מדרש פרשת פינחס (בהכנה)

במדבר רבה

פרשת פינחס

פרשה כא

[השלום]

פרק כה

 (יא). פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

א.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן

אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא שיטול שכרו.

בדין שיטול שכרו – בפירושה של מימרא זו נאמרו הסברים רבים (יעויין בנספחות)

(יב). לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום

גדול השלום שנתן לפנחס –

שאין העולם מתנהג אלא בשלום.

והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

ואם בא אדם מן הדרך – שואלין לו שלום. וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום.

שמע ישראל – חותמין* פורס סוכת שלום על עמו.

התפלה – חותמין בשלום.

בברכת כהנים – חותמין בשלום.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה* אלא שלום, שנאמר (תהלים כט, יא) יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

בא אדם מן הדרך שואלין – על הקדמת שלום, ומי הוא המקדים לשלום בנסיבות השונות יש לדון בהרחבה, ואכמ"ל.

שואלין לו שלום – אף על נוסח שאילת שלום יש לדון בהרחבה, ואכמ"ל.

וכן שחרית... ובאמש כך – יעויין בספר מדרש כהלכה שהסיק (להלכה) מכאן שאין שואלים בשלום אחר יותר מאשר שתי פעמים ביום, שחרית וערבית

שמע ישראל חותמין פורס שלום –  מפרשי המדרש הסבירו כי המדובר בקריאת שמע של ערבית בתפילת שבת ויום טוב. שכן בתפילת ערבית של ימי חול חותמים את סדר ברכות קריאת שמע בשומר עמו ישראל לעד. ואין הדברים כן, אלא שנאמרו הדברים כפי המקובל בנוסח התפילה בארץ ישראל, ושלא כזה שבבבל, בה נוסח חתימת ברכות קריאת שמע של ערבית הוא הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.

=ובסיבת שוני הנוסחים... תוספות ברכות...

כלי מחזיק ברכה – הסברים רבים מאוד ניתנו לדימוי זה של השלום כ"כלי מחזיק ברכה".

 [איש על העדה]

(טו). וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר

(טז). יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה

(יז). אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

ב.

וידבר משה אל ה' [לאמר]. יפקוד ה' [אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה]

הלכה (תוספתא ברכות ו, ה): אם ראה הרבה אוכלוסין* של בני אדם, אומר: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים*'.

כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו

וכן הוא אומר (איוב כח, כה) לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל [וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה] – לרוחות של כל בריה ובריה.

תדע לך שהוא כן: שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתה.

אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה. וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו. שנאמר יפקד ה' הרוח אינו אומר, אלא הרוחות.

אוכלוסין –

חכם הרזים –

זה שאמר הכתוב (ישעיה מה, יא) [כֹּה אָמַר יְהֹוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹצְרוֹ] הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי.

משל למה הדבר דומה –

למלך שנשא אשה, והיה לו שושבין*.

בכל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו.

בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך: 'בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך'.

אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי.

כביכול כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מצווני עליהם יפקד ה', צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי. מה כתיב (במדבר כח) צו את בני ישראל את קרבני לחמי –

תחלה הסדיר להן הקרבנות.

שושבין –

[פינחס. המשך*]

פרק כה

(י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

ג.

מה ראה הקדוש ברוך הוא ליחס פנחס אחר מעשה זה*?

שבשעה שנדקר זמרי בן סלוא.

אמרו חכמים: ששה שמות יש לו לזמרי: זמרי, בן סלוא, ושאול, בן כנענית, ושלומיאל, בן צורי שדי –

זמרי – שנעשה על אותה מדינית כביצה המוזרת*.

בן סלוא – בן שסילא עון* משפחתו.

שאול – שהשאיל עצמו לעבירה.

בן הכנענית – שעשה מעשה כנען.

ומה שמו, שלומיאל.

[בן צורי שדי].

[פינחס, המשך] – בתנחומא ישן, כאן, ג: "נחזור על תחלת הסדר".

ששה שמות –  יעוין סנהדרין פב, ב

כביצה המוזרת –

סילא עון –

שהשאיל עצמו לעבירה – יעויין פירוש אור החיים במדבר כו, יג: לשאול משפחת וגו'... וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי, למה מיחס ה' שמו על משפחתו המתכנית עליו, והלא אמרו ז"ל (יומא לח:) בפסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז) דלא מסקינן בשמייהו עד כאן, ואינו צריך לומר להחתימו בשמו יתברך. ולפי אחד מהדרכים שפירשנו (לעיל כה יד) בפסוק אשר הוכה את המדינית, שלא הוכה אלא בהיותו עמה, ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה' במאמרו כאן שהחתים שמו עליו. וכן משמע גם כן מדבריהם ז"ל שאמרו "שאול, על שהשאיל עצמו לדבר עבירה". וידוע הוא דין השאלה, שחוזרת בעינה".

את מוצא בשעה שנדקר זמרי עמדו השבטים עליו ואמרו: ראיתם בן פוטיאל זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, הרג נשיא מישראל?!

לפיכך בא הכתוב ליחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

לכך אמר הנני נותן לו את בריתי שלום – שעדיין הוא קיים. וכן הוא אומר (מלאכי ב, ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

והיתה לו ולזרעו אחריו [ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו] ויכפר [על בני ישראל]

וכי קרבן הקריב, שנאמר בו כפרה?

אלא ללמדך: שכל השופך דמן של רשעים, כאלו הקריב קרבן.

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי

ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית

כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם.

פנחס – פירסמו לשבח, וזמרי – לגנאי. עליהם נאמר (משלי י, ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

נשיא בית אב לשמעוני

שכל הפוגם את עצמו, פוגם את משפחתו עמו.

זמרי בן סלוא [נשיא בית אב לשמעוני]

הכתוב מתמה עליו: [חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל] וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת י, ח) – אביו קנא על הזנות תחלה, [וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים] וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי [אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם] (בראשית לד, כה-כז). וזה, פרץ גדר שגדר אביו?!

(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא

ושם האשה המוכה [המדינית כזבי בת צור] ראש אומות בית אב [במדין הוא]

להודיעך עד היכן נתנו המדינים עצמן, שבת מלך הפקירו. שנאמר (במדבר לא, ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם [אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב]. צור גדול מכולם, מלך הוא, והפקיר את בתו, מי לא היה מפקיר?!

ולפי שבזה את עצמו, ופירסם את בתו בקלון*, גרעו הכתוב וכתבו שלישי. אבל הוא מלך שבכולם, ראש אומות בית אב במדין הוא.

בקלון –

[צרור את המדינים]

(טז). וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

(יז). צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם

(יח). כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר

ד.

צרור את המדינים [והכיתם אותם]

למה? כי צוררים הם לכם.

מיכן אמרו חכמים: "בא להרגך, השכם להרגו".

רבי שמעון אומר: מנין שהמחטיא את האדם, יותר מן ההורגו? שההורג, הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא. והמחטיא, הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.

שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה.

המצרים ואדומים קדמו בחרב – אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג [אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי] אָרִיק חַרְבִּי [תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי] (שמות טו, ט). וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ (במדבר כ, יח).

ושתים בעבירה – מואבים ועמונים.

על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג, ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי [כִּי אָחִיךָ הוּא] לֹא תְתַעֵב מִצְרִי [כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ]. אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל – לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי [בִּקְהַל יְהֹוָה] גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי [לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה] (שם שם, ד).

ה.

צרור את המדינים  [והכיתם אותם]

אף על פי שכתבתי (דברים כ, י-יב) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. [וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ], לאלו לא תעשו כן לא תדרוש שלומם וטובתם.

את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון מלחמות [וצרות]. ואיזה, זה דוד – [וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו]. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ [כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן] (שמואל ב י, א-ב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד?! אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה [וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם] (קהלת ז, טז). שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?!

סוף בא לידי בזיון – [וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ]. וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם. [וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם] (שמואל ב שם, ג-ה).

ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ארבע אומות. [וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ. וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים. וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה (שם שם, ז-ח).

וכתיב (שם שם, ט-י) וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה [מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם. וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן].

מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לא תדרוש שלומם.

לכך כתיב צרור את [המדינים והכיתם אותם].

ו.

דבר אחר: צרור את המדינים  [והכיתם אותם]

לפי שכתבתי (דברים כ, יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ [לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר], לאלו לא תעשו כן, אלו חבלו אילנותיהן.

וכן את מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב, [וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם] וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה [אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם] (מלכים ב ג, ט).

התחילו בוכים. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא יְהֹוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב (שם שם, י).

השיבו יהושפט (שם שם, יא) הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהֹוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְהֹוָה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהו – להודיע רשעו של יורם, שלא היה מודה בו ולא הודה בו אלא יהושפט.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְהֹוָה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט [וּמֶלֶךְ אֱדוֹם] (שם שם, יב) – למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך? להודיעך ענותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט.

ויש אומרים: מפני שנגזרה גזירה שיהרג עם אחאב, היה הכתוב מונה לבנו מאותה שעה. לפיכך לא נכתב מלך.

ובשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל הנסים.

כשראה אותם אלישע, אמר למלך ישראל (שם שם, יג) מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ – שלא שאל בו מימיו.

התחיל מתחנן לפניו (שם שם שם) וַיֹּאמֶר [לוֹ] מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (אהה) [אַל] כִּי קָרָא יְהֹוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן [וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהֹוָה. וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהֹוָה עָשׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים]. כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם [וּבְהֶמְתְּכֶם] (שם שם, יד-יז) – נתן להם מים מה שהיו צריכין.

ועוד אמר להם: המואבים בידכם, [וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהֹוָה] וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר [וְכָל עִיר מִבְחוֹר] וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ [וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים] (שם שם, יח-יט).

אמרו לו: התורה אמרה לא תשחית את עצה, ואתה אומר כן?!

אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה. וזו, קלה ובזויה היא, שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם. שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם –  אלו אילנות טובות.

לכך נאמר צרור את המדינים [והכיתם אותם].

[מפקד אחר המגיפה]

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

ז.

ויהי אחרי המגפה [ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר]. שאו [את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל]

כל מקום שנופלין, הוזקקו למנין.

משל –

לזאב שנכנס לתוך הצאן.

הורד בעל הצאן למנותן מה חסרו.

דבר אחר: למה מנה אותן?

משל –

לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין.

השלים הרועה שמירתו. כשמחזירן, צריך למנותן.

כשיצאו ישראל ממצרים, מסרן למשה במנין. דכתיב (במדבר א, א-ג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי [בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר]. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן]. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי [הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף] (שמות יב, לז).

הרי, קבלן במצרים במנין. בא ליפטר מן העולם בערבות מואב, החזירם במנין.

[חלוקת הארץ]

(נב). וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

(נג). לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

(נד). לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ

ח.

לאלה תחלק הארץ [בנחלה במספר שמות]

ומי הן? לעומדים בערבות מואב. והלא ליוצאי מצרים נתחלק הארץ, דכתיב (שמות ו, ח) [וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב] וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה [אֲנִי יְהֹוָה], מפני מה לא חלקה להן?

לפי שצפוי לפני הקדוש ברוך הוא שסוף עתידין משפחות לכלות מהן. ומי הן?

אלו שכתובות למעלן (בראשית מו, י. שמות שם, טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית - הרי ששה. כשאתה קורא (במדבר שם, יב) [בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם] לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי [לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי. לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי] אין שם אחד.

וכן בבנימין (בראשית שם, כא), וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר [וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ] – הרי עשרה. וכשבא אתה למנותן (במדבר שם, לח-לט), [בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם] לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי [לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי. לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי] – חסרו חמשה מן הבנים.

הרי ששה משפחות על הזנות בעצת בלעם.

אין זנות שאינה עושה את שלה.

לכך אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים למות.

כיון שבאו לערבות מואב ועמדו על בוריים*, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לאלה תחלק הארץ.

עמדו על בוריים –

(נה). אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ

(נו). עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט

ט.

זה שאמר הכתוב (משלי יח, יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל [וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד].

לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן [וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן] (בראשית מט, יג). יִשָּׂשׂכָר [חֲמֹר גָּרֶם] רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. [וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד] (שם שם, יד-טו). מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ [וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ] (שם שם, כ) – אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל.

ומעשה נסים היה בגורל –

אלעזר בן אהרן מלובש אורים ותומים, וקלפי הגורל לפני יהושע, שנאמר (יהושע יט, ו-י) [וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִים וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה] וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי יְהֹוָה [אֱלֹהֵינוּ... וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהֹוָה וַיְחַלֶּק שָׁם יהוֹשֻּׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם].

ועד שלא יעלה הגורל, אלעזר אומר ברוח הקדש: 'גורל שבט פלוני עולה שיטול ממקום פלוני'.

ויהושע פושט ידו, ועולה. שנאמר (שם יט, נא) אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן [וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ].

וזו היתה יתירה – שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: 'אני גורל פלוני השבט, עליתי לו במקום פלוני'.

ומנין שהיה הגורל מדבר? דכתיב על פי הגורל.

[בנות צלפחד]

פרק כז

(א). וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

(ב). וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

(ג). אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ

(ד). לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ

י.

ותקרבנה בנות צלפחד

אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים –

שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ב-ג) פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם [בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי]. ולא רצו הנשים, ומיחו בבעליהן, שנאמר (שם שם, ג) וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן]. והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל.

וכן במרגלים שהוציאו דבה, [וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ] וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה [לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ] (במדבר יד, לו), ועליהם נגזרה גזירה שאמרו (שם יג, לא) לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת [אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ]. אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו, סג-סה) [אֵלֶּה פְּקוּדֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי] אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה [וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן]. איש - ולא אשה. על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ.

לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

עמהם בעצה –

למעלה מן הפרשה –

יא.

דבר אחר:

ותקרבנה בנות צלפחד [בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף]

גדולה להן וגדולה לאביהן, גדולה למכיר וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות.

מה חכמתן, שלפי שעה דברו. שהיה משה עוסק בפרשת נחלות לאלה תחלק הארץ, אמרו לו: אם כבן אנו, נירש כבן. ואם לאו, תתיבם אמנו.

מיד, ויקרב משה את משפטן לפני ה'.

צדקניות היו, שלא נישאו אלא להגון להם.

ולמה זמנן הקדוש ברוך הוא למשה באחרונה?

שלא יראה משה עצמו, שפירש מן האשה ארבעים שנה.

הודיעו הקדוש ברוך הוא באלו לומר: הרי הנשים שלא נצטוו, לא נישאו אלא להגון להם.

יראה עצמו – צירוף לשון שמשמעו: תחושת חשיבות עצמית בעקבות מעשה מיוחד (זו העלולה להביא את האדם לכלל גאווה), והוא קיצור הלשון "ראה עצמו בגדולה". כמסופר בנבוכדנצר (שמו"ר פי"ב, ח: "...כיון שראה עצמו בגדולה, התחיל מתגאה...". ולחילופין, במרדכי (שם פל"ח, ד: "מאחר שראה עצמו בגדולה, לא הגיס לבו ולא עמד מן התפלה").

(ה). וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה

יב.

וכתיב ויקרב משה את משפטן [לפני ה']

יש אומרים: שהפליא מן משה.  שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא את כחן –

את מוצא שאמר דוד (תהלים קיט, נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ [בְּבֵית מְגוּרָי] - לומר שקלות ורגילות כזמירות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין.

כשהעלה את הארון, טעה ונתנו על העגלה, שנאמר (שמואל ב ו, ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה [וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה]. תלה הארון עצמו באויר, ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עזא לסמכו. [וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּעֻזָּה] וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל [וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים] (שם שם, ו-ז) – מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.

וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה [וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה] (שם שם, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא אמרת זמירות היו לי חקיך?! ולא למדת (במדבר ז, ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ?!

התחיל תוהא (דברי הימים א טו, יא-יד) [וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב. וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם] פָּרַץ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. [וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל].

וכן משה, מפני שאמר (דברים א, יז) [לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא] וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו – התיש כחו.

משל –

לשלחני שאמר לתלמידו: אם יבואו לך סלעים לפרוט - פרוט, ואם תבאו מרגליות - הביאם אלי.

באת אצלו חוליא אחת של זכוכיות, הוליכה אצל רבו.

הלך רבו להראותה לאחר.

אף כך, משה אמר הדבר אשר יקשה מכם [תקריבון אלי ושמעתי], באו בנות צלפחד והפליא ממנו - ויקרב משה את משפטן לפני ה'.

שלחני –

סלעים לפרוט –

מרגליות –

חוליא של זכוכיות –

כן בנות צפחד דוברות

כך הוא הדין.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא אמרת הדבר אשר יקשה מכם [תקריבון אלי ושמעתי]?! הדין שאין אתה יודע, הנשים דנין אותו.

דבר אחר: ויקרב משה [את משפטן לפני ה']

ריש לקיש אומר: יודע היה משה רבינו את הדין הזה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה.

אמרו: דין של נחלות הוא, ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו.

באו אצל שרי חמשים. ראו שכבדו אותן שרי עשרות, אמרו שרי חמשים: אף אנו, יש שם גדולים ממנו.

וכן לשרי מאות, וכן לשרי אלפים, וכן לנשיאים. השיבו להם כולם כענין הזה. שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם.

הלכו לפני אלעזר. אמר להם: הרי משה רבינו.

 באו אלו ואלו לפני משה. ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר: אם אומר להם את הדין, אטול את הגדולה.

אמר להם: אף אני, יש גדול ממני.

לפיכך, ויקרב משה את משפטן [לפני ה'].

(ו). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

(ז). כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן

כן בנות צלפחד דוברות

השיבו הקדוש ברוך הוא: כן בנות צלפחד דוברות - שהודה הקדוש ברוך הוא לדבורן.

נתן תתן להם

תן להם מטלטלין ובכרות אב בנכסי חפר. נטלו שלשה חלקים: חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, שהיה בכור ונטל שני חלקים.

דבר אחר: נתון תתן להם

שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר (יהושע יז, ג-ד) [וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה]. וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ [בִּן נוּן] וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר יְהֹוָה צִוָּה אֶת מֹשֶׁה [לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי יְהֹוָה נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן].

ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות, מיכן (בראשית מט, כב) [בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן] בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר –  זה הירדן, שנעשה למשה כחומה שלא יכנס לארץ, ואומר ליוסף: בנותיך נוטלות כאן וכאן.

והעברת את נחלת אביהן להן

נאמר בירושת הבן ונתתם, ובבת והעברתם – שהבת מעברת נחלה מן שבט לשבט.

(ח). וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ

(ט). וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו

(י). וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו

(יא). וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה=

והיתה לבני ישראל לחוקת משפט

שהנחלות יוצאות בדיינין.

[מינוי יהושע]

(יב). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

(יג). וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ

(יד). כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן

יג.

וידבר ה' אל משה לאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו [וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך].

מה ראה לומר אחר פרשת נחלות? אלא ששמע משה רבינו נתן תתן להם, סבר שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא. אמר: הריני מנחיל את ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזירתי במקומה עומדת. עלה אל הר העברים [וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך].

[גם אתה] כאשר נאסף אהרן אחיך - אין את יפה מאחיך.

(טו). וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר

(טז). יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה

(יז). אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

יד.

וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' אלהי הרוחות [לכל בשר איש על העדה]

כל מי שמבקש צרכי צבור, כאלו בא בזרוע.

יפקד ה' [אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה]

מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות?

אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: (משלי כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ [וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד] - בניך ישבו להם, ולא עסקו בתורה. יהושע, הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד. והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון - לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה [ושומר אדוניו יכובד].

בית הועד –

מסדר את הספסלים –

פורס את המחצלאות –

טו.

דבר אחר: יפקד ה' [אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם]

משל –

למלך שראה אשה אחת יתומה. ביקש ליטול אותה לו לאשה. שלח לתובעה.

אמרה: איני כדאי להנשא למלך.

שלח לתובעה שבעה פעמים, ולא היתה מבקשת. לסוף, נשאת לו.

לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה. אמרה: אני לא בקשתי להנשא לך, אתה בקשת אותי. הואיל וכך גזרת לגרשני וליטול אחרת, אל תעשה לזו כשם שעשית לי.

כך, הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי שמואל בר נחמני: שבעה ימים היה מפתהו הקדוש ברוך הוא שילך בשליחותו והיה אומר לו (שמות ד, יג) [בִּי אֲדֹנָי] שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. [בִּי אֲדֹנָי] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם [גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי] (שם שם, י) - הרי שבעה ימים.

שמו"ר: אמרו חכמים: שבעה ימים קודם, היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה שילך בשליחותו, ולא היה רוצה לילך עד מעשה הסנה. הדא הוא דכתיב: לא איש דברים אנכי – חד, מתמול – שנים, גם – שלשה, משלשום – ארבעה, גם – חמשה, מאז – ששה, דברך – שבעה. רש"י שם: למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשום מאז דברך - הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם - הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו (ש"ר).

לאחר זמן פייסו הקדוש ברוך הוא, והלך בשליחותו, ועשה כל אותן הנסים על ידו. בסוף אמר לו (במדבר כ, יב): [יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן] לֹא תָבִיאוּ [אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם].

אמר לו משה: רבונו של עולם, אני לא בקשתי להלוך. וכן הוא אומר (דברים ג, כד) [אֲדֹנָי יֱהֹוִה] אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ [אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ]. הואיל וכך גזרת עלי, אותו שיכנס, אל תעשה לו כדרך שעשית לי. אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם.

(יח). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו

אמר לו הקדוש ברוך הוא: קח לך את יהושע בן נון.

ועשה משה בטוב עין, שנאמר (משלי כב, ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ [כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל].

משל –

למלך שאמר לבן ביתו: תן לפלוני סאה של חטים.

הלך ונתן לו סאתים. אמר לו: הרי סאה משל מלך, וסאה משלי.

כך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וסמכת את ידך עליו - יד אחת. מה עשה? - ויסמך את ידיו ויצוהו, לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יברך. לפיכך (שם כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ [וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד].

למה נמשלה תורה בתאנה? שרוב האילנות, הזית הגפן והתמרה, נלקטין כאחת. והתאנה נלקטת מעט מעט.

כך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה. לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים.

איש אשר רוח בו - לפי שאמר אלהי הרוחות - שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה, ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו.

וסמכת את ידך עליו

כמדליק נר מנר.

(יט). וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם

(כ). וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ונתת מהודך

כמערה מכלי לכלי.

(כא). וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים

ומה שאמרת (במדבר לו, ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר [כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] – הכבוד אינו זז מבית אביך, שאף יהושע שעומד תחתיך, לפני אלעזר הכהן יעמוד.

(כב). וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה

(כג). וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה

[קרבנות. א]

פרק כח

(ב). צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ

טז.

את קרבני לחמי לאשי

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל, לא שאני צריך לקרבנות. כל העולם כולו, שלי הוא. הבהמה שאתם מקריבים, אני בראתי אותה. וכן הוא אומר (תהלים נ, ח-יג) [לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי]. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ [כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה] – אין לפני אכילה ושתיה.

אמר רבי סימון: שלשה עשר מדות רחמים כתיב בי, שנאמר (שמות לד, ו-ז) וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה [יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים], ויש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי?! הוי, אם ארעב לא אומר לך.

אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמר הקדוש ברוך הוא: עשרה בהמות טהורות מסרתי לך. שלשה הן ברשותך, ושבעה אינן ברשותך. ולא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, לא אמרתי אלא מהגדילים על אבוסך.

הוי, אם ארעב לא אומר לך.

אמר רבי יצחק: כתיב את קרבני לחמי. וכי יש לפניו אכילה ושתיה?! למוד ממלאכי השרת, [עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת] מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהלים קד, ד).

מהיכן ניזונין? רבי יודן אמר רבי יצחק: מזיו שכינה הם ניזונין, שנאמר (משלי טז, טו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים [וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ].

(ג). וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד

(ד). אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם

(ה). וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין

(ו). עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה

עולת תמיד העשויה בהר סיני

אמר רבי שמעון בן לקיש: כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני. אם תאמר שיש לפני אכילה ושתיה, למד ממשה. ראה מה כתיב בו (שמות לד, כח) וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל [וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים] אלו היה לפני אכילה ושתיה, היה אוכל ושותה.

הוי, אם ארעב לא אומר לך.

שלשה הן ברשותך – יעויין לעיל במדב"ר פ"כ, ה הדברים במפורט: "וכן הוא מוכיחן עמי מה עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך (מיכה ו, ג) – מה הטרחתי לך? שמא אמרתי לך 'הביאו לי עולות מן חיות שבהרים'?! שלש בהמות שברשותך: שור, שה כשבים ושה עזים. ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור, אקו ודישון ותאו וזמר. שמא הטרחתיך עליהם להביא לפני מהבהמה שאינה ברשותך?! לא צויתי אלא מבהמה שהיא ברשותך, שנאמר (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד [והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה']. וכן, [...אדם כי יקריב מכם קרבן לה'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן [תקריבו את קרבנכםם] (ויקרא א, ב).

(ז). וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהֹוָה

יז.

[הסך נסך שכר]

אמר רבי חייא בר אבא: בריותי אינן צריכין לבריותי. מימיך שמעת שאומרים 'השקו נא את הגפן הזאת יין, שהוא עושה יין הרבה'. 'השקו את הזית הזה שמן, שהוא עושה שמן הרבה'?! בריותי אינן צריכות לבריותי, ואני צריך לבריותי?!

אמר רבי ינאי:

בנוהג שבעולם –

זה שעובר על גב הנהר, אי אפשר לו שלא ישתה שנים או שלשה לוגין מים.

ואני, כל הימים וכל המים אני מלא, שעלי כתיב (ישעיה מ, יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם [וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם].

ואני, על לוגך כתבתי הסך נסך שכר – לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות.

שתיה, שביעה, שכרות – פס"ר פט"ו (אותה מימרא מפי אותו חכם. ארבעה לשונות): "בקודש הסך נסך שכר לה' – לשון שתייה, לשון רווייה, לשון שביעה, לשון שכרות".

(ח). וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה

יח.

[ריח ניחוח לה']

בהמה בראתי בעולמי, ואין אדם יכול לעמוד במזונותיה. ואיזו זו, כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (תהלים נ, י).

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ורבנן.

רבי יוחנן אמר: בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לצדיקים לעתיד לבא. שנאמר (ישעיה סה, י) וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר [לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי].

[ויק"ר פכ"ב, י. ובשאר המקבילות –

רבי יוחנן אומר: בהמה אחת היא, ורבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני עשבים והיא אוכלת. שנאמר כי בול הרים ישאו לו.

וריש לקיש אמר: בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים והיא אוכלת. מאי טעמא והיה השרון לנוה צאן].

ורבנן אמרי: בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלים לה בהמות בכל יום, והוא אוכל. מה טעם, [הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל. הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ. יַחְפֹּץ זְנָבוֹ כְמוֹ אָרֶז גִּידֵי פַחֲדָיו יְשׂרָגוּ. עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל. הוּא רֵאשִׁית דַּרְכֵי אֵל הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ. כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ] וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. [תַּחַת צֶאֱלִים יִשְׁכָּב בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה. יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל. הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ] (איוב מ, טו-כג). אפשר דאית בעיר אכיל בעיר? אמר רבי תנחומא: גדולים מעשה אלהינו, מה רבו מעשיו.

ומהיכן הוא שותה?

רבי יהושע בן לוי אמר: כל מה שהירדן עושה לששה חדשים ומכניס, הוא עושה גמיעה אחת. שנאמר הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו.

ורבנן אמרי: כל מה שהירדן מכניס לשנים עשר חדש, הוא עושה גמיעה אחת. שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו.

ויש בהן לכלוך פה? רב הונא בשם רב יוסף אמר: אין בו כדי לכלוך פה.

ומהיכן הוא שותה?

תני רבי שמעון בן יוחאי: ונהר יוצא מעדן ויובל שמו, שנאמר (ירמיה יז, ח) [וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם] וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי], וממנו שותה.

תני בשם רבי מאיר: וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ. [אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם. מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד יְהֹוָה עָשְׂתָה זֹּאת] (איוב יב, ז-ט).

שאל נא בהמות – זו בהמה.

ועוף השמים – זו זיז שדי.

או שיח לארץ ותורך – זה גן עדן.

ויספרו לך דגי הים – זה לויתן.

מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת.

יט.

מלך אחד היה לך - זה שלמה, וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים (מלכים א ה, ב-ג). אמר רבי יהודה ברבי זבידא: אלף נשים היו לו לשלמה וכל אחת ואחת עושה לו בכל יום כזה זו סבורה שאצלה הוא סועד.

נחמיה הפחם לא היה יכול לעמוד בסעודתו, שנאמר (נחמיה ה, יח) וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי [וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה].

אמר הקדוש ברוך הוא: בני, לא מפני שיש לפני אכילה ושתיה אמרתי לכם. אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחין לפני כריח ניחוח –  [ריח ניחוחי] תשמרו להקריב לי במועדו

[קרבנות. ב]

(ב). צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ

כ.

זה שאמר הכתוב (משלי יב, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ [וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר].

צדיק אוכל לשובע נפשו – זה אליעזר שאמר לרבקה (בראשית כד, יז) הַגְמִיאִינִי [נָא] מְעַט מַיִם [מִכַּדֵּךְ] – כדי גמייא.

ובטן רשעים תחסר – זה עשו שאמר ליעקב (שם כה, ל) הַלְעִיטֵנִי נָא [מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם].

אמר רבי יצחק בר רבי זעירא: עשו פער פיו כגמל. אמר: 'אפתח פי, ואתה מכניס'. התם (משנה שבת כד, ג) תנינן: "אין אובסים את הגמל ולא דורסים, אבל מלעיטין".

צדיק אוכל לשובע נפשו – זו רות המואביה, שכתוב בה (רות ב, יד) [וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי] וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר – שהברכה היתה בפיה של אותה צדקת.

ובטן רשעים תחסר – אלו אומות העולם.

מעשה בעובד כוכבים אחד שזימן כל בני עירו*.

אמר רבי דוסתאי: אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו.

ולא היה שלחנו חסר מכל מטעמים שבעולם, אלא אגוזי פרך* בלבד.

מה עשה, נטל את הטבלא* מלפנינו, שהיתה יפה כששה ככרי כסף*, ושברה.

אמרתי לו: מפני מה עשית כך?

אמר לי: אתם אומרים שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם. אם אין אנו אוכלין עכשיו, אימתי אנו אוכלים?

קראתי עליו* ובטן רשעים תחסר.

שזימן כל בני עירו –

אגוזי פרך –

טבלא מלפנינו –

ששה ככרי כסף –

קראתי עליו –

(ג). וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד

(ד). אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם

כא.

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים

לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון: מעולם לא היה אדם בירושלים, ובידו עון. כיצד, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום, לא לן אדם בירושלים ובידו עון שנאמר, (ישעיה א, כא) [אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט] צֶדֶק יָלִין בָּהּ [וְעַתָּה מְרַצְּחִים].

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה, אתם מקריבין לפני לחם הפנים וקרבנות. לעולם הבא, אני אערוך לכם שלחן גדול, ויהיו עובדי כוכבים רואין ובושים. שנאמר (תהלים כג, ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וכן הוא אומר (ישעיהו סה, יג-יד) [לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה] הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ [הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ].

[קרבנות. ג]

כב.

צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי

זה שאמר הכתוב (איוב לז, כג) שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ [וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה]. וכתיב (שם לו, כב) הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה – כיצד יתקיימו שני מקראות אלו?

אלא, כשהוא נותן להם – נותן להם לפי כחו, וכשהוא מבקש – אינו מבקש אלא לפי כחן. ראה מה כתיב (שמות כו, א) וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת [שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם].

ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק חופה של ענני כבוד, שנאמר (ישעיה ד, ה) וּבָרָא יְהֹוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה.

ועשן בחופה, למה? כל מי שנותן עיניו עושנות וצרות בתלמידים בעולם הזה, מתמלא חופתו עשן לעולם הבא.

אש בחופה, למה? מלמד: שכל צדיק שהוא מעולה מחבירו חופתו נכוית ממנו נוגה שזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו. לכך כתיב הן אל ישגיב בכחו [מי כמוהו מורה].

כשבקש מהם, לא ביקש אלא לפי כחן –  וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ).

וכשהאיר להם, לפי כחו – וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם [בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם] (שם יג, כא-כב).

ולעתיד לבא – קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהֹוָה עָלַיִךְ זָרָח. [כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים] וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהֹוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיה ס, א-ג). וכתיב (שם ל, כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם [כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהֹוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא].

הוי, הן אל ישגיב בכחו.

כשבקש מהם, לא בקש מהם אלא לפי כחן – כמה דאת אמר (שמות כג, יט. שם לד, כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ [תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ].

וכשנותן להן, לפי כחו –  וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר [כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה] (יחזקאל מז, יב). מהו לחדשיו יבכר? שכל אילן מחדש בכורים אחרים כל חדש וחדש, לא כבכורי חדש זה בכורי חדש זה.

כשבקש, לא בקש אלא לפי כחן – וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר [כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים] (ויקרא כג, מ).

ונותן להן, לפי כחו – אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן [אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו] (ישעיה מא, יט). תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ [וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהֹוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת] (שם נה, יג).

[ביום השמיני עצרת]

(לה). בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

(לו). וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם

כג.

ביום השמיני עצרת תהיה לכם

זה שאמר הכתוב (ישעיה כו, טו) יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְהֹוָה [יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ].

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם, הוספת שלוה לדור המבול. שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד*?! לא דיין שלא כבדוך אלא אמרו (בראשית יא, ד) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר [וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ].

וכן לסדומיים, וכן לפרעה, וכן לסנחריב, וכן לנבוכדנצר. שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד?! לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך.

ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד, לישראל. שנאמר יספת לגוי ה'. ואין גוי אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ [אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו].

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עליך* ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי.

נכבדת - נתת לנו ראשי חדשים, ואנו מקריבים לפניך, שנאמר )במדבר כח, יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם [תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם].

בפסח, הקרבנו לך. ראש השנה, הקרבנו לך. יום הכפורים, הקרבנו לך. וכן בחג. אפילו מועד אחד לא בטלנו.

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך - יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: חייכם, איני מחזיר* ימים טובים מכם. אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת.

שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד – כיוצא בדבר, וכקטגוריה: =אחר הדברים האלה /הקדמה לעקידה

עליך... ועלינו... – כצורה הזו הנאמרת על ידי עם ישראל לקב"ה ועניינה מחוייבות הדדית, יעוין לעיל במדב"ר פי"ט, לג: "אמרו ישראל: עליך לעשות לנו נסים, ועלינו לברך ולקלס לשמך. לה' הישועה על עמך ברכתך סלה (שם ג)".

מחזיר – במובן של ביטול. לקיחת דבר מידי המקבל והשבתו לידי הנותן.

כד.

ביום השמיני עצרת

זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד-ה) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה. [וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי].

את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות.

אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו, שנאמר תחת אהבתי ישטנוני.

לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו, הקריבו על עצמכם - ביום השמיני עצרת תהיה לכם [כל מלאכת עבודה לא תעשו]. והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר (בן בקר) אחד איל אחד [כבשים בני שנה שבעה תמימים].

משל –

למלך שעשה סעודה שבעת ימים, וזימן כל בני אדם שבמדינה* בשבעת ימי המשתה*.

כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו*: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא* בשר* או של דג או ירק.

כך, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ביום השמיני עצרת תהיה לכם... [פר אחד איל אחד] – גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד.

בני אדם שבמדינה –

שבעת ימי המשתה –

אוהבו של מלך –

נגלגל במה שנמצא –

ליטרא –

בשר, דג, ירק – יעויין בפיסקה הבאה.

כה.

ביום השמיני [עצרת תהיה לכם... פר אחד איל אחד]

מה ראה להיות פוחת כל יום?

למדך התורה דרך ארץ מן הקרבנות –

שאם ילך לאכסניא*, וקבלו חברו.

יום ראשון, מקבלו יפה ומאכילו עופות.

שני, מאכילו בשר.

בשלישי, מאכילו דגים.

ברביעי, מאכילו ירק.

כך פוחת והולך, עד שמאכילו קטנית.

אכסניא –

עופות. בשר. דגים. ירק. קטנית –

[עצרת] תהיה לכם

מהו תהיה לכם?

אמר להם: המועדים נאים לכם.

שאל עובד כוכבים אחד את רבי עקיבא. אמר ליה: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא (ישעיה א, יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי [הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא]?!

אמר לו רבי עקיבא: אלו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי, היית אומר. לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם – בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר (מלכים א יב, לב-לג) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה [וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה]. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל [בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי] בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם, ולא החדשים. למה, שהן להקדוש ברוך הוא. שנאמר (ויקרא כג, ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה [מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם], וכן [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ] אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (שם שם, ב), וכן וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהֹוָה [אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] (שם שם, מד), ולכך אין עתידים ליבטל. ועליהם נאמר (תהלים קיא, ח) סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.

נספחות

בדין הוא שיטול שכרו

חנוכת הבית – מדוע נאמר דבר זה דווקא לפינחס, והרי כל אדם המקיים מצוה זו, בדין הוא שיטול שכרו? אכן אין מתן שכרן של מצוות בעולם הזה, שכן לכשיינתן לו לאדם שכר ולאחר מכן הוא ימות – ככל אדם, שסופו למות – הרי שמתן שכרו הוא בר חלוף ולא נצחי, כראוי למקיים מצוה. ועוד אמרו חכמים כי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וסופו של אדם הוא המוות. ואולם פינחס שונה מכל אדם, שכן אמרו בזוהר הקדוש שבזמן שבא לפגוע בזמרי, התקבצו כל בני שבטו של שמעון וביקשו להורגו, ופרחה נשמתו ממנו וניתנה בו נשמת נדב ואביהוא. נמצא איפוא שפינחס כבר מת, ועל כן זכאי הוא בדין לקבל שכרו.

ב. העמק דבר – דין השכר על הריגת זמרי הינו מתן כהונה. אכן כל אדם מישראל שהיה עושה מעשה זה, אינו יכול לזכות בדין בשכר זה, משום שאינו מזרע אהרן הכהן. ואולם פינחס בהיותו מזרע אהרן, זכאי בדין לשכר זה. וזו גם הסיבה מדוע בצמוד למתן שכרו של פינחס, ראה הכתוב לייחסו.

ג. משך חכמה – יש להבחין בין שני סוגי מצוות: במקום בו נקם בעושי מעשי רשע, כהריגת זמרי – אין מתן שכר בעולם הזה, "כיון שלא עשה מעשה טוב בעולם המעשה", והשכר שמור לו לעולם הגמול. ואולם על כך שעמד פינחס והתפלל ועצר את המגיפה, "היה זה הצלת נפשות כלל ישראל ופקוח נפשות רבבות ולמוד זכות על כלל ישראל, אשר על הדן לכף זכות אמרו שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז (שבת קכז סע"ב), לכן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו, שהשיב את חמתי מעל ב"י, שעצר המגפה, לכן הנני נתן לו את בריתי שלום. כן ביאור המדרש לדעתי".

ד. משלי יעקב (א)– הסבר הדברים בא בעקבות השאלה מדוע ניתן שכר זה דווקא לפינחס, ולא למשה ואהרן שעמדו והצילו את עם ישראל מכליה, ולא פעם אחת אלא כמה וכמה פעמים (בחטא העגל, בחטא המרגלים, ועוד). אכן, משה ואהרן הצילו את עם ישראל, אך לא היה זה אלא כמי ש"דוחין החוב מזמן לזמן אחר, אבל החוב נשאר חוב. לא כן האוהב הזה [=פינחס] לא דחה אותו לזמן אחר רק שלם מכיסו ויקרע השטרי חוב עד אשר לא ישמע עוד קול נוגש מעתה".

ה. משלי יעקב (ב)– "אין בכח האדם להשיב להקב"ה ולשלם לו גם בעד החיים לבד כי טוב החיים היא טובה גדולה וצריך לעמול כל ימיו בעד הטובה הזאת והשכר משארי טובות בעולם הזה ובעולם הבא הלא אינם רק נדבה וחסד לפנים משורת הדין. אבל פנחס אשר מסר נפשו וחיותו בעבור קדושת שמו יתברך וחרף נפשו למות כי לולא הנסים שנעשו לו היה מאבד חיותו ובזאת גילה דעתו אשר חייו לא נחשב בעיניו למאומה אם כן צריך לשכר אחר ובדין הוא שיטול והדבר נחמד ונעים".

ו. משלי יעקב (ג)– שכר זה שניתן לפינחס הינו מורכב: מן הצד האחד, "הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם, שעדיין הוא קיים". ומן הצד האחר, "מאמר שלום אצלינו אינו כי אם הצלה מן המקרים שיזדמנו בעולם... כי כל הימים אשר האדם בעולם הזה הוא ממש באותה סכנה אשר האניה בלב ים... ואם כן אם הקב"ה יתן מתנה אל פנחס שיחיה לעולם עוד אין זו מתנה כי יאריכו לו ימי הסכנה וירבו ימי הפחד... לכן הקדים הקב"ה והודיעו כי מהיום הוא מוציא אותו מן הסכנה והנני נותן לו את בריתי שלום מכל המקרים המתרגשים בעולם ומעתה יערבו לו החיים. לכן אחר אשר פנחס נעשה חפשי מכל פגעי הזמן למה לו למות לכן בדין הוא שיטול שכרו.

קדושת לוי (א) –

קדושת לוי (ב) –

פנחס זה אליהו, והוא חי וקיים. ולמה, הכלל, כי הגוף אשר באדם הוא רחוק מעבדות ה', כי הגוף הוא חושב הצטרכות שלו, רק הנשמה אשר באדם היא החושבת תמיד ביראת ה' אבל הגוף אינו כן לכן הוא הולך לקבור. אבל באמת אם היה הגוף גם כן עובד את ה' תמיד לא היה אדם מת. וכן היה קודם חטא אדם הראשון ובאמת פנחס היה מוסר עצמו למיתה בזה המעשה כמאמר חכמינו ז"ל ונמצא לא חשב הגוף של פנחס הצטרכות גופניות, רק היה עובד את ה' באמת כמו הנשמה, כי הגוף בעת עשותו זה המעשה היה כלא היה, כי מסר עצמו למיתה בזה המעשה שהיה עושה לעשות רצון ה' לכך נזדכך הגוף של פנחס להיות חי וקיים. וזהו שמבואר במדרש פנחס בן אלעזר כו', בדין הוא שיטול שכרו, כי כאשר בארנו שהגוף של פנחס היה בשעת מעשה כלא היה והיה הגוף נסתר. וזהו הרמז במדרש. בדין, הוא לשון נסתר מחמת שהגוף היה נסתר כנ"ל מהראוי ליטול שכרו:

או יבואר בדין הוא, הכלל הוא, האדם צריך לעשות כל מעשיו במדת החסד אבל באמת פנחס אף על פי שעשה מדת משפט היה מדתו חסד גם כן שמנע אותו רשע מלעשות רשעתו וזה הוא החסד של הרשע כשמונעים אותו מלעשות רשעתו וזהו בדין הוא, אף על פי שפנחס עשה דין אף על פי כן ראוי ליטול שכרו:

אוהב ישראל –

וידבר גו' פינחס גו' השיב את חמתי גו' תחת אשר קנא גו' ויכפר על גו'. במדרש (במד"ר כא) אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. והוא פלאי מאי משמיענו המדרש בזה. אכן בהעיר לב ושום שכל י"ל, דהנה הש"י וית' מעיד על פינחס שהוא השיב את חמתו והלא כל החוטאים בדבר פעור ובבנות מואב מתו. וכדאיתא במדרש (שם כ) ע"פ (במדבר כה, ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם כו' ומנין היו יודעים מי החוטא. אמר הקב"ה אני מודיען כל מי שטעה, הענן סר מעליו והשמש זרחה כנגדו כו' עיי"ש. וחוץ לזה מתו במגפה כ"ד אלף. ועד כמה ליגוף וליזול עד שהוצרך פינחס להשיב את חמתו ית"ש. אכן י"ל, כי כללות ישראל הם ערבים זה לזה ועל צד הערבות נתחייבו אז כל ישראל כלייה ח"ו וע"י קנאת פינחס שככה חמתו ית' וית'. והנה הוקשה להמדרש הנ"ל הלא ידוע ומפורסם בדחז"ל (קידושין לט:) ואנו מאמינים בזה ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וא"כ מהו זה שאמר הש"י למשרע"ה פינחס בן אלעזר גו' הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו הלא זה העולם אין בו כדאי להשתלם בו שכר מצוה. אכן י"ל, דהנה פינחס למד ממשה רבינו ע"ה ההלכה למשה מסיני (סנהדרין פא:) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ובראותו מעשה זמרי העיר את לבבו לקיים מצוה זו ולקנא קנאת ה' צבאות בלתי שום כוונה אחרת. אך ממילא נסתעף מזה שהשיב את חמתו ית' מעל בנ"י שלא יתחייבו כליה ח"ו עבור הערבות כנ"ל. ועל דבר זה נטל פינחס שכרו בהאי עלמא על דבר אשר נסתעף ממצוה זו שעשה, אבל שכר מצוה ממש שעשה לשם שמים לקנאות קנאת ה' צבאות קיים לעד ולעולמי עולמים לעוה"ב. וזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו ר"ל גם בהאי עלמא וכנ"ל. וזהו מפורש ג"כ באר היטב בפסוק השיב את חמתי כו' בקנאו את קנאתי כו', היינו שהוא עשה רק בכוונה זו לקנא קנאתי ועי"ז נסבב הדבר ממילא שהשיב את החימה שלי

קול מבשר –

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כ"ה יא). במדרש, אמר הקב"ה, בדין הוא שיטול שכרו. שמעתי בשם הרה"ק ר' שמחה בונים זצ"ל מפרשיסחא, שהפשט הוא, שהשכר היה - שנעשה בן אהרן. כמו שכתוב בזוה"ק, שנדב ואביהו נתעברו בו. [נפלאות חדשות, פרשת פינחס]

כלי מחזיק ברכה

ספר המשלים לר"י גיקטיליא, אות עט:

למה השלום דומה - לכלי שלם:

פירוש, כמו שהכלי בהיותו שלם משתמרים בו כל המשקים הנתונים בו, כך הגוי או המשפחה או בני הבית שיש ביניהם שלום ואחוה ברכת השי"ת מצויה ביניהם ומשתמרת בהם ומתקיימת בתוכם, וזהו מה שאמרו חז"ל (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום, ופירוש הדבר בהיות שלום בין הגוי ולב כולם מוסכם לדעת אחת כמה פעמים הם מתחברים וכמה עצות הם יועצים להצליח עסקיהם וצרכיהם, ומלבד זה ברכת ה' מצויה ביניהם, ואם אין שלום ביניהם, זה מחשב רע על זה וזה על זה, ולא די שאינם מתחברים להמתיק עצה לתיקון צרכי עסקיהם, אלא כל אחד מיעץ רע על חבירו להכניעו ולהשפילו עד שזה מחריב את זה וזה את זה:

יערות דבש, ב, דרוש ד:

אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כי בשלום ה' מוותר ולכך מחזיק כל ברכה, משא"כ כשאין שלום ה' מדקדק ואין כאן מחזיק ברכה

=