קירוב והרחקה במשנת הבעש"ט

קירוב והרחקה במשנת הבעש"ט

הקדמה

אחד הנושאים המרכזיים בספרותה של ראשית תנועת החסידות (להלן: החסידות), הן במשנתה הרעיונית והן בבשורה החברתית שהביאה בכנפיה, היא שאלת היחס שבין הנהגה של תקיפות בלתי מתפשרת, של ה"דין" והאמת האחת והבלתי ניתנת לחלוקה ולהגמשה, לבין הנהגה מתונה של "חסד" ואהבה ושלום, שיש בה שלבים וצמיחה ודיאלקטיקה מתמשכת. הנושא המורכב הזה זוכה להתייחסות מרובה ונדון לרוב בדבריהם-כתביהם של כל סוללי דרכה של החסידות, וראש וראשון להם, מחולל ומשביר לחסידות – ר' ישראל בעל שם טוב (להלן: הבעש"ט).

מן הצד האחד, מוצגת בכתבי החסידות (בעיקר בדורות ראשונים שלה) ההנהגה שבה התאפיינה החברה היהודית בדורות ובסביבה בה צמחה החסידות, כהנהגה של הדין הנוקב את ההר ויהי מה. זו ששמה לה לעיקר את העמידה ללא זיע על כל עיקרון ועמדה, זו שהחומה המשמרת אותה היא התוכחה הקשה המוטחת הישר ללא כחל וסרק בפני כל סטיה או מעין-סטיה מהמקובל והנהוג וכדומה. לעומתה ביקשה תנועת החסידות להציג הנהגה חלופית, זו שיש בה יחס של מתינות, התחשבות, הבנה, סלחנות והקשבה לזולת באשר למניעיו ולחולשותיו.

המחאה הופנתה בעיקר לכיוונם של ה"מגידים", אלה שבתוקף מעמדם ותפקידם אמורים לשמש כמחנכיו של הציבור הרחב הבוגר. אלה שיש להם את האפשרות להגיע אף אל אוזניה ואל ליבה של האוכלוסיה הבונה את השכבה הנמוכה ביותר במישור האינטלקטואלי-סוציו-אוקונומי. אלה שמזומנים להם מפגשים תכופים עם "עמך", באמצעות ה"דרשה" וה"הספד" וה"מוסר" וה"תוכחה" וכדומה, בנסיבות חיים מגוונות: שבת ומועד, הלוויה וחתונה, ימי צום ותעניות ציבור – מצבים בהם ישנה מוכנות רבה יותר להקשבה ולקבלה. כלפי אלה – שיש בידיהם הזדמנויות לרוב וכלים הסברתיים הולמים להשפיע לטוב על שומעיהם, ואזניים כרויות לשמוע את דבריהם, אילו רק היו נאמרים ברוח ובסגנון שונה – הופנתה המחאה על האובדן בידיים של הכלי שניתן בידיהם.

ברם, התוכחה שהשמיעה החסידות לא נחסכה גם משאר "כלי הקודש" הפועלים בחברה היהודית: דיינים, שוחטים, חזנים, מלמדים ועוד. כל אחד מאלה, במישור ובתנאים בהם הוא פועל, אמור להביא את "דבר ה'" אל הציבור הרחב. וכל אחד מאלה, יכול להשפיע על האנשים עימם הוא בא במגע, אם לטוב או למוטב, בהתאם לגישת ההנהגה שאימץ לעצמו. ואף כלפי הרבנים, שכבת תלמידי החכמים מכאן, וכלפי הפרנסים, הגבאים ופרנסי הציבור מכאן, הופנתה הביקורת עם שהיא מוטעמת לתפקידם ולמעמדם של אלה.

משותף לכולם היא ההנחה החוזרת שוב ושוב כי עמדות קיצוניות וחריפות מדי כלפי המון-עם, לא רק שאין משיגות את יעדן, אלא בחשבון לטווח ארוך, מביאות לתוצאות הפוכות: הרחקה, זילזול, שפיפות קומה, ועוד ועוד תוצאות רעות למכביר. ומנגד, עמדות מתונות, שקולות ואחראיות, הן שבסופו של דבר תבאנה את התיקון המיוחל.

את התוכחה הזו אנו מוצאים למן כתבי החסידות הראשונים. צא וראה בכתביו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, ראש וראשון לכותבי תורתו של הבעש"ט, שוב ושוב את הכאב ואת הזעקה אל מול מצב עגום זה. והוא עובר על פני כל דורותיה של החסידות, בניסוחים כאלה ואחרים.

כל העוסקים בתורתה של החסידות בכלל, ושל תורת הבעש"ט בפרט, נתנו דעתם בעיקר על הויכוח החריף שניהלה החסידות עם "פני העם": הרבנים, ה"מוכיחים", "כלי הקודש" האחרים, באשר לסגנון ההנהגה הציבורי שהם מגלים כלפי צאן מרעיתם והכפופים להם. הביטויים הקשים, והקשים מאוד שנשתלחו באלה, מצוטטים לרוב: "שועלים קטנים מחבלים כרמים", "שדין יהודאין" (= שדים יהודיים) וכדומה. ברם, כמעט ולא ניתנה הדעת באשר לתחום רחב עד מאוד שבו מתנגשות שתי ההנהגות הללו, לא כהכרעות של שאלות ציבוריות העומדות על הפרק, ולא כסגנון הנהגתו של מנהיג זה או אחר, אלא כמבנה הקיומי של כל בית ובית וכל משפחה ומשפחה בישראל: בתחום החינוך שבבית.

שלושת האובייקטים אשר היחס אליהם מוגדר בפי חז"ל, בנוסחה המפורסמת, כמי שצריך להיות מושתת על "שמאל דוחה וימין מקרבת", הינם פנים-משפחתיים מובהקים: בין אדם לעצמו ("יצר"), בין בני הזוג לבין עצמם ("אשה") וכין הורים לבנים ("תינוק"). רוצה לומר, עיצובה של אישיות מאוזנת, עיצובו של מבנה-זוגיות שקול, ועיצובו של מערך חינוכי מכוון. כל אלה תהליכים המתרחשים בתוך הבית פנימה.

אך דווקא ניסוחה הפשוט של האימרה מעורר גל של תהיות חינוכיות: מהם "שמאל" ו"ימין" בכל אחת ממערכות היחסים הללו? מה משקלה של כל אחת ואחת מעמדות ההנהגה הללו? על רקע מה ומתי נדרשת ה"שמאל" לדחות? עד כמה תהא ה"שמאל" דוחה? מתי ה"ימין" תהא מקרבת? עד כמה תהא קירבה זו של ה"ימין"? וככל ששאלות אלה הינן שאלות תובעניות במיוחד, באשר הן שאלות קיומיות יום-יומיות הנוגעות לכל אדם באשר הוא, כן הן בלתי פתירות באופן סופי ומוחלט, ואין להן מענה קבוע, אחד ומחייב: שכן הן משתנות בהתאם לנסיבות השונות, של הזמן והמקום והנפשות הפעילות.

במסגרת מאמר זה לא נוכל לפרוס את היריעה השלימה, שכן כל שאמר הבעש"ט בסוגיות אלה מחייב התייחסות מקיפה. נבחר איפוא פן אחד ממכלול זה: עמדות חינוכיות קיצוניות ומתונות ביחסי אבות ובנים. אף הוא לא יידון, זאת הפעם, אלא מזוית ראייה אחת, שלא נחקרה עד כה: באמצעות עיון במשליו הרבים של הבעש"ט בנושא זה. במקור ניתן בצידו של כל משל ומשל נמשלו. ובסמוך אליו נוספו גם מוסר ההשכל הנלמד אגב כך, או הרעיון ההגותי המקבל באמצעות המשל תימוכין ומתיישב יפה יותר בדעת, או הפרשנות המחודשת למקראות שונים העונה בעזרת המשל על הקושי שבאותו מקרא. וכמובן לא נפקד מקומן של עצות והדרכות למכביר.

ברי, כי עיקרו של המשל הוא הנמשל והשלכותיו, אך אנו נשים פנינו אל המשל כמשל, אל תיאורי צדדיה הרבים של מערכת היחסים המורכבת והרגישה הזו שבין ההורים לבנים, כעומדים בפני עצמם. ומתוך המשלים הרבים – מהם פשוטים בתכלית ומהם מורכבים יותר, בעלי מסגרת עלילתית נרחבת, ותיאורי לואי, ודמויות משנה ועוד – תעלה לפנינו קשת רחבה של היגדים חינוכיים שיש בהם כדי להצטרף למשנה חינוכית כוללת.

חיוניות הקמת הקשר שבין הורים לבנים

הקמת קשר בין-אישי חם ותומך בין הורים לבנם הינה חיונית לשני הצדדים המשתתפים ביצירתו של קשר זה. קשר זה מאופיין באמפטיה גבוהה בין ההורה לבנו, בשותפות של רגשות, תחושות, ציפיות. במשליו של הבעש"ט מוטעמת שוב ושוב חשיבותו של הקשר הזה, הן עבור ההורים והן עבור הבנים.

עבור הבן, באה לידי ביטוי חשיבותו של הקשר במיוחד בזמנים ובמצבים, שבהם אין הוא יכול בכוחות עצמו להתגבר עליהם. שכן, רק היתממות או טפשות היא המחשבה כי אדם יוכל לבדו, ללא סיוע מבחוץ, לחלץ עצמו ממצבים קשים. כאן, בקטעים שכאלה בחיי אדם, חשובה במיוחד התמיכה והעזרה הפיזית והנפשית שהוא יכול לצפות לה מהוריו.

בכוונה תחילה מוצגת במשל שלפנינו תשובתו של הבן (והפעם – שלא כדרכו של משל – ידובר על "תינוק", להדגשת הילדותיות שבמענה ובגישה המיוצגת בדבריו) כנלעגת, כמי שאינו מבחין בסתירה הלוגית שבדברים. אך יצויין, כי גם ה"תינוק" בשכלו הילדותי, מודע לרעיון הכללי שהתמיכה והעזרה תבואנה מהבית!

שואלים לתינוק:

"אם נפל (אדם) לבור, ואינו יכול לעלות (מה יעשה)?"

(ומשיב התינוק): "ילך לביתו, ויביא סולם, ויעלה מהבור...". (תולדות יעקב יוסף).

לחילופין, עצם הקשר עם הבן ותכניו של הקשר מאפשרים להורה לבטא ולהעצים את רגש האהבה שבו כלפי בנו. שכן, בתשתיתו של קשר הגומלין משוקעת האהבה. אותה אהבה מזינה את הקשר, מקיימת אותו על אף תמורות ונסיבות משתנות, ומשמרת אותו מפני פגיעות שונות שעלולות לערער אותו.

הגדרתה של אהבת הורה לבנו במשנת הבעש"ט היא הגדרה נעלה מההגדרות הפילוסופיות השגורות, שכן יש בה הענקה שאינה רק היענות ל"משיכה בלתי נשלטת", ובוודאי שאין זו אהבה הבאה לספק מאויים חומריים. אובייקט האהבה שבין אב ובנו הוא מושא ה"אני השלם בכח". מכח האמפטיה ההורית צערו של הבן על שאינו יכול "להבין את ההלכה" במשל הבא, הוא צערו של האב, כמו גם הסיפוק של הבן מהצלחותיו ומהישגיו הוא סיפוקו של האב.

כשהתינוק רוצה להיות איזה דבר שהתינוק נהנה ממנו. הנה אביו מחמת אהבתו לתינוק, יש לו הנאה כשיהיה אותו דבר להתינוק. נמצא התינוק מוליד אהבת אותו דבר באביו כו'. (כתר שם טוב).

משל לבן החביב אצל אביו שבא אורח אחד ורצה לנסות את הבן בלימוד ולתהות אותו בקנקנו. והנה לא היה יכול הבן להבין כלל ההלכה ההיא, מתוך גודל עומקה וחריפותה. והנה מתוך גודל חיבת האב עליו, לא היה יכול לסבול צער בנו חביבו שהוא מתקשה מאוד ואינו יכול להבין.

מה עשה אביו?

פתח לו פתחה בהאי הלכה, והראה לו את הדרך אשר ילך בה, ואשר יצא ואשר יבא בשקלא וטריא, כמעט אשר הגיד לו כל תוכיות ההלכה.

והנה בא האורח ההוא לשאול אותו ההלכה ולנסותו בפני אביו. והתחיל לומר ההלכה. והאורח שואל אותו כמה שאלות ומקשה כמה קושיות, והוא משיב דבר על אופניו, והוא מותיב והוא מפרק בשכל זך ובהיר.

ואביו רואה ושמח ומתענג ומתפאר מזה.

ואף על פי שמכחו עשה את החיל הזה, עם כל זה יש לו תענוג גדול. (צוואת הריב"ש).

ועוד זאת במשל שלפנינו. הורה חכם, המודע למורת רוח אפשרית מצד בנו על שאין הוריו מניחים לו להיות עצמאי, ומקיפים אותו בחגורת חנק של תמיכת-יתר, ישכיל לעצב את תמיכתו בבנו באופן מתוחכם. כך, במשל שלפנינו, האב עוזר הרבה מאוד לבנו, הוא פוסע עימו שעל אחר שעל: מתחיל ("פתח לו פתחה בהאי הלכה"), מנחה הלאה ("והראה לו הדרך אשר ילך בה..."), מכין אותו לקראת קשיים צפויים, שאלות מכשילות בויכוח הצפוי ("ואשר יצא ואשר יבא בשקלא וטריא"). ובעצם, כמעט ואמר לו הכל. אבל בנקודה זו עוצר האב-המורה החכם. "כמעט אשר הגיד לו כל תוכיות ההלכה". את השמחה של גמר הפתרון, את צהלת הסיום הוא שומר לבנו.

יכול היה משל זה להסתיים בנקודה זו: "יש לו תענוג גדול", והיה בו כדי להצביע על מבוקשו של הבעש"ט במשל. לאמור, ערכו של קשר התמיכה הזה הוא דו-כיווני. ברם הוסיף הבעש"ט עוד קטע למשל, שנועד להציג היבט נוסף – קשר התמיכה שבין הורים לבנים אינו חד-פעמי, אלא הוא מתמשך ורצוף, הולך ומתעצם שוב ושוב, והרי הוא איפוא רב-שלבי: מלבד עצם התמיכה שזוכה לה הבן, ומלבד הסיפוק שהוא מעניק בכך להורה, הוא מביא לחיזוק בטחונו העצמי של הבן, ועל ידי כך מגביר בתוכו את המוטיבציה להחכים ולהתפתח, דבר שמביא בכך לתוספת סיפוק ונחת להורים, וחוזר חלילה.

וכך מסתיים המשל:

...והנה כראות האורח שיש לאביו תענוג מזה, רצה האורח להוסיף תענוג לאביו. והתגבר על הבן, והוסיף לשאול אותו ולהקשות קושיות חדשות חזקות ועצומות.

והבן ההוא בהיותו בוטח על אביו, התעורר מעצמו והתחכם, ותירץ כל הקושיות.

וכך, נפרש לפנינו הקשר האמביוולאנטי שבין האב לבנו: האב עוזר לבן – האב נהנה מהבן. הבן נעזר באב – הבן מהנה את האב.

זאת ועוד, המשל מדגיש כי הצלחתו של הבן היא "בהיותו בוטח על אביו". תחושת הבטחון גורמת ליתר-מוטיבאציה ("התעורר מעצמו והתחכם") ומביאה לשיחרורם של כוחות יצירה קיימים בתוכו שהוא לא היה מודע להם קודם. וכך, שנים רבות לפני שהחלו אנשי חינוך, עובדים סוציאליים, תיראפיסטים ועוד לציין את חשיבות מתן החיזוק, תחושת הבטחון, שחרור מחרדות, גילוי תשומת לב ועוד ועוד בעבודתם, הצביע על כך הבעש"ט במשל שלפנינו.

הורה חכם אינו ממתין לבואו של "אורח": לנסיבות מזדמנות בלתי נשלטות, כדי ליצור את ההתמודדות האינטלקטואלית התורמת להתפתחותה של החשיבה העצמאית של בנו. הורה חכם יוזם בעצמו התמודדות שכזו, הוא מציב לפני בנו אתגרי חשיבה. עם זאת האב צריך להיות מודע לכך, שאמנם תכליתם של אותם "תרגילים" ברורה לו עצמו והוא שלם עימם לגמרי, אך הבן עלול להגיב אחרת: הוא יכול להתפלא, לכעוס, ולהרגיש מרוחק ונזוף על ידי אביו בשל אותם "תרגילים". את כוונתו זו של האב מבהיר היטב המשל הבא:

בן חביב האומר לפני אביו דבר הלכה. והנה אביו מקשה אותו קושיות שונות, ומתעהו מדרך הפשט.

והנה אין חס ושלום כוונת האב לסתור דברי בנו ולהטעותו, שישאר נבוך ותועה. אך אדרבה האב לחדודי קא מכוון, שיעשה הבן דבר נגדיות נגד הקליפות הקושיות ויתרץ, וידרוך בדרך האמת והישר בפשט ההלכה. וזהו רצון האב ושמחתו. כמו שכתוב (משלי כז) "חכם בני וישמח לבי גם אני". (כתר שם טוב).

ברור כי האב צריך "לשדר" לבנו את האהבה והדאגה לו המנחה אותו ביסוד מעשיו. הפניה של האב אל הבן, בלשון ספר האבות ובנים במקרא הוא ספר משלי: "חכם בני" – החכם והשכל, כי אז, לא רק שמחתך תהא זאת אלא "וישמח לבי גם אני". פניה זו אמורה לבטא לא רק את סיפוקו האישי על הישגיו של הבן, אלא גם את האהבה לבן שהיתה ביסוד מעשיו.

הבעש"ט מבחין בדרגות שונות של אהבה זו.

כל סוג של אהבה יש לו את "נקודות האהבה" שלו. כל סוג של אהבה גם מכתיב את אופיו של הקשר שייווצר בין ההורה לבנו:

אחד, שהאב אוהב מעשה בנו החכם, ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדברי החכמה שמדבר.

והשני, שאוהב את בנו בעצם, וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון בעיניו, בשביל אהבתו אותו. (כתר שם טוב).

ברי, כי אב האוהב את בנו אהבה "התלויה בדבר" – בגלל שהבן הוא חכם ועושה מעשי חכמה ומדבר דברי חכמה, ומסב בשל כך גאווה לאב – גם הקשר שביניהם הוא קשר ה"תלוי בדבר". והיה, אם "בטל דבר", והבן כבר לא ינהג כפי שנהג בעבר, ואין עוד האב מתפאר בבנו – "בטלה אהבה", והקשר ביניהם יקרוס. לעומת זאת אב האוהב את בנו "אהבה בעצם", זו "שאינה תלויה בדבר" – הקשר ביניהם יתקיים בכל נסיבות שהן. ומכאן אורך הרוח והסבלנות שהן כה חיוניות להוראה ולחינוך, אף אם הבן שוגה "שגיאות מרגיזות" ואף אם הוא מתקשה בלימודו. הורה אוהב, גם את שגיאותיו של הבן, עוטף באהבתו אותו. כמו במשל הבא:

משל לתינוק שאביו אוהבו מאוד ומבקש דבר מאביו, אף על פי שהוא מגמגם ואינו אומר כראוי, אביו נהנה מאוד.

כמו שאמרו חז"ל: "ודגלו עלי אהבה" – אל תקרי "ודגלו" אלא "ודלוגו עלי אהבה". (ליקוטים יקרים).

ה"דילוגים" של הבן הקורא (ובנוסח אחר, חריף יותר, מביא המשל "ולגלוגו עלי אהבה" – אלו הן השגיאות המגוחכות, הראויות ללגלוג) מקובלים "עלי אהבה".

וגם אם יעשה הבן דברים שבנסיבות אחרות, על ידי אנשים אחרים, ובזמנים אחרים, היו נחשבים לפגיעה ולעלבון צורב בכבודו של האב, והיו גוררים תגובה חריפה. כאשר נעשה הדבר על ידי הבן האהוב – אין בו כדי לפגוע בקשר שבינו לבין האב, לא יהא בדבר כדי שיגיב האב בצעדים חריפים: כעס, הענשה, הרחקה וכדומה. שכן, חלק מתכונתה של "אמנות האהבה" היא פריסת מסך האהבה על כל מה שנעשה בתוכה. גם ההשתטויות ו"שיחה קלה" הן חלק ממסכת זו. כמו במשל הקצר הבא:

כשהתינוק אוחז בזקן אב, אז מחמת אהבה של אב לתינוק מוחל לו ואין מקפיד. (כתבי קודש).

התפתחות קשר הורים ובנים

אופיו של הקשר שבין הורים לבנים תלוי במידה רבה בהתפתחותו של הבן. טיבו של קשר הורי בריא וחכם שהוא דורש ומחייב בדיקה עצמית מתמדת, והוא נכון להשתנות ולהתפתח עקב השינויים החלים בילד. לא אחת רואות העינים ונחמץ הלב למראה קשר יפה שהתקיים בשעתו בין הורים לבנים, ועבר תמורה גדולה עד טינה ועד עוינות ויותר, והגורם המרכזי לדבר – אי-יכולתם (או שמא, אי-רצונם) של הורים "לקרוא" את בנם, מפת השינויים שעבר הילד לא נפרשה לנגד עיניהם. הללו לא הסתגלו לרעיון כי הנער וגם הבוגר שלפניהם עתה אינו אותו ילד רך בשנים, כמו פעם.

אב חכם משנה את אופי מערכת יחסיו עם בנו, ככל שגדל בנו. הוא מוכן לעשות גם "דברים של שטות" למענו של הבן, הגם שהוא עצמו אינו נהנה מעצם המשחק הזה. אך באהבתו את בנו, ולמען הנאתו של הבן, הוא מוכן גם לכך.

אב חכם יודע שחשוב הדבר, שבכל תקופה ותקופה בחיי הבן יישמר הקשר בינו לבין בנו. הכל בהתאם ליכולתו של הבן להשתתף ביצירת אותו קשר. אב חכם יודע גם, כי ההשקעה של קיום הקשר בימי הילדות (עם אי הנחת הכרוך בעשיית "דברים של שטות") חיונית לשם שמירת הקשר הרצוף ביניהם. ולימים תשא השקעתו זו פירות, בצורת קשר חם וקרוב בימי נערות ובגרות. אז יוכל האב גם ליהנות הנאה מלאה מהקשר עם בנו ("מתענג האב מזה"), והוא יוכל אפילו להיבנות מקשר זה ("גדולתו ושכלו של הבן מרומם את האב").

אב כשהבן קטן מאד ואין יכול לדבר, אז אביו מצמצם שכלו ומשחק עם התינוק בעבודה של שטות, אף שהאב יודע היא שטות. אך זאת היא בשביל אהבת בנו.

וכשמתחיל הבן לדבר, אביו מצמצם (שכלו) ומדבר עמו כפי שכלו.אך כשהגדיל ונעשה בר דעת, אז אביו עוסק עמו בלימוד חכמה, ואז יש לאב מזה שמחה ותענוג גדול.נמצא שגדולתו ושכלו של הבן מרומם (את האב), ומתענג האב מזה. (ליקוטים יקרים).

מנגד, ככל שמתפתח וגדל הבן, והוא הופך להיות עצמאי יותר – כן הולך ופוחת מצידו הצורך בקשר התומך של האב. קשר שאינו ניזון מנתינה-קבלה סופו שהולך ומתמעט. כך עשוי להיווצר הפראדוקס הידוע שאהבת האב תינתן יותר לרחוקים הנזקקים יותר, מאשר לבנו שאינו זקוק כמותם לנתינתו של האב. לא פעם אנו שומעים וידויי נפש של בנים להורים מחנכים דגולים, על צער לבבם למראה תשומת הלב הרבה יותר שהעניק אביהם לאנשים זרים ורחוקים מאשר להם-לבניו שלו. וכל כך למה, משום שהללו זקוקים היו לכאורה ליותר נתינה מאשר הם.

יש רחמנות כמו אב על בן. אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצתו, מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום. וזה נקרא "אהבה רבה".

אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר, או על שאר העניים, הוא נקרא "אהבת עולם", מפני שהם חסרים כל טוב, לפיכך מרחם עליהם המלך. מה שאין כן על בנו אף על פי שיש לו טובה הרבה רק דבר קטן חסר לו יש למלך רחמנות עליו. (כתר שם טוב).

רחמיו של האב-המלך, על בן הכפר או העני, בוודאי אינם רבים מרחמיו של בנו. אבל הצרכים המרובים של העניים, וחוסר צרכיו של הבן, לכאורה, לאהבה ולתשומת לב מצית של האב (שהרי יש לו "הכל") גורמים לכך שהאב-המלך יתמסר בפועל לנתינה לזולת יותר מאשר לבנו שלו.

בנסיבות שכאלה, כיצד חוזרים ומעוררים את הקשר העצמי שבין האב לבנו, לא קשר הנתינה-קבלה, אלא קשר האהבה העצמית, שאינה תלויה בדבר של נתינה וקבלה? הציפיה היא שהיוזמה להעמקת הקשר תבוא מצידו של הבן. הוא אמור להחיות את הקשר האישי-האינטימי שהוכהה עם השנים.

ובלשונו של הבעש"ט בהמשכו של אותו משל:

...אמנם אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך, כראוי לו, מעורר בו הרחמנות.

הפנייה הישירה, הפונה אל הקשר האישי, החוזרת אל היחס האינטימי שבין האב לבנו יכולה להבקיע חומות של ניכור, של מרחק, של יחסים מעורערים. גם במצבים בהם האב כועס (מאיזו סיבה שהיא, מוצדקת או לא), ומשתמש הוא במקל חובלים, יכול הבן בקריאת "אבי!" למוגג כל כעס ולהסיר את המחיצות שקמו ביניהם.

אב שיש לו בן קטן, ומשנה לבושיו כדי להבעית את בנו ומטיל עליו פחד. וכשהבן יודע ומבין שהוא אביו, וקורא לו: "אבי", מתמלא רחמים עליו ומפשיט מלבושיו, ומראה עצמו לפני בנו, ונתבטל הצער. (שפתי צדיקים).

יתר על כן, הפנייה הישירה אינה נזקקת למלים, ואף לא למלה האחת-הבודדת-הטעונה כל-כך "אבא!". שברון הלב, הצעקה הנצעקת בקול, יכולה לעשות את דרכה אל ליבו של האב המרוחק במקום שבו המלים לא תעשינה זאת. כמו במשל הבא, אותו היה נוהג הבעש"ט להשמיע לפני התוקעים בשופר קודם לתקיעת שופר של ראש השנה:

מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד. ותעו הבנים מהדרך. והיו צועקים: "אולי ישמע, האב?" ולא נענו.

ואמרו בלבם: "אולי שכחנו את הלשון של אבינו? לפיכך אינו שומע את צעקתינו. ובכן נצעק בקול בלא דיבור!"

והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק.

והזהירו אותו: "ראה והבן כי כולנו תלויים בך". (ליקוטים יקרים).

ואף לא צעקה דוגמת התקיעה בשופר, הצעקה הנישאת ברמה, שיש בה להבקיע מרחקים. גם האנחה הדמומה, צער הלב הדווי יכולים להבקיע דרך אל האב המרוחק. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה" – אלו גם אלו באה שועתם אל האלקים: של הנאנחים ושל הזועקים. אוזנו של אב קשובה גם לקול הדמום של צער הלב.

בת מלך עם בני המלך הם בשביה כמה שנים אצל מלכות אחרת. ואחר כך נודע למלך ולמלכה ולבנו שבתו בת מלך בצער ובדוחק גדול בשביה, ומתמרמרת על שמרדה עם בניה באביה המלך, ומתאוה הרבה לבא אל מקומה הראשון.

מה עשה המלך הגדול עם המטרוניתא ?

הלך לבית האוצר, ולקח כמה סגולות מלכים ואבנים טובות ומרגליות, ונתנו ליד בן המלך, כדי שילך לבת המלך, ולקחת אותה עם בניה בכבוד גדול. רק לתת חלק קטן לאלו האוסרים אותה, כדי שלא ילכו אחריהם עוד, ולא יקרבו לשולחנם עוד כלל וכלל, כדי שלא יבלבלו אותם. ואחר כך תשא אתה את בת המלכה לאשה. עד כאן המשל. (חסד לאברהם).

צער הבן, כמו צער האב על צערו של בנו, מחזקים את הקשר שבין האב לבנו.

המשל שהובא למעלה מצביע על מצב כמו פראדוקסלי: שתי מערכות קשרי-נתינה שהאב מנהל: זו שבינו לבין בנו, וזו שבינו לבין המון-עם שאינם קרוביו כלל. והנה, דווקא קשר זה שבין אב לבנו עשוי להיות קשר מקוטע, בהיעדר סיבה לקיומו של קשר רצוף ביניהם, באשר יש לבן את כל צרכיו. ואילו הקשר שבין האב לבין זרים לו, ואפילו רחוקים כמו בני הכפר, דווקא הוא עשוי להיות קבוע ורצוף ומתמשך, בשל הצרכים המרובים של אותם נזקקים.

על השאלה הצורבת: האם לא ישוב ויכון עוד הקשר של פעם שבין האב לבנו, אך ורק כיון שהבן אינו נזקק עוד לאביו? משיב אותו משל:

... ויש עוד רחמנות שלישית, והוא רחמנות המלך שיש לו צער מחמת בנו.

והחילוק שיש בין רחמנות האחת לשני רחמנות הנזכרות לעיל, שהרחמנות הזה הוא תמידי, מה שאין כן השתי רחמנות הנזכרות לעיל.

לאמור, המצב הלא נכון הזה, אך הוא כורח מציאות ותוצר של נתונים קיימים, יתמיד ויתקיים בזמנים של שיגרה. ברם, כך מובטחים אנו, אם ירע מצבו של הבן, אם הבן יהיה אפוף צער מאיזו סיבה שהיא, ולמראה זה גם בליבו של האב ישכון הצער, ותקנן הדאגה בליבו על הבן, כי אז הקשר שביניהם יתהדק עד מאוד. הקשר שייווצר אז, על בסיסה של הדאגה והצער, יהיה חזק ואיתן מכל קשר אחר שבין הורה לבנו, ובוודאי מכל קשר של הורה לאדם זר, בהיותו קשר קבוע ונמשך.

אין המשל משיא עצה מפורשת לבן הסובל מהיעדרה של אהבת אב אליו, אך ורק משום שסבור האב כי אין הבן זקוק לו עוד. אך מתוך המשל עולה ההבטחה, כי אם אכן כך יחוש הבן, לבטח סבלו ומצוקתו הנפשית יגיעו אל ליבו של אביו, ואו-אז יקום ואף יהיה אמיץ משכבר הקשר החדש שביניהם.

תגובת האב להדרדרות הבן

מבחנה האמיתי של הגישה השלטת ביחסי אב לבנו הוא אופי תגובתו ומעשיו של האב כאשר הבן התדרדר, הגיע לשפל חמור בעיניו של האב. מה יעשה אז האב? באילו אמצעים ינקוט? יגיב בחריפות, בכעס ובענישה ובהרחקה? או לחילופין יגלה הבנה והתחשבות, ואפילו אולי גם יטפול את האשמה בו עצמו על כל מה שאירע לבן?

במשל הבא, משמשים שני העבדים המלווים את הבן, כנציגי שתי האופציות הללו (וברקע ניצב מאמר חז"ל ידוע בדבר שני מלאכי השרת המלווים את האדם בבואו לביתו בערב שבת: האחד מלאך טוב והשני מלאך רע). מעשיהם בעתיד מוכיחים זאת.

ששלח המלך את בנו למדינה אחרת. ושלח עמו שני עבדים. ובהאריך הזמן שכח הבן מלך נימוסי מלכות, ונאף ורצח וגנב וכו'. וחזר בן המלך להיות כאחד מהמוני עם. וברח ממנו עבד אחד, והלשין אל המלך...

ואחר כך חזר וברח עבד שני, והתחנן אל המלך: "איך לא חס על בנו שנעשה פחות שבפחותים על ידי שהרחיקו ממנו...". (תולדות יעקב יוסף).

מה היתה החלטתו הסופית של המלך? את דבריו של מי הוא אימץ? – את זה אין המשל שלפנינו מספר. ובכוונה תחילה – כדי לשמר את ההתלבטות המתמדת הזו שבין שתי הגישות הללו: של דין ושל חסד, של קיטרוג ושל סינגור.

דרך הקירוב כמנוף חינוכי

מה יעשה אב מול גילויי נירפות ועצלות של בנו? מה יעשה כשהוא מגלה אצל הבן נטיות לב לא הוגנות, משיכה נפשית עזה לכיוון לא רצוי, המזיק לו בעליל? – שתי תגובות אפשריות. הוא יכול להשתמש ביד הקשה, להגיב בחריפות: לנסות ולדכא בתקיפות את הגילויים הללו, את נטיות הלב בעודן באיבן. הדבר יכול להיעשות באמצעות הטפות מוסר, עונשים וכדומה. ויש גם אפשרות לתגובה אחרת, מתונה וחכמה. תגובה זו נשענת על הרעיון החינוכי הנועז שדווקא אותה בעיה עשויה – באמצעות טיפול נאות – לשמש כמנוף חיובי.

למלך שהיה לו בן, ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכים לו. ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו, והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה. עד שנתייאשו מללמדו. ונשאר חכם אחד עמו. ופעם אחת ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה. והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה. והשיבו:

"אם כן, מאחר שיש לו חמדה, אפילו גם בגשמי – מזה יבא לכל החכמות!" וציוה להכניס הבתולה לחצר המלך. וציוה עליה המלך שאם יתבענה (בן המלך) – לא תשמע אליו, עד שיקבל חכמה אחת.

וכן עשתה. ואחר זה אמרה שילמוד עוד חכמה. עד שעל ידי זה קבל כל החכמות. וכשנעשה חכם, אז מאס בבתולה הנ"ל, כי ישא בת מלך כמותו. (בן פורת יוסף).

התגובה החריפה של אנשי החינוך המקצועיים – בתחילה של כל החכמים שנואשו מחינוכו של הבן, ואחרי כן אף של זה האחרון שתחילה עדיין לא נואש מלהיטיב עם הבן, אך למראה ההיסחפות של בן המלך אחר בחורה פשוטה והמונית (בנוסחאות האחרות של המשל היא מתוארת כאשה זולה וכאשת רחוב) חייב הוא להזעיק את עזרתו של האב-המלך – היתה כשלון חינוכי חרוץ. דווקא התבונה האבהית של האב-המלך היא שצלחה.

דווקא האב הוא הרואה את החיובי שבדבר: את היכולת של הבן להתלהב מדבר-מה, את המנוף שניתן להקים על בסיסה של ההתלהבות הזו. דווקא האב הוא שמוכן לאקספרימינט החינוכי הנועז: לא זאת בלבד שהוא אינו נוקט בדרך שבה היה נוקט כל הורה מצוי – מרחיק את ה"מפגע" מבנו יקירו, דואג להרחקתה של אותה בחורה רחוק ככל האפשר מבנו, תוך שהוא מטיף מוסר באזניו על ש"היא לא מתאימה לך וכד'". תחת זאת, הוא פועל בדרך הפוכה: מכניסה לתוך הארמון, מעורר על ידי כך ציפיות (שלא תתגשמנה לבסוף) בלבו של הבן. אך כל זאת נעשה מתוך בקרה קרובה: בהדרכתה של אותה בחורה מה וכיצד עליה לנהוג, תחת עינו הפקוחה (מרחוק) של האב על הנעשה בביתו.

דווקא התגובה ודרך הפעולה החינוכית המתונות, השקולות, הן אלו שהועילו. תגובה מסוג אחר, חריפה וקשה – גירושיה של אותה בחורה מטווח עיניו וליבו של בן המלך – לא היתה מקדמת כלל את מצבו של הבן, ואולי אף מרעה אותו.

עיקרון דומה ניצב בבסיסה של ההתנהגות הבאה, מצידו של המלך:

נער קטן זרק אבן למלך, ולא ידע מהות המלך. מה עשה המלך? לקחו לחצירו להיות משכיל בלימוד נעריו וסריסי המלך ומאכילו מפת בגו. ובהיות הנער מבין קצת בגדלות המלך וטובו, בא והתנפל לפני המלך: "אדוני המלך הגדול, שא נא פשעי כי לא ידעתי מכבודך. ועתה אני מכיר קצת גדולתך וטובך".

והמלך לא ענהו רק עשהו אחד ממשרתיו.

אז נתמרמר יותר על פשעיו ומבקש מחילה על שגיונו יותר ויותר. עד הגביהו המלך כסאו מעל כל השרים. (דברי חיים).

אף במשל זה הקו החינוכי הננקט על ידי המלך מפתיע: במבט קצר-טווח הוא נראה כהנהגה רופסת, המעודדת גילויים שכאלה, המעודדת יסודות אנרכיסטיים, החותרת תחת אושיות שלטון יציב. המלך נראה כמי שעשה דבר שאין לעשותו – למחול על כבודו. כבודו הרי אינו רק כבודו שלו, זהו כבודה של האומה שהושפל. הן שאול המלך נענש באובדן מלכותו – כך על פי חז"ל – על שהחריש אל מול העולבים בו, ולא אחז ביד חזקה כנגדם.

אך המבט החינוכי המשוקע במעשהו של המלך מרחיק לכת, הוא צופה את סופו של המהלך, את התוצאות שתיראנה רק מאוחר יותר. או-אז יווכח שהאפקט הטמון בדרך הקירוב גדול הרבה יותר מאשר בדרך ההרחקה וההענשה הישירה. גם בסיפור הזה, כמו בקודמו, השכיל המלך ליצור מנוף ממה שנחשב כעבירה של הילד.

הרחקה מדומה

אחד המשלים הנודעים ביותר במשלי הבעש"ט הוא משל ה"מחיצות של אחיזת עיניים". עניינו של המשל: מה ניצב כיסודה של גישה חינוכית מצידו של האב המתאפיינת ביחס של שמירת מרחק בינו לבין בנו, ובהטלת חרדה בלב הבן מפני כל נסיון להתקרבות אל האב? מה המטרה שגישה זו משרתת? כיצד הבן נקרא לפעול בתוך מערכת חינוכית שכזו?

למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עינים זו לפנים מזו. וגם סיבוב מכותל וכותל, נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים, וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים. בכדי שיראו מגשת אליו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

והמלך הוא נורא, ומלכותו בכל משלה, ואור פני המלך מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא את הארץ. רק הכתלים והסובבים הם המסתירים את פני המלך, והוא באחיזת עינים.

וכרוזים יוצאים: "כל מי שיבא אל המלך, יתן לו המלך עושר וכבוד, ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו!"

ומי הוא שאינו רוצה בזה?!

רק כשבא לחומה ראשונה, ורואה כמה ארכה וגבהה, ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו אחור.

ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו. ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבא לפנים מן החומות. ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבד מצא ידו ואוצרות ממון, נסוג אחור. אף על פי שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות, ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה. מכל מקום אחר אשר כל חומה וחומה גבוהה ורחבה מראשונה ואימה כדי להבהיל יותר, שלא יקרב מי שירצה אל המלך.

אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו, וגם רחמי אב אל הבן לקרב אותו לאור פניו, אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד.

ומאור פני המלך, מי שזוכה לראותו, אז זיו פניו מבהיקים ומאירים בכל העולם. וממנו יגורו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כמו בפני המלך בעצמו. ורשות בידו להמית ולהחיות, לאסור מלכיהם בזיקים, לפתוח ולהוציא אסורים חפשי. בכח אור פני המלך.

ובודאי בן המלך, כח האב בבנו בחכמה.

וכשבא לחומות ולנהרות וחילות ודובים, וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו למאוד:

"מה זה, מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו?! ואני אנה אני בא?!"

וצועק: "אלי, אלי, למה עזבתני?"

ובכח לבבו הבוער והנשבר לבא אל אביו, מוסר עצמו, ודוחק עצמו בכח, לדלג על החומות ונהרות, ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה.

ובראות אביו געגועים ומסירת נפשו, ושועתו עלתה באזני אביו המלך. והסיר האחיזות עינים הללו. וירא אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל, רק ארץ מישור וגנות ופרדיסים. והכלי-עונג ומשרתי המלך עומדים בלבושי יקר, וכל מיני מזמרים עומדים, והמלך יושב על כסא מלכותו, והארץ האירה מכבודו.

וירא ויפול על פניו, ויאמר:

"אהה, אדוני המלך אבי ומלכי, מה זאת ומה זה אשר הסתרת פניך ממני, הסתרת פניך הייתי נבהל מחיילותיך ומחומותיך ושאר דברים המבהילים אותי, וכמעט אשר אבדתי!"

ויאמר המלך: "קום בני חביבי".

ויושט לו המלך את שרביט הזהב אשר בידו, ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו, וכתרו נתן בראשו, ויאמר לו:

"לא למענך ועליך עשיתי את כל זאת. רק למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך יראתך ואהבתך אלי. ועתה בני אהובי, עבור בכל העולם והנה מהודי נתתי עליך, ואורי על פניך מאירים, ולבושי תלביש, וכתר יתן בראשך. למען דעת כל עמי הארץ כי בני אתה. והסתרות והפחדים הכל אשר ראית, המה שלא יקרבו אלי שונאיך אשר אינם רוצים בטובתך, והמגדילים עליך, והמתנשאים עליך, ואינם רוצים במלכותך. והמה רוצים לירש את מלכותך.

כי יודעים הם, כל זמן שאתה חי מלכותם לא יכון בידם. לכן אם יבואו לפני ילשינו עליך במעשים הכעורים אשר הלכת עמהם ואחרי עצתם בבית המשתה. וכמעט היית בכל רע, לולא שמעת עד כה לעצתם הרעה להדיחך ממנו, והם ישלטו במלכותי.

ועתה בני, אל תירא ואל תחת, כי אורך אורי ומלכותי בכל משלה לך היא. ולך ישתחוו כולם אחרי שובך אלי, ואחרי ראותי געגועיך אלו. והם לא יבואו לפני לראות את אור פני, כי לא יוכלו מפני גודל המחיצות והסביבים והפחדים המבהילים. וכטוב בעיניך תעשה מהם. כל גוי וממלכה אשר לא יעבדוך וצרת עד רדתה.

והנמשל מובן. (בן פורת יוסף. משל שאמר הבעש"ט "קודם תקיעת שופר").

כל המחיצות שהקיף בהן את עצמו מפני הבן, והן חוצצות עתה בין הבן לאביו – החומות הבלתי-עבירות בשל גובהן ואורכן, הסכנות הכרוכות בכל נסיון לחלוף על פני המחיצות הללו, הפיתויים הפזורים לאורך הדרך העוברת בין המחיצות השונות – הינן מחיצות מדומות. ברם, רק לאחר שחולפים על פניהן נוכחים לדעת עד כמה היו אלה מחיצות מדומות.

כיוצא בדבר, הדיסטאנס שנוצר בין הבן לאב הוא מלאכותי, הוא ניתן להבקעה. יתר על כן, האב מצפה בכליון נפש לבואו של הבן אליו, מבעד למחיצות הללו. והוא מיחל שהבן לא יילכד במלכודת אשליית המחיצות.

ורק לאחר שהבן גילה שהמחיצות הללו היו מחיצות מדומות, מגלה האב מצידו מה היתה התפנית שעמדה מאחורי הרעיון הזה: רק דרישת טובתו של הבן עמדה לנגד עיני האב. הוא עצמו, לבטח, היה מבכר שהבן יימצא איתו תמיד, וייחסכו ממנו צער ההמתנה, ומכאוב הלב על כל שעובר על בנו, והחשש מפני כשלונו של הבן. כל שעשה האב נועד כדי לייצב את אישיותו ומעמדו של הבן להבא.

הרחקה לא מבוקרת עלולה ליצור נזק

לחילופין, שומה על האב לדעת כי השימוש באמצעי חריף שכזה, של יצירת מרחק והתנכרות (מדומה) כלפי בנו, עלול גם להיות מסוכן. יש אפשרות שההרחקה תצבור תאוצה, תיווצר דינמיקה בלתי נשלטת עוד על ידו. וכך עלולות להיות תוצאות הפוכות למעשהו: תחת ההטבה לבן – בדמות חישולו העצמי של הבן, והערכה רבה יותר של מה שניתן לו מאת אביו – ועל ידי כך שיפור היחסים בין הבן לאב, וקירבה רבה יותר ביניהם, עלול להיווצר נתק גמור ביניהם.

למלך שהיה לו בן יחידו. ומחמת ההרגל לא ערבו לו מאכלי ומעדני המלך. ויעץ המלך לשלוח את בנו מאת פניו לזמן ידוע אצל אחד מעבדי המלך הרחוקים במדינתו, אשר לא ימצא לו שם כי אם מאכלים הגסים והעבים. ומה שיצטער שמה על תענוגי המלך שנמנע ממנו, בזה יהיה שמחה גדולה למלך, שחפץ (הבן) בתענוגי המלך.

וגם אחר כך, בשובו אל אביו המלך, יערב לו, יבושם לו המעדנים ביותר תענוג מכמו שהיו לו קודם שילוחו.

והנה כבוא בן המלך אל האיש ההוא הורגל כל כך במאכלים הגסים והעבים, עד שנשתכחו ממנו כל מאכלי ותענוגי המלך אביו.

ויהי מקץ הימים שנזכר המלך לשלוח אחר בנו. ושלח אחד השרים אשר אחר בן המלך. והנה בואו שמה וירא כי נשכח מלבו את המלך ואת תענוגיו שהיו לו בבית המלך. וימאן להלוך אתו עמו אל חצר המלך. כי יותר בהפקירא ניחא ליה, במעשיו המבוזים, משיהיה נכבד בבית המלך.

וכנודע הדברים למלך, צר לו מאד על בנו יחידו שהיה חפץ להתענג בו יותר, ושלחו לזה מאת פניו. וכעת נשכח ממנו הטובה ותענוגי המלך, והשתדל בכל התפעלות להשיבו אל אביו, לחצר המלך. (צפנת פענח).

וכך, מה שנועד בראשיתו לשמש מהלך חינוכי חכם ואמיץ שמטרתו להיטיב עם הבן = לחשל ולחסן אותו, וגם לשפר את מערכת היחסים שבינו לבין אביו = שיעריך יותר את הניתן לו בבית המלך, גרם בסופו של דבר נזק בלתי הפיך. הצלחת תהליך "חישולו" של הבן היתה כה גדולה, עד המרת אישיותו הקודמת. ההרחקה הזמנית כל כך "הצליחה", עד שנוצר נתק מוחלט בינו לבין אביו, הבן עצמו אינו רוצה לשוב עוד לבית אביו.

תיקון נזקי הרחקה מחייב ויתורים

מה יעשה האב הרואה את כשלונה החרוץ של שיטתו החינוכית המחמירה? כתוצאה ממנה אבד לו בנו, רחק ממנו כליל. והוא היודע כי בעטיו היה הדבר: "התרגיל המבריק" שהוא האחראי לו, היה לכשלון צורב! האם יש סיכוי לנסיונות ההחזרה?

המשל הקודם הסתפק בציון העובדה הסתומה-משהו כי האב-המלך טורח על מתן פתרונות לבעייה זו: "השתדל בכל התפעלות להשיבו אל אביו, לחצר המלך".

מה טיבן של אותן "השתדלויות", מהן "כל התפעלות" שבאמצעותן ניסה להשיבו הביתה? ועוד זאת סותם המשל הקודם, השאלה הגדולה מכל: האם הצליח האב במשימתו להחזיר את הבן הביתה?

יבוא המשל הבא, וישלים את קודמו:

בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר אחד, כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך. אבל הבן, מחמת טפשותו, נתערב בגויים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך. שנתחבר עם הזונות ואנשי כפר ושחק ורקד עמהם ברקודים ומחולות.

ושלח אליו המלך שרים נכבדים, ועשה עמהם חוכא ואיטלולא. כי אמר להם שזה תכלית הטוב. עד ששר אחד שינה את עצמו כאילו הוא כפרי ושחק ורקד עמו. ומעט מעט על ידי התחברות עמו משך לבו לאביו המלך עד שפעל שהחזירו לאביו. (תולדות יעקב יוסף. נוצר חסד).

ואותו רעיון, במלים ספורות:

כשיש למלך בן במקום מטונף, הוא הולך לאותו מקום מחמת אהבת הבן, כדי ליקח אותו משם. (ליקוטי אמרים).

לאמור, במצבים שכאלה, כאשר כל כך רב המרחק בין האב לבנו, שומה על האב (או על שליח מטעמו) "לרדת" אל הבן, הוא נדרש להפשיל מעליו את כבודתו ואת "לבושי השררה". הוא יצליח במשימתו רק אם יצליח לחבור שוב אל הבן. את זה יעשה במחיר "הליכה לקראת הבן".

אחיזה באמצעים תקיפים כאמצעי ביניים

אחיזה באמצעי חריף, כמו הרחקה וגירוש זמני, צריכה להיות מקובעת בתודעה כאמצעי ביניים שעיקר תכליתו – ובה יימדד אם צלח אם כשל – הוא היעד הסופי. האב המחנך מודע לבעייתיות שבדבר: לא תמיד הוא יכול להסביר לבנו את תכלית המעשה. עליו, בדלית ברירה, להסתפק בהסבר חלקי, מצומצם, שהוא רק מבוא להסבר המלא והשלם למעשיו.

כמו במשל הבא:

אב שהזהיר את בנו שלא ילך יחף פן ישב לו קוץ ברגלו. ולא השגיח הבן קטן המחוסר דעת עדיין, והלך יחף וישב לו קוץ ברגלו. אף שלא היה לו כאב גדול מזה, אך האב ירא שלא ינפח רגל הבן.

מה עשה האב?

לקח מרצע וקרע הבשר סביבות הקוץ, והסיר הקוץ מרגלו. והנה בלקחו הקוץ, היה לתינוק יסורים וצווח בקול מר. אך האב הוא יודע שהיסורים ההם הם רפואה לו, לא השגיח על צעקת התינוק, והסיר הקוץ בכח.

ובפעם אחרת רצה התינוק עוד לילך יחף. וגער בו אביו וגיזם (!) עליו ואמר לו:

"הלא אתה זוכר הכאב והיסורים קשים שהיו לך בהסרת הקוץ מרגלך, לכן היזהר שלא תלך עוד יחף, פן תבוא לידי יסורים בהסרת הקוץ!". (אור תורה).

האב אוחז באמצעים חריפים באירוע הראשון, כאשר נפצע בנו. שם מתבקשת פעולה מהירה וכואבת, והוא אכן כך נוהג: הוא קורע את הבשר שסביב הקוץ, הוא מסב בכך יסורים קשים לבנו, הוא אינו שועה לזעקות הבז. אך האב הנבון משתמש באותם אמצעים חריפים כדי להשיג את יעדו הסופי: שהבן לא יינזק בקוץ שנית. הוא מודע לקוצר בינתו של הבן: הלה אינו מסוגל לראות את התוצאות הרחוקות יותר של ההליכה יחף (= התנפחות הרגל). בעוד שלגבי התוצאות המיידיות של הליכה שכזו, שאותן הוא כן מסוגל לראות(= הידקרות בקוץ) – אין רתיעה מצד הבן.

מטרתו החינוכית הסופית של האב – להביא את הילד שיזהר מפני הידקרות בקוץ, איננה יכולה להיות מושגת אלא אם כן הילד יחשוש מפני הליכה יחף.

הפיתרון שמשתמש בו האב באירוע השני, כאשר הבן מבקש שוב ללכת יחף, הוא חריף גם כן: יש בו אזהרה קשה, איום שמעלה אל סף התודעה כאבים שחווה הבן. הפיתרון הזה מלאכותי משהו, כיון שהאב עצמו יודע שלא זו המטרה שלקראתה הוא שואף שילדו יגיע.

ובלשונו של הבעש"ט:

והנה, אין האב מגזם על התינוק שיתחוב לו קוץ ברגלו. כי על זה החשש אין התינוק מרגיש, כי עיקר הצער היה לתינוק בשעת הסרת הקוץ. לכן מגזם את התינוק בזה הדבר שיודע צערו. ואף שעיקר יראת ודאגת האב הוא מתחיבת הקוץ, אף על פי כן אינו מגזם לבנו הקטן בדעת, רק בהסרת הקוץ.

תגובות אפשריות של הבן

האב צריך להיות מודע לכך, שהבן-החניך, או החברה מסביב, אינם מבינים עתה נכונה את תגובותיו, את עמדותיו. האינטרפרטציה של האב למעשי הבן עלולה להיות שגויה בעליל, ומוסף עליה מערכת רגשות שליליים: האב מתנכר לו, האב אינו מודע ואינו מבין לבעיותיו, מתעלם ממנו וכדומה.

לבן המלך שהוא קטן ועשה לעצמו בית קטן מקסמים ובא אדם וסתר אותו. ובא התינוק אצל אביו בקובלנה רבה, ובוכה על זה.

ואביו היה מצחק, ולא ענהו להנקם תיכף מזה האדם שסתר לו בנין גרוע זה.

כי במחשבת המלך לבנות לו פלטרין גדולים. (כתר שם טוב).

הבן עלול לראות בעצותיו-הדרכותיו של האב קטנוניות. ואולי גם כמי שאינו מבקש את כבודו של הבן.

משל למלך שהיה לו בן יחיד יקר מאוד, ושלח אותו למלחמה. וביקש ממנו שכל הביזה והשלל שיבוז וישלול (בנוסח אחר: שיתן לו השם יתברך מן אויביו. דרש טוב) ישלח מעט מעט לביתו לאחרים.

ושאל אותו הבן: "הלא יהיה יותר כבוד כשאביא הכל בפעם אחד?"

אמר האב: "אני חושש פן חס ושלום יבוא האויב ויתגבר וישיב ממך הכל, לכן תציל לאחרים". (זכרון טוב).

"הלא יהיה יותר כבוד כשאביא הכל בפעם אחת?" מתקומם הבן. הוא, בהתלהבותו הנערית, רואה לנגד עיניו בוודאות מוחלטת את תהלוכת הנצחון הגדולה, לכשיסתיים הקרב בנצחון הגדול. הוא רואה את הכבוד הגדול שיהיה אז.

בטענתו אין הבן נוקב במפורש כבודו של מי יהיה יותר גדול אם תתקיים תהלוכת הנצחון: האם של הבן המנצח בקרב? האם זה של הממלכה והאב העומד בראשה, שצבאם ניצח בקרב את אויביהם? או אולי כבודו של השם (על פי הנוסח האחר) שנתן את האויבים לפניהם?

"מדוע איפוא, אין האב חפץ בכך?" שואל הבן, "האם משום ראייה קטנונית? האם זהו חוסר רצון לכבד את זולתו? האם זהו ביטוי לקנאה ולנקמנות על שאין הוא זה שיצא לקרב וניצח במלחמה?"

תשובתו של האב ("אני חושש פן חס ושלום יבוא האויב ויתגבר וישיב ממך הכל") נועדה לצנן את התלהבותו של הבן, היא נועדה לפקוח את עיניו אל מול הסיכוי של הפסד ותבוסה. הדבר חשוב לא רק לטובת השלל שיצליח הבן לחלץ בינתים, אלא בעיקר לחינוכו של הבן. טוב שידע טרם צאתו לקרב כי יש סיכוי לכך, דרך ניהול הקרב תהיה שקולה ומחושבת יותר. כיוצא בדבר גם במשל הבא:

ששלח המלך בנו למלחמה, וביקש ממנו שיברר פסולת המאכל לעשות ממנו אוצר וכו', וכך עשה הבן.

ואחר כך בא הבן במצור, והוצרך לאכול העפרורית המאכל עד שכבש המלחמה. ובא הבן מהמלחמה וסיפר לאביו.

והשיב: "לכך נתכוונתי מתחלה". (תולדות יעקב יוסף בסופו).

שמט מספר המשל מה היתה תגובתו של הבן. הסתפק בציון ההפנייה "וכו'" כאומר: תן והשלם אתה-השומע את אשר תתן בתגובתו של הבן למשמע הדברים: האם היה זה תמהון, ואולי רוגז אל מול מה שנראה בשרירות לב של האב או שמא גיחוך של סלחנות אל מה שנראה כקטנוניות, ואולי אפילו כאב על טפשותו של אב. כל זה מתברר לבסוף כראייה מרחיקת לכת של האב.

אבל, כך מודגש במשל, הגילוי הזה של הבן מותנה בשניים: האחד, שהבן אמנם עשה כמצוות אביו, הגם שהדבר לא נראה לו. והשני. שהגילוי הזה מתרחש רק לבסוף. הסיפור חייב איפוא להיחתם במלים "לכך נתכוונתי מתחלה".

ההיקש המתבקש להינתן בכל יחסי הורים ובנים מובן: יש זמנים בהם צפויות תגובות כאלה מצד הבנים אל מול דרישות מסויימות של הוריהם. אך בסופו של דבר יהיה זה האב שיאמר "לכך נתכוונתי מתחלה".

כאמור, קיים תמיד החשש שאותה ראייה מרחיקת לכת – זו המסוגלת לנתח מראש את התוצאות וההשלכות של העשייה העכשווית, ומוכנה לפעול בהתאם לכך, גם אם הדברים אינם מובנים עתה – לא תובן כיאות, ואף תיתפס כשגיאה חינוכית חריפה. כך יכול לחוש הבן, שאת טובתו מבקשת עשייתו של האב. כך יכולים לראות זאת אנשים זרים. אבל האב צריך להיות נאמן לתפיסה החינוכית המקיפה והכוללת שלו, ולא למשוך ידו הימנה רק בגלל תגובתה האפשרית של החברה מסביב.

אך יכול להיות בהחלט תרחיש שבו דווקא הבן ה"ניזוק" כביכול מיחסו של האב, מבליג על תחושה זו. לא מפני שאמון הוא על צייתנות עיוורת, אלא משום האמון הרב שהוא רוחש למערכת שיקוליו והחלטותיו של אביו, גם אם אין הדברים מובנים על ידו עתה.

כמו במשל הבא:

מאיש אחד שהיו לו שני בנים. אחד היה הולך בדרך הטוב והישר בעבודת הבורא ברוך הוא, ואחד היה בהיפוך, והיה לו נטיה למדת השכרות למאוד. ויקרבו ימי אביהם למות. והיה לאביהם מעות מזומן, וגם היה לו בית גדול שעושים בו יין שדן עם הכלים השייכים להמלאכה זו.

ונתיישב אביהם לחלק להם הירושה הזאת.

אז נתן המעות המזומן לבנו הרע שהיה לו מרת השכרות, ולבנו הטוב לא נתן כי אם הבית הזה והכלים.

ושאלוהו אנשי העיר:

"מפני מה עשית כך? הלא היה ראוי ונכון שיהיה בהיפך: שהמעות המזומן תתן לבנך הטוב, כדי שיהיה לו במה לעשות משא ומתן, וגם מחמת כמה בחינות שטוב יותר מעות מזומן משוה כסף. ולבנך הרע תתן השוה כסף!"

אמר להם אביהם:

"לא כן כאשר דברתם. כי לא כמחשבותי מחשבותיכם. כי כל זאת שנתתי לבן הרע את הירושה הוא רק מחמת שאסור להעביר נחלה, וגם מחמת שלא יהיה ביניהם שנאה וקנאה. אמנם רצוני האמת הוא רק ליתן את כל הירושה לבני הטוב, ועל כן עשיתי כך בכוונה, כדי שסוף סוף ישאר הכל ביד בני הטוב. ואפילו מה שנתתי לבני הרע יחזור ויבא לידי בני הטוב.

כי הנה, בני הרע יש לו מדת השכרות מאד, נמצא בני הטוב יעשה בהבית זה והכלים אלו שנתתי לו מלאכת היין שרף, ויבא בני הרע ויקנה אצלו בעד המעות יין שרף למלאות תאות השכרות שיש לו, ואזי בזמן מה יהיה גם כל המעות הזאת ביד בני הטוב, והקרקע והכלים ממילא יקומון בחזקת מאריה. נמצא יהיה לו הכל. אבל אם הייתי נותן לבני הרע את הבית הזה עם הכלים אלו, אזי היה נשארת בידו הירושה זו לצמיתות עלמין, כי תמיד היה עושה לעצמו שם מלאכת היין שרף, והיה לו במה למלאות תאות שכרותו". (אהל יצחק).

בסיפור שלפנינו אנשי העיר הם הבאים בטענות אל האב על החלוקה הלא-צודקת של ירושתו. הבנים עצמם אינם מתלוננים על מעשי האב. ה"בן הטוב" אינו מתלונן על שלכאורה קופח בחלוקת הירושה – כי הוא בוטח בתבונה הכוללת של האב, שגדולה היא משלו. ה"בן הרע" אינו מתלונן – שכן לכאורה אין לו סיבה לכך, שהרי הוא קיבל דבר הנחשב באמות מידה של כל הסביבה כשווה ערך יותר מזה שקיבל אחיו.

וגם במשל זה, כמו במשלים שקדמו לו, הבן יגלה את התבונה ואת הדאגה שביסוד יחסיו של אביו אליו רק במועד מאוחר יותר. ולפעמים גם, למרבה הצער, כמו במשל זה, רק לאחר פטירתו של האב.

במשל אחר, מוצגות אפשרויות של פרשנויות נוספות מצידם של הבנים באשר למניעי האב להרחקתם מעל פניו. התגובות הללו עשויות להיות קוטביות אלו לאלו. וכך, האינטרפרטציה של אותו מעשה של האב עלולה להיות קיצונית לכאן: יימצא בן שיחשוב שתכלית ההרחקה היא כדי "להשליכו מעל פניו". וסופו של אותו בן ש"נשאר שם בעמקי מצולה". ועשויה להיות קיצונית לכאן: יימצא בן שיבין "שביאתו לשם הוא לאיזו תועלת" וסופו "וחזר לאביו בשמחה". שמחה זו יתירה על השמחה שהיתה שרויה ביניהם מקודם. ועשוי בהחלט להימצא גם הבן שיעדיף שלא להסיק כל מסקנות שהן באשר ליחסו של אביו אליו. המצב עצמו של ריחוק מאביו יכאיב לו, והוא יצטער על כך.

משל שנאבד למלך אבן יקר הערך או הרבה בעמקי מצולה. ולאהבת האבן הטוב (נוסח אחר: ונתיירא לשלוח עבדיו), שלח בניו שמה להעלותה.

והיו בזה שלשה סוגים:

אחד, שסבר שאביו השליכו מעל פניו, ונשאר שם במצולות ים וכו'.

שני, שחשק לחזור למקורו לאביו, ותו לא (נוסח אחר: שאמר: "הלוואי שיצא בעצמו מעמקי מצולה". נוסח שלישי: שצעק אל אביו וכו').

שלישי, חכם שהבין שביאתו לשם הוא לאיזה תועלת וחיפש ומצא האבן הטוב, וחזר לאביו בשמחה. (תולדות יעקב יוסף. צפנת פענח).

בצידה של תגובתם של הבן הראשון והשני נתן הממשל תוספת סתומה "וכו'", ללמדנו, שאין זה סופו של הסיפור. שכן אב ששלח את בניו לתועלתו-הוא, למצוא אבן טובה שאבדה לו, לא יניח לבניו להשאר במצולות ים או לצעוק אליו ללא מענה. הבן השלישי, החכם, יבוא מעצמו אל המלך. ולכשיבוא, הוא יבוא "בשמחה". אך את שני הבנים הראשונים צריך המלך בעצמו להביאם אליו. שכן עלול המלך להביא על עצמו אסון כבד שבעתיים מאובדנה של אותה אבן טובה – אובדנם של בניו.

מה יעשה איפוא האב? האם ילך בעצמו וישיב אליו את בניו? או שמא יעשה זאת בדרך חכמה ונבונה יותר?

המשל ממשיך ומספר:

אך שראה המלך ששוהין לבא ולמצוא האבן, נתייעץ לפזר עוד מעות של כסף וזהב ופרוטות, כדי שיפשפשו ויחפשו המעות, אז אפשר שימצאו האבן.

עדיין מקווה המלך, בעזרת אמצעים מחזקים מצידו, שהבנים יגלו את האבן הטובה, ואו-אז יוכלו גם הם לשוב אל בית המלך כשהישג גדול בידיהם.

ברם, האם אומנם יועילו אמצעים אלה? האם יש בהם כדי לעודד את הבנים במשימה שהוצבה לפניהם – למצוא את האבן הטובה?

תשובתו של הבעש"ט היא שלא לכל הבנים יועילו אמצעים אלה.

וכך מסתיים לו המשל:

ותינוק שאין בו דעת, כאשר מצא פרוטה נסתפק במועט. ויש שהיה לו דעת יותר וליקט מטבע כסף. ויש, זהב. אבל העיקר, למצוא האבן טוב.

יעדיו החינוכיים של אמצעי ההרחקה

לאב כאב יש שאיפות וציפיות מרובות מבנו. הוא מאחל בליבו וגם עושה כל שביכולתו להגשמת אותן ציפיות. ברכה היא לאב להתברך כי בנו יגיע ליעד רחוק ונעלה מזה שהוא הגיע אליו. עבדי דוד המלך מברכים אותו לאמר: "ייטב אלקיך את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך", ודוד מודה על ברכה זו שכרכוהו "וישתחו המלך על המשכב" (מלכים א א, מז).

ציפיותיו של האב מבנו, כמו גם היעדים שמציב האב לפני בנו כמושאי שאיפה וחתירה – נובעים מנסיונו האישי, ומאוצר חוייותיו. ההתנסות האישית של האב, חכמת החיים שנרכשה על ידו באופן בלתי אמצעי: בעיסוקיו השונים, בנורמות החיים על פיהן נהג, בהסתכלות הארוכה יותר משל בנו על ההווייה האנושית, מעמיקה את ערכה של ההדרכה שמדריך האב את בנו. וכך, יאמר הבעש"ט, כאשר נמצא אב המזהיר את בנו מפני עיסוק במקצוע זה, או מהתחככות עם אנשים אלה וכדומה – מלבד בקשת הטוב שמבקש האב עבור בנו, יש בה גם אינדיקציה באשר לסיכום חיים מסויים שעורך בכך האב: האם הוא מרוצה ממקצועו וממעגל חייו אם לאו?

שפעם אחד בא הבן אצל אביו לעת זקנתו להתיעץ עמו באיזה אומנות יתדבק להחיות נפשו. והיתה תשובת אביו אליו:

"מלכי ישפר עלך. אל תתדבק באומנות שאני מתעסק בה, שטרחתי מרובה יומם ולילה איני נפטר ממנה, ועזבני כוחי ואור עיני גם הם אין אתי, והפוכי בעיסקי טב מיניה. ואל תשיבני על שאני מתעסק באומנות זו, כי כאשר אבדתי אבדתי, וכבר אני נבוך באומנות זו, ואי אפשר לעת זקנתי לפרוש הימנה".

הנה לאיש כזה, מחשבתו ניכרת מתוך דבריו שהוא שונא אומנתו. והראיה, שלאיש אשר כלבבו ימנעהו מלילך דרך זו. ולא כן הדבר במי שאומנותו חביבה עליו ביותר, שמקדים לצוות בניו ובני ביתו אחריו טרם ישאלוהו:

"לא תכבד עליכם העבודה

קומו זכו בה.

כי יקרה היא מפנינים,

מפז ואדרכמונים,

ואל תחליפוה בעשרת מונים,

אתם חכמים ונבונים". (תשואות חן).

ואולם בעיקרו של דבר, שניים הם יעדיו המרכזיים של אמצעי ענישה חריף כגון זה של ההרחקה.

 א. לצורך חישולו של הבן

אב המבקש "להעמיד את בנו על רגליו", לעשותו לאדם בוגר ועצמאי, חייב להשתמש בשיטות ובאמצעים מחשלים. עליו לגמול אותו מן היניקה המתמדת, מן התלות המפנקת. לצורך חישולו של הבן הוא משתמש גם באמצעי ההרחקה. ברי, כי זו היא הרחקה מדומה, אך חלק מן ה"משחק" הוא, שהבן אינו יודע שזו הרחקה מדומה וסבור הוא שזו הרחקה של ממש.

כמו במשל הנודע הבא (הנדרש בדרך כלל במשנת הבעש"ט כפירוש לפסוק "הוא ינהגנו על מות" – עלמות במובן של נערות, ילדות. כאב המתנהג כן עם ילדו, ומתרגל עימו הליכה עצמאית):

כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו? נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ, ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה. והתינוק הולך בין שני ידי אביו. וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו, אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר. ומכח זה יתלמד התינוק לילך בטוב.

כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק. רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחלה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה. אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו, נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר. (תורי זהב).

מטרת ההרחקה היא כאמור, להיטיב עם הבן. היא נועדה לא רק לחישולו ולעצמאותו אלא גם לעיצוב מידותיו ואישיותו, כאשר נראה במשל הבא. אך, היא כרוכה בהתלבטות לא קלה מבחינתו של האב. אף צד זה בא המשל הבא להציג, בעזרת מודל "שני הבנים" כביטוי לשתי גישות חינוכיות, לשתי האופציות הניצבות בפני האב, המביאות אותו לכלל התלבטות: האם לחסוך מהבן את המכאוב והצער הכרוך בתהליך ההתחשלות, או מוטב לעשות כן, על אף התקופה הקשה שתעבור עליו בזמן הקרוב – למען התכלית המיועדת, שבחשבון סופי תיטיב עם הבן?

למלך שהיו לו שני בנים. ושלח את האחד למדינה אחת בכבוד, והאחר שלח בבזיון, כדי שילמד הכנעה וענוה. וכן היה. עד שאחד כבש זה עם הענווה יותר מדינות ממה שכבש חבירו על ידי כובד מלחמה, והוא על ידי מעשה רב. ודברי פי חכם חן. (תולדות יעקב יוסף בסופו).

ב. להגברת הדינמיקה היוצרת של קשר האהבה

ברי לכל, כי שיבה ממרחקים מגבירה את האהבה הכבושה שהיתה בלבבות. האהבה החדשה גדולה אף מזו שהיתה קודם להתרחקות ההיא, הגעגועים העצימו את הקשר הנפשי, המרחק חשף את הקשר האמיתי ביניהם, קשר שהיה עלול להידחק אל תת ההכרה בשל שיגרת החיים: ההיזדקקות המתמדת למעשים ולבעיות הקיום היום-יומי. כמו במשל הקצר הבא:

בן מלך שנפל לשביה, כשמביאים אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שהיה אצלו תמיד. (כתר שם טוב. ליקוטי אמרים).

אב חכם יכול ליצור מצב של "שבי מיניאטורי", של דמה-סיטואציה על מכלול מרכיביה: תחושת הריחוק, תחושת המחסור, כאב הגעגועים, אימת הפרידה וכדומה. ברור כי זהו משחק. משחק, שתכליתו להגיע אל אותו אפקט של "הבן השב מהשבי".

כמו במשלים הבאים:

אם הבן תמיד אצל האב, אז אין לאב תענוג. כמו אם יאכל אדם עופות מפוטמים תמיד, אין זה תענוג.

לאפוקי אם פעמים מרחיק עצמו מהאב, ואחר כך מתקרב, אזי יש תענוג גדול. ודי לחכימא. (כתבי קדש).

והנה האב שיש לו בן קטן, ואוהבים זה את זה מאוד. אך אהבת הבן אל האב אינה כמו אהבת האב אל הבן, כי היא אינה אלא מחמת שרגיל עמו ומיטיב עמו.

והנה כשהאב רוצה להשתעשע עם בנו, מראה לו פנים, ואחר כך מסתיר עצמו ממנו ביד או בדבר אחר. ובנו מעביר המכסה. ובזה יש תענוג אל האב, וניתוסף בו אהבה אל הבן. (ליקוטי אמרים).

השימוש בכלי חינוכי זה של הרחקה מדומה, של "משחק המחבואים" בין אב לבנו, יכול להיעשות גם בצורה שונה: אין היעד האב עצמו הנחבא מפני בנו, אלא "אוצר" עלום הממתין לבן שיקחנו.

כמו במשלים הבאים:

המשל מהמלך שהטמין החפץ ומצוה לבנו שיחפשנו, ומסייע לו, באופן שיוכל לגמור בעצמו ושיהיה נקרא על שם הבן. (שפת אמת).

מלך שהניח לבנו אוצרות משונים זה מזה. וכיסו אותם במכסאות זהב ובצורות בהיכלות. וכל אחד מבניו לפי שכלו ישכיל ויבין וימצא. והוא ממש מתיר אסורים לאור גדול, ומאיש לאיש ומאיש לאדם. (דגל מחנה אפרים).

מלך שנאבדה לו אבן טובה מתוך טבעתו. והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות והסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר. ועם כל זה לא רצה המלך לצוות להם שיחפשו את האבן הטובה, רק ציוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבדה, ויחזירה לאביו המלך. הגם שהיה המלך בטוח בכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאוהו יחזירו אותו בשלימות, אף על פי כן לא היה ברצונו שהם יחפשו אותו, כי רצה לזכות את בנו חביבו. וכדי שיקרא המציאה על שמו. ולא עוד אלא שרמז גם כן לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו. כי מתחילה היתה האבדה מדעת המלך מקומה, ועשה הכל רק למען זכות את בנו חביבו, וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל תפארת ושעשועים מבנו, לאמר: "ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפש ולמצוא זולת בנו". (כתר שם טוב).

הרחקה נשלטת ומתוחזקת

אחיזה באמצעי חינוכי חריף שכזה, הרחקה לזמן מהבית, מחייבת מתן הדרכה נאותה לבן הנשלח, ומחייבת לצייד את הבן בציוד המתאים. פעמים ומהלך חינוכי רב-סיכויים נוחל כשלון חרוץ בשל "פרטים טכניים" טריוויאליים, שלא הושם לב אליהם בשל חשיבותם הפחותה לכאורה.

כמו במשל הבא:

בן מלך ששלח אותו אביו למדינה אחרת שאוירה לא טוב. ונתן לו מלבוש שבעת יציאתו לחוץ ילבוש אותו מלבוש, מפני האוירים לא טובים. וסגולת האויר היה שעושה מום בגוף האדם, ובמלבוש נכנס גם כן המום כמו בגוף, וזה צריך שמירה. (דגל מחנה אפרים קונטרס "דברים ששמעתי מפי אדוני אבי זקני").

לא נאמר במשל זה מה היתה מטרת שילוחו של הבן לאותה "מדינה אחרת". ברם, האב צריך להיות מודע לתנאי החיים באותה מדינה, לסכנות שבמעבר לאותה מדינה. אקלים מזיק – בין אם הוא אקלים הרוח המטרולוגית, ובין אם הוא אקלים הרוח התרבותית – יפגע בבן עצמו, יפגע ברברים עימם הוא בא במגע קבוע (כמו הבגדים אותם הוא לובש) ותיפגע כמובן מטרת השליחות.

מוטיב זה בא לידי ביטוי גם במשל הנודע הבא, על נוסחיו הרבים.

בן המלך הנמצא בכפר רחוק מבית המלכות ("עוסק ברפואות בין אנשי הכפרים" על פי נוסח אחד, או "נשבה לשם" על פי נוסח אחר, או שהוא פשוט "נשתלח לשם" על פי נוסח אחר) ובהאריך הזמן (ובנוסח אחר: "ועברו זמני זמנים, בתוחלת ממושכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו. וברוב עתים ושנים") הגיעוהו מכתב מאביו המלך לבל יתייאש שם, ולא ישכח נימוסי המלכות בין זאבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו לביתו אל בית אביו על ידי כמה וכמה טצדקות במלחמה או בשלום וכו'.

ומיד שמח בן המלך שמחה גדולה. אפס שהיה מגילת סתרים, ואי אפשר היה לו לשמוח בגלוי (ובנוסח אחר: "אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם: מה יום מיומים, ושמחה מה זו עושה?")

מה עשה? הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר. והם שמחו ביין שמחה גשמיות, והוא שמח באיגרת אביו. (תולדות יעקב יוסף).

אמנם אין זה המוטיב העיקרי של המשל שלפנינו, אבל גם הוא נלמד מעניינו של המשל: האב המבקש להשיב את בנו אליו צריך לשגר אליו אגרת, צריך לחזק ידיו לבל "יתייאש שם", לבל "ישכח נימוסי המלכות". שלא יעלה לו כאשר עלה (במשל שהובא למעלה) לבן אשר לאחר שהורחק מעל פני אביו, שוב לא רצה לשוב אליו עוד.

הרחקה וקירוב במערכות יחסים נוספות

תחום הדברים שעסקנו בהם עד כה – יחסי הורים ובנים – עניינו נושא אחד מתוך אלה השלושה: "יצר תינוק ואשה" עליהם נאמר ש"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". נתון הוא בינות לשתי מערכות יחסים מורכבות ומרכזיות עד מאוד בחיי אדם: זו שבינו לבין עצמו ("יצר" – המאבק שבתוכו בין יצר טוב ליצר רע), וזו שבינו לבין אשתו ("אשה" – מכלול היחסים שבין בני זוג). בכל אלה יכול אדם לאחוז הן במידה של הרחקה והן במידה של קירוב. בכל אלה נדרש אדם הן לאחיזה בהנהגה של תקיפות ועקשנות ועמידה ללא פשרות על עקרונות וערכים, והן למתינות ולפשרנות ולסובלנות לצד האחר.

נצביע על המגמה המנחה במשנתו של הבעש"ט, היאך לנהוג בכל אחד מתחומים אלה. ברי, כי בצד ההנחייה המרכזית שתוצע באות הנחיות רבות משלימות. אך הצעתן של אלו זוקקת התייחסות נפרדת.

הרחקה–קירוב בין אדם לעצמו

עיקרו של היחס אל ה"יצר" – אל הדחפים המתגלים בתוכו של אדם, הדוחפים אותו אל הרע והלא-מוסרי והלא-צודק. היחס אל הנטיות והסטיות שאדם חושף בקרבו, גם אם הן קלות ובלתי חשובות, מן הנורמות עליהן חונך, ובשונה ובניגוד למערך הערכים עליהם גודל – צריך להיות תקיף ובלתי מתפשר. ההנחה היסודית היא כי ויתור, ולו גם קל, עלול להקנות "זכות ישיבה" ליצר הרע בתוך האדם, ועמדה של כוח שממנה ילך ויגביר השפעתו.

המשל הבא ידגים את העיקרון הזה:

אחד שהפציר מחבירו לקנות ביתו, ולא עלתה לו. עד שקנה בדמים מרובים שיהיה לו מקום בביתו, רק על מסמר אחד. עד שזה היתה סיבה שהוכרח לעקור מביתו לגמרי. (תולדות יעקב יוסף).

רוצה לומר, עיקר המדיניות כלפי ניצני משיכה לרע בתוך האדם צריכה להיות מושתתת על אחיזה ביד חזקה. ובלשונם של חז"ל – "שמאל דוחה". עם זאת, יש גם מקום למדיניות ה"ימין מקרבת". כל ההנחות וההקלות ומתינות היחס אל ה"יצר" תיעשנה על בסיס העמדה העקרונית המוצהרה הזו: אין לו זכות ישיבה בתוכי. החשש שצריך לקנן מפני כל אחיזה של היצר, ולו גם קלה, שתהא ל"סיפוח זוחל", עד כדי השתלטות גורפת. המתינות, הסובלנות, כלפי היצר אינן איפוא ישימות אלא ברמה הטקטית אך לא ברמה האיסטרטגית. אדם – במשנתה המעשית של החסידות – יכול לקרב את היצרים השונים שבתוכו לצורך "העלאת הניצוצות": לתיקונים שונים. כל הקירוב שמקרבים את היצר נועד לשרת את המטרה הסופית, שהיא תיקונו הגמור.

הרחקה–קירוב בין אדם לאשתו

לעומת זאת, במערכת היחסים שבין אדם לאשתו, שם עיקר הדגש הוא על ה"ימין המקרבת", על ההבנה והסובלנות, על הרחקה של "רוח שטות" (כדברי חז"ל על זה המקנא לאשתו) שראשיתה בדמות חשדות באשתו, המשכה בהטלת הגבלות, וסופה המר בעירעור כליל של הבית.

משל אחד יש – והוא אחד יחיד ומיוחד במרחב העצום של המשל בחסידות: במורכבות העלילה שבו, ובנועזות התיאור שבו, ובעומק הכוונות המיוחס לו בספרי חסידות רבים ("והנמשל מובן בכל עניני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה") – המציג באופן חריף ביותר את הסכנות האורבות לפתחה של גישה, שיש בה מסממניה של "שמאל דוחה" שבין בעל ואשתו. זו שהטון השליט בה הוא של בעלתנות עיוורת מצידו של הבעל, של אדנות מתנשאת המניחה לבעליה להמר עם "אדם בליעל, איש און" על צניעותה של אשתו. ועם זאת, להיקלע על נקלה לחשדנות-שוא, שאין אחריה מוצא אלא עריכת מבדקי נאמנות קשים מאוד, על תוצאותיהם הקשות.

משל לסוחר אחד שהיה בים, והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה. אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה, שהיא צנועה בבית סגור ומסוגר. והיה שם גוי עובד עבודה זרה, אדם בליעל, איש און. ותמה על הסוחר שהתפלל בזכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה.

ואמר (הגוי):

"את זו שאתה מפליג בשבחה, אני אפתנה! כי אין לבה שלם עמך כאשר אתה סובר. ואיזה אות אתה מבקש ממני?"

ואמר (הסוחר):

"יש לה טבעת חשוב שמושלת בזה על כל הטבעים ועל כל אלהים אחרים ותאוות רעות ומים הזידונים ומדות רעות. וכל הטבעים נכנעים לפניה לשנות הטבע, מי שיאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. וכל שרים של מעלה נכנעים, וכל הטבע מסור בידם להכניע אותם תחת יד ה'. ואם יביאנו אז אדע".

והסכימו על איזה קנס: שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו המנצח.

והלך אצלה לפתותה, ולא יכול להתקרב אצלה כלל. וחזר ובא אליה כמה פעמים באמרו שיש לו סוד מבעלה, ולא השגיחה עליו.

עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה, בכמה תחבולות שעשה, ועלתה בידו. ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה, ולקח הסחורה ממנו. ובא הבעל בספינה ריקנית אל ביתו. ובשמוע האשה מביאת בעלה, אז קשטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם, וכל זה לא נכנס באזניו. והיתה תמהה עליו, ולא ידעה על מה ולמה זז מחבתה ואהבתה.

ובא עמה לביתה, ולבו בל עמו. וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו. והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה. והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר: "אם תנשק אותי אזי אתן לך!" וכן עשתה בהכרח. ואחר כך תבעה לתשמיש וכו'.

ויהי היום, באה הספינה לחוף הים. וזרקה (האשה עצמה מ-)הספינה וקפצה ליבשה. וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות: אחד, שהאוכל ממנו נעשה מצורע, והשני, האוכל ממנו נתרפא מצרעתו. ולקחה זה בתרמילה. עד שבאה לבית המלך בדמות איש. והוצרך שם לרפואה זו. והיא עשתה הרפואה. ונתנו לה הון רב.

וחזרה לביתה, ומצאה לבעלה, והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו'.

והבעל שמח בלבו על גודל תרעומתה וצניעותה.

וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשו בו שפטים וכו'. (תולדות יעקב יוסף).

עם כל הרצאת הדברים במשל שלפנינו בפשטות שאין למעלה הימנה, כמעט בשויון נפש, אין הקורא יכול שלא להיסחף אל נפתלותה של העלילה המרתקת הזו. בכל אחת מהתמונות הבונות את המחזה, מונפת אצבע מאשימה דוממת אך זקורה וזקופה דיה, כלפי הבעל על יחסו לאשתו. כל אחת מתמונות המחזה הזה מסתיימת באקורד צורם, בשאלה קשה על יחסו של הבעל אל אשתו:

בתמונה הראשונה – אשמתו של הבעל על הנכונות שגילה להתערב על צניעותה של אשתו. מדוע לא חשד הבעל באותו "אדם בליעל, איש און" שהוא זומם דבר רע בהתערבות הזו?

בתמונה השניה – על שמיהר להאמין לאותו אדם, הגם שהחזיק את טבעת אשתו בידו. על המהפך הקוטבי שעבר האיש: מהערצה ללא גבול (הוא מתפלל לפני הבורא שיינצל בזכותה!) ועד חשד מכוער. השאלה הקשה שאמורה להישאל בקטע הזה: מדוע לא "חקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי" (כפי שעשה בסוף הסיפור) מייד?

בתמונה השלישית – על ההתנכרות שלו לחיבה ולריצוי שמרעיפה עליו אשתו. מדוע לא שוחח עימה שיחה ישירה וגלויה על מה שמעיק עליו? דבר שהיה חוסך את כל עוגמת הנפש והצער שיבוא אחר כך!

בתמונה הרביעית – על הנסיון הקשה שהוא מעמיד את אשתו. מדוע הוא "משך" את הנסיון כל כך, הגם שראה את צניעותה של אשתו, עד הבריחה של אשתו מהספינה שכמעט והביאה עליה את הקץ?

בתמונה החמישית – כל עוד חולפות על האשה הרפתקאות מסמרות שיער: היא משוטטת לה באותה יבשה, אוכלת מפירות אילנות מוזרים, נודדת עד לארמון המלך, מצליחה ומתעשרת וכו'. ובמשך כל הזמן הזה אין אנו שומעים בסיפור הד קלוש של צער, דאגה, יסורי מצפון מצידו של הבעל על שבעטיו אבדה אשתו. מדוע לא קפץ אחריה הבעל להצילה מטביעה, מדוע לא חיפש אחריה? – שאלות קשות, וללא מענה.

בתמונה השישית – גם כשהאשה מתרעמת על בעלה על מה שנגרם לה בגללו, אין אתה שומע נימה קלה של חרטה ובקשת סליחה מצידו. נהפוך הוא, הכעס שלה נעם לו – "והבעל שמח בלבו על גודל תרעומתה".

וגם בתמונה האחרונה המסיימת – האיש הרע נענש. באותו הגוי "עשו בו שפטים". ייתכן גם שעשו שפטים בשפחה שסייעה בידו. ומה היה עונשו של הבעל על שהביא את אשתו לאותם מצבים?

וגם שאלת השאלות נותרה בלתי פתורה. זו השאלה הנוגעת להמשכו של הסיפור, להמשך הלא-כתוב, אך המתבקש מעצמו: מה יהא מעתה אופיה של מערכת היחסים שתיכון בין הבעל לאשה, לאור כל מה שעבר עליהם? האם הבעל ישנה את סגנון יחסו כלפי אשתו?

וכשמורם הצעיף הפרוש על סוף הסיפור, וכשנותן הקורא את דעתו על עתידו של אותו זוג, לאחר שרשרת המאורעות מסמרי השיער הללו, צץ ועולה גל של שאלות מרתקות: האם שוב יפליג הבעל בים? האם שוב יתפלל הבעל לכשתפרק סערה בים שינצל בזכות אשתו הצנועה? האם שוב יערוך התערבות מטופשת שכזו? וכך הלאה, שאלות המשחזרות את סדר הסיפור ומעתיקות אותו אל מהדורתו הבאה.

הקורא מצפה ל"סוף טוב" המתייחס לתיאור הזוגיות החדשה שבין הבעל לאשתו לאור כל מה שעבר עליהם. מתבקש היה הנוסח השגור והחבוט המצוי באפילוגים של מעשיות עממיות: "והם חיו באושר ועושר כל ימי חייהם, ולא היה עוד דבר אשר העיב על אושרם". אך מספר המשל אינו מציין זאת.

השאלות כולן נשארות פתוחות. חומר למחשבה. ושמא בכך רצה המספר – להותיר אותנו עם שובל השאלות הללו.