קדושת לוי המלא
פרשת בלק
פרק כב
ב. וַיַּרְא בָּלָק בֶּן
צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי
בלק
[א]
היה
שונא מאוד לישראל.
יעוין
להלן בפירוש פסוק ג.
[ב]
הנה
זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל... וזה הרשע היה שונא מאד להקדושה.
יעוין
להלן בפירוש פסוק ד.
ג. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי
הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ויגר מואב מפני העם מאד
תיבת מאד - מורה בכל
מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.
קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב
מ"ה.
ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל
[א]
נראה במאי דדייק הכתוב, מקודם העם ואחר כך בני ישראל.
דידוע[1] במדרש[2]
ובזוהר הקדוש[3] דעם -
הוא ערב רב. וזהו ויגר מואב מפני העם מאד - מחמת העם, ערב רב, פחד.
שראה שכל מקום שישראל שוכנים, מתגיירים להם גרים, כמו ערב רב שנתגיירו לישראל. גלל
כן, פחד שיבואו בני ישראל לגבולו, אולי יתגיירו מאומתו גם כן להם.
ושלא תאמר: מאי איכפת להו? לזה אמר הכתוב ויקץ מואב מפני בני ישראל
- שהיה שונא מאוד לישראל.
[ב]
והנה
זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל, מחמת שישראל בהליכתם העלו נצוצות, וזה הרשע היה
שונא מאד להקדושה... וזהו הרמז ויגר מואב מפני העם מאד - כי כל מקום שכתוב העם
הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל. וזהו כי רב הוא – היינו, הגרים,
שלא יעלו אותם, כנזכר לעיל. כי הם מסוגלים יותר להעלות הניצוץ.
מתוך פירוש
הפסוק הבא. יעויין שם בהרחבה.
ד. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל
זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ
הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא
כלחוך השור את ירק השדה
[א]
יש להבין: למה זה המשיל לשור שאוכל ירק השדה?
והנראה לבאר: ומקודם נבאר הפסוק[4] ונתתי
עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת - כי השם יתברך ברוך הוא קלל את האדם הראשון ואכלת
את עשב השדה.[5]
כי כל מה שהאדם אוכל, יש בו מצות. דהיינו, תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור,
ויש בהם מצות בשעת חרישה - לא תחרוש בשור וחמור יחדיו,[6] וכן
בזריעה - יש מצוה לא תזרע כלאים.[7]
ונמצא, על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא. וכן בכל מאכלים יש בהם מצות[8]. אבל
בעשב השדה, אינו נזרע על ידי האדם ואין בהם עשיות המצות, ואיך יוכל להעלות אותן
באכילתו אותן?
וזהו שקלל השם יתברך אדם הראשון, שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם, שיוכל
האדם על ידי זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל.
וזהו הרמז: ונתתי עשב בשדך לבהמתך - כי כשהבהמה אוכלת העשב, והאדם
האוכל בהמה, ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר. נמצא, על
ידי זה גם העשב יש לה עלייה. כי הבהמה האוכלת עשב, והאדם האוכל בהמה במצות, מעלה
העשב גם כן.
והנה האר"י ז"ל כתב:[9] כנגד
ארבע יסודות דומם-צומח-חי-מדבר, נגד זה הוא ארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה.
נמצא, נגד חי - הוא בריאה.
והנה נפש הבעל תשובה, דהיינו הגרים, להם יותר בנקל להעלות הניצוץ ממי שהוא
צדיק מנעוריו. והנה זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל, מחמת שישראל בהליכתם העלו
נצוצות, וזה הרשע היה שונא מאד להקדושה.
וזהו הרמז ויקוצו מפני בני ישראל[10] - שזה
קץ בעיני אותו הרשע להיות ישראל.
וזהו הרמז ויגר מואב מפני העם מאד - כי כל מקום שכתוב העם
הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
וזהו כי רב הוא – היינו, הגרים, שלא יעלו אותם, כנזכר לעיל. כי הם
מסוגלים יותר להעלות הניצוץ.
וזהו הרמז כלחוך השור את ירק השדה - כי הכלל: נפש הגרים, עלייתם עד
עולם הבריאה. וכן הוא בארבע יסודות, שהצומח יש לו עלייה לחי, הוא נגד עולם הבריאה.
וזהו כלחוך השור [את ירק השדה] – הרמז: עליית עולם הבריאה.
[ב]
או יבואר, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה
לבאר פירוש כלחוך השור את [ירק השדה], עיין פירוש רש"י
ז"ל[11].
מקודם נבא לבאר הפסוקים דפרשה הקודם בפרשת חוקת[12] על
כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. [כי אש יצאה מחשבון להבה
מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון]. אוי לך [מואב אבדת עם כמוש] נתן בניו
פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון.
דיש לדקדק: תבנה ותכונן - הלא היתה בנויה מכבר, רק שנעשית עתה עיר
סיחון[13],
הוי ליה למימר תהיה עיר סיחון.
עוד: אומרו נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית - מדוע גבי בנים כתיב
לשון פליטה, וגבי בנות כתיב לשון שבית?
ונבאר הכל על נכון. דידוע מאמר רבותינו ז"ל:[14] "עמון
ומואב טיהרו בסיחון". כי מואב בעצמו לא יכלו ישראל להוריש.[15] ולא
נתעלה מואב, דעיקר עליית הרשע כשיש להם מפלה על ידי ישראל, ונתקדש שמו הגדול.
וכיון שכן, מואב הוא מקור החורבה והשוממה, כיון שאין לו עלייה. מה שאין כן על ידי
שכבש סיחון חשבון עיר מואב, וכבשו ישראל מיד סיחון עיר חשבון, אז נחשב חשבון עתה
עיר בנויה ולא מקודם. שעד עתה היתה נקראת חורבן, כנזכר לעיל.
זהו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון - שסיחון יכבוש אותה.
ועל ידי זה, תבנה ותכונן עיר סיחון - עתה תבנה עיר חשבון, שעד עתה
היתה חריבה, כיון שאי אפשר לה להעלות. שלא יכלו ישראל ליקח העיר, ודבר שאין לה
עלייה בקדושה נקרא הרוס. מה שאין כן עתה, שיכבשו אותה על ידי סיחון, תבנה מעתה
ותהיה בנויה, שתתעלה להקדושה. ודבר שעולה לקדושה נקרא בנויה. ומשום הכי כתיב תבנה
- שעתה יבנה, שעל ידי שכבשה סיחון אפשר לה לבא בקדושה שיכבשו ישראל.
ואמר אוי לך מואב אבדת עם כמוש - שאתה מואב אבדת זאת שיהיה לך
עלייה, כיון שאי אפשר לישראל לכובשך, ועליית הרשע הוא כבישתו, כנזכר לעיל.
נתן בניו פליטים – פירוש: לבנים שלך נחשב פליטה.
היינו, הצלה, מה שנמסרו לסיחון. שעד עתה אסורים מואבים לבוא בקהל, ועל ידי שנמסרו
לסיחון ונתערבו בהם, מותרים. "דכל דפריש, מרובא פריש", כדפסקינן[16]
דמהאי טעמא עתה עמונים ומואבים מותרים לבא בקהל, דנתערבו זה בזה, וכל דפריש מרובא
פריש. והיה להם הצלה קצת, שעל ידי שנמסרו לסיחון אפשר לזכרים של מואב לבא בקהל.
ובנותיו בשבית - רוצה לומר: מה שאין כן אצל
הבנות הוא שביה גמורה מה שנמסרו לסיחון, ולא פליטה, דהיינו, הצלה קצת.
שבאפשרי להם לבא בקהל, דהא הבנות בלא זה מותרים לבא בקהל גם כשהם מואבים, כדפסקינן:[17] מואבי[18] –
"ולא מואבית". ואם כן, מוטב היה להם שיהיו מותרים לכבש אותם כשהם מואבים,
אז היה להם עלייה כנזכר לעיל. דהרשע במפלתו וכבושתו שכובשים אותו, הוא עלייה
שמעלים ישראל נצוצות שלו בעת שמאבדים אותו. ובזה שפיר מובן זה שבבנים כתיב פליטה,
ובבנות שבית.
ומעתה יבואר ויאמר (בלק) [מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל
סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה]. דהמפרשים[19] הקשו:
מה היתה יראת מואב מישראל, הלא ישראל נצטוו שלא להלחם עמם?
אפס דהרמב"ן תירץ: דיראתו היתה שלמען אהבת ישראל יִמָּסְרוּ ביד אומה
אחרת, וישראל יקחו את ארצם מיד אומה אחרת, כמו שנטהר ארצם על ידי סיחון ועוג. עיין
שם. ואם כן, יראתם היה שיש אומה אחרת שכובשים, ואחר כך יכבשו ישראל את האומה אחרת.
וכבישות ישראל הוא עלייה של האומות, ויהא לארצם עליה על ידי כבישות אחרים.
ומצינו כיוצא בזה בענין אכילה. דידוע מאמר רבותינו ז"ל[20]
דאכילת ישראל, להעלאת נצוצות שיש בדומם-צומח-חי. ושיתעלה הדומם-צומח-חי לִמְדַבֵּר
אינו שכיח כל כך. גלל כן, מפעלות תמים דעים שחי, דהיינו הבהמה, יאכל דומם-צומח,
ומדבר אוכל החי. ומתעלה הדומם-צומח שיש בחי, למדבר. דמחי למדבר, בקל שכיח בכל עת
להעלות.
נמצא, על ידי אמצעי, דהיינו החי, יש עלייה לדומם-צומח. שעל ידי שבאו דומם-צומח
בתוך החי, מתעלה במדבר כשאוכל החי.
וכמו כן הנזכר לעיל: על ידי אמצעי, שיכבוש אַחֵר את מואב, יתעלה ארצם,
שיכבשו ישראל מיד אחר. וזהו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו.
ושלא תקשי: הלא אי אפשר לישראל לכבוש אותם, שנאמר[21] לא
תצור את מואב.
לזה פירוש: כלחוך השור את ירק השדה - שיראתו הוא שיהיה כלחוך
השור את ירק השדה, שהכוונה שהירק יהא לו עלייה על ידי אחר. דהיינו השור, דהוא
חי. וכמו דהתם העלייה הוא על ידי אחר, כמו כן יראתו בכאן שיתעלה ארץ מואב שיכבשו
ישראל ארצם והוא עלייתם על ידי אחר. שימסרו ביד אומה אחרת, וישראל יכבוש מאומה
ההוא. ומואב ובלק לא רצו בעלייה זו שיכבשו ישראל ארצם.
ויגר מואב... כלחוך השור
שור הבר
הוא מדת היראה, שנאמר[22] ורב
תבואות בכח שור.
קדושת
לוי, לקוטים, ד"ה סעודות שור.
ה.
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר
אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה
כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי
בלעם בן בעור
[א]
הנה רבותינו ז"ל אמרו:[23] לא
קם בישראל כמשה – "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ומנו, בלעם".
כוונת רבותינו ז"ל: לא שהיה בלעם במדריגת משה. אבל כוונתם, שהיה
במדריגה זה לעומת זה[24],
משה בקדושה ובלעם בקליפה.
וידוע מאמר רבותינו ז"ל[25] משה
נתנבא בזה, שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה, ושם יכולין להפך הכל לטובה.
ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ[26],
דביטל כל גזירות רעות. דמדריגתו היה במדריגה גבוה, ששם יכולין לבטל כל הדינין,
ולהפוך בדיבור מרעה לטובה. ומהאי טעמא פעל משה בדיבור. ולהיפך, בלעם ניבא במדריגות
זה של הקליפה. ומהאי טעמא גם בלעם פעל בדיבורו בקללתו.
אפס, משה שהיה בקדושה, פעל בדיבורו הכל לטובה. ובלעם שהיה בקליפה, פעל
בדיבורו הכל קללה וארור.
זה שרמז הכתוב[27]
דבלעם אמר בנה לי בזה שבעה מזבחות - בזה דוקא, במדריגת זה.
כן והכן לי בזה שבעה [פרים ושבעה אילים] - גם כן בזה דייקא.
שעל ידי שיפעול הכנה למדריגות זה דקליפה, יוכל לפעול בדיבורו קללה. דבלעם
היה חפץ לקללם, כפירש רש"י ז"ל[28].
אמנם השם יתברך הכיר מחשבתו, ולא נתנו להתנהג במדריגות זה. רק אמר[29] שוב
אל בלק וכה תדבר - וכה דייקא, פירוש: בבחינת כה לבד תתנהג, שהוא
למטה מזה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה:[30] "כל
הנביאים נתנבאו בכה, למטה ממשה שניבא בזה". ובבחינה זו אין
בכוחו לפעול בדיבור.
[ב]
או יבואר מאמר "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ומנו, בלעם",
והוא קרוב לאופן הנזכר לעיל.
להבין כוונת חכמינו ז"ל: שחס ושלום בלעם היה כמו משה.
כי חילוק גדול ביניהם: שמשה רבינו כל ימיו השפיע טובות לעולם, שכמה פעמים
מסר נפשו להצלת ישראל מאף וחימה[31].
ובלעם היה ההיפוך, שכל ימיו הביא יללה ופרעניות לעולם, שמעשיו היו רק בקללה. אפס
כוונת רבותינו ז"ל: שמהמקום גבוה שהתאמץ משה להביא ממקום ההוא טובות לעולם
כידוע מכתבי האריז"ל[32],
ממקום הזה התאמץ בלעם הרשע להביא יללה לעולם. וזהו כוונת רבותינו ז"ל ששוה
למשה - ששניהם התאמצו לעורר ההשפעה ממקום אחד. אפס, זה לעומת זה, היה משה רבינו
הביא ממקום ההוא טובות, ובלעם הרשע הביא ממקום ההוא קללה.
והנה רבותינו ז"ל אמרו:[33] "כל
הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה באספקלריא המאירה".
להבין מאמר רבותינו ז"ל, דרך משל:
למלך מְצַוֶּה איזה דבר לעבדיו, אז השומעים הציווי אינם שומעים רק דבר
המלך.
ובאמת בכל דיבור שאדם מדבר קודם שיוציא מפיו הדיבור, הוא במחשבה שחשב
מקודם למה יאמר הדיבור, וטעם למה יצוה כך. ומי שזוכה להשיג הדיבור כמו שהיה
במחשבה, דהיינו שמשיג המחשבה, אז מבין הטעם כיון שמשיג האיך היה במחשבה, ובמחשבה
חקוק הטעם למה צוה כך.
וזה היה החילוק בין משה רבינו לשאר נביאים: ששאר נביאים השיגו הדיבור. ומי
שמשיג הדיבור לבד, אינו משיג הטעם, כנזכר לעיל. דהטעם הוא חקוק במחשבה, דהוא למעלה
מדיבור. מה שאין כן משה, השיג גם הטעם. דמשה השיג עולם המחשבה, כנודע בהאר"י ז"ל,
ובמחשבה שם חקוק הטעם, כנזכר לעיל.
והנה מי שאינו משיג רק הדיבור, דאז אינו משיג הטעם כנזכר לעיל, נקרא "אספקלריא
שאינה מאירה". דכל שאינו יודע הטעם של דבר, אינו מאיר הדבר אצלו. מה שאין כן
מי שמשיג הטעם של הדבר, נקרא "אספקלריא המאירה". כיון שיודע הטעם לצווי
המלך, מאיר הדבר וברור אצלו הדיבור. שמבין שצריך לעשות, שמבין הטעם.
ועל פי זה יבואר מאמר רבותינו ז"ל "כל הנביאים התנבאו בכה,
הוסיף עליהם משה שהתנבא בזה". כי משה השיג הטעם גם כן, ונקרא זה
- כי זה הוא דבר ה'. דהיינו, הוא הדיבור בשלימות, כפי מחשבת הבורא ברוך הוא. דהא
השיג גם הטעם דהוא המחשבה, כנזכר לעיל. מה שאין כן שאר נביאים שהתנבאו בדיבור לבד,
אמרו בכה – לומר, דאף על פי כן מחוייבים אנחנו לשמוע ולצוות דבר ה', כיון דכה
אמר ה', ודבר ה' אין לשנות.
ולפי מה שכתבנו לעיל דבלעם בההיפוך הוא שוה למשה, להביא יללה ממקום הגבוה
שהביא משה מזה המקום ברכה. וכיון דמשה התנבא בזה בנבואתו לטובה, בלעם הרשע
נמי דשוה למשה להביא יללה היה נמי בזה. כמאמר רבותינו ז"ל נמי דשוה
למשה בההיפוך שלו, כנזכר לעיל.
גלל כן, בלעם הרשע דהיה חפץ לקלל את ישראל, כתיב בקרא דאמר לבלק[34] בנה
לי בזה שבעה מזבחות והכן [לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים] - בזה דייק. כלומר,
בבחינת זה יכין, שיהיה לו מקום מיוחד לבחינת זה, שהיה חפץ לקלל
ישראל. ולענין קללה ויללה היה במדריגה בבחינת זה.
והשם יתברך ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו[35],
שכפה אותו לברך את ישראל. ולענין ברכה לא היה יכול להתנבא בזה, דאין זה
מדריגתו. דמדריגתו היה רק לענין יללה, כנזכר לעיל. גלל כן, לענין ברכה לא היה יכול
לברך רק בכה. ולכן אמר לו השם יתברך[36] שוב
אל בלק וכה תדבר - דייק תיבות כה. כיון שאני שולחך לברך, תדבר בכה.
[ג]
או יבואר הגמרא הנזכרת לעיל "משה התנבא בזה, וכל הנביאים בכה".
כי הנה יש אשר משיג גדולת הבורא יתברך מאשר כבר נתצמצם בעולמות, ומכח
העולמות משיג גדולת הבורא יתברך. והבחינה הזאת אינה גדולה כל כך. ויש אשר בהשגתו
להשיג גדולת הבורא יתברך מאשר לא נתצמצם עדיין בעולמות. והבחינה הזאת היא גדולה
מאד להשיג גדולת הבורא יתברך מהבהירות אשר לא נתצמצם כלל, ולא בא בגבול וציור כלל.
והנה על דרך משל:
לאחד שביכלתו לראות פני המלך עצמו, ואחד שאין ביכולתו להשיג ולראות פני
המלך עצמו, רק על דמות רואה פני המלך. כי לראות פני המלך עצמו, לאו כל אדם זוכה לה.
ונמצא, זה שאינו רואה פני המלך עצמו רק על דמות, זה אינו יכול לומר "זה
פני המלך". כי פני המלך עצמו מעולם לא זכה לראות. רק יכול לומר "כה וכה
פני המלך".
כך הוא מי שאינו משיג גדולת הבורא יתברך, רק הבהירות אשר כבר נתצמצם
בעולמות, זה אינו יכול לומר "זה פני המלך עצמו". כי אינו משיג כלל גדולה
מהבהירות אשר עדיין לא נתצמצם כלל, רק מהבהירות אשר נתלבש כבר בעולמות, מזה משיג
גדולת הבורא יתברך.
ועל בחינה הזאת הוא פירוש הגמרא. כי באמת כל הנביאים לא השיגו גדולת הבורא
יתברך רק מהבהירות אשר נתלבש כבר בעולמות, ולכך לא היה נבואתם בזה. כי אור
פני מלך חיים השיג בהירות הבורא יתברך, בהירות העליון אשר לא נתלבש בעולמות. את זה
לא השיגו, ולא היה יכול להיות נבואתם רק בכה. כי מהבהירות אשר מלובש
בעולמות השיגו מעלות הבורא יתברך. ונמצא, נבואתם היה בכה. כלומר, כזה הוא
כביכול הבורא יתברך. אבל משה רבינו עליו השלום גודל השגתו היה שהשיג מאת אשר אפילו
לא נתלבש כלל בעולמות, והשיג בהירות העליון למעלה מכל העולמות, והיה נבואתו
ובחינתו בזה.
הנה עם יצא ממצרים
אל
מוציאם ממצרים
(להלן כג, כב) – "אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא
האלהים הוציאם" (רש"י).
הכלל:
כי יש התעוררות התחתון והתעוררות העליון. התעוררות התחתון, יכול כל אדם לעורר
רחמים על עצמו בהטבת מעשיו, ולבקש מהשם יתברך לרחם עליו. אבל התעוררות עליון, מחמת
זכות אבות אברהם יצחק ויעקב, הוא רק על ישראל לבד ולא על האומות.
וזהו
שאמר זה הרשע הנה עם יצא ממצרים - שיצאו מעצמן. כלומר, בהתעוררות התחתון
בסבת מעשיהם. אבל במדבר, שאמרו רבותינו:[37] "עשרה
נסיונות נסו [אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר[38] וינסו
אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי]", חס ושלום, לא ירחם השם יתברך, כיון
שאין מטיבים מעשיהם.
אבל
באמת על ישראל שופע התעוררות העליון מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב, וזהו הוא תמיד.
וזהו אל מוציאם ממצרים[39] - בהתעוררות
חסד עליון, אפילו אם חס ושלום לא יטיבו ישראל מעשיהם. וזהו רק על ישראל.
קדושת
לוי, להלן כג, כב.
עין הארץ
דהנה
איתא במדרש:[40] "כמו
שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמו שנאמר ערות
הארץ[41] לב
הארץ[42] טבור
הארץ[43] עין
הארץ[44]".
והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד
שס"ה מצות לא תעשה[45]. שכל
גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ, האברים וגידים
מחויבים לשמור התרי"ג מצות. וכשישראל עושין המצות בארץ, אזי על ידי זה הארץ
חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה[46].
קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה ויקרא משה להושע.
ו.
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי
אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת
אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר
לכה נא ארה לי את העם הזה
...וזהו
שאמר לכה ארה - ארה לשון בירור, כמאמר חכמינו ז"ל[47] "אורה
בתאנים". שרצה לברר אצלו המדה שיש לו ממדות טובות של ישראל. וזהו לכה ארה
לי יעקב - לברר מה שיש אצלי ממדת יעקב... ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להרע
לישראל.
להלן
כג, ז בהרחבה.
הנה
שורש עין רעה - הוא כמו בלעם, דבכל מקום שנתן עיניו היה מארה באותו הדבר. מחמת
דהרשע הסתכל באותו הדבר, הפריד אותו משורש העליון של מקור החיים. מחמת שהיה להוט
אחר אותו הדבר, והיה הדבר נחשב בעיניו, אבל לא הסתכל בכח השם יתברך אשר יש בתוכו.
אבל
גבי זרע ישראל כתיב עיניך ברכות בחשבון[48] -
אף בדבר שיש בו חשבון, ובא לידע מנין ומספר. אף על פי כן, אינו מזיק הסתכלות הזה.
מחמת שאיש הישראלי, בכל דבר אשר רואה ומסתכל, אז רואה בכח הבורא אשר נמצא בו.
וכיון שמדביק הדבר ההוא לשורשו, אז בראיה הלזו ממשיך ברכה ושפע ממקור עליון על
הדבר ההוא.
וזה
שכתוב עיניך ברכות [בחשבון] - שעיניך נעשו כמו ברכות ומעינות השפעה, אף
בדבר חשבון.
וזה
שכתוב[49] אלה
פקודי המשכן – במשכן, שנמנה כל דבר כמה פעמים, ונעשה בחשבון. ואף על פי כן,
היה הברכה והשכינה שורה בה. ואדרבה, שהיה המנין צורך גבוה.
וזה
שכתוב אשר פקד על פי משה - מחמת שיצא המנין מפי משה, שהיה בדביקות ובקדושה
עליונה. ואדרבה, על ידו ניתוסף ברכה.
קדושת
לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר ואלה פקודי.
כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר
כי
ידעתי – על
ידי מלחמת סיחון, שעזרתו להכות את מואב (רש"י).
כתב
רש"י בזה הפרשה כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר - שידע על
ידי מלחמת סיחון, שכבש ערים ממואב על ידי קללתו את מואב, ונעשה עיר הזאת קצה הגבול
של מואב. כי מכאן ולהלאה נטלה סיחון על ידי קללתו למואב. ואי לאו קללתו, לא היה
הגבול כאן. שלא היה כובש סיחון הערים מכאן ולהלאה.
יעוינו
הדברים במלואם להלן פסוק לו.
ז. וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב
וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ
אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק
ח. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ
פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ
שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם
ט. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל
בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ
י. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל
הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי
יא. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא
מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי
אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו
העם היוצא ממצרים
יעוין
לעיל, כב, ה בפירוש הפסוק הנה עם יצא ממצרים.
יב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל
בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא
ברוך הוא
ברוך - הוא לשון המשכה, שממשיך חסד.
קדושת
לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויהי כאשר כלה.
יג. וַיָּקָם בִּלְעָם
בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי
לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם
יד. וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב
וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ
טו. וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק
שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה
טז. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם
וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי
יז. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ
מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם
הַזֶּה
כבד אכבדך מאד
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.
יח. וַיַּעַן בִּלְעָם
וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב
לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה
אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב
מלא
ביתו כסף וזהב
- למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי
צריך לשכור חיילות רבות - ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני - ודאי נוצח (רש"י)
מעשה
ששמעתי מפי דודי הגאון הצדיק פרי קודש, המפורסם בשם "עילוי מזאלקווא",
הרב ר' איציקל זצ"ל, רב דקהילת קודש
סאסנאווצא:
בעת
שהיה רבינו הקדוש ר' לוי יצחק זצ"ל מחבר ספר "קדושת לוי" רב
בבארדיטשוב, היו נמצאים בעיירה הסמוכה לבארדיטשוב איזו חסידים מצויינים. ובעת ההיא
היה שם הרב מתנגד גדול.
פעם אחת
הלך אברך חסיד, תלמיד חכם גדול מעיירה הנזכרת לעיל לבארדיטשוב, לקבל פני רבו
הקדוש. פגע בו הרב דמתא, והרגיש בו שהולך כעת לבארדיטשוב, שאלו: למה אתה רץ, ועל
מה אתה רץ?
השיבו:
שהולך לרבינו הקדוש מבארדיטשוב.
על זה
ענה הרב: אם אתה הולך אצלו כדי לשמוע דברי תורה ממנו בשבת קודש, אני יכול לומר לך
תורה חשובה יותר.
על זה
השיב האברך החסיד, בזה הלשון: אשאלכם איזו קושיא. דמצינו בפרשת ויצא (בראשית כט,
כא) ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. ופירש
רש"י: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן. אלא להוליד תולדות אמר כך".
ובבלעם מצינו שאמר: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'
אלהי לעשות קטנה או גדולה. ופירש רש"י ז"ל: "למדנו שנפשו רחבה,
ומחמד ממון אחרים. אמר: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו".
והפליאה
היא גדולה מאד: יעקב אבינו אמר דברים אשר אפילו קל שבקלים אינו אומר כן, וחכמינו
ז"ל מצדיקים אותו, ומבארים כוונתו לטובה. בלעם שדבר בלשון חסידים, שבעד כל
הון דעלמא לא יעבור את פי ה', ובא רש"י ומגלה ערמומיותו, שנפשו רחבה ומחמד
ממון אחרים.
כששמע
הרב שאלתו, אמר להאברך: ומה אתה מתרץ?
על זה
ענה האברך: התירוץ הוא פשוט. הדברים אינם העיקר. העיקר הוא מי שאמרם. יעקב אבינו
עליו השלום, היה קודש קדשים וכל דיבוריו קדושים. ואם אמר דברים אשר בשטחיות נראים
חס ושלום כקלות, באו רבותינו ז"ל ומבארים עומק מחשבותיו הקדושים ובספר הקדוש
"אור לשמים" כתב דלולא זאת שהיה מדבר בקלות, לא היה לבן נותן לו את
זוגתו. ולהבדיל, בלעם הרשע היה טמא רחמנא ליצלן, וכל דבריו טמאים. ואם אמר דברים
צדיקים ומלאים יראת שמים, באו רבותינו ז"ל ומגלים מצפוני לבו המתועב...
ר'
אהרן הלברשטאם, מוצל מהאש, עמ' קפז.
יט. וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה
גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי
כ. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל
בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ
אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה
אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם
עיין
ברמב"ן הקדוש, שמקשה: למה חרה אף אלהים? הלא אלהים הרשהו לילך, כדכתיב אם
לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם!
ונראה
לתרץ על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפסוק אם לקרוא לך – להנאתך ולטובתך
ההליכה, לך אתם.[50] אם כן, לא
הרשה אותו לילך, רק אם יהיה לו הנאה בהליכה. אבל כשלא יהיה לו הנאה מהליכה, אין לו
לילך.
יעוינו
הדברים במלואם להלן בפירוש פסוק כב.
קום לך
הנה
ישיבה נקרא כשיש בו סמיכה, כמאמר רבותינו ז"ל:[51] "כל
ישיבה שאין בה סמיכה, עמידה טובה הימנה". ועמידה, אין בה סמיכה. וזהו הרמז
רבותינו ז"ל[52]: האומות דן
אותם בישיבה, שיש בה סמיכה למשפט שנגזר עליהם שלא ימוט, כי אין ביניהם מי שיבטל.
מה שאין כן גזר דין של ישראל "אין בו סמיכה" - שהצדיקים שביניהם יכולין
לבטלו.
וזהו קום
בלק[53] - הרמז
על עמידה, כי אין בו סמיכה על הקללה, כי הצדיקים שביניהם יבטלו ויהפכו לברכה. וזהו
קום בלק.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה קום בלק.
ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה
השם
יתברך צוה לו [אם לקרוא] לך [באו האנשים קום לך אתם] (עם האנשים) ואך את הדבר
אשר אדבר אליך אותו תעשה[54] - גילה
לו השם יתברך שישמור כפי שיצוהו... מה שהשם יתברך צוה לו לילך, היה באופן כמו שאמר
לו ואך את הדבר הזה אשר אדבר [אליך אותו תעשה] - כפי שיראה בעין שכלו האיך
רצון השם יתברך, כן יעשה.
יעוינו
הדברים במלואם להלן בפירוש פסוק לב.
כא. וַיָּקָם בִּלְעָם
בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב
כב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים
כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא
רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ
ויחר אף אלהים כי הולך הוא
[א]
עיין ברמב"ן הקדוש, שמקשה: למה חרה אף אלהים? הלא אלהים הרשהו לילך,
כדכתיב[55] אם
לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם!
ונראה לתרץ על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפסוק אם לקרוא לך – להנאתך
ולטובתך ההליכה, לך אתם.[56] אם
כן, לא הרשה אותו לילך, רק אם יהיה לו הנאה בהליכה. אבל כשלא יהיה לו הנאה מהליכה,
אין לו לילך.
ואם היה יראת ה' נוגע בו, לא די שלא היה לו הנאה מהליכה, רק אדרבה ראוי לו
לצער על הליכה לקלל ישראל. וכוונת ה' היה שמן הסתם לא יהיה לו הנאה מהליכה,
ובוודאי לא ילך. כי לא אמר לו רק אם יהיה לו הנאה. והרשע בלעם גילה עוצם רשעתו
שהלך. לזה, הראה שיש לו הנאה ושמחה מהליכה לקלל את ישראל.
לזה, חרה אף ה': למה יהנה מרשעות כזה, לחפוץ בהליכה לקלל ישראל.
[ב]
...וזהו
פירוש הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא, שתמהו המפרשים: הלא השם יתברך צוה
אותו לילך?
אפס
כוונת הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא - על ידי שהוא הולך, והליכתו
לאכזריות, לקלל את ישראל, בזה חרה אף אלהים עליו.
יעוינו
הדברים במלואם להלן כד, ח.
כג.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה
בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם
אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ
כד.
וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה
כה.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל
בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ
כו.
וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ
לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול
כז.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף
בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל
כח.
וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי
הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים
ויחר אף בלעם ויך את האתון
בלעם
שראה דבר תימה וחידוש שרבץ האתון תחתיו, מה שלא עשה לו עד כה, כמבואר בפסוק ההסכן
הסכנתי לעשות לך כה, מהראוי לו להתבונן שרצון השם יתברך שישוב ולא ילך... אם
כן, היה לו לשום על לב, ולא להכות. ובמה שהכה, גילה בלעם עוצם רשעתו. גם שרצון השם
יתברך שלא ילך, אף על פי כן הולך הוא ומכה בחרון אפו האתון על שמעכבו בדרך לילך.
לזה, חרה אף המלאך עליו ואמר לו על מה הכית [את אתונך זה שלש רגלים].
יעוינו
הדברים במלואם להלן בפירוש פסוק לב.
כט.
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי
כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ
ל.
וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי
מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה
וַיֹּאמֶר לֹא
ההסכן הסכנתי
[א]
...בלעם
שראה דבר תימה וחידוש שרבץ האתון תחתיו, מה שלא עשה לו עד כה, כמבואר בפסוק ההסכן
[הסכנתי לעשות לך כה], מהראוי לו להתבונן שרצון השם יתברך שישוב ולא ילך.
יעוין
להלן בפירוש פסוק לב.
[ב]
הא
מתהניתי מינך במשכבא (תרגום יונתן)
הכלל:
התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות. ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות: מעשה
אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו - באמת יש
בהם סודות נעלמות פנימיות. רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות
טובות... ונמצא, נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה.
וכן
כתיב מעשה בלעם ואתון שלו - כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע, להרחיק מן מעשיו,
כמאמר חכמינו ז"ל[57] "[מה
בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו [של בלעם הרשע – תלמידיו של אברהם אבינו
אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא... אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם
ויורדין לבאר שחת]"– דהיינו, ליקרב עצמו למדת אברהם, ולרחק עצמו ממדת בלעם
הרשע.
קדושת
לוי, פרשת דברים, ד"ה דבר משה.
לא. וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי
בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ
וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו
וירא את מלאך ה'... ויקוד וישתחו לאפיו
הנראה
כי מלאך הנראה בדמות מלאך - מזה אין פחד, אבל מלאך הנראה בדמות אדם - מזה יש פחד.
וזה הוא חידוש אברהם - שנראו לו המלאכים בדמות אנשים[58]. וזה
היה הפחד של מנוח[59] - שראה
המלאך בדמות אדם, אבל הגר שראתה המלאך בדמותו[60] - לא
היתה מפחדה.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויאמר מלאך ה'.
לב. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ
ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי
לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך
יש להבין: למה חרה להמלאך שהכה האתון? כל עוד שלא ראה המלאך, יש להכות
בהמתו שתלך בדרך הישר!
ונראה: דחרי אף המלאך היה, כיון דהשם יתברך צוה לו לך עם האנשים ואך את
הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה[61] - גילה
לו השם יתברך שישמור כפי שיצוהו. ומי שעושה רצון קונו, כשיראה איזה דבר תימה,
מתבונן שבזה מצוה לו השם יתברך איך יעשה. ואם עושה דבר, ובפתע פתאום נולד בדבר דבר
תימה וחידוש, מתבונן שבוודאי רצון השם יתברך שלא לעשות הדבר הזה.
ואם כן, בלעם שראה דבר תימה וחידוש שרבץ האתון תחתיו, מה שלא עשה לו עד כה,
כמבואר בפסוק[62] ההסכן [הסכנתי
לעשות לך כה], מהראוי לו להתבונן שרצון השם יתברך שישוב ולא ילך. ומה שהשם יתברך
צוה לו לילך, היה באופן כמו שאמר לו[63] ואך
את הדבר הזה אשר אדבר [אליך אותו תעשה] - כפי שיראה בעין שכלו האיך רצון השם
יתברך, כן יעשה.
אם כן, היה לו לשום על לב, ולא להכות. ובמה שהכה, גילה בלעם עוצם רשעתו.
גם שרצון השם יתברך שלא ילך, אף על פי כן הולך הוא ומכה בחרון אפו האתון על שמעכבו
בדרך לילך. לזה, חרה אף המלאך עליו ואמר לו על מה הכית [את אתונך זה שלש רגלים].
לג. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן
וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם
אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי
לד. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל
מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי
בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי
חטאתי
הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה
עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[64] (הפושעים
והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת
תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[65] -
ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.
קדושת
לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.
לה. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל
בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ
אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק
לך עם האנשים
לך עם האנשים – (במ"ר) בדרך שאדם רוצה לילך בה,
מוליכין אותו (רש"י)
יש לאדם לשמוח ולדבק את עצמו
באלו המדות ישרים. כיון שאדם חפץ שמידות ישרים ימשוך בו אהבה ויראת הבורא, ימשוך
בו, כמאמר חכמינו ז"ל "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו".
פרשת אמור, ד"ה או יבואר וספרתם.
ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר
השם
יתברך צוה לו [אם לקרוא] לך [באו האנשים קום לך אתם] (עם האנשים) ואך את הדבר
אשר אדבר אליך אותו תעשה[66] - גילה
לו השם יתברך שישמור כפי שיצוהו... מה שהשם יתברך צוה לו לילך, היה באופן כמו שאמר
לו ואך את הדבר הזה אשר אדבר [אליך אותו תעשה] - כפי שיראה בעין שכלו האיך
רצון השם יתברך, כן יעשה.
יעוינו
הדברים במלואם לעיל בפירוש פסוק לב.
לו. וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי
בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן
אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל
אל עיר מואב אשר על גבול ארנון אשר בקצה הגבול
אל
עיר מואב -
(במד"ר) אל מטרפולין שלו, עיר החשובה שלו. לומר: ראה מה אלו מבקשים לעקור
(רש"י).
עיין פירוש רש"י למה הלך דווקא לזה המקום. עיין שם.
ונראה ליתן טעם דמשום הכי הלך לעיר שהוא בקצה הגבול: על פי מה דכתב
רש"י בזה הפרשה[67] כי
ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר - שידע על ידי מלחמת סיחון, שכבש ערים
ממואב על ידי קללתו את מואב, ונעשה עיר הזאת קצה הגבול של מואב. כי מכאן ולהלאה
נטלה סיחון על ידי קללתו למואב. ואי לאו קללתו, לא היה הגבול כאן. שלא היה כובש
סיחון הערים מכאן ולהלאה.
ועל ידי שמראה לו שמאמין בקללתו, יתאמץ להראות עוד שיש לו כח לקלל את
ישראל.
כל זה היה כוונת הרשעים בלק ובלעם. אמנם השם יתברך באהבתו לישראל הפר עצתם
וקלקל מחשבתם, והפך הקללה לברכה.
לז. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל
בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ
אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ
לח. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל
בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר
אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר
לט. וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם
בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת
מ. וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר
וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ
מא. וַיְהִי בַבֹּקֶר
וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם
קְצֵה הָעָם
ויקח
לקיחה יחשב: שנתן אדם איזה דבר
לחבירו, ולוקח ממנו דבר אחר.
קדושת
לוי, חידושי אגדות, מימרא משרי דסכינא.
/זה
נקרא בחינת לקיחה - דהיינו, שהשיגו... על ידי איזה דבר.
קדושת
לוי, מסכת אבות.
/כאדם
שמחליף דבר על דבר... - וזהו בחינת לקיחה.
קדושת
לוי, מסכת אבות, בשם המגיד ממזריץ'.
פרק כג
א. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל
בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים
וְשִׁבְעָה אֵילִים
בנה לי בזה... והכן לי בזה
[א]
הנה
רבותינו ז"ל אמרו:[68] לא
קם בישראל כמשה – "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ומנו, בלעם"[69] - כוונת
רבותינו ז"ל: לא שהיה בלעם במדריגת משה. אבל כוונתם, שהיה במדריגה זה
לעומת זה[70],
משה בקדושה ובלעם בקליפה.
וידוע
מאמר רבותינו ז"ל[71] משה
נתנבא בזה, שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה, ושם יכולין להפך הכל לטובה.
ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ, דביטל כל גזירות רעות. דמדריגתו היה
במדריגה גבוה, ששם יכולין לבטל כל הדינין, ולהפוך בדיבור מרעה לטובה. ומהאי טעמא
פעל משה בדיבור. ולהיפך, בלעם ניבא במדריגות זה של הקליפה. ומהאי טעמא גם
בלעם פעל בדיבורו בקללתו.
אפס,
משה שהיה בקדושה, פעל בדיבורו הכל לטובה. ובלעם שהיה בקליפה, פעל בדיבורו הכל קללה
וארור.
זה
שרמז הכתוב[72] דבלעם אמר בנה
לי בזה שבעה מזבחות - בזה דוקא, במדריגת זה.
כן והכן
לי בזה שבעה [פרים ושבעה אילים] - גם כן בזה דייקא. שעל ידי שיפעול
הכנה למדריגות זה דקליפה, יוכל לפעול בדיבורו קללה. דבלעם היה חפץ לקללם,
כפירש רש"י ז"ל[73].
לעיל כב, ד
[ב]
...בלעם
הרשע דהיה חפץ לקלל את ישראל, כתיב בקרא דאמר לבלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן
[לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים] - בזה דייק. כלומר, בבחינת זה יכין,
שיהיה לו מקום מיוחד לבחינת זה, שהיה חפץ לקלל ישראל. ולענין קללה ויללה
היה במדריגה בבחינת זה.
והשם
יתברך ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו[74],
שכפה אותו לברך את ישראל. ולענין ברכה לא היה יכול להתנבא בזה, דאין זה
מדריגתו. דמדריגתו היה רק לענין יללה, כנזכר לעיל. גלל כן, לענין ברכה לא היה יכול
לברך רק בכה. ולכן אמר לו השם יתברך[75] שוב
אל בלק וכה תדבר - דייק תיבות כה. כיון שאני שולחך לברך, תדבר בכה.
לעיל כב, ד
ב. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ
ג. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק
הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה
יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי
ד. וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל
בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר
וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ
ה. וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי
בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר
שוב אל בלק וכה תדבר
[א]
...אמנם
השם יתברך הכיר מחשבתו, ולא נתנו להתנהג במדריגות זה. רק אמר שוב אל בלק
וכה תדבר - וכה דייקא, פירוש: בבחינת כה לבד תתנהג, שהוא למטה מזה,
כמאמר רבותינו זכרונם לברכה:[76] "כל
הנביאים נתנבאו בכה, למטה ממשה שניבא בזה". ובבחינה זו אין
בכוחו לפעול בדיבור.
לעיל
פסוק א. ולעיל כב, ד
[ב]
...לענין
ברכה לא היה יכול לברך רק בכה. ולכן אמר לו השם יתברך שוב אל בלק וכה
תדבר - דייק תיבות כה. כיון שאני שולחך לברך, תדבר בכה.
לעיל
פסוק א. ולעיל כב, ד
ו. וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה
נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב
ז.
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרֲרֵי
קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל
וישא משלו
משל – הוא אותיות: שלם, שהוא שלימות לתינוק. דרך משל - האב
מלמד לתינוק במשל של נערות להרגילו בשכל... דרך משל: צינורות, כפי כחינו הדל שאפשר
להשיגו.
שמועה טובה, סא, ד"ה נוצר חסד.
לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל
הכלל: אצל כל אומה צריכה להיות איזה מדה טובה, וזה הוא עיקר חיותם. אבל
ישראל יש להם כל המדות טובות.
וכאן זה הרשע שרצה להרע לישראל, ובישראל יש להם כל המדות טובות, ורצה זה
הרשע לברר אצלו זה המידה טובה שיש באומתו מישראל, ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להרע
לישראל.
וזהו שאמר לכה ארה - ארה לשון בירור, כמאמר חכמינו ז"ל[77] "אורה
בתאנים". שרצה לברר אצלו המדה שיש לו ממדות טובות של ישראל.
וזהו לכה ארה לי יעקב - לברר מה שיש אצלי ממדת יעקב.
ועל ידי זה, ולכה זועמה [ישראל].
ח. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל
וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'
ט. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים
אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא
יִתְחַשָּׁב
כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב
כי מראש צורים אראנו - פירוש: אני רואה אותם מראש
הצורים. דהיינו, שכלול עולם.
ומגבעות אשורנו - שבריאת עולם, צורים וגבעות,
כפירוש רש"י[78], נתהוו
ונבראו עבור ישראל, כמאמר רבותינו ז"ל:[79] בראשית[80] -
"בשביל ישראל, שנקראו ראשית".
זהו שמסיים ובגויים לא יתחשב - דלא חשב השם יתברך בשעת הבריאה על
הגויים לברוא בשבילם, רק עבור ישראל. ואם כן, האיך אפשר לקלל עם כזה, שהכל נבראו
בשבילם.
י. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב
וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי
אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל
הנה
ישראל אסור לספור אותם, כמאמר חכמינו ז"ל[81]
"כל המונה ישראל [עובר בלאו, שנאמר[82] והיה
מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד... עובר בשני לאוין, שנאמר לא ימד ולא
יספר]". מחמת שאין יכולת לתפוס ישראל במחשבה, כי הם למעלה מן ההשגה. ולכן
כיון שישראל למעלה מן ההשגה, לכן לא ראה אברהם אותם כשהביט במזלות[83]. [כי
אברהם באצטגנונית היה מביט בכוכבים ובמזלות. והנה דרכם של אלו, שאינם יכולים לראות
רק דבר שהוא בעולם הזה, שיש לו השגה. מה שאין כן דבר שהוא למעלה מן השגה, אין להם
יכולת לראות]. כי אי אפשר להביט דבר כזה בהמזלות.
וזהו
שאמר השם יתברך [אם יוכל איש][84] - אם
תוכל לספור את עפר הארץ [גם זרעך ימנה] – כלומר, שישראל אין להם מספר, מחמת
היותם דבר שאין להם השגה ותפיסה בעולם הזה. ולכן מחמת זה אין אתה רואה אותם
במזלות, ובאמת תוליד.
והבן.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה אשר אם יוכל.
ומספר את רובע ישראל
ההתפארות
הוא לבוש בשאר ארבע מדות: אהבה ויראה, נצח והוד, ומתפאר בהן. וההתקשרות הוא ניקשר
בדבר זה – הרי מדה אחד. וזה ומספר את רובע ישראל.
כתבי קודש, יא, ע"א-ע"ב [ורשא (תרמ"ד): ח,
ע"ב] . לובלין (תרפ"ח): ט, ע"ג], בתוך ד"ה חשמ"ל נקרא.
יא. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל
בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ
יב. וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא
אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר
יג. וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק
לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ
תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם
יד. וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה
צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל
בַּמִּזְבֵּחַ
טו. וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק
הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה
טז. וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם
וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר
יז. וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ
נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר ה'
יח. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ
וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר
וישא משלו
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ז.
קום בלק
נראה לבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל[85] על
פסוק[86] נצב
לריב ה' ועומד לדין עמים – "כשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל, דן אותם
בעמידה. וכשהקדוש ברוך הוא דן את האומות, דן אותם בישיבה".
ונראה שרבותינו ז"ל רמזו בזה מה שאמרו[87] על
פסוק[88] ותגזור
אומר ויקם [...] – "שהקדוש ברוך הוא גוזר, וצדיק מבטל". והנה ישיבה
- נקרא כשיש בו סמיכה, כמאמר רבותינו ז"ל:[89] "כל
ישיבה שאין בה סמיכה, עמידה טובה הימנה". ועמידה, אין בה סמיכה. וזהו הרמז
רבותינו ז"ל: האומות דן אותם בישיבה, שיש בה סמיכה למשפט שנגזר עליהם שלא
ימוט, כי אין ביניהם מי שיבטל. מה שאין כן גזר דין של ישראל "אין בו סמיכה"
- שהצדיקים שביניהם יכולין לבטלו.
וזהו קום בלק - הרמז על עמידה, כי אין בו סמיכה על הקללה, כי
הצדיקים שביניהם יבטלו ויהפכו לברכה. וזהו קום בלק.
יט. לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב
וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה
לא איש אל ויכזב
[א]
על דרך שאמרו רבותינו ז"ל:[90] ותגזור
אומר ויקם לך[91]
- "אתה גזרת מלמטה [...]". דהצדיק פועל שכביכול השם יתברך מתלבש עצמו
בהצדיק, כפי רצון הצדיק כן יהיה.
וזהו תפלה למשה איש האלהים[92] - שעל
ידי תפלת משה, כביכול האלהים באיש. דהיינו, משה. לעשות כרצונו,
כנאמר[93] לולי
משה בחירו עמד בפרץ.
וזהו איש האלהים - שהאלקות מתלבש באיש.
וזהו רק כשמתפללים להשפיע טובות לישראל. אמנם בלעם הרשע שרצה לקלל את
ישראל, לא היה יכול לפעול שהשם יתברך יתלבש באיש לעשות רצון בלעם.
וזהו לא איש אל ויכזב – פירוש: דעל כזב, לקלל את ישראל. לא
איש אל - האל אינו מתלבש באיש שיעשה רצונו לקלל.
וזהו הפירוש ה' איש מלחמה ה' שמו[94] - דעל
מפלות האומות השם יתברך מתלבש באיש, לעשות רצון הצדיק לנקום באומות. הגם שהוא
גבורה, אך דלפי האמת הוא חסד גדול לאומות במפלתם, שעל ידי מפלתם נתגדל ונתקדש שמו
הגדול. אם כן, אין לך חסד גדול מזה.
וזהו ה' איש מלחמה ה' שמו - שהשם יתברך מתלבש באיש מלחמה,
ללחום באומות כמו בפרעה.
זהו ה' שמו - הזכיר שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו, דהוא חסד לנקום
בהם. פירוש: דבשם הוי"ה שהוא חסד נוקם בהם, כנזכר לעיל.
[ב]
הנה
כל מגמת הצדיק כל ימי חייו להשפיע שפע ברכה ולהביא רחמים וחסדים על ישראל, ומתפלל
תמיד להשם יתברך עבור טובות וברכות לישראל. והנה כשהצדיק מתפלל להשם יתברך להשפיע
רחמים וחסדים על ישראל, אזי מתלבש כביכו"ל הבורא ברוך הוא בהצדיק, ונקרא
כביכו"ל בבחינת איש... אך התלבשות הזה שהשם יתברך מתלבש בהצדיק ונקרא איש,
זהו דוקא לטוב. אבל חס ושלום להיפך, אינו נקרא איש.
ועל
פי זה נבאר מה שאמר בלעם לא איש אל ויכזב – פירוש: מדת פורעניות נקרא כזב,
כשחס ושלום עת צרה לישראל אינו נקרא אל בשם איש. ואף שלפעמים כשהצדיק מתפלל
להכרית הרשעים הקמים עליו לרעה והוא לטובה, אזי השם יתברך מתלבש בזה הצדיק, אף
שהוא פורעניות. אך זה אינו קושיא כלל, כי זה אין נקרא חס ושלום פורעניות רק רחמים,
כי מה שמכרית הרשעים הוא לנו רחמים וזה נקרא גבורה שבחסד ונקרא גם כן רחמים.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה ה' איש מלחמה.
[ג]
פעם
הלך הרב מבארדיטשוב אנה ואנה בביתו. ולפתע פתאום אמר: "מה טוב יכול להיות,
אשר הבורא יתברך מנהיג את העולם!"
וכל
האנשים אשר עמדו אז על ידו תמהו תמיה גדולה עד למאוד, ונפלאות אחזו אותם:
"איך פה קדוש יאמר דבר כזה?!"
ושאלו
את הרב זצוק"ל [=ר' לוי יצחק], ואמר: דנודע (מועד קטן טז, ב) "הקדוש
ברוך הוא גוזר, וצדיק מבטלה". ואם אין צדיק בארץ לבטלה, מוכרח הגזירה לבוא,
חס ושלום. על כן, מה טוב בזה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בלי צדיק יסוד עולם המבטלה.
וזאת כוונת הגמרא על הצרות שלא יבואו קודם ביאת בן ישי, ומסקנה "על מי לנו
להישען" וכו'. אך מבואר מקודם בגמרא "פני הדור כפני הכלב", ולא
יהיה חס ושלום צדיק בארץ אשר יעשה טוב, ולא יוכלו הגזירות רעות ח"ו להתבטל,
רחמנא ליצלן. על כן אמרו התנאים "על מי יש לנו להישען, אלא על אבינו
שבשמים".
עירין
קדישין השלם, עמ' רמ, הע' עא. מתוך כת"י ברשימות האדמו"ר ה"כנסת
מרדכי" מסאדיגורא. והובא שם פירושו האחר של ר' ישראל מרוז'ין לפסוק זה.
כ. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי
וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה
[א]
פירוש:
[הנה ברך לקחתי] - מאחר שקבלתי ברכות,
לכך, [וברך ו]לא אשיבנה - שלא איש אל ויכזב.
מה שאין כן להיפוך חס ושלום, יכולין להשיב. כי צדיקים יכולים להפוך,
ועושים צירוף אחר, מצָרָה לרָצָה[95].
אבל כל מה שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אינו חוזר, כידוע[96].
[ב]
או יבואר, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה
דאיתא בגמרא:[97] "האומר
'על קן צפור יגיעו רחמיך' [משתקין אותו]", ופירש רש"י: "שהגיעו רחמיך
על קן ציפור וגזרת[98] לא
תקח [האם על הבנים], כן חוס ורחם עלינו. 'משתקין אותו' - מפני שמשוה מדותיו של
הקדוש ברוך הוא רחמים, והן גזירת מלך על עבדיו". והקשה התוספות[99]: לפי
זה, מפני מה יסד הפייט כן, דכתיב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו מחשבותיך לרחמינו
מפעלותיך לרוממנו?
ונראה: דאמרו חכמים[100]: "כל
המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". ושורש הדבר הוא: דאיתא בזוהר הקדוש:[101] "באיתערותא
דלתתא איתער עובדא דלעילא". נמצא, כאשר האדם מרחם עצמו על הבריות, הוא מעורר
מדת הרחמנות, ומרחמין עליו גם כן. וידוע הוא דחסדי ה' יתברך לא כלו[102],
והקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עלינו חסדים ורחמים וטובות. ומה שאנו חסרים לפעמים
מטובות חס ושלום, המניעה הוא מאתנו: שאין אנו ראוים לקבל הטובות. אבל הקדוש ברוך
הוא ברוב רחמיו וחסדיו יכול להפוך את לבנו וליתן לנו לב טהור וחזק ואמיץ לעבדו
באמת, ונהיה אנו ראוין לקבל הטובות.
ועל זה אנו מתפללין[103] אתה
ה' לא תכלא רחמיך ממנו – פירוש: שלא תהא המניעה ממנו.
כי חסדך ואמתך תמיד יצרונו - שהקדוש ברוך הוא יוצר את האדם בכל עת
ורגע, כפי מאמר הגמרא[104] כל
הנשמה תהלל יה[105] -
"על כל נשימה ונשימה [שאדם נושם, צריך לקלס לבורא]". ואם כן, אתה יכול
לעשות אותנו בריה חדשה וליתן לנו לב טהור, כנזכר לעיל.
וידוע: כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הצדיק יכול לבטלה[106].
וזה פירוש הפסוק[107] ויכון
בחסד כסאך ותשב עליו באמת - כי כשהקדוש ברוך הוא הוכן בחסד כסאו ומעורר רחמיו
וחסדיו על ישראל, אז הוא יושב עליו באמת - שאין הצדיק מבטלו. אבל כשהוא להיפוך חס
ושלום - אז הצדיק מבטלו, וצריך הקדוש ברוך הוא לקום מכסא דין, ולישב על כסא רחמים.
ונמצא, לא היתה ישיבה באמת.
והנה מה שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו[108] לא
תקח [ה]אם על הבנים, אינו הוא מצד הרחמנות שלו. שאם היה מצד הרחמנות, לא היה צריך
לצוות אותנו, והיה בעצמו יכול להציל את האם, כי הרבה ריוח והצלה לפניו. רק היה
כוונתו בכדי שנעורר מדת הרחמנות במה שאנו מרחמין על קן ציפור, כנזכר לעיל.
ואם כן זה פירוש הפייט מחשבותיך לרחמינו מפעולתיך לרוממנו – פירוש:
אתה צוית כדי שנעורר הרחמנות ותרחם עלינו. ולפי זה, כשהצדיק מברך את ישראל, בודאי
מברך אותם בלב שלם מצד הרחמנות ואהבה שיש לו עליהם. ואם כן, מברכין אותו מן השמים
גם כן, כנזכר לעיל "כל המרחם על הבריות, [מרחמין עליו מן השמים]".
אבל בלעם היה יודע בעצמו שאינו מברך בלב שלם, רק הקדוש ברוך הוא היה משים
חכה בפיו, כפירוש רש"י[109].
ואם כן, היה יודע שלא יהיו חוזרין עליו הברכות.
וזהו שאמר הנה ברך לקחתי – פירוש: אני לקחתי את הברכות מאת הקדוש ברוך
הוא לברך את ישראל.
וברך ולא אשיבנה – פירוש: ולא אשיבנה הברכות עלי.
כא. לֹא הִבִּיט אָוֶן
בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ
בּוֹ
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו
[א]
פירוש:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל - כשבאין
למעלה עבירות ישראל חס ושלום, השם יתברך אינו מביט להם, דאינו רוצה כלל שיבואו
עבירות ישראל לפניו.
ה' אלהיו עמו – פירוש: מה שאין כן, כשבאין זכיות
שלהם למעלה, מחבר עצמו בהם. זהו ה' אלהיו עמו - שמיד מחבר עצמו בישראל
ובזכיות שלהם.
ותרועת מלך בו – פירוש: שזה בחינת תרועה,
שנחלק לשנים: שלא להביט בעבירות, ולחבר בזכיות ישראל. דתרועה - הוא לשון
נחלק, מלשון רועה התרועעה הארץ[110],
שפירושו: שנחלק ונשבר לשנים. שלא להביט בעבירות, ולחבר בזכיות ישראל. זהו ותרועת
מלך בו - בחינת תרועה נוהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל: להסתכל בזכיות
שלהם, ושלא להסתכל בעבירות.
ואבאר לך שזהו ענין תקיעה תרועה תקיעה:
דתקיעה - הוא לשון חיבור. דאותיות תקיעה - היא תקע י'ה.
כביכול, הוא מחבר עצמו לישראל. זהו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהשם יתברך היה
מחובר תמיד בישראל, דתמידין היו מכפרים על ישראל[111].
ותרועה - הוא נגד הגלות שנתערבו בגוים. אז הוא תרועה - שהשם
יתברך מחלק: שלא להסתכל בעבירות בגלות, ולהסתכל בזכיות.
ואחר כך תקיעה - נגד בנין העתיד שיהיה במהרה בימינו, אמן. שיבער
רוח הטומאה מן הארץ[112],
ולא יצטרך לחלק שלא להסתכל בעבירות. שלא יהיה עבירות כלל, רק תקיעה - התחברות
השם יתברך בישראל.
ויבואר בטוב טעם להבין שבפרשת בהעלותך[113]
כתיב שצוה השם יתברך למשה בנסוע המחנות יתקעו תרועה ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא
תריעו - כי כשמקהיל כל ישראל, הוא השראות השכינה. כמאמר חכמינו ז"ל:[114] "אין
השכינה שורה על ישראל בפחות מששים רבוא". והוא תקיעה - שהשם יתברך
מחבר בישראל, לכן היה תקיעה.
אמנם בנסוע המחנות ממקום למקום היה תרועה - דידוע מה שכתב האר"י
ז"ל[115]: נסיעות
ישראל במדבר, להגביה ולהעלות נצוצות. עיין שם. והיות כשמגביה הניצוץ, גם כשהניצוץ ההוא
עד עכשיו לא טוב עשה, יש לו עלייה, שמכאן והלאה עובד ה'. והשם יתברך מחלק: שלא
להסתכל בעבירות שעשה עד עתה, ובזכות שיעשה מכאן ולהבא יסתכל. דאם היה השם יתברך
מסתכל בעבירות שעשה עד עתה, הניצוץ לא היה באפשרי שיהיה לו עלייה.
גלל כן, בנסוע המחנות היה תרועה - שהיה מרומז: על ידי נסיעה
יגביה נצוצות ויתעלו, שהוא ענין תרועה. שהשם יתברך חלק: שלא יסתכל בעבירות
שעשה הניצוץ עד עתה, ולהסתכל בזכיות שיעשו מכאן ולהלאה אחר העלייה. שתרועה
הוא דבר המחלק לשנים.
ודוק.
[ב]
או יבואר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל [בישראל] – פירוש: לא
יזכור הרע שעושין ישראל.
אבל הטוב שעושין ישראל, דהיינו, ה' אלהיו - שהשם יתברך נקרא אלהיו,
שהם ממליכים אותו.
[עמו] - זה חקוק אצלו.
ותרועת מלך - מה שהם ממליכים אותו,
זה הוא בו – דהיינו, שחקק אצלו. רק על הרע אינו מביט.
[ג]
מובא
בספרים המלצה שאמר רבינו [=ר' ישראל מרוז'ין] על הרב הקדוש ר' לוי יצחק
מבארדיטשוב:
לא
הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. משום כך זכה כי היה ה' אלקיו עמו.
עירין
קדישין השלם, עמ' רמא, הע' עב.
[ד]
אין
לקטרג על בני ישראל ולחפש בהם מומים, כמו שפירש ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב ז״ל את
הכתוב:
לא
הביט אין ביעקב ולא ראה עמל בישראל - מי שאינו מחפש מומים בישראל,
איש כזה
– ה' אלקיו עמו.
טל
חרמון, רובין בנימין זאב. צ'נסטחוב, תרצ"ד, עמ' 47.
כב. אֵל מוֹצִיאָם
מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ
אל מוציאם ממצרים
אל
מוציאם ממצרים
- אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם
(רש"י).
עיין ברש"י: זה הרשע אמר[116] העם
היוצא ממצרים - שיצאו מעצמם, וזהו אל מוציאם ממצרים.
הכלל: כי יש התעוררות התחתון והתעוררות העליון. התעוררות התחתון, יכול כל
אדם לעורר רחמים על עצמו בהטבת מעשיו, ולבקש מהשם יתברך לרחם עליו. אבל התעוררות עליון,
מחמת זכות אבות אברהם יצחק ויעקב, הוא רק על ישראל לבד ולא על האומות.
וזהו שאמר זה הרשע[117] הנה
עם יצא ממצרים - שיצאו מעצמן. כלומר, בהתעוררות התחתון בסבת מעשיהם. אבל במדבר,
שאמרו רבותינו:[118] "עשרה
נסיונות נסו [אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר[119] וינסו
אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי]", חס ושלום, לא ירחם השם יתברך, כיון
שאין מטיבים מעשיהם.
אבל באמת על ישראל שופע התעוררות העליון מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב, וזהו
הוא תמיד. וזהו אל מוציאם ממצרים - בהתעוררות חסד עליון, אפילו אם חס ושלום
לא יטיבו ישראל מעשיהם. וזהו רק על ישראל.
מוציאם ממצרים
הנה
כל העבדות מהבורא ברוך הוא צריך להיות בעולם-שנה-נפש. והנה נגד זה יש זכירת מצרים
- שהוא בעולם, שעל ידי יציאת מצרים נתגלה אלהותו בעולם. וזכירת שבת - הוא בשנה.
וזכירת עמלק - הוא נגד נפש, כי שם אחיזתו.
קדושת
לוי, פרשת עקב, ד"ה ואפן וארד.
כג. כִּי לֹא נַחַשׁ
בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל
מַה פָּעַל אֵל
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של
מלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרין להן מה פעל אל - מה הורה לכם?
(ירושלמי שבת לט, ב).
בזוהר הקדוש[120]
שמכריזין לפני הצדיק "הבו יקר לדיוקנא דמלכא", וכמו שאמרו חכמינו
ז"ל[121]
"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", ואילי שחק כעת יאמרו לו מה
פעל אל.
היש שם טוב וכבוד אמיתי ונצחי כזה! ושם יקִָּרֵא בשם איש,
"אין איש אלא צדיק"[122].
"אהוב למעלה ונחמד למטה"[123],
במתיבתא עילאה ומתיבתא תתאה.
שמועה טובה.
כד. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם
וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה
הכלל: דכל אדם צריך לילך בהדרגה. בתחלה, עובד על מנת לקבל פרס. כי לאו כל
אדם זוכה לזה לזכות מיד בהתחלה למעלה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. ואחר כך בהתקרבו
קצת, זוכה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. והוא כמאמר חכמינו ז"ל:[124] "לעולם
ילמד אדם [שלא לשמה], שמתוך שלא לשמה בא לשמה". וזוכה לקיים, כפי שאמרו
רבותינו ז"ל:[125] "אל
תהיו כעבדים [המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס], אלא [הוו כעבדים המשמשין את הרב
שלא על מנת לקבל פרס]". ואחר כך זוכה למדריגה יותר גדולה, לא מבעיא שהוא עובד
על מנת שלא לקבל פרס, גם זאת זוכה: להעלות נצוצות אחרים שנפלו, להגביה אותם, כנזכר
בהאר"י ז"ל.
והנה כשעובד על מנת לקבל פרס, אז האדם בחינת נוקבא - שרוצה לקבל
פרס. ואחר כך כשעובד שלא על מנת לקבל פרס, אז הוא בחינת זכר - אדרבה משפיע
תענוג להשם יתברך בעבודתו, כמאמר רבותינו ז"ל[126] "ישראל
מפרנסין לאביהם שבשמים".
וזהו פירוש הכתוב:
הן עם כלביא יקום – פירוש: בתחילה כשקם לעבודתו
הוא כלביא. דלביא - הוא ארי נקבה, כפירוש רש"י ז"ל.
בהתחלה עובד על מנת לקבל פרס, והוא בבחינות נוקבא, כנזכר לעיל.
וכארי יתנשא - אחר כך כשמתנשא עצמו לבוא למדריגה
יותר, הוא כארי. דהיינו, ארי זכר, כפירוש רש"י. שעובד שלא על מנת לקבל
פרס, והוא בחינות זכר להשפיע, כנזכר לעיל.
לא ישכב עד יאכל טרף – פירוש: אחר כך מתגבר
שיעלה גם אחרים. וזהו יאכל טרף - נשמות ונצוצות שהיו נטרפים עד הנה.
וזהו ודם חללים ישתה - הנצוצות שנפלו נקראים חללים. ואחר כך
כשמגביהים, נקראים חיים.
כה. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל
בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ
כו. וַיַּעַן בִּלְעָם
וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה'
אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה
כז. וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל
בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי
הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם
כח. וַיִּקַּח בָּלָק אֶת
בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן
כט. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל
בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים
וְשִׁבְעָה אֵילִם
מזבחות
מזבח, והוא ענין הקרבה.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויבן שם מזבח.
ל. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר
אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ
פרק כד
א. וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי
טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם
לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו
וישם אל המדבר פניו
וישם
אל המדבר פניו
- ושוי למדברא אנפוי, למדכר עליהון עובדא דעיגלא דעבדו תמן (תרגום יונתן)
שמעתי
מהרב החסיד מורינו הרב אברהם חיים נ"י מק"ק זלאטשוב: ... מהו "שהשטן
ואומות העולם [מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חקה
- גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"][127]. כי
באמת כל מגמת נפשו של השטן ואומות העולם למצוא איזה קיטרוג על בני ישראל... רצונם
לשאול לישראל על דבר מעשה פרה, בכדי להזכיר שבא על מעשה עגל. ואם יזכור מעשה עגל,
יהיה מקום לקטרג... ו"אלה תשכחנה,[128] זה מעשה עגל[129]"
- שאין לה זכרון עולמות.
קדושת
לוי, פרשת פרה.
ב. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת
עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ
אֱלֹהִים
וישא בלעם את עיניו וירא
[א]
וישא
עיניו וירא[130] – דהיינו, שנפל עליו בהירות
ואור גדול מחמת הראיה.
קדושת
לוי, פרשת וירא, ד"ה עוד יבואר וירץ
[ב]
וישא
בלעם את עיניו
- בקש להכניס בהם עין רעה. והרי יש לך ג' מדותיו: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה
(רש"י)
"תלמידיו
של אברהם אבינו עין טובה" – דהיינו... כשהיו עובדים את השם יתברך במדת
הרחמנות. "תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה" – דהיינו, זה שעובדים את השם
יתברך במדת הכעס.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה או יבואר אמרו.
ג. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ
וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן
וישא משלו
משל – הוא אותיות: שלם, שהוא שלימות לתינוק. דרך משל - האב
מלמד לתינוק במשל של נערות להרגילו בשכל... דרך משל: צינורות, כפי כחינו הדל שאפשר
להשיגו.
שמועה טובה, סא, ד"ה נוצר חסד.
ונאום הגבר שתום העין
כי יש עין טובה, שרוצה להשפיע טובות על ישראל. וזה לעומת זה עשה האלהים[131] שיש
גם כן עין רעה, מצד הקליפה. ובלעם בכאן לא היה יכול לפעול בעינו הרעה שינק מהקליפה,
שהשם יתברך לא הניחו. נמצא, לא היה לו יניקה מעין רעה. וגם מעין טובה לא היה לו
יניקה. דהיינו, מהקדושה. כי מה שברך את ישראל היה בעל כרחו, שלא מרצונו ודעתו, רק
השם יתברך כפה אותו. וכיון שלא היה מדעתו, משום הכי לא היה לו יניקה מסטרא דעין
טובה.
לכן אמר שתום העין - שנעשה אז סומא. כי לא היה לו אז יניקה לא מצד
הקדושה עין טובה ולא מצד הקליפה עין רעה, כנזכר לעיל. לכן נעשה סומא בעיניו.
זהו שאמר נופל וגלוי עינים[132] –
פירוש: גלוי עינים שלו, שרואה הוא מצד נופל. דהיינו, עין רעה, שהוא מצד
הקליפה שנקרא נופל. כנודע מאמר רבותינו ז"ל[133]
בסימנין של עין רעה [...]. לכן עתה שלא היה לו אפשר לינק מהקליפה עין רעה, שהשם
יתברך לא הניחו, נעשה סומא, כנזכר לעיל.
ד. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל
אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם
מחזה שדי יחזה
[א]
קדושת
לוי, פרקי אבות, ד"ה וזה פירוש הכתוב.
[ב]
לשון מחזה
- מה שמראין היעודים, רב טוב הצפון, אחר כבוש המלחמה הגדולה בעזרת השם לנפשות
ישראל, הנשלחים לעולם הזה מחמת שהם אוהבי השם יתברך ואוהבים לו וכל מגמתם אליו
קודם שנשלחו לעולם הזה למלחמה מראין להם רב טוב הצפון. אך בעונותינו הרבים תרגז
בטנם של שונאי ישראל עלינו...
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה ואומר אבד.
[ג]
במחזה
לאמר –
דהיינו, שדיבור של הקדוש ברוך הוא היה במחזה אליו - שהבין על בוריו.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.
[ד]
כל
הנביאים... לא היה נבואתם בהמשכיל, רק המשכיל האיר להשכל. אבל משה רבינו עליו
השלום, שמדבר נביאתו במשכיל עצמו. ויש עוד בחינה אחת, גדולה ממדריגת שאר הנביאים
ולמטה ממדריגת משה רבינו עליו השלום. דהיינו, שאיש המשכיל מגיד ומאיר להשכל, רק
שהמשכיל מצמצם עצמו, ובזה יגיד דברי נבואתו. והבחינה הזאת היה באברהם אבינו עליו
השלום - במחזה לאמר.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.
[ה]
זה
האדם שעובד הבורא על ידי מסירות נפש - הוא רואה הבורא ברוך הוא בעין ממש. וזה
שעובד הבורא על ידי מצות ומעשים טובים - הוא רואה את השם יתברך באספקלריא... במחזה
- שראה להשם יתברך באספקלריא.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ומלכי צדק.
/יש שני
מיני דיבורים שהמלך מדבר עם עבדיו. יש שמדבר עצמו בהתגלות, והוא מרואי פני המלך.
ויש שמדבר עמו מאחורי הפרגוד. והענין: כי המלך הוא בעל השכל, ואין כל אדם יכול
להשיג שכלו. ומי שיכול להשיג יותר, הוא מרואי פני המלך...במחזה - לשון חוזה
והשגה, שעתה הגיע למדריגה להשיג יותר ממה שהשיג מקודם.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר אחר הדברים.
/במחזה
לאמר – פירוש: שראה הבורא כביכול ממש בשכלו. וזהו במחזה - כי עתה בא
במדריגה לעבוד הבורא מעצמו על ידי שכל.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר אחר הדברים.
נופל וגלוי עינים
זהו שאמר
נופל וגלוי עינים – פירוש: גלוי עינים שלו, שרואה הוא מצד נופל.
דהיינו, עין רעה, שהוא מצד הקליפה שנקרא נופל.
יעוינו
הדברים במלואם בפירוש הפסוק הקודם.
ה. מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ
יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל
[א]
על דרך "עשה תורתך קבע".[135] כי יעקב
- הוא מדריגה תחתונה, וישראל - הוא מדריגה עליונה.
וזה פירוש מה טובו אוהליך יעקב - שתעשה מלאכתך עראי.
משכנותיך ישראל – פירוש: ותורתך קבע.
[ב]
מברכתו
של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות -
מה טובו אהליך יעקב (סנהדרין קה, ב)
עוד
אזכור פרפרת נאה מה ששמעתי מפה קדוש של כבוד אדמ"ו בפסוק[136] ויהפוך
ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.
והקשה
כבוד אדמ"ו: הא בלעם לא קילל את ישראל, ופתח פיו תיכף בברכה. והאיך שייך את
הקללה לברכה, דמשמע שהוציא הקללה בפיו?
והענין
הוא ברור לכל משכיל בחכמה ומבין בבינה: שכל פעולה מהפעולות הנגליים תעיד על פועלה.
והנה מצינו במאמר חכמינו ז"ל[137] שכל
ישעו וכל חפצו של בלעם הרשע היה למלאות עיניו ותאוותו אשר זמם לעשות. כמבואר
בחז"ל[138] מעשיו
הטמאים שטימא את עצמו עם האתון ושאר דברים שטימא את עצמו כדי להשיג טומאת הכשפים.
והיה אכזרי וכילי בממון.
ולא
כן אנחנו עם ה' זרע קודש ברוכי ה' נטעי נאמנים, שכל ישענו וחפצנו לשבר תאוות
הגופניות ולהתיש כח המותריות, כדי שיתגבר כח השכל, שידבק נפשנו באור פני מלך חיים.
והנה
בלעם חשב כפי דעתו הטמאה שאין תענוג גדול מזה, כפי דרכו והנהגותיו. ומי שאינו
מתנהג בדרך זה, לקללה תחשב לו. ומנה ואמר[139] מה
טובו [אהליך יעקב משכנותיך ישראל] – שיהא יושבין בבית המדרש ועוסקין בתורה
ובעבודה ובגמילות חסדים כל הימים. ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה[140].
וזה בעיניו לקללה תחשב. והיה חושב בדעתו שהוא מקלל ישראל. ולישראל היה זה לברכה,
כי זה תכלית כל השלימות.
וזה
פירוש ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה – לך דוקא, שאצלך הוא לברכה.
כי
אהבך ה' אלהיך
– ונתן לך לב לדעת ולהבין שאין צער ויגון גדול מזה שממלא חס ושלום תאוות לבו והולך
אחרי שרירות לבו הרע עד אבדון תאכל[141].
והתענוג הגדול שבכל התענוגים למלאות רצון הבורא יתברך שמו. ויקם בו ויאהב קללה
ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו[142].
ולישראל היה ברכה וחיים ושפע טוב.
ודברי
פי חכם חן.
הקדמת
ר' ישכר בר לספר פירושי זכירות.
ו.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים
עֲלֵי מָיִם
כגנות עלי
נהר
נהר – דהיינו, השפעה טובה. להשקות את הגן[143] – דהיינו,
העולמות. כי העולמות נקראים גן.
קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה או יבואר ונהר.
ז. יִזַּל
מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ
וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ
יזל מים מדליו
"מזל" – לשון יזל מים מדליו[144]. "אין
מזל לישראל"[145] –
הפירוש: אַיִן – השפעה לישראל, "מזל" – לשון יזל מים מדליו. ורצה
לומר: לישראל ההשפעה היא הולכת מאין. ודי למבין[146].
שמועה טובה עמ' נד, ד"ה אין מזל.
ח. אֵל
מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו
וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ
יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ
יאכל גוים צריו – פירוש: על ידי שהגוים הם צריו
של ישראל, אם כן מה שהשם יתברך מושיע לישראל להשפיע להם טובות, הוא למען שמו הגדול
שלא יהא נקמה לגוים על ישראל לומר איה נא אלהיהם. כיון שהם שונאי ישראל
שמחים בצרות ישראל, ואומרים איה נא אלהיהם, על ידי זה יאכלו הטובות.
זהו יאכל גוים צריו - על ידי שגוים צריו, יאכלו ישראל טובות עולם
הזה. והשם יתברך אין מנכה להם מזכיותיהם, כיון שהתשועה למען שמו הגדול שגוים
צריו.
ועצמותיהם יגרם – פירוש: העצמיות. דהיינו,
הפנימיות של הגוים שהם אכזרים, על ידי זה מתעוררים עליהם דינים, שיתנהג השם יתברך
עמהם באכזריות. ש"במדה שאדם מודד, מודדין לו"[147].
זהו יגרם - על ידי זה נגררים ונאבדים.
וזהו פירוש הכתוב[148] ויחר
אף אלהים כי הולך הוא, שתמהו המפרשים: הלא השם יתברך צוה אותו לילך?
אפס כוונת הכתוב ויחר אף אלהים כי הולך הוא - על ידי שהוא הולך,
והליכתו לאכזריות, לקלל את ישראל, בזה חרה אף אלהים עליו.
והנה השם יתברך התעורר האהבה לישראל ושנאה על שונאי ישראל. אם כן, ממדה
אחת באה התחלקות שני דברים. דהיינו, מחסד בא אהבה לישראל ושנאה לשונאיהם. והשם
יתברך נוהג כן עם ישראל, כי הם נוהגים עצמם עם השם יתברך, שמדה אתם נתחלקת לשנים.
שעל ידי אהבתם לה' לידבק בו תמיד, שונאים דברים אחרים הגורמים ליפרד חס ושלום
מאתו.
וזהו וחציו - לשון מחלוקת, כפירוש רש"י בפרשת ויחי בפסוק[149] וישטמוהו
בעלי חיצים, מלשון דבר הנחלק. עיין שם. על ידי שישראל מחלקין מדה אחת לשנים,
כנזכר לעיל.
ימחץ - גורמין שהקדוש ברוך הוא יתחלק על שונא ה'
גם כן. שעל ידי שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם, שונא שונאיהם.
וימחץ - גם כן לשון התחלקות. ועיין פירוש רש"י. וחציו -
קאי על ישראל.
ט. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ
מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר
ואורריך ארור
ומקללך אאור[150] – היינו,
שאחר שיקלל אותך, אז אקלל אותו. אבל אם יהיה במחשבה לקלל אותך, אז לא אקלל אותו.
קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה
ואברכה.
י. וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת
כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה
בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים
יא. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד
אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד
כבד אכבדך
והנה מנעך ה' מכבוד
כבוד - נקרא על שם מלכות, שלמלך
יאה כבוד ועוז.
קדושת לוי, פרשת ויגש.
יב. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל
מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר
יג. אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא
אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר
ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר
יד. וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
טו. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ
בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן
וישא משלו
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.
שתום העין
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.
טז. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן
מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם
מחזה שדי
יחזה
יעוין לעיל בפירוש פסוק ד.
נופל וגלוי עינים
יעוין לעיל בפירוש פסוק ד.
יז.
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת
[א]
יבואר על פי מאמר הכתוב[151] כי
לה' המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר ציון [לשפוט את הר עשיו] והיתה לה'
המלוכה.
הכלל: החילוק בין מלוכה לממשלה. כי מלוכה - הוא
מרצון הממליכין, וממשלה - הוא בחזקת המושל על העם.
והכלל הוא: ישראל הם ממליכים עליהם מרצון את השם יתברך, אבל על האומות עתה
בגלות השם יתברך מושל עליהם בחזקה להפיר עצתם [ולקלקל מחשבתם]. אבל לעתיד לבוא, אז
כל האומות ימליכו עליהם את השם יתברך ברוך הוא, כפירוש רש"י על פסוק[152] שמע
ישראל [ה' אלהינו] ה' אחד. עיין שם.
וזהו כי לה' המלוכה - על ישראל.
ומושל בגוים - על הגוים.
ועלו מושיעים בהר ציון [לשפוט את הר עשיו] והיתה לה' המלוכה - על כולם, כנזכר לעיל.
והנה השם יתברך לית מחשבה תפיסה ביה, כנודע. ואנו ישראל שאומרים ברוך
אתה ה' - הוא מחמת שהאותיות הם מאירים לישראל להשיג מה שאי אפשר להשיג. מה
שאין המחשבה תופס האותיות הקדושים, הם המאירים לישראל. ובזה הבחינה נשלם בחינות
המלכות ה' על ישראל.
ונמצא, ישראל עושים עם הכ"ב אותיות כביכול כרצונם, לחסד לרחמים
לחיים. וכן לכל הטובות על ישראל: באותיות חסד, הם עושים חסד. דהיינו, שהם עושים
רשימה בהבורא כביכול להביא חסד על ישראל. וכן באותיות רחמים, להשפיע רחמים על
ישראל.
ונמצא, ישראל כביכול עושים רשימה עם הכ"ב אותיות בהבורא בורך הוא,
להשפיע עליהם כרצונם. והשם הוא כ"ו, והאותיות הם כ"ב.
וזהו דרך כוכב - כו כב, לעשות הרשימה עם כ"ב אותיות בהשם שהוא
כ"ו, ובזה נשלם מלכות ה' על ישראל.
וזהו וקם שבט מישראל - שבט הוא מלוכה, הוא מישראל.
ומחץ פאתי מואב - פאתי הוא הצמצום,
והצמצום מורה על דין.
ומחץ פאתי מואב - הוא הקדוש ברוך הוא, שהוא אב
לישראל. ועיין במדרש רות.
וקרקר כל בני שת – הכלל: לעבדות הבורא צריך האדם
להתלהב, אבל לדבר גשמי אסור להתלהב. והכלל: עבדות ה' הוא בהסתר. כי הקדושה הוא
בהסתר כידוע, אבל החיצוניות הוא בגלוי.
וזהו וקרקר - לשון קר. שת - הוא לשון התגלות. להחיצוניות
שהוא גלוי, צריך האדם להיות קר. שלא יהיה לו חס ושלום שום התלהבות.
[ב]
או יבואר ומחץ
פאתי מואב
והוא קרוב לפירוש
ראשון. כי ידוע מה שכתב האר"י ז"ל שהשם יתברך אין סוף, ושהיו ישראל
יכולים לקבל ממנו, לאהבתם מצמצם עצמו, כדי שיהיו ישראל יכולים לקבל בהירתו. וכל
שישראל יותר גבוהים, יותר יכולים לקבל בהירות הבורא יתברך, והצמצום הוא יותר קטן,
שאין צריך צמצום כל כך. וצמצום הוא גבול, שעד כאן יבוא, כדי שיוכלו לקבל בהירות
השם יתברך, ולא יצטרך לצמצם.
וזהו ומחץ פאתי
מואב.
[ומחץ] - שלעתיד יִמָּחֲצוּ הגבולים, שהוא הצמצום.
מואב - הוא הקדוש ברוך הוא אב לכל ישראל, שהיה צריך לצמצם. עתה לא יצטרך לצמצם,
כיון שיהיו יכולין לקבל בהירתו.
וקרקר כל בני
שת - דהנה עולם הזה הוא מגולה, ועולם הבא הוא מכוסה.
וכשישראל זוכין, מגביהים עולם הזה גם כן למעלה על ידי עבודתם. ומגביהים למעלה
לעולם המחשבה שנקרא בכתבי האר"י ז"ל מוחין עלאין.
וידוע בכתבי חכמי
הרופאים דטבע המוח הוא קר. וזהו וקרקר כל בני שת – פירוש:
כל בני - התולדות של דברים מגולים. דהיינו, עולם הזה.
זהו שת - דבר
מגולה. כפירוש רש"י בדברי הימים[153] ויכרות
מדויהם עד שתותיהם דשת לשון מגולה. עיין שם.
והיה קרקר - לשון קר, שהוא המוח, שהוא בטבע קר, כנזכר לעיל. ופירושו: שיזכו ישראל
למעלה, כדי שיגביהו כל הדברים האלה שבעולם הזה למוחין עלאין, על ידי שיעשו כל
מעשיהם גם בעולם הזה לשמו של הקדוש ברוך הוא. ומשום הכי כתיב וקרקר שני
פעמים - קר קר, כמו שכתב האר"י ז"ל: ששני מוחין הם, חכמה ובינה.
[ג]
דרך משל: האב מלמד לתינוק במשל של נערות להרגילו בשכל, ומשל
– הוא אותיות: שלם, שהוא שלימות לתינוק. על ידי זה מושג לנו על ידי שערות.
דרך משל: צינורות, כפי כחינו הדל שאפשר להשיגו.
אמנם אם ירצה השם, כשיהיה לנו יכולת לסבול שכל גדול, אז יתבקעו
השערות הנזכרות לעיל מרוב אורם.
וזה פירוש ומחץ פאתי מואב.
שמועה טובה, סא, ד"ה נוצר חסד. כתבי קודש, כו, ע"א
[ורשא (תרמ"ד): כ, ע"ג. לובלין (תרפ"ח): כו, ע"ד], בתוך ד"ה
נוצר חסד.
יח. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה
יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל
והיה אדום ירשה
והיה ירשה
שעיר אויביו וישראל עושה חיל
ויבואר קודם הפסוק[154] לא
לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד - לבאר כפל הלשון של לא לנו.
והוא שרבותינו ז"ל
אמרו:[155] "יעקב
חלק עצמו עם עשו, עשו נטל עולם הזה, ויעקב נטל עולם הבא". עיין שם. ואנו
מבקשים מהשם יתברך טובות עולם הזה גם כן. דהיינו, פרנסה וכדומה. גם שיעקב אין לו
חלק בעולם הזה, אף על פי כן אנו מבקשים כהוגן.
דמהראוי ליתן לנו
טובות עולם הזה: דבשלמא אם לא היו האומות מחרפים ומגדפים ישראל, בראותם את ישראל
בשפלות בעולם הזה, רק היו מאמינים שישראל אין להם חלק בטובות עולם הזה - לא היה
מההכרח ליתן לישראל טובות עולם הזה. מה שאין כן כיון שהאומות אינם מאמינים בזה, רק
מחרפים את ישראל בראותם בשפלותם לומר איה נא אלהיהם[156],
אנו מבקשים טובות עולם הזה. ומהראוי ליתן לנו, גם שאין לנו חלק בעולם הזה, למען לא
יתחלל שמו יתברך.
זה פירוש הכתוב לא
לנו ה' – כפשוטו, לא למענינו אנו מבקשים הטובות.
ומפרש למה לא
למענינו, לזה אמר עוד הפעם לא לנו - מחמת שטובות עולם הזה אינו שלנו, רק
שלהם. לזה, אין אנו מבקשים למענינו.
רק כי אם לשמך
תן כבוד [על חסדך על אמיתך]. למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם. [ואלהינו בשמים כל
אשר חפץ עשה][157]
- כיון שאין מאמינים בזה, כנזכר לעיל, רק אומרים איה נא אלהיהם, לכן למען
שמך ראוי שתעזור לנו בטובות עולם הזה גם כן, שלא יתחלל שמך חס ושלום, רק יתקדש שמך.
וזה רמז הפסוק והיה
אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו - פירוש: שעל ידי ששעיר אויביו
של ישראל, ומחרפים ומגדפים את ישראל.
גלל כן, וישראל
עושה חיל - כתרגומו "ויצלח". דהיינו, טובות עולם הזה גם כן שלא
יחרפו לומר איה נא אלהיהם.
יט. וְיֵרְדְּ
מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר
כ. וַיַּרְא אֶת
עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי
אֹבֵד
וישא משלו
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.
כא. וַיַּרְא אֶת
הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע
קִנֶּךָ
קנך
קינים - לשון קן ציפור, לשון
דירה.
קדושת
לוי, פרשת נח, ד"ה קנים תעשה.
כב. כִּי אִם
יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ
כג. וַיִּשָּׂא
מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל
אוי מי יחיה משמו אל
שמעתי בשם הגאון
הקדוש מקהילת בארדיטשוב המחבר ספר "קדושת לוי" נבג"מ שאמר בדרך
צחות, כאילו כתיב מִשְּׁמוּאֵל תיבה אחת.
דאיתא בגמרא
(ב"ק עה, א) איתמר: "מודה בקנס, ואחר כך באו עדים. רב אמר: פטור, ושמואל
אמר: חייב". ואיך בני ישראל בכל יום אנו מודים שחייבים אנו קנס על החטאים
שנו, ואחר כך באו עדים, כי אבן מקיר תזעק בדין.
ואם כן, על ידי
שמואל, מי יחיה בעולם הבא?!
וזה שאמר דוד
(תהלים כה, יא): וסלחת לעוני כי רב הוא – פירוש: דהלכה כרב.
דברי פי חכם חן.
קובץ שפתי צדיקים,
גל' יב, עמ' כ. ילקוט קדושת לוי, עמ' סב. ובהע' כד שם: "כן הוא בתוספתא למדרש
פנחס לר' פנחס מקאריץ אות כד (ללא תוספת פירוש הכתוב בתהלים)... וראה שם בתוספתא
למדרש פנחס שכתב: "דאיתא בכתבי אריז"ל (שער הגלגולים, הקדמה לג) על פסוק
אוי מי יחיה משמו אל, כי הרשע מצער את עצמו על מה שרואה דקרח יבוא לתיקון מאחר
ויצא שמואל ממנו. הרי לך דנרמז שמואל בשתי תיבות אלו". ובשער הפסוקים על
הפסוק מי יחיה משמו אל כתב: "והוא חסר ו', וקרינן ביה משמואל". וראה עוד
מנחת שי שיש מסורות וחומשים ש"משמו אל" היא מלה אחת. וראה ברבינו יואל
בעל הרמזים בעל הרמזים (תשס"ב) שכתב גם כן דקאי על שמואל הרמתי".
בטבריא היה
הקופירנער רב, אביו היה סוחר ופעם היה ביום הכפורים, ונזדמן לו להיות בברדיטשוב,
והתפלל אצל הברדיטשובר זי"ע.
לפני "כל
נדרי" נכנס הברדיטשובר ומראהו כעמוד אש, ותיכף ניגש לעמוד והתחיל להגיד כסדר.
עד שהגיע לפיסקא וסלחת לעונינו כי רב הוא.
ואמר דרשה גדולה
שהלכה כרב, שסובר מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור.
סיפורי מרן
הרמ"ח אות יג. ילקוט קדושת לוי, עמ' סב, הע' כד.
כד.
וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד
כה.
וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ
פרק כה
א. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל
בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב
ב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם
לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן
ג. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל
לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל
ד. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח
אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן
אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל
והוקע אותם נגד השמש
[א]
והנה
נודע לנו שכל אחד מקבל לפי מדריגתו: אם הוא טוב, אזי הוא מקבל השפע לטוב. ואם הוא
איש רע, אזי השפע מתהפך לרעה חס ושלום.
הנמשל
הוא כבר נזכר בחכמי המחקר: כי אם ישטח אדם בגד של פשתן לבינה נגד אור החמה, אזי
תקלוט הבגד מאור החמה צבע שלו של לבן. ואם ישטח בגד של פשתן שחור נגד החמה, אזי
תקבל בגד הוא צבע שחור.
והנה
לכאורה יפלא בעיני אדם: למה הוא זה? רק באמת לפי כח המקבל זה יש בו לקבל צבע לבן
וזה יש בו לקבל צבע שחור, כי מאיזה צבע שהבגד הוא כן מקבל מאור החמה. וכך הוא
הנמשל.
קדושת
לוי, לראש השנה, ד"ה זכרינו.
[ב]
...כי
השמש הוא שורש כל הארת והבהירות.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה שחורה אני.
ה. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל
שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר
ו. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי
יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה
וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
ז. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן
אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח
בְּיָדוֹ
ויקח רמח בידו
כתוב
בכתבי האר"י ז"ל בכוונת קריאת שמע שעל המטה, שצריך לכוין להורג הגופים
של הקליפות ברמח, הם רמ"ח אותיות דקריאת שמע. וזה שנאמר[158] ויקח
רמח בידו.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה הוא היה אומר.
ח. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ
יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת
הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ט. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים
בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף
[1] יעוין "אור החיים", שמות יג, יז: "על דרך אומרם ז"ל
(זוה"ק ח"ב מה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם, ירמוז על ערב רב.
ולזה, תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם, ולפעמים מזכירם בני ישראל...
הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה, ואמרו ז"ל (שם) כי
השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו".
[2] שמו"ר פמ"ב, ו
[8] יעוין קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה או יבואר מכל מאכל: "הכלל, כי
באכילה שאדם מישראל אוכל, מתקן הפגם של אדם הראשון שפגם באכילה. דהיינו, על ידי
מצות שישראל עושים באכילה, הן בברכה על האכילה הן בשאר מצוה שישראל עושים בהמאכל
קודם האכילה בבשר שחיטה ומליחה ובכל מאכל יש מצות, מתקן הפגם של אדם הראשון".
[11] רש"י (והוא מתנחומא בלק ג. במדב"ר פ"כ, ד, וילק"ש): כלחוך
השור - "כל מה שהשור מלחך, אין
בו סימן ברכה"
[13] במדבר כא, כו: כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב
הראשון ויקח את כל ארצו מידו.
[15] חולין שם: "דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל אל תצר את מואב
(דברים ב,ט). אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו
מסיחון".
[18] דברים כג, ד: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם
בקהל ה' עד עולם.
[22] משלי יד, ב
[24] קהלת ז, יד: ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים...
[26] על פי יחזקאל כב, ל: ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ
לבלתי שחתה. ועל פי תהלים קו, כג: ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ
לפניו להשיב חמתו מהשחית.
[27] להלן כג, א
[31] על פי דברים ט, יח-יט: ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה
לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו.
כי יגורתי מפני האף והחימה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וישמע ה' אלי גם בפעם
ההיא.
[33] יבמות מט, ב
[35] על פי ברכת ועל הניסים: "הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו".
[38] במדבר יד, כב
[39] במדבר כג, כב.
[40] קה"ר פ"א ?? יעוין במדרש תהלים יז: "הארץ, אין לה אזנים,
ויש לה לפני המקום... ואין לה ידים, ויש לה לפני המקום... והארץ, אין לה טבור, ויש
לה לפני המקום. שנאמר (יחזקאל לח, יב) יושבי על טבור הארץ. ואין לה פה,
וכתיב (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה. וכן אין לה רגלים, ולא ירכים, ויש לה
לפני המקום. דכתיב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת. וכן יש לה ירכים, דכתיב (ירמיה
לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ.
[41] בראשית מב, ט
[42] לא נמצא מקור ישיר. ויעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה ברש"י:
"...כל דבר שיש בעולם יש בו אותיות התורה ונצוצות קדושות המתלבשות שם. ואדם
כלול מרמ"ח אברים, כנגדם יש רמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידים, כנגדם יש
שס"ה מצות לא תעשה. והם החיות של האברים והגידים. והארץ יש לה גם כן
רמ"ח אברים, שיש לה לב הארץ ופי הארץ ועין הארץ וכו', ובה יש גם כן חיות של
מצות. וכשאדם עושה מצות אזי כל הארץ שלו. ולפיכך בזה היה כובש יהושע שבעה ארצות
שהוא ידע כל החיות של כל עיר ועיר והמצוה השייכה לה והיה מקיים אותה, לפיכך כבש
כולם. וזה שאמר רבי יצחק שמפני זה התחיל התורה בבראשית מפני כח מעשיו הגיד לעמו,
היינו הכח של כל דבר ודבר והחיות דהיינו המצות.."יעוין שם בהרחבה.
[45] זוהר, חלק א, קע, ב
[46] וכן הוא בקדושת פורים, קדושה ראשונה: "...כדאיתא במדרש, שכמו שבאדם
יש רמ"ח אברים, כן יש בארץ. לב הארץ, עין הארץ, ערות הארץ, עיין שם.
והרמ"ח איברים הרוחנים של אדם הוא רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים
הרוחנים הוא שס"ה לא תעשה כן בעולם הרוחניות שבה הוא רמ"ח מצות עשה
ושס"ה לא תעשה, שמקיימים בני אדם".
[49] שמות לח, כא
[54] לעיל פסוק כ
[57] אבות פרק ה, משנה כב. ובתחילת המשנה: "...עין טובה ורוח נמוכה ונפש
שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם
הרשע".
[59] שופטים יג, כ: ...ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על
פניהם ארצה.
[61] לעיל פסוק כ
[65] איכה
א, ח
[66] לעיל פסוק כ
[72] להלן כג, א
[74] על פי ברכת ועל הניסים: "הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו".
[78] אפשר שהכוונה לפירוש רש"י בתחילת התורה: "בראשית ברא -
אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל... בשביל ישראל שנקראו
ראשית." ואפשר שנפלה ט"ד בנכתב לפנינו, שכן הם הם הדברים הבאים
בהמשך מן המדרש.
[79] ויק"ר פל"ו, ד
[81] יומא כב, ב
[82] הושע ב, א
[84] בראשית יג, טז
[95] יעוין קדושת לוי פרשת יתרו: "שכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות,
אזי כל העולמות מתנהגין על ידו וממשיך השפע לכל העולמות, וכשהקדוש ברוך הוא גוזר
גזירה יש בידו כח לבטלה להמתיק הדינין מצרה לרצה". וכן הוא
בקדושת לוי, פרשת תצוה ד"ה או יבואר ועשית. ואופן אחר בהמתקת הדינים הוא
הצירוף מצָרָה לצֹהַר (יעוין בעש"ט על התורה, עמוד התפלה)
[97] מגילה כה, א
[98] דברים כב, ו
[99] תוס' ד"ה מפני שעושה, מגילה כה, א: "קשה להר"ר אלחנן על מה
שיסד הקליר בקדושתא שאנו אומרים ביום שני של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו
ביום אחד, דמשמע שרוצה לומר שהקדוש ברוך הוא חס על אותו ואת בנו, והוא אינו
אלא גזירה".
[102] על פי איכה ג, כב: חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ובפירוש
רש"י שם: "כי לא תמנו - כמו כי לא תמו". ובתפילת
הודאה בסדר עמידה "הטוב כי לא כלו רחמים, והמרחם כי לא תמו חסדיך"
[103] סדר סליחות. ויסודו בתהלים מ, יב: אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך
ואמתך תמיד יצרוני.
[104] ברא"ר פי"ד, יא. ובנוסח שונה בדב"ר פ"ב, לז: "על
כל נשימה ונשימה שאדם מעלה, חייב לקלס את יוצרו".
[105] תהלים קנ, ו
[108] דברים כב, ו
[109] רש"י במדבר כג, טז: "כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר: 'מה אני
חוזר אצל בלק לצערו?' ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה
להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו: על כרחך תשוב אל בלק".
[110] ישעיה כד, יט: רועָה התרועעה הארץ, פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ.
וברש"י שם: "רועה התרועעה - לשון שבר, כמו (תהלים ב, ט) תרועם
בשבט ברזל".
[112] על פי זכריה יג, ב: והיה ביום ההוא נאום ה' צבאות אכרית את שמות העצבים
מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
[119] במדבר יד, כב
[123] ברכות יז, א: "מרגלא בפומיה דאביי... ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו
ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה".
[126] זוהר ג, ז, ב. ויעוין בפירוש הדברים קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה
ויתן לך. שם, פרשת ויחי, ד"ה והוא יתן. שם, פרשת כי תשא, ד"ה וראית. שם,
פרשת תזריע, ד"ה או יבואר אשה. שם, פרשת קדושים ד"ה מפני שיבה. שם, פרשת
עקב, ד"ה ועתה ישראל. שם, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא.שם, קדושת פורים,
קדושה שלישית.
[127] רש"י במדבר יט, ב
[129] ברכות לב, ב
[130] בראשית יח, ב
[134] בראשית טו, א
[136] דברים כג, ו
[143]
בראשית ב, י
[144] במדבר כד, ז: יזל מים מדליו וזרעו במים רבים...
[146] יעוין קדושת לוי, חנוכה, ד"ה איתא בכתבי: "...מחשבה היא סוד אין,
ומשם בא השפע לישראל, כמאמר רבותינו ז"ל 'אין מזל לישראל, - האין הוא
מזל לישראל, כנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים [מדליו]". וכן בלשון זו
בפרשת שמות, ד"ה וירא מלאך. ובפרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח: "וזה
נמי הפירוש 'אין מזל לישראל' – פירוש: כשהאדם אינו חושב את עצמו, והוא אצלו כאין,
אז לישראל מזל - מלשון השפעה, כמו יזל מים מדליו. כי כשהאדם אינו משגיח
על הטבע, יכול הקדוש ברוך הוא ליתן לו שפע רב, כי ה' הוא למעלה מן הטבע. אבל כשהוא
בטבע, אין הקדוש ברוך הוא יכול ליתן. שהוא בעצמו משגיח על הטבע, והוא רע. ודרך
הטבע כשאדם רע, אין נותנים לו כלום". אכן בקדושת לוי פירוש מגילת איכה הובאו
הדברים בשם המגיד ממזריץ': "כמו שאמר אדמ"ו: 'אין מזל לישראל' - האין
הוא מזל לישראל, הוא המשפיע. מזל - לשון יזל מים מדליו".
ובמקומות אחרים הובאו הדברים בשם הבעש"ט (מאור עינים, ליקוטים, ד"ה
כשרצה אברהם; רמתים צופים, סי' ד' ששמע כן מפי החידושי הרי"ם. אכן שם בפרק ה'
כתב הדברים בשם המגיד ממזריץ', ועוד). ובמקומות אחרים הובאו הדברים ללא ייחוס שם,
וכדבר ה"ידוע" (מאור ושמש, פרשת בהעלותך, ד"ה והמן: "וידוע כי
'אין מזל לישראל' – פירוש: האין הוא מקור העליון, משם מזל").
[148] במדבר כב, כב
[149] בראשית מט, כג
[150] בראשית יב, ב. אכן בכתוב זה נאמר (שלא כדברי בלעם) ואברכה מברכיך –
הקדים ברכה לחושב לברך, עוד קודם שבירך. ויעוין שם בקדו"ל הסבר הדברים.
[158] במדבר כה, ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה