פרשת מטות
פרשה כב
פרק ל
(ב). וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל
רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה
(ג). אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר
לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ
כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה
[שבועה]
א.
וידבר משה אל ראשי המטות [לבני
ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה']. איש כי ידור נדר לה' [או השבע שבועה לאסור על
נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה]
הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, א-ב) [אִם
תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ
מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד]. וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי יְהֹוָה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט
וּבִצְדָקָה [וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ].
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי. אפילו באמת, אין אתה רשאי להשבע בשמי, אלא
אם כן יהיה בך כל המדות האלו: אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד
וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ (דברים י, כ*).
את ה' אלהיך תירא – שתהא כאותן שנקראו יראי
אלהים: אברהם, איוב, ויוסף. אברהם, דכתיב (בראשית כב, יב) [וַיֹּאמֶר אַל
תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה] כִּי [עַתָּה]
יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה [וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת
יְחִידְךָ מִמֶּנִּי]. איוב, דכתיב (איוב א, ח) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל
הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ]
אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
יוסף, דכתיב (בראשית מב, יח) [וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ] אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. הוי,
את ה' אלהיך תירא.
ואותו תעבוד – אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק
במצות, ואין לך עבודה אחרת. לכך נאמר ואותו תעבוד.
ובו תדבק – וכי יכול אדם לידבק בשכינה?
והלא כבר נאמר (שם ד, ג) [וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא
הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ] אֵשׁ אֹכְלָה הוּא [יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ
וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָךְ]! אלא
לומר לך: כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא, ומהנהו מנכסיו – זהו
שנאמר עליו ובו תדבק.
אם יש בך כל המדות האלו, אתה רשאי
להשבע. ואם לאו, אין אתה רשאי להשבע.
מעשה
בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות, וכולם נחרבו על שבועת אמת.
כיצד?
אומר אדם
לחבירו: 'בשבועה, שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני. ואשתה כך וכך במקום פלוני'.
והיו
הולכין ומקיימין שבועתן, ונחרבו.
מה הנשבע באמת, כך. הנשבע על
השקר, על אחת כמה וכמה.
דברים י, יג – ובדומה לכך, שם ו, יג: את ה' אלהיך
תירא ואותו תעבד ובשמו תשבע. אכן מהמשך הדרשה מוכח שהדברים שלפנינו נדרשו על
הפסוק המצויין למעלה (שכן נדרש גם הכתוב ובו תדבק, שאינו מופיע בפסוק שבפרק
ו). ואין השינוי הקל ואותו/אותו תעבוד שבין שני הפסוקים טעם לציין את הפסוק
שבפרק ו כנשוא הדרשה שלפנינו, כדרך שציינו ממפרשי המדרש. שכן דרכו של המדרש, לעתים
מובא חלק מן הפסוק בתוספת ו' החיבור, אף שאין הוא כתוב כך במקרא (כמו בהמשך פיסקא
זו הובא הפסוק מאיוב וירא אלהים, בו' החיבור, אף שבכתוב נאמר ירא אלהים.
עושה פרקמטיא –
ינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות,
וכולן נחרבו –
יעויין בנספחות.
[נקמה במדין. א]
פרק לא
(א). וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל
משֶׁה לֵּאמֹר
(ב). נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ
ב.
נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים
אחר תאסף אל עמך
רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה
משה לחיות כמה שנים, היה חי. שאמר לו הקדוש ברוך הוא נקם ואחר תאסף
– תלה הכתוב מיתתו במדין..
אלא להודיעך שבחו של משה. אמר:
בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!
(ג). וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם
לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת
נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן
מיד,
וידבר משה אל העם לאמר החלצו
מאתכם אנשים לצבא
אנשים – צדיקים. ולהלן (שמות יז, ט) [וַיֹּאמֶר
משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ] בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים [וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר
אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי]. וכן
(איוב ד, יג) [בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה] בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל
אֲנָשִׁים.
לתת נקמת ה' במדין
הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני
ישראל, ומשה אמר נקמת ה' במדין.
אמר הקדוש ברוך הוא להם: אינו אלא
דיקו שלכם, שגרמו לי להזיק אתכם.
אמר משה: רבון העולמים, אם היינו
ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו. ואינן רודפין
אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו. הלכך, הנקמה שלך.
לתת נקמת ה' במדין.
(ד). אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף
לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא
(ה). וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי
יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא
אלף למטה [אלף למטה לכל מטות
ישראל תשלחו לצבא]
יש אומרים: שני אלפים מכל שבט
ושבט שלח.
ויש אומרים: שלשת אלפים מכל שבט
ושבט. שנים עשר אלף משמרים את כליהם, עליהם נאמר (שיר השירים ד, ב) שִׁנַּיִךְ
כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת [שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה] שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת
[וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם]. ושנים עשר אלף לתפלה. ומנין שכן, שנאמר אלף
למטה אלף למטה – הרי עשרים וארבעה אלפים. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה
– הרי שנים עשר אחרים.
מהו וימסרו מאלפי ישראל אלף
למטה? שהיו נמסרין זוגות זה לזה.
דבר אחר: וימסרו – בעל
כרחן.
לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת
מדין, אמרו: 'נלך למדין, וימות משה?!' ונמנעו מלילך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הפל
גורלות על השבטים, והם מוסרין מאיליהן.
(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה
אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא
וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ
ד.
וישלח אותם משה [אלף למטה לצבא]
אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם
נקמת – אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים!
אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר:
אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה.
המשל אומר –
בור
ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן.
ויש אומרים: שאינה זו מדין שנתגדל
בה משה. שזו, בצד מואב, והיא חרבה עד עכשיו.
(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה
אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא
וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ
[אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן
לצבא]
למה שלח פנחס?
אמר: מי שהתחיל במצוה, הוא גומר.
הוא השיב את חמתו והכה את המדינית, הוא יגמור מצותו.
[וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו]
וכלי הקדש – זה הארון, שנאמר (ז, ט) [וְלִבְנֵי
קְהָת לֹא נָתָן] כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ [עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ].
רבי יוחנן אמר: אלו בגדי כהונה,
שהם אורים ותומים. כמו שנאמר (שמות כט, כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר
לְאַהֲרֹן [יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת
יָדָם].
(ז). וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר
(ח). וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן
הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע
חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב
ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את
משה ויהרגו כל זכר. ואת מלכי מדין הרגו [על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור
ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו] בחרב
מה בקש שם?
אלא שהלך ליטול שכרו מן עשרים
וארבעה אלף. עליו נאמר (משלי כו, כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל
אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב.
(ט). וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל
מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ
(י). וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם
בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ
(יא). וַיִּקְחוּ אֶת כָּל
הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה
(יב). וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל
אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת
הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל
יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
ויקחו את כל השלל ואת המלקוח
[באדם ובבהמה]
ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן
[ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב אשר על
ירדן ירחו]
להודיע שבחן: שלא נטלו כלום מן
הבזה שלא ברשות, אלא הביאו לפניהם ואחר כך נטלו.
יג. וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר
הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי
העדה לקראתם
להודיע ענותנותו ושבחו של משה:
שהיו כלם תלמידי תלמידיו.
[נקמה במדין. ב]
ה.
דבר אחר: נקום נקמת [בני ישראל
מאת המדינים אחר תאסף אל עמך]
זה שאמר הכתוב (איוב ל, ז) לֹא
יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא [וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ].
מהו לא יגרע מצדיק עיניו? אין
הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה בעינו.
ללמדך: שמשה מתאוה לראות בנקמת
מדין קודם שימות, והיה מבקש מן הקדוש ברוך הוא שיראה בעיניו. על משה נאמר (תהלים
נח, יא) יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם [פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם
הָרָשָׁע]
ישמח צדיק כי חזה נקם – נקמת מדין. פעמיו ירחץ בדם הרשע –
זה בלעם.
אמר משה לפנחס ולאנשי הצבא: יודע
אני שבלעם הרשע הוא שם ליטול שכרו –
עד שהזאב
בא לצאן, פרשו לו מצודה.
ואותו רשע, אם תראו אותו שעושה
כשפים ופורח באויר העולם – הראו לו את הציץ שכתוב בו קדש לה', והוא נופל,
והרגו אותו.
ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם
שהיו עושין כשפים עם בלעם,
ופורחין. וכשראו את הציץ נפלו על חלליהם.
ו.
אמרו רבותינו: כתיב ביהושע (יהושע
א, ה) [לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ] כַּאֲשֶׁר
הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ [לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ], והיה
צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו עשר שנים?
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום
נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא
איחר הדבר, אלא נזדרז – וישלח אותם משה.
אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם
שלשים ואחד מלכים אמר: 'אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו'. מה
עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר (שם יא, יח-יט) יָמִים רַבִּים עָשָׂה
יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה. [לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר
הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת
הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה].
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך
עשית?! הריני מקצר שנותיך עשר שנים.
אמר שלמה (משלי יט, כא) רַבּוֹת
מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם.
[קניינם של בני ראובן ובני גד.
בגנות העושר]
(א). וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי
רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ
גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה
(ב). וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי
רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה
לֵאמֹר
(ג). עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר
וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן
(ד). הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה
יְהֹוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה
(ה). וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ
חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל
תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן
ז.
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד
[עצום מאד]
הלכה: שלש מתנות נבראו בעולם. זכה
באחת מהן, נטל חמדת כל העולם:
זכה בחכמה – זכה בכל, זכה בגבורה
– זכה בכל, זכה בעושר – זכה בכל.
אימתי, בזמן שהן מתנות שמים,
ובאות בכח התורה. אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם, אינו כלום.
שכן שלמה אומר (קהלת ט, יא) שַׁבְתִּי
וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים
הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא
לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.
וכן ירמיה אומר (ירמיה ט, כב-כג) כֹּה
אָמַר יְהֹוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר
בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל
[הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד
מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה].
ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן
הקדוש ברוך הוא, סופן להפסק ממנו.
שנו רבותינו: שני חכמים עמדו
בעולם, אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים – אחיתופל מישראל, ובלעם מאומות העולם.
ושניהם נאבדו מן העולם.
וכן שני גבורים עמדו בעולם, אחד
מישראל ואחד מאומות העולם – שמשון מישראל, וגלית מאומות העולם. ושניהם נאבדו מן
העולם.
וכן שני עשירים עמדו בעולם, אחד
מישראל ואחד מאומות העולם – קרח מישראל, והמן מאומות העולם. ושניהם נאבדו מן
העולם.
למה? שלא היה מתנתן מן הקדוש ברוך
הוא, אלא חוטפין אותה להם.
וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן
שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול. וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל.
לפיכך, גלו תחלה מכל השבטים. שנאמר (דברי הימים א ה, כו) [וַיָּעַר אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר
מֶלֶךְ אַשּׁוּר] וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה
[וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה].
ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן
אחיהם בשביל קנינם.
מנין, ממה שכתוב בתורה ומקנה
רב היה לבני ראובן [ולבני גד עצום מאד... יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל
תעבירנו את הירדן].
עשירים... קרח. המן – על עושרו של קרל יעויין =
על עושרו של המן, יעויין =
ח.
זה שאמר הכתוב (תהלים עה, ז-ח) כִּי
לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים. כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה
יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
מהו כי לא ממוצא וממערב? לא
ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה, והולך ממזרח למערב נעשה עשיר. אפילו פורש בספינות
והולך ממזרח למערב, וחוזר על המדברות ועל ההרים – אינו נעשה עשיר.
מהו ולא ממדבר הרים? אמר
רבי אבא מרומניא: כל הרים שבמקרא – הרים הם. חוץ מזה, שהוא רוממות. שאין
אדם מתרומם מן הדברים האלו.
מה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל
נכסים מזה, ונותן לזה. שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
לכך נקרא שמם נכסים –
שנכסים מזה, ונגלין לזה.
ולמה נקרא שמם זוזין? –
שזזים מזה, ונותנין לזה.
ממון – מה אתה מונה, אינו כלום.
מעות – מה לעת.
וכלשון הזה אתה דורש.
וכן חנה אומרת (שמואל א ב, ו-ז) יְהֹוָה
מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר
מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מה אף מרומם? באף שהוא מביא לזה, מרומם את
זה.
שאלה
מטרונה אחת את רבי שמעון בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את העולם?
אמר לה: לששת
ימים, שנאמר (שמות כ, יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם
וְאֶת הָאָרֶץ [אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ].
אמרה לו:
מאותה שעה ועד עכשיו, מה עושה?
אמר לה:
יושב ועושה סולמות. מעלה לזה, ומוריד לזה.
לכך נאמר כי אלהים שופט זה
ישפיל וזה ירים.
תדע לך: כשביקש שיעשירו בני ראובן
ובני גד, הפיל את המדינים לפני ישראל, כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן. מה כתיב
למעלה (במדבר לא, ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת
טַפָּם [וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם
בָּזָזוּ]. ואחר כך, ומקנה רב – הא שהשפיל הקדוש ברוך הוא את המדינים
ורומם את ישראל.
לקיים מה שנאמר כי לא ממוצא
וממערב ולא ממדבר הרים, אלא כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
ט.
דבר אחר: ומקנה רב [היה לבני
ראובן ולבני גד עצום מאד]
זה שאמר הכתוב (קהלת י, ב) לֵב
חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ.
לב חכם לימינו – זה יצר טוב, שהוא נתון בימינו.
ולב כסיל לשמאלו – זה יצר הרע, שנתון בשמאלו.
דבר אחר:
לב חכם לימינו – אלו הם הצדיקים, שהן נותנין
לבם לתורה, שהיא מימין. שנאמר (דברים לג, ב) [וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ]
מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ.
ולב כסיל לשמאלו – אלו הן הרשעים, שהן נותנין לבם
להעשיר. שנאמר (משלי ג, יג-טז) [אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק
תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה
הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ]
בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד.
דבר אחר:
לב חכם לימינו – זה משה.
ולב כסיל לשמאלו – אלו בני ראובן ובני גד. שעשו
את העיקר טפל, ואת הטפל עיקר. שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות.
שהן אומרים למשה (להלן פסוק טז) [...]גִּדְרֹת
צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.
אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו
את העיקר עיקר. תחלה, בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם (שם פסוק כד). ואחר
כך, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם [וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. וַיֹּאמֶר בְּנֵי
גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי
מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם
בְּעָרֵי הַגִּלְעָד] (שם שם, כד-כו).
הוי, לב חכם לימינו – זה
משה, ולב כסיל לשמאלו – אלו בני ראובן ובני גד.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם
חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות. חייכם, אין בו ברכה. עליהם נאמר (משלי כ, כא) נַחֲלָה
מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. וכן הוא אומר (שם כג,
ד-ה) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. [הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ
וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם].
ואיזה הוא עשיר, השמח בחלקו.
שנאמר (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
עיירות של ינאי המלך
ברכות מד, א: "כי אתא רב דימי אמר
עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית
לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת".
שם שם: "כי אתא רבין אמר אילן אחד
היה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלוש בריכות
בחדש"
גיטין נז, א: ולא חמל את כל נאות יעקב (=)
– כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך
שם שם: דאמר רב יהודה אמר רבי אסי ששים
רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ
משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים אלו הן כפר ביש כפר שיחליים כפר דכריא כפר ביש
דלא יהבי ביתא לאושפיזא כפר שיחליים שהיתה פרנסתן מן שחליים כפר דכריא אמר רבי
יוחנן שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות
אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו
שיתין ריבוותא קני לא מחזיק
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא שקורי
משקריתו אמר ליה ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל
בזמן שיושבין עליה רווחא ובזמן שאין יושבין עליה גמדא.
קדושין
סו, א: תניא מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה
שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו
עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות
של זהב ואכלו והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו...
פרשת מסעי
פרשה כג
מסעות במדבר: א-ד
הנחלת הארץ: ה-יב
ערי מקלט: יג-יד
/מסעות במדבר
פרק
לג
א.
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם
בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן
ב.
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם
לְמוֹצָאֵיהֶם
א.
הלכה: מי שהיה נרדף מן הגוים או
מן הלסטים, מהו שיחלל את השבת?
כך שנו רבותינו: מי שהיה נרדף מן
הגוים או מן הלסטים - מחלל את השבת, בשביל למלט את נפשו. וכך אנו מוצאין בדוד
כשביקש שאול להרגו, ברח ממנו ונמלט.
אמרו רבותינו: מעשה שבאו לגדולי
ציפורי כתבים רעים מן המלכות. הלכו ואמרו לרבי אלעזר בן פרטא: רבי, כתבים רעים באו
לנו מן המלכות. מה אתה אומר, נברח?
והיה מתיירא לומר להם
"ברחו", ואמר להם ברמז: ולי אתם שואלים?! לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת
דוד. מה כתיב ביעקב (הושע יב, יג) - וַיִּבְרַח יַעֲקֹב [שְׂדֵה אֲרָם
וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר]. וכן במשה - [וַיִּשְׁמַע
פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה
מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר] (שמות
ב, טו). וכן בדוד - וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט [וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל
הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא
וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת] (שמואל א יט, יח). וכן הוא אומר (ישעיה
כו, כ) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ [וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי
כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם].
אמר להם הקדוש ברוך הוא: וכאלו כל
גדולי עולם, יראו וברחו מן שונאיהם. כל אותן ארבעים שנה שעשיתם במדבר, לא הנחתי
אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם. ולא עוד אלא כמה
נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם, שנאמר (דברים ח, ט) [הַמּוֹלִיכֲךָ
בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא] נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר
אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ], ולא הנחתי אותם
להזיק אתכם.
לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם.
מנין, ממה שקרינו בענין אלה
מסעי.
ב.
זה שאמר הכתוב (תהלים עז, כא) נָחִיתָ
כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
מה נחית? נוטריקון הוא.
נחית - רבי אליעזר אומר: נ'סים עשית עמהם,
ח'יים נתת להם, י'ם קרעת להם, ת'ורה נתת להם. ועל ידי מי? -
על ידי משה ואהרן.
דבר אחר: נחית - ר' יהושע
אמר: נ'פלאות עשית להם, ח'ירות נתת להם, י'מינך הושע אותם, תִּ'לּוי
ראש נתת להם. על ידי משה ואהרן.
ורבותינו אומרים: נחית – נ'ביאים
העמדת מהם, ח'סידים העמדת מהם, י'שרים העמדת מהם, ת'מימים
העמדת מהם. על ידי משה ואהרן.
דבר אחר: נחית - רבי עקיבא
אומר: נ'וראות עשית בשונאיהם, ח'רון אף שלחת בהם, י'דך
הולחמה אותם, ת'הומות כסית עליהם. על ידי מי, על ידי משה ואהרן.
דבר אחר: נחית כצאן עמך. מהו
כצאן?
אלא מה הצאן הזה, אין מכניסין
אותה לצל הקורה.
כך ישראל, כל ארבעים שנה שעשו
במדבר לא נכנסו לצל הקורה. לכך נמשלו כצאן.
דבר אחר: נחית כצאן עמך.
מה הצאן, אין כונסין לה אוצרות,
אלא רועים אותה במדבר.
כך ישראל, כל ארבעים שנה שהיו
במדבר ניזונו בלא אוצרות. לכך נמשלו כצאן.
דבר אחר: נחית כצאן.
מה הצאן, כל היכן שהרועה מנהיגה,
היא נמשכת אחריו.
כך ישראל, כל מקום שהיו משה ואהרן
מסיעים אותם, היו נוסעים אחריהם, שנאמר: אלה מסעי בני ישראל. לקיים מה
שנאמר: נחית כצאן עמך.
ג.
אלה מסעי
משל למלך
שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו.
כשחזרו,
התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך.
כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני.
לכך נאמר: אלה מסעי.
ד.
דבר אחר:
אלה מסעי
למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות
האלו? על שקבלו את ישראל.
ועתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרן,
דכתיב (ישעיה לה, א-ב) יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח
כַּחֲבַצָּלֶת. פָּרֹחַ תִּפְרַח [וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד
הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה'
הֲדַר אֱלֹהֵינוּ].
ומה מדבר על שקבל ישראל, כך.
המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו - על אחת כמה וכמה!
את מוצא עתיד המדבר להיות ישוב,
והישוב עתיד להיות מדבר. ומנין שעתיד הישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א, ג) וְאֶת
עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה [וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת
מִדְבָּר]. ומנין שהמדבר עתיד להיות ישוב, שנאמר (ישעיה מא, יח) [אֶפְתַּח
עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת] אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם
מַיִם [וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם].
את מוצא, עכשיו אין אילנות במדבר,
ועתיד להיות שם. שנאמר (שם שם, יט) אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס
וְעֵץ [שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו].
ועכשיו אין דרך במדבר, שכולו חול.
ועתיד להיות שם דרך, שנאמר (שם מג, יט) [הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה
תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ] אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן
נְהָרוֹת. ואומר (שם לה,ו-ט) [אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן
לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה
הַשָּׁרָב לַאֲגָם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ
חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא]. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ
יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים
לֹא יִתְעוּ. [לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה לֹא
תִמָּצֵא שָׁם וְהָלְכוּ גְּאוּלִים].
/הנחלת הארץ
פרק לד
ב. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר
תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ
ה.
[כי אתם באים אל הארץ כנען] זאת
הארץ אשר תפול לכם בנחלה - מלמד
שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל מה שהיה ועתיד להיות. הראה לו מדן עומד שמשון, וברק
בן אבינועם מנפתלי. וכן כל דור ודור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ומנהיגיו,
דור דור ופושעיו, דור דור וצדיקיו. שנאמר (דברים לד, ד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו
זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר
לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ [וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר] -
מלמד שהראהו גיהנם.
אמר משה: מי נדונין בו?
אמר לו: הרשעים והפושעים בי,
שנאמר (ישעיה סו, כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים [הַפֹּשְׁעִים
בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל
בָּשָׂר].
התחיל משה מתיירא מן גיהנם. אמר
לו: הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור.
ומהו זאת הארץ לאמר? אמר
לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב:
שבועה שנשבעתי לכם, קיימתי
לבניכם. לכך נאמר לאמר.
דור דור ודורשיו – ברא"ר פכ"ד, ב: הראה לו
[לאדם הראשון] דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור
ומנהיגיו. שנאמר (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך - גולם שראו עיניך, כבר הם
כתובים על ספרו של אדם הראשון.
ויק"ר פכ"ו, ו: מלמד שהראהו
הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור
ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו,
דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו. והראהו שאול ובניו נופלים בחרב
ו.
זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה
וכי הארץ נופלת, והלא כתיב (קהלת
א, ד) [דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא] וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת? אלא כשבאו
המרגלים והוציאו דבה על הארץ, כעס עליהם משה.
אמרו לו כל ישראל: משה רבינו,
אילו היו המרגלים שנים שלשה - בדין הוא שנאמין, שנאמר (דברים יט, טו) [לֹא
יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר
יֶחֱטָא] עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ [עַל פִּי] שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר, הרי
הן עשרה. (שם א, כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ
לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ [עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם
וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם] - כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו
משם.
מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל שר
הארץ וכפתו והפילו לפניהם. שנאמר (שם, כא) רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ
אֶת הָאָרֶץ [עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא
וְאַל תֵּחָת] - וכי לפניהם היתה? אלא שהפיל שרהּ, ואומר להם עלה רש אל
תירא ואל תחת - לא מן הנפילים ולא מן עם רב.
כתיב (יחזקאל מה,א) וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ [בְּנַחֲלָה
תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהֹוָה קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים
אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב].
זה שאמר הכתוב (תהלים טז, ו) חֲבָלִים
נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי.
חבלים נפלו לי - אלו שנים עשר שבטים. לפי
שנתחלקה הארץ לשנים עשר שבטים, שנאמר (יחזקאל מז, יג) [כֹּה אָמַר אֲדֹנָי
אלהים] זֶה גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי
יִשְׂרָאֵל [יוֹסֵף חֲבָלִים].
בנעימים - בזכות התורה, שנאמר (משלי כב, יח) כִּי
נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ.
יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא
כעור ולבושו נאה. וישראל הם נאים לארץ והארץ נאה להם - לכך כתיב אף נחלת שפרה
עלי. וכן הוא אומר (איוב כט, יד) צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי
[כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי].
כתיב
(יהושע ז, טז-יט) [וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת
יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת
יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת
הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי. וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים
וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה]. וַיֹּאמֶר
יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [וְתֶן לוֹ
תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי]
אמר לו
עכן: בשביל דבר זה שאתה אומר, אני מת?!
כיון
שראה עכן כך, אמר בלבו: עכשיו אני נלכד בגורל. איני מאמין, ונחשב כזבן לפני יהושע.
באותה
שעה אמר לו עכן: למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי, אני אפיל הגורל בינך ובין
פנחס. אם לא יעלה הגורל על שניכם, אף אני מאמין.
באותה
שעה אמר יהושע: בני, שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה
עשית אל תכחד ממני.
אמר ליהושע:
אף אתה הגד נא לי מה עשית.
מיד, נפל
מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו מישראל כתות כתות. כיון שראה עכן כך,
אמר בלבו: כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא. ואני, על ידי נהרגו כמה
אנשים מישראל. אני חוטא ומחטיא. מוטב אני אודה לפני הקדוש ברוך הוא ולפני יהושע,
ואל תבא תקלה על ידי.
מה עשה
עכן, עמד והשמיע קולו לכל הקהל, והסו כל הקהל לפניו. ואמר ליהושע (שם שם, כ) אָמְנָה
אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי -
לא זאת בלבד, אלא כבר מעלתי באחרות.
אמר לו
יהושע: ואני, כך הייתי יודע שהדבר תלוי בך. אלא הגד נא [לי מה עשית] אל תכחד
ממני.
אמר לו:
וָאֵרֶא בַשָּׁלָל (שם שם, כא) – אמר: הסתכלתי מה שכתוב בתורה
(דברים כ, יד) [רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה
בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ] וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ [אֲשֶׁר
נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ]. אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם
שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ
וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם [וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתּוֹךְ הָאָהֳלִי
וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ]. ואל תאמר שאני עני, והייתי צריך. שאין בשבט עשיר
ממני.
מיד, וַיִּשְׁלַח
יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ
וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ (שם שם, כב). מפני מה שלח יהושע? כדי שלא יגנבו אותם
שבט יהודה, ולא יוסיפו במחלוקת. לפיכך שלח יהושע מהרה.
וַיִּקָּחוּם
מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה' (שם
שם, כג)- מהו ויציקום? שחבטן לפני המקום, ואמר יהושע לפני הקדוש
ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל אלו כעסת על בניך?! הרי הם נתונים לפניך.
מיד, וַיִּקַּח
יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן
הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו (שם שם, כד) - כדי לרדותן, וְאֶת
שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ –
לשריפה, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ לראות בדינו, כדי שלא יהיו רגילים לעשות,
וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר.
וַיֹּאמֶר
יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ
כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים
(שם שם, כה).
ויאמר
יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא, ויש לך חלק בו.
וירגמו אותו כל ישראל אבן - הוא לבדו. וישרפו אותם באש - בממונו
הכתוב מדבר, שכן נאמר לו מפי הגבורה (שם שם, טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם
יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. אם כן, מה תלמוד לומר וירגמו
אותו (ואת כל אשר לו)? מלמד שהודה עכן שבשבת גנב והוציאם מיריחו והטמין בתוך
אהלו. ונסקל על חלול שבת, ונשרף על שמעל בחרם.
ומנין את
מוצא, שכן הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ
וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל. וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי
הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים.
וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת [הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים
יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם
אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת
הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ] (יהושע ו, ב-ח) - ללמדך
שבשבת נכבשה חומת העיר.
דבר זה
עשה יהושע מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אמר יהושע: השבת קדש, דכתיב (שמות
לא, יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם [מְחַלֲלֶיהָ
מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ]. וכל מה שכבשנו, יהא קדש, שנאמר (יהושע ו, יט) וְכֹל
כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה
יָבוֹא. ומנין שהסכימו על ידו, שנאמר (שם שם, יז) וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם
הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ [לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר
אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ]. באותה
שעה, וישוב חרון אף ה' מישראל. עליו נאמר (משלי טז, יד) חֲמַת מֶלֶךְ
מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּהנה - זה יהושע שהשיב חרון אף ה'
מישראל.
ז.
[צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם] כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן [זֹאת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ]
כי אתם באים אל הארץ
הלכה: עד שלא נכנסו לארץ, כיצד
היו מברכין על המזון?
שנו רבותינו: "עד שלא נכנסו
לארץ ישראל היו מברכין ברכה אחת, הזן את הכל. משנכנסו לארץ ישראל, היו
מברכין על הארץ ועל המזון. משחרבה, הוסיפו בונה ירושלים. משנקברו
הרוגי ביתר, הוסיפו הטוב והמטיב. הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו
לקבורה.
ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על
הארץ ועל המזון. שכך אמרו חז"ל: "כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון על
הארץ ועל המזון, ארץ חמדה, וברית ותורה וחיים - לא יצא ידי חובתו".
אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי
ארץ ישראל יותר מן הכל. למה, שאני תרתי אותה. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, ו) בַּיּוֹם
הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר
תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת, וכן הוא
אומר (ירמיה ג, יט) [וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים]
וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם [וָאֹמַר אָבִי
תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי].
את מוצא
כשהרג יהושע אותם המלכים.
אמר רבי
ינאי הכהן: ששים ושנים היו שם, שלשים ואחד ביריחו, שלשים ואחד בימי סיסרא. כשהלך
להלחם עם ישראל, נהרגו אף הם עמו. למה, שהיו מתאוים לשתות מים מן ארץ ישראל, ובקשו
מן סיסרא ואמרו לו: בבקשה ממך, נבוא עמך למלחמה. כל מלך שהיה מבקש למלחמה היה משלם
ושוכר פועלים בכסף שיעזרו אותו.
אמרו
לסיסרא: אין אנו מבקשין ממך כלום, אלא נבוא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כרסינו
מן מים של אותה הארץ. שנאמר (שופטים ה, יט) בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז
נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא
לָקָחוּ - להודיעך שאין חביבה כארץ ישראל.
אמר לו
הקדוש ברוך הוא למשה: הן הארץ חביבה עלי, שנאמר (דברים יא, יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה'
אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה
וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וישראל חביבין עלי, שנאמר (שם ז, ח) כִּי מֵאַהֲבַת
ה' אֶתְכֶם [וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא
ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ
מִצְרָיִם]. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי, לארץ
שחביבה עלי, שנאמר כי אתם באים אל ארץ כנען.
ח.
כי
אתם באים אל הארץ
זה שאמר
הכתוב (במדבר כג, יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב [וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא
אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה]. (דבר אחר) – [לא] איש עושה
לאל שיכזב?! לא בן עמרם עשה אותו להנחם?! הוא שהוא אומר (דברים ט, יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם [וְאֶמְחֶה
אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב
מִמֶּנּוּ], עמד בן עמרם ועשה אותו להתנחם, שנאמר (שמות לב, יד)
וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה [אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ].
דבר אחר: לא איש אל ויכזב - כשהוא
אומר להביא טובה על ישראל, אף על פי שדור חייב, אינו מאחר. וכשהוא אומר להביא רעה,
חוזר בו - ההוא אמר ולא יעשה [ודבר ולא יקימנה].
תדע, אמר לאברהם (בראשית טו, ה) הַבֶּט
נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ
כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, ועשה כן. שנאמר (דברים א, י) ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה
אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
אמר לו (בראשית שם, יג) יָדֹעַ
תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ [בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה], ולא עשו אלא מאתים ועשר שנים.
הוי, לא איש אל ויכזב -
בטובה, אבל ברעה - ההוא אמר ולא יעשה [ודבר ולא יקימנה].
אמר לישראל (הושע א, ט) [...אַתֶּם
לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם], וחזר ואמר (שם ב, כה) [וּזְרַעְתִּיהָ
לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה] וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי
אַתָּה [וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי] - ההוא אמר ולא יעשה.
אמר לאברהם (בראשית כו, ג) [גּוּר
בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ] כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן
[אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי
לְאַבְרָהָם אָבִיךָ], ולא חזר בו, שנאמר כי אתם באים אל ארץ כנען,
ותכנסו לארץ.
ט.
כי אתם באים
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי
הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם [וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי
מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ] (לעיל לג, נג).
זה שאמר הכתוב (איוב לה, יא) מַלְּפֵנוּ
מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ.
מלפנו מבהמות ארץ - אמר להם הקדוש ברוך הוא: למדו
מפרו של אליהו.
שבשעה
שאמר אליהו לעובדי הבעל (מלכים א יח, כה) בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד
וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים [וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ
לֹא תָשִׂימוּ], נתקבצו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי
האשרה, ולא יכלו לזוז את רגליו מן הארץ. ראה מה כתיב שם (שם שם, כג) וְיִתְּנוּ
לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ
וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר
הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.
מה עשה
אליהו? אמר להם: בחרו שני פרים תאומים מאם אחת, הגדלים על מרעה אחד. והטילו עליהם
גורלות, אחד לשם ואחד לשם הבעל.
ובחרו
להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי
הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגלו.
עד שפתח
אליהו ואמר לו: לך עמהם!
השיב הפר
ואמר לו לעיני כל העם: אני וחבירי יצאנו מבטן אחת, מפרה אחת, וגדלנו במרעה אחד.
והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל
להכעיס את בוראי?!
אמר לו
אליהו: פר פר, אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה. שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא
מתקדש על אותו שעמי, כך מתקדש עליך.
אמר לו:
וכך אתה מיעצני?! שבועה, איני זז מכאן עד שתמסרני בידם.
שנאמר
(שם שם, כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם [וַיַּעֲשׂוּ
וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל
עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה],
ומי נתן להם? אליהו.
ואתה למד
מאליהו שאמר להם ויתנו לנו שנים פרים. ועוד אמר להם: בחרו לכם הפר האחד,
ועשו ראשונה. ולבסוף כתיב ויקחו את הפר אשר נתן להם.
לכך כתיב
מלפנו מבהמות ארץ.
ומעוף
השמים יחכמנו
אמר
הקדוש ברוך הוא: למדו מן העורבים שהיו מכלכלין את אליהו, שנאמר (שם יז, ד-ו) [וְהָיָה
מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה] וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.
[וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית
אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר
בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה.
ומהיכן
היו מביאין לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב? משולחנו של יהושפט.
ולא היו
רוצים אותם עורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוציא משלחנו כלום בשביל אותו
צדיק, מפני שהיה בביתו עבודת כוכבים.
הוי, מעוף
השמים יחכמנו.
אמר
הקדוש ברוך הוא: למדו מפרו של אליהו ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם.
מנין,
ממה שקראו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם.
י.
כי אתם באים אל ארץ כנען
זה שאמר הכתוב (ירמיה ב, לא) הַדּוֹר
אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל [אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה
מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ]. אל תהי קורא הֲמִדְבָּר
אלא הַמְדַבֵּר הייתי לישראל.
מַאְפֵּלְיָה - מהו מאפליה? שמא אמרתי
להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם? שאין מאפליה אלא לשון הלקשה, כענין שנאמר
(שמות ט, לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ [כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה].
הרי אתם נכנסים לתוכה.
כי אתם באים אל ארץ כנען
מהו כנען? ארץ של פרקמטיא
שבה סחורה, כשם שאתה אומר (ישעיה כג, ח) [מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר
הַמַּעֲטִירָה] אֲשֶׁר סֹחֲרֶיה שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
יא.
זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה
מהו לכם? לכם היא ראויה.
משל למלך
שהיו לו עבדים ושפחות. והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת, ולשפחותיו עבדים מן
אוסיא אחרת.
עמד המלך
וחשב בדעתו, אמר: העבדים שלי, והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי.
כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא:
הארץ שלי, שנאמר (תהלים כד, א) לַיהֹוָה הָאָרֶץ [וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל
וְיֹשְׁבֵי בָהּ], ואומר (ויקרא כה, כג) [וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר
לִצְמִתֻת] כִּי לִי הָאָרֶץ [כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי].
וישראל שלי הם, שנאמר (שם שם, נח)
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים [עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה'].
מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי
לשלי. לכך נאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה.
יב.
זה שאמר הכתוב (תהלים קיא, ו) כֹּחַ
מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ [לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם]
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם
מפניכם ונותן לכם את ארצם.
לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גוים.
/ערי מקלט
יג.
פרק
לה
יא. וְהִקְרִיתֶם
לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ
בִּשְׁגָגָה
יב.
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ
לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט
יג.
וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם
יד.
אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים
תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה
והקריתם לכם ערים
זה שאמר הכתוב (שם פה, ח-י) טוֹב
וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. [יַדְרֵךְ עֲנָוִים
בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ. כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת
לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו]. (שם שם, ד-ו) [דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי
אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי. הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה
אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם]. זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה'
וַחֲסָדֶיךָ [כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה].
אמר דוד: רבונו של עולם, אלולי
חסדיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה. שנאמר (בראשית ב, יז) [וּמֵעֵץ
הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ] כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת
תָּמוּת. ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן, וחיה תתק"ל שנה, ואחר
כך מת. מה עשית לו? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר (שם ג, כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת
הָאָדָם [וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים].
ולמה נתגרש? - על שהביא מיתה על
הדורות. והיה חייב למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו. כדרך הרוצח בשגגה, שגולה
ממקומו לערי מקלט.
לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך
[כי מעולם המה].
כיון שעמד משה, ואמר לו הקדוש
ברוך הוא והקריתם לכם ערים, אמר משה: רבונו של עולם, זה שהרג נפש בשגגה
בצפון או בדרום, מנין יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם?
אמר לו: תכין לך הדרך -
תכוין לך הדרך שלא יהיו טועים, וימצא אותו גואל הדם ויהרגהו, ולו אין משפט מות.
עוד אמר לו: היאך?
אמר לו: העמד להם איסטליות
מכוונות לערי מקלט, שיהא יודע לילך לשם. ובכל איסטליות רשום עליה: "רוצח לערי
מקלט", שנאמר תכין לך הדרך.
לכך אמר דוד טוב וישר ה' על כן
יורה חטאים בדרך - אם לרוצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת
כמה וכמה - ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו.
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה - ולא בזדון. ואם יהרג בזדון ויאמר:
"בשגגה הרגתי", ויהא בורח לערי מקלט?
אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו בורח
ונכנס במזבח שלי, הרגו אותו. שנאמר (שמות כא, יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל
רֵעֵהוּ [לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת].
ומי היה
זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר (מלכים א ב, כח-כט) וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד
יוֹאָב [כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה
וַיָּנָס יוֹאָב] אֶל אֹהֶל ה' [וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וַיֻּגַּד
לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ
וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ.
ואומר
(שמואל ב כג) תחכמוני ראש השלישי. לא היה יודע שכתוב בתורה וכי יזיד איש
על רעהו [להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות] שהלך והחזיק בקרן המזבח?
אלא אמר:
הרוגי בית דין אין נקברין בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמן. מוטב לי שאמות כאן, ואקבר
בקברות אבותי.
(מלכים
שם, ל-לד) [וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר
הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת] וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ
דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב [וְכֹה עָנָנִי]. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ
עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם
אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. [וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל
רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ
וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא
יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה. וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם
בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ
וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'. וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן
יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר].
ולמה נהרג? שכן צוהו דוד אביו (שם שם, ה-ו)
וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה
לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר
וַיַּהַרְגֵם [וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה
בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ
כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל].
מה עשה
לו? את מוצא בשעה שכתב דוד ליואב (שמואל א יב, טו) הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל
מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת, עשה
כך, ונהרג. נתקבצו כל ראשי החילים על יואב להרגו, שהיה ראש הגבורים. שכך כתיב בו
(שם כג, לט) אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלשִׁים וְשִׁבְעָה.
הראה להם
את הכתב. לפיכך כתיב את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה [לשני שרי צבאות
ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם].
היו
סבורין כל ישראל שדוד צוהו להרגו, שהיה אבנר בן דודו של שאול. לפיכך כתיב (שמואל ב
ג, כח-כט) [וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי
וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ
יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו] וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע
[וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם].
עמד דוד
וקלל את יואב, וידעו כל ישראל שלא היה מדוד, ונתפייסו. וצוה לשלמה בנו שיהרוג
אותו. שהיה יואב בן אחותו של דוד, והיה מבקש להביאו לעולם הבא.
כיון
שבקש שלמה להרוג אותו, אמר יואב לבניהו: לך אמור לשלמה אל תדינני בשני דינין. אם
תהרגני, טול מעלי הקללות שקללני דוד אביך. אם לאו, הנח אותי בקללות.
מיד, ויאמר
לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו.
אמר רב
יהודה: כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד:
זב - מרחבעם בן שלמה, שנאמר (מלכים
א יב, יח) [וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס
וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת] וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם
הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה [לָנוּס יְרוּשָׁלָם], וכתיב בזב (ויקרא
טו, ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא.
מצורע
– מעזיהו, שנאמר
(דברי הימים ב כו, כא) וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ
וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית [מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְהֹוָה וְיוֹתָם
בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ].
מחזיק
בפלך – מאסא,
דכתיב (מלכים א טו, כג) [וְיֶתֶר כָּל דִּבְרֵי אָסָא וְכָל גְּבוּרָתוֹ וְכָל
אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר
דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה] רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו -
שאחזתו פלאגרה.
נופל
בחרב – מיאשיהו,
שנאמר (דברי הימים ב לה, כג-כד) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ
[וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד.
וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב
הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר
בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל
יֹאשִׁיָּהוּ], ואמר רב יהודה אמר רב: נעצו בו לולינות של ברזל, עד שעשאוהו
ככברה.
חסר
לחם – מיהויכין,
שנאמר (מלכים ב כה, כט-ל) [וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם
תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו]. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ
מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו] משלחנו של אויל
מרודך.
את מוצא
כל זמן שהיה יהוידע קיים, היה יואש עושה רצון בוראו, שנאמר (שם יב, ג) וַיַּעַשׂ
יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע
הַכֹּהֵן. [וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה
וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים
כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ]. וְאַחֲרֵי מוֹת
יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע
הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם (דברי הימים ב כד, טו-יז) ) - שקבל עליו לֵעָשׂוֹת אלוה.
[וַיַּעַזְבוּ
אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים
וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. וְרוּחַ אֱלֹהִים
לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה'
וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. וַיִּקְשְׁרוּ
עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא
זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ
וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ. וַיְהִי לִתְקוּפַת
הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם
וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דמשק.
כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב
מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים.
וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ
עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ
וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת
הַמְּלָכִים (שם
שם, יח-כה).
לפיכך, ואת
יואש עשו שפטים.
ומפני מה
נהרג אבנר? מפני שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר (שמואל ב ב, יד-טז) וַיֹּאמֶר
אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ [וַיֹּאמֶר
יוֹאָב יָקֻמוּ. וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן
וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד. וַיַּחֲזִקוּ
אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו
וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן].
רבי
יהושע בן לוי אמר: על שהקדים שמו לשמו של דוד, שנאמר (שם ג, יב) וַיִּשְׁלַח
אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ [לֵאמֹר כָּרְתָה
בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל].
וחכמים
אומרים: על שלא הניח לשאול להתפייס מדוד, והיה סִפֵּק בידו למחות בנוב עיר הכהנים,
ולא מיחה.
יד.
והקריתם לכם ערים, וכתיב שש ערי מקלט.
את שלש הערים - שלש שבארץ ישראל במערב ושלש
שבעבר הירדן במזרח בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שנאמר: את בצר במדבר בארץ
המישור לראובני ואת רמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי - הרי שלש במזרח. שלש
במערב: חברון משל יהודה, ושכם בהר אפרים זהו נפולין, וקדש בגליל משבט נפתלי.
משה חלק לראובן ולגד ולחצי שבט
המנשה, והבדיל מהם שלש ערים, שנאמר: אז יבדיל משה שלש ערים. אבל יהושע חלק
לכל השבטים, ונתן לשבט הלוי ארבעים ושמונה עיר, ונטלו הכהנים שלש עשרה והשאר
ללוים. שלש ערי מקלט נטלו בגורלם, ושבט הלוי לא נטלו בארץ למה? - אשי ה' ונחלתו יאכלון
אתה מוצא סנחריב הגלה אותן שלש
גליות: גלות ראשונה, הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. והשניה, שבט זבולן ושבט
נפתלי, שנאמר (ישעיה ט, כג) [כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ] כָּעֵת
הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד
דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם]. השלישית, הגלה לשאר
שבטים, שנאמר והאחרון הכביד - הכבידן כבמכבד.
נבוכדנצר אף הוא הגלן בשלש גליות
מן שבט יהודה ובנימין. בראשונה, הגלה יהויקים. ובשניה, יהויכין. מה עשה? - קשר
אותו בקורכין שלו מיוקר, שנאמר כי הנני משלחם כגבירה. מה הגבירה הזאת אדם
מיקר אותה, כך עשה לו נבוזראדן הגלה לצדקיהו. והרי שלש גליות.
ומנין שהיה סנחריב קוזמוקרטור? -
שהיה מגלה אלו לכאן ואלו לכאן. והגלה את ישראל לבבל, והביא אלו שבבבל לכאן.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה,
על ידי עונות גלו ונתפזרו בשערי הארץ.
אבל לעתיד לבוא, אִם יִהְיֶה
נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם
יִקָּחֶךָ (דברים לא, ד).
[וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם
וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל] וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת
הָאָרֶץ (ישעיה יא, יב).
וכן ישעיה אומר (שם לה, י)
וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה