פרשת ואתחנן
פרק ג
כג. וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר
[א]
צריך לדעת אומרו בעת ההיא.
ורבותינו ז"ל אמרו:אמר: 'הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ'
לדבריהם, חוזר למה שלפניו, שהיא מלחמת סיחון ועוג. ולפי זה, טעם המאמר, לומר: שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל, כי הגזירה כבר נגזרה.
[ב]
ונראה לומר: בהעיר עוד אומרו לאמר. ורבותינו ז"ל דרשו
אכן פירוש אומרו בעת ההיא - הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ, שאמר בפרשה שלמעלהגם בי התאנף ה' בגללכם [לאמר גם אתה לא תבוא שם].
בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה, כרמוז במאמר אתה החלות, ודרשו רבותינו ז"ל
וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדוהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו, ולא חש לדורו, והעלים עין ממנו, ותם כל הדור ההוא. לזה, אמר בעת ההיא - פירוש: קודם שנתקיימה הגזירה, התחנן לה'.
והגם שבתחינתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו, ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג, מדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו
והוא אומרו לאמר - פירוש: אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים. וזה עשה בחכמה, כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו, להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק, מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון. וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה
[ג]
עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפלה:
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח. כדרך אומרותחנונים ידבר רש.
ב. שיבקש ממקור הרחמים.
ג. זמן התפלה, כדרך אומרוואני תפלתי לך ה' עת רצון.
ד. שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון. וכמעשה שהובא במדרשבדרך, ומדוחק הדרך נתייגע ונתקלקל קרסולי רגליו. אמר: "הלואי שהיה לי חמור
והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן: ואתחנן - לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון.
אל ה' - שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני.
בעת ההיא - פירוש: בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון. כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה'החל רש ארץ סיחון ועוג. וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרואמר: 'הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ'
לאמר - פירוש: פירש אמריו כמצטרך, שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי.
ולדברי רבותינו ז"ל שאמרו: בעת ההיא - כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר נמשכת עם אתה החילות. וכבר כתבתי בכמה מקומותלאמר - פירוש: כונת המאמר היא זאת. כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה.
[ד]
ויש מרבותינו ז"ל שאמרובעת ההיא - כשאמר לו לא תביאו את הקהל [הזה אל הארץ אשר נתתי להם] ויש שאמרוקח לך את יהושע [בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו]
ואפשר: שבכל העתים התפלל, ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים
כד. אֲדֹנָי ה’ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ
אדני ה' אתה החלות [להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך]
אומרו אדני - על דרך מה שאמר עליאדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש: שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו. וכיון שכן, הטוב בעיניו יעשה ודאיאדני - פירוש: הצלחתי וטובתי לך היא.
ואומרו הוי'ה בניקוד אלהי'ם - רש"י ז"ל פירש, וזה לשונו: "אדני אלהים - רחום בדין". עד כאן.
וראיתי לרמב"ן שכתב על דבריו, וזה לשונו: "ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל"ף דל"ת, והשני כתוב ביו"ד ה"א [וא"ו ה"א]". עד כאן.
ואני אומר שלא נתכוון רש"י על שם אדנות, אלא על שם הוי'ה. שהוא כתוב הוי'ה, ונקוד בניקוד אלהים וכך הם דברי המדרשהוי'ה - רחמים, אלהים – דין". עד כאן. פירוש: הכתיבה שהיא הוי'ה - רחמים, הקריאה שהיא אלהים - דין. ובזה אין כאן השגה.
וטעם שאמר שם זה, שבו רחמים ודין - לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל. לזה, אמר דין ורחמים, דין - למה שנוגע אל ביטול גזירת משה, כאומרם ז"לארץ אוכלת יושביה. אבל אני לא ראיתי אותה, ושבחתיה לפני בניך ואמרתי כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. ועכשיו, אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם]. עד כאן.
הרי, כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ - והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים. ורמז בכתיבה שם הרחמים - למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל, כמו שפירשתי בתיבת לאמר.
ונתחכם להזכיר שם הדין - לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו. ורמז שם הרחמים בנסתר - לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שהיה נענה בשביל עצמו.
עוד אפשר: כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין, הוכרח לשתף מדת הרחמים. כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען, וכתיבכי לא יצדק לפניך כל חי. לזה, מתק הדין במדת הרחמים.
תיבת החילות - פירשו רבותינו ז"ל בספרי בשלשה דרכים: לשון התחלה. ולשון תפלה, על דרך אומרוחלו נא פני אל. ולשון התרה.
וזה לשון ספרי: "אתה החילות - אתה התרת לי נדרי בשעה שאמרת ליהוצא את עמי בני ישראל [ממצרים], ואמרתי לפניך: 'איני יכול, שכבר נשבעתי ליתרו [...]. דבר אחר: אתה פתחת לי פתח להתפלל, שאמרת ליהרף ממני, וכי תפוס הייתי בך [...]". וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה. "דבר אחר: התחלת לפתוח פתח לעבדך, בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן"
קשה: בשלמא טענת "התחלת", וגם טענת "אתה פתחת לי [פתח] להתפלל" הם דברי טעם לתפלה. אבל טענת פתח ההתרה, מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו? שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה. והפתח הוא, שבא אליו דבר מלך שלטון
ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ו' מהלכות שבועות
ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח, אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט. והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה' אתה החילות - שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו, הגם שלא היה חפץ להתיר. והראיה, ששבעה ימיםלך והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה. ונשא ונתן ה' עמו עד שנתרצה לדבר מצוה, והלך והתיר נדרו. וכמו כן יתיר ה' שבועת גזירת משה. והגם שאין כאן פתח, יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה, כאומרו אעברה נא ואראה [את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן].
ואם תאמר: מה דמיון דין שכתב רמב"ם לשאלת משה, כי דין רמב"ם המתיר הוא המקיים המצוה, ובזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה' נשבע, ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ.
לזה, דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך, וידוע
כה. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן
אעברה נא ואראה [את הארץ הטובה] אשר בעבר הירדן [ההר הטוב הזה והלבנן]
א. צריך לדעת כוונת אומרו נא.
ב. גם: למה הוצרך לומר ואראה [את הארץ הטובה]. הלא כשיעבור, הענין מעצמו מובן שיראה [את הארץ הטובה].
[א]
ואולי שנתכוין להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ כאומרם ז"ל שהם שניםמשכן משכן כאומרם ז"למזמור לאסף אלהים באו גוים [בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים] – "מזמור, קינה מיבעי ליה. אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל".גם בי התאנף.
לזה, נתכוון משה בדבריו להשיב על שני דברים אלו. כנגד המלכות שאינה נוגעת [בחברתה] אמר אעברה נא - פירוש: אעברה כדרך העוברים, שלא בדרך שררה וכבוד. וכנגד מיחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם, אמר ואראה - פירוש: לא לבנות, אלא לראות לבד. ובזה הוסרו שני המיחושים.
ודקדק לומר תיבת נא - פירוש: הן עתה יעבור ממלכותו, כדי להשיג תקוה זו.
[ב]
עוד: נתכוון לבקש שימהר לעבור, כל עוד שיש שהות ביום, שעדיין לא כלו לו ימיו.
ולמה שכתבתי בפירוש בעת ההיא שנתכוון אל זמן הגזירה של המרגלים, נתכוון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדיין ימיו רבים.
ומתוך הדברים תשכיל שנתכוון לבטל גזירת ישראל, כי גזירתם היתה שימותו במדבר, ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ששים שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל, שלא גזר ה' עליהם שימותו מיתת כרת.
[ג]
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"למ'ה ש'היה ה'וא שיהיה. והן הנביא משה ידע הדברים, כי גילה ה' סודו אל עבדו נאמן ביתואת הירדן אל הארץ [אשר ה' אלהינו נותן לנו]
לזה, דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבור עתה, והוא אומרו אעברה נא - זמן זה.
[ד]
עוד נראה לפרש אומרו אעברה נא - שנתכוון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם ז"ללאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה, אמר: "אם אני אומר 'האירו לי שאקבץ מעותי' - אין בריה משגחת עלי. נטל זהב אחד והשליך בתוכם, והתחיל צווח: 'האירו לי, כי זהב נפל כאן ממני'. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אם נקבר אתה אצלם, הם באים בזכותך ואתה בא בראשם
לזה, אמר אעברה - פירוש: דרך העברה, לא להשתקע, רק אעברה ברגלי. וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבא אל המקום אשר יאמר ה' אליו.
[ה]
עוד: נתכוון בלשון אעברה, על דרך אומרם ז"ל
לזה, אמר לו אעברה נא - פירוש: עתה בחיים, לתועלת נפשי לתענוג המקווה שהוא עולם הבא.
אשר בעבר הירדן - הוצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה, כדרך אומרואתהלך לפני ה' בארצות החיים.
והוצרך לפרט ההר הטוב [הזה] והלבנון
[א]
לדבריהם ז"ל שאמרו
[ב]
עוד: נתחכם משה לומר כדברים האלה - לבל יהיה מקום לה' לומר שיראה משם את הארץ, ולא יצטרך לעבור. לזה, פרט את כל המקומות. שאין מציאות לראות כל זה מרחוק, אם לא יעבור.
כו. וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה
ויתעבר ה' [בי למענכם] ולא שמע [אלי] ויאמר [ה' אלי] רב לך אל תוסף [דבר אלי עוד בדבר הזה]
א. כפל לומר ויתעבר ולא שמע.
ב. גם הפסיק בתיבת למענכם בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע, שהיה לו לומר ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי למענכם.
ג. גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלהגם בי התאנף ה' בגללכם.
[א]
יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר, שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל.
לזה, כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל, אמר ויתעבר ה' בי למענכם - פירוש: למען מה שנוגע לכם. וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי - פירוש: למה שנוגע לי. ובזה לא אמר לשון עברה, כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת, כמו שכתבנו למעלה. מה שאין כן ישראל שהקציפו את ה' ונתחייבו כלייה, בר מינן. לזה, אמר ויתעבר.
[ב]
או ירצה, על זה הדרך: ויתעבר ה' בי - למות חוץ לארץ, למענכם - מטעם הידוע, כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז"לויתעבר לשון עברה, על דרך אומרויום עברה היום ההוא, שהוא יום המיתה.
ואומרו ולא שמע אלי - שלא רצה ה' שיכנס לארץ כל עיקר. אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך, ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר, כמו שפירשתי למעלה במאמר אעברה נא.
ויאמר [ה' אלי] רב לך אל תוסף [דבר אלי עוד בדבר הזה]
כפל לומר רב לך אל תוסף
[א]
בא להשיב לשני דברים הבאים בתפלת משה.
כנגד מה שהתפלל על עצמו - אמר לו רב לך. רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץרב לך, ואינך צריך לשום תוספת זכות.
וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל, השתיקו בגערה ואמר לו: אל תוסף דבר [אלי עוד בדבר הזה].
[ב]
או נתכוון לומר על זה הדרך: כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ, יש לך חלק בכולן. ומה הוא החלק, שאתה הוא המצווה אותם לעשות. והוא אומרו רב לך - פירוש: הרבנות של קיום המצוה לך היא. ואם כן, יש לך חלק עם כל אחד בכל מעשה אשר יעשו שם. ואשר על כן, אל תוסף דבר אלי [עוד] בדבר הזה.
[ג]
עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא, שפירשתי שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע. לזה, אמר רב לך - פירוש: הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך, כל זמן שאתה בנמצא, ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך. ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה [אפילו כמלוא נימא]. ולדרך זה, המאמר אל תוסף צריך לעצמו, ואינו מיותר.
[ד]
עוד נראה לפרש על זה הדרך: רב לך - לגופא. ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו, שהוא מאמר עלה ראש הפסגה [ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך] - פירוש: לפי שאמר לו ה' עלה ראש [הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך], שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה' שיאמר משה: אוסיף לשפוך שיחי, וזה לך האותאל תוסף [דבר אלי עוד] בדבר הזה - פירוש: בדבר זה שאני אומר. והוא מה שגמר אומר: כי לא תעבור - פירוש: דבר זה מוחלט הוא.
כז. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה
וראה בעיניך
הוצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך.
[א]
נתכוון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאומרו אעברה [נא] ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה, כל מה ששאל לראות אחר שיעבור. והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות. והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי.
[ב]
עוד ירצה: לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי, שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו. ולשלול דבר זה, אמר ה' אליו וראה בעיניך ממש - פירוש: בלא אמצעות דבר אחר.
כח. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה
כח. וצו את יהושע
צריך לדעת מה היא מצוה זו.
[א]
ובספרי
ואין זה מפורש בכתוב, זולת אם נאמר שהם דברי קבלה.
ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם ז"ל שאמרוצו אלא מלכות, דכתיבויצוהו ה' לנגיד [על עמו]. ועיין מה שפירשתי בפסוקויצום אל בני ישראל [ואל פרעה מלך מצרים].
כמו כן בא מאמר ה' כאן למשה, שבחייו ימלוך יהושע על ישראל, ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל.
כט. וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר
ונשב בגיא [מול בית פעור]
צריך לדעת כוונת הכתוב, מה בא להודיע במאמר זה. ומה קשר יש לו, לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו.
ורבותינו ז"ל בספרי ישבו הכתוב, והביאו רש"י ז"ל
ולדבריהם ז"ל לא נתיישב כוונת אומרו ונשב, כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור. גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות, אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ותצמד לבעל פעור.
ונראה שכוונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחילת הפרשה ואתחנן אל ה' [בעת ההוא לאמר]. וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן, ונשב בגיא - אין ישיבה אלא עכבה
ואומרו בגיא - לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצותעלו זה בנגב"
ואומרו [מול] בית פעור - רמז אחד מטעמי קבורתו שם, כדי שיהיה מול עון פעור, לבל ירים ראש לקטרג על ישראל
פרק ד
א
ב
ועתה ישראל [שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהינו נתן לכם]. ב. [לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם]
אולי שנתכוון כנגד שני דברים שאירעו לו: א. בענין הכאת הסלע, שה' אמר לו לדבר, והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב. בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים, ולא זכה בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה', כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס, השיבו: קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא
ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה
ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו, אלא אם ראהו, אבל לבקש אחריו לפגוע בו - לא. ונשמר, וישב. ולא עשה כדרך שעשה בסלע, שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה, ואחר האמת שגג בזה.
ולזה, בא להזהירם לעם בני ישראל עם שני הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנוונשב בגיא מול [בית פעור].
ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים - שהם המצות שהם חוקים. וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלעחוקה.
ואומרו ואל המשפטים - כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו, שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו
וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ - ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן.
וגמר אומר לא תוסיפו - להזהירם שלא יארע להם, כדרך שאירע לו. על דרך מה שאמרו בברייתא, שלא תמות כדרך שמת פלוני'. זה זרזו יותר מן הראשון". עד כאן.
כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרזם שלא יארע להם כמו שאירע לו, על מה שהוסיף להכות הסלע. ואמר לא תוסיפו שמע אל החקים [ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות] למען תחיו ובאתם, תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו [על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע, לא יבואו [אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו], כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה.
ואומרו ולא תגרעו [ממנו] לשמר - פירוש: בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו ואל המשפטים, לא יגרעו ממנו, כדרך שעשה הוא בענין זמרי, שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט. והוא אומרו ולא תגרעו, הגם שתהיה כונתכם לשמור - פירוש: שהגרעון יהיה בו צד השמירה, להשמר לבל יהרוג בועל הארמית.
ג
עיניכם הרואות [את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך] אחרי בעל [פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך]
פירוש: אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העבירות. שאפילו אותם שלא עבדוהו, אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעובדו, הגם שלא עבדוהו עדיין, השמידם ה'. והוא על דרך אומרולמען תפוש את בית ישראל [בלבם אשר נזרו מעלי בגלוליהם כלם]
ד
ואתם הדבקים [בה' אלהיכם] חיים כלכם היום
א. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוספת ו' כמוסיף על ענין ראשון, ולא ידמו הנדבקים בה' להולכים אחרי בעל פעור.
ב. עוד: אומרו הדבקים בה"א הידיעה, ולא מצינו שקדם זכרון דביקות זה, שיוצדק לומר עליו הדבקים.
ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו ז"ל בסנהדריןונח מצא חן בעיני ה', וזה לשונם: "ונח - אפילו נח שנשתייר מהם, לא היה כדאי, אלא שמצא חן". עד כאן.
כמו כן נתכוון במאמר ואתם - פירוש: וגם אתם הייתם ראויים להשמיד. אלא לצד היותכם דבוקים - פירוש: נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה'. בזה, אתם חיים.
ודקדק לומר כולכם – להעיר: שלא על חלק מהם הוא אומר, אלא על כולם. וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעורולא כליתי את בני ישראל בקנאתי - הא למדת, שעומדים היו להשמד כולם. והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מוכרח שעשו תשובה אחר כך. שאם לא כן, לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו, ולא למה שעתיד.
עוד ירצה בתוספת ו' - לפי מה שפירשתי באומרו אשר הלך אחרי בעל [פעור] שנתכוון לומר: הגם שלא עבד, אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכוון בו' של ואתם לומר: תוספת בדמיון הראשון. כדרך שענש ה' על המחשבה במה שלפניו, הגם שלא עשו מעשה. כמו כן גם כן אתם בענין דביקותכם בה', המחשבה בזה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וכן אמרו ז"ל
ודקדק לומר ואתם הדבקים - יתבאר על דרך אומרם ז"לונפלינו אני ועמך, שביקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם. ופירשנוהו שם שהכוונה היא אפילו יכשירו מעשיהם.
והוא שאמר כאן אתם - פירוש: אתם הם הדבקים בה', ולא עכו"ם. שאם העכו"ם ירצו להדבק בה' לא יזכו לזה.
ולדרך זה מאמר הדבקים הוא גזירת הדיבור גם כן למאמר אתם.
הדבקים בה' אלהיכם
[א]
יתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ו' מהלכות יסודי התורהך' של אלהיך וכ'ם' של אלהיכם, וכיוצא בהם - אינם נמחקים. והרי הם כשאר אותיות של שם, שהשם מקדשם". עד כאן.
והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים בה' - פירוש: ולפי ששם זה המיוחד שם הוי"ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו, כגון לה', בה', כה'. ואותיות אלו אין בהם קדושה, ומותר למוחקם. ואם כן, תהיה דביקות ישראל בה' בדרך זה שאין ה' מקדשם. לזה גמר אומר אלהיכם - פירוש: דביקות זה שאתם דבקים בה' אינה כדביקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו, שהם כ'ם' של אלהיכם, שהם קדושים כשאר אותיות של השם.
[ב]
גם רמז בתיבת בה', ייעוד נעים. והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו. הא למדת שדביקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד. וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדושה, גמר אומר אלהיכם. אמור מעתה כי כוונת אומרו בה' היא ביחוד האותיות.
והוא מה שאמר הכתובכי חלק ה' עמו. הרי כי חלק אחד הם ישראל משם הוי"ה ברוך הוא. ובזה תצדיק פירושנו זה.
[ג]
ואולי כי ידבר הכתוב כנגד שתי הדרגות שישנם בישראל, זו למעלה מזו, והבן.
[ד]
עוד נתכוין במאמר הדבקים בה' אלהיכם, על דרך אומרם ז"להוי'ה, ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלהים.
והוא אומרו כאן ואתם הדבקים - על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בשני שמות אלו, שם הוי"ה ואלהים, כאומרו בה' אלהיכם.
[ה]
עוד ירצה, על זה הדרך: כשאתם דבקים בה' - פירוש: שלבכם חפץ בו ובמצותיו,
בזה, הוא נקרא אלהיכם - ביחוד.
על דרך מה שאמרו ז"ליושב תהלות ישראל, שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים. עד שאמרו בתהלותיוברוך ה' אלהי ישראל. כי לא בחר שתתייחד אלהותו אלא על ישראל. ולזה, תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים, ולא באלהי הארץ, ולא באלהי מלאכים, אלא אלהי ישראל.
חיים כלכם היום - נמשכת למעלה ולמטה.
נמשכת למעלה, על זה הדרך: אלהיכם חיים - כי ה' נקרא אלהים חיים
ונמשכת למטה גם כן: חיים כולכם. והכוונה בשיעור הדיבור, על זה הדרך: להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים. והכוונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים. הגם שיתנועע ויאכל [...] שהרשעים בחייהם קרוים מתים
ושיעור כוונת דברי משה הוא בשני דרכים:
א. הוא על זה הדרך: מצד שאתם דבקים בה' אלהיכם חיים - אתם חיים, כמו שכתבנו בסמוך.
ב. על זה הדרך: טעם שזכיתם להדבק בה' אלהיכם, לפי שאתם חיים - פירוש: צדיקים, שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות, ובחרת בחיים ולשניהם נתכוין הכתוב.
ואומרו כלכם - נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי, על זה הדרך: כללות הפרטי שכל אחד מהם היה כולו חי בלא אבר גרוע, על דרך מה שדרשוומכל החי - הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ואין בה מום. כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום. וכן אמרו רבותינו ז"לוכל העם רואים [את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק], ולא [...]
הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש כי אין מום שאין דמיונו בנפש, ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר
ואומרו היום - לא החליט מאמר היותם חיים כולם אלא היום, כי מי יאמר אשר יהיה למחר, מצד מעשיהם שאדם בחירי הוא, ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים.
ה
ו
ז
ח
ט
י
ואשמעם את דברי [אשר ילמדון] ליראה אתי כל הימים
והוא מאמר ואשמיעם את דברי - פירוש: עשרת הדברות שבאו בגבורות, דכתיבוידבר אלהים את כל הדברים, וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים, באמצעות הפסק זוהמתן מהם, שהוא המונע את האדם מלירא את ה'. וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר, ועל משמרת יראת ה' עומדים, כי פסקה זוהמתן, וטבע נפשם ליראה את ה', כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ברוך הוא.
יא
יב
קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם רואים [זולתי קול]
אומרו קול דברים - יתבאר על פי דבריהם ז"לקול דברים - פירוש: הדברים אשר דיבר ה' שהיו נבראים מהם מלאכים. קול אותם מלאכים שנקראים דברים, אתם שומעים.
ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרואנכי [ה' אלהיך] ולא יהיה לך [אלהים אחרים על פני] אבל השמונה דברות, הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות, לא יכלו לסבול לשמוע אלא שנים. והשמונה, עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם, וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן. והיתה כל מצוה ומצוה, שהוא מלאך ומלאך, עומד על האדם ואומר לו: "אתה מקבלני [...]שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
ותמונה אינכם רואים [זולתי קול] - קשה: איך יוצדק לאמר על התמונה זולתי קול, שהיא השמיעה?
ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדיבור עצמו, היה מדבר עם כל אחד, והיו ישראל רואים אותו. וכן תמצא שאמרו רבותינו ז"לוכל העם רואים את הקולות.
ומעתה חש משה שיחשבו חס ושלום כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם. לזה, אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול - פירוש: לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו, שהיה מדבר עמכם ואומר: "אתה מקבלני [...]."
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
וה' התאנף [בי על דבריכם וישבע
חזר לומר עוד מאמר זה, ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיבגם בי התאנף [ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה]. גם, כפל לומר לבלתי פעם שניה - לומר גזירה אחרת שנגזרה עליו. מלבד שימות במדבר, עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ. כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף
והוא אומרו לבלתי עברי - פירוש: בחיים, ולבלתי בא - פירוש: לאחר מיתה, אל הארץ הטובה.
והוא שאמר עוד בסמוך אנכי מת [בארץ הזאת] אינני עובר את הירדן - פירוש: בין קודם מיתה, בין לאחר מיתה.
וגמר אומר כנגד ישראל אתם עוברים - ולא לאחר מיתה לבד אלא אפילו בחיים. והוא אומרו וירשתם [את הארץ הטובה הזאת]. ודיבר בדרך לא זו אף זו
ואומרו "על דבריכם" - כאומרם ז"ל
והוא אומרו "על דבריכם" - שזולת טעם סיבתם להביאם לעולם הבא, לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה.
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
ובקשתם [משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו] בכל לבבך [ובכל נפשך]. בצר לך [ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו]
שני כתובים הבאים אלו צריכין ביאור.
דע כי יש שתי הדרגות תשובה: יש תשובה שישראל עושין מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין, אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב.
וכנגד שתי הדרגות דיבר משה אל כל ישראל. כנגד העושה תשובה, הגם שלא שמע קול נוגש, אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך [ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך] - שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם ומצאת. והגם שיש בידך עבירות חמורות, כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים [מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן], אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין, ודי לכם התשובה. והטעם, כי תדרשנו בכל לבבך - שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש.
וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין, אמר בצר לך ומצאוך [כל הדברים האלה באחרית הימים] ושבת [עד ה' אלהיך ושמעת בקלו] - פירוש: מחמת היסורין אשר יצר לך אויבךבכל לבבך [ובכל נפשך] - כי באמצעות היסורין הוא שב. ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינת הדרגת התשובה, משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם. כי היסורין ממרקין העונות
וכפי זה, מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו, וזה שיעורו: ובקשתם [את ה' אלהיך] ומצאת. והטעם, כי תדרשנו [בכל לבבך ובכל נפשך].
או בצר לך [ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים] ושבת, הגם שלא תהיה בכל לבבך [ובכל נפשך]. ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין, או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין, כי אל רחום ה' אלהיך.
עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך: ובקשתם משם - פירוש: וכשתהיו בין האומות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם, ואינו מדבר בבקשת הגאולה.
ומצאת - שימצא לכם. שאם לא כן, יאבדו, בר מינן.
ואמר לשון יחיד, לומר שלא לכולם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגולה. והטעם, כי תדרשנו [בכל לבבך ובכל נפשך] - פירוש: צריך מבקש ה' התעצמות גדול, ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם.
ואומרו בצר לך - כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה, כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות, עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך, שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות, והמעטים שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים, והם חבלי משיח, ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה' לבבם אז לשוב בתשובה. והוא אומרו ושבת עד ה', ונתן טעם להבטחה זו - כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך [ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם], ויחזק לבך לשוב [...].
ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה' שהביא בזוהר חדש
לא
לב
לג
לד
לה
לו
מן השמים [השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש]
כוונת הכתוב הוא לפי מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוקוידבר אלהים, והעירותי עליו למעלה בפסוקותמונה אינכם רואים [זולתי קול], יתישב על נכון. כי עשרת הדברים באו להם בשתי הדרגות על זה הדרך: שתי דברות שהם אנכי ולא יהיה לך, הגיעו הדברים לישראל מה' להם בכח הדברים ובתגבורתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו. והטעם, ליסרך - פירוש: למרק זוהמתך. זה היה סיבה להעברת מהם כל זוהמא, כמו שכתבנו כמה פעמים
ושמונה דברות תשלום העשרה, שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו - הוא ראיית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה', וראו אותם ישראל, דכתיבוכל העם רואים את הקולות, וכמו שפירשתי בפסוק ותמונה [אינכם רואים זולתי קול].
ואומרו ודבריו שמעת מתוך האש - לדברינו יבא על נכון. כי השמונה דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה, שהוא מלאך אש לוהט. וכמו שפירשתי בפסוקשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. ותמונה.
לז
לח
לט
וידעת היום [והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד]
צריך לדעת מה ידיעת יום מימים
ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם:
א. על דרך אומרם ז"ל
והוא אומרו וידעת - יתן בדעתו, היום - הידוע, שהוא יום המיתה. ובזה, והשבות אל לבבך - להשיבו אל דרך הטוב והישר. ודקדק לומר לבבך לשון רבים - לרמוז לשני יצרים,
ב. על דרך אומרם ז"ל
ג. עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין, מה יעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה ישיבנו
ד. על דרך אומרם ז"ל66. והוא אומרו "וידעת" - תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו, ובזה תשיב "אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד]".
ה. על דרך אומרם אנשי אמת שונים בש"ע
ו. על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר
והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו, ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר, וזולת זה לצד מיעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם וגדולים מהם, וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתוודות עליהם, ולזה צוה משה במאמר "וידעת היום" - פירוש: שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום, והוא דרך מארי דחושבנא, ובזה "והשבות אל לבבך" שלא יתמיד בהם ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע.
ז. על דרך אומרם בספר הזוהר
ח. על דרך אומרם ז"ל
ט. על דרך אומרם ז"ל
ולדרך זה אומרו "כי ה' הוא האלהים" נמשך עם מה שלמעלה "והשבות אל לבבך". שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו "בשמים [ממעל] ועל הארץ", וכאומרם ז"ל
י. יתבאר על דרך אומרם ז"ל
מ
[ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך] נתן לך כל הימים
פירוש: לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה, חש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה. וממוצא דבר אתה למד, שהגביל ה' ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם, דכתיבאם חרוצים ימיו, והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר.
לזה, גמר אומר וביאר אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים - פירוש: כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל.
ומעתה אומרו ולמען תאריך ימים - פירוש: שלא ימותו בה בקצרות שנים, על דרך אומרולמען ירבו ימיכם [...]. ואומרו כל הימים, היא העמדת הארץ ביד ישראל.
מא
מב
מג
מד
מה
מו
אשר הכה משה [ובני ישראל] בצאתם מארץ מצרים
[א]
קשה: והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון?
ואולי שנתכוין לומר: כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו. שאם לא היה מעשה המרגלים, היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים.
[ב]
עוד נתכוין לומר: כי מעת שיצאו ישראל ממצרים, אימות מות נפלו עליו מהם, והיה מוכה ועומד. על דרך אומרם ז"לבצאתם למאמר ההכאה, ואחר כך אמר ויירשו את ארצו, להעירך כדברינו.
מז
ויירשו את ארצו
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.
מח
מט
פרק ה
א
ויקרא משה [אל כל ישראל]
[א]
אולי: לפי שירשו כל הארצות ההם, היו ישראל מפוזרים בכל המקומות ההם. לזה, הוצרך לקרות לכולן.
[ב]
או אפשר: שעד עתה היה מדבר עם האנשים. וכשרצה לומר עשרת הדברות, קרא גם לנשים והטף, כמעמד הר סיני, כאומרו כל ישראל.
ב
ה' אלהינו כרת [עמנו ברית בחרב]
הנה לא ביאר משה מה ברית הוא זה: אם ברית שכרתו ישראל לקיים תורת ה', דכתיבהנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים. או ברית שכרת ה' לישראל שלא יחליפם באומה אחרתהנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך [אעשה נפלאת אשר לא נבראו ופירשו ז"ל
והוא מה שרמז באומרו ה' אלהינו כרת עמנו - פירוש: על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו כרת עמנו ברית, ועליו חוזר מאמר הברית הזאת שאמר אחר כך. וכפי זה, כוונת המאמר לשבח ישראל המושג מה' להם. ועיין בפסוק שאחרי זה.
ג
לא את אבתינו כרת [ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום] כלנו חיים
רש"י פירש: בלבד. וקשה: אם לזה נתכוין הכתוב, לא היה צריך לומר, שכבר אמר "כרת עמנו".
ולפי מה שפירשתי בפסוק ה' אלהינו [כרת עמנו ברית בחרב], שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האומות, יתבאר על זה הדרך: לא את אבותינו כרת הברית כל עיקר, שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אומה אחרת.
וכפי זה, לא הספיק במאמר כרת עמנו שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלול האבות. לזה, חזר לומר לא את אבותינו, והכוונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הובטחו בהם האבות.
כלנו חיים - קשה: והלא כל אותן שכרת ה' עמהם הברית אינם חיים, שמתו במדבר, גם לא כל אותם שעמהם היה מדבר היו אז, שהרי נולדו כמה וכמה בל"ח שנה שנתעכבו במדבר?
ויש ליישב: שאמר על החלק. אלא שהדבר דחוק.
עוד: מה בא ללמדנו בתיבת כלנו חיים, אין בה חידוש.
ואולי יש לומר: שנתכוון לומר שכולם נשארו חיים, הגם שדיבר ה' עמהם פנים בפנים [בהר] מתוך האש, ולא מת אחד מהם. והוא מה שאמרו לבסוףכי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי.
וכפי זה, מאמר כלנו חיים נמשך עם מה שלאחריו, ולא עם מה שלפניו.
ד
[פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש]
ה. אנכי [עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש]
פירוש: חלק דיבר ה' עמכם פנים בפנים. וחלק, שהוא לבד מעשרת הדברים, דברתי אני בשליחות. וטעם שלא דיבר ה' עמכם הכל פנים בפנים - כי יראתם [מפני האש].
ולא עליתם בהר לאמר
פירוש: ואסר לכם ה' עלות בהר בשביל לאמראנכי ה' [אשר הוצאתיך מארץ מצרים].
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יב. שמור את יום [השבת לקדשו]
רבותינו ז"ל אמרוזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ולדבריהם אפשר לומר כי אומרו כאשר צוך, להעירם על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה' ביום המעמד. והכוונה בשמור אמרו ז"ל
ויש לדעת: למה לא נאמרו שם שמור עם זכור.
ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור, הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו, על זה הדרך שיזכור לשמור השבת. ובמה שהפרידם העיר שהם שתי מצות, אחת בהכנסה ואחת ביציאה.
ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור, אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת. וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו. וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה. והוא מה שפירש משה במה שאמר שמור שגם היא נכללת בזכור. וזה כתבתי בדרך אפשר.
יג
יד
טו
וזכרת [כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת]
הם דברי משה
ורבותינו ז"ל אמרו
ואם תאמר: למה השמיט טעם השבת שאמר ה' בדברות ראשונותכי ששת ימים [עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו]. טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא, לא טעם החיובוזכרת [כי עבד היית בארץ מצרים] ויוציאך [ה' אלהיך משם] ביד חזקה ובזרוע נטויה, ושם ראית כי הוא אדון הכל. ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות כי ששת ימים ימים [עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו].
טז
יז
יח
יט
את הדברים [האלה]
ולא אמר כל - כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה', כגון מאמר כאשר צוך, גם מאמר וזכרת.
כ
כא
כב
כג
כד
ושמענו ועשינו
אומרו ושמענו - לפי שהם אמרו למשה להשיב לה' על מאמרבעבור ישמע העם בדברי עמך, שרצונם לשמוע מפי ה', ולא מפי תלמידושמענו [ועשינו].
ואומרו ועשינו - קימו וקבלו היהודים לעשות
כה
היטיבו כל אשר דברו
פירוש: שקיבלו על עצמם לעשות דברי הנביא ולהצדיקו.
ועל זה גמר אומר מי יתן והיה [לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם], ואמרו ז"ל
כו
ליראה אתי ולשמר [את כל מצותי כל הימים] למען ייטב [להם ולבניהם לעלם]
טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה.
אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט אחד רע, שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה
לזה, דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי - שתהיה היראה להם גם כן לשמור, ולא ישגו בהם מצד היראה.
למען ייטב [להם ולבניהם לעלם] -פירוש: כי אומרו מי יתן [והיה לבבם זה ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים], לא לצד המועיל לאומרו, אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו.
כז
כח
ואתה פה [עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה]
[א]
פירוש: לפי שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה' עד עתה. לזה, ה' גמר בעדם וּקְבָעוֹ לשליח, ואמר לו: ואתה פה [עמד עמדי] ואדברה אליך את כל המצוה [והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה].
[ב]
ואולי שנתכוין לומר: שבהגיע המצוה מה' למשה - כאילו נתקבלה לישראל, שהרי עשאוהו שליח. וכדין שליח האשה לקבל קדושיה, שכיון שקבלם השליח - כאילו באו ליד האשה, כי ידו כידה
והוא אומרו ואדברה אליך. ובהגיע הדבר אליך, אתה תודיע להם ועשו אותה - והוא אומרו תלמדם ועשו.
כט
ל
בכל הדרך [אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו] למען תחיון וטוב לכם והארכתם [ימים בארץ אשר תירשון]
פירוש: תחיון - אריכות ימים בעולם הזה.
ואומרו וטוב לכם - טובת העולם הבא.
ואומרו והארכתם [ימים בארץ אשר תירשון] - שלא יגלו ישראל מעל הארץ לעולם.
ולסברת רבי יעקב שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא
וממנה יש לנו לדון ממה שאמר "כל מי שרובו זכיות" - הא למדת: דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו, הוא שאומר עליו מריעין לו [...]27. אבל מי שכולו זכיות - יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה.
והוא מה שאמר בכל הדרך אשר צוה [ה' אלהיכם תלכו]. דקדק לומר בכל - להעיר שמדבר במי ששומר הכל. ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו למען תחיון וטוב [לכם]. גם ישנו בעולם הזה, והוא אומרו והארכתם ימים בארץ אשר תירשון, ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך.
פרק ו
א
ב
ג
ד
שמע ישראל ה' אלהינו [ה' אחד]
טעם כפל ה' שתי פעמים, ולא הספיק לומר על זה הדרך: ה' אלהינו אחד.
נתכוון לשתי הדרגות שיש לה': האחת, שהוא אלהינו. והשנית, שהוא אחד.
והכוונה בזה: כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו. הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה, אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי'ה הוא אלהינו. ובזה נכלל כמה פרטים: א' אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב. ועוד לו, שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם. וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו, הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה.
נמצינו אומרים: שבאחד משני הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו. אשר על כן אמר ה' אלהינו ה' אחד בשתי חלוקות, שכל אחד כדאי לעצמו. ואם היה אומר הכתוב ה' אלהינו אחד, היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד, ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו. ואין מנוס ממנו, לרצונו ושלא לרצונו. ולא כן אנו עם אלהינו, שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב, נוסף על היותו אחד ומיוחד.
ה
ואהבת [את ה' אלהיך] בכל לבבך ובכל [נפשך ובכל מאדך]
[א]
אמר בתוספת ו' - לומר: מלבד מצות שמע ישראל, שהוא קבלת עול מלכות שמים, היא מצות אהבת ה'.
[ב]
עוד ירצה: להעיר להקודם לאהבה, על דרך אומרם ז"לואהבת - מלבד גדר היראה.
ואומרו את ה' - פירוש: על ידי האהבה אדם מתדבק בה', והוא אומרו את ה'
[ג]
עוד ירצה: שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד. כדרך אומרואלהי אברהם אלהי יצחק, ופירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו. ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב, דכתיבזרע אברהם אוהבי, וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה', יקרא ה' אלוהוה' נמשכת לפניה ולאחריה.
[ד]
עוד ירצה: לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ליושב תהלות ישראל שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו, ואמרו לפניו ברוך ה' אלהי ישראל אז ישב על כסא מלכות עולם.
והוא אומרו ואהבת את ה', לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך.
ובהעיר האדם לבו לפרטים, כאילו תתנתק נפשו, ותתר ממקומה, בהתעוררות נפלא ורם, באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו.
[ה]
עוד: אולי שנתכוון לעורר לב האדם בשלשה מיני אהבה, שישנם בהכרה לנבראים, והם: אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל. לזה בא דבר ה' לשלשתם:
ואהבת את ה' - בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב. במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאומרוטוב ה' לכל. גם בחשק הערב, בסודטעמו וראו כי טוב ה'. כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה, אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתווהנפשי יצאה בדברו.
גם תשכיל בפסוקוידעת עם [לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך], על פי ה' כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה להפלגת הרגש הערב מהטוב, הרי שמענו אהבת הטוב.
ואהבת הערב - מתיבת ה'.
ואהבת המועיל - רמזה באומרו אלוהיך, על דרך אומרויושב תהלות, כמו שכתבנו בסמוך. ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל, כי בזה הרווחנו עולם ומלואו, כמאמר שלמהכי זה כל האדם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה
בכל לבבך ובכל [נפשך ובכל מאדך]
[א]
רבותינו ז"ל אמרו בזה מה שאמרו
נראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא
והנה שלשה דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם: החיים, והמזונות, והבנים. והחסר אחד מהנה, בר מינן, יִקָּרֵא מת. ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה'. ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם: חוסר הבנים והעוני, יתחמץ לבבו בקרבו. והגם שיתחזק עם לבבו, לבבו לא ישמע לו, כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב.
לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בשלשה דברים, הגם שיטלם ממנו. כנגד הבנים - אמר בכל לבבך, על דרך אומרואת בנך [את יחידך] אשר אהבת [את יצחק]. והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו. וכנגד חיי - אמר ובכל נפשך. וכנגד מזוני - אמר ובכל מאודך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה'. כי הוא טוב לישראל מעשרה בניםחי, כאומרוובניהו בן יהוידע בן איש חי, הרי שאפילו אחר מיתה יקרא חי
[ב]
או יאמר על זה הדרך: כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחויב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לשלשה דברים כאחד.
כמו שתאמר: אדם שהיה חשוך בנים, ועני, ונטה למות. ובא נביא בדבר ה', ובשרו כי יקום מחוליו. גם אמר אליו: הנה אשתך הרה ויולדת בן. וכי ריוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם. אדם כזה מה מאוד יפליא אהבת האדון באין שיעור, ותהיה האהבה מורגשת בלבו בחשק מופלא על אשר הטיב עמו, כמה מעלות טובות.
כמו כן יצו ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אומרו ואהבת את ה' [אלהיך] בכל לבבך - פירוש: כאילו נתן לך מחסורך בכל לבבך שהם הבנים. ודקדק לומר בכל - להעיר דמיון המשל שהוא חסר מהבנים ויתנם ה' לו. וכמו כן ובכל נפשך - שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות. ובכל מאודך - כאילו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ. ואמר כל - להעיר דמיון המשל.
והנה המשכיל בענין חשק ה', כל זה דבר קל הוא, בערך מה שהנפש חושקת בבורא.
והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים, שרצה ללכת למקום רחוק, לצד סכנת מקום שהיה בו. ואסף כל נכסיו בקנית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי זהב, ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה, אשר שם נכון לבו בטוח
וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה, כלתה צידתו ואין דינר בכיסו. והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול ושפלות רב, כי אפס כסף.
והנה זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער, עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליצים, כי רב אונו והונו ויצא ממקום המסתכן, ובא יבא ברנה נושא
כן הדבר הזה. אדם שזכה בדביקותו יתברך ואהבתו, ובו קבץ כל ממונו והונו ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה, לצד סכנת המקום נוסף על מיעוט שוויו ולקח לו ה' לאלהים. אין לך קנייה בעולם כקניין זה, למעלה למעלה מהאבן יקרה שבמשל. כי מי ידמה לו, ומי ישוה לו. ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה, נכון לבו בטוח בה'
ו
והיו הדברים [האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך]
[א]
לפי מה שפירשתי בפסוק ואהבת את ה', ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטייה על לבו בראות אחת משלש אלה
[ב]
עוד ירצה: ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'. כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב. וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעיל בו החשק, אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח.
לזה, באה העצה מאל יועץ, ואמר והיו הדברים האלה [אשר אנכי מצוך היום] על לבבך - פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על לבו, יולד בלבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו.
ודבר זה, אנחנו יתמי דיתמי
[ג]
עוד: נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות, שהם כוללות גדרי האהבה: האחד, כנגד ההרגש הוא חמדת הלב. ואחד, כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם. ואחד, בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה.
כנגד גדר ההרגש - אמר בכל לבבך. הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון
וכנגד גדר זה אמר הקדוש ברוך הוא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - שישתדל להכניס אהבת ה' בלבבו, וילהיב באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו, ככל שיעור שיכול הלב להרגיש בו. לזה, דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמוד בכל אשה, וביותר בנאה, וביותר בכלילת יופי, וביותר במי שאין למעלה ממנו.
וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה, ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם
לזה, העיר ה' במאמר שני בגדר הצורך, ואמר ובכל נפשך - שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון: אכילה ושתייה וכדומה, שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה'. והוא אומרו בכל נפשך - שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה.
והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר
לזה, בא דבר ה' בהדרגה שלישית בגדר השיעור, ואמר ובכל מאודך - פירוש: בכל ממון שאתה חפץ בו. וכשם שהממון אמר הכתובאוהב כסף לא ישבע כסף, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה. וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל, וכשיגיע גדר אחד תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה, ולדרך זה שיעור אומרו מאודך - לא מה שקנה, אלא שחפץ לקנות.
ובזה יתיישב גם כן מה שהיה קשה בו: אם אתה אומר מה שקנית, אם כן אין מצוה זו שוה בכל? שהרי אדם עני אין בו מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה. מה שאין כן במצות לבבך ונפשך שהכל שוים בו. ולפי דרכנו, יבא על נכון.
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
וצדקה תהיה לנו [כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו]
א. צריך לדעת הכוונה במאמר צדקה. ורמב"ן פירש שחוזר אל שכר המצוות. כי יהיה בתורת צדקה מה', כי עבדיו אנחנו, וחייבים לעבוד ואין לנו דין שכר. עד כאן. ואין הכתוב מיושב על נכון לדבריו ז"ל.
ב. עוד צריך לדעת כוונת אומרו לפני ה' אלהינו כאשר צונו.
אכן, הכוונה היא לפי שיש שני הדרגות בעבודת ה': אחד היא עבודה מיראה, וזה הוא חיוב על כל הנבראים, שכל עבד ירא מרבו, על דרך אומרוואם אדונים אני איה מוראי, והוא מאמר הכתובמה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.
ב. היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך, וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו, וכנגדו רבו חייב לזונו ולפרנסו כיד רבו.
כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד, אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה' ליראה את ה', וגמר אומר לטוב לנו [כל הימים] לחיותנו [כהיום הזה] - פירוש: מצות ה' באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה' להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותנו, כי חייב האדון בפרנסת עבדו.
ואומרו כהיום הזה - פירוש: כסדר שהוא עושה היום הזה שהוא זן ומפרנס מוריד המן [...] ומכסה. כאומרם ז"ל
וכנגד עבודה מאהבה, אמר זה אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו כי נשמור [לעשות את כל המצוה הזאת] לפני ה'. רשם בזה תכלית האהבה, על דרך אומרם ז"ל
ואומרו כאשר ציונו - פירוש: לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרולעשות רצונך אלהי חפצתי. שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה. ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוקכמעשה ארץ מצרים [אשר ישבתם בה לא תעשו].
ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין. והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא, שהטעימנו עריבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים.
[=]
עוד רמז הכתוב רמז נעלם שבאמצעות שמירת המצות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת צדקה והבן.
פרק ז
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
[לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם] כי אתם המעט [מכל העמים]
לא הספיק מאמר לא מרובכם - שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים, תלמוד לומר: אתם המעט.
ח
ט
ולשומרי מצותיו לאלף דור
רבותינו ז"ל אמרוועושה חסד לאלפים לאוהביו
ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים, כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו. ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים, יכולני לומר עד מאה אלף. וטעם שאמר סתם - כי אין שיעור שוה לאהבה, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים
י
ומשלם לשנאיו [אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו]
קשה: למה אמר שונאיו לשון רבים, וגמר אומר פניו להאבידו, לשון יחיד?
ואולי כי טעם אומרו לשון רבים - כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא, אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו, שבזה אין לו תקוה. והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים. אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא, וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא - ברא מזכה אבאלשונאיו לשון רבים.
וחזר לומר לא יאחר [לשונאו אל פניו ישלם לו] - פירוש: ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא, ולא הבאים אחריו, יתחכם ה' עמו באופן אחר: לא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו, כדי שלא ירשיע עוד, ותאבד תקותו. אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה, או יסורין, שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו.
ואומרו אל פניו - על דרך אומרם ז"ללא יאחר לשונאו אל פניו - פירוש: בעולם הזה, קודם שיטמנו פניו בעפר
יא
[1] ספרי ואתחנן פיסקא א: "
[2] ספרי שם שם: "זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום 'הודיעני אם אתה עושה לי, או אין אתה עושה לי'. אמר לו: 'אני עושה'... הודיעני אם אפול בידם ואם לאו. כיוצא בו אתה אומר... 'הודיעני אם אתה גואלם, אם לאו'. כיוצא בו אתה אומר... 'הודיעני אם אתה מרפא אותה, אם לאו'. כיוצא בו אתה אומר... 'הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים, אם לאו'. כך אתה אומר
[3] דברים א, לד-לה:
[4] שם שם, לז
[5] ספרי ואתחנן פיסקא ב: "
[6] נדרים סו, א
[7] דברים לג, כא:
[8] משלי יח, כג
[9] תהלים סט, יד
[10] אסתר רבה פרשה ז: "אחד היה מהלך בדרך,
[11] דברים ב, כד
[12] ספרי ואתחנן פיסקא א, יעוין לעיל הע' =
[13] לעיל א, טז: "אומרו
[14] ילקוט כאן
[15] במדבר כ, יב
[16] דברים רבה פרשה ב
[17] במדבר כז, יח
[18] עירובין יג, ב. גיטין ו, ב.
[19] שמואל א ג, יח: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה", ובעיני הכהות ראיתי שם נכתב השם כשם הוי"ה ולא באדנות. סג"מ. ודרש רבינו הקרי הוי"ה שנקרא אדנ"י. וראה ניצוצי זוהר אחרי ס ע"ב אות ז. בלק קפה, ב אות ב. שם קפז, ב אות א. נל"מ
[20] ראה בבר"ש שכתב שכן הוא נוסח הבקשה בגמרא ברכות כט, ב: והטוב בעיניך עשה. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות שם
[21] עיין פירוש רבינו אפרים על התורה תחילת פרשת ואתחנן. שערי זוהר ראש השנה יז, ב
[22] ספרי
[23] תנחומא ואתחנן, א. ילקוט שמעוני תורה, תתיא.
[24] תהלים קמג, ב
[25] מלאכי א, ט
[26] שמות ג, י
[27] דברים ט, יד
[28] ספרי פרשת פנחס, במדבר כז, יב
[29] על פי קהלת ח, ד:
[30] על פי ישעיה מו, י:
[31] הלכה י
[32] תנחומא תולדות יב
[33] שמות ג, י
[34] צריך להיות: לכה
[35] עיין תנחומא ה
[36] פסחים פח,
[37] עיין מדרש רבה ותנחומא כאן
[38] תנחומא ואתחנן ו
[39] ברכות מח, ב
[40] שמות לח, כא
[41] ראה שמות רבה פרשה נא
[42] איכה רבה פ"ד יד: "לא הוה קרא צריך למימר אלא
[43] תהלים עט, א
[45] סוטה ט, א: שלא שלטו השונאים במעשי ידי משה.
[46] דברים א, לז
[47] במדבר רבה פרשה יט, יג: "...אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר ואת מכניס דור אחר?! עכשיו יאמרו 'אין לדור המדבר חלק לעולם הבא'. אלא תהא בצדן ותבא עמהן'. שנאמר (דברים לג, כא)
[48] ג, רעו, ב וראה ניצוצי זוהר שם. רעיא מהימנא משפטים קכ, א. נל"מ
[49] קהלת א, ט
[50] על פי עמוס ג, ז:
[52] דברים רבה פרשה ב, ט
[53] דברים לא, יד
[54] כתובות קיא, א
[55] תהלים קטז, ט
[56] סוטה יד, א
[57] דברים א, לז
[58] במדבר רבה פרשה יט
[59] צפניה א, טו
[60] סוטה יד, א
[61] על פי שמות ג, יב:
[62] ספרי פינחס פסקא קלו.
[63] מהדירי אור החיים ציינו כי לא נמצא מאמר זה. אכן יעוין ויק"ר פל"א, ד: "
[64] שמואל א יג, יד
[65] שמות ו, יג
[66] כאן:
[67] מגילה כא, א: "
[68] אכן המחבר נקט לשון מליצה, שעכבה אינה ישיבה עולמית. או"י. מכל מקום בצחות הלשון דלשון ישיבה דקרא הכא "ונשב בגיא" שפיר נקט לישנא דר' יוחנן ונסיב לה הכא הכי, לפי שבא לרמוז שנתעכב שם עולמית. או"י
[69] זבחים נד, ב
[70] במדבר יג, יז
[71] עיין פרקי דר' אליעזר סוף פרק מה. ועיין תוס' סוטה יד, א ד"ה מפני. נל"מ. ועיין רש"י ברכה בפסוק
[72]סנהדרין פב, א
[82] תורת כהנים אחרי, פ"א. עיין רש"י ויקרא טז, א
[83] יחזקאל יד, ה
[84] שזהו אך בעבודה זרה. עיין קידושין לט, ב. נל"מ
[85] סנהדרין קח, א
[86] בראשית ו, ח
[87] במדבר כה, יא
[88] קידושין מ, א
[90] ברכות ז, א
[91] שמות לג, טז
[92] הלכה ב, ג
[93] דברים לב, ט
[94] זוהר ג, רלח, ב: מאי "ישאהו על אברתו"
[95] עיין שערי זוהר יבמות ז, א בענין עשה דוחה לא תעשה
[96] ילקוט סוף פרשת נח
[97] תהלים כב, ד
[99] דברים ה, כג
[100] ברכות יח,
[102] בספרים צויין למסכת חולין, והוא בזבחים קטז,
[103] בראשית ו, יט
[104] מכילתא
[105] שמות כ, יח
[107] ג, צ,
[108] עבודה זרה כב,
[110] שמות כ, א
[111] שיר השירים רבה פסוק ישקני
[113] מכות כד,
[114] מכילתא
[116] דברים א, לז
[120] דברים רבה פרשה ב
[121] צריך להיות: עת
[123] ברכות ה,
[124] נח, כג, ד
[126] שמות כ, א
[127] יב
[129] שמות כ, טו
[131] קידושין ל,
[132] ברכות ה,
[134] סוכה נב,
[136] בבא בתרא פד,
[139] תהלים צא, ה
[140] ג, קעח,
[142] ג, יג,
[143][143][143][143]
[144] חגיגה יב,
[145] שבת פח,
[146] בראשית א, לא
[148] מכילתא בפסוק "אנכי"
[149] ישעיה מח, טז
[150] ירושלמי ברכות פרק א הלכה א
[151] שמות טז, כה
[152] איוב יד, ה
[153] דברים יא, כא
[154] צריך להיות: ממצרים
[155] בראשית רבה פרשה יב
[156] שמות כד, ח
[157] תנא דבי אליהו זוטא סוף פרק י
[158] שם לד, י
[159] ברכות ז, א. ועיין בספרו של רבינו חפץ ה' שם
[160] דברים ה, כג
[162] מכילתא יתרו
[163] שם
[165] ראה דברי רבינו תחילת ספר דברים
[166] פסחים קיז, ב: כתיב הכא "למען תזכור את יום [...]" וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו" (
[167] שמות כ, יא
[169] שמות רבה פרשה טו
[171] שמות יט, ט
[174] בגמרא עבודה זרה ה, א (וכן בדברים רבה סוף פרשת תבא) ששגגו ישראל בכך, ומשה הוכיחם בדבר. שכך נאמר שם: "מי יתן והיה לבבם זה להם" (דברים ה). אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם" (במדבר כא), היה להם לומר: תן אתה. אכן יעויין בתוס' שם ד"ה עד ארבעין בתירוץ ר"י שמשה לא הקפיד על עם ישראל על כך אלא בסוף ארבעים שנה, משום שסבור היה שלסוף ארבעים שנה, לכשיעמדו עם ישראל על דעתם, אז יבקשו לאמר "תן אתה", ולא היה בדעתו של משה שאף אז לא יבקשו כן. וראה ברש"י שם עמ' ב ד"ה לא רמזה שאף משה לא נתן לבו על כך עד מלאת ארבעים שנה. והרי יש בהסברים אלה משום שגגה מסויימת של משה. נל"מ
[177] תנחומא תשא יט ובילקוט ראובני תשא פא שהעגל עצמו היה אומר "אלה אלהיך ישראל".
[178] משנה קידושין מא, א. שו"ע אבן העזר סימן לו סעיף א
[179] והקשה בברכת שמעון שהנה לכאורה מכיון שכתב רבינו בתחילת דבריו שלא עשו ישראל למשה לשליח לקבל רק ה' יתברך קבעו לשליח, אם כן אם באנו לדמות לדין שליח לקידושין, הרי זה כשליח להולכה ולא כשליח לקבלה. ותירץ דזה אינו, דשם הטעם שאין המשלח יכול לעשות שליח יותר ממה שבכוחו לעשות, לכן המקדש עושה רק שליח לקדש והמתקדשת עושה שליח להתקדש. אבל כביכול בהקדוש ברוך הוא שהכל ברשותו ותחת ידו יכול למנות גם שליח במקומם של ישראל.
[180] קידושין לט, ב
[181] ראה מה שכתב רבינו בפירושו בתחילת פרשת בראשית אופן טו. ויקרא יח, ה. דברים יא, יג
[183] זוהר ג נו,
[184] עיין חובת הלבבות תחילת שער אהבת ה'. נל"מ. זוהר ב רטז, א: כמה דאוקמוה דאהבה שריא לבתר יראה. זוהר תחילת פרשת אחרי: כל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה לדחלה מיניה. ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא. או"י.
[185] מקראות רבים נתפרשו במשמעות זו של המלה את במובן: להיות עם. יעוין בראשית ד, א
[186] בראשית כח, יג
[187] ישעיה מא, ח
[188] צריך להיות: אלקיו. או"י [המגי"ה]
[189] שוחר טוב כב, יט: === ובירושלמי סוכה פ"ה ה"ד: הוה חמי לון (הלל הזקן לחסידים ואנשי מעשה שהיו שמחים בשמחת בית השואבה) עבדין בכושר, הוה אמר: די לא אנן הכא, מאן הכא, שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין (ממלאכי השרת. פני משה) חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מאי טעמא: "ונעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג, א), שזה נעים לפניו (פני משה), "יושב תהלות ישראל". או"י.
[190] תהלים כב, ד
[192] תהלים קמה, ט
[193] תהלים לד, ט
[194] בפירושם של דברי רבינו נתחבטו מפרשיו. ראה בנל"מ שכתב שכוונת הדברים היא שנפש הצדיק חושקת בה' גם כאשר יוכיחנו, כי גם בדברו קשה נפשי יצאה וכלתה אליו, כמו שרמוז בפרשת עקב ח, ה "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך". וכן מצינו במיתת אהרן ומשה, דכתיב "על פי ה'" יתברך שמו חסדים ורחמים. וכתב בברכ"ש על דברים אלה שהוא פירוש "בדרך רחוק". ופירש בדרך פשוטה שהכוונה שכל נפש אשר יתבונן וישים ה' נגד עיניו, אין עריבות בכל הנבראים שישתוה אליו. עכ"ל. והיינו שפירוש המלה "יוכיחנו" האמור בדברי רבינו הינו מלשון התבוננות והכרה.
[195] על פי שמות ג, יב:
[196] שיר השירים ה, ו
[197] דברים ח, ה
[198] דברים לד, ה
[199] תהלים כב, ד
[200] קהלת יב, יג
[201] שבת ל,
[202] ספרי
[204] מועד קטן כח,
[205] בראשית כב, ב
[207] אבות פרק ו משנה ה
[210] שמואל ב כג, כ
[211] ברכות יח,
[224] יש שגרסו כאן: "לאכול אוכלהון". אכן לגירסה שלפנינו יקשה כיון שבהמשך הדברים מדבר רבינו רק בתאוות האכילה ולא בתאוות הממון (אף שבסוף דבריו דיבר גם על תאוות הממון, שלזה נאמר "ובכל מאדך"). וכן העיר בב"ש. ויש שדחו גירסה זו לפי מה שכתב בסמוך דעל תאוות האכילה יכול האדם למשול ולשום סכין בלועו, אם בעל נפש הוא, ואינו כן בתאוות הממון, שהאוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט), ומי שיש לו מנה רוצה מאתים (קהלת רבה פ"ג). וכן העיר באו"י. וסיים: והבוחר יבחר.
[225] יש שגרסו: "עוצם הרעבות". מלשון רעב. או"ה. ובב"ש דחה גירסה זו וקיים את הגירסה שלפנינו, ופירשה שאין עריבות והנאת מילוי תאות אכילה כמילוי תאוות אחרות, כמו שסיים רבינו בדבריו.
[227] לפום צערא אגרא
[228] במדבר רבה פרשה י
[229] יש שגרסו: "בגדר המשתער והמתגדר". או"ה. נל"מ. כלומר, שבשתי תאוות אלה יש שיעור וגדר לתאווה. שיש מצב שבו אין התאווה קיימת, לאחר שהגשים את תאוותו. וראה בב"ש שדחה גירסה זו ומקיים את הגירסה שלפנינו ומפרשה שבשתי תאוות אלה ההבדל בין הזמן שמתאוה ומצטער להשיג הדבר לבין הזמן שמתגדר - כבר בזה שכבר השיגו, מה שאין כן בתאות ממון.
[231] משלי ל, יט. והיינו בעלמא
[232] קהלת ה, ט
[233] מלאכי א, ו
[234] דברים י, יב
[235] דברים רבה פרשה ז וראה ברש"י דברים ח, ד
[236] חובת הלבבות שער אהבת ה' תחילת פרק א. נל"מ. או"י
[237] תהלים מ, ט
[238] ויקרא יח, ב
[239] עיין תיקוני זוהר תיקון כא (נח, א): שכינתא אתקריאת "צדקה", וקודשא בריך הוא "בעל צדקה". נל"מ. או"י
[240] סוטה לא, א. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי (זכותו לדורותיו להגן עליהם. רש"י) לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור. הכא (שמות כ, ו) כתיב
[241] צריך להיות: לאוהבי
[243] סנהדרין קד, א
[244] ירושלמי עבודה זרה פרק ג הלכה א: ר' אבהו מי דמך (בשעת פטירתו, פני משה) עברין קומי י"ג נהרין דאפרסמון. אמר לון: כל אלין למאן? אמרו ליה: דידך. אמר לון: וכל אלין דאבהו?!
[245] עיין מדרש אסתר רבה פרשה ג בפסוק
[246] ראה בב"ש שהפנה לפירוש הרמב"ן בפרשת כי תצא דברים כא, יז, וזה לשונו שם: לא מצאתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה