מדרש, פרשת דברים

פרשת דברים

פרשה א

[א]/א

סדר א

פרק א

(א). אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

א.

הלכה: אדם מישראל, מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון?*

כך שנו חכמים (מגילה א, ח): "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון [ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית]. רבן [שמעון בן] גמליאל אומר: אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית".

ומה טעמו של רבן גמליאל שאומר מותר לכתוב ספר תורה יונית? *

כך לימדונו רבותינו*, אמר בר קפרא: דכתיב (בראשית ט, כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם [וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ] – שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת*. לכך התירו שיכתבו בלשון יונית.

לכתוב ספר תורה בכל לשון – יש שאמרו כי שאלה זו מובאת כאן, בהיותה נסמכת על דרשת הכתוב המובאת בתנחומא כאן: "אלה הדברים אשר דבר משה –  ... אמר לו [משה לקדוש ברוך הוא]: שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה, שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו, ואני הולך בשליחותך. לא איש דברים אנכי... בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון – באר את התורה הזאת. הפה שאמר לא איש דברים אנכי, אמר אלה הדברים". ומעתה יש מקום לשאלה: מאחר ונתפרשה התורה בשבעים לשון, האם גם מותר לכותבה בלשונות אלה.

אלא יוונית – יעוין עולת יצחק (ר' יצחק אייזיק ממוהילוב), שקלוב תקס"ג, פרשת דברים, בהסבר (בדיון הלכתי רחב) הלכה זו וזיקתה לפרשה.

כך למדונו רבותינו - לשון זו.../ "כך למדו רבותינו"

= להרחיב דברים

טעמו של רבן גמליאל –  על יחסם של הנשיאים ללשון היוונית.

=להרחיב דברים

יפת... יוונית –  יון, אבי האומה היוונית, הריהו אחד משבעת בניו של יפת נמנה יון, והוא הרביעי שבהם (בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס. בראשית י, ב), ואולם  יון מייצגת ביתר שאת את יפת, לכך לא הותרה – לדעת רבן גמליאל – התורה להיכתב אלא ביוונית ולא בשפתם של בני יפת האחרים.

=להרחיב דברים. תורה שלמה.

אמר הקדוש ברוך הוא: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין, שכן כתיב (משלי טו, ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים [וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ]. ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (שם ג, יג-יח) [אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם]. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ [וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר].

ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך: לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים. ומה הוא שבחן, שהן מרפאין את הלשון. שנאמר (יחזקאל מז, יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה [כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים]. מנין שהיא רפואה של לשון, שנאמר (שם שם, שם) וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

[ועלהו לתרופה] - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: לתרפיון*.

וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו, לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה*. שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה*, שנאמר (שמות לב, טו) [וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם] מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. [וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת].

רבי לוי אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר*, נלמוד ממקומו. הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד, י) [וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי [גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי]. כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים.

מנין, ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה [אל כל ישראל].

אין עץ חיים אלא תורה –

מקראות אחרים בהם מופיע הביטוי עץ חיים או עץ החיים (ויש שאף במקראות שנאמר בהן רק העץ, בצורת יידוע) נדרשים בהקשר לתורה: לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג, כג). "לשמור את דרך – זו דרך ארץ, עץ החיים – מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה..." (תנא דבי אליהו רבה פ"א); והשענו תחת העץ (בראשית יח, ד) – אין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. וכך ראוי לכל אדם, בעת שיבואו אליו אורחים, יישב דעתם בדברי תורה (מדרש אור האפלה. תורה שלמה, בראשית יח, אות סב); ועץ חיים תאוה באה (משלי יג, יב). "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב... מאי תקנתיה? יעסוק בתורה, שנאמר ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה..." (ברכות לב, ב); פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם (משלי יא, ל) –עץ חיים זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד האיך לוקח נפשות שנאמר ולוקח נפשות חכם" (תנחומא בחקותי, ה); "כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה, כב) – אין עץ אלא תורה..." (ספרי, עקב, יא).

ובהקשר לכך יצויין עוד כי שני עמודי העץ עליהם נגלל ספר התורה, ובהם משתמשים להגבהת ספר תורה (כנהוג בקהילות אשכנז), נקראים עצי חיים.

לתרפיון –

שיהש"ר פ"ד, כח: "ועל הנחל יעלה על שפתו... ועלהו לתרופה. מהו לתרופה? אמר רבי יוחנן: לתרפיון, מציץ עליה ותרף מזוניה. רב ושמואל. חד אמר: להתיר פה של מעלן, וחד אמר: להתיר פה של מטן. רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: להתיר פה אלמים, וחד אמר: להתיר פה עקרות".

לועט הימנו – השורש ל.ע.ט במשמע של אופן אכילה מסויים קיים גם בשפות קרובות (וכן הוא בלשון אכדית la-atu, ובערבית משמש שורש זה במובן של לקיקה). ובמקרא הובאה מלה זו בדברי עשיו ליעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כה, ל). הפעל ל.ע.ט בא לרוב בבנין הפעיל (הלעיטני... מלעיטין"), אך לפנינו הוא בא בבנין קל, כפעולה שאדם עושה לעצמו.

באשר למשמעה המסויים של פעולה זו הועלו הצעות שונות אגב פירוש מלה יחידאית זו:

א. טעימה –  "אטעימני כען" (תרגום אונקלוס), "אטעים יתי כדון" (תרגום יונתן).

ב. אכילה –"והטעם: האכילני" (אבן עזרא).

ג. אכילה בהולה בכמות גדולה, ללא לעיסה –  "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה" (רש"י. ומביא ראיה לפירושו זה מן המשנה שבת פכ"ד, מ"א: "כמו ששנינו אין אובסין את הגמל [ולא דורסין] אבל מלעיטין אותו [ואין ממרין את העגלים]"). ודברי המשנה יידונו להלן.

בדברי המשנה בשבת מצויינות איפוא ארבע פעולות שונות של האכלת בעלי חיים, ושונה היא פעולת ההלעטה (של הגמל) מפעולות האביסה, הדריסה וההמריה. שזו מותרת בשבת, והאחרות אסורות. באשר להגדרת כל פעולה ופעולה, הוצעו הצעות שונות, ומכללן נעמוד על הגדרת הלעיטה.

ד. נתינת המאכל בתוך הפה, למקום שניתן עדיין להחזרה אל מחוץ לפה – "מלעיטין – נתינת המאכל לתוך פי האוכל... מלעיטין – למקום שיכולה להחזיר, ממרין – למקום שאינה יכולה להחזיר, ושתיהן מלות עבריות" (רמב"ם, פירוש המשניות שם). אשר לשתי הפעולות האחרות: "אובסין – שלא יאכילנה מזון ימים רבים. דורסין – הפירוש הקרוב אצלי: שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה" (שם שם).

בלשון חכמים (בבא קמא סט, א. ירושלמי מעשר שני כח, ב) מופיע הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות", ובפירושו של מונח =

=

אין מזה ומזה אלא תורה – יעויין במדב"ר פ"כ, יד: " גדר מזה וגדר מזה (במדבר =) – אין אתה יכול לשלוט בהן, שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים". אסת"ר פ"ח, ד: "לדעת מה זה ועל מה זה (אסתר =) - אמרה לו: לך אמור לו: 'מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת. שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו (שמות טו, =),ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים".

מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו – כיוצא בזה, להלן פ"ד, ח: "מה לי למקום אחר, למוד ממקומו".

ב.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן.

רבי פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר:

מוכיח –  זה משה.

אדם – אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם [אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה].

מהו אחרי – אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל להביאן אחרי.

חן ימצא – זה משה, דכתיב (שמות לג, יב) [וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם] וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.

ממחליק לשון – זה בלעם, שהחליק בנבואותיו, וגבה לבם, ונפלו בשיטים.

אדם אלו ישראל –  לפנינו נוסח מקוטע, שאין בו אלא התייחסות לישראל. ואולם הנוסח המלא שולל תואר זה מבני אומות העולם (יבמות סא, א: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. וכן הוא בבבא מציעא קיד, ב. כריתות ו, ב. ועוד).

אכן, כאשר נזכר באותו כתוב בצד המלה אדם  גם מין שאינו אדם, כבהמות – אף בני אומות העולם נקראים אדם, לצורך ההבחנה בין אלה לאלה (יבמות שם. כריתות שם: "מיתיבי ונפש אדם ששה עשר אלף. במדבר לא, מ – משום בהמה [=הנמנית שם בשלל מדין]. אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. יונה ד, יא – משום ובהמה רבה").

ויעוינו דברי רבינו תם, תוס' עבודה זרה, ג, א ד"ה כהנים המעלה מספר הבחנות נוספות באשר לשימוש המלה אדם:

א. "יש לחלק בין אדם (שם תואר השמור רק לישראל) להאדם (בו מכונים גם הנכרים)". ובכך מתפרשים כתובים בהם מופיעה מלה זו ביחס לנכרים (עבודה זרה שם: "מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר (ויקרא יח, ד) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים, לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם - הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".

ב. יש ונעשה שימוש בשם תואר זה גם לנכרים, כאשר מטרת השימוש היא לגנות, שאין אותו נכרי אלא בן אדם בלבד ("לא קשיא מהא דכתיב גבי חירם (יחזקאל כח, ט) ואתה אדם ולא אל ביד מחללך – דאינו אומר כן לקרותו אדם בלשון חשיבות, אלא לגנותו בלשון בזיון ושפלות". ועוד מובאים שם פסוקים נוספים שבהם שימוש המלה אדם אצל הנכרי נועד לגנותו (וכגון "הא דכתיב (תהלים קיח, ו) מה יעשה לי אדם – רוצה לומר: אדם שהוא בזוי").

ג. יש להבחין בין אדם לבן אדם, שכן בשם התואר בן אדם מכונים גם הנכרים (שם שם: "יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות, שנאמר (תהלים קטו, טז) והארץ נתן לבני אדם - אומר ר"ת: דעובדי כוכבים נמי מיקרי בני אדם, שרוצה לומר: בני אדם הראשון").

ועוד העלה רבינו תם (תוספות בבא קמא לח, א, ד"ה אלא האדם), הבחנות נוספות:

ד. יש להבחין בין קודם מתן תורה ולאחריה. בטרם נוצרה ההבחנה הברורה בין האומה הישראלית לעמים בעת מתן תורה נקראים אלה ואלה בשם אדם ("לא פריך [=על כלל זה]  מקראי דתורה דהאדם והבהמה אשר ימצא בשדה (שמות ט) – אך התם הוי קודם מתן תורה")

ה. במקום בו נזכר שם ה', אף הגוים מכונים בשם אדם (תוס' שם: "ואם תאמר: והא עובדי כוכבים נמי קרויים אדם, כדכתיב (תהלים קכד, ב) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. ויש לומר: דבמקום שמזכיר השם, מזכיר עובדי כוכבים בלשון אדם. כלומר, דבר חלש, נולד מאדם").

דבר אחר:

מוכיח אדם אחרי

אמר רבי יהודה בן רבי סימון: מהו אחרי?

אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול, משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר (שמות לב, ל) [...] אַתֶּם חֲטָאתֶם [חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם], להקדוש ברוך הוא אמר (שם שם, יא) [...] לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ [אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה].

מהו למה?

אמר רבי יצחק: בשעה שעשו ישראל את העגל, ביקש הקדוש ברוך הוא לכלות שונאיהן של ישראל*.

אמר לו משה: רבונו של עולם, העגל הזה טוב הוא לסייע לך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה מסייע לי?

אמר לו משה: אם אתה מוריד גשמים, הוא מפריח טללים. אתה מוציא את הרוחות, והוא את הברקים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף אתה טועה בעגל?!

אמר לפניו: רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך.

ולישראל הוא אומר: אתם חטאתם חטאה גדולה.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון:

משל למה הדבר דומה –

למלך שכעס על אשתו*. טְרָפָהּ וְהוֹצִיאָהּ מביתו*.

שמעו בו השושבינים*, הלכו אצל המלך ואמרו לו: הא מרי, כך אדם עושה לאשתו?! מה עשתה לך?

והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו? קדמותיך הוא, תניינותיך הוא!

אף משה, כשהלך אצל הקדוש ברוך הוא, אמר לו: למה ה' יחרה אפך בעמך, לא בניך הם?!

וכשהלך אצל ישראל, אמר להן: עד אימת אתם מכעיסים אותו?! קדמותכון הוא, תניינותכון הוא!

וכן הוא אומר במדבר בערבה מול סוף.

שונאיהן של ישראל – צורת לשון רווחת, כינוים של ישראל בלשון "סגי נהור".

מלך שכעס על אשתו – בדברי חז"ל נזכר פעמים רבות המלך הכועס על אשתו. ויש מקומות שבהם צויינה סיבת הכעס, ומעתה יש מקום דיון אם מוצדקת היא סיבה זו, והאם וכיצד ניתן לפייסו מכעסו, ובאיזו מידה הולם העונש שהוטל על האשה. ויש, כמו לפנינו, שלא נאמר מדוע כעס המלך על אשתו.

=להרחיב דיון.

טרפה והוציאה – משמעו של הפועל ט.ר.ף בהקשר זה של יחסים בין שני צדדים מורה על פעולת דחייה מצידו של האחד כלפי האחר, ובניגוד לפועל ק.ב.ל. ("אם ...יודע אני שהוא מקובל... ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף". ברכות פ"ה מ"ה). הצירוף הלשוני הזה, "טרף והוציא" (או בדומה לו "טרף והלך", דוגמת "בת מלכים שסרחה על אביה, והיו לה בנים וטרפה אותם עליו והלכה לה... כך ישראל היו בציון והקב"ה שרוי ביניהן... וכיון שחטאו טרפה אף היא, השליכה בניה עליו". שמו"ר פ"ל, ח) מורה כי בהמשך לדחייתו של האחר באה פעולה נוספת של הרחקתו מעליו.

שוֹשְבִינִים – מן האכדית. ובאה בצורה ארמית: שושבינא. השושבין הוא דמות/תפקיד המופיעה פעמים רבות במשלי חכמים שעניינם דברי מלכים. לרוב היו אלה שני שושבינים (דוגמת "למה שנים [=לוחות]? ... כנגד שני עדים, כנגד שני שושבינין, כנגד חתן וכלה") כנגד, האחד מצד החתן והשני מצד הכלה ("ביהודה היו מעמידין שני שושבינין, אחד משל בית חתן ואחד משל בית כלה". תוספתא כתובות א, ח). ואלה היו מזוהים בשיוך הזה (דוגמת "בא אצלו שושבינה", להלן פ"ג, יז). השושבינים ליוו את בני הזוג הנישאים מביתם אל חופת נישואיהם. וגם לאחר מכן, המשיכו ללוות את בני הזוג בחייהם המשותפים, כשהם מפעם לפעם מרגיעים את החתן הכועס על אשתו, ולחילופין, מוכיחים את האשה על שהכעיסה במעשיה את בעלה (דוגמת המקרה שלפנינו). ולפעמים מגיע אל החתן הכועס רק השושבין שלה (דוגמת "בא אצלו שושבינה" – כאשר הכלה באה משכבה חברתית נמוכה של עבדים ושפחות, רק השושבין שלה, שהביאה משם, הוא זה שיכול להזכיר למלך את מוצאה הנחות של אשתו).

ג.

דבר אחר:

אלה הדברים אשר דבר משה [אל כל ישראל]

זה שאמר הכתוב (תהלים נ, כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ [אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ].

מהו אלה עשית והחרשתי?

אמר רבי שמואל בר נחמן: [וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ] אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם] (שמות לב, ד) עשיתם במדבר, והחרשתי לכם. למה, שהיה משה מפייס עלי ואומר לי (במדבר יד, יט) סְלַח נָא [לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה], ושמעתי לו.

דמית היות אהיה כמוך - דמיתם את הצורה ליוצרה*, ואת הנטיעה למי שנטעה.

אוכיחך ואערכה לעיניך - תרין אמוראין. חד אמר: אעורר כל לעיניך. וחד אמר: אסדיר כל לעיניך.

אמר להם משה: איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר –

במדבר בערבה מול סוף.

דמיתם את הצורה ליוצרה – יש והדברים הללו באים כתוכחה על הגשמת הבורא (כדרך המדרש שלפנינו), דוגמת "הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב (ישעיה כט, טז) - מדמין צורה ליוצרה נטיעה לנוטעה" (ברא"ר פכ"ד, א. מדרש תהלים יד, ועוד). ויש שהם באים כשבח: "גדול כחן של נביאים, שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בֵּין אולי" (ברא"ר פכ"ז, א. קה"ר פ"ב, כו). ובדומה לכך, "כי שמש ומגן ה' אלהים (תהלים פד, יב)  - חזקיה בר' חייא אמר: אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה. כמה דאת אמר, כי שמש ומגן ה' אלהים. ואמר (יחזקאל מג, ב) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. אלא אין משמיעים לאזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע, ואין מראין לעין אלא מה שהיא יכולה לראות (מדרש תהלים א).

=עוד על משמעות הביטוי – יעוין בנספחות.

ד.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי אחא בן רבי חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים 'שונא מוכיחנו'. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים 'אוהבן ברכן'.

אמר הקדוש ברוך הוא: יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.

שיתבררו – נסמך על לשון הכתוב (סוף ספר דניאל. יב, י) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ, שמשמעו: אימות דברים לאחר תהליך של בדיקה והסרת דברים שאינם לאמיתם. העמדת דברים על בורים (פירוש מצודות שם).

דבר אחר:

אילו אחר הוכיחן, היו אומרים: 'זה מוכיחנו?!'. משה, שכתוב בו (במדבר טז, טו) [וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם] לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי [וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם] - לזה נאה להוכיח את ישראל.

דבר אחר: אילו אחר אומר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה [מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם] (שמות יח, א), היו אומרים: זה אומר עתה ידעתי?! אלא יתרו שהיה יודע, שחזר על כל בתי עבודת כוכבים שבעולם, ולא מצא בהם ממש, ואחר כך בא ונתגייר - לזה נאה לומר עתה ידעתי.

דבר אחר: אילו אחר אומר הֲבֵל הֲבָלִים [אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל] (קהלת א, ב), היו אומרים: 'זה אין לו פרוטה לאכול, והוא אומר הבל הבלים?!' אלא שלמה שכתוב בו (מלכים א י, כז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַם כַּאֲבָנִים [וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב] - לזה נאה לומר הבל הבלים.

דבר אחר: אילו אחר אומר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ [גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף] (קהלת ג, יא), היו אומרים: 'זה לא אכל מאומה מימיו, והוא אומר את הכל עשה יפה בעתו?!' אלא שלמה שכתוב בו (מלכים א ה, ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה [אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר].

מאי ולא יעדרו דבר? אמר רבי חמא בר חנינא: שהיו מביאין לו תרדין בימות החמה וקשואין בימות הגשמים* - לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו.

דבר אחר: אילו אחר אומר וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין [וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ] (דניאל ד, לב), היו אומרים: 'זה לא שלט על שני זבובין מימיו, והוא אומר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין?!' אלא נבוכדנצר שכתוב בו (שם ב, לז-לח) [אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ]. וּבְכָל דִּי דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן [אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא] - לזה נאה לומר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

דבר אחר: אילו אחר אומר הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ [כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא] (דברים לב, ד), היו אומרים: 'זה אינו יודע טיבה של מדת הדין, והוא אומר הצור תמים פעלו?!' אלא משה שכתוב בו (תהלים קג, ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה [לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו] - לזה נאה לומר הצור תמים פעלו.

תרדין בימות החמה וקשואין בימות הגשמים – כיוצא בזה נאמר כי "אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". בעוד שביחס לתרדים צויין סגולת הרפואה שבהם: "תרדין לרפואה" (ברכות מד, ב). "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתו רפואה, אלו הן: כרוב ותרדין..." (שם נז, ב. עבודה זרה כט, א). הרי שביחס לקשואין התקיים דיון. שכן במקור אחד נאמר כי "קשות - מרווחא מעיינא".  ואילו במקור אחר נאמר כי "עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה. אלו הן: ... ויש אומרים אף קשואים. והתני דבי ר' ישמעאל: 'למה נקרא שמן קשואין - שהוא קשה לכל גופו של אדם כחרבות'? לא קשיא: הא ברברבי הא בזוטרי [=יפים. רש"י]" (ברכות נז, ב). ביחס

ו.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי שמואל בר נחמן: אמר הקדוש ברוך הוא: כדבורים* היו בני מתנהגים בעולם, על ידי צדיקים ועל ידי נביאים.

דבר אחר: אלה הדברים –

מה הדבורה הזו, דבשה מתוק ועוקצה מר.

כך הן דברי תורה, כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין*, שנאמר (ויקרא כ, י) [וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ] מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. [וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם] מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת [כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ] (שמות לא, יד). וכל מי שמקיים אותה, זוכה לחיים, שנאמר (שם כ, יב) [כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ] לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ [עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ].

דבר אחר: אלה הדברים –

מה הדבורה הזו, דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים.

כך הן דברי תורה, סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון בשם רבי לוי:

מה הדבורה הזאת, כל מה שהיא מסגלת**, מסגלת לבעליה.

כך, כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים, הם מסגלים לאביהם שבשמים.

הדברים... כדבורים – דרשות רבות מעין זו שלפנינו נסמכות על ההגייה הדומה של קמץ וחולם: דבָרים/דבוֹרים. וכדוגמה (להלן פיסקה יז):

"סב את ההר – הרבה סיבב עשו את הורו".

איפופסין – וכן: איפופיס. איפופסי. גזר דין (ירושלמי ר"ה פ"א: "איפופסי של חיים... נטלו איפופיס שלהן").

מסגלת –  אוספת, אוצרת.

וסם המות לעובדי כוכבים - יעוין מאור עינים פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים הסבר הדברים.

ז.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי תנחומא:

למה הדבר דומה –

אדם שהיה מוכר ארגמן*, והיה מכריז "הרי ארגמן!".

הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר?

אמר לו: לא כלום.

אמר לו: אני שמעתי את קולך שהיית אומר "הרי ארגמן!", ואתה אומר לא כלום?!

אמר לו: מרי, אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום**.

כך, משה לפני הקדוש ברוך הוא שברא את הפה ואת הדיבור, אמר (שם ד, י) [...בִּי אֲדֹנָי] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי [גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי]. אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל].

מוכר ארגמן – הכוונה ל"לשונות של ארגמן" הנזכרים פעמים רבות בדברי חז"ל. יעוין רע"ב בבא מציעא פ"ב מ"א: "לשונות של ארגמן - צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון".

אצלך אינו כלום – הצצתו של המלך, שיש בה נימה של כעס, ודברי ההרגעה של מוכר הארגמן, מוסברים (יעוין להלן, עמ' = בנושא הפורפירה) על רקע המקום המיוחד בו תפס בגד הפורפירא הארגמני בעולמם של מלכים ונתיניהם, ובהתייחס לכך שרק המלך היה רשאי ללבוש בגד שכזה, והוא זה שקיים מונופול על ייצורו.

ח.

דבר אחר:

אמר רבי סימון: כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שישנה התורה, לא היה מבקש להוכיחן על מה שעשו.

אמר רבי סימון:

למה הדבר דומה -

לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת* מושלכת. סבור שהיא אבן טובה, נטל אותה, ונכווה.

לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה, היה סבור בה שהיא גחלת, והיה מתיירא ליגע בה.

אמר לו רבו: טול אותה, אבן טובה היא.

כך אמר משה: בשביל שאמרתי להן [...] שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם] (במדבר כ, י), נטלתי שלי מתחת ידיהן, ועכשיו אני בא להוכיחן?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אל תתיירא.

גחלת... אבן טובה – הנצנוץ של הגחלת עשוי לתעתע ולהידמות לאבן נוצצת או למתכת נוצצת, דוגמת זהב. וכיוצא בזה יעוין שמו"ר פ"א, כו בסיפור אודות המבחן שנערך למשה רבינו בעודו ילד קטן בבית פרעה: "...הוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו... והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת. אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב – יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו ליקח הזהב. ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון".

ט.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

רבנין אמרין: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכן.

מיד חזר וברכן. מנין, שנאמר (להלן פסוקים י-יא) יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם [וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם].

ומנין שכל המקבל תוכחה, זוכה לברכה? שכן שלמה מפרש (משלי כד, כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה, הייתם מתברכין על ידי אחרים.

לעתיד לבא, אני אברך אתכם. שנאמר (תהלים סז, ב) אֶלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ [יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה].

המקבל תוכחה – הגם שבכתוב נאמר ולמוכיחים, והרי זה מכוון לאומר התוכחה (כמבואר במדרש משלי כד: " אם הוכיחו, מביא על עצמו ברכה. שנאמר ולמוכיחים ינעם ולעליהם תבוא ברכת טוב") ולא למקבלה. אכן למדו חכמים מלשון רבים האמור בכתוב ועליהם תבוא... שהכוונה היא למוכיח ולמוכח. יעוין תנחומא משפטים, ו: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב – על המוכיח ועל המתוכח". ונתפרש יותר אצל מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התוכחה פ"א): "אמרו במדרש... מי שהוא מוכיח חבירו שיחזור בו, נוטל ברכות, שנאמר ולמוכיחים ינעם. ואותו המתווכח אם קיבל עליו וחוזר בו, אף הוא מקבל ברכות, שנאמר  ועליהם תבא ברכת טוב. עליו אין כתיב כאן, אלא עליהם – המוכיח והמתווכח".

ובטעם הדבר שמקבל התוכחה ראוי הוא לברכה כתב שם מהר"ל: "וביאור זה, כי המוכיח בשביל שמסלק הרע ומביא הטוב בעולם, ולכך ראוי הוא לברכה. והמקבל תוכחה, בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו, ראוי אל הטוב והוא הברכה".

[ב]

/ב

פרק א

(ט). וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם

(י). יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב

(יא). יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם

(יב). אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם

(יג). הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם

י.

ה' אלהי אבותיכם [יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם]

הלכה: אדם מישראל, שנתמנה חכם או דיין על הציבור, מהו שיהא מותר לו לדון לעצמו?

כך שנו רבותינו (אבות ד, ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד", שנאמר (איוב כג, יג-יד) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ [וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי וְכָהֵנָּה רַבּוֹת עִמּוֹ].

ומהו והוא באחד?

אמר ריש לקיש: שהקדוש ברוך הוא דן וחותם לעצמו.

אמר רבי ראובן: ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא, אמת. ולמה אמת? אמת יש בו שלש אותיות: א' ראשון של אותיות, מ' אמצעית, ת' סופן. לומר: [כֹּה אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת] אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים (ישעיה מד, ו).

רבנין אמרי: בוא וראה, בשעה שנתמנה משה על ישראל, אמר להן: "איני יכול לישא את משאכם לעצמי, אלא מנו לכם דיינים שיהיו דנין אתכם".

שנאמר הבו לכם אנשים.

אמר רבי ברכיה בשם רבי חנינא: צריכין הדיינין שיהא בהן שבע מדות, ואלו הן: חכמים, ונבונים, וידועים. וארבע, כמה שכתוב להלן* (שמות יח, כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם [אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת] - הרי שבע.

ולמה לא נכתבו שבע כאחת? שאם לא נמצאו משבע, מביא מארבע. ואם לא נמצאו מארבע, מביא משלש. ואם לא נמצאו משלש, מביא מאחד. שכך כתיב (משלי לא, י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא [וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ].

להלן – שימוש המלה אינו בדווקא הפניה למקור הנזכר מאוחר יותר, אלא גם לזה הנזכר לפני כן. כמו לפנינו ההפניה היא לכתוב הנאמר בספר שמות.

ואשימם בראשיכם

ואשמם כתיב.

אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להן משה: אם אי אתם נשמעים להם - אשמה תלוי בראשיכם.

למה הדבר דומה –

לנחש הזה שאמר הזנב לראש: עד מתי אתה מתהלך תחלה? אני אלך תחלה!

אמר לו: לך.

הלך ומצא גומא של מים, והשליכו לתוכה. מצא אש, והשליכו לתוכו. מצא קוצים, והשליכו לתוכן.

מי גרם לו? על שהלך הראש אחר הזנב.

כך, כשקטנים נשמעים לגדולים – הם גוזרים לפני המקום, והוא עושה. ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים - נופלים לאחר פניהם.

דבר אחר:

אמר רבי הושעיא:

למה הדבר דומה –

לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה, ונתפחמו ידיה.

אם מקנחת היא אותם בכותל - הכותל מתפחם, וידיה אין מתנקות.

ואם בפסיפס* - הפסיפס מתפחם, וידיה אין מתנקות.

ואם מקנחת היא בשערה - שערה היא מתנאה, וידיה מתנקות.

כך, בשעה שישראל שומעין לגדוליהם ואין גדולים עושים צרכיהם - אשמה תלוי בראשם של גדולים, ואם לאו - תלוי בראשיהן של עצמם.

פסיפס – מן היוונית Psephos, מובנה הבסיסי של המלה היא אבן קטנה מסותתת באופן שנועד להשתבץ עם אבנים אחרות ("אבן פסיפס שיש לה ארבע פיות מארבע רוחותיה", אדר"נ פכ"ח). בהרחבה, כונתה בשם זה המערכת המורכבת מאבנים קטנות בצבעים ובצורות שונות. הפסיפס שימש לרוב כרצפה מהודרת של בתי עשירים ובתים ציבוריים. על רצפת פסיפס ובסמוך לכותל נקי, נערכו החופות בבתי עשירים. במקומות אלה, לכלוך בדמות כתם פחם על הקיר או על הרצפה היה בולט.

שערה היא מתנאה – שיער שחור, לאשה ולגבר, נתפס כסמל יופי ("אותו בן טובים - בעל קומה, ושיניו נאות, ושערו שחור, וחוטמו נאה". תנחומא קרח, ב. ב). של נעורים, ובהקשר של חוסן גופני ונסיבות שבהן נדרש חוסן שכזה. בעוד שנויו של האדם הזקן הוא בשערו הלבן, ובהקשר של חכמה וסביבה חברתית תואמת ["כתוב אחד (דניאל ז, ט) אומר ושער ראשיה כעמר נקא (=צמר לבן), וכתיב (שיר השירים ה, יא) ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב - לא קשיא: כאן בישיבה, כאן במלחמה. דאמר מר: 'אין נאה בישיבה אלא זקן, ואין נאה במלחמה אלא בחור". ילק"ש כתובים תתרסה)].

אמר רבי יצחק: בשעה שישראל נשמעים לגדוליהם, ואין גדוליהן עושים צרכיהן - באותה שעה, יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו [וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם] (ישעיה ג, יד).

וכל כך למה? שמשאוי של צבור קשה, ואין אדם יחיד יכול לישא משאן של ציבור בעצמו.

תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים*, לא היה יכול לשאת משאוי של ציבור לעצמו. מנין, וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא [לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם] (דברים א, ט).

באיזו עת?

רבי יוחנן אמר: בעת יתרו. מניין, שכך כתיב (שמות יח, יח) [נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ] כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ.

רבי חייא אמר: בעת מתאוננים, שנאמר (במדבר יא, יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה [כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי]. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי [אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו] (שם שם, יב).

אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה אמרת (ישעיה מו, ג-ד) [שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל] הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן [הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם. וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט], אתה נאה לך לטעון אותן.

אמר משה לישראל: חייכם, שאני יכול לטעון עשרה כיוצא בכם. ולמה איני יכול לשאת אתכם, שה' אלהיכם הרבה אתכם על גבי דייניכם.

מניין, ממה שקרינן בענין ה' אלהיכם הרבה אתכם.

משה רבן של כל הנביאים – תואר זה: להלן דב"ר פ"ב, א. בצד "רב" באו כינויי יחס אחרים בין משה לבין הנביאים: "אב" – "משה, אב לכל הנביאים" (להלן דב"ר פ"ג, ט. ומכאן נגזרו הכינויים: "אבי סוכו – שהיה אביהם של נביאים שסוכין ברוח הקודש..."; "אבי חוזה", בפיוט "במוצאי יום מנוחה"). "ראש" – "משה, ראש לנביאים" (אסת"ר, הקדמה, י);

יא.

דבר אחר:

ה' אלהיכם הרבה אתכם [והנכם היום ככוכבי השמים לרוב]

זה שאמר הכתוב (תהלים ה, ח) [וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ] אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

אמר רבי אלעאי בן רבי יוסי בן זמרה: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, שיגאול את בניו בשתי אותיות. מניין, שכך כתיב (בראשית טו, יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי [וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל].

כשבא לגאלם, גאלם בשבעים ושתים אותיות. אמר רבי יודן: [אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ] (דברים ד, לד) – מלבוא לקחת לו גוי עד סוף הפסוק, שבעים ושתים אותיות.

רבי אבין אמר: בשמו גאלם, ושמו ע"ב אותיות*.

שתי אותיות –  ד'ן' מתוך שם אדנ'י. יצויין כי שם אדנ'י נאמר לראשונה על ידי אברהם.

שבעים ושתים אותיות –

האסמכתא מהפסוק המובא, המלה חסדך – חסד בגימטריא: שבעים ושתים.

דבר אחר:

אמר רבי אלעאי בשם רבי יוסי בן זמרה: מפני מה לא גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן?

אמר רבי אבא בר כהנא: כך היא דרכן של צדיקים, אומרים מעט ועושין הרבה.

דבר אחר: מפני מה לא גילה אותו להן? שאילו גלה אותו להן היו ישראל אומרים 'כבר אכלנו אותו על שולחנו של פרעה'. תדע לך: תבן לא היו נותנין להן, והיו ישראל אומרים (במדבר יא, ה): זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה [אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים]. לפיכך, לא גילה להן.

דבר אחר:

אמר רבי אלעאי בשם רבי יוסי בן זמרה: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שמגדל בניו ככוכבים. מנין, שנאמר (בראשית טו, ה): [וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ] כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

וכשבא לברכן, ברכן יותר ממה שאמר להם. מהו לרוב - הרבה ארבה.

מהו אומר (תהלים יח, מד-מה) תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי [לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי].

אלא אמר דוד: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי [תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי] (שמואל ב כב, מד) - שלא יהא לי דין אצלן, תפלטני מריבי עם - שלא יהא להם דין אצלי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה אתה יושב לך אצלן?! חייך, כבר מניתי אותך מלך עליהם.

אמר לפניו: הואיל ומנית אותי על בניך, תן להם לב שישמעו לי בניך. שכן כתיב לשמע אזן ישמעו לי.

ועוד אמר דוד תשימני לראש גוים – אמר רבי ברכיה: אם דנת את הגוי, בא הוא ומוסרך לאלוה. ומי הוא? אלהי האלהים, הרואה ואינו נראה.

אמר להן משה לישראל: חייכם, שאני יכול לטעון עשרה כיוצא בכם, ומאה כיוצא בכם. ולמה לא אוכל לבדי שאת אתכם - שה' אלהיכם הרבה אתכם על גבי דייניכם.

יב.

ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי [השמים לרוב]

אמר להן: היום, אתם ככוכבים. אבל לעתיד לבא, לרב - אתם עתידים להיות דומין לרבכן.

כיצד, כתיב כאן (דברים ד, כד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה [הוּא אֵל קַנָּא], וכתיב בישראל לעתיד לבא (ישעיה י, יז) וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה [וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד].

אמר רבי לוי בר חמא: ומה מי שעובד עבודת כוכבים, הרי הוא כמותו, שנאמר (תהלים קטו, ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם [כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם]. מי שעובד להקדוש ברוך הוא, לא כל שכן שיהיה כמותו. ומנין, שכך כתיב (ירמיה יז, ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה [וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ].

דבר אחר: אמר רבי אבא: לעתיד לבא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת*, והם שואלים להם: "מה הלכות חידש הקדוש ברוך הוא היום?"

אמר רבי לוי בר חנינא: ואל תתמה, אף בעולם הזה היתה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (דניאל ג, כה) [עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין - שהיו לפנים מהמלאך, והוא מכבה לפניהם האש.

מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת – לפנינו לא הובאה אסמכתה לדברים. ובבמדב"ר פ"כ, כ (מן תנחומא במדבר פי"ד): "ראתה עינו [=של בלעם] את ישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעתיד לבא, ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן  הוא אומר (ישעיה כג, יח) כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק, ואומר (שם ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן 'מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא'? לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב [ולישראל מה פעל אל]".

יג.

ה' אלהי אבותיכם [יוסף עליכם ככם אלף פעמים]

אמר רבי אליעזר בן יעקב: להביט בברכותיו של משה יש בה מסוף העולם עד סופו. מה כתיב אלף פעמים. אלף פעם אין כתיב כאן, אלא פעמים.

דבר אחר:

יוסף עליכם ככם [אלף פעמים]

אמר רבי אחא: יכולין היו ישראל לומר לו: "רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך", אלא שתקו.

לפיכך, הוא אומר ככם - צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים.

דבר אחר:

למה ברכן בלשון תוספת? שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר.

בנוהג שבעולם –

אדם לוקח מחבירו ליטרא* של בשר, ואמר לו: 'הוסיף לי'.

כמה הוסיף לו, אונקיא*.

אבל הקדוש ברוך הוא, תוספתו יתירה מן העיקר.

כיצד, יצחק היה עיקר לאברהם. ומה שהוסיף לו, יותר מן העיקר. שנאמר (בראשית כה, א-ב) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה [וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ].

יוסף היה עיקר לאמו, בנימין שהיה תוספת. מנין, שנאמר (שם ל, כד) [וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר] יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר. מה כתיב (שם מו, כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל [גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ] - הרי יותר מיוסף.

חזקיה, עיקר מלכותו ארבע עשרה שנה. ומה שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא, יותר מן העיקר. מנין, שנאמר (ישעיה לח, ה) [הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ] הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה על העיקר. לפיכך, ברכן בלשון תוספת.

לוקח מחבירו ליטרא  – מידת נפח ומשקל. מן היוונית Litre (ובלטינית: Libra). שיעורה: 172.8 סמ"ק (רא"ח נאה), 298.6 סמ"ק (חזו"א). הליטרא שימשה כמידה בתחומים שונים (ולאו דווקא בתחום המזון, כהגדרת אבן שושן), דוגמת "כבלים של ליטרין" (להלן פ"ב, יא); "ליטרא של זהב" (להלן בקטע הבא. וכן להלן פ"ד, ח); "דג אחד בעכו... שלש מאות ליטרין" (להלן פ"ז, ו).

אונקיא – מידת משקל. מן הלטינית Uncia, החלק השנים-עשר (מתוך ליטרא). תוספת אונקיא על קניה של ליטרא, הייתה איפוא תוספת של פחות מעשרה אחוז מהדבר הנקנה.

ויברך אתכם

אמר רבי לוי:

למה הדבר דומה –

למלך שאמר לשר הצבא שילך לחלק ללגיונותיו* מליטרא* ליטרא של זהב. הלך ונתן להן מחמשה חמשה זהובים* ומעשרה זהובים.

אמרו לו: המלך אמר לך שתתן לנו מליטרא ליטרא של זהב, ונתת לנו מחמשה חמשה זהובים!

אמר להן: משלי הן. כשיבא המלך הוא יתן לכם משלו.

כך, אמרו לו ישראל: רבינו משה, הקדוש ברוך הוא לא נתן קצבה לברכותינו, ואתה אמרת אלף פעמים! אמר להם: מה שברכתי אתכם, משלי ברכתי. כשיבוא הקדוש ברוך הוא, יברך אתכם כאשר דבר לכם.

לגיונותיו –

ליטרא של זהב – יעוין הערה בקטע הקודם.

חמשה זהובים – הכוונה ככל הנראה לדינרי זהב. שוויו של דינר זהב היה 25 דינרי כסף (המכונים גם "זוזים"), ו-4 דינרי זהב השתוו בשווים למטבע "מנה". משקלו של הדינר היה 4.8 גרם, ומשקל מנה היה קרוב למחצית קילו,  480 גרם (המנה הכיל 100 דינרי כסף). חמישה זהובים היו איפוא שווים מנה ורבע.

יד.

דבר אחר:

ה' אלהיכם הרבה אתכם [והנכם היום ככוכבי השמים לרוב]

למה ברך אותם ככוכבים?

מה הכוכבים הללו, מעלות על גבי מעלות.

כך הן ישראל, מעלות על גבי מעלות.

מה הכוכבים הללו, אין להם לא חקר ולא מנין.

כך ישראל, אין להם לא חקר ולא מנין.

מה הכוכבים, שליטין מסוף העולם ועד סופו.

כך ישראל.

אמר לפניו: רבונו של עולם, למה לא משלת את בניך בחמה ובלבנה, שהם גדולים מכוכבים?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבא. מנין, דכתיב (ישעיה כד, כא-כג) [וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ]. וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה [כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד]. אבל הכוכבים, אין להם בושה לעולם.

מנין, שכן כתיב (יואל ב, כו-כז) [וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם]. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד [וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם].

כוכבים מעלות על גבי מעלות –

לא חקר ולא מנין –

שליטין מסוף העולם ועד סופו –

[ג]/ג

סדר ב

(א). וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים

(ב). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר

(ג). רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה

(ד). וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד

(ה). אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר

טו.

רב לכם סב את ההר הזה

הלכה: אדם מישראל, שהוא זהיר בכיבוד אב ואם, מהו שכרו?

כך שנו רבותינו (משנה פאה א, א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא: כיבוד אב ואם [וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם]".

אמר רבי אבהו: שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול: אי זהו כיבוד אב ואם?

אמר להם:

צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה* באשקלון*.

והיתה אמו חסרת דעת, והיתה מסטרתו בין חביריו*.

ולא היה אומר לה אלא 'דייך, אמי'.

דמה בן נתינה – לפנינו לא נרשם מה טיבו של אותו דמה בן נתינה. אכן במקבילות הסיפור בבבלי נרשם כי היה "עובד כוכבים" (ובירושלמי: "גוי אשקלוני"). ובירושלמי וכן בפסיקתא נאמר עוד כי היה בעל מעמד חברתי נכבד בעירו – "ראש פטרבולי" [=יושב ראש מועצת אבות העיר], כעין ראש עיר. ומעתה, מה שמסופר על אמו ש"היתה מסטרתו בין חבריו" מקבל משמעות נוספת – הדבר התרחש בעת התכנסות מועצת העיר בראשותו. ויעויין עוד בהערה הבאה.

באשקלון – על העיר אשקלון בתקופת חז"ל...

מסטרתו בין חבריו – תיאור מורחב יותר, הן באשר לאופן בו סטרה לו והן באשר לנסיבות בהן התרחשו הדברים, מופיע במקבילות הסיפור. יעויין קידושין לא, א: " פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה". וכן הוא בילק"ש תורה רצז. שם, שם, שסד. ירושלמי פאה פ"א: "דמה בן נתינה ראש פטרבולי היה. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי שלו, ונפל קורדקן שלה מידה, והושיט לה שלא תצטער".

אמרו רבותינו: פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן, שהיה דר באשקלון. ופסקו עמו באלף זהובים*.

נכנס, ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה. והיה ישן, ולא בקש לצערו, ויצא לחוץ ריקם.

כיון שלא הוציאה, כסבורין שמבקש מהן יותר, והעלו דמיה עשרת אלפים זהובים. כשניעור אביו משנתו, נכנס והוציאה להן.

בקשו ליתן לו עשרת אלפים זהובים.

אמר להם: חס לי, איני נהנה משכר אבותי. אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם אלף זהובים, כך אני נוטל מכם

ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא?

אמרו רבותינו: באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה, ומכרה יותר מעשרת אלפים זהובים.

ראה כמה גדול כבוד אב ואם*.

אלף זהובים – הכוונה ככל הנראה לדינרי זהב. שוויו של דינר זהב היה 25 דינרי כסף (המכונים גם "זוזים"), ו-4 דינרי זהב השתוו בשווים למטבע "מנה". משקלו של הדינר היה 4.8 גרם, ומשקל מנה היה קרוב למחצית קילו,  480 גרם (המנה הכיל 100 דינרי כסף). אלף זהובים השתוו איפוא ל-250 מנה, כשווים של 125 קילו כסף.

כמה גדול כבוד אב ואם – לכך הובאו שני סיפורים אודות כיבוד הורים של דמה בן נתינה, האחד עוסק בכיבוד אם והשני עוסק בכיבוד אב. וראוי לציין כי מוצאים אנו שאצל הנכרים גדול כיבוד אם מכיבוד אב. יעויין

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני.

כיצד, אמר רבן שמעון בן גמליאל: הייתי משמש את אבי בכלים* צואים, וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן. אבל עשו לא היה עושה כן. אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו, הן מעולים.

תדע לך, בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שבירך אותו, מה עשתה רבקה שהיתה אוהבת את יעקב בנה, נתנה לו מטעמים ואמרה לו: לך אצל אביך וטול הברכות, עד שלא יטול אותן אחיך.

באותה שעה אמר לה יעקב: אמי, אין את יודעת שעֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כז, יא) שלא ירגיש אבי שאיני עשו, ואני מתבייש בפניו. מנין, שנאמר (שם שם, יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי [וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה].

אמרה לו: בני, אביך עיניו כהות, ואני מלבשת אותך אותן כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך. ואתה נכנס אצלו, והוא אוחז בידך, וסבור בך שאתה עשו, ומברך אותך. ומנין, שנאמר (שם שם, טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו [בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת], שבהן היה למוד לשמש את אביו. שנאמר (שם שם, שם) וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב [בְּנָהּ הַקָּטָן].

לפיכך, כשנכנס יעקב אצלו, מה יצחק אומר לו (שם שם, כב) [...]הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. ברך אותו, ויצא לו.

ובא עשו ונכנס אצל אביו. אמר לו (שם שם, לב): [מִי אָתָּה] - מסיח עמי בלב (נוסח אחר: בקול) גדול?

אמר לו (שם שם, שם): אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.

כיון ששמע את קולו, ידע שעשו הוא. אמר לו (שם שם, לה): בני, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר: בא וראה מה עשה לי התם הזה,שכתוב בו (שם כה, כז) ויעקב איש תם יושב אהלים - לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי, [הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה] (שם כז, לו).

הא למדת, שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו.

אמר רבי יודן: כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה, הראהו הקדוש ברוך הוא למשה אותו הר שהאבות קבורים בו*.

אמר לו: משה, אמור להם לישראל 'אין אתם יכולין להזדווג* לו. עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו* שקבורין בהר הזה'.

מנין, ממה שקרינו בענין רב לכם סב את ההר הזה.

כלים – מלה זו משמשת לרוב בלשון חכמים במשמעות: בגדים, והריהו במשמעותה זו מכלל לשון חכמים ולא לשון מקרא (בכתוב לא יהיה כלי גבר על אשה, דברים כב, ה, התפרשה תיבת כלי במובן של כלי נשק, או חפץ אופייני לגבר. יעוין שם תרגום אונקלוס: כלי נשק. תרגום יונתן: חפצי מצוה כציצית ותפילין. אכן יש שפירשוהו כמתייחס לבגד גברי. יעוין ילק"ש תורה תתקל). השימוש הרגיל של "כלים" בלשון חכמים מתייחס לבגדים, וכך הוא בכל חמשת המופעים לפנינו בדברים רבה: פ"א טו: "הייתי משמש את אבי בכלים צואים...ולובש כלים נאים"; פ"ב, ב: "כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן"; פ"ו, ג: "אם לבשת כלים חדשים, המצות מלוות אותך"; פ"ט, ה: "כל הבריות מטפלים בכלים מעשה בשר ודם, ארון מטה ותכריכין אבל אתה בתכריכי מעשה שמים ארון מעשה שמים מטה מעשה שמים"; פ"י, א: "הקינקל כמה כלים ניתנין עליו, ואת נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנין" (רש"י שבת יח, א: "מוגמר - לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים, שיהא ריחן נודף").

הר שהאבות קבורים בו – התייחסות זו למערת המכפלה, על שם מיקומה במקום הררי ("אין חברון נתונה אלא בהר". ברא"ר פפ"ד, יג)

להזדווג – מובנו הקבוע של פועל זה הוא: להילחם. וכך הוא שימושו להלן פיסקה טז ופיסקה כב

שכיבד את אלו – מלבד כיבוד אביו יצחק, כמבואר לפנינו, ביאר עשו את אברהם אבי אביו, עד לפטירתו. שכן רק ביום שנפטר אברהם אבינו, יצא עשו לתרבות רעה ("שלא מרד עשו בימיו... אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו... חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום...". בבא בתרא טז, א).

טז.

דבר אחר:

רב לכם סב את ההר הזה

זה שאמר הכתוב (תהלים ס, יא) מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר [מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם]

מי יובילני עיר מצור - זו רומי.

ולמה דוד קורא אותה מצור - עיר שמצירה ומבצרה לישראל.

דבר אחר: עיר מצור - שמבוצרת מכל מקום, שאין אדם יכול לכבוש אותה.

דבר אחר: עיר מצור - עיר שהכל מבצרין אותה.

אמר רבי יוחנן: היה דוד מתאוה ואומר: מי יובילני עיר מצור - מי יתן שאפרע ממנה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, ויכול אתה לה?

אמר לפניו: רבונו של עולם, מי נחני עד אדום - אמר לפניו: מי שכבר השליטני על אדום, הוא משליט אותי אף על זו סגיאין.

ומנין ששלט דוד על אדום, שנאמר (שמואל ב ח, יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים [בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ].

מהו נציבים? רבי סימון אמר: קסטרס*, רבנן אמרי: אדריאנטין*.

אמר רבי יהודה בר סימון: אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, יודע אני שידיך חדות וחרוצות,* ואני מבקש לרדות את עולמי בהם.

דבר אחר: דוד, אני צריך לה לדורות. וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן, ואמרתי לו רב לכם – רב יצוה לתלמידיו סב את ההר הזה.

קסטרס –

אדריאנטין – אנדרטה. מן היוונית. פסל בדמות המלך או השליט, שיש העובדים אותו כעבודה זרה. לרוב, התנשאה האנדרטה לגובה, מעבר לגובהו של אדם רגיל. ואשר על כן המלה נציבים מתפרשת יפה בהקשר לאנדרטות. חלק מהנוכחות השלטונית הייתה הצבתן של אנדרטאותיו במחוזות הנשלטים על ידו.

=

חדות וחרוצות – צורת לשון יחידאית. ומובנו של הביטוי הוסבר באופנים שונים. יְכוֹלוֹת – "יכולת בידך" (מתנות כהונה); מוּשְׁלָמוּת –"יהודה הוא שלימות המעשים כידוע דדוד המלך עליו השלום מורה שלימות, וכמו שאמרו במדרש ידיך חדות וחרוצות" (קומץ המנחה ב, אות מח. ר' צדוק הכהן מלובלין).

יז.

דבר אחר:

רב לכם סב [את ההר הזה]

זה שאמר הכתוב (תהלים לז, ז) דּוֹם לַיהֹוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ [אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת].

מהו והתחולל לו - צפה להקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר (שם מב, ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי [וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו].

דבר אחר: והתחולל לו - אמר רבי תחליפא דקסרין*: מהו והתחולל לו - אם באו עליך יסורין, קבל אותן בחילה.

אל תתחר במצליח דרכו - זה עשו, שכתב בו (ירמיה יב, א) [צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ] מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה [שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד].

באיש עושה מזמות - זה עשו, שדן את בני אדם בערמה. כיצד –

הדיין הזה של מלכות דן את הרוצח.

והוא אומר: 'למה הרגת?'

והוא אומר: 'לא הרגתיו'.

והוא שואל אותו ואומר: 'ובמה הרגתו, בסייף או ברומח או בסכין**?'

רבי תחליפא דקסרין –

סייף, רומח, סכין –

דבר אחר:

דום לה' והתחולל לו

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים, היו שם ששים רבוא של מזיקין, והיו עומדים על פתחו של היכל לפגוע בהם. כיון שראו את השכינה רואה ושותקת, מנין, שכתיב (איכה ב, ג) [גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל] הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב [וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב], אף הם נתנו מקום.

אמר רבי יהודה בר סימון: ראה אותו מחריב את ביתו ושותק לו, ואתם מבקשין להזדווג לו?! עד עכשיו מתבקש לו שכר כיבוד אבותיו.

ששים רבוא של מזיקין –

רב לכם סב

מהו סב את ההר?

אמר רבי חנינא: הרבה סיבב עשו את הורו* זה, זה אביו שהיה זקוק לו להאכילו, מנין, וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו [וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב] (בראשית כה, כח).

ההר... הורו – בדרשות רבות נתפרשו מקראות שבהן נאמר הר בצירופיו השונים, כמתייחסים להורים. דוגמת ברא"ר פס"ח, ב: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא, א) - אשא עיני אל ההורים".

אמר רבי שמואל בר רבי גדליה: אמר הקדוש ברוך הוא: גמולות אני פורע. בשעה שנתן יעקב דורון לעשו, מה עשו אמר לו (שם לג, ט) [...] יֶשׁ לִי רָב [אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ], לא תצטער.

אמר הקדוש ברוך הוא: בלשון הזה כבדו, בלשון הזה* אני אומר לו פנו מלפניו - רב לכם סב.

בלשון הזה... בלשון הזה – צורה זו מופיעה בהקשרים שונים. יעוין לעיל פ"ט, ו: "בהן קילסתיך... ובהן אתה גוזר עלי". יעוין פסידר"כ ב, ד: "בלשון זה הושפל, ובלשון זה הוגבה".

יח.

דבר אחר:

מהו רב לכם?

אמר רבי אחא: נוגעין אתם בו, בשלכם אתם נוגעים.

כיצד, ברכה אחת ברכו אביו וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה [וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ] (בראשית כז, מ). וליעקב בירך עשר ברכות, מנין, שכן כתיב (שם שם, כח-כט) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם [וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ].

אם בטילה היא ברכתו, אף עשר שלכם בטלות.

רב לכם סב.

יט.

אמר רבי ברכיה: כשנכנס עשו אצל אביו, וראה שנטל יעקב את הברכות, אמר לו: 'לא הנחת לי אפילו ברכה אחת?!', שנאמר (שם שם, לו) [וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר] הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

אמר לו יצחק: אפילו אני מברכך, לו אני מברך. לא כך אמרתי לו (שם שם, כט) [יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ [וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ] – העבד וכל מה שיש לו, לא של אדוניו הם?!

מהו פנו לכם צפונה?

אמר רבי חייא: אמר להם: אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם, אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.

הוי, פנו לכם צפונה.

אמר רבי יהודה בר שלום: אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אביו מברכו על חרבך תחיה, ואתה מסכים עמו ואומר לנו 'הצפינו עצמכם מפניו', ולהיכן נברח?

אמר להן: אם ראיתם שמזדווג לכם, ברחו לתורה. ואין צפונה אלא תורה, שנאמר (משלי ב, ו-ז) [כִּי יְהֹוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה]. יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה [מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם].

דבר אחר: מהו צפונה? אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא: המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא, ויקיים מָה רַב טוּבְךָ [אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם] (תהלים לא, כ).

הצפינו עצמכם... להיכן נברח –

על העצה לברוח מפני הגזירה...

כ.

ואת העם צו לאמר [אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם]

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא לכם בלבד אני מצוה, אלא אף אתם צוו לבניכם.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אף אתה צוה לראשי הדורות שיהיו נוהגין בו בכבוד.

הוי, ואת העם צו לאמר.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כשעמד עשו עם יעקב, אמר לו עשו: יעקב אחי, נהלך שנינו בעולם הזה כאחת.

[(בראשית לג, יב): [וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ].

אמר לו יעקב (שם שם, יג-יד): [... אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן]. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ [וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה].

מהו יעבר נא - טול עולמך תחלה.

מהו אתנהלה לאטי לרגל המלאכה [אשר לפני ולרגל הילדים] - אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד חנניה מישאל ועזריה, שכתוב בהן (דניאל א, ד) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם [וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלְמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים].

דבר אחר: אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד מלך המשיח, שכתוב בו (ישעיה ט, ה) כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ [בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם].

עד אשר אבוא אל אדוני שעירה - אמר רבי שמואל בר נחמן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו* שעמד יעקב עם עשו בשעיר. ומהו שעירה? אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד שופטים ומושיעים להפרע מאותו האיש. מנין, שנאמר (עובדיה א, כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים [בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה].

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עד מתי משועבדים אנו בידו?

אמר להם עד שיבא אותו היום שכתוב בו (במדבר כד, יז-יח) [אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב] דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל [וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל] – כשיצא כוכב מיעקב, וישרוף קשו של עשו. מנין, שנאמר (עובדיה א, יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה [וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר].

אמר הקדוש ברוך הוא: אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון [בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה].

חזרנו על כל המקרא ולא מצינו.. – צורה זו מופיעה פעמים רבות, ובכל מקום שנאמר בו "חזרנו על כל המקרא" בא המשכו "ולא מצינו...". וסוג לימוד זה של "חזרנו על כל המקרא" מכוון לקריאה בתורה, ולאחריה בנביאים, ולאחריה בכתובים. כדרך הלימוד שהייתה נהוגה בזמנם, וכדרך הקריאה בבית הכנסת בשבתות ובמועדים: קוראים בתורה, מפטירים בנביאים, ודורשים בכתובים. ואין כאן מקום להרחבת דברים.

[ד]/ד

סדר ג

פרק ב

(לא). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ

(לב). וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה

כא.

ויאמר ה' [אלי] ראה החלותי [תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו]

הלכה: אדם מישראל, שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו, והיו בידיו מעות או דבר אחר, היאך צריך לעשות?

כך שנו חכמים (שבת כד, א): "מי שהחשיך לו [בדרך], נותן כיסו לנכרי".

ולמה מותר לו שיתן אותו לנכרי? אמר רבי לוי: כשנצטוו בני נח, לא נצטוו אלא על שבעה דברים, ואין השבת מהן. לפיכך, התירו שיתן אותו לנכרי.

ואמר רבי יוסי בר חנינא: עובד כוכבים ששמר את השבת, עד שלא קבל עליו את המילה - חייב מיתה. ולמה, שלא נצטוו עליה.

ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

בנוהג שבעולם –

מלך ומטרונה* יושבין ומסיחין זה עם זה*.

מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חייב מיתה?!

כך, השבת הזו בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות לא, יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ]. לפיכך, כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול*, חייב מיתה.

רבנן אמרי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לפי שלא נצטוו עובד כוכבים על השבת, תאמר: אם הם עושים אותה, אתה נושא להם פנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מן הדבר הזה אתה מתיירא?! חייך, אפילו הם עושים כל מצות שבתורה, אני מפילן בפניכם.

מנין, ממה שקרינן בענין ראה החלותי תת לפניך.

מלך ומטרונה –  ה"מטרונה" נזכרת פעמים רבות בדברי חכמים (לפנינו בדברים רבה עוד שש פעמים: פ"ב, ד. פ"ג, ז. שם, י. שם, יא. פ"ו, יב. פ"ט, ז).

=

יושבין ומסיחין זה עם זה – לפנינו המלך והמלכה משוחחים זה עם זה, והרי זו שעה של ייחוד וקירבת נפש ביניהם. ואילו במקבילות המתארות את הקשר הקרוב בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, באים תיאורים דומים אך שונים. בהתאם לכך, שונה היא מידת עזותו של זה המפריד ביניהם: "מלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו, העובר ביניהם – חייב" (שמו"ר פכ"ה, יא). שאין העובר ביניהם נענש על שהפריע לשיחתם, אלא על עצם המעבר ביניהם. והחמור מכל הוא זה המפריע להם בשעת קירבת גוף: "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה, בשעה שנזקקין זה לז?!" (ילק"ש תורה תשעא).

לחילופין, הושבתו של אדם במושב הנמצא בין כסאו של המלך לזה של המלכה, בשעת הסעודה, הריהי מחווה של חשיבות (בהיותה יוצאת דופן). יעויין ברכות מה, א אודות שמעון בן שטח: "אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה, אותביה בין דידיה לדידה. אמר ליה: חזית כמה יקרא עבדינא לך...".

בנימין היושב לצד יוסף...

קבל עליו למול – דיון בגדרו ההלכתי של הבא להתגייר

כב.

דבר אחר:

ראה החלותי [תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו]

זה שאמר הכתוב (תהלים קמט, ז-ט) [לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים]. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים [וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ].

ומהו מלכיהם? אמר רבי תנחומא: אלו הם מלכי עובדי כוכבים.

ונכבדיהם בכבלי ברזל - אלו שריהם של מעלה. שאין הקדוש ברוך הוא פורע מאומה, עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקדוש ברוך הוא בים, עד ששקע לשרן תחלה.

מנא לן? אמרי רבנן: [אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם] (שמות טו, א). סוסים ורוכביהם אין כתיב כאן, אלא סוס ורוכבו - זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם, והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר.

מנין? אמר רבי יצחק: דכתיב (שם יד, י) [וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם] וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה]. והנה מצרים נוסע אחריהם - זה השר שלהן.

הוי, לאסור מלכיהם בזיקים [ונכבדיהם בכבלי ברזל].

ואף סיחון ועוג, כשבקשו להזדווג עם ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ראה שהפלתי שר שלהן.

שנאמר, ראה החלותי תת לפניך.

להזדווג – מובנו הקבוע של פועל זה בדב"ר הוא: להילחם. וכך הוא שימושו בדברים רבה: "כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה... אין אתם יכולין להזדווג לו". לעיל פ"א, טו; "וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן, ואמרתי לו (דברים א, =) רב לכם... אל תתגרו בם". שם, שם, טז; "ואף סיחון ועוג כשבקשו להזדווג עם ישראל, אמר הקב"ה למשה: ראה שהפלתי שר שלהן. שנאמר (דברים א, לא-לב) ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש... ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה". שם שם, כב;

כג.

דבר אחר:

ראה החלותי

זה שאמר הכתוב (משלי יג, יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב [וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה].

אמר רבי עזריה: מדבר בישועה העומדת לבא. כיצד, כשהנביא אומר לישראל (חגי ב, ו-ז) [כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת] עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ [וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת], הן אומרים: תוחלת ממושכה מחלה לב.

כיון שאמר להם (ישעיה סב, יא) [הִנֵּה יְהֹוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן] הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא [הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו], אמרו: עץ חיים תאוה באה.

דבר אחר: תוחלת ממושכה - זה פרעה, שהיה משה הולך ובא ומביא עליו מכות, ועל כל מכה ומכה היו ישראל סבורין שמשלחן.

ועץ חיים תאוה באה - זה מלחמות סיחון ועוג. שאמר לו הקדוש ברוך הוא מיד ראה החלותי תת לפניך.

דבר אחר:

מהו ראה החלותי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, ראה שהפלתי שר שלהן.

אמר רבי אבא בר כהנא:

כמלך שאוסר שונאו של בנו לפניו.

ואומר לו: עשה בו כל מה שאתה מבקש.

כד.

דבר אחר:

ראה החלותי

אמר רבי שמואל בר נחמן: כיון שיצאו ישראל ממצרים, ועשה להם הקדוש ברוך הוא כל הנסים הללו, נפל אימתן על כל אומות העולם. שנאמר (שמות טו, טו-טז) [אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד [בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ].

וכיון שבאו לעשות מלחמה עם סיחון ועוג, היו האמוריים שואלים אלו לאלו: בחייך, אומה זו שהיא מבקשת לעשות עמנו מלחמה, גבורים הם או לא? כמה אומות הן?

והן אומרים: בני שלש אומות הן.

אמר סיחון ועוג: וכל האומה הזו של בני אדם, בני שלש אומות הן.

אמרו: נזיין עצמינו, ונצא עליהם, ואנו הורגין אותם.

מנין, ויצא סיחון לקראתנו.

פרק ג

(ב). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן

באו משה וישראל לתחומה של אדרעי*, אמר להן משה: נחנה כאן, ואנו נכנסין בשחרית.

באו ליכנס לאדרעי, ועדיין לא היתה העין רואה. תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה, ורגליו מגיעות לארץ.

אמר משה: איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו אלו בלילה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, זה שאתה רואה, הוא עוג.

אמר רבי יוחנן: אורך רגליו שמונה עשר אמות*.

אותה שעה נתיירא משה. אמר הקדוש ברוך הוא: אל תתיירא, שאני מפילו לפניך.

מנין, ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו [כי בידך נתתי אותו].

עוג היה תולש הר, וזורק על ישראל. ומשה היה נוטל צרור*, ומזכיר עליו שם המפורש, וסמכו.

ישראל אומרים: 'ארורות הידים, שכך זורקות'. ואמוריים אומרים: 'ברוכות הידים, שכך סומכות'.

תחומה של אדרעי –

אורך רגליו שמונה עשר אמות –

צרור –

כה.

דבר אחר:

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן, אלא כי בידך נתתי אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא: כבר פסקתי דינו מימות אברהם.

כיצד, בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג-יד) וַיָּבֹא הַפָּלִיט [וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן].

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: פליט היה שמו, ולמה נקרא שמו עוג - שבא ומצא את אברהם עסוק במצות בעוגות הפסח. ולא בא לשם שמים, אלא לשם נויה של שרה. אמר בלבו 'הריני מבשר אותו, והגדוד הורגו, ונוטל אני את שרה אשתו'.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע, כך אמרת? חייך, שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים. ומה שחשבת בלבך 'הריני הורג אברהם, ונוטל את שרה' - ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול.

דבר אחר: כי בידך נתתי אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא כי בידך נתתי אותו.

כבר פסקתי את דינו מימות יצחק.

כיצד, בשעה שמל אברהם את יצחק בנו עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען, שנאמר (שם כא, ח) [וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל] וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל [בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק]. מהו גדול - שכל גדולים היו שם.

אף עוג היה שם באותה שעה. אמרו לו לעוג: לא כך היית אומר 'אברהם פרדה עקרה הוא, ואינו מוליד'?

כיון שראה את יצחק אמר: מהו זה, אין זה כלום. באצבעי אני הורגו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אמרת?! על מנת שתראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם אותו האיש עתיד ליפול.

דבר אחר: כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא נתתי.

כבר פסקתי את דינו מימות יעקב.

כיצד, בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר (בראשית מז, ז) [וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה] וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, היה עוג יושב שם באותה שעה.

אמר לו פרעה לעוג: לא כך היית אומר 'אברהם פרדה עקרה הוא, ואינו מוליד'? הרי בן בנו, ושבעים נפש מירכו.

אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע, מה אתה מכניס עין רעה בבני? תימס עינו של אותו האיש. עתיד אותו האיש ליפול בידן.

הרי, כי בידך נתתי אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשם שבעולם הזה היו אומות העולם שומעים שמעכם, ומתיראין ומתפחדין מכם, כך לעתיד לבא, שנאמר (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

פרשת דברים

פרשה א

[א]/א

סדר א

פרק א

(א). אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

א.

הלכה: אדם מישראל, מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון?*

כך שנו חכמים (מגילה א, ח): "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון [ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית]. רבן [שמעון בן] גמליאל אומר: אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית".

ומה טעמו של רבן גמליאל שאומר מותר לכתוב ספר תורה יונית? *

כך לימדונו רבותינו*, אמר בר קפרא: דכתיב (בראשית ט, כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם [וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ] – שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת*. לכך התירו שיכתבו בלשון יונית.

לכתוב ספר תורה בכל לשון – יש שאמרו כי שאלה זו מובאת כאן, בהיותה נסמכת על דרשת הכתוב המובאת בתנחומא כאן: "אלה הדברים אשר דבר משה –  ... אמר לו [משה לקדוש ברוך הוא]: שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה, שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו, ואני הולך בשליחותך. לא איש דברים אנכי... בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון – באר את התורה הזאת. הפה שאמר לא איש דברים אנכי, אמר אלה הדברים". ומעתה יש מקום לשאלה: מאחר ונתפרשה התורה בשבעים לשון, האם גם מותר לכותבה בלשונות אלה.

אלא יוונית – יעוין עולת יצחק (ר' יצחק אייזיק ממוהילוב), שקלוב תקס"ג, פרשת דברים, בהסבר (בדיון הלכתי רחב) הלכה זו וזיקתה לפרשה.

כך למדונו רבותינו - לשון זו.../ "כך למדו רבותינו"

= להרחיב דברים

טעמו של רבן גמליאל –  על יחסם של הנשיאים ללשון היוונית.

=להרחיב דברים

יפת... יוונית –  יון, אבי האומה היוונית, הריהו אחד משבעת בניו של יפת נמנה יון, והוא הרביעי שבהם (בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס. בראשית י, ב), ואולם  יון מייצגת ביתר שאת את יפת, לכך לא הותרה – לדעת רבן גמליאל – התורה להיכתב אלא ביוונית ולא בשפתם של בני יפת האחרים.

=להרחיב דברים. תורה שלמה.

אמר הקדוש ברוך הוא: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין, שכן כתיב (משלי טו, ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים [וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ]. ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (שם ג, יג-יח) [אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם]. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ [וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר].

ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך: לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים. ומה הוא שבחן, שהן מרפאין את הלשון. שנאמר (יחזקאל מז, יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה [כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים]. מנין שהיא רפואה של לשון, שנאמר (שם שם, שם) וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

[ועלהו לתרופה] - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: לתרפיון*.

וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו, לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה*. שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה*, שנאמר (שמות לב, טו) [וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם] מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. [וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת].

רבי לוי אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר*, נלמוד ממקומו. הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד, י) [וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי [גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי]. כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים.

מנין, ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה [אל כל ישראל].

אין עץ חיים אלא תורה –

מקראות אחרים בהם מופיע הביטוי עץ חיים או עץ החיים (ויש שאף במקראות שנאמר בהן רק העץ, בצורת יידוע) נדרשים בהקשר לתורה: לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג, כג). "לשמור את דרך – זו דרך ארץ, עץ החיים – מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה..." (תנא דבי אליהו רבה פ"א); והשענו תחת העץ (בראשית יח, ד) – אין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. וכך ראוי לכל אדם, בעת שיבואו אליו אורחים, יישב דעתם בדברי תורה (מדרש אור האפלה. תורה שלמה, בראשית יח, אות סב); ועץ חיים תאוה באה (משלי יג, יב). "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב... מאי תקנתיה? יעסוק בתורה, שנאמר ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה..." (ברכות לב, ב); פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם (משלי יא, ל) –עץ חיים זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד האיך לוקח נפשות שנאמר ולוקח נפשות חכם" (תנחומא בחקותי, ה); "כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה, כב) – אין עץ אלא תורה..." (ספרי, עקב, יא).

ובהקשר לכך יצויין עוד כי שני עמודי העץ עליהם נגלל ספר התורה, ובהם משתמשים להגבהת ספר תורה (כנהוג בקהילות אשכנז), נקראים עצי חיים.

לתרפיון –

שיהש"ר פ"ד, כח: "ועל הנחל יעלה על שפתו... ועלהו לתרופה. מהו לתרופה? אמר רבי יוחנן: לתרפיון, מציץ עליה ותרף מזוניה. רב ושמואל. חד אמר: להתיר פה של מעלן, וחד אמר: להתיר פה של מטן. רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: להתיר פה אלמים, וחד אמר: להתיר פה עקרות".

לועט הימנו – השורש ל.ע.ט במשמע של אופן אכילה מסויים קיים גם בשפות קרובות (וכן הוא בלשון אכדית la-atu, ובערבית משמש שורש זה במובן של לקיקה). ובמקרא הובאה מלה זו בדברי עשיו ליעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כה, ל). הפעל ל.ע.ט בא לרוב בבנין הפעיל (הלעיטני... מלעיטין"), אך לפנינו הוא בא בבנין קל, כפעולה שאדם עושה לעצמו.

באשר למשמעה המסויים של פעולה זו הועלו הצעות שונות אגב פירוש מלה יחידאית זו:

א. טעימה –  "אטעימני כען" (תרגום אונקלוס), "אטעים יתי כדון" (תרגום יונתן).

ב. אכילה –"והטעם: האכילני" (אבן עזרא).

ג. אכילה בהולה בכמות גדולה, ללא לעיסה –  "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה" (רש"י. ומביא ראיה לפירושו זה מן המשנה שבת פכ"ד, מ"א: "כמו ששנינו אין אובסין את הגמל [ולא דורסין] אבל מלעיטין אותו [ואין ממרין את העגלים]"). ודברי המשנה יידונו להלן.

בדברי המשנה בשבת מצויינות איפוא ארבע פעולות שונות של האכלת בעלי חיים, ושונה היא פעולת ההלעטה (של הגמל) מפעולות האביסה, הדריסה וההמריה. שזו מותרת בשבת, והאחרות אסורות. באשר להגדרת כל פעולה ופעולה, הוצעו הצעות שונות, ומכללן נעמוד על הגדרת הלעיטה.

ד. נתינת המאכל בתוך הפה, למקום שניתן עדיין להחזרה אל מחוץ לפה – "מלעיטין – נתינת המאכל לתוך פי האוכל... מלעיטין – למקום שיכולה להחזיר, ממרין – למקום שאינה יכולה להחזיר, ושתיהן מלות עבריות" (רמב"ם, פירוש המשניות שם). אשר לשתי הפעולות האחרות: "אובסין – שלא יאכילנה מזון ימים רבים. דורסין – הפירוש הקרוב אצלי: שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה" (שם שם).

בלשון חכמים (בבא קמא סט, א. ירושלמי מעשר שני כח, ב) מופיע הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות", ובפירושו של מונח =

=

אין מזה ומזה אלא תורה – יעויין במדב"ר פ"כ, יד: " גדר מזה וגדר מזה (במדבר =) – אין אתה יכול לשלוט בהן, שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים". אסת"ר פ"ח, ד: "לדעת מה זה ועל מה זה (אסתר =) - אמרה לו: לך אמור לו: 'מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת. שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו (שמות טו, =),ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים".

מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו – כיוצא בזה, להלן פ"ד, ח: "מה לי למקום אחר, למוד ממקומו".

ב.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן.

רבי פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר:

מוכיח –  זה משה.

אדם – אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם [אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה].

מהו אחרי – אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל להביאן אחרי.

חן ימצא – זה משה, דכתיב (שמות לג, יב) [וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם] וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.

ממחליק לשון – זה בלעם, שהחליק בנבואותיו, וגבה לבם, ונפלו בשיטים.

אדם אלו ישראל –  לפנינו נוסח מקוטע, שאין בו אלא התייחסות לישראל. ואולם הנוסח המלא שולל תואר זה מבני אומות העולם (יבמות סא, א: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. וכן הוא בבבא מציעא קיד, ב. כריתות ו, ב. ועוד).

אכן, כאשר נזכר באותו כתוב בצד המלה אדם  גם מין שאינו אדם, כבהמות – אף בני אומות העולם נקראים אדם, לצורך ההבחנה בין אלה לאלה (יבמות שם. כריתות שם: "מיתיבי ונפש אדם ששה עשר אלף. במדבר לא, מ – משום בהמה [=הנמנית שם בשלל מדין]. אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. יונה ד, יא – משום ובהמה רבה").

ויעוינו דברי רבינו תם, תוס' עבודה זרה, ג, א ד"ה כהנים המעלה מספר הבחנות נוספות באשר לשימוש המלה אדם:

א. "יש לחלק בין אדם (שם תואר השמור רק לישראל) להאדם (בו מכונים גם הנכרים)". ובכך מתפרשים כתובים בהם מופיעה מלה זו ביחס לנכרים (עבודה זרה שם: "מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר (ויקרא יח, ד) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים, לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם - הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".

ב. יש ונעשה שימוש בשם תואר זה גם לנכרים, כאשר מטרת השימוש היא לגנות, שאין אותו נכרי אלא בן אדם בלבד ("לא קשיא מהא דכתיב גבי חירם (יחזקאל כח, ט) ואתה אדם ולא אל ביד מחללך – דאינו אומר כן לקרותו אדם בלשון חשיבות, אלא לגנותו בלשון בזיון ושפלות". ועוד מובאים שם פסוקים נוספים שבהם שימוש המלה אדם אצל הנכרי נועד לגנותו (וכגון "הא דכתיב (תהלים קיח, ו) מה יעשה לי אדם – רוצה לומר: אדם שהוא בזוי").

ג. יש להבחין בין אדם לבן אדם, שכן בשם התואר בן אדם מכונים גם הנכרים (שם שם: "יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות, שנאמר (תהלים קטו, טז) והארץ נתן לבני אדם - אומר ר"ת: דעובדי כוכבים נמי מיקרי בני אדם, שרוצה לומר: בני אדם הראשון").

ועוד העלה רבינו תם (תוספות בבא קמא לח, א, ד"ה אלא האדם), הבחנות נוספות:

ד. יש להבחין בין קודם מתן תורה ולאחריה. בטרם נוצרה ההבחנה הברורה בין האומה הישראלית לעמים בעת מתן תורה נקראים אלה ואלה בשם אדם ("לא פריך [=על כלל זה]  מקראי דתורה דהאדם והבהמה אשר ימצא בשדה (שמות ט) – אך התם הוי קודם מתן תורה")

ה. במקום בו נזכר שם ה', אף הגוים מכונים בשם אדם (תוס' שם: "ואם תאמר: והא עובדי כוכבים נמי קרויים אדם, כדכתיב (תהלים קכד, ב) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. ויש לומר: דבמקום שמזכיר השם, מזכיר עובדי כוכבים בלשון אדם. כלומר, דבר חלש, נולד מאדם").

דבר אחר:

מוכיח אדם אחרי

אמר רבי יהודה בן רבי סימון: מהו אחרי?

אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול, משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר (שמות לב, ל) [...] אַתֶּם חֲטָאתֶם [חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם], להקדוש ברוך הוא אמר (שם שם, יא) [...] לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ [אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה].

מהו למה?

אמר רבי יצחק: בשעה שעשו ישראל את העגל, ביקש הקדוש ברוך הוא לכלות שונאיהן של ישראל*.

אמר לו משה: רבונו של עולם, העגל הזה טוב הוא לסייע לך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה מסייע לי?

אמר לו משה: אם אתה מוריד גשמים, הוא מפריח טללים. אתה מוציא את הרוחות, והוא את הברקים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף אתה טועה בעגל?!

אמר לפניו: רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך.

ולישראל הוא אומר: אתם חטאתם חטאה גדולה.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון:

משל למה הדבר דומה –

למלך שכעס על אשתו*. טְרָפָהּ וְהוֹצִיאָהּ מביתו*.

שמעו בו השושבינים*, הלכו אצל המלך ואמרו לו: הא מרי, כך אדם עושה לאשתו?! מה עשתה לך?

והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו? קדמותיך הוא, תניינותיך הוא!

אף משה, כשהלך אצל הקדוש ברוך הוא, אמר לו: למה ה' יחרה אפך בעמך, לא בניך הם?!

וכשהלך אצל ישראל, אמר להן: עד אימת אתם מכעיסים אותו?! קדמותכון הוא, תניינותכון הוא!

וכן הוא אומר במדבר בערבה מול סוף.

שונאיהן של ישראל – צורת לשון רווחת, כינוים של ישראל בלשון "סגי נהור".

מלך שכעס על אשתו – בדברי חז"ל נזכר פעמים רבות המלך הכועס על אשתו. ויש מקומות שבהם צויינה סיבת הכעס, ומעתה יש מקום דיון אם מוצדקת היא סיבה זו, והאם וכיצד ניתן לפייסו מכעסו, ובאיזו מידה הולם העונש שהוטל על האשה. ויש, כמו לפנינו, שלא נאמר מדוע כעס המלך על אשתו.

=להרחיב דיון.

טרפה והוציאה – משמעו של הפועל ט.ר.ף בהקשר זה של יחסים בין שני צדדים מורה על פעולת דחייה מצידו של האחד כלפי האחר, ובניגוד לפועל ק.ב.ל. ("אם ...יודע אני שהוא מקובל... ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף". ברכות פ"ה מ"ה). הצירוף הלשוני הזה, "טרף והוציא" (או בדומה לו "טרף והלך", דוגמת "בת מלכים שסרחה על אביה, והיו לה בנים וטרפה אותם עליו והלכה לה... כך ישראל היו בציון והקב"ה שרוי ביניהן... וכיון שחטאו טרפה אף היא, השליכה בניה עליו". שמו"ר פ"ל, ח) מורה כי בהמשך לדחייתו של האחר באה פעולה נוספת של הרחקתו מעליו.

שוֹשְבִינִים – מן האכדית. ובאה בצורה ארמית: שושבינא. השושבין הוא דמות/תפקיד המופיעה פעמים רבות במשלי חכמים שעניינם דברי מלכים. לרוב היו אלה שני שושבינים (דוגמת "למה שנים [=לוחות]? ... כנגד שני עדים, כנגד שני שושבינין, כנגד חתן וכלה") כנגד, האחד מצד החתן והשני מצד הכלה ("ביהודה היו מעמידין שני שושבינין, אחד משל בית חתן ואחד משל בית כלה". תוספתא כתובות א, ח). ואלה היו מזוהים בשיוך הזה (דוגמת "בא אצלו שושבינה", להלן פ"ג, יז). השושבינים ליוו את בני הזוג הנישאים מביתם אל חופת נישואיהם. וגם לאחר מכן, המשיכו ללוות את בני הזוג בחייהם המשותפים, כשהם מפעם לפעם מרגיעים את החתן הכועס על אשתו, ולחילופין, מוכיחים את האשה על שהכעיסה במעשיה את בעלה (דוגמת המקרה שלפנינו). ולפעמים מגיע אל החתן הכועס רק השושבין שלה (דוגמת "בא אצלו שושבינה" – כאשר הכלה באה משכבה חברתית נמוכה של עבדים ושפחות, רק השושבין שלה, שהביאה משם, הוא זה שיכול להזכיר למלך את מוצאה הנחות של אשתו).

ג.

דבר אחר:

אלה הדברים אשר דבר משה [אל כל ישראל]

זה שאמר הכתוב (תהלים נ, כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ [אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ].

מהו אלה עשית והחרשתי?

אמר רבי שמואל בר נחמן: [וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ] אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם] (שמות לב, ד) עשיתם במדבר, והחרשתי לכם. למה, שהיה משה מפייס עלי ואומר לי (במדבר יד, יט) סְלַח נָא [לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה], ושמעתי לו.

דמית היות אהיה כמוך - דמיתם את הצורה ליוצרה*, ואת הנטיעה למי שנטעה.

אוכיחך ואערכה לעיניך - תרין אמוראין. חד אמר: אעורר כל לעיניך. וחד אמר: אסדיר כל לעיניך.

אמר להם משה: איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר –

במדבר בערבה מול סוף.

דמיתם את הצורה ליוצרה – יש והדברים הללו באים כתוכחה על הגשמת הבורא (כדרך המדרש שלפנינו), דוגמת "הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב (ישעיה כט, טז) - מדמין צורה ליוצרה נטיעה לנוטעה" (ברא"ר פכ"ד, א. מדרש תהלים יד, ועוד). ויש שהם באים כשבח: "גדול כחן של נביאים, שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בֵּין אולי" (ברא"ר פכ"ז, א. קה"ר פ"ב, כו). ובדומה לכך, "כי שמש ומגן ה' אלהים (תהלים פד, יב)  - חזקיה בר' חייא אמר: אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה. כמה דאת אמר, כי שמש ומגן ה' אלהים. ואמר (יחזקאל מג, ב) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. אלא אין משמיעים לאזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע, ואין מראין לעין אלא מה שהיא יכולה לראות (מדרש תהלים א).

=עוד על משמעות הביטוי – יעוין בנספחות.

ד.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי אחא בן רבי חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים 'שונא מוכיחנו'. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים 'אוהבן ברכן'.

אמר הקדוש ברוך הוא: יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.

שיתבררו – נסמך על לשון הכתוב (סוף ספר דניאל. יב, י) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ, שמשמעו: אימות דברים לאחר תהליך של בדיקה והסרת דברים שאינם לאמיתם. העמדת דברים על בורים (פירוש מצודות שם).

דבר אחר:

אילו אחר הוכיחן, היו אומרים: 'זה מוכיחנו?!'. משה, שכתוב בו (במדבר טז, טו) [וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם] לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי [וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם] - לזה נאה להוכיח את ישראל.

דבר אחר: אילו אחר אומר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה [מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם] (שמות יח, א), היו אומרים: זה אומר עתה ידעתי?! אלא יתרו שהיה יודע, שחזר על כל בתי עבודת כוכבים שבעולם, ולא מצא בהם ממש, ואחר כך בא ונתגייר - לזה נאה לומר עתה ידעתי.

דבר אחר: אילו אחר אומר הֲבֵל הֲבָלִים [אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל] (קהלת א, ב), היו אומרים: 'זה אין לו פרוטה לאכול, והוא אומר הבל הבלים?!' אלא שלמה שכתוב בו (מלכים א י, כז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַם כַּאֲבָנִים [וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב] - לזה נאה לומר הבל הבלים.

דבר אחר: אילו אחר אומר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ [גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף] (קהלת ג, יא), היו אומרים: 'זה לא אכל מאומה מימיו, והוא אומר את הכל עשה יפה בעתו?!' אלא שלמה שכתוב בו (מלכים א ה, ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה [אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר].

מאי ולא יעדרו דבר? אמר רבי חמא בר חנינא: שהיו מביאין לו תרדין בימות החמה וקשואין בימות הגשמים* - לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו.

דבר אחר: אילו אחר אומר וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין [וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ] (דניאל ד, לב), היו אומרים: 'זה לא שלט על שני זבובין מימיו, והוא אומר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין?!' אלא נבוכדנצר שכתוב בו (שם ב, לז-לח) [אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ]. וּבְכָל דִּי דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן [אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא] - לזה נאה לומר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

דבר אחר: אילו אחר אומר הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ [כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא] (דברים לב, ד), היו אומרים: 'זה אינו יודע טיבה של מדת הדין, והוא אומר הצור תמים פעלו?!' אלא משה שכתוב בו (תהלים קג, ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה [לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו] - לזה נאה לומר הצור תמים פעלו.

תרדין בימות החמה וקשואין בימות הגשמים – כיוצא בזה נאמר כי "אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". בעוד שביחס לתרדים צויין סגולת הרפואה שבהם: "תרדין לרפואה" (ברכות מד, ב). "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתו רפואה, אלו הן: כרוב ותרדין..." (שם נז, ב. עבודה זרה כט, א). הרי שביחס לקשואין התקיים דיון. שכן במקור אחד נאמר כי "קשות - מרווחא מעיינא".  ואילו במקור אחר נאמר כי "עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה. אלו הן: ... ויש אומרים אף קשואים. והתני דבי ר' ישמעאל: 'למה נקרא שמן קשואין - שהוא קשה לכל גופו של אדם כחרבות'? לא קשיא: הא ברברבי הא בזוטרי [=יפים. רש"י]" (ברכות נז, ב). ביחס

ו.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי שמואל בר נחמן: אמר הקדוש ברוך הוא: כדבורים* היו בני מתנהגים בעולם, על ידי צדיקים ועל ידי נביאים.

דבר אחר: אלה הדברים –

מה הדבורה הזו, דבשה מתוק ועוקצה מר.

כך הן דברי תורה, כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין*, שנאמר (ויקרא כ, י) [וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ] מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. [וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם] מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת [כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ] (שמות לא, יד). וכל מי שמקיים אותה, זוכה לחיים, שנאמר (שם כ, יב) [כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ] לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ [עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ].

דבר אחר: אלה הדברים –

מה הדבורה הזו, דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים.

כך הן דברי תורה, סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון בשם רבי לוי:

מה הדבורה הזאת, כל מה שהיא מסגלת**, מסגלת לבעליה.

כך, כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים, הם מסגלים לאביהם שבשמים.

הדברים... כדבורים – דרשות רבות מעין זו שלפנינו נסמכות על ההגייה הדומה של קמץ וחולם: דבָרים/דבוֹרים. וכדוגמה (להלן פיסקה יז):

"סב את ההר – הרבה סיבב עשו את הורו".

איפופסין – וכן: איפופיס. איפופסי. גזר דין (ירושלמי ר"ה פ"א: "איפופסי של חיים... נטלו איפופיס שלהן").

מסגלת –  אוספת, אוצרת.

וסם המות לעובדי כוכבים - יעוין מאור עינים פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים הסבר הדברים.

ז.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

אמר רבי תנחומא:

למה הדבר דומה –

אדם שהיה מוכר ארגמן*, והיה מכריז "הרי ארגמן!".

הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר?

אמר לו: לא כלום.

אמר לו: אני שמעתי את קולך שהיית אומר "הרי ארגמן!", ואתה אומר לא כלום?!

אמר לו: מרי, אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום**.

כך, משה לפני הקדוש ברוך הוא שברא את הפה ואת הדיבור, אמר (שם ד, י) [...בִּי אֲדֹנָי] לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי [גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי]. אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל].

מוכר ארגמן – הכוונה ל"לשונות של ארגמן" הנזכרים פעמים רבות בדברי חז"ל. יעוין רע"ב בבא מציעא פ"ב מ"א: "לשונות של ארגמן - צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון".

אצלך אינו כלום – הצצתו של המלך, שיש בה נימה של כעס, ודברי ההרגעה של מוכר הארגמן, מוסברים (יעוין להלן, עמ' = בנושא הפורפירה) על רקע המקום המיוחד בו תפס בגד הפורפירא הארגמני בעולמם של מלכים ונתיניהם, ובהתייחס לכך שרק המלך היה רשאי ללבוש בגד שכזה, והוא זה שקיים מונופול על ייצורו.

ח.

דבר אחר:

אמר רבי סימון: כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שישנה התורה, לא היה מבקש להוכיחן על מה שעשו.

אמר רבי סימון:

למה הדבר דומה -

לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת* מושלכת. סבור שהיא אבן טובה, נטל אותה, ונכווה.

לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה, היה סבור בה שהיא גחלת, והיה מתיירא ליגע בה.

אמר לו רבו: טול אותה, אבן טובה היא.

כך אמר משה: בשביל שאמרתי להן [...] שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם] (במדבר כ, י), נטלתי שלי מתחת ידיהן, ועכשיו אני בא להוכיחן?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אל תתיירא.

גחלת... אבן טובה – הנצנוץ של הגחלת עשוי לתעתע ולהידמות לאבן נוצצת או למתכת נוצצת, דוגמת זהב. וכיוצא בזה יעוין שמו"ר פ"א, כו בסיפור אודות המבחן שנערך למשה רבינו בעודו ילד קטן בבית פרעה: "...הוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו... והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת. אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב – יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו ליקח הזהב. ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון".

ט.

דבר אחר:

אלה הדברים [אשר דבר משה אל כל ישראל]

רבנין אמרין: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכן.

מיד חזר וברכן. מנין, שנאמר (להלן פסוקים י-יא) יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם [וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם].

ומנין שכל המקבל תוכחה, זוכה לברכה? שכן שלמה מפרש (משלי כד, כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה, הייתם מתברכין על ידי אחרים.

לעתיד לבא, אני אברך אתכם. שנאמר (תהלים סז, ב) אֶלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ [יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה].

המקבל תוכחה – הגם שבכתוב נאמר ולמוכיחים, והרי זה מכוון לאומר התוכחה (כמבואר במדרש משלי כד: " אם הוכיחו, מביא על עצמו ברכה. שנאמר ולמוכיחים ינעם ולעליהם תבוא ברכת טוב") ולא למקבלה. אכן למדו חכמים מלשון רבים האמור בכתוב ועליהם תבוא... שהכוונה היא למוכיח ולמוכח. יעוין תנחומא משפטים, ו: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב – על המוכיח ועל המתוכח". ונתפרש יותר אצל מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התוכחה פ"א): "אמרו במדרש... מי שהוא מוכיח חבירו שיחזור בו, נוטל ברכות, שנאמר ולמוכיחים ינעם. ואותו המתווכח אם קיבל עליו וחוזר בו, אף הוא מקבל ברכות, שנאמר  ועליהם תבא ברכת טוב. עליו אין כתיב כאן, אלא עליהם – המוכיח והמתווכח".

ובטעם הדבר שמקבל התוכחה ראוי הוא לברכה כתב שם מהר"ל: "וביאור זה, כי המוכיח בשביל שמסלק הרע ומביא הטוב בעולם, ולכך ראוי הוא לברכה. והמקבל תוכחה, בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו, ראוי אל הטוב והוא הברכה".

[ב]

/ב

פרק א

(ט). וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם

(י). יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב

(יא). יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם

(יב). אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם

(יג). הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם

י.

ה' אלהי אבותיכם [יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם]

הלכה: אדם מישראל, שנתמנה חכם או דיין על הציבור, מהו שיהא מותר לו לדון לעצמו?

כך שנו רבותינו (אבות ד, ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד", שנאמר (איוב כג, יג-יד) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ [וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי וְכָהֵנָּה רַבּוֹת עִמּוֹ].

ומהו והוא באחד?

אמר ריש לקיש: שהקדוש ברוך הוא דן וחותם לעצמו.

אמר רבי ראובן: ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא, אמת. ולמה אמת? אמת יש בו שלש אותיות: א' ראשון של אותיות, מ' אמצעית, ת' סופן. לומר: [כֹּה אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת] אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים (ישעיה מד, ו).

רבנין אמרי: בוא וראה, בשעה שנתמנה משה על ישראל, אמר להן: "איני יכול לישא את משאכם לעצמי, אלא מנו לכם דיינים שיהיו דנין אתכם".

שנאמר הבו לכם אנשים.

אמר רבי ברכיה בשם רבי חנינא: צריכין הדיינין שיהא בהן שבע מדות, ואלו הן: חכמים, ונבונים, וידועים. וארבע, כמה שכתוב להלן* (שמות יח, כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם [אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת] - הרי שבע.

ולמה לא נכתבו שבע כאחת? שאם לא נמצאו משבע, מביא מארבע. ואם לא נמצאו מארבע, מביא משלש. ואם לא נמצאו משלש, מביא מאחד. שכך כתיב (משלי לא, י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא [וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ].

להלן – שימוש המלה אינו בדווקא הפניה למקור הנזכר מאוחר יותר, אלא גם לזה הנזכר לפני כן. כמו לפנינו ההפניה היא לכתוב הנאמר בספר שמות.

ואשימם בראשיכם

ואשמם כתיב.

אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להן משה: אם אי אתם נשמעים להם - אשמה תלוי בראשיכם.

למה הדבר דומה –

לנחש הזה שאמר הזנב לראש: עד מתי אתה מתהלך תחלה? אני אלך תחלה!

אמר לו: לך.

הלך ומצא גומא של מים, והשליכו לתוכה. מצא אש, והשליכו לתוכו. מצא קוצים, והשליכו לתוכן.

מי גרם לו? על שהלך הראש אחר הזנב.

כך, כשקטנים נשמעים לגדולים – הם גוזרים לפני המקום, והוא עושה. ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים - נופלים לאחר פניהם.

דבר אחר:

אמר רבי הושעיא:

למה הדבר דומה –

לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה, ונתפחמו ידיה.

אם מקנחת היא אותם בכותל - הכותל מתפחם, וידיה אין מתנקות.

ואם בפסיפס* - הפסיפס מתפחם, וידיה אין מתנקות.

ואם מקנחת היא בשערה - שערה היא מתנאה, וידיה מתנקות.

כך, בשעה שישראל שומעין לגדוליהם ואין גדולים עושים צרכיהם - אשמה תלוי בראשם של גדולים, ואם לאו - תלוי בראשיהן של עצמם.

פסיפס – מן היוונית Psephos, מובנה הבסיסי של המלה היא אבן קטנה מסותתת באופן שנועד להשתבץ עם אבנים אחרות ("אבן פסיפס שיש לה ארבע פיות מארבע רוחותיה", אדר"נ פכ"ח). בהרחבה, כונתה בשם זה המערכת המורכבת מאבנים קטנות בצבעים ובצורות שונות. הפסיפס שימש לרוב כרצפה מהודרת של בתי עשירים ובתים ציבוריים. על רצפת פסיפס ובסמוך לכותל נקי, נערכו החופות בבתי עשירים. במקומות אלה, לכלוך בדמות כתם פחם על הקיר או על הרצפה היה בולט.

שערה היא מתנאה – שיער שחור, לאשה ולגבר, נתפס כסמל יופי ("אותו בן טובים - בעל קומה, ושיניו נאות, ושערו שחור, וחוטמו נאה". תנחומא קרח, ב. ב). של נעורים, ובהקשר של חוסן גופני ונסיבות שבהן נדרש חוסן שכזה. בעוד שנויו של האדם הזקן הוא בשערו הלבן, ובהקשר של חכמה וסביבה חברתית תואמת ["כתוב אחד (דניאל ז, ט) אומר ושער ראשיה כעמר נקא (=צמר לבן), וכתיב (שיר השירים ה, יא) ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב - לא קשיא: כאן בישיבה, כאן במלחמה. דאמר מר: 'אין נאה בישיבה אלא זקן, ואין נאה במלחמה אלא בחור". ילק"ש כתובים תתרסה)].

אמר רבי יצחק: בשעה שישראל נשמעים לגדוליהם, ואין גדוליהן עושים צרכיהן - באותה שעה, יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו [וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם] (ישעיה ג, יד).

וכל כך למה? שמשאוי של צבור קשה, ואין אדם יחיד יכול לישא משאן של ציבור בעצמו.

תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים*, לא היה יכול לשאת משאוי של ציבור לעצמו. מנין, וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא [לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם] (דברים א, ט).

באיזו עת?

רבי יוחנן אמר: בעת יתרו. מניין, שכך כתיב (שמות יח, יח) [נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ] כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ.

רבי חייא אמר: בעת מתאוננים, שנאמר (במדבר יא, יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה [כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי]. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי [אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו] (שם שם, יב).

אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה אמרת (ישעיה מו, ג-ד) [שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל] הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן [הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם. וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט], אתה נאה לך לטעון אותן.

אמר משה לישראל: חייכם, שאני יכול לטעון עשרה כיוצא בכם. ולמה איני יכול לשאת אתכם, שה' אלהיכם הרבה אתכם על גבי דייניכם.

מניין, ממה שקרינן בענין ה' אלהיכם הרבה אתכם.

משה רבן של כל הנביאים – תואר זה: להלן דב"ר פ"ב, א. בצד "רב" באו כינויי יחס אחרים בין משה לבין הנביאים: "אב" – "משה, אב לכל הנביאים" (להלן דב"ר פ"ג, ט. ומכאן נגזרו הכינויים: "אבי סוכו – שהיה אביהם של נביאים שסוכין ברוח הקודש..."; "אבי חוזה", בפיוט "במוצאי יום מנוחה"). "ראש" – "משה, ראש לנביאים" (אסת"ר, הקדמה, י);

יא.

דבר אחר:

ה' אלהיכם הרבה אתכם [והנכם היום ככוכבי השמים לרוב]

זה שאמר הכתוב (תהלים ה, ח) [וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ] אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

אמר רבי אלעאי בן רבי יוסי בן זמרה: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, שיגאול את בניו בשתי אותיות. מניין, שכך כתיב (בראשית טו, יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי [וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל].

כשבא לגאלם, גאלם בשבעים ושתים אותיות. אמר רבי יודן: [אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ] (דברים ד, לד) – מלבוא לקחת לו גוי עד סוף הפסוק, שבעים ושתים אותיות.

רבי אבין אמר: בשמו גאלם, ושמו ע"ב אותיות*.

שתי אותיות –  ד'ן' מתוך שם אדנ'י. יצויין כי שם אדנ'י נאמר לראשונה על ידי אברהם.

שבעים ושתים אותיות –

האסמכתא מהפסוק המובא, המלה חסדך – חסד בגימטריא: שבעים ושתים.

דבר אחר:

אמר רבי אלעאי בשם רבי יוסי בן זמרה: מפני מה לא גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן?

אמר רבי אבא בר כהנא: כך היא דרכן של צדיקים, אומרים מעט ועושין הרבה.

דבר אחר: מפני מה לא גילה אותו להן? שאילו גלה אותו להן היו ישראל אומרים 'כבר אכלנו אותו על שולחנו של פרעה'. תדע לך: תבן לא היו נותנין להן, והיו ישראל אומרים (במדבר יא, ה): זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה [אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים]. לפיכך, לא גילה להן.

דבר אחר:

אמר רבי אלעאי בשם רבי יוסי בן זמרה: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שמגדל בניו ככוכבים. מנין, שנאמר (בראשית טו, ה): [וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ] כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

וכשבא לברכן, ברכן יותר ממה שאמר להם. מהו לרוב - הרבה ארבה.

מהו אומר (תהלים יח, מד-מה) תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי [לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי].

אלא אמר דוד: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי [תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי] (שמואל ב כב, מד) - שלא יהא לי דין אצלן, תפלטני מריבי עם - שלא יהא להם דין אצלי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה אתה יושב לך אצלן?! חייך, כבר מניתי אותך מלך עליהם.

אמר לפניו: הואיל ומנית אותי על בניך, תן להם לב שישמעו לי בניך. שכן כתיב לשמע אזן ישמעו לי.

ועוד אמר דוד תשימני לראש גוים – אמר רבי ברכיה: אם דנת את הגוי, בא הוא ומוסרך לאלוה. ומי הוא? אלהי האלהים, הרואה ואינו נראה.

אמר להן משה לישראל: חייכם, שאני יכול לטעון עשרה כיוצא בכם, ומאה כיוצא בכם. ולמה לא אוכל לבדי שאת אתכם - שה' אלהיכם הרבה אתכם על גבי דייניכם.

יב.

ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי [השמים לרוב]

אמר להן: היום, אתם ככוכבים. אבל לעתיד לבא, לרב - אתם עתידים להיות דומין לרבכן.

כיצד, כתיב כאן (דברים ד, כד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה [הוּא אֵל קַנָּא], וכתיב בישראל לעתיד לבא (ישעיה י, יז) וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה [וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד].

אמר רבי לוי בר חמא: ומה מי שעובד עבודת כוכבים, הרי הוא כמותו, שנאמר (תהלים קטו, ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם [כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם]. מי שעובד להקדוש ברוך הוא, לא כל שכן שיהיה כמותו. ומנין, שכך כתיב (ירמיה יז, ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה [וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ].

דבר אחר: אמר רבי אבא: לעתיד לבא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת*, והם שואלים להם: "מה הלכות חידש הקדוש ברוך הוא היום?"

אמר רבי לוי בר חנינא: ואל תתמה, אף בעולם הזה היתה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (דניאל ג, כה) [עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין - שהיו לפנים מהמלאך, והוא מכבה לפניהם האש.

מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת – לפנינו לא הובאה אסמכתה לדברים. ובבמדב"ר פ"כ, כ (מן תנחומא במדבר פי"ד): "ראתה עינו [=של בלעם] את ישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעתיד לבא, ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן  הוא אומר (ישעיה כג, יח) כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק, ואומר (שם ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן 'מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא'? לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב [ולישראל מה פעל אל]".

יג.

ה' אלהי אבותיכם [יוסף עליכם ככם אלף פעמים]

אמר רבי אליעזר בן יעקב: להביט בברכותיו של משה יש בה מסוף העולם עד סופו. מה כתיב אלף פעמים. אלף פעם אין כתיב כאן, אלא פעמים.

דבר אחר:

יוסף עליכם ככם [אלף פעמים]

אמר רבי אחא: יכולין היו ישראל לומר לו: "רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך", אלא שתקו.

לפיכך, הוא אומר ככם - צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים.

דבר אחר:

למה ברכן בלשון תוספת? שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר.

בנוהג שבעולם –

אדם לוקח מחבירו ליטרא* של בשר, ואמר לו: 'הוסיף לי'.

כמה הוסיף לו, אונקיא*.

אבל הקדוש ברוך הוא, תוספתו יתירה מן העיקר.

כיצד, יצחק היה עיקר לאברהם. ומה שהוסיף לו, יותר מן העיקר. שנאמר (בראשית כה, א-ב) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה [וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ].

יוסף היה עיקר לאמו, בנימין שהיה תוספת. מנין, שנאמר (שם ל, כד) [וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר] יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר. מה כתיב (שם מו, כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל [גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ] - הרי יותר מיוסף.

חזקיה, עיקר מלכותו ארבע עשרה שנה. ומה שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא, יותר מן העיקר. מנין, שנאמר (ישעיה לח, ה) [הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ] הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה על העיקר. לפיכך, ברכן בלשון תוספת.

לוקח מחבירו ליטרא  – מידת נפח ומשקל. מן היוונית Litre (ובלטינית: Libra). שיעורה: 172.8 סמ"ק (רא"ח נאה), 298.6 סמ"ק (חזו"א). הליטרא שימשה כמידה בתחומים שונים (ולאו דווקא בתחום המזון, כהגדרת אבן שושן), דוגמת "כבלים של ליטרין" (להלן פ"ב, יא); "ליטרא של זהב" (להלן בקטע הבא. וכן להלן פ"ד, ח); "דג אחד בעכו... שלש מאות ליטרין" (להלן פ"ז, ו).

אונקיא – מידת משקל. מן הלטינית Uncia, החלק השנים-עשר (מתוך ליטרא). תוספת אונקיא על קניה של ליטרא, הייתה איפוא תוספת של פחות מעשרה אחוז מהדבר הנקנה.

ויברך אתכם

אמר רבי לוי:

למה הדבר דומה –

למלך שאמר לשר הצבא שילך לחלק ללגיונותיו* מליטרא* ליטרא של זהב. הלך ונתן להן מחמשה חמשה זהובים* ומעשרה זהובים.

אמרו לו: המלך אמר לך שתתן לנו מליטרא ליטרא של זהב, ונתת לנו מחמשה חמשה זהובים!

אמר להן: משלי הן. כשיבא המלך הוא יתן לכם משלו.

כך, אמרו לו ישראל: רבינו משה, הקדוש ברוך הוא לא נתן קצבה לברכותינו, ואתה אמרת אלף פעמים! אמר להם: מה שברכתי אתכם, משלי ברכתי. כשיבוא הקדוש ברוך הוא, יברך אתכם כאשר דבר לכם.

לגיונותיו –

ליטרא של זהב – יעוין הערה בקטע הקודם.

חמשה זהובים – הכוונה ככל הנראה לדינרי זהב. שוויו של דינר זהב היה 25 דינרי כסף (המכונים גם "זוזים"), ו-4 דינרי זהב השתוו בשווים למטבע "מנה". משקלו של הדינר היה 4.8 גרם, ומשקל מנה היה קרוב למחצית קילו,  480 גרם (המנה הכיל 100 דינרי כסף). חמישה זהובים היו איפוא שווים מנה ורבע.

יד.

דבר אחר:

ה' אלהיכם הרבה אתכם [והנכם היום ככוכבי השמים לרוב]

למה ברך אותם ככוכבים?

מה הכוכבים הללו, מעלות על גבי מעלות.

כך הן ישראל, מעלות על גבי מעלות.

מה הכוכבים הללו, אין להם לא חקר ולא מנין.

כך ישראל, אין להם לא חקר ולא מנין.

מה הכוכבים, שליטין מסוף העולם ועד סופו.

כך ישראל.

אמר לפניו: רבונו של עולם, למה לא משלת את בניך בחמה ובלבנה, שהם גדולים מכוכבים?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבא. מנין, דכתיב (ישעיה כד, כא-כג) [וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ]. וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה [כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד]. אבל הכוכבים, אין להם בושה לעולם.

מנין, שכן כתיב (יואל ב, כו-כז) [וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם]. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד [וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם].

כוכבים מעלות על גבי מעלות –

לא חקר ולא מנין –

שליטין מסוף העולם ועד סופו –

[ג]/ג

סדר ב

(א). וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים

(ב). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר

(ג). רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה

(ד). וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד

(ה). אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר

טו.

רב לכם סב את ההר הזה

הלכה: אדם מישראל, שהוא זהיר בכיבוד אב ואם, מהו שכרו?

כך שנו רבותינו (משנה פאה א, א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא: כיבוד אב ואם [וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם]".

אמר רבי אבהו: שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול: אי זהו כיבוד אב ואם?

אמר להם:

צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה* באשקלון*.

והיתה אמו חסרת דעת, והיתה מסטרתו בין חביריו*.

ולא היה אומר לה אלא 'דייך, אמי'.

דמה בן נתינה – לפנינו לא נרשם מה טיבו של אותו דמה בן נתינה. אכן במקבילות הסיפור בבבלי נרשם כי היה "עובד כוכבים" (ובירושלמי: "גוי אשקלוני"). ובירושלמי וכן בפסיקתא נאמר עוד כי היה בעל מעמד חברתי נכבד בעירו – "ראש פטרבולי" [=יושב ראש מועצת אבות העיר], כעין ראש עיר. ומעתה, מה שמסופר על אמו ש"היתה מסטרתו בין חבריו" מקבל משמעות נוספת – הדבר התרחש בעת התכנסות מועצת העיר בראשותו. ויעויין עוד בהערה הבאה.

באשקלון – על העיר אשקלון בתקופת חז"ל...

מסטרתו בין חבריו – תיאור מורחב יותר, הן באשר לאופן בו סטרה לו והן באשר לנסיבות בהן התרחשו הדברים, מופיע במקבילות הסיפור. יעויין קידושין לא, א: " פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה". וכן הוא בילק"ש תורה רצז. שם, שם, שסד. ירושלמי פאה פ"א: "דמה בן נתינה ראש פטרבולי היה. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי שלו, ונפל קורדקן שלה מידה, והושיט לה שלא תצטער".

אמרו רבותינו: פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן, שהיה דר באשקלון. ופסקו עמו באלף זהובים*.

נכנס, ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה. והיה ישן, ולא בקש לצערו, ויצא לחוץ ריקם.

כיון שלא הוציאה, כסבורין שמבקש מהן יותר, והעלו דמיה עשרת אלפים זהובים. כשניעור אביו משנתו, נכנס והוציאה להן.

בקשו ליתן לו עשרת אלפים זהובים.

אמר להם: חס לי, איני נהנה משכר אבותי. אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם אלף זהובים, כך אני נוטל מכם

ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא?

אמרו רבותינו: באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה, ומכרה יותר מעשרת אלפים זהובים.

ראה כמה גדול כבוד אב ואם*.

אלף זהובים – הכוונה ככל הנראה לדינרי זהב. שוויו של דינר זהב היה 25 דינרי כסף (המכונים גם "זוזים"), ו-4 דינרי זהב השתוו בשווים למטבע "מנה". משקלו של הדינר היה 4.8 גרם, ומשקל מנה היה קרוב למחצית קילו,  480 גרם (המנה הכיל 100 דינרי כסף). אלף זהובים השתוו איפוא ל-250 מנה, כשווים של 125 קילו כסף.

כמה גדול כבוד אב ואם – לכך הובאו שני סיפורים אודות כיבוד הורים של דמה בן נתינה, האחד עוסק בכיבוד אם והשני עוסק בכיבוד אב. וראוי לציין כי מוצאים אנו שאצל הנכרים גדול כיבוד אם מכיבוד אב. יעויין

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני.

כיצד, אמר רבן שמעון בן גמליאל: הייתי משמש את אבי בכלים* צואים, וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן. אבל עשו לא היה עושה כן. אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו, הן מעולים.

תדע לך, בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שבירך אותו, מה עשתה רבקה שהיתה אוהבת את יעקב בנה, נתנה לו מטעמים ואמרה לו: לך אצל אביך וטול הברכות, עד שלא יטול אותן אחיך.

באותה שעה אמר לה יעקב: אמי, אין את יודעת שעֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כז, יא) שלא ירגיש אבי שאיני עשו, ואני מתבייש בפניו. מנין, שנאמר (שם שם, יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי [וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה].

אמרה לו: בני, אביך עיניו כהות, ואני מלבשת אותך אותן כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך. ואתה נכנס אצלו, והוא אוחז בידך, וסבור בך שאתה עשו, ומברך אותך. ומנין, שנאמר (שם שם, טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו [בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת], שבהן היה למוד לשמש את אביו. שנאמר (שם שם, שם) וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב [בְּנָהּ הַקָּטָן].

לפיכך, כשנכנס יעקב אצלו, מה יצחק אומר לו (שם שם, כב) [...]הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. ברך אותו, ויצא לו.

ובא עשו ונכנס אצל אביו. אמר לו (שם שם, לב): [מִי אָתָּה] - מסיח עמי בלב (נוסח אחר: בקול) גדול?

אמר לו (שם שם, שם): אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.

כיון ששמע את קולו, ידע שעשו הוא. אמר לו (שם שם, לה): בני, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר: בא וראה מה עשה לי התם הזה,שכתוב בו (שם כה, כז) ויעקב איש תם יושב אהלים - לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי, [הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה] (שם כז, לו).

הא למדת, שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו.

אמר רבי יודן: כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה, הראהו הקדוש ברוך הוא למשה אותו הר שהאבות קבורים בו*.

אמר לו: משה, אמור להם לישראל 'אין אתם יכולין להזדווג* לו. עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו* שקבורין בהר הזה'.

מנין, ממה שקרינו בענין רב לכם סב את ההר הזה.

כלים – מלה זו משמשת לרוב בלשון חכמים במשמעות: בגדים, והריהו במשמעותה זו מכלל לשון חכמים ולא לשון מקרא (בכתוב לא יהיה כלי גבר על אשה, דברים כב, ה, התפרשה תיבת כלי במובן של כלי נשק, או חפץ אופייני לגבר. יעוין שם תרגום אונקלוס: כלי נשק. תרגום יונתן: חפצי מצוה כציצית ותפילין. אכן יש שפירשוהו כמתייחס לבגד גברי. יעוין ילק"ש תורה תתקל). השימוש הרגיל של "כלים" בלשון חכמים מתייחס לבגדים, וכך הוא בכל חמשת המופעים לפנינו בדברים רבה: פ"א טו: "הייתי משמש את אבי בכלים צואים...ולובש כלים נאים"; פ"ב, ב: "כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן"; פ"ו, ג: "אם לבשת כלים חדשים, המצות מלוות אותך"; פ"ט, ה: "כל הבריות מטפלים בכלים מעשה בשר ודם, ארון מטה ותכריכין אבל אתה בתכריכי מעשה שמים ארון מעשה שמים מטה מעשה שמים"; פ"י, א: "הקינקל כמה כלים ניתנין עליו, ואת נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנין" (רש"י שבת יח, א: "מוגמר - לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים, שיהא ריחן נודף").

הר שהאבות קבורים בו – התייחסות זו למערת המכפלה, על שם מיקומה במקום הררי ("אין חברון נתונה אלא בהר". ברא"ר פפ"ד, יג)

להזדווג – מובנו הקבוע של פועל זה הוא: להילחם. וכך הוא שימושו להלן פיסקה טז ופיסקה כב

שכיבד את אלו – מלבד כיבוד אביו יצחק, כמבואר לפנינו, ביאר עשו את אברהם אבי אביו, עד לפטירתו. שכן רק ביום שנפטר אברהם אבינו, יצא עשו לתרבות רעה ("שלא מרד עשו בימיו... אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו... חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום...". בבא בתרא טז, א).

טז.

דבר אחר:

רב לכם סב את ההר הזה

זה שאמר הכתוב (תהלים ס, יא) מִי יוֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר [מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם]

מי יובילני עיר מצור - זו רומי.

ולמה דוד קורא אותה מצור - עיר שמצירה ומבצרה לישראל.

דבר אחר: עיר מצור - שמבוצרת מכל מקום, שאין אדם יכול לכבוש אותה.

דבר אחר: עיר מצור - עיר שהכל מבצרין אותה.

אמר רבי יוחנן: היה דוד מתאוה ואומר: מי יובילני עיר מצור - מי יתן שאפרע ממנה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, ויכול אתה לה?

אמר לפניו: רבונו של עולם, מי נחני עד אדום - אמר לפניו: מי שכבר השליטני על אדום, הוא משליט אותי אף על זו סגיאין.

ומנין ששלט דוד על אדום, שנאמר (שמואל ב ח, יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים [בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ].

מהו נציבים? רבי סימון אמר: קסטרס*, רבנן אמרי: אדריאנטין*.

אמר רבי יהודה בר סימון: אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, יודע אני שידיך חדות וחרוצות,* ואני מבקש לרדות את עולמי בהם.

דבר אחר: דוד, אני צריך לה לדורות. וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן, ואמרתי לו רב לכם – רב יצוה לתלמידיו סב את ההר הזה.

קסטרס –

אדריאנטין – אנדרטה. מן היוונית. פסל בדמות המלך או השליט, שיש העובדים אותו כעבודה זרה. לרוב, התנשאה האנדרטה לגובה, מעבר לגובהו של אדם רגיל. ואשר על כן המלה נציבים מתפרשת יפה בהקשר לאנדרטות. חלק מהנוכחות השלטונית הייתה הצבתן של אנדרטאותיו במחוזות הנשלטים על ידו.

=

חדות וחרוצות – צורת לשון יחידאית. ומובנו של הביטוי הוסבר באופנים שונים. יְכוֹלוֹת – "יכולת בידך" (מתנות כהונה); מוּשְׁלָמוּת –"יהודה הוא שלימות המעשים כידוע דדוד המלך עליו השלום מורה שלימות, וכמו שאמרו במדרש ידיך חדות וחרוצות" (קומץ המנחה ב, אות מח. ר' צדוק הכהן מלובלין).

יז.

דבר אחר:

רב לכם סב [את ההר הזה]

זה שאמר הכתוב (תהלים לז, ז) דּוֹם לַיהֹוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ [אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת].

מהו והתחולל לו - צפה להקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר (שם מב, ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי [וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו].

דבר אחר: והתחולל לו - אמר רבי תחליפא דקסרין*: מהו והתחולל לו - אם באו עליך יסורין, קבל אותן בחילה.

אל תתחר במצליח דרכו - זה עשו, שכתב בו (ירמיה יב, א) [צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ] מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה [שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד].

באיש עושה מזמות - זה עשו, שדן את בני אדם בערמה. כיצד –

הדיין הזה של מלכות דן את הרוצח.

והוא אומר: 'למה הרגת?'

והוא אומר: 'לא הרגתיו'.

והוא שואל אותו ואומר: 'ובמה הרגתו, בסייף או ברומח או בסכין**?'

רבי תחליפא דקסרין –

סייף, רומח, סכין –

דבר אחר:

דום לה' והתחולל לו

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שבאו השונאים להחריב את ירושלים, היו שם ששים רבוא של מזיקין, והיו עומדים על פתחו של היכל לפגוע בהם. כיון שראו את השכינה רואה ושותקת, מנין, שכתיב (איכה ב, ג) [גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל] הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב [וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב], אף הם נתנו מקום.

אמר רבי יהודה בר סימון: ראה אותו מחריב את ביתו ושותק לו, ואתם מבקשין להזדווג לו?! עד עכשיו מתבקש לו שכר כיבוד אבותיו.

ששים רבוא של מזיקין –

רב לכם סב

מהו סב את ההר?

אמר רבי חנינא: הרבה סיבב עשו את הורו* זה, זה אביו שהיה זקוק לו להאכילו, מנין, וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו [וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב] (בראשית כה, כח).

ההר... הורו – בדרשות רבות נתפרשו מקראות שבהן נאמר הר בצירופיו השונים, כמתייחסים להורים. דוגמת ברא"ר פס"ח, ב: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא, א) - אשא עיני אל ההורים".

אמר רבי שמואל בר רבי גדליה: אמר הקדוש ברוך הוא: גמולות אני פורע. בשעה שנתן יעקב דורון לעשו, מה עשו אמר לו (שם לג, ט) [...] יֶשׁ לִי רָב [אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ], לא תצטער.

אמר הקדוש ברוך הוא: בלשון הזה כבדו, בלשון הזה* אני אומר לו פנו מלפניו - רב לכם סב.

בלשון הזה... בלשון הזה – צורה זו מופיעה בהקשרים שונים. יעוין לעיל פ"ט, ו: "בהן קילסתיך... ובהן אתה גוזר עלי". יעוין פסידר"כ ב, ד: "בלשון זה הושפל, ובלשון זה הוגבה".

יח.

דבר אחר:

מהו רב לכם?

אמר רבי אחא: נוגעין אתם בו, בשלכם אתם נוגעים.

כיצד, ברכה אחת ברכו אביו וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה [וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ] (בראשית כז, מ). וליעקב בירך עשר ברכות, מנין, שכן כתיב (שם שם, כח-כט) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם [וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ].

אם בטילה היא ברכתו, אף עשר שלכם בטלות.

רב לכם סב.

יט.

אמר רבי ברכיה: כשנכנס עשו אצל אביו, וראה שנטל יעקב את הברכות, אמר לו: 'לא הנחת לי אפילו ברכה אחת?!', שנאמר (שם שם, לו) [וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר] הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

אמר לו יצחק: אפילו אני מברכך, לו אני מברך. לא כך אמרתי לו (שם שם, כט) [יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ [וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ] – העבד וכל מה שיש לו, לא של אדוניו הם?!

מהו פנו לכם צפונה?

אמר רבי חייא: אמר להם: אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם, אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.

הוי, פנו לכם צפונה.

אמר רבי יהודה בר שלום: אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אביו מברכו על חרבך תחיה, ואתה מסכים עמו ואומר לנו 'הצפינו עצמכם מפניו', ולהיכן נברח?

אמר להן: אם ראיתם שמזדווג לכם, ברחו לתורה. ואין צפונה אלא תורה, שנאמר (משלי ב, ו-ז) [כִּי יְהֹוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה]. יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה [מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם].

דבר אחר: מהו צפונה? אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא: המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא, ויקיים מָה רַב טוּבְךָ [אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם] (תהלים לא, כ).

הצפינו עצמכם... להיכן נברח –

על העצה לברוח מפני הגזירה...

כ.

ואת העם צו לאמר [אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם]

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא לכם בלבד אני מצוה, אלא אף אתם צוו לבניכם.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אף אתה צוה לראשי הדורות שיהיו נוהגין בו בכבוד.

הוי, ואת העם צו לאמר.

אמר רבי שמואל בר נחמן: כשעמד עשו עם יעקב, אמר לו עשו: יעקב אחי, נהלך שנינו בעולם הזה כאחת.

[(בראשית לג, יב): [וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ].

אמר לו יעקב (שם שם, יג-יד): [... אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן]. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ [וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה].

מהו יעבר נא - טול עולמך תחלה.

מהו אתנהלה לאטי לרגל המלאכה [אשר לפני ולרגל הילדים] - אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד חנניה מישאל ועזריה, שכתוב בהן (דניאל א, ד) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם [וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלְמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים].

דבר אחר: אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד מלך המשיח, שכתוב בו (ישעיה ט, ה) כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ [בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם].

עד אשר אבוא אל אדוני שעירה - אמר רבי שמואל בר נחמן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו* שעמד יעקב עם עשו בשעיר. ומהו שעירה? אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד שופטים ומושיעים להפרע מאותו האיש. מנין, שנאמר (עובדיה א, כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים [בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה].

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עד מתי משועבדים אנו בידו?

אמר להם עד שיבא אותו היום שכתוב בו (במדבר כד, יז-יח) [אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב] דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל [וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל] – כשיצא כוכב מיעקב, וישרוף קשו של עשו. מנין, שנאמר (עובדיה א, יח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה [וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר].

אמר הקדוש ברוך הוא: אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון [בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה].

חזרנו על כל המקרא ולא מצינו.. – צורה זו מופיעה פעמים רבות, ובכל מקום שנאמר בו "חזרנו על כל המקרא" בא המשכו "ולא מצינו...". וסוג לימוד זה של "חזרנו על כל המקרא" מכוון לקריאה בתורה, ולאחריה בנביאים, ולאחריה בכתובים. כדרך הלימוד שהייתה נהוגה בזמנם, וכדרך הקריאה בבית הכנסת בשבתות ובמועדים: קוראים בתורה, מפטירים בנביאים, ודורשים בכתובים. ואין כאן מקום להרחבת דברים.

[ד]/ד

סדר ג

פרק ב

(לא). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ

(לב). וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה

כא.

ויאמר ה' [אלי] ראה החלותי [תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו]

הלכה: אדם מישראל, שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו, והיו בידיו מעות או דבר אחר, היאך צריך לעשות?

כך שנו חכמים (שבת כד, א): "מי שהחשיך לו [בדרך], נותן כיסו לנכרי".

ולמה מותר לו שיתן אותו לנכרי? אמר רבי לוי: כשנצטוו בני נח, לא נצטוו אלא על שבעה דברים, ואין השבת מהן. לפיכך, התירו שיתן אותו לנכרי.

ואמר רבי יוסי בר חנינא: עובד כוכבים ששמר את השבת, עד שלא קבל עליו את המילה - חייב מיתה. ולמה, שלא נצטוו עליה.

ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

בנוהג שבעולם –

מלך ומטרונה* יושבין ומסיחין זה עם זה*.

מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חייב מיתה?!

כך, השבת הזו בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות לא, יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ]. לפיכך, כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול*, חייב מיתה.

רבנן אמרי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לפי שלא נצטוו עובד כוכבים על השבת, תאמר: אם הם עושים אותה, אתה נושא להם פנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מן הדבר הזה אתה מתיירא?! חייך, אפילו הם עושים כל מצות שבתורה, אני מפילן בפניכם.

מנין, ממה שקרינן בענין ראה החלותי תת לפניך.

מלך ומטרונה –  ה"מטרונה" נזכרת פעמים רבות בדברי חכמים (לפנינו בדברים רבה עוד שש פעמים: פ"ב, ד. פ"ג, ז. שם, י. שם, יא. פ"ו, יב. פ"ט, ז).

=

יושבין ומסיחין זה עם זה – לפנינו המלך והמלכה משוחחים זה עם זה, והרי זו שעה של ייחוד וקירבת נפש ביניהם. ואילו במקבילות המתארות את הקשר הקרוב בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, באים תיאורים דומים אך שונים. בהתאם לכך, שונה היא מידת עזותו של זה המפריד ביניהם: "מלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו, העובר ביניהם – חייב" (שמו"ר פכ"ה, יא). שאין העובר ביניהם נענש על שהפריע לשיחתם, אלא על עצם המעבר ביניהם. והחמור מכל הוא זה המפריע להם בשעת קירבת גוף: "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה, בשעה שנזקקין זה לז?!" (ילק"ש תורה תשעא).

לחילופין, הושבתו של אדם במושב הנמצא בין כסאו של המלך לזה של המלכה, בשעת הסעודה, הריהי מחווה של חשיבות (בהיותה יוצאת דופן). יעויין ברכות מה, א אודות שמעון בן שטח: "אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה, אותביה בין דידיה לדידה. אמר ליה: חזית כמה יקרא עבדינא לך...".

בנימין היושב לצד יוסף...

קבל עליו למול – דיון בגדרו ההלכתי של הבא להתגייר

כב.

דבר אחר:

ראה החלותי [תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו]

זה שאמר הכתוב (תהלים קמט, ז-ט) [לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים]. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים [וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ].

ומהו מלכיהם? אמר רבי תנחומא: אלו הם מלכי עובדי כוכבים.

ונכבדיהם בכבלי ברזל - אלו שריהם של מעלה. שאין הקדוש ברוך הוא פורע מאומה, עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקדוש ברוך הוא בים, עד ששקע לשרן תחלה.

מנא לן? אמרי רבנן: [אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם] (שמות טו, א). סוסים ורוכביהם אין כתיב כאן, אלא סוס ורוכבו - זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם, והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר.

מנין? אמר רבי יצחק: דכתיב (שם יד, י) [וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם] וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה]. והנה מצרים נוסע אחריהם - זה השר שלהן.

הוי, לאסור מלכיהם בזיקים [ונכבדיהם בכבלי ברזל].

ואף סיחון ועוג, כשבקשו להזדווג עם ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ראה שהפלתי שר שלהן.

שנאמר, ראה החלותי תת לפניך.

להזדווג – מובנו הקבוע של פועל זה בדב"ר הוא: להילחם. וכך הוא שימושו בדברים רבה: "כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה... אין אתם יכולין להזדווג לו". לעיל פ"א, טו; "וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן, ואמרתי לו (דברים א, =) רב לכם... אל תתגרו בם". שם, שם, טז; "ואף סיחון ועוג כשבקשו להזדווג עם ישראל, אמר הקב"ה למשה: ראה שהפלתי שר שלהן. שנאמר (דברים א, לא-לב) ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש... ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה". שם שם, כב;

כג.

דבר אחר:

ראה החלותי

זה שאמר הכתוב (משלי יג, יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב [וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה].

אמר רבי עזריה: מדבר בישועה העומדת לבא. כיצד, כשהנביא אומר לישראל (חגי ב, ו-ז) [כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת] עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ [וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת], הן אומרים: תוחלת ממושכה מחלה לב.

כיון שאמר להם (ישעיה סב, יא) [הִנֵּה יְהֹוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן] הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא [הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו], אמרו: עץ חיים תאוה באה.

דבר אחר: תוחלת ממושכה - זה פרעה, שהיה משה הולך ובא ומביא עליו מכות, ועל כל מכה ומכה היו ישראל סבורין שמשלחן.

ועץ חיים תאוה באה - זה מלחמות סיחון ועוג. שאמר לו הקדוש ברוך הוא מיד ראה החלותי תת לפניך.

דבר אחר:

מהו ראה החלותי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, ראה שהפלתי שר שלהן.

אמר רבי אבא בר כהנא:

כמלך שאוסר שונאו של בנו לפניו.

ואומר לו: עשה בו כל מה שאתה מבקש.

כד.

דבר אחר:

ראה החלותי

אמר רבי שמואל בר נחמן: כיון שיצאו ישראל ממצרים, ועשה להם הקדוש ברוך הוא כל הנסים הללו, נפל אימתן על כל אומות העולם. שנאמר (שמות טו, טו-טז) [אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד [בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ].

וכיון שבאו לעשות מלחמה עם סיחון ועוג, היו האמוריים שואלים אלו לאלו: בחייך, אומה זו שהיא מבקשת לעשות עמנו מלחמה, גבורים הם או לא? כמה אומות הן?

והן אומרים: בני שלש אומות הן.

אמר סיחון ועוג: וכל האומה הזו של בני אדם, בני שלש אומות הן.

אמרו: נזיין עצמינו, ונצא עליהם, ואנו הורגין אותם.

מנין, ויצא סיחון לקראתנו.

פרק ג

(ב). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן

באו משה וישראל לתחומה של אדרעי*, אמר להן משה: נחנה כאן, ואנו נכנסין בשחרית.

באו ליכנס לאדרעי, ועדיין לא היתה העין רואה. תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה, ורגליו מגיעות לארץ.

אמר משה: איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו אלו בלילה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, זה שאתה רואה, הוא עוג.

אמר רבי יוחנן: אורך רגליו שמונה עשר אמות*.

אותה שעה נתיירא משה. אמר הקדוש ברוך הוא: אל תתיירא, שאני מפילו לפניך.

מנין, ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו [כי בידך נתתי אותו].

עוג היה תולש הר, וזורק על ישראל. ומשה היה נוטל צרור*, ומזכיר עליו שם המפורש, וסמכו.

ישראל אומרים: 'ארורות הידים, שכך זורקות'. ואמוריים אומרים: 'ברוכות הידים, שכך סומכות'.

תחומה של אדרעי –

אורך רגליו שמונה עשר אמות –

צרור –

כה.

דבר אחר:

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן, אלא כי בידך נתתי אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא: כבר פסקתי דינו מימות אברהם.

כיצד, בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג-יד) וַיָּבֹא הַפָּלִיט [וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן].

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: פליט היה שמו, ולמה נקרא שמו עוג - שבא ומצא את אברהם עסוק במצות בעוגות הפסח. ולא בא לשם שמים, אלא לשם נויה של שרה. אמר בלבו 'הריני מבשר אותו, והגדוד הורגו, ונוטל אני את שרה אשתו'.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע, כך אמרת? חייך, שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים. ומה שחשבת בלבך 'הריני הורג אברהם, ונוטל את שרה' - ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול.

דבר אחר: כי בידך נתתי אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא כי בידך נתתי אותו.

כבר פסקתי את דינו מימות יצחק.

כיצד, בשעה שמל אברהם את יצחק בנו עשה משתה וקרא לכל מלכי כנען, שנאמר (שם כא, ח) [וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל] וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל [בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק]. מהו גדול - שכל גדולים היו שם.

אף עוג היה שם באותה שעה. אמרו לו לעוג: לא כך היית אומר 'אברהם פרדה עקרה הוא, ואינו מוליד'?

כיון שראה את יצחק אמר: מהו זה, אין זה כלום. באצבעי אני הורגו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אמרת?! על מנת שתראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם אותו האיש עתיד ליפול.

דבר אחר: כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא נתתי.

כבר פסקתי את דינו מימות יעקב.

כיצד, בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר (בראשית מז, ז) [וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה] וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, היה עוג יושב שם באותה שעה.

אמר לו פרעה לעוג: לא כך היית אומר 'אברהם פרדה עקרה הוא, ואינו מוליד'? הרי בן בנו, ושבעים נפש מירכו.

אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי רשע, מה אתה מכניס עין רעה בבני? תימס עינו של אותו האיש. עתיד אותו האיש ליפול בידן.

הרי, כי בידך נתתי אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשם שבעולם הזה היו אומות העולם שומעים שמעכם, ומתיראין ומתפחדין מכם, כך לעתיד לבא, שנאמר (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.