש קין, אשר לכן נקרא[20] קיני[21] – אותיות דדין כאותיון דדין, כי שמו בקרבו. והוא שורש האכזריות, כנודע.

וזה שאמר ש"היו השבטים מבזים אותו: 'ראיתם בן פוטי [שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל']" – רצה לומר: כי אין לייחס את פנחס במעשה הריגתו את זמרי שהוא מעשה האכזרי, שעשה איזה יתרון וגבורה. כי הלא לא היה במעשה ההיא שום תגבורת על מדתו. כי כן היא מדתו אכזרית שנמשכה לו מקין על ידי אבי אמו יתרו. ואף שהוא כהן, שהוא מזרע אהרן, בבחינה זו לא יתיחס אחריו, אחרי שנודע[22] שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי.

לכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, לאמר שדבר גדול עשה פנחס, וגבורה העצומה הראה במעשי האכזרי ההוא שהרג את זמרי. כי הרי הוא בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהוא איש החסד, כנודע[23]. ולמען נקום ינקם[24] נקמת בוראו, עבר על המדה מדתו מדת החסד ונקם נקם במדה אכזרית. כי "משפחת אב קרויה משפחה, ולא משפחת אם".[25]

וזהו שאמרו במדרש: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן – בדין הוא שיטול שכרו". כי דבר גדול עשה, כנזכר לעיל.

פרקי אבות. מטות-מסעי. קדושת לוי מהדורת ברוקלין תשנ"ח, חלק ג, עמ' תרסד-תרסז. ובספר תשואות חן פרשת וירא ד"ה וישכם אברהם כתב כדברים האלה.

[ד]

ואולי אפשר לומר: שמה שאמר "בדין הוא [שיטול שכרו]" – רצה לומר: בדין שעשה בזמרי, שהוא היפך למדתו מדת החסד.

"הוא שיטול שכרו" – המיוחד לו. כי מי שהוא עושה דבר על סדר מדתו, לא יחויב לו שכר גדול כל, כשכר המתגבר על מדתו נגד טבעו והרגלו הנעשה טבע שני.

פרקי אבות. מטות-מסעי. קדושת לוי מהדורת ברוקלין תשנ"ח, חלק ג, עמ' תרסד-תרסז. ובספר תשואות חן פרשת וירא ד"ה וישכם אברהם כתב כדברים האלה.

על מה דאמרינן בגמרא "פנחס זה אליהו", יש קושיא: למה לא אמר בהיפוך "אליהו זה פנחס", כי השם של אליהו הוא מאוחר משם של פנחס?

והנראה: דהנה כתיב[26] פנחס בשעה שקנא קנאת ה' צבאות פרחה ממנו נשמתו, ואז ברגע זו בא לבחינה שנקרא בשם אליהו. ואחר כך כשחזר אל עצמותו, אז חזר לקרוא בשם פנחס. ונמצא, שם אליהו קודם לשם פנחס, בשעה שפרחה נשמתו.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל

[א]

דבר בעתו מה טוב לתרץ קושית הזוהר:[27] האיך נתכהן פנחס, הלא כהן שהרג את הנפש נפסל מכהונה[28], מחמת שמדת הכהן הוא חסד ולא דין?

גם לתרץ לשון הפסוק[29] [הַמֻּכֶּה] אשר הֻכָּה את המדינית[30], שנראה מיותר.

ומתורץ בחדא מחתא.

כי הכלל: שמחשבה רעה חס ושלום דוחה הנשמה הקדושה, ודברים לא טובים דוחים הרוח דקדושה, ועשיה לא טובה דוחה נפש דקדושה.

וזה פירוש הפסוק: ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית - תיכף ומיד בהתחלת החטא, קודם שהרגו פנחס, נעשה בחינת מוכה, וחלל רשע[31]. שהֻכָּה עם המדינית, ומת ממש על ידי הסתלקות נפש דקדושה. נמצא, פנחס גברא קטילא קטל[32], וכשר לכהונה.

[ב]

נראה דהכלל הוא כך: דהנה לפעמים הקדוש ברוך הוא מגביה את הצדיק ואינו מודיע אותו הטעם, ולפעמים מודיע אותו הטעם. נראה דלזה שאינו מודיע: כי אם היה מודיע אותו הטעם מחמת איזה דבר הוא מגביה אותו, היה תמיד עושה דבר זה. ויש עת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בדבר זה. אבל זה שהקדוש ברוך הוא יודע שהוא אינו מכוין רק לעשות רצונו, ואם יהיה עת שיצטרך לעשות להיפוך יעשה, לזה הקדוש ברוך הוא מודיע אותו הטעם.

והנה פנחס היה יודע שיפסיד הכהונה כשיהרוג את זמרי. כי כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו[33]. ואף על פי כן היה עושה בשביל רצון הקדוש ברוך הוא, על כן הודיע אותו הטעם ואמר והיתה לו [ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם] תחת אשר קנא לאלהיו.

קדושת לוי, לקוטים. בראש הקטע נכתב "שייך לפרשת פנחס".

יב. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

אמור

[א]

לשון אמור - השפע שכבר באה לאותיות. ועל בחינה זו אנו אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

[ב]

זה שאמרו רבותינו ז"ל בנשיאות כפים אמור להם[34] - להעלות[35] השפעות הטובות במחשבה.

קדושת לוי, פרשת וארא.

בריתי שלום

...מחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים: ברית שלום - מחמת שקינא קנאת ה' צבאות...

יעויינו הדברים במלואם בפירוש הפסוק הקודם.

יג. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ברית כהונת עולם

...מחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים: ...וברית כהונת עולם - מחמת שהיה בתוך בני ישראל, ולא היה מופרד מהם, והיה מעורר עליהם חסדים. וכפר עליהם, כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל.

יעויינו הדברים במלואם בפירוש פסוק יא.

יד. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי

ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית

לתרץ לשון הפסוק [הַמֻּכֶּה] אשר הֻכָּה את המדינית, שנראה מיותר.

...וזה פירוש הפסוק: ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית - תיכף ומיד בהתחלת החטא, קודם שהרגו פנחס, נעשה בחינת מוכה, וחלל רשע, שהֻכָּה עם המדינית, ומת ממש על ידי הסתלקות נפש דקדושה. נמצא, פנחס גברא קטילא קטל, וכשר לכהונה.

יעוין לעיל בפירוש פסוקים יא-יג הרחבת דברים.

המֻכֶּה אשר הִכָּה את המדינית

דבר בעתו מה טוב לתרץ קושית הזוהר:[36] האיך נתכהן פנחס, הלא כהן שהרג את הנפש נפסל מכהונה[37], מחמת שמדת הכהן הוא חסד ולא דין?

גם לתרץ לשון הפסוק [המכה] אשר הכה את המדינית, שנראה מיותר.

ומתורץ בחדא מחתא. כי הכלל: שמחשבה רעה, חס ושלום דוחה הנשמה הקדושה, ודברים לא טובים דוחים הרוח דקדושה, ועשיה לא טובה דוחה נפש דקדושה.

וזה פירוש הפסוק: ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית - תיכף ומיד בהתחלת החטא, קודם שהרגו פנחס, נעשה בחינת מוכה, וחלל רשע, שהֻכָּה עם המדינית ומת ממש על ידי הסתלקות נפש דקדושה. נמצא, פנחס גברא קטילא קטל[38], וכשר לכהונה.

קדושת לוי, פרשת פינחס.

טו. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא

טז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

וידבר ה' אל משה לאמר

כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[39], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[40] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?

אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[41], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[42], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

יז. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם

יח. כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר

פרק כו

א. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר

ב. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל

שאו את ראש כל עדת בני ישראל

כי תשא את ראש בני ישראל[43] - להעלות אותם על איזה מדריגה.

קדושת לוי, פרשת כי תשא.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל... לבית אבותם

שאו את ראש כל עדת בני ישראל.[44] שאו - מלשון התנשאות והרמה.

למשפחותם לבית אבותם – היינו, שזכו אחר קבלת התורה ועשיות המשכן וכליו להתיחס אחר אביהם.

קדושת לוי, פרשת במדבר, ד"ה שאו את ראש.

מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל

[א]

על דרך משל: לאחד שעושה כל עסקיו בלתי ישוב הדעת, לפעמים יעשה גם כן היפוך הסדר. דהיינו, לאלו אשר אינם שומעים לקול דבריו גם כן יעשה להם טובה. אבל מי שעושה עסקיו בישוב הדעת ובשקול הדעת, שוקל דעתו איך לעשות. ובוודאי יעשה כסדר: לאוהב יעשה טוב, ולשונאו לא יעשה טוב.

ועל דרך הזה הוא הבחינה: כשישראל חס ושלום אינם ראוים וזוכים במעשיהם להוריד שפע לכל העולמות, ואז הבורא יתברך אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו עם ברואיו. ועל ידי זה חס ושלום גם החיצונים יקבלו שפע, כיון שהבורא ברוך הוא מחמת גודל זכות ישראל אינו משפיע, רק מחמת גודל חסדיו. ואז כביכול אינו שוקל בדעתו לזה להשפיע ולזה לא להשפיע, כיון שאין שום זכות לפניו שישפיע מחמת זה הזכות. ונמצא, הכל שוין בזה לקבל שפע. ובחינה הזאת נקרא כביכול העשיה בלא ישוב הדעת.

אבל כשישראל זוכין בגודל מעשיהם הטובים שעל ידם יבא השפע לכל העולמות. ואז הבורא ברוך הוא כביכול שוקל: לעושי רצונו, אלו ישראל עם קדושו – ישפיע. ולאלו שאינם עושים רצונו - לא ישפיע, כיון שיש לפניו זכות ישראל...

והנה כשישראל עם קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם, אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא יתברך כביכול ישקול בדעתו, לזה להשפיע ולזה לא ישפיע. ובזה לא יבא השפע רק לישראל, וממילא יהיה המפלה לשונאיהם, כיון שלא יבא השפע רק לישראל ולא להם. וזהו הרמז במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים היוצא למלחמה לצבא - דצריך לעורר הבחינה של שיקול הדעת כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע, ובודאי לא יבא השפע רק לישראל עם קדושו. ובזה ינצחו מלחמתם.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה זה יתנו.

[ב]

לצבא – שיהיו שם רק אנשים צובאים, כי צבא - היא לשון מספר ומפקד.

שמועה טובה. מטות-מסעי.

ג. וַיְדַבֵּר משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר

וידבר... אותם

דיבור - הוא לשון מנהיג, כמו "דַּבָּר אחד לדור".

קדושת לוי, פירושי אגדות, המימרא הרביעית.

על ירדן

פירוש מלת על – ...רצה לומר: סמוך.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

ד. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

מבן עשרים שנה ומעלה

ישראל לא נמנו רק מבן עשרים - כי השנים עשר שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך, ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך. ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות ועל זה נמנו הלוים שתי פעמים: אחד מבן חודש – דהיינו, בשכל קטן. ואחד מבן שלשים שנה - דהיינו, בשכל גדול.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה.

כאשר צוה ה' את משה

בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

קדושת לוי, פרשת תצוה.

ה. רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי

ראובן בכור ישראל

הא שעבר יעקב על לא יוכל לבכר[45], עיין ברמב"ן שכתב שהוא מדה במדה[46].

ולי נראה, שראה גוי וקהל גוים [יהיה ממך][47], עוד שני שבטים. לכן ראה ברוח הקודש שקאי על כרחך על מנשה ואפרים, שלא הוליד יעקב אחר כך, כמו שכתב רש"י[48].

אבל אם לא היה חלל יצועי, אז היה מוליד אחר כך, היה קאי על יעקב בעצמו.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה פחז כמים.

ו. לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי

ז. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים

פקודיהם

[א]

מה שסָפַר את ישראל.

קדושת לוי, פרשת במדבר, ד"ה כאשר צוה.

[ב]

פקודי - לשון התחברות, מלשון "חייב אדם לפקוד [את אשתו]."[49]

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

[ג]

פקידה - היא לנוקבא... דלשון פקידה הוא מורה על דבר שקיבל מאיזה בחינה הקודם לו.

קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה וה' פקד.

[ד]

ופקדתי - לשון חסרון, כמו ויפקד מקום דוד.[50]

קדושת לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה ופקדתי. ויעוין עוד: שם, פרשת כי תשא, ד"ה או יבואר לפקודיהם. שם, לראש השנה, ד"ה אתה זוכר. שם, פרשת כי תשא ד"ה לפקודיהם, ועוד.

ח. וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב

ט. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'

הוא דתן ואבירם... אשר הצו... בעדת קרח בהצותם על ה'

וזה פירוש הפסוק בפרשת פנחס ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם [קריאי העדה] אשר הצו על משה בעדת קרח [בהצותם על ה']. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש ויהי לנס ובני קרח לא מתו[51].

ולכאורה קשה: למה כתב אצל בני ראובן ובני קרח לא מתו? וכן הרגיש בזה האבן עזרא.

ועוד, מדוע בני קרח לא מתו ובני דתן ואבירם מתו? וגם בזה הרגיש האבן עזרא. וכתב האבן עזרא: שרעת דתן ואבירם יותר מרעת קרח. ולא ידעתי למה.

ונראה, דלכאורה צריך להבין: על הא דכתב הקרא ויהי לנס, למה לי למיכתב, וכי לא ידעינן דהיה לנס? ובמשנה תורה כתב כי עיניכם הרואות [את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה][52] [ו]אשר עשה לדתן ולאבירם [בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל],[53] ולא כתב כלל ויהי לנס.

אפס נראה דכך הוא הפירוש הפסוק: דמפני מה זכה קרח שבני בניו זכו לדוכן - מחמת שאיתרחש נס על ידם, נתקדש שמו הגדול, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה. וככה תיבות המקרא: ויהי לנס ונתקדש שמו הגדול, ולכן זכה שבני קרח לא מתו ועלו לגדולה.

ומה שמתו בני דתן ואבירם – נראה: דהנה האבן עזרא כתב שרעת דתן ואבירם גדולה מרעת קרח. ונראה, שהם הסיתו את קרח.

והנה לכאורה קשה: למה הקרא והגמרא[54] קראם עדת קרח, כיון שדתן ואבירם היו העיקר?

אפס נראה לי: דאדרבה שזה היה לטובת קרח, כדי שיהיה לו העלייה, ובניו יעלו לגדולה. כיון שנקרא המחלוקת על שמו, והנס והבליעה נקראת על שמו. נמצא, האותות שהוציאו ישראל בקידוש שמו יתברך היה על שם קרח, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה, ויש לו עלייה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל.

נמצא, היה זה לטובת קרח. הגם שעיקר המחלוקת היה בהסתת דתן ואבירם ובעצתם הנס והבליעה, נקרא על שם קרח, והיה האותות של קדושת שמו יתברך נקרא על שם קרח.

וזה פירוש הפסוק:

הוא דתן ואבירם אשר הצו - שהם הסיתו,

בעדת קרח - ונקרא על שמו של קרח, שהרי הכתוב מעיד בעדת קרח ותפתח הארץ [את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה],

ויהיו לנס - ונקרא הנס על שם קרח.

לכן, ובני קרח לא מתו. אבל בני דתן ואבירם שלא הורגל שמם בפי כל ישראל בבליעה, שקרח נכנס בעובי הקורה, והם הסיתו אותו לדבר זה. וכן הוא ב"אור החיים", שהם הסיתו אותו לדבר זה, והם גרמו.

קדושת לוי, כללות הנסים, סימן א.

י. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס

ותפתח הארץ את פיה

הנה תורת משה הוא כנגד הדיבור, שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור. אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה, כמאמר הכתוב[55] אני ראשון ואני אחרון.

והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל, לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה. וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה. הארץ - הוא העולם העשיה, להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח קרח.

ויהיו לנס

[א]

יעוין פירוש הפסוק הקודם.

[ב]

תיבת נס – גימטריא: מ'ה, אדנ'י. ומ'ה – הוא השם הוי'ה ברוך הוא במילוי א', כנודע. דהיינו, שעל ידי הנס שנעשה לישראל נתעלה ונתרומם עצם ההוי'ה ברוך הוא ואדנותו ומלכותו יתברך. שבזה יכירו וידעו כל באי עולם כי הוא לבדו פועל נפלאות, ואל אדון על כל המעשים. ובזה נעשה יחוד ההוי'ה עם אדנ'י בשלימות.

באר משה, לר"ח טבת. ילקוט קדושת לוי, עמ' רכב. "אמרי קודש מהרה"ק בוצינא קדישא אור ישראל וקדושו מו' לוי יצחק זצלה"ה אבדק"ק ברדיטשוב".

/ביאור הענין: כשנעשה נס, תמיהי אינשי, ושואלין זה לזה: מה זאת?

והתשובה היא: אדנ'י. כלומר, שיש אדון על כל המעשים, מנהיג העולם ומפליא לעשות.

עבודת ישראל, חנוכה. ילקוט קדושת לוי, עמ' רכב, הע' סב. "אמר הגאון החסיד מורינו מו"ה לוי יצחק ז"ל"

יא. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ

ובני קרח לא מתו

יעוין פירוש פסוק ט.

יב. בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי

יג. לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי

יד. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם

טו. בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי

טז. לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי

יז. לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי

יח. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת

יט. בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

כ. וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי

כא. וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי

כב. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת

כג. בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָּה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

כד. לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי

כה. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשׂכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת

כו. בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי

כז. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת

כח. בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם

כט. בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי

ל. אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי

לא. וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי

לב. וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי
לג. וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה

וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות

כי העיקר העבודה: בדחילו ורחימו, זהו אהבה ויראה. וכשעובד ה' מאהבה, אזי הוא בבחינת תענוג. אבל כשעובד ביראה, אזי אינו כל כך, רק בבחינת בושה.

וזהו:

וצלפחד - שהוא צל פחד.

בן חפר - לשון וחפרה הלבנה[56].

[לא היו לו בנים] - לא היה לו כלל.

כי אם בנות.

(חסר).

לד. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת

לה. אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי

לו. וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי

לז. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם

לח. בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי

לט. לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי

מ. וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי

מא. אֵלֶּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת

מב. אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם

מג. כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת

מד. בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי

מה. לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֵבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי

מו. וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח

מז. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת

מח. בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִי

מט. לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִי

נ. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת

נא. אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים

נב. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

נג. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

בנחלה

נחלה – דהיינו, להשפיע מלמעלה.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

נד. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ

נה. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ

בגורל

[א]

הנה אם אין רק דבר אחד, אינו שייך גורל. רק אם יש שני דברים דומים זה לזה, מי שבורר לו דבר אחד שייך גורל. שגורל - אינו רק הבורר אחד משני דברים הדומים זה לזה.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה ראשונה.

[ב]

חלש נקרא על שם דהוא חלש בדעתו, אולי ינצח חבירו, ומחמת זה מתירא ללחום. אם כן, הוא שקלא וטריא בדעתו: אולי ינצח הוא, או חבירו, והיה בשקליה וטריא. ושקליה וטריא - הוא גורל, דגורל גם כן שקליה וטריה: או שיהיה כך או כך. לכן נקרא חלש - מלשון גורל, לשון משנה[57] "היה מטילין חלשין".

קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה בנוסח תפלת חנוכה.

מטות

[א]

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות - הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

[ב]

לזה נקראו השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][58] – להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה או יבואר ואלה.

[ג]

השנים עשר שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.

[ד]

זהו מטות - שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.

קדושת לוי, פרשת מטות, ד"ה לא יחל דברו.

מטות אבותם ינחלו

ביארתי מאמר חכמינו ז"ל שאמרו[59] "משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה. שבכל מקום, החיים יורשים את המתים. וכאן, המתים יורשים את החיים"

כי בכל מקום, חי יורש מת - שבן הוא ענף האב, והאב הוא הנותן השלימות בבן, ומהאי טעמא יורש. מה שאין כן כאן, המתים יורשים את החיים - דהמתים הם דור שיצאו ממצרים, ירשו את הדור הבאים לארץ, כפירוש רש"י. דהשם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים, כדי שיבואו לרשת את הארץ. דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה[60] אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען, דפירש רש"י: "על מנת ליכנס לארץ". דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[61] "אוירא דארץ ישראל מחכים". ואמרו חכמינו ז"ל[62] "כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".

ואחר כך שהיה הסיבה שדור שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל רק בניהם, קנו האבות שלימות. דהיינו, דור יוצאי מצרים שלא באו לארץ ישראל, המתים על ידי בניהם החיים, שנכנסו בניהם לארץ ישראל, ושם עבדו ה' בשלימות. ועל ידי שלימות בניהם זכו האבות, כמאמר חכמינו ז"ל[63] "ברא מזכה אבא".

זהו שרמזו חכמינו ז"ל "המתים יורשים את החיים" - דדור יוצאי מצרים זכו בעולם הבא, על ידי בניהם שבאו לארץ, דביאתם גורם שלימות. וכשהבן שלם, זוכה האב, כנזכר לעיל.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.

נו. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט

נז. וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי

לקהת

קהת - לשון אחדות, על שם הפסוק[64] ולו יקהת עמים.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח קרח.

נח. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם

נט. וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת משֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם

ס. וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר

את נדב ואת אביהוא

הנה ידוע[65] שפנחס זה אליהו. וכשנקם נקמת ה', אזי מתוך כך בא לנשמת נדב ואביהוא[66].

וזהו שאמר אברהם[67] אל נא - שהוא ראשי תיבות: נדב אביהוא, שהוא אליהו.

תעבור מעל עבדך – דהיינו, בעת שיהיה לישראל ברית מילה יהיה אליהו שם[68].

קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה ויאמר אל נא.

סא. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'

בהקריבם אש זרה לפני ה'

פליגי תנאי, רבי אליעזר ורבי יהושע[69]. רבי אליעזר סבר: שהורו הלכה בפני רבן, ורבי יהושע סבר: שתויי יין נכנסו.

צריך לדעת: למאן דאמר הורו הלכה בפני רבן, מהו שנאמר[70] בקרבתם לפני ה' וימותו. ואם מפני שלא שאלו למשה, עיקר חסר. וכן לאידך תנא נמי קשה זאת.

ונראה: דלמאן דאמר שהורו הלכה בפני רבן, הפירוש הוא של בקרבתם לפני ה' - דצריכין להבין: מפני מה המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה,[71] אף על פי שהורה כדת. דהנה השם יתברך ברא מחיצות מחיצות, וכל מלאך שנכנס לפנים ממחיצתו נשרף[72]. שהשתלשלות העולמות מעולם השרפים והוא כסא הכבוד לעולם החיות, ומעולם החיות לעולם האופנים, דרך הצמצום. והנה אם מלאך אחד עולה למעלה מצמצום שלו, נתבטל במציאות.

וכן בישראל השם יתברך צמצם שכינתו במשה רבינו עליו השלום, וממשה לאהרן, ומאהרן לבניו, ומבניו לזקינים, ומהם לנביאים, ומהם לכל ישראל. כמאמר חכמינו ז"ל: "כיצד סדר משנה [משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן, ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן... נכנסו זקנים, ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן]".

ובני אהרן רצו לעלות יותר מצמצום שלהם, ולא שאלו את משה רבן. ויקרבו עצמן לפני ה', שהם יקבלו מהשם יתברך, ולא על ידי משה, ומשה לאהרן, ואהרן להם. נתבטלו ממציאותן ונשרפו.

והוא הדין בכל ישראל ובכל דור ודור, השם יתברך צמצם שכינתו לגדול הדור, וממנו לתלמידיו, ומהן לכל ישראל. והמורה הלכה בפני רבו, ורוצה לעלות ממדריגתו ומצמצום שלו ללמוד בעצמו ולהתקרב בעצמו להשם יתברך, שלא על ידי המשכת הצינורים מרבם - חייב מיתה.

וזהו בקרבתם לפני ה' [וימותו] – כלומר, קרבו עצמם להשם יתברך שלא על ידי המשכת צנורים למשה וממשה לאהרן ומאהרן להם, לכן קרה להם כה.

וזהו ואל יבוא בכל עת - בכל עת הוא למעלה מהצמצום. שכל יום ויום יש לו צמצום בפני עצמו. כי לכאורה למאן דאמר מורה הלכה בפני רבן היו, מהו בכל עת? אך לפי זה הוא מובן.

ועתה נבאר דעת "שתויי יין נכנסו" - וכי איך יעלה על דעת קדושי עליונים שיכנסו שתויי יין, ובפרט שהוא אחר אזהרה?

ונראה: כי לעיל בפרשת שמיני[73] כתוב בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' לעשות וירא אליכם כבוד ה' - ולכאורה הוא שפת יתר זה הפסוק.

ורש"י ז"ל פירש בפסוק[74] ויצאו ויברכו את העם - לפי שכל שבעת (ימים שהעמיד משה את המשכן) [ימי המלואים שהעמידו משה למשכן] ושימש [בו ופרקו בכל יום], לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים, ואמרו למשה: כל הטורח שטרחנו, כדי שתשרה שכינה בינינו (שיתכפר) [ונדע שנתכפר] לנו מעשה עגל. אמר להם משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו [ועבודתו] תשרה שכינה בכם, ותדעו (שעל פי הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה) [שהמקום בחר בו]".

והנה לא נרמז בפסוק דרוש של רש"י.

ונראה: דהנה כשאדם עובד את ה', מרגיש תענוג גדול. כי בעבודתו משמח את הבורא ברוך הוא, כמאמר[75] בן חכם ישמח אב. ובא שמחה ותענוג לכל העולמות, ומכריזין בכל העולמות "הבו יקר לדיוקנא דעביד רעותא דמרא!"[76] ואין לך תענוג גדול ושמחה וחדוה יותר מזה.

אכן אין זה עיקר העבודה, כי זהו "על מנת לקבל פרס". והרמב"ם בהלכות תשובה[77] קראו "שלא לשמה". אמנם עיקר העבודה את ה' אלהינו הוא בגין דאיהו רב ושליט, והוא נותן חיות בכל העולמות ובכל הנשמות.

ולכן נראה לבאר על מה שהוקשו כל המפרשים:[78] למה לא נאמר בתורה שכר עולם הבא? כי הנה כל שכר העולם הבא אינו מפורש כלל בתורת משה, רק בדברי חכמינו אשר המה כנים ואמיתים, כגון תענוג של לויתן אשר בתוכו צדיקים ישתעשעו עם נשמת כל הצדיקים, בפרט התענוג אשר יתענגו...

(חסר הסיום)

קדושת לוי, פרשת אחרי מות, ד"ה אחרי מות.

לפני ה'

[א]

מבואר בזוהר הקדוש[79] על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה עם זו. ויעוין עוד קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא.

[ב]

ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו. וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה'. כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו - לפני ה' דייקא.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.

[ג]

רצון הבורא ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...לפני ה' - בבחינות פנים.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ד]

לפני ה' אלהיך – פירוש: כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וברכך.

[ה]

שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה תפלה לעני.

[ו]

לפני ה' -  ...הבחינה התעורר... בה'.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה ויקרב משה..

סב. וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מבן חדש ומעלה

שבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות. ועל זה, נמנו הלוים שתי פעמים: אחד, מבן חודש[80] – דהיינו, בשכל קטן. ואחד, מבן שלשים שנה - דהיינו, בשכל גדול.

קדושת לוי, פרשת פקודי.

כי לא התפקדו בתוך בני ישראל

[א]

כלל הוא: כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כן יש תרי"ג אורות שכליות בעבדות הבורא, והם נקראים אברים הרוחניים. והבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות, ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות...

ולכך לא פקד את הלוים בתוך בני ישראל - כי ישראל הם מורים על אורות השכליות, ולוים מורים על השפע הבא מעילת העילות על השכליות. ולכך בטהרת הלוים כתיב[81] והעבירו תער על כל בשרם - כי שערות הם בחינות לבוש, והלוים רומזים על בחינה עליונה, שהוא בלא לבוש כלל.

קדושת לוי, פרשת במדבר, ד"ה כאשר צוה.

[ב]

הנה השם יתברך נתן התורה לישראל. ונשמת ישראל הם גוף התורה, כי ישראל הם "ששים רבוא אותיות לתורה"[82]. נמצא, ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. נמצא, מה שפקד משה את ישראל, למד את התורה...

מזה הטעם נראה הא דכתיב[83] אך את מטה לוי לא תפקוד ו[את ראשם] לא תשא בתוך בני ישראל - כי ישראל הם נגד התורה שבכתב, ומטה לוי הם נגד התורה שבעל פה. וזהו בלוים על פי ה' פקד[84].

קדושת לוי, פרשת במדבר, ד"ה אך את מטה.

סג. אֵלֶּה פְּקוּדֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ

על ירדן

פירוש מלת על – ...רצה לומר: סמוך.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

סד. וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי

משה ואהרן

[א]

"יש מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[85]. נראה, דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[86] וידבר אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[87] הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה אהרן שקול אל משה לענין זה.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.

[ב]

הנה האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה, שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[88] ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא' שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[89] ונהר יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.

סה. כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

מות ימותו במדבר ושם ימותו

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר (במדבר יד, לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי ר' עקיבא (סנהדרין קח, א)

איתא נמי בגמרא: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו".

ונבאר הכל: כי הנה יש זמנים שבא לאדם התעוררות מן השמים לעבדות הבורא ברוך הוא, כדכתיב[90] מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ומה הוא שמחה - שבשעה שהקדוש ברוך הוא בחדוה, אזי כל המלאכים בשמחה. ובעת הזה משלח ה' התעוררות העליון לעבוד אותו, וממילא הוא עובד את ה' בלי שום כבדות, רק מחמת התעוררות העליון יש חשק לעבודתו.

ונמצא, זה כוונת משה: שהיה רוצה לתקן, שאפילו לפעמים כשלא יבא להם התעוררות העליון, שיתעורר האדם את עצמו מדעתו ומשכלו, שיבין שהבורא יתברך שמו הוא בורא כל המלאכים [...], ויתחיל אדם לעבוד את ה' בכל לבבו.

וזהו שאמר "הוסיף יום אחד מדעתו" – פירוש: מהתעוררות עצמו ולא מהתעוררות העליון. והתעוררות העליון בא לו מחמת ש"בכל יום בת קול יוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים". וכשהוא זוכה, שומע זה הקול.

נמצא, כשהצדיק זוכה ושומע זה הקול, זה הקול מעוררו.

ויש לדקדק: מה עושה הצדיק, כיון שממילא בא לו התעוררות העליון?

רק שיש לומר: שזה עושה הצדיק, שאינו חושב שום דבר בעת הכרוז, רק שעומד בהתפשטות הגשמיות ושומע את הקול.

וזה אמרו חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" - כי דור המדבר היו במדריגה גדולה, והיה להם התעוררות גדול. ונמצא, לא היו חושבים את עצמן לכלום.

וזהו שאמרו:

"דור המדבר" - שהם היו במדריגה גדולה.

"אין להם" – כלומר, מה שהיו אַיִן, שלא היו חושבים את עצמם כלום, והיו תמיד מקשיבים לקול העליון.

זה הביא אותם שהיה להם "חלק לעולם הבא" - כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים, לא היה להם חלק עולם הבא. כי הם לא עשו כלום, רק התעוררות עליון.

ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא דכתיב (כי) במדבר – פירוש: דיבור. דהיינו, הכרזה שמכריזין בכל יום.

יתמו – כלומר, שיהיו תמימים בדיבור. שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור.

ואמר עוד ושם ימותו - כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה, דילפינן שָׁם שָׁם ממשה. נמצא, היכא דכתיב שָׁם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו - רוצה לומר: במיתת נשיקה מתים.

ואין להקשות: דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים, דמשמע חס ושלום לרעה. אדרבא, זה הוא הוא דבר טוב?

דיש לומר: כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה, שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם. רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא, שהוא יכול להפוך הטבע. ונמצא, בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש, זה הוא בטבעיות העולם.

קדושת לוי, לעיל פרשה זו, במדבר יג, ב

נבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי דאמרו "אמר ר' עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו".

הנה דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר מתוך האש, וקבלו התורה ואמרו בסיני נעשה ונשמע, אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?

אכן נבוא לבאר כונת דבר זה אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר מהות ענין מיתות נשיקה ונזכר גם כן באלשיך הקדוש. אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל "ר' אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו שכרו לעתיד לבוא תחת עבודתו, כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם ומראין לו גודל שכרו ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא אזי נשאר שם חי וקיים ואינו רוצה לבא עוד לזה העולם.

ושפיר צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם[91] "צדיקים במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:

"צדיקים במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,

["קריין חיים"] - קורין אותן לשם להראות להן גדול שכרן למה כדי שישארו שם חיים וקיימים כמו שהם בעולם הזה.

ונמצא, זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן, ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם בהודיע להם גודל שכרן...

והנה הדור המדבר קיבלו את התורה מהקדוש ברוך הוא, והשיגו בעודם בעולם הזה מהות עבדות הבורא ברוך הוא. וכמאמר חכמינו ז"ל:[92] "חירות ממלאך המות, חירות מיצר הרע". ולא היו, רק רוחניות. ולזה, היה מאכלם מאכל רוחני. דהיינו, המן שהיה מאכל רוחני, מאכל מלאכים, נמצא אצלם. לא היה עולם הבא תענוג חדש שיהיה להם חמדה.

והנה בפסוק במדבר הזה יתמו - תיבת יתמו לכאורה מיותר.

אכן זו הוא כונת חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" – כלומר, שלא היה להם חלק כלל בעולם הבא,

"שנאמר במדבר הזה יתמו" – כלומר, בעודם במדבר הזה כבר היו שלימים ותמימים. ויתמו - הוא לשון תמים. ואם כן, השיגו מהות העבדות הבורא בעודם בעולם הזה. ואם כן, לא היה להם אחר כך שום תענוג חדש מזה.

קדושת לוי, פרקי אבות, ד"ה לבאר מאמר.

פרק כז

א. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

צלפחד בן חפר

כי העיקר העבודה: בדחילו ורחימו, זהו אהבה ויראה. וכשעובד ה' מאהבה, אזי הוא בבחינת תענוג. אבל כשעובד ביראה, אזי אינו כל כך, רק בבחינת בושה.

וזהו: וצלפחד - שהוא צל פחד. בן חפר - לשון וחפרה הלבנה[93].  [לא היו לו בנים][94] - לא היה לו כלל. כי אם בנות. (חסר).

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה וצלפחד

ואלה שמות בנותיו

[א]

ידוע בפסוק[95] ויקרא האדם שמות - שקיום פרטי המציאות הם אותיות שמו של כל דבר ודבר. כי האותיות נמשכו מבחינת דיבור העליון, כמו שנאמר[96] בדבר ה' שמים נעשו.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה אז ישיר.

[ב]

השמות הם השורש לנשמות.

קדושת לוי, פרשת תולדות, בראשית כה, כב

[ג]

אם אדם רואה [את חבירו] פנים אל פנים, אז לא שייך לקרוא אותו בשמו. אכן כשאינו אותו פנים אל פנים, רק מכיר אותו למרחוק, אזי שייך לקרוא אותו בשמו...וזה מכונה בלשון שֵׁם – כי השם הוא המדריגה התחתונה באדם

דברות קודש – קדושת לוי [כת"י]. היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ג, עמ' י.

ב. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

ותעמודנה לפני משה

החכמה היא עמידה. מפני זה צריך עמידה, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן[97] – "זה שקנה חכמה"[98].

שמועה טובה. עמ' נ, ד"ה וישב יעקב.

וכל העדה

כשמקהיל כל ישראל, הוא השראות השכינה. כמאמר חכמינו ז"ל:[99] "אין השכינה שורה על ישראל בפחות מששים רבוא".

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה לא הביט.

ג. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ

אבינו מת

...השכל הנקרא אביו.

שמועה טובה. עמ' נ, ד"ה וישב יעקב.

בעדת קרח

הנה האבן עזרא כתב שרעת דתן ואבירם גדולה מרעת קרח. ונראה, שהם הסיתו את קרח. והנה לכאורה קשה: למה הקרא והגמרא קראם עדת קרח, כיון שדתן ואבירם היו העיקר?

אפס נראה לי: דאדרבה שזה היה לטובת קרח, כדי שיהיה לו העלייה, ובניו יעלו לגדולה. כיון שנקרא המחלוקת על שמו, והנס והבליעה נקראת על שמו. נמצא, האותות שהוציאו ישראל בקידוש שמו יתברך היה על שם קרח, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה, ויש לו עלייה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל.

נמצא, היה זה לטובת קרח. הגם שעיקר המחלוקת היה בהסתת דתן ואבירם ובעצתם הנס והבליעה, נקרא על שם קרח, והיה האותות של קדושת שמו יתברך נקרא על שם קרח.

קדושת לוי, כללות הנסים, סימן א.

ד. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ

ה. וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'

ויקרב משה את משפטן לפני ה'

הכלל: זה הוא התענוג של האב, כשמנחיל את בנו.

וזה הבחינה התעורר משה בה'. שאנחנו נקראים בנים לה'[100], והתעורר משה זה הבחינה שהשם יתברך ינחיל אותנו כל הטובות.

וזהו ויקרב משה את משפטן – היינו, משפט נחלה.

לפני ה' - זה הבחינה התעורר משה בה'.

לפני ה'

[א]

מבואר בזוהר הקדוש[101] על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה עם זו. ויעוין עוד קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא.

[ב]

ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו. וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה'. כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו - לפני ה' דייקא.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.

[ג]

רצון הבורא ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...לפני ה' - בבחינות פנים.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ד]

לפני ה' אלהיך – פירוש: כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וברכך.

[ה]

שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה תפלה לעני.

[ו]

לפני ה' - זה הבחינה התעורר משה בה'.

יעוין לעיל בפירוש הפסוק.

ו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

ויאמר ה' אל משה לאמר

כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[102], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[103] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?

אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[104], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[105], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

ז. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן

נחלת אביהן

[א]

נחלה - שנופל לו מאביו.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה או יבואר אמרו. יעוין להלן פסוק יא הדברים במלואם.

[ב]

"נחלה" – דהיינו, להשפיע מלמעלה.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

ח. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ

ט. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו

י. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו

יא. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה

את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה

"נוחלין" - הוא מלשון נחלה, שנופל לו מאביו... "יורשין" - הוא מלשון ירושה. דהיינו, שנופל לו מחמת קרוב אחר, ולא מחמת אביו.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה או יבואר אמרו.

יב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן[i]אל הארץ.[106] אל הארץ אשר אראך[107] - אראך דייקא, שאני צריך להראות לך. שאי אפשר להשיג זאת, רק באמצעות גילוי שכינה ברוך הוא. דהיינו, אהבה.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.

יג. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ

יד. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן

להקדישני במים לעיניהם

הנה רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה: אחד[108] מפרש על שאמר לישראל[109] שמעו נא [המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים], ואחד[110] מפרש על שהכה את הסלע.

והנראה שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה.

והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל.

והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים - הוכיח את ישראל בדברים קשים ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל, וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא [המורים], הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל. ונמצא, זה גרם את זה, וטעם אחד הוא.

וזהו הרמז: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל[111] - כי זה שמוכיח את ישראל בטוב, יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל.

וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל - כמאמר חכמינו ז"ל עיני עדה – "חכמי עדה", שגם הם ישיגו זה השכל.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה ודברתם אל הסלע.

קדש

עד קָדֵשׁ[112] - עד הקדושה.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אחד עשר יום.

טו. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר

וידבר משה אל ה' לאמר

...וזהו וידבר משה אל ה' לאמר - בכאן לאמר לכאורה הוא מיותר, כי למי יאמר?

רק באמת שמשה ביקש זה שה' יתברך יעמיד מנהיג טוב על ישראל. ולא על דורו לבד ביקש, רק ביקש על כל הדורות הבאים. וזהו לאמר - לכל הדורות הבאים ביקש כן.

יעוין להלן בפירוש הפסוק הבא.

טז. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר

[א]

הכלל: יש ללמוד זכות על ישראל מה שאינם עושין רצון הבורא בתמידות כמלאכים, מחמת שהם טרודים בפרנסתם. וזהו שאברהם אבינו היה איש חסד והיה מלמד זכות, ולכך נתן להם להמלאכים לאכול, להראות להם הצטרכות בשר ודם, כדי שלא ילמדו חובה על ישראל.

וזה שאמר משה[113] אל אלהי הרוחות לכל בשר - שהאדם מחמת שהוא בשר ודם, הצטרכות של אדם בפרנסתו, ומחמת זה הוא לפעמים אינו עובד ה' בתמידות.

וזהו שאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר – כלומר, שופט ומנהיג שילמוד תמיד זכות על ישראל כמו שאתה לומד זכות על האדם על שאינו עובד אותך בתמידות כן ביקש משה שיעמוד מנהיג לישראל שילמוד תמיד זכות על ישראל.

וזהו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר - כמו שאתה אלהי הרוחות לכל בשר ואתה מלמד זכות עליהם, כן פקוד איש על העדה - שמנהיג לישראל יהיה גם כן מלמד זכות על ישראל.

[ב]

או יבואר. הכלל: כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לעולם השרפים ולעולם החיות הקודש, ומהם נשפע השפע על ישראל. והבורא יתברך משפיע בעולמות עליונים, כאשר יוכלו גם ישראל לקבל זה השפע. ואם כן, הבורא ברוך הוא מצמצם זה השפע, ומשפיע כאשר יוכלו ישראל לקבל זה השפע. ונמצא, הבורא ברוך הוא כל החסד שמשפיע על עולמות עליונים הוא כשיעור שיוכלו גם העולמות התחתונים לקבל.

וזה שאמר משה אל אלהי הרוחות לכל בשר.

וזהו שביקש משה יפקוד ה' אלהי הרוחות – כלומר, אלהי הרוחני', שאתה משפיע לכל עליונים.

לכל בשר - כשיעור שיוכל האדם לקבל.

כן יפקוד ה' איש על העדה - שמנהיג על העדה ינהוג את ישראל, כאשר אתה מנהיג את עצמך עם ישראל.

וזהו וידבר משה אל ה' לאמר - בכאן לאמר לכאורה הוא מיותר, כי למי יאמר?

רק באמת שמשה ביקש זה שה' יתברך יעמיד מנהיג טוב על ישראל. ולא על דורו לבד ביקש, רק ביקש על כל הדורות הבאים. וזהו לאמר - לכל הדורות הבאים ביקש כן.

[ג]

או יבואר (אל) אלהי הרוחות לכל בשר

הכלל: נפש אדם עיקר התאוה שלו לעבודת ה', רק הגוף הוא שיש לו תאות הגשמיות. ובאמת הגוף והנשמה שניהם מעשה ה', וכאשר יש כח בנשמה מן ה' על עבודתו יתברך, כן היכולת ביד ה' שיהיה הגוף גם כן עיקר תאותו לעבודת ה'.

ונמצא, יש לנו טענה אל הקדוש ברוך הוא לסלוח לנו עונותינו, כיון שהכח ביד הקדוש ברוך הוא שיתן הכח בהגוף לשעבד אותו לעבודתו יתברך.

והנה הנפש המתאוה לעבודת ה' נקרא רוח, כנאמר[114] רוח ה' דיבר בי. והגוף נקרא בשר. וזהו (אל) אלהי הרוחות - אתה המתאוים לעבודתך,

כן תהיה לכל בשר - זהו הגוף, כנזכר לעיל.

יז. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

אשר אין להם רועה

הרועה - בין טוב לרע יבקר[115] כבקרת רועה עדרו[116]. וזהו לרעות בגנים וללקוט [שושנים][117] - רוצה לומר: דמיון הרועה אשר בין טוב לרע יבקר.

קדושת לוי, שיר השירים.

יח. וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו

איש אשר רוח בו

הנפש המתאוה לעבודת ה' נקרא רוח, כנאמר[118] רוח ה' דיבר בי.

יעוין לעיל בפירוש פסוק טז..

יט. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם

והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה

יעוין להלן בפירוש פסוק כב.

כ. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ונתתה מהודך עליו

ונתתה מהודך עליו - ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה! (בבא בתרא עה, א)

[א]

כי משה ודורו דור המדבר, היו דמיון תורה שבכתב. ויהושע ודורו שבאו לארץ, היו דמיון תורה שבעל פה.

וזהו הרמז במאי דאמרו חכמינו ז"ל: "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה" - כי תורה שבעל פה מקבל מהתורה שבכתב, כמו שלבנה מקבל מחמה.

וזהו הרמז וישלח אותם משה על פי ה'[119] – והרמז: הדור שיבואו לארץ ישראל, צריכין להיות דמיון תורה שבעל פה.

ובאמת, תורה שבעל פה, ברצון הצדיקים שבדור. זה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר, כרצון הצדיקים שבדור. ולכך ישראל, אשר הם בדמיון תורה שבעל פה, מונין השנה ללבנה[120], הרמז על תורה שבעל פה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה וישלח אותם.

[ב]

והנראה: כי כאשר רוצה השם יתברך להרים לעשות אחד לראש, מתחילה מרים אותו מאת כל, כדי לעשות אותו לראש.

וזהו גם כן "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה".

["פני משה כפני חמה"] - כי משה כל מה שעשה לעבודת השם, היה יודע השורש והטעם הדבר, כמו החמה המשפיע.

"ופני יהושע כפני לבנה" - שלא היה כבחינת משה, שלא היה יודע טעם, כהלבנה המקבלת מהחמה.

וזהו ויקח (משה) [את יהושע] ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה[121] – היינו, שהרים אותו מקודם שיהיה לפני כל, ואחר כך עשה אותו לראש.

קדושת לוי, לקוטים (בראש הקטע נכתב "שייך לפרשת פנחס").

כב. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה

כאשר צוה ה' אותו

בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

קדושת לוי, פרשת תצוה.

ויקח

לקיחה יחשב: שנתן אדם איזה דבר לחבירו, ולוקח ממנו דבר אחר.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מימרא משרי דסכינא.

/זה נקרא בחינת לקיחה - דהיינו, שהשיגו... על ידי איזה דבר.

קדושת לוי, מסכת אבות.

/כאדם שמחליף דבר על דבר... - וזהו בחינת לקיחה.

קדושת לוי, מסכת אבות, בשם המגיד ממזריץ'.

ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה

והנראה: כי כאשר רוצה השם יתברך להרים לעשות אחד לראש, מתחילה מרים אותו מאת כל, כדי לעשות אותו לראש...

וזהו ויקח (משה) [את יהושע] ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה – היינו, שהרים אותו מקודם שיהיה לפני כל, ואחר כך עשה אותו לראש.

קדושת לוי, לקוטים (בראש הקטע נכתב "שייך לפרשת פנחס"). יעוינו הדברים במלואם, לעיל פסוק כ.

ולפני כל העדה

כשמקהיל כל ישראל, הוא השראות השכינה. כמאמר חכמינו ז"ל:[122] "אין השכינה שורה על ישראל בפחות מששים רבוא".

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה לא הביט.

כג. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה

פרק כח

א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׂה לֵּאמֹר

וידבר ה' אל משה לאמר

כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[123], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[124] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?

אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[125], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[126], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

ב. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ

צו את בני ישראל

מלת צו - הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על פסוק[127] כי בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.

ובזה היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[128] "אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.

את קרבני לחמי לאשי

אצל הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה מנהג, שכל החסידים אכלו אצלו בכל שבת ויום טוב. ועל ידי זה היה בעל חוב גדול.

ושאלה אותו הרבנית: "למה לך ליתן להם לאכול, ואחר כך לשלוח להם שלא ישלמו את החוב?"

והשיב: כתוב את קרבני לחמי לאשי – הקרבן שלי הוא לחמי לאשי, מה שאני נותן להם לאורחים, ועל ידי זה יש לי כפרה על כל חטאותי.

אגרות מקור ברוך, עמ' קה. משם: נועם הברכה, עמ' רכג-רכד.

ג. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד

זה האשה אשר תקריבו

יעוין להלן בפירוש פסוק יט.

ד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם

בבקר

בוקר - רוצה לומר: מורה על בהירות הוא אהבה.

קדושת לוי, אבות.

בין הערבים

[א]

ערב - הוא לשון חשכות, וחשכות מורה על יראה.

קדושת לוי, אבות.

[ב]

המחשבה כשהיא אינה צלולה, נקראת ערב.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה בנימין.

[ג]

הדינין נקראין ערב.

קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה עוד יבואר ויצא יצחק.

ה. וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין

למנחה

[א]

מנחה - הוא לשון נדבה.

קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה או יאמר ויצא יצחק.

[א]

מנחה - הוא לשון מתנה.

קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה או יאמר שמפני.

ו. עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'

אשה לה'

יעוין להלן בפירוש פסוק יט.

לריח ניחוח אשה לה'

[א]

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח (זבחים פ"ד מ"ו)

כמו שאיתא בזבחים:[129] "לשם ששה דברים הזבח נזבח", וחדא מנייהו "לשם ניחוח". ופירש רש"י: "שיש נחת רוח להבורא שאמר ונעשה רצונו".

ואשרי למי שעושה נחת רוח להבורא הכל והאל ברוך הוא משתעשע בו כמו אב שמשתעשע בבנו.

והנה הנחת רוח ליוצר הכל בשני אופנים: אחד, שמשתעשע שנעשה רצונו, כמו שכתב רש"י. והשני, יש להקונה הכל נחת רוח שעל ידי מצות ישראל, ובפרט על ידי מתנות לאביונים, הבורא הכל משפיע ששון ושמחה ושפע בכל העולמות. והשם יתברך שמח כשמשפיע שפע רב בכל העולמות ובכל הנשמות. כי תמיד המשפיע יש לו יותר תענוג כשמשפיע מהמקבל, כמו שאמרו חכמינו ז"ל[130] "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[ב]

 כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקדוש ברוך הוא שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים: "לשם ששה דברים הזבח נזבח", ואמרו: "לשם ריח, לשם ניחוח", ופירש רש"י: שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.

ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה. ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: "איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה, יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים. ויעשה פרי במעשיו, שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים. ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ג]

מעשה ידי הצדיקים נקרא מה שהשם יתברך משפיע עלינו טובות וברכות לישראל על ידי מעשה התחתונים. שעולה ריח ניחוח מהצדיקים ומעשי ידיהם הנעימים לפניו יתברך שמו ויתעלה, ועל ידי מעשי הצדיקים מתעורר אהבה למעלה ומשפיע בתחתונים.

קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

[ד]

כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות, כדכתיב[131] אשה ריח ניחוח לה'.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.

[ה]

מהיכן בא הריח הניחוח - הוא מחמת שאדם יש יצר בו, ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה'... ולא במלאכי מעלה. כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם, כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו. וזה וירח ה' את ריח הניחוח[132] - שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה וירח ה'. על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי".

ז. וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'

ונסכו רביעית ההין

קרבן, בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים. לזה, הקרבן הוא חי - כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא. והנסכים הם מצומצמים, והוא על ידי מעשה התחתונים. שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה, לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים, שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות.

קדושת לוי, פרשת ויקרא, ד"ה ויקרא אל משה.

ח. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'

ט. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ

י. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ

יא. וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם

עולה לה'

[א]

עולה לה' - יש עליה לשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה והקרבתם אשה (להלן כט, יג)

[ב]

עולה לה' - תראה שיהיה לה עלייה עד לה'. שלא יהיה מרוחק מהבורא ברוך הוא, בלי פירוד ושיתוף יראה והתלהבות אחרת, חס ושלום. אך באחוה ודביקות אחד, כולו כלול שלא על מנת לקבל פרס[133].

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה או יאמר והקרבתם (להלן כט, יג)

[ג]

[עולה לה'] - עלייה לה', שנתגדל שמו בכל העולמות על ידי ישראל הקדושים שממליכים אותו אפילו בארץ, מכל שכן למעלה בעולמות עליונים.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה או יבואר והקרבתם (להלן כט, יג)

יב. וּשְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד

יג. וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'

יד. וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

טו. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ

לחטאת לה' על עולת התמיד

[א]

חטאת - הוא הפרקליט, לכפר ולרצות את השם יתברך... העולה, שכולו כליל - והוא דורן, ואינו מכפר.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך,  ד"ה לפרש הענין.

[ב]

חטאת - הוא אור ישר, מעולם העליון לעולם התחתון. ועולה - הוא חוזר מעולם התחתון לעולם העליון, ולכך עולה כולה כליל.

קדושת לוי, פרשת צו, ד"ה ענין חטאת.

טז. וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'

ובחודש הראשון... פסח

הקדוש ברוך הוא חדש את עולמו יש מאין. והנה הבריאה ראשונה משיג את האַיִן המחדש את עולמו כולו בטובו, ונקרא והחכמה מאין תמצא.[134]

והנה דבר זה נוהג בעולם-שנה-נפש. ובעולם - הוא מצה, המרמז על שמשיגים את המחדש, שנשאר טעם ראשון. ובשנה - נרמז פסח, כי בו ראינו הקדוש ברוך הוא המחדש שעשה עמנו ניסים, וניסן - ראשון לחדשי השנה. ובנפש - נרמז בכור.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה עוד יבואר וידבר.

יז. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל

חג שבעת ימים

הנה להבין הטעם: למה ימי הסכות הם שמונה, וימי חג הפסח אינם רק שבעה.

כי הנה ידוע שכל המשכות והשפעות מהבורא ברוך הוא הם על ידי שבע המידות, שעל ידם נשפע ונמשך כל השפעות. ומזה הטעם ימי הסוכות הם שמונה - כי שבעת ימים הם נגד שבע המדות הנזכרות לעיל, ויום השמיני - הוא נגד בחינת מקבל השפעה. ולכן יום השמיני דסכות נקרא עצרת, כמו שכתוב[135] ביום השמיני עצרת תהיה לכם – היינו, שבחינת המשכה והשפעה הנשפע מהבורא ברוך הוא בשבעה  ימים על ידי שבע המדות הוא נעצר ונקלט בבחינת מקבל. דהיינו, שביכולת המקבל לקבל ההשפעה. זהו עצרת תהיה לכם – דהיינו, ההשפעה אשר נשפע להם כנזכר לעיל תעצרו לכם. היינו, שתקבלו לכם ויהיה נקלט השפע בכם.

וכל זה הוא בחג הסוכות, כי אז ביכולת הכנסת ישראל שיקבלו השפע רב טוב הניתן והנשפע להם מהבורא ברוך הוא. על ידי שנתעלו בראש השנה ויום כיפור במסירות נפש לה', ונזדככו מחומריותם וגשמיותם, אשר אז הוא זמן עליות העולמות. ואחר כך בימי הסכות נמשך להם בכל יום השפעה והארה חדשה על ידי שבע המדות. ועל ידי עלותם לה' בראש השנה ויום כפור כנזכר לעיל, הם ראוים להיות כלי לקבל כל השפעות של שבעת ימי הסוכות ביום השמיני, וביכולתם לעצור לקלוט ההשפעה בתוכם ביום השמיני.

מה שאין כן בחג הפסח, שעדיין אינם ראוים לקבל ההשפעה, כי עדיין לא הזדככו מטומאת מצרים בשלימות. ובחג הפסח הם צריכים להזדכך ולעלות במעלות המדריגות, כי אז הוא זמן עליות העולמות על ידי שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע. וכמו שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע בעולם התחתון, כמו כן נהפכו כל בחינות ים ויבשה שבכל עולם ועולם. ומחמת שנהפכו ונשתנו כל העולמות מאיכותם ועצמותם מכמו שהוטבעו בעת הבריאה, לכן גם הן אין ביכולתם לקבל ההשפעה ולעצור ולהקליט אשר נשפע להם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור.

מצות יאכל

יעוין בפירוש הפסוק הקודם.

חג שבעת ימים מצות יאכל

והנה יש להבין: שאנו קורין את יום טוב המכונה בתורה בשם חג המצות אנו קורין אותו פסח, והיכן רמז זה בתורה לקרוא יום טוב זה בשם פסח, והלא בכל התורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות?

 והנה כתיב[136] אני לדודי ודודי לי, היינו שאנו מספרים שבחו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מספר שבח של ישראל. וכן הוא שאנו מניחין תפילין וכתיב בהן שבח של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מניח תפילין שכתוב בהן שבח ישראל.

ובזה יובן מה שכתוב בתנא דבי אליהו[137] דמצוה לספר שבחן של ישראל, ויש להשם יתברך נחת רוח מזה שמספר בשבחן של ישראל. ונראה הטעם, משום דאסור להסיח דעת מתפילין ומצוה על כל אדם לעסוק תמיד בתפילין, דהיינו או לספר השבח של ישראל דהיינו תפילין דמארי עלמא שכתוב בהן שבח של ישראל כדאמרינן בגמרא:[138] תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל [...].[139] או לספר בשבח של הקדוש ברוך הוא דהוא תפילין של ישראל שכתוב בהם שבח השם יתברך, דהיינו שמע, קדש, והיה כי יביאך. ונמצא, תמיד אנו מספרים שבח השם יתברך, והשם יתברך מספר שבח ישראל.

והנה חג המצות נקרא על שבח ישראל. ועיין ברש"י על פסוק[140] ויאפו את הבצק עוגות מצות [...] וגם צדה [...]. ועיין ברש"י: "מגיד שבחן של ישראל [...], שמפורש בקבלה זכרתי לך [...][141]" עיין שם. ונמצא, נקרא חג המצות - על שם שבח ישראל שאפו את הבצק עוגות מצות.

ולזה, בתורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות - כביכו"ל השם יתברך מספר שבח של ישראל.

ואנו קורין היום טוב בשם פסח - על שם שבח השם יתברך, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח [...], שהוא שבח השם יתברך. על דרך הפסוק אני לדודי ודודי לי.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ואמרתם זבח.

יח. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

מקרא קדש

באמת שבת קבוע וקיימא, כי שבת מרומז על הרוחניות של עולם, ולכך אסורין בו כל מלאכה. ומטעם זה שבת נקרא קודש ויום טוב מקרא קודש - כי ישראל הם מקדשים לזמנים כפי המצות שעושין בכל יום טוב: בפסח עם המצות ושביתת חמץ, ושבועות בקבלת התורה, וסוכות מחמת מחילת עונות. לכן יש קצת מלאכות, דהיינו, מלאכת אוכל נפש, המותר ביום טוב. ואסור בשבת, כי אסור לעשות מרוחניות גשמיות.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ראשו.

יט. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם

והקרבתם אשה עולה לה'

[א]

והקרבתם אשה  - אם הַקְּרִיבָה שלנו הוא אִשֶּׁה, לשון אש התלהבות, להמליך אותו ביראה ואש הגדולה.

אז, עולה לה' - יש עליה לשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו.

ימלא ה' כל משאלותיך[142] - כל בקשות שלנו יהיו לגדולת שמו יתברך שיתגדל[143].

[ב]

או יאמר והקרבתם אשה

והקרבתם אשה - אם אתם רוצים לקרב אשה, היראה והתלהבות.

עולה לה' - תראה שיהיה לה עלייה עד לה'. שלא יהיה מרוחק מהבורא ברוך הוא, בלי פירוד ושיתוף יראה והתלהבות אחרת, חס ושלום. אך באחוה ודביקות אחד, כולו כלול שלא על מנת לקבל פרס[144].

[ג]

או יבואר והקרבתם – שלנו,

אינו אלא לאשה - לקבל. כי לכך ברא אותנו, שיהיה משפיע בנו.

ואחר כך, כשאנו מקבלים ועובדים בו להבורא ברוך הוא, יש אחר כך [עולה לה'] - עלייה לה', שנתגדל שמו בכל העולמות על ידי ישראל הקדושים שממליכים אותו אפילו בארץ, מכל שכן למעלה בעולמות עליונים.

כ. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ

כא. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים

כב. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם

לכפר עליכם

וזה שאמר הכתוב[145] לכפר על נפשותיכם - כי האין מקנח כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י על פסוק[146] אכפרה פניו במנחה. על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב[147] - מבחינות גוונין שלהם, על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

כג. מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה

כד. כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ

כה. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

מקרא קדש

יעוין בפירוש פסוק יח.

כו. וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'

הענין הוא: על פי מה שאמרו חז"ל[148] ש"הקדוש ברוך הוא נדמה להם על הים כבחור, ובמתן תורה כזקן מלא רחמים".

להבין זאת, אמשל לך משל אחד: להרב שמראה לתלמידו איזה דבר, לנסות אותו ולחדד אותו. והרב מסביר לו, ומקדים לו הקדמה, ופותח לו פתח שלחכמה. ואפס קצהו מראה , וכולו אינו מגלה לו. כדי שהוא בעצמו ירגיש בשכלו ויבא על השכל של הרב.

ונמצא, כי עיקר השכל ויסודו הוא השכל של הרב, כי הוא המקדים לו ופותח לו. ואף על פי שהתלמיד משיג השכל החדש מה שלא אמר לו הרב, אף על פי כן אינה נקראת "שכל חדש" ממש. כי כבר הרב השיג זה השכל, רק שאינו רוצה לגלות לו, ומלביש השכל בהקדמה שעל ידי זה ירגיש בו גם התלמיד. וזה הקדמה נקרא יסוד ולבוש השכל. והבן. ובוודאי שהרב מקבל ממנו הנאה ותענוג.

ויש עוד יותר מדריגה, כשהתלמיד אינו צריך להקדמת הרב, והוא בעצמו מבין ומשיג, ואינו צריך להלבוש של הרב, ויכול לקבל השכל בלא לבוש. אז הוא נקרא גדול ומבין מדעתו, ו"שכל חדש". ואז מקבל הרב יותר תענוג.

זה הוא המשל, והנמשל הוא: כי כשיצאו ישראל ממצרים היו אז בקטנות השכל, ולא היו אז במדריגת השכל שיהיו יכולים[149] לקבל את התורה, רק על ידי הקדמה. וזו היה מצוה ראשונה, החודש הזה לכם. ופירש רש"י ז"ל שהיה נתקשה משה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא "כזה ראה וקדש" – כלומר, כרב שמורה לתלמיד, לחדד אותו, וצריך להסביר לו ולהראות באצבעו להבין הענין. כן הדבר הזה.

ובוודאי "כדרך שבא לִרְאוֹת, כך בא לֵרָאוֹת"[150] – כלומר, כיון שהיו אז ישראל בקטנות השכל כבחורים, לפיכך היה הקדוש ברוך הוא נדמה להם גם כן כבחור, לפי שלא היו משיגים יותר. כמו שהרב צריך לצמצם כפי השכל התינוק, כן הדבר הזה.

אבל אחר הפסח, ואחר שספרו ימי הספירה, שהגדיל להם השכל, וכבר היה להם השכל לקבל את התורה. ואז נקראו זקינים, שקנו חכמה. ואז הקדוש ברוך הוא נדמה להם גם כן כזקן מלא רחמים. ואז כשאנו בסוד זקינים, זה נקרא בִּכּוּרִים - כדבר שנתבשל כל צרכו, כי יש לנו שכל גדול.

והבן.

וזה סוד הפסוק וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה – כלומר, כשתהיו בסוד הביכור והשכל, ותהיו יכולים להשיג השכל בלי לבוש והקדמה, כנזכר לעיל.

וזה הוא בהקריבכם – כלומר, שאתם בעצמכם יהיה לכם שכל ליקרב לד'.

וזה נקרא מנחה חדשה – כי מנחה הוא לשון דורן. זה יהיה בוודאי נחת רוח ותענוג לד'. כי כמו שהתלמיד מחדש איזה דבר חדש בלא הקדמת הרב, יש תענוג גדול להרב. כן הוא הדבר הזה. וזה נקרא מנחה חדשה – כלומר, מתנה חדשה.

והבן, כי דברים אלו הם ברורים למבין.

כתבי קודש, מז, ע"ד-מח, ע"א [ורשא (תרמ"ד): לו, ע"ג-לז, ע"א. לובלין (תרפ"ח): מט, ע"ג-ע"ד], סוד חג השבועות.

כז. וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה

כח. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד

כט. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים

ל. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם

לכפר עליכם

וזה שאמר הכתוב[151] לכפר על נפשותיכם - כי האין מקנח כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י על פסוק[152] אכפרה פניו במנחה. על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב[153] - מבחינות גוונין שלהם, על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו. קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

לא. מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם

פרק כט

א. וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם

מקרא קדש

באמת שבת קבוע וקיימא, כי שבת מרומז על הרוחניות של עולם, ולכך אסורין בו כל מלאכה. ומטעם זה שבת נקרא קודש ויום טוב מקרא קודש - כי ישראל הם מקדשים לזמנים כפי המצות שעושין בכל יום טוב: בפסח עם המצות ושביתת חמץ, ושבועות בקבלת התורה, וסוכות מחמת מחילת עונות. לכן יש קצת מלאכות, דהיינו, מלאכת אוכל נפש, המותר ביום טוב. ואסור בשבת, כי אסור לעשות מרוחניות גשמיות.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ראשו.

יום תרועה יהיה לכם

יום תרועה יהיה לכם - יום יבבא יהא לכון (תרגום אונקלוס)

פעם קודם תקיעת שופר פתח הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע: "אנו עוסקים והולכים למקום שופר כעת לפניך יתברך שמו. הלא אתה צויתה לנו בתורתך הקדושה רק איזה תיבות יום תרועה יהיה לכם. ועל אלו המילין קצרות דרשו חז"ל[154] ולמדו מפי התרגום "יומא יבבא יהון לכון". והמציאו שזהו כוונת על תשר"ת.

ומפני ספיקא אתקין ר' אבהו בקסרי וכו' עד שנהגו ישראל לתקוע מאה קולות, ובשני ימים ראש השנה בכל מקום. נמצא, שתי מאות קולות בכל בי כנישתא, ובכל תפוצות ישראל (לאלפי אלפים שנה), וגם מאז ועד עתה זה כמה אלפים שנה. ותוקעין כן בכל ישראל בכל שנה ושנה. אם כן, זהו עולה סך הכל לאלפי אלפים תקיעות לאין שיעור.

ולעומת זה, אנו מבקשים ממך ומבקשים כל כלל ישראל, כל אחד בפני עצמו שלש פעמים בכל יום תקע שופר וכו', מלבד שאר התפלות על תקיעת גאולתנו ופדות נפשנו. וכמה מילליאנען אלפי אלפים יהודים, אחינו בני ישראל מתפללים זה כל אחד ואחד שלש פעמים בכל יום, זה בערך אלף ושמונה מאות שנה מעת חורבן בית המקדש, ומבקשים רק שתתקע תקיעה אחת, ומדוע לא תמלא עוד בקשתינו.

עד כאן דבריו הקדושים הנזכרים לעיל.

ליקוטי דברי תורה. ילקוט קדושת לוי, עמ' קעג.

ב. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם

ג. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל

ד. וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים

ה. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם

לכפר עליכם

וזה שאמר הכתוב[155] לכפר על נפשותיכם - כי האין מקנח כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י על פסוק[156] אכפרה פניו במנחה. על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב[157] - מבחינות גוונין שלהם, על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

ו. מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'

לריח ניחוח אשה לה'

[א]

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח (זבחים פ"ד מ"ו)

כמו שאיתא בזבחים:[158] "לשם ששה דברים הזבח נזבח", וחדא מנייהו "לשם ניחוח". ופירש רש"י: "שיש נחת רוח להבורא שאמר ונעשה רצונו".

ואשרי למי שעושה נחת רוח להבורא הכל והאל ברוך הוא משתעשע בו כמו אב שמשתעשע בבנו.

והנה הנחת רוח ליוצר הכל בשני אופנים: אחד, שמשתעשע שנעשה רצונו, כמו שכתב רש"י. והשני, יש להקונה הכל נחת רוח שעל ידי מצות ישראל, ובפרט על ידי מתנות לאביונים, הבורא הכל משפיע ששון ושמחה ושפע בכל העולמות. והשם יתברך שמח כשמשפיע שפע רב בכל העולמות ובכל הנשמות. כי תמיד המשפיע יש לו יותר תענוג כשמשפיע מהמקבל, כמו שאמרו חכמינו ז"ל[159] "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[ב]

 כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקדוש ברוך הוא שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים: "לשם ששה דברים הזבח נזבח", ואמרו: "לשם ריח, לשם ניחוח", ופירש רש"י: שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.

ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה. ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: "איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה, יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים. ויעשה פרי במעשיו, שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים. ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ג]

מעשה ידי הצדיקים נקרא מה שהשם יתברך משפיע עלינו טובות וברכות לישראל על ידי מעשה התחתונים. שעולה ריח ניחוח מהצדיקים ומעשי ידיהם הנעימים לפניו יתברך שמו ויתעלה, ועל ידי מעשי הצדיקים מתעורר אהבה למעלה ומשפיע בתחתונים.

קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

[ד]

כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות, כדכתיב[160] אשה ריח ניחוח לה'.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.

[ה]

מהיכן בא הריח הניחוח - הוא מחמת שאדם יש יצר בו, ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה'... ולא במלאכי מעלה. כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם, כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו. וזה וירח ה' את ריח הניחוח[161] - שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה וירח ה'. על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי".

[ו]

יש בעבודת הבורא לעבוד אותו בכל כחו ובהתלהבות והחשק שיש לעבודה, זהו הנחת רוח שיש להקדוש ברוך הוא מהעבודה. ואין להרים קול בתפלתו, רק בכל כחו וחשק.

וזהו כי אש אוכלה הוא[162] – רצה לומר: ההתלהבות שהוא מכח אש אוכלה הוא,

שנחת רוח לפניו, וזהו אשה ריח ניחוח לה' – רצה לומר: האשה הוא נחת רוח לה'.

שמועה טובה, נז, ד"ה אש אוכלה.

ז. וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ

ובעשור לחודש השביעי

באורח חיים בט"ז סימן תר"ח סעיף קטן א' הטור כתב דתוספת יום הכפורים מקרא נפקא שצריך להוסיף. ולא כתב מאיזה קרא. וכתב הלבוש שכונתו הוא מקרא דבחריש ובקציר תשבות.

ומקשה הט"ז על הלבוש: דמאן דיליף מקרא זה, סבירא ליה בכל שבת ויום טוב בעי תוספות, כדאיתא בגמרא פרק יום הכפורים. ואם כן, מאי טעמא לא כתב הטור גבי שבת ויום טוב דבעי תוספות, רק ביום כיפור מביא הטור דין זה של תוספות. עד כאן. עיין שם.

ונראה בסייעתא דשמיא לתרץ קושית הט"ז על הלבוש. דהאמת כדעת הלבוש דכונת הטור מקרא דבחריש ובקציר תשבות, ובכל שבת ויום טוב בעי תוספות. ומה שלא הזכיר בשבת ויום טוב תוספות - דכיון שכתב ביום הכפורים דבעי תוספות, לא הוצרך להזכיר בשבת ויום טוב, דאתיא במכל שכן: דבכל שבת ויום טוב בהתוספות שמוסיף מחול אל הקודש ליכא ביטול מצוה בתוספות זה, מה שאין כן ביום כיפור דאיכא ביטול מצוה בתוספות זה. דהא רז"ל אמרו בראש השנה וכן פסקינן בש"ע סימן תר"ד ס"א דמצוה לאכול ולהרבות בסעודה בערב יום כיפור. עיין שם. ורש"י ז"ל בראש השנה דף ט' ע"ב כתב גם כן, וזה לשונו: "דכל דמפיש באכילה ושתיה בערב יום כיפור טפי עדיף, דאיכא מצוה בכל מה שמרבה באכילה". עיין שם.

אם כן, במה שמוסיף דאסור באכילה ושתיה כמו שכתב הטור, איכא ביטול מצוה של אכילת ערב יום כיפור, דמצוה בו לאכול, ועתה מוסיף בערב יום כפור קודם חשיכה לאסור עצמו באכילה ושתיה. והוה אמינא בערב יום כפור דלא לוסיף מחול אל הקודש, הוצרך הטור לכתוב דאף על פי כן מוסיף, אף על גב דאיכא ביטול מצוה.

לפי זה, ממילא מתורץ קושיות הט"ז דגבי שבת ויום טוב לא הוצרך הטור לכתוב דיוסיף מחול אל הקודש, דאתיא בקל וחומר מערב יום כפור, דשם איכא ביטול מצוה בהוספה דצריך להוסיף.

ובאמת הטור למד מקרא דבחריש וקציר תשבות, כדעת הלבוש, ובכל שבת ויום טוב בעי הוספה (ועיין מה שכתב המ"א בסימן תר"ד סעיף קטן א בשם של"ה דאפילו תלמיד חכם, אין להתענות בערב יום כפורים כלל, משום כל היום מצוה לאכול. עיין שם). ודוק.

קדושת לוי, חידושי הלכות.

ח. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם

ט. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד

י. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים

יא. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם

יב. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים

יג. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ

פרים בני בקר שלשה עשר

והנה כשאדם אין לו למלאות חסרונו, כתועה במדבר על זה השתוקק, שאין לו פת בסלו, ואינו יודע האיך למלאות חסרונו. ואחר שהשם יתברך הזמין לפניו והוליכו לדבר שימלא חסרונו, אזי ברגע ראשונה שבא לפניו דבר למלאות חסרונו - השמחה גדולה עד מאוד. ובשעה השניה, כיון שכבר ראה ודש בהשמחה - נתמעט השמחה. ובשעה השלישית - נתמעט השמחה יותר. וכן בכל פעם - השמחה נתמעט. לכן יש לברך על בשורה טובה, תיכף כששמעה, שאז יברך את ה' בשמחה ובטוב לבב...

השמחה על השתוקקת שהשתוקק, שלא היה לפניו ברגע הראשונה, כשבא לפניו - השמחה יותר, ואחר כך נתמעט השמחה.

ונראה דזה הטעם דפרי החג מתמעטין והולכין: דעיקר שמחת החג דנקרא זמן שמחתינו - דביום הכיפורים נמחל לנו עונותינו. ובחג הסכות, אז נהפכו לזכיות, לכן ביום הראשון של חג שנהפך המשחית הוא היצר הרע לזכיות, אז מרגישין השמחה במחילת עונות. וביום השני כבר אנחנו דשין ומרגולין בזאת השמחה, נתמעטה. וביום השלישי, יותר נתמעטה כו'.

קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה רביעית.

יד. וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם

טו. וְעִשָּׂרֹון עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים

טז. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

יז. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

יח. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

יט. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם

כ. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

כא. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

כב. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

כג. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

כד. מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

כה. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

כו. וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

כז. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

כח. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

כט. וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

ל. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

לא. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ

לב. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם

לג. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם

לד. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

לה. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

ביום השמיני עצרת תהיה לכם

[א]

הנה להבין הטעם: למה ימי הסכות הם שמונה, וימי חג הפסח אינם רק שבעה.

כי הנה ידוע שכל המשכות והשפעות מהבורא ברוך הוא הם על ידי שבע המידות, שעל ידם נשפע ונמשך כל השפעות. ומזה הטעם ימי הסוכות הם שמונה - כי שבעת ימים הם נגד שבע המדות הנזכרות לעיל, ויום השמיני - הוא נגד בחינת מקבל השפעה. ולכן יום השמיני דסכות נקרא עצרת, כמו שכתוב ביום השמיני עצרת תהיה לכם – היינו, שבחינת המשכה והשפעה הנשפע מהבורא ברוך הוא בשבעה  ימים על ידי שבע המדות הוא נעצר ונקלט בבחינת מקבל. דהיינו, שביכולת המקבל לקבל ההשפעה. זהו עצרת תהיה לכם – דהיינו, ההשפעה אשר נשפע להם כנזכר לעיל תעצרו לכם. היינו, שתקבלו לכם ויהיה נקלט השפע בכם.

וכל זה הוא בחג הסוכות, כי אז ביכולת הכנסת ישראל שיקבלו השפע רב טוב הניתן והנשפע להם מהבורא ברוך הוא. על ידי שנתעלו בראש השנה ויום כיפור במסירות נפש לה', ונזדככו מחומריותם וגשמיותם, אשר אז הוא זמן עליות העולמות. ואחר כך בימי הסכות נמשך להם בכל יום השפעה והארה חדשה על ידי שבע המדות. ועל ידי עלותם לה' בראש השנה ויום כפור כנזכר לעיל, הם ראוים להיות כלי לקבל כל השפעות של שבעת ימי הסוכות ביום השמיני, וביכולתם לעצור לקלוט ההשפעה בתוכם ביום השמיני.

מה שאין כן בחג הפסח, שעדיין אינם ראוים לקבל ההשפעה, כי עדיין לא הזדככו מטומאת מצרים בשלימות. ובחג הפסח הם צריכים להזדכך ולעלות במעלות המדריגות, כי אז הוא זמן עליות העולמות על ידי שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע. וכמו שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע בעולם התחתון, כמו כן נהפכו כל בחינות ים ויבשה שבכל עולם ועולם. ומחמת שנהפכו ונשתנו כל העולמות מאיכותם ועצמותם מכמו שהוטבעו בעת הבריאה, לכן גם הן אין ביכולתם לקבל ההשפעה ולעצור ולהקליט אשר נשפע להם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור.

[ב]

בגמרא[163]: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם".

הענין: דהנה כאן כתיב[164] עצרת לה', ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם – כי בימי הסוכות הקדוש ברוך הוא משפיע שפע רב, אהבת עולם, לכל השנה. ואמר: בשמיני יהיה עצרת לכם - שתהיה מעצר השפע שלא תלך רק לכם, ולא לאומות העולם מהשפע שמשפיע הבורא עלינו מחג המצות עד העצרת. [ובעצרת] אמר גם כן שנהיה מעצרים השפע עלינו, רק שאמר לה' – להמליך לה'. ועם כל זה הוא נמי לכם – שאנו לוקחים לעצמינו לעבוד בו.

ואמר "חדאי נפשאי"[165] – שאנו שמחים, שלוקחים לעצמינו.

"דאי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא" - שהיה עמי הארץ לוקחים השפע, והיה שופכים אותו לשווקים, אבל אנו מעצרים אותו לד' לבדו.

כתבי קודש, ז, ע"א [ורשא (תרמ"ד): ד, ע"ג-ה, ע"א. לובלין (תרפ"ח): ד, ע"ג-ע"ד], ד"ה בגמרא הכל מודים.

לו. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם

לז. מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט

לח. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ

לט. אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם

אלה תעשו לה'

אלה - שהוא מרומז על החיצונים, כמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק[166] על אלה אני בוכיה [עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב], אנחנו צריכין לתקן אותם על ידי מלאכה. וזהו לעשות - לשון תקון.

קדושת לוי, פרשת ויקהל.

פרק ל

א. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה

ככל אשר צוה ה' את משה

בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה ובזה יבואר..

---

[1] איכה א, ח

[2] יחזקאל כ, לח

[3] חולין קט, ב: "...כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה... אסר לן נדה - דם טוהר" (וברש"י שם: "דם טוהר - של בתולין, ושל ימי טוהר של יולדת").

[4] שיהש"ר פ"ב. זוהר ב, קצ, א

[5] תוס' בבא מציעא קיד, א ד"ה מהו

[6] תנא דבי אליהו פט"ו

[7] סנהדרין מד, א

[8] בראשית ל, א

[9] זוהר ב, כט, ב

[10] מאורי אור מערכת נ אות לב

[11] זוהר ב, קצז, א-ב

[12] סנהדרין פב, א

[13] במדב"ר פכ"א, א

[14] על פי שיר השירים ח, ז: מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

[15] על פי ירמיה כ, יא: וה' אותי כגבור עריץ.

[16] על פי ישעיה כב, כג: ותקעתיו יתד במקום נאמן.

[17] על פי תהלים קיב, ו: כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק.

[18] על פי סנהדרין פב, א. סוטה מב

[19] תיקו"ז תיקון סט, צט, ב.

[20] שופטים א, טז: ובני קיני חותן משה...

[21] סנהדרין קו, א

[22] זבחים קא, ב

[23] זוהר א, רנו, ב

[24] על פי שמות כא, כ: נקום ינקם.

[25] בבא בתרא קט, ב

[26]

[27] זוהר ג, רכא, ב

[28]

[29] להלן פסוק יד

[30] במדבר כה, יד

[31] על פי יחזקאל כא, ל: ואתה חָלָל רשע נשיא ישראל אשר בא יומו בעת עון קץ.

[32] על פי סנהדרין צו, ב: "עמא קטילא קטלת".

[33]

[34] במדבר ו, כג

[35] אמור במשמעות העלאה.  יעויין בפירוש רבינו בחיי על הכתוב את ה' האמרת היום... וה' האמירך (דברים כו, יז): לשון מעלה וגובה, מלשון (ישעיה יז) בראש אמיר, שהוא הענף הגבוה.

[36] זוהר ג, רכא, ב

[37]

[38]

[39] ברא"ר פ"א, א ועוד

[40] בראשית לו, יב

[41] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.

[42] סוכה מה, ב

[43] שמות ל, יב

[44] במדבר א, ב

[45] דברים כא, טז

[46] רמב"ן על התורה, בראשית לה, כב: "ועל דרך הפשט, יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה, מפחדו שלא תלד ליעקב עוד. כי הוא הבכור, וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים... ולכן נטלה ממנו הבכורה, מדה כנגד מדה". ויעוין בפירוש הרמב"ן בפסוקנו: "מן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (לעיל לה כב), כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו, על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון, רק הפסד".

[47] בראשית לה, יא

[48] רש"י שם: גוים - מנשה ואפרים, שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים.

[49]

[50] שמואל א כ, כה

[51] להלן פסוקים י-יא

[52] דברים יא, ז

[53] שם שם, ו

[54] סנהדרין קט, ב: "עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא".

[55] ישעיה מד, ו

[56] ישעיה כד, כג

[57] שבת קמח, ב

[58] ביצה פ"א מ"ג

[59] בבא בתרא קיז, א

[60] ויקרא כה, לח

[61] בבא בתרא קנח, ב

[62] כתובות קיא, א

[63]

[64] בראשית מט, י

[65] זוהר ח"ב קצ, א

[66] זוהר ח"ג ריז, א

[67] בראשית יח, ג

[68] זוהר ח"א רט, ב

[69] ויק"ר פ"כ

[70] ויקרא טז, א

[71] ברכות לא, ב. עירובין סג, א.

[72] בבא בתרא עה, א

[73] ויקרא ט, ו

[74] שם שם, כג

[75] משלי י, א

[76]

[77]

[78]

[79] זוהר חלק ג, סז, א

[80] במדבר ג, טו

[81] במדבר ח, ז

[82] חסד לאברהם מעין ב נהר יא

[83] במדבר א, מט

[84] במדבר ד, מ

[85] רש"י שמות ו, כו

[86] שמות ו, יב

[87] שמות ו, כו

[88] תהלים קיא, ג

[89] בראשית ב, י

[90] סדר

[91] ברכות יח, א

[92] שמו"ר מא

[93] ישעיה כד, כג

[94] במדבר כו, לג

[95] בראשית ב, כ

[96] תהלים לג, ו

[97] ויקרא יט, לב

[98] קדושין לב, ב: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה".

[99] מדרש הגדול וישלח לב, ג

[100] דברים יד, א: בנים אתם לה' אלהיכם.

[101] זוהר חלק ג, סז, א

[102] ברא"ר פ"א, א ועוד

[103] בראשית לו, יב

[104] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.

[105] סוכה מה, ב

[106] דברים לד, א

[107] בראשית יב, א

[108] רמב"ן (לאחר שהביא מספר רב של פירושים) "...והסכימו שניהם [=משה ואהרן] להכות בצור פעמים, והנה זה חטא... יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט, כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר. והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם."

[109] במדבר כ, י

[110] רש"י: "יען לא האמנתם בי להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו..."

[111] במדבר כ, יב

[112] דברים א, ב

[113] במדבר טז, כב: ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

[114]

[115] על פי ויקרא כז, לג: לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו...

[116] על פי יחזקאל לד, יב: כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל.

[117] שיר השירים ו, ב

[118] שמואל ב כג, ב

[119] במדבר יג, ג

[120] תוספתא סוכה ב, ז. בבלי סוכה כט, א. תנא דבי אליהו זוטא פט"ז. ילק"ש תורה קפח. ויעוין מה שכתב רבינו קדושת לוי, פרשת נחמו.

[121] להלן פסוק כב

[122] מדרש הגדול וישלח לב, ג

[123]  ברא"ר פ"א, א ועוד

[124]  בראשית לו, יב

[125] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.

[126]  סוכה מה, ב

[127] ירמיה י, י

[128] שם נו, ב

[129] זבחים מו, ב

[130] פסחים קיב, א

[131] ויקרא א, יג

[132] בראשית ח, כא

[133] על פי אבות א, ג: "...הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

[134] איוב כח, יב

[135] במדבר כט, לה

[136] שיר השירים ו, ג

[137]

[138] ברכות ו, א

[139]

[140]

[141]

[142] תהלים כ, ו

[143] כן מובא במקורות שונים בשם הבעש"ט. יעוין מבשר צדק פרשת פקודי: "בשם הבעל שם טוב זלל"ה, פירוש הפסוק ימלא ה' כל משאלותיך... וצריך האדם בכל בקשותיו, שיהיה כוונתו למען כבוד השכינה שיתמלא השם ברוך הוא, וזהו ימלא ה', פירוש שיתמלא ה', כל משאלותיך, זה יהיה כל בקשתך". תפארת שלמה, מאמרים לשבת נחמו ד"ה שמחו את ירושלים: "נודע בשם הבעל שם טוב פירוש הכתוב ימלא ה' כל משאלותיך - שהכוונה שכל משאלות האדם צריך להיות רק לכבוד השם יתעלה, שימלא שם הוי"ה ברוך הוא". זוהר חי שמות יב, א: "...וזהו ששמעתי מפי הצדיקים ששמשו את תלמידי מרן הריב"ש טוב, רבינו יחיאל מיכל ורבינו חיים קראסנר ורבינו אפרים נכד מרן, שאמרו מפי מרן הריב"ש טוב, ימלא ה' – היינו, שישתלם השם מחציו תתמלא ויהיה השם הוי"ה. זה יהיה כל משאלותיך - כל התפלות ושאלתך ובקשתך וחפצך שימלא ה', שם שלם".

[144] על פי אבות א, ג: "...הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

[145] שמות ל, טז

[146] בראשית לב, כא. וברש"י שם: אכפרה פניו - ...ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא. והרבה בגמרא: "וכפר ידיה", "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא". וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב - על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".

[147] עזרא א, י

[148] מכילתא יתרו אנכי פ"ה. פס"ר כא

[149] מהד' תרכ"ב: יכול

[150] חגיגה ב, א

[151] שמות ל, טז

[152] בראשית לב, כא. וברש"י שם: אכפרה פניו - ...ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא. והרבה בגמרא: "וכפר ידיה", "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא". וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב - על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".

[153] עזרא א, י

[154] ראש השנה לד, א

[155] שמות ל, טז

[156] בראשית לב, כא. וברש"י שם: אכפרה פניו - ...ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא. והרבה בגמרא: "וכפר ידיה", "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא". וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב - על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".

[157] עזרא א, י

[158] זבחים מו, ב

[159] פסחים קיב, א

[160] ויקרא א, יג

[161] בראשית ח, כא

[162] דברים ד, כד: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא.

[163] פסחים סח, ב: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה".

[164] דברים טז, ח: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה.

[165] פסחים שם: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא. רב ששת, כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא, ואמר: חדאי נפשאי חדאי נפשאי. לך קראי, לך תנאי".

[166] איכה א, טז

---