פרשת ואתחנן
פרשה ב
סדר ד
[א]/ה
(כג). וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא
לֵאמֹר
(כד). אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל
בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ
(כה). אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ
הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן
(כו). וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם
וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי
עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה
א.
ואתחנן
אל ה' [בעת ההיא לאמר]
הלכה: אדם מישראל, שהיה עומד
ומתפלל, מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול?
כך שנו חכמים (ברכות ג, ט): "היה
עומד ומתפלל, יכול ישמיע קולו, כבר פרשה חנה (שמואל א א, יב-יג) [וְהָיָה כִּי
הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהֹוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ]. וְחַנָּה
הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ [רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ
וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה].
יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? כבר
פירש בדניאל (דניאל ו, יא) [וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא
עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם]
וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא
קֳדָם אֱלָהֵהּ [כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה].
יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה?
כבר פירש דוד (תהלים נה, יז-יח) [אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא וַיהֹוָה
יוֹשִׁיעֵנִי]. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי.
יכול יהא תובע צרכיו, ויוצא לו?
כבר פירש שלמה (מלכים א ח, כח. דברי הימים ב ו, יט) [וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת
עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָי] לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל
הַתְּפִלָּה [אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם]. רנה – זו
קילוסו של הקדוש ברוך הוא, ותפלה – לצרכיו של אדם.
אבא שאול אומר: זה סימן לתפלה, אם
כוון אדם לבו לתפלה - יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שנאמר (תהלים י, יז) [תַּאֲוַת
עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהֹוָה] תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ.
אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת
תפלה, ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול,
ותחנונים.
שועה, צעקה – שנאמר (שמות ב, כג) [וַיְהִי
בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם] וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ [וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן
הָעֲבֹדָה].
נאקה – דכתיב (שם שם, כד) וַיִּשְׁמַע
אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם [וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת
יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב].
רנה ופגיעה – דכתיב (ירמיה ז,
טז. ובדומה, שם יא, יד) [וְאַתָּה] אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל
תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי [כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ
אֹתָךְ].
ביצור וקריאה – דכתיב (שמואל ב
כב, ז. ובתהלים יח, ז בדומה) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהֹוָה [וְאֶל אֱלֹהַי
אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו].
ניפול – דכתיב (דברים ט, יח) וָאֶתְנַפַּל
לִפְנֵי יְהֹוָה [כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא
אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת
הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ].
פילול – דכתיב (תהלים קו, ל) וַיַּעֲמֹד
פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה].
ותחנונים
– דכתיב ואתחנן אל ה'.
ומכולן
לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים.
אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין
לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים* לא בא אלא בלשון תחנונים.
אמר רבי לוי: למה לא בא משה אלא
בלשון תחנונים, המשל אומר: "הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך".
כיצד, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה
(שמות לג, יט) [אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם
יְהֹוָה לְפָנֶיךָ] וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן [וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם].
אמר לו: מי שיש לו בידי, ורחמתי
- במדת רחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו בידי, וחנותי - במתנת חנם אני עושה
עמו.
ובשעה שהיה משה מבקש ליכנס לארץ
ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: רב לך.
אמר לפניו: רבונו של עולם, לא כך
אמרת לי 'כל מי שאין לו בידי, 'וחנותי - במתנת חנם אני עושה עמו', עכשיו
איני אומר שמתבקש לי אצלך מאומה, אלא חנם עשה עמי. מנין, ממה שקרינן בענין ואתחנן
אל ה'.
קילוסו – יעוין להלן
פרשת וילך.
רבן של כל הנביאים – =
ב.
דבר אחר:
ואתחנן
אל ה' [בעת ההיא לאמר]
זה שאמר הכתוב (תהלים לט, יב) בְּתוֹכָחוֹת
עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם [סֶלָה].
מהו בתוכחות על עון - על
ידי עון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ, י) שִׁמְעוּ נָא
הַמֹּרִים [הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם], יסרת אותו והוכחת
אותו. ואין איש אלא משה*, שנאמר (שם יב, ג) וְהָאִישׁ משֶׁה
עָנָו מְאֹד [מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה].
מהו ותמס כעש חמודו - כל
חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו, כעש הזה* שנכנס בכלים* ומרקיבן. ואין חמודו אלא
ארץ ישראל, כענין שנאמר (ירמיה ג, יט) וְאתן לך ארץ חמדה [נחלת צבי צבאות גוים]
ואם כך הגיע למשה הצדיק, על אחת
כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל, ומתוקנין ליום הדין.
אך הבל כל אדם - אמר רבי אחא: שנעשה אלוה, שנאמר
(שמות ז, א) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה] רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים
לְפַרְעֹה [וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ]. עכשיו הוא מתחנן ומתחבט.
ואתחנן
אל ה'.
אין איש אלא משה
–
כיוצא בזה אנו מוצאים אצל דמויות אחרות: "אין איש אלא נח, כמה דאת אומר
(בראשית ו, ט) ונח איש צדיק (פסיקתא דרב כהנא, יח). "אין איש
האמור כאן אלא אברהם, כמה דאת אמר (שם כ, ז) ועתה השב אשת האיש. אין איש
אלא יצחק, שנאמר (שם כד, סה) מי האיש הלזה. ואין איש אלא יעקב, שנאמר
(שם כה, כז) ויעקב איש תם" (ויק"ר פל"ו, ו).
ואף אלה שאין הם
בגדר בני אדם, כמלאכים: "וימצאהו איש והנה תועה בשדה (שם לז, טו). ואין
איש אלא גבריאל, שנאמר (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל (פרקי דר'
אליעזר, פל"ז); "שנאמר ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש
(שמואל א ב, ט), ואין איש אלא שטן, שנאמר (שמואל ב יב, ד) ויבא הלך לאיש
העשיר (בתי מדרשות ב, מדרש אלפא ביתא). ולא עוד שאף הקדוש ברוך הוא מתכנה כן: "אין
איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה" (תנחומא
מצורע, ד).
כעש – ה
כלים – יעויין לעיל
=
ג.
דבר אחר:
ואתחנן
[אל ה' בעת ההיא לאמר]
זה
שאמר הכתוב (דניאל ב, כא) וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא [מְהַעְדֵּה
מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא
לְיָדְעֵי בִינָה]
אמר רבי אבין:
למה הדבר דומה –
למלך
שהיה לו אהוב*,
והוא ממנה דוכסין*
ואיפרכין*
ואיסטרטליטין*.
לאחר
ימים ראו אותו שהיה מבקש מן השוער ליכנס לפלטין*, ואינו מניח לו.
היו הכל
תמהין ואומרין: אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין ואסטרטליטין, ועכשיו הוא מבקש מן
השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו?!
אמרו לו:
שעתא עברת.
כך, משה גוזר על הקדוש ברוך הוא,
והוא מקיים: [וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה] קוּמָה יְהֹוָה [וְיָפֻצוּ
אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ] (במדבר י, לה). [וּבְנֻחֹה
יֹאמַר] שׁוּבָה יְהֹוָה [רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל] (שם שם, לו). וְאִם
בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה [וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת
כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה] (שם טז, ל) - אם נברא לה פה מששת ימי
בראשית, הרי מוטב. ואם לאו, יברא ה'.
ועכשיו, מתחנן ומתחבט ליכנס לארץ
ישראל, ואינו מתקבל. שעתא עברת.
בעת
ההיא לאמר.
למלך שהיה לו
אהוב
–
דוכסין –
איפרכין –
איסטרטליטין –
פלטין –
ד.
ואתחנן
אל ה' [בעת ההיא לאמר]
זה
שאמר הכתוב (משלי יח, כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה
עַזּוֹת.
אמר רבי תנחומא: תחנונים ידבר
רש - זה משה, שבא אצל בוראו בתחנונים.
ועשיר יענה עזות - עשירו של עולם, זה הקדוש ברוך
הוא, ענה אותו עזות. שנאמר (דברים ג, כו) [וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי
לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ] אַל תּוֹסֶף
דַּבֵּר אֵלַי [עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה].
דבר אחר: אמר רבי יוחנן: תחנונים
ידבר רש - אלו נביאי ישראל, ועשיר יענה עזות - אלו נביאי עבודת כוכבים.
אמר רבי יוחנן: אין לך צדיק באומות
העולם יותר מאיוב, ולא בא אלא בתוכחות. שנאמר (איוב כג, ג-ד) [מִי יִתֵּן
יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד תְּכוּנָתו]. אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט
וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת.
אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה*, ושניהם לא באו אלא בתחנונים.
ישעיה אמר (ישעיה לג, ב) יְהֹוָה חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ [הֱיֵה זְרֹעָם
לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה], ומשה אמר ואתחנן אל ה'.
גדול בנביאים ממשה
וישעיה
– משה רבינו נקרא פעמים רבות בתואר "גדול הנביאים" (אגדת בראשית
פי"ז, שם פ"ע). וכאן בא תואר זה אף לישעיה, ויעוין להלן פ"ז, ח
"יחזקאל גדול בנביאים".
דבר אחר:
ואתחנן
אל ה' [בעת ההיא לאמר]
למה הדבר דומה –
למטרונה* שילדה בן.
כל ימים
שבנה קיים, היתה נכנסת בפלטין* בזרוע*.
מת בנה,
התחילה מבקשת ליכנס בתחינות.
כך, כל זמן שהיו ישראל קיימים
במדבר, היה משה נכנס לפני הקדוש ברוך הוא בזרוע, [וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי
יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר] לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ [אֲשֶׁר
הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה] (שמות לב, יא).
סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה [כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם
הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה] (במדבר יד, יט).
כיון שמתו ישראל במדבר, התחיל
מבקש ליכנס בארץ ישראל בתחנונים.
ואתחנן
[אל ה' בעת ההיא].
מטרונה –
פלטין –
בזרוע –
ה.
בעת
ההיא
באי זה עת? באותו עת שנתמנה יהושע,
שנאמר (דברים ג, כא) וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי [בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר
עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים
הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה].
אמר רבי הונא: כיון שאמר לו הקדוש
ברוך הוא למשה 'הגיע ארכי* ליהושע', אותה שעה התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ.
למה הדבר דומה –
לאיפרכוס* שהיה בארכי שלו.
והיה
גוזר על המלך, והוא עושה. היה פודה למי שרוצה, וחובש למי שרוצה.
וכיון
שנתחלף ונתמנה אחר תחתיו, התחיל לבקש מן השוער ליכנס, ולא היה מניח לו.
כך, משה כל ימים שהיה בארכי שלו,
היה חובש למי שרוצה, שנאמר (במדבר טז, לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם
חַיִּים [שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל].
ופודה למי שרוצה, שנאמר (דברים לג, ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת [וִיהִי
מְתָיו מִסְפָּר]. וכיון שנתחלף ונתמנה יהושע תחתיו, שנאמר (במדבר כז, יח) [וַיֹּאמֶר
יְהֹוָה אֶל משֶׁה] קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן [אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ
וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו], התחיל להתחנן ליכנס לארץ.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רב לך.
ארכי – יעויין להלן
פ"ט, ט.
איפרכוס – וכן: הפרכוס.
מן היוונית =, דרגה שלטונית, הממונה על איפרכיה=מחוז.
במידרג השלטוני נמצא
האיפרכוס מעל לדוכוס (תנחומא חוקת ו: "אם אשאל שיעשה אותי דוכוס, הוא עולה
בידי. אם אשאל שיעשה אותי אפרכוס, עולה בידי..."). במקור אחר מתואר האיפרכוס
כמי שנמצא מעל הסגן ("במד"ר פט"ו, יז: "ירידה היא: היום הוא
אפרכוס, למחר סגן, למחר קומוס, למחר סרדיוט..."). עוד הוא מתואר כמי שנמצא
מעל הקומוס ("תנחומא תזריע ז: "בנוהג שבעולם, שלטון שהוא יושב בדין
ומבקש לזכות או לחייב, הוא מתירא ממי שהוא גדול ממנו שלא ירננו עליו אונקליטין
לקומוס. קומוס, מתירא מן הפרכוס. והפרכוס, מתירא מן המלך. כלום הוא, מתירא מאחר?!").
כן הוא מתואר כמי שנמצא מעל השליט המקומי, ה"שלטון" ("אמר לו
[=המלך לזה שהיטיב עמו]: הרי אתה עשוי שלטון. אמר לו: ולכך נתתי לך ועבדתיך? אמר
לו: הרי אתה עשוי אפרכוס. חזר ואמר לו: ולכך נתתי לך ועבדתיך? הרי אתה עשוי כיוצא
בי, שמא יותר ממני אתה מבקש?!)
מעל האיפרכוס נמנה האסטרליטוס
(שם פמ"ט, ט: "מלך בשר ודם תולין לו אנקליטון מדוכוס לאפרכוס, מאפרכוס
לאסטרליטוס..."; ויק"ר פט"ז, א: "דוכוס אחד רואני ונוטל אותי,
אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי, איסטרטליטוס רואה אותי ומושיב אותי בקרון...",
ועוד). לעתים נמנה האיפרכוס מתחת לדרגה שלטונית אחרת, פרופיסטון (שמו"ר
פט"ו, יז: "בא השלטון וכרע לפניה, וכן דוכוס, וכן אפרכוס, וכן
הפרופיסטון...").
במידרג הזה נשמר סדר
קבוע, ואין בו קפיצות מדרגה או עקיפות. ואשר על כן, מקרה שבו מי שהיה כפוף לדוכוס
נעשה לאיפרכוס הריהו תופעה מתמיהה ("מדרש תהלים קט: "משל לאחד שהיה נושא
משאו לדוכסין, ונעשה אפרכוס. והוא אומר להם: 'אתם תמהים עלי?! יותר אני תמה מכם.!'
כך, כשיראו אומות העולם לישראל בשלוה לעתיד לבוא, יאמרו, אינן אלו הנגופים, אינן
אלו הדחופים. וישראל משיבים אותם, אתם תמהים עלינו, יותר אנו תמהים מכם. ורוח הקדש
משיבה להם, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו")
המינוי למישרת
האיפרכוס היה קצוב בזמן. ומשהשלים האיפרכוס את זמנו, עבר לשמש כאיפרכוס במקום אחר.
ויש שאיפרכוס הצליח ביותר במקום מסויים, וכשמונה לאיפרכוס במקום אחר, ניטש מאבק
בין תושבי שני המקומות על ליבו של האיפרכוס בניסיון לשכנעו היכן הוא ימשיך לכהן.
יעוין מדרש תהלים קטז: "מלך ששלח אפרכוס, הנהיג בו יפה. השלים זמנו, ונתן לו
אפרכיא אחרת. אלו לא היו רוצים שיהיה יוצא מאצלם, היו מקלסין אותו שהנהיגם יפה.
ואלו שהוא עתיד ליכנס אצלם, היו מקלסין אותו שהוא עתיד לנהגם יפה". מנגד, יש
והאיפרכוס המכהן הוחלף, מסיבות שונות (ייתכן והסיבה להדחתו של האיפרכוס במסופר
לפנינו היא דווקא העוצמה היתירה שצבר) באיפרכוס אחר. לאחר שהוחלף, הודר האיפרכוס לגמרי
ממעמדו וזכויותיו הקודמות. כך הוא גם במסופר לפנינו: לאחר שהוחלף האיפרכוס, שהיה
בעל מעמד נכבד ביותר עד שהיה אפילו גוזר על המלך והמלך נשמע, אפילו להיכנס לבית
הממשל ("ארכי") נמנע ממנו. ואפילו השוער איננו שומע לו.
=
ברא"ר פ"ח, י:
"מלך ואפרכוס שהיו בקרונין, והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך "דומינו",
ולא היו יודעין איזהו. מה עשה המלך, דחפו והוציאו חוץ לקרונין, וידעו הכל שהוא
איפרכוס"
שם, פכ"ב, ט:
"איפרכוס שהיה מהלך באמצע פלטיא, מצא הרוג ואחד עומד על גביו. אמר לו: מי הרגו?
ואמר ליה: אנא בעי ליה גבך, ואת בעי ליה גבי. אמר ליה: לא אמרת כלום"
שם פמ"ט,
ט: "מלך בשר ודם תולין לו אנקליטון מדוכוס לאפרכוס, מאפרכוס לאסטרליטוס..."
שמו"ר
פט"ו, יז: "בא השלטון וכרע לפניה, וכן דוכוס, וכן אפרכוס, וכן
הפרופיסטון, וכן הלגיונות, וכן דימוס, וכן כולם".
שם שם, כב: "עבד
ב"ו שאמר לו אדונו: 'המתן לי בשוק', ולא אמר לו היכן ימתין. התחיל העבד אומר:
'שמא אצל בסילקי אמר לי להמתינו, או שמא אצל בית המרחץ אמר לי, או שמא בצד פיטרון
אמר לי'? עלה, מצאו. סטרו מסטר. אמר לו: על שער פלטרין של אפרכוס שלחתיך".
שם שם, שם:
"אפרכוס ודוכס שהיו נוטלין דונטיבא. אפרכוס נוטל לפי כבודו, ודוכס לפי כבודו.
כך, השמש נקרא גדול והלבנה נקראת קטן..."
שם, פכ"ח, ג:
"מלך שבקש לעשות אופימטטאטא חוץ מדעתו של אפרכוס. אמר לו: 'עשה דבר פלוני'.
אמר לו: 'כבר נעשית'. ושוב אמר לו: 'לך קרא לפלוני סונקליטוקוס, ויבא עמך'. עד
שהוא הולך, עשה המלך מה שביקש".
שם, פ"ל, יא:
"בריון שהיה שכור. בעט בפלקי, והוציא איסרין, רגם איקונין של מושל העיר, קלל
לשוטר. אמר: 'הודיעני באיזה המקום מושל העיר שרוי, ואני מלמדו את הדין!' נכנס,
הראו לו מושל העיר יושב בבימה: סגר למטרונה, וטרד אפרכוס, סימא לדוכוס, נתן קטריקי
לקרטוס, קרב קיסין למגיסטיר. כיון שראה מושל העיר עושה כך, נתיירא. אמר: 'בבקשה
מכם, שכור הייתי ולא ידעתי כח מושל העיר".
ויק"ר
פט"ז, א: "דוכוס אחד רואני ונוטל אותי, אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי,
איסטרטליטוס רואה אותי ומושיב אותי בקרון... דוכוס ראה אותן ונטלן, אפרכוס ראה
אותן ונטלן, אסטרטליטוס ראה אותן ונטלן ומושיב אותן בקרון".
במד"ר
פט"ו, יז: "ירידה היא: היום הוא אפרכוס, למחר סגן, למחר קומוס, למחר
סרדיוט..."
תנחומא תזריע ז:
"בנוהג שבעולם, שלטון שהוא יושב בדין ומבקש לזכות או לחייב, הוא מתירא ממי
שהוא גדול ממנו שלא ירננו עליו אונקליטין לקומוס. קומוס, מתירא מן הפרכוס. והפרכוס,
מתירא מן המלך. כלום הוא, מתירא מאחר?! ואתה רבונו של עולם, אם אתה מבקש לזכות את
בריותיך, ממי אתה מתירא?!"
תנחומא חוקת ו:
"מלך שהיה לו אוהב, והיה המלך אוהבו יותר מדאי. אמר ליה המלך: שאל ממני כל מה
שתרצה, ואני נותן לך. והיה אותו אוהב חכם גדול. אמר: אם אשאל שיעשה אותי דוכוס,
הוא עולה בידי. אם אשאל שיעשה אותי אפרכוס, עולה בידי. אלא הריני שואל דבר שכל
הגדולות טפילות לה. מיד השיב ואמר למלך הואיל ואמרת לי שאשאל לפניך שואל אני ממך
שתשיאני בתך..."
מדרש תהלים קט: משל
לאחד שהיה נושא משאו לדוכסין, ונעשה אפרכוס, והוא אומר להם אתם תמהים עלי, יותר
אני תמה מכם. כך, כשיראו אומות העכו"ם לישראל בשלוה לעתיד לבוא, יאמרו, אינן
אלו הנגופים, אינן אלו הדחופים. וישראל משיבים אותם, אתם תמהים עלינו, יותר אנו
תמהים מכם. ורוח הקדש משיבה להם, מאת ה' היתה זאת:
מדרש תהלים קטז:
"מלך ששלח אפרכוס, הנהיג בו יפה. השלים זמנו, ונתן לו אפרכיא אחרת. אלו לא
היו רוצים שיהיה יוצא מאצלם, היו מקלסין אותו שהנהיגם יפה. ואלו שהוא עתיד ליכנס
אצלם, היו מקלסין אותו שהוא עתיד לנהגם יפה".
מדרש תהלים קטז:
מלך שיצא הוא וחיילותיו במדבר וכלה אריסטוון שבידו, אמר, ולואי מי שיתן לי גלוסקין
אחד. בא אחד ונתן לו גלוסקין אחד וקדמהו במאכל ובמשתה. כשהגיע ליישוב שכח אותו.
לימים בא אותו בעל אריסטון ועמד לפני המלך. אמר לו המלך, מה טיבך. אמר לו, אני הוא
שנתתי לך גלוסקין במדבר. אמר לו, הרי אתה עשוי שלטון. אמר לו, ולכך נתתי לך
ועבדתיך. אמר לו, הרי אתה עשוי אפרכוס. חזר ואמר לו, ולכך נתתי לך ועבדתיך. הרי
אתה עשוי כיוצא בי, שמא יותר ממני אתה מבקש.
מדרש תהלים קכא: "בנוהג
שבעולם, אם יכה אדם בנו של אפרכוס או של מלך, נוטלין את ראשו ושורפין אותו או
צולבין אותו".
מדרש תהלים קמט: "בנוהג
שבעולם, מלך בשר ודם, דוכוס יש לו לוקיטינינטוס, והם נושאים עמו במשאוי המלכות.
וכשהם שרים, נושאין. אף בכבוד שהוא מתכבד, מתכבדין עמו. אבל הקב"ה אינו כן,
אין לו לא דוכוס ולא אפרכוס ולא משנה. שנאמר (דברים ג, כד) אשר מי אל בשמים ובארץ
אשר יעשה כמעשיך וגו'. אין אחר עושה מלאכתו אלא הוא. וכן הוא אומר, (ישעיה מד, כד)
אני ה' עושה כל וגו' רוקע הארץ וגו'. אין אחד נושא עמו משאו אלא הוא. שנאמר (שם
מו, ד) ואני עשיתי ואני אשא וגו'. לפיכך הוא מתקלס לבדו. שנאמר, יהללו את שם ה'
וגו'.
ו.
דבר אחר:
בעת
ההיא לאמר
מהו לאמר?
אמר רבי עזריה: לאמר לדורות שיהיו
מתפללין בשעת הצרה.
שהרי משה, אף על פי שנאמר לו לא
תעבור את הירדן הזה התחיל מתחנן.
דבר אחר:
מהו לאמר? אמר רבי עקיבא:
אמר משה: רבונו של עולם, השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ ישראל, אם איני נכנס.
דבר אחר:
מהו לאמר? אמר לפניו: רבונו
של עולם, תכתב חטייה שלי לדורות.
אמר רבי שמואל:
למה הדבר דומה –
למלך
שגזר ואמר: כל מי שילקט ויאכל מפירות שביעית – מחזירין אותו בקומפין*.
הלכה אשה
אחת ולקטה ואכלה, התחילו לחזר אותה בקומפין.
אמרה לו:
אדוני המלך, בבקשה ממך יתלו הפגין הללו בצוארי*. שלא יהו בני המדינה* אומרים: 'נמצא בה דבר כשפים או
דבר ניאוף'. ומתוך שהן רואים את הפגים בצוארי, יודעים שבשבילן אני מחזרת בקומפין.
כך אמר משה: רבונו של עולם, תכתב
חטיה שלי לדורות. שלא יהיו ישראל אומרים: 'זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה'.
וידעו שלא היה אלא על המים.
הרי, בעת
ההיא לאמר.
מחזירין אותו
בקומפין –
הפגין בצוארי –
המדינה – על המדינה,
יעוין להלן עמ' =
(כד). אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל
בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ
ז.
ה'
אלהים אתה החילות
מהו ה'
אלהים?
אמר רבי יהושע בן קרחה: בשני
מקומות דימה משה את עצמו לאברהם, ולא הועיל לו כלום. כיצד, אברהם קרא לו הקדוש
ברוך הוא ואמר הנני, שנאמר (בראשית כב, א) [וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. מהו הנני? הנני לכהונה, הנני למלכות. זכה לכהונה,
זכה למלכות –
זכה
לכהונה. מנין, שנאמר (תהלים קי, ד) נִשְׁבַּע יְהֹוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה
כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק.
וזכה למלכות, שנאמר (בראשית יד,
יז-יח) [וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת
כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ] אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק
הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן
לְאֵל עֶלְיוֹן].
ואף משה בקש לעשות כן, שנאמר (שמות
ג, ד) [וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה] וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי - הנני לכהונה,
הנני למלכות.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַל
תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד (משלי כה, ו), וַיֹּאמֶר
אַל תִּקְרַב הֲלֹם [שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה
עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא] (שמות ג, ה). ויאמר אל תקרב הלום -
אין לך עסק בכהונה, שנאמר (במדבר ג, י) [וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד
וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם[ וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.
אין לך עסק במלכות, כענין שנאמר (שמואל
ב ז, יח) [וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִי
אָנֹכִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה וּמִי בֵיתִי] כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם.
אברהם אמר (בראשית טו, ב) [אֲדֹנָי
יֱהוִֹה] מַה תִּתֶּן לִי [וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא
דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר].
אמר רבי לוי: אמר לפניו: רבונו של
עולם, אם מתבקש לי בדין שיהיו לי בנים, תן לי. ואם לאו, ברחמים תתן לי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,
בדין מתבקש לך, וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו [לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי
אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ] (שם שם, ד).
ואף משה כך אמר ה' אלהים אתה
החילות - אם מתבקש בדין שאכנס לארץ ישראל, אכנס. ואם לאו, אכנס ברחמים.
אמר
לו הקדוש ברוך הוא: אל תתהדר לפני מלך [ובמקום גדולים אל תעמוד]. כי לא תעבור
את הירדן הזה (להלן פסוק כז).
כיון
שראה משה היאך הדברים חזקים, התחיל מדבר דברים קשים.
דימה משה את עצמו לאברהם
– עוד
בדמיון משה לאברהם, יעויין בענין מאבק משה במלאכים על התורה
=
במקום גדולים – ונסמכת הדרשה
על כינויו של אברהם "הגדול" (ברא"ר פי"ד, ו: "האדם
הגדול בענקים (יהושע יד, טו) - זה אברהם. למה קורא אותו גדול - שהיה
ראוי להבראות קודם לאדם הראשון..." ובמקבילה בא לשון אחר, יעויין שמו"ר פ"ב,
ו: "ויאמר הנני – הנני לכהונה ולמלכות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: במקום
עמודו של עולם אתה עומד, אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני".
אין לך עסק – לפנינו לא
ניתן טעם על שום מה אין לו עסק בכהונה ובמלכות.
אכן במקבילה שמו"ר שם נאמר: בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. אמר לו הקדוש
ברוך הוא: אל תקרב הלום – כלומר, לא יהיו בניך מקריבין, שכבר מתוקנת הכהונה
לאהרן אחיך... אמר לו הקדוש ברוך הוא: כבר מתוקן המלכות לדוד.
עסק בכהונה, שנאמר - יש מהדורות
דפוס של המדרש שבהן צויין מראה מקום לפסוק מוקדם יותר, במדבר א, נא (ובנסוע
המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת),
ואולם שם ענין הכתוב הוא בלויים ולא בכהנים.
עסק במלכות, שנאמר – במקבילה
בשמו"ר הובא מלבד הכתוב שלפנינו, כתוב נוסף: "הלום – זו מלכות,
כמה דתימא כי הביאותני עד הלום, ואומר (שמואל ב א, י) הבא עוד הלום איש".
הדברים חזקים – לפי הדברים
שלפנינו, בקשותיו של משה לא נענו. אכן במקבילה שמו"ר שם באה תוספת המורה
שבקשותיו התמלאו (אם כי באופן אישי, שהוא עצמו שימש כמלך וככהן גדול, אך לא כקניין
אותו מורישים לצאצאים): "אף על פי כן, זכה משה לשתיהן: כהונה – ששימש בשבעת ימי
המלואים, מלכות – דכתיב (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך".
ח.
ה'
אלהים אתה החילות
אמר לפניו: רבונו של עולם, למה
איני נכנס לארץ, מפני שאמרתי (במדבר כ, י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [הֲמִן
הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם], אתה הוא שאמרת תחלה, [הָשֵׁב אֶת
מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת] לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי [וּתְכַל
תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ] (שם יז, כה).
דבר אחר:
אתה
החילות
אמר רבי ראובן: אמר משה לפני הקדוש
ברוך הוא: למה את עושה לי כך?! אתה התחלת לבא אצלי. מנין, שנאמר (שמות ג, א-ב) [וּמשֶׁה
הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן
אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה]. וַיֵּרָא מַלְאַךְ
יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה [וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה
בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל].
אמר לו: משגדלת אותי, אתה מורידני
מגדולתי?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: והרי
נשבעתי!
אמר לפניו: רבונו של עולם, אתה
החילות – כשבקשת, לא חללת השבועה?! לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל, וחזרת בך?!
שנאמר (שמות לב, יד) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה [עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר
לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ].
דבר אחר:
אמר רבי לוי: אמר לפניו: רבונו של
עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי שהודה
בארצו - נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו - אינו נקבר בארצו.
יוסף הודה בארצו. מנין, גבירתו
אומרת (בראשית לט, יד) [וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר]
רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי [לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי
וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל], ולא כפר אלא כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ
הָעִבְרִים [וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר] (שם
מ, טו).
נקבר בארצו. מנין, שנאמר (יהושע
כד, לב) וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם
קָבְרוּ בִשְׁכֶם [בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר
אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה].
את שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר
בארצך. כיצד, בנות יתרו אומרות (שמות ב, יט) מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד
הָרֹעִים [וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן], והוא שומע ושותק.
לפיכך, לא נקבר בארצו.
(כה). אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ
הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן
(כו). וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם
וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי
עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה
(כז). עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ
יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת
הַיַּרְדֵּן הַזֶּה
ט.
כי
לא תעבור את הירדן הזה
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אם
אתה נקבר כאן אצלן, בזכותך הן באין עמך.
אמר רבי לוי:
למה הדבר דומה –
לאחד
שנתפזרו מעותיו במקום אפילה.
אמר: אם
אומר אני 'האירו לי, שאקבץ מעותי' - אין בריה משגחת עלי.
מה עשה,
נטל זהוב אחד והשליך בתוכם. והתחיל צווח ואומר: 'האירו לי. זהוב אחד היה לי, ונפל
ממני כאן'.
והאירו
לו.
מה עשה,
משנטל את הזהוב, אמר להן: 'בחייכם, המתינו לי שאלקט את המעות'.
וליקטן.
בזכות
הזהוב נתלקטו המעות.
כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
אם נקבר אתה אצלם במדבר, הן באים בזכותך, ואת בא בראשם. שנאמר (דברים לג, כא) וַיַּרְא
רֵאשִׁית לוֹ [כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן] וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם [צִדְקַת
יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל].
מעותיו – המעה (המכונה
גם "גרה") הייתה מטבע בשווי בינוני: השתוותה ל-32 פרוטות, ולשישית דינר
כסף, המכונה "זוז". משקלה של המעה היה 0.8 גרם כסף.
זהוב אחד – הכוונה ככל
הנראה לדינרי זהב. שוויו של דינר זהב היה 25 דינרי כסף (המכונים גם
"זוזים").
ואת בא בראשם – יעוין להלן פ"ט, ט: "התחיל הקדוש
ברוך הוא מפייסו. אמר ליה: חייך, בעולם הזה הנהגת את בני. אף לעתיד לבא על ידיך
אני מנהיג אותן. מנין, שנאמר (ישעיה סג, יא) ויזכור ימי עולם משה עמו".
[ב]
פרק ד
(ז).
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ
בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו
י.
כי
מי גוי גדול [אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו]
הלכה: אדם מישראל שהיה קורא את "שמע",
מהו שיהא לו מותר להמתין אחר קריאת שמע, ואחר כך יתפלל?
כך שנו חכמים*: "שלשה תכיפות הן: תכף
לסמיכה – שחיטה, תכף לנטילת ידים – ברכה*, תכף לגאולה –
תפלה".
ומי שהוא עושה כן, מהו מתן שכרו?
אמר רבה בר אבהו: אם סמך ושחט – יהא
מובטח שקרבנו נתקבל, ואם נטל ידיו ובירך מיד – יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג
בסעודתו, ואם קרא קריאת שמע ומתפלל מיד – יהא מובטח שתפלתו נשמעת.
אמר רבי יהודה בן רבי סימון: את
מוצא עבודה זרה, קרובה ורחוקה. והקדוש ברוך הוא, רחוק וקרוב. כיצד עבודה זרה קרובה?
נכרי עושה עבודה זרה ומעמידה בתוך ביתו אצלו, הרי קרוב. ומנין שהיא רחוקה? שנאמר
(ישעיה מו, ו-ז) [הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ
יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ. יִשָּׂאֻהוּ
עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא
יָמִישׁ] אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה [מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ], הרי
רחוקה.
והקדוש ברוך הוא רחוק וקרוב.
כיצד? אמר רבי יהודה בר סימון:
מכאן ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, הרי רחוק.
וקרוב, מנין? שאדם עומד ומתפלל
ומהרהר בתוך לבו, וקרוב הקדוש ברוך הוא לשמוע את תפלתו, שנאמר (תהלים סה, ג) שֹׁמֵעַ
תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ.
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו
של עולם, כשיהיו אומות העולם באים להתפלל לפניך, אל תענה אותן. שאין באין אצלך בלב
שלם, אלא הולכין אצל עבודה זרה שלהן, ואינה עונה אותן. והן רואין צרתן צרה, ובאין
להן אצלך. אף אתה לא תענה אותן, שנאמר (שם יח, מא-מב) [וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי
עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם]. יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל יְהֹוָה וְלֹא
עָנָם.
מהו ישועו? ישועו לעבודה
זרה שלהן. ולכשיבואו אצלך, על ה' ולא ענם. אבל כשישראל קוראין אצלך, מיד
שמע תפלתנו, שנאמר (שם ד, ב) בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי [בַּצָּר
הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי].
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אמרת בקראי
ענני. חייך, עד שלא תקראני, אני אענה אתכם. שנאמר (ישעיה סה, כד) [וְהָיָה]
טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה [עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע]. שאין
לי אומה אחרת אלא אתם.
מנין, ממה שקרינן בענין כי מי
גוי גדול [אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו].
כך שנו חכמים – אף שלשון זו
מורה בדרך כלל על מובאה מדברי המשנה, לפנינו לא נמצאת מימרא זו אלא בתלמוד ונאמרת
במסורת מפי אמוראים (ברכות מב, א: "דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות
הן. תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה". ושם הובאה
תכיפה נוספת: אמר אביי: אף אנו נאמר, 'תכף לתלמידי חכמים ברכה', שנאמר (בראשית ל,
כז) ויברכני ה' בגללך איבעית אימא מהכא שנאמר (שם לט, ה) ויברך ה' את
בית המצרי בגלל יוסף". ובירושלמי ברכות פ"א ה"א הובאה מסורת
הדברים מפי ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה)..
תכף לנטילת ידים ברכה – אין הדברים ברורים
באיזו נטילת ידים וברכה אמורים הדברים. שלדעת הבבלי (ברכות מב, א) מדובר בנטילת
ידים הבאה באחרונה, שלפני ברכת המזון. וה"תכף" אינו משך זמן מסויים אלא
האיסור להפסיק באכילה אחרת בין הנטילה לברכת המזון (רש"י שם: לנטילת ידים -
דמים אחרונים ברכת המזון, ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו". וכן הוא בתוס'
שם ד"ה תכף לנטילת, והוסיפו עוד: "והוא הדין אם אמר 'הב לן ונבריך',
אפילו בלא נטילה"). וכן הוא האיסור לדבר בין נטילת ידים אחרונה לברכת המזון
(שו"ע או"ח סימן קסז). ואילו מן הירושלמי שם: "תכף לנטילת ידים ברכה - שאו ידיכם
קדש וברכו את ה' (תהלים קלד, ב), נראים הדברים שמדובר בנטילת ידים ראשונה,
והברכה היא ברכת "המוציא" וה"תכף" הינו האיסור להפסיק בדיבור
בין נטילה לברכה. וכן נוטה לשון המדרש שלפנינו "יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג
בסעודתו". ואין כאן מקום להאריך.
יא.
יַעַנְךָ
יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה [יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב] (תהלים כ, ב)
רבנן אמרי:
למה הדבר דומה –
לבן מלך
שיצא לתרבות רעה, והיו לו שלשה פדגוגין*.
הראשון
אמר: יעשה לו כבלים של מאה ליטרין*.
והשני
אמר: אינו יכול לעמוד בכבלים של מאה ליטרין, אלא יעשה לו כבלים של שנים עשר ליטרין.
בא
השלישי ואמר: היאך הוא יכול לעמוד בכבלים של שנים עשר ליטרין?! יעשה לו כבלים של
ליטרא אחת.
כך, אמר משה: יעשו לו כבלים של
מאה ליטרות, שנאמר (דברים לא, יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא
וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל] וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת
רַבּוֹת וְצָרוֹת [וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי
בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה].
דוד אמר: יעשה לו כבלים של שנים
עשר ליטרין, שנאמר יענך ה' ביום צרה, כשם שהיום שתים עשרה שעות.
כיון שעמד ירמיה, אמר לפניו: רבונו
של עולם, אין בהם כח לסבול כשם שאמר דוד ביום צרה, אלא יעשה להם כבלים של
ליטרא אחת, שנאמר (ירמיה ל, ז) [הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן
כָּמֹהוּ] וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.
יצא לתרבות רעה... פדגוגין
– לא נתפרש מה טיבה של היציאה "לתרבות
רעה" של בן המלך ובמה היא באה לידי ביטוי. אכן מחריפות העונש המוטל על בן
המלך ניתן ללמוד על חומרתה של היציאה לתרבות רעה: לפנינו נענש בנתינת כבלים על
רגליו. כלומר, באופן מסויים של ייסורים, עבודת פרך כעין זו שעובדים העבדים. במקום
אחר (ברא"ר פכ"ח, ו), העונש חמור ביותר, מוות – "מלך שמסר את בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות
רעה. כעס המלך על בנו, והרגו". העונש הבסיסי הוא גירושו בחוסר כל של הבן
(שמו"ר פמ"ו, ד: "סנקליטוס שהיו לו בנים. נדבקו לבני אדם רעים,
ויצאו לתרבות רעה. הפשיטן והשליכן"). הדוגמא הראשונית לכך, הוא אברהם הנוהג
כן בישמעאל בנו: (תנחומא שמות, פ"א: ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות
רעה ושלחו הוא ואת הגר אשתו ריקם וטרדן מביתו על כך").
אכן, עוד קודם לעונש על
היציאה לתרבות רעה, קיימת הציפיה של האב שהבן ישוב בו מטעותו. המכשול לכך, היא
תחושת הבושה של הבן שכשל (לעיל פ"ב, כד: "בן מלך שיצא לתרבות רעה, והיה
המלך משלח פדגוגו אחריו ואמר לו: חזור בך, בני. והיה הבן משלחו ואומר לאביו: באלו
הפנים אני חוזר בי, ואני מתבייש לפניך? והיה אביו משלחו ואומר לו: בני, יש בן
מתבייש לחזור אצל אביו?! ואם אתה חוזר, לא אצל אביך אתה חוזר?!").
לפנינו מסופר כי בן המלך
יצא לתרבות רעה באשמתו שלו, ולא באשמת מחנכיו הרוצים בטובתו. לעומת זאת, במקומות
אחרים מוצאים אנו כי אשמתם של הפדגוגים היא יציאתו לתרבות רעה של בן המלך, ואשר על
כן, גם הם נענשים כמוהו. יעוין בברא"ר המובא לעיל ("מלך שמסר את בנו
לפדגוג, והוציאו לתרבות רעהו... אמר המלך: כלום הוציא את בני לתרבות רעה, אלא זה.
בני אבד הוא, וזה קיים?!"). האב
עצמו, מואשם על יציאתו של בנו לתרבות רעה, על שלא הענישו על מעשיו הלא טובים:
שמו"ר פ"א, א: " שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה
ושונאהו". וברשימת הדוגמאות המובאות שם נמנים ישמעאל, עשיו, עאבשלום
ואדוניהו. האב מואשם גם בחוסר ההבנה באשר לכוחם של יצרים ולהשפעתן של נסיבות
חברתיות הגורמים ליציאה לתרבות רעה של הבן: שמו"ר פמ"ג, ז: " חכם
שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער
כבחור עשה שלו – יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר:
הורגך אני. היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל
האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות!"
להשפעתת של החברה
התייחסו חכמיים במקומות שונים: שמו"ר פמ"ו, ד: "סנקליטוס שהיו לו
בנים. נדבקו לבני אדם רעים, ויצאו לתרבות רעה".
=יש מקום להרחבת דברים.
כבלים של מאה ליטרין – הליטרא שימשה כמידת נפח ומשקל. מן היוונית Litre
(ובלטינית: Libra).
הליטרא שימשה כמידה בתחום המזון (דוגמת "ליטרא של בשר", לעיל פ"א,
יג; "דג אחד בעכו... שלש מאות ליטרין", להלן פ"ז, ו), וכן בתחומים אחרים
(ולאו דווקא בתחום המזון בלבד, כהגדרת אבן
שושן), דוגמת "כבלים של ליטרין" לפנינו
או "ליטרא של זהב" (לעיל פ"א, יג. להלן פ"ד, ח).
שיעורה של הליטרא נע בין 172.8 סמ"ק (רא"ח נאה) ל-298.6 סמ"ק
(חזו"א).שיעור 100 ליטרין הינו איפוא
בין למעלה מ-17 קילו לבין קרוב ל-30 קילו.
דבר אחר:
יענך
ה' ביום צרה
מהו ביום
צרה?
אמר ריש לקיש:
למה הדבר דומה –
לאשה
שישבה על המשבר לילד, והיתה מצטערת לילד.
אמרו: מי
שענה את אמך, הוא יענה אותך.
כך, אמר דוד לישראל: מי שענה
ליעקב, הוא יענה אתכם. מה התפלל יעקב (בראשית לה, ג), [וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה
בֵּית אֵל] וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי [וַיְהִי
עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי]. אף אתה, יענך ה' ביום צרה ישגבך
שם אלהי יעקב.
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו
של עולם, כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם, מיד ענה אותן.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, חייך
בכל שעה שיקראו אותי, אני אענה אותם. דכתיב (דברים ד, ז) [כִּי מִי גוֹי
גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו] כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל
קָרְאֵנוּ אֵלָיו.
יב.
דבר אחר:
כה'
אלהינו [בכל קראנו אליו]
זה שאמר הכתוב (תהלים סט, יד) וַאֲנִי
תְפִלָּתִי לְךָ יְהֹוָה עֵת רָצוֹן [אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת
יִשְׁעֶךָ].
רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל
בר נחמן: מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון?
אמר לו: שערי תפלה, פעמים פתוחים
פעמים נעולים. אבל שערי תשובה, לעולם פתוחים.
אמר לו: מנין?
דכתיב (שם סה, ו) נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי
יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים.
מה המקוה
הזה, פעמים פתוח פעמים נעול.
אף שערי תפלה, פעמים פתוחים פעמים
נעולים.
אבל הים
הזה, לעולם פתוח.
כך, ידו של הקדוש ברוך הוא לעולם
פתוחה לקבל שבים.
אמר רב ענן: אף שערי תפלה אינן
ננעלים לעולם, דכתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו – ואין קריאה אלא
תפלה, כענין שנאמר (ישעיה סה, כד) וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה [עוֹד
הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע].
אמר רבי חייא רבה: כתיב (תהלים כז,
יד) קַוֵּה אֶל יְהֹוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהֹוָה – הוי
מתפלל, וחוזר ומתפלל. ויש שעה שיתנו לך.
אין קריאה אלא תפלה – יעוין לעיל
דב"ר פ"ב, א שלשון קריאה הריהי אחת מעשרה לשונות של תפילה, והובאה
אסמכתא לדבר מכתוב שונה מזה שלפנינו: "...ביצור וקריאה, דכתיב
(תהלים יח, ז) בצר לי אקרא ה'".
דבר אחר: ואני תפלתי [לך ה' עת
רצון]
דוד, בשביל שהיה יחידי, אמר עת
רצון. אבל תפלתן של ציבור אינה חוזרת לעולם ריקם.
הוי, כה' אלהינו בכל קראנו
אליו.
יג.
כי
מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו
שאלו
המינים את רבי שמלאי: כמה רשויות בראו את העולם?
אמר להם: אני ואתם נשאל לששת ימי
בראשית.
אמרו לו: מי כתיב (בראשית א, א) בראשית
ברא אלוה? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים [אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ] כתיב.
אמר להן: מי כתיב בראו, ברא
כתיב. ומי כתיב (שם שם, ו) ויאמרו אלהים יְהִי רָקִיעַ [בְּתוֹךְ הַמָּיִם
וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם], [ויאמרו אלהים] יִקָּווּ הַמַּיִם [מִתַּחַת
הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה] (שם שם, ט),[ויאמרו
אלהים] יְהִי מְאֹרֹת [בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין
הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים[ (שם שם, יד)
- וַיֹּאמֶר כתיב.
כיון שהגיעו למעשה יום הששי היו
שמחים. אמרו לו: הרי כתיב (שם שם, כו) [וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים] נַעֲשֶׂה אָדָם
בְּצַלְמֵנוּ [כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ].
אמר להם: מי כתיב (שם שם, כז) ויבראו את האדם בצלמיהם אין
כתיב כאן, אלא וַיִּבְרָא [אֱלֹהִים] אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ [בְּצֶלֶם
אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם].
אמרו
לו: והא כתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו.
אמר
להם: מי כתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליהם, בכל קראנו אליו כתיב.
נשאל לששת ימי בראשית – לפנינו כל
המקראות שנידונו בין המינים לר' שמלאי היו מן הנאמר בששת ימי הבריאה. אכן במקבילות
הובאו מכתובים נוספים בנ"ך שהביאו המינים ותשובותיו של ר' שמלאי (באופן דומה
לתשובותיו הרשומות לפנינו). כל התשובות הללו נתפסו בעיני תלמידי ר' שמלאי
כ"דחיה בקנה", ואילו להם הסביר ר' שמלאי את הטעם המדוייק. יעויין
ברא"ר פ"ח, ט. שמו"ר פכ"ט, א. תנחומא ישן קדושים יד. ירושלמי
ברכות פ"ט ה"א, ועוד.
יד.
דבר אחר:
אשר
לו אלהים קרובים אליו
אמר רבי יוחנן: כשמתכנסין מלאכי
השרת לפני הקדוש ברוך הוא לומר: 'אימתי ראש השנה, ואימתי יום הכפורים?'
הקדוש ברוך הוא אומר להם: לי מה
אתם שואלים?! אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה.
מנין, דכתיב אשר לו אלהים
קרובים אליו. אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן, אלא אשר לו אלהים קרובים
אליו – הוא וכל פמליא שלו.
אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך
הוא: עד שלא נעשית אומה שלי – מוֹעֲדֵי יְהֹוָה (ויקרא כג, ב), מכאן
ואילך - אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם [מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי]
(שם שם, שם).
טו.
דבר אחר:
אשר
לו אלהים קרובים אליו
אדם, אם
יהא לו קרוב עשיר, הוא מודה בו.
ואם עני,
הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו.
אבל הקדוש ברוך הוא כביכול ישראל
היו נתונים במצרים בשעבוד, הקדוש ברוך הוא אומר: 'קרוביהן אני'. מנין, שנאמר
(תהלים קמח, יד) [וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו] לִבְנֵי
יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ [הַלְלוּ יָהּ].
ואם
קרובו עני, הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפילה.
מהו אומר:
'פלוני מתקרב לי'.
אבל הקדוש ברוך הוא כביכול עושה
לישראל עיקר. אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן, אלא אשר לו אלהים קרובים
אליו.
דבר אחר:
כי מי גוי גדול
אמר רבי חמא בר רבי חנינא: איזה
אומה שגידלה אלהיה כאומה זו.
בנוהג שבעולם –
אומה
מבקשת לעשות מלחמה,
ואינן
יודעין אם נוצחין ואם אין נוצחין.
וישראל ודאי נוצחין, שנאמר כי
מי גוי גדול [אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו].
טז.
דבר אחר:
אמר רבי תנחומא:
מעשה
בספינה אחת שהיתה כולה של עובדי כוכבים, והיה בתוכה יהודי אחד.
הגיעו
לנס*
אחד, אמרו לאותו יהודי: פלוני, טול מעות* ועלה לנס הזה, וקח לנו משם מאומה*.
אמר להם:
לא אכסנאי* אני?! מכיר אני להיכן אלך?
אמרו:
ויש אכסנאי יהודי?! בכל מקום שאתה הולך, אלהיך עמך.
הרי, אשר
לו אלהים קרובים אליו.
מעשה בספינה – כן הוא
בילק"ש נביאים, תקט. ובילק"ש תורה תתכה: "מעשה בספינה אחת שהיתה
כולה של נכרים, והיה בתוכה יהודי חד. הגיעו לנמל אחד, אמרו לאותו יהודי: טול מעות,
ועלה לנמל וקה לנו משם מאומה. אמר להם: לא אכסנאי אני?! ואני מכיר להיכן אלך?! אמרו
לו: יש יהודי אכסנאי?! בכל מקום שאתה הולך, אלהיך עמך, הוי, אשר לו אלהים קרובים
אליו.
נס – מן היוונית Nesos
(נסוס). "הנסים שבים" (גיטין ח, א. רש"י שם: "איי הים").
מעות – המעה (המכונה
גם "גרה") הייתה מטבע בשווי בינוני: השתוותה ל-32 פרוטות, ולשישית דינר
כסף, המכונה "זוז". משקלה של המעה היה 0.8 גרם כסף.
קח... מאומה – השרש ל.ק.ח
משמש בלשון חכמים בהקשר של קניה. ומכאן נגזרה המלה "לקוחות" המתארת את
הקונים. המלה "מאומה" משמשת במובן של "משהו", ובדומה למלה
"כלום", שלא כשימוש הנעשה בשתי מלים אלה בימינו.
אכסנאי – מן היוונית Xenia (=כְּסַנְיָה.
בעברית ובארמית נוספה האות א' האופיינית לתוספות תחילית של מלים יווניות). ביסוד
המלה מונח המשמע של: זר, שונה (ומכאן נגזרה המלה כסנופוביה – שנאת זרים). משמעות
זו התרחבה למובן השגור של אדם המתארח במקום שאיננו ביתו ומושבו. המלה השגורה
"אכסניא" מובנה איפוא הוא המקום המשמש לאורחים. המתארח בו נקרא
"אכסנאי" (דלתי לאורח אפתח, איוב לא, לב – "דשיי לאכסנאי
פתחית", תרגום כתובים), ואילו בעל המקום נקרא "בעל אכסניא" או
"אכסנאה".
יז.
מהו בכל
קראנו אליו?
אמרו רבנן: יש תפלה שנענית
לארבעים יום. ממי את למד, ממשה, דכתיב (דברים ט, יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי
יְהֹוָה [כָּרִאשֹׁנָה] אַרְבָּעִים יוֹם [וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא
אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת
הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ].
יש תפלה שנענית לעשרים יום. ממי
את למד, מדניאל, דכתיב (דניאל י, ב-ג) [בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל
הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים]. לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי [וּבָשָׂר
וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי] עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים
יָמִים. ואחר כך אמר (שם ט, יט) אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה [אֲדֹנָי
הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל
עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ].
ויש תפלה שנענית לשלשה ימים. ממי
את למד, מיונה, דכתיב (יונה ב, א) [וַיְמַן יְהֹוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת
יוֹנָה] וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג [שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת]. ואחר
כך (שם שם, ב-יא), וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהֹוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי
הַדָּגָה. [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה].
ויש תפלה שנענית ליום אחד. ממי את
למד, מאליהו, דכתיב (מלכים א יח, לו-לח) [וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה]
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר [יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק
וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי
עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהֹוָה
עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה
הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה
וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה
לִחֵכָה].
ויש תפלה שנענית לעונה. ממי את
למד, מדוד, דכתיב (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהֹוָה עֵת רָצוֹן [אֱלֹהִים
בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ].
ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו,
הקדוש ברוך הוא יענה. שנאמר (ישעיה סה, כד) וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי
אֶעֱנֶה [עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע].
עונה –
[ג]
פרק ד
(כה).
כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם
וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ
לְהַכְעִיסוֹ
(כו).
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן
מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן
(כז).
וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם
אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה
(כח).
וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן
וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן
(כט).
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ
(כט).
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:\
(ל).
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ
יח. כי תוליד בנים
הלכה: אדם מישראל, מהו שיהא מותר
לו להקיף פאת ראשו*?
כך שנו חכמים: אלו דברים אסורים
מפני דרכי האמורי*,
המספר קומי*
והעושה בלורית*.
מהו המספר קומי? זה המספר פאת
ראשו ועושה תפיסות קורצין*. מהו חייב? סופג את הארבעים. אבל העושה בלורית - אינו מגדלה
אלא לשמה של עבודת כוכבים, ואין עונש קשה משל עבודת כוכבים, שהרי הקדוש ברוך הוא
אינו מקנא אלא בה.
מנין, שנאמר (שמות כ, ג-ה. דברים
ה, ז-ט) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. [לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ
פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת
וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל
שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי], וכתיב (דברים ד, כג-כד) [הִשָּׁמְרוּ
לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם
וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ]. כִּי
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.
רבנן אמרי: הואיל ואין בעבודת
כוכבים ממש למה קורא אותן אלהות?
אמר רבי פנחס בר חמא: כדי ליתן
שכר לכל מי שפורש ממנה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שאין
בה ממש, כיון שפורש אדם ממנה - מעלה אני עליו כאלו הוא עובד למי שיש בו ממש ובא לו
אצלי.
אמר רבי יהושע בן לוי: אמר הקדוש
ברוך הוא: הואיל וכך הוא עונשה של עבודת כוכבים קשה, צריך אני להזהיר אותם עליה.
שלא יאמרו 'אילו הזהירנו עליה, פירשנו ממנה'.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיה: לא
תהא סבור שמא לא הזהרתי אותם על עבודת כוכבים תחלה. עד שלא באו לסיני לקבל את
התורה, הזהרתי אותן על עבודת כוכבים. מנין, שכך כתיב (ישעיה מח, ה) וָאַגִּיד
לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ – בטרם תבא לסיני השמעתיך ברכות
וקללות. למה? פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם (שם
שם, שם). לפיכך, הזהרתי אותם עליה.
ועל ידי מי הזהרתי אותן, על ידי משה
עבדי. מנין, ממה שקרינו בענין כי תוליד בנים ובני בנים [ונושנתם בארץ והשחתם
ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו].
להקיף פאת ראשו –
דרכי האמורי –
המספר קומי –
והעושה בלורית –
תפיסות קורצין –
יט.
דבר אחר:
זה
שאמר הכתוב (הושע ד, ז) כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר.
מהו כְֻּרבָּם?
אמר רבי שמואל בר נחמני: שכל מה
שהגדולים עושין, הדור עושה. כיצד? הנשיא* מתיר, ואב בית דין אומר: "הנשיא
מתיר, ואני אוסר?!". והדיינים אומרים: "אב בית דין מתיר, ואנו אוסרים?!"
ושאר הדור אומרים: "הדיינין מתירין, ואנו אוסרים?!". מי גרם לכל הדור
לחטוא, הנשיא שחטא תחלה.
אמר רבי שמלאי: כתיב (הושע ב, ז) כִּי
זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם [כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי
נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי] – שהן
מביישין דבריהם בפני עמי הארץ. כיצד? החכם יושב ודורש בצבור לא תלוה בריבית,
והוא מלוה בריבית; אומר וְלֹא תִגְזֹל (ויקרא יט, יג), והוא גוזל; אומר לֹא
תִגְנֹב (שמות כ, יג. דברים ה, יז), והוא גונב.
אמר רבי ברכיה:
מעשה
באדם אחד שנגנבה טליתו*.
והלך
לקבול לדיין עליה, ומצאה פרושה על מטתו.
ואמר רבי ברכיה:
מעשה
באדם אחד שנגנבה קומקמוס* שלו.
ועלה
לקבול עליו לדיין, ומצאו על הכירה* שלו.
הוי, כְֻּרבָּם
כן חטאו לי.
הנשיא...אב בית
דין... הדיינים –
טליתו –
קומקמוס –
הכירה –
לא תלוה בריבית – על פי ויקרא
כה, לו: אל תקח מאתו נשך ותרבית.
והוא גונב – כן הוא
בילק"ש נביאים תקיז. שם, כתובים תקצח. נוסח
רו"ר פ"א, ב: רבי שאל לרבי בצלאל: מהו דכתיב כי זנתה אמם -
אפשר ששרה אמנו זונה היתה? אמר לו: חס ושלום, אלא אימתי דברי תורה מתבזין בפני עמי
הארץ, בשעה שבעליהן מבזין אותם. אתא רבי יעקב בר אבדימי ועבדיה שמועה: אימתי דברי
תורה נעשין כזונות בפני עמי הארץ, בשעה שבעליהן מבזין אותם. רבי יוחנן מייתי לה
מהכא (קהלת ט, טז) וחכמת המסכן בזויה - וכי חכמתו של רבי עקיבא שהיה מסכן,
בזויה היתה? אלא מהו מסכן - מי שהוא בזוי בדבריו. כגון זקן יושב ודורש לא
תטה משפט (דברים טז, יט), והוא מטה משפט. לא תכיר פנים (שם שם), והוא
מכיר פנים...
דבר אחר: כרובם כן חטאו לי - אמר
רבי תנחומא: כל שהרביתי להם ארצות, כן חטאו לי. מנין, שנאמר (הושע יב, יב) [אִם
גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ] גַּם
מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי.
דבר אחר: כל שהרביתי להן עושר, כן
חטאו לי. מנין, שנאמר (שם ח, ד) [הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ
וְלֹא יָדָעְתִּי] כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים [לְמַעַן יִכָּרֵת].
דבר אחר: כל שהרביתי להן מלכים,
כן חטאו לי. מנין, שנאמר (שם ז, ז) [כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ
אֶת שֹׁפְטֵיהֶם] כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי.
דבר אחר: כל שהרביתי להן בנים, כן
חטאו לי. שנאמר כי תוליד בנים [ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת
כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו].
כ.
דבר אחר:
כי
תוליד בנים
זה
שאמר הכתוב (משלי י, טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע
לְחַטָּאת.
פעולת צדיק לחיים – אמר רבי תנחום: זה אליפז, שגדל
בחיקו של יצחק.
ותבואת רשע לחטאת – זה עמלק, שגדל בחיקו של עשו.
דבר אחר:
פעולת צדיק לחיים – כל מה שפעל דוד ושלמה בנו, לחיים של ישראל.
מהו ותבואת רשע לחטאת – בביאה
אחת שנכנס מנשה לבית קדשי הקדשים, היתה חטייה לישראל. שעשה צלם של ארבע פנים
והכניסו להיכל. מנין, שנאמר (יחזקאל ח, ה) [וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא
נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה] וְהִנֵּה
מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה.
אמר רבי אחא: הא בייא רבא לעלמא,
התושב מפנה לבעל הבית.
ולמה עשה צלם של ארבע פנים – כנגד
ארבע חיות שהן סובלות כסאו של הקדוש ברוך הוא.
דבר אחר: למה ארבע פנים? כנגד ארבע
רוחות העולם. אמר: כל מי שיבא מארבע רוחות העולם, יהא משתחוה לצלם זה.
ומה עשה לו הקדוש ברוך הוא? מסרו
ביד שונאיו. מנין, שנאמר (דברי הימים ב לג, יא) וַיָּבֵא [יְהֹוָה] עֲלֵיהֶם
אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר [וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה
בַּחֹחִים] וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם [וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה]. ועשו
לו מולין של נחשת, והכניסו אותו לתוכו. והיו מדליקין תחתיו, והוא היה נשרף מבפנים.
אותה שעה קרא מנשה לכל אלוהות
שבעולם שהיה מזבח להם, ולא ענו אותו אחד מהם. שנאמר (ישעיה מו, ז) [יִשָּׂאֻהוּ
עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא
יָמִישׁ] אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ.
כיון שראה מנשה צרתו צרה, שלא ענה
אותו אחד מהם, התחיל קורא להקדוש ברוך הוא. אמר לפניו: רבונו של עולם, הרי קראתי
לכל אלהות שבעולם וידעתי שאין בהן ממש רבונו של עולם. את הוא אלוה על כל אלהים.
ואם אי אתה עונה אותי, אני אומר שמא חס ושלום כל הפנים שוות.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הא רשע.
בדין הוא שלא אענה אותך, שהכעסת אותי. אלא שלא לנעול דלת לפני השבים, שלא יהו
אומרים 'הרי מנשה ביקש לעשות תשובה, ולא נתקבל'. לפיכך, הריני עונה אותך. מנין,
שנאמר (דברי הימים שם שם, יב-יג) [וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה
אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו]. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו
וַיֵּעָתֶר לוֹ [וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ
וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים].
ויתפלל אליו ויעתר לו - ויחתר לו.
מלמד שהיו מלאכי השרת מסתמין את
חלונות של רקיע, שלא תעלה תפלתו לשמים. מה עשה הקדוש ברוך הוא, חתר את הרקיע מתחת
כסא הכבוד וקיבל את תפלתו, וישיבהו ירושלים למלכותו.
אמר רבי שמואל בר אוניא בשם רבי
אחא: ברוח השיבו, כמה דתימא משיב הרוח.
באותה שעה ידע מנשה כי ה' הוא
האלהים.
מולין של נחשת –
ויעתר ויחתר –
דבר אחר:
פעולת צדיק לחיים - אלו באי הארץ הצדיקים שהיו
בימי משה.
ותבואת רשע לחטאת - כי תוליד בנים
ובני בנים ונושנתם בארץ [והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך
להכעיסו].
כא.
מהו להכעיסו?
אמר רבי אלעזר: היו יושבין
ומחשבין איזו ערוה חמורה, שנאמר (יחזקאל כב, יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ [עָשָׂה
תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ] טִמֵּא בְזִמָּה [וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת
אָבִיו עִנָּה בָךְ] - מאי בזימה? במחשבה. היו אומרים: 'מי שבא על אשת
איש – בחנק, ומי שבא על כלתו – בסקילה. הרי הכלה חמורה מאשת איש'.
תני רבי ישמעאל: [הַשֹּׁאֲפִים
עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ] וְאִישׁ וְאָבִיו
יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה (עמוס ב, ז) -
יכול לתאוה, תלמוד לומר לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (שם שם, שם).
הוי אומר, להכעיסו.
אמר רבי לוי: לא גלו ישראל עד
שנעשו שבעה בתי אבות רשעים. בנים – תרין, בני בנים – תרין, ונושנתם
והשחתם ועשיתם - הרי שבעה.
שבעה בתי אבות – פירושים
שונים נאמרו באשר לזהותם של "שבעה בתי אבות רשעים" אלה. יעוין גיטין פח,
א שהכוונה לשבע שושלות מלכי ישראל: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם
– אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה,
ואלו הן: א. ירבעם בן נבט ב. בעשא בן אחיה ג. אחאב בן עמרי ד. ויהוא בן נמשי ה. פקח
בן רמליהו ו. מנחם בן גדי ז. הושע בן אלה. שנאמר (ירמיה טו, ט) אומללה יולדת
השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה.וכן הוא בפירוש רש"י בכתוב
בירמיה:
אכן בפירוש רש"י שם
בירמיה הובאה דעה נוספת: "ובמדרש רבי תנחומא דרשו כלפי ירושלים, ומונה שבעה
רשעים: א. יהורם ב. יהואש ג. אחז ד. מנשה ה. אמון ו. יהויקים ז. צדקיהו",
והעיר על כך רש"י: "אך יש למנות עוד: א. רחבעם. ב. אביה. ג. אמציה. ד. אחזיה".
כב.
רבנן אמרי: יתברך שמו של הקדוש
ברוך הוא שיודע מה היה ומה עתיד להיות, דכתיב (ישעיה מו, י) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית
אַחֲרִית [וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי
אֶעֱשֶׂה].
כיצד, בפרשה זו הראה משה לישראל
אם חטאו היאך הם עתידים לגלות, והיאך הן עושין תשובה, והיאך הם נגאלים –
היאך הם עתידין לחטוא, דכתיב [כִּי
תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם
וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל] וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה
אֱלֹהֶיךָ [לְהַכְעִיסוֹ]. ואחר כך, וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים [וְנִשְׁאַרְתֶּם
מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם
שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא
יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן].
ואחר כך, [וּבִקַּשְׁתֶּם
מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ
וּבְכָל נַפְשֶׁךָ]. בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ [כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ].
מהו בצר לך?
אמר רבי יוחנן בשם רבי עקיבא: כל
צרה שהוא של יחיד – צרה, וכל צרה שאינה של יחיד - אינה צרה.
דבר אחר: בצר לך - רבי
יוחנן דידיה אמר: כל צרה שישראל ועובדי כוכבים שותפין בה – צרה, וכל צרה של ישראל
עצמן - אינה צרה.
דרש רבי יוחנן: כגון צרתן בשושן
הבירה, שלא היתה אלא לישראל, שנאמר (אסתר ד, ג) [וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה
מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ] אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים [וְצוֹם
וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים], מיד הצמיח להן הקדוש ברוך
הוא ישועה. מנין, (שם ח, טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה [וְשָׂשׂן
וִיקָר].
כג.
דבר אחר:
אמר רבי אליעזר: כשנגאלו ישראל
ממצרים, לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות
אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ –
מתוך צרה, דכתיב (שמות ב, כג) וַיְהִי
בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ.
מתוך תשובה, דכתיב (שם שם, שם) וַתַּעַל
שַׁוְעָתָם [אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה].
מתוך זכות אבות, דכתיב (שם שם,
כד) [וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ [אֶת
אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב].
ומתוך
רחמים, דכתיב (שם שם, כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מתוך הקץ, וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שם
שם, שם).
אמר רבי אליעזר – בדפוסים:
ר"א. ויש מהדורות מדרש שאף שפתרו ראשי תיבות של שמות החכמים, נמנעו מלעשות כן
במקום זה. אכן במקבילה, בילקוט שמעוני תורה תתכז נרשם שמו של ר' אליעזר.
ואף לעתיד לבא אין נגאלים אלא
מתוך חמשה דברים הללו:
מתוך צרה, דכתיב בצר לך - הרי
מתוך צרה.
ושבת עד ה' אלהיך - הרי מתוך תשובה.
כי
אל רחום ה' אלהיך
- הרי מתוך רחמים.
ולא ישכח את ברית אבותיך - הרי מתוך זכות אבות.
ומצאוך כל הדברים האלה באחרית
הימים הרי מתוך הקץ.
ודוד פירש אותן: וַיַּרְא
בַּצַּר לָהֶם [בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ
וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו. וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם.
הוֹשִׁיעֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם
קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ] (תהלים קו, מד-מז).
וירא בצר להם - הרי מתוך צרה.
בשמעו את רנתם - הרי מתוך תשובה.
ויזכור להם בריתו - הרי מתוך זכות אבות.
ויתן אותם לרחמים - הרי מתוך רחמים.
הושיענו [ה'] אלהי ישענו וקבצנו (והצילנו)
מן הגוים - הרי
מתוך הקץ.
כד.
דבר אחר:
ושבת
עד ה' אלהיך
אין לך דבר גדול מן התשובה.
מעשה
שהיו רבותינו ברומי*,
רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל, וגזרו סנקליטין* של מלך לומר: "מכאן ועד שלשים
יום לא יהיה בכל העולם יהודי".
והיה
סנקליטו של מלך ירא שמים. בא אצל רבן גמליאל וגילה לו את הדבר, והיו רבותינו
מצטערים הרבה.
אמר להם
אותו ירא שמים: אל תצטערו. מכאן ועד שלשים יום אלהיהן של יהודים עומד להם.
בסוף עשרים
וחמשה ימים גילה לאשתו את הדבר. אמרה לו: והרי שלמו עשרים וחמשה ימים.
אמר לה:
עוד חמשה ימים.
והיתה
אשתו צדקת ממנו, אמרה לו: אין לך טבעת? מוץ אותה ומות. וסנקליטין נטל עליך שלשים ימים
אחרים, והגזירה עוברת.
שמע לה,
ומץ את טבעתו ומת.
שמעו
רבותינו ועלו אצל אשתו להראות לה פנים*, אמרו רבותינו: חבל לספינה שהלכה לה, ולא
נתנה המכס [כלומר הצדיק הזה לא מל].
אמרה להן
אשתו: יודעת אני מה אתם אומרים. חייכם, לא עברה הספינה עד שנתנה מכס שלה.
מיד
נכנסה לתוך הקיטון*,
והוציאה להן קופסא שהיתה המילה בתוכה וסמרטוטים מלאים דם נתונים עליה. וקראו עליו
רבותינו המקרא הזה (תהלים מז, י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי
אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.
מהו מגני ארץ?
אמר הקדוש ברוך הוא: לאברהם
נעשיתי מגן עוז. מנין, שנאמר (בראשית טו, א) [אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה
דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם] אָנֹכִי מָגֵן
לָךְ [שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד]. לזה, אני נעשה מגינים הרבה. כיצד, אמר הקדוש
ברוך הוא לאברהם (שם יב, ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ
וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ [וֶהְיֵה בְּרָכָה], ואחר כך מל. וזה לא הבטחתי אותו.
מהו מאד נעלה? זה נתעלה
מאד מאברהם.
רבותינו ברומי –
סנקליטין של מלך –
אשתו צדקת ממנו –
טבעת מוץ אותה
ומות
–
להראות לה פנים –
חבל לספינה שהלכה לה – על השימוש
בלשון מרומזת שאחזו חכמים במגעיהם עם השלטונות הרומיי, משיקולים של הלשנה, מה
שכתבתי =
מכס –
קיטון –
דבר אחר:
ושבת
עד ה' אלהיך
אמר רבי שמואל פרגריטא* בשם רבי מאיר:
למה הדבר דומה –
לבן מלך
שיצא לתרבות רעה*.
והיה
המלך משלח פדגוגו**
אחריו ואמר לו: חזור בך, בני.
והיה הבן
משלחו ואומר לאביו: באלו הפנים אני חוזר בי, ואני מתבייש לפניך.
והיה
אביו משלחו ואומר לו: בני, יש בן מתבייש לחזור אצל אביו?! ואם אתה חוזר, לא אצל
אביך אתה חוזר?!
כך, הקדוש ברוך הוא משלח ירמיה
לישראל בשעה שחטאו ואמר לו: לך אמור לבני 'חזרו בכם'. מנין, שנאמר (ירמיה ג, יב) הָלֹךְ
וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה
יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם
יְהֹוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם].
והיו ישראל אומרים לירמיה: באלו
הפנים אנו חוזרים להקדוש ברוך הוא? מנין, שנאמר (ירמיה שם, כה)
נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ
וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ [כִּי לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ
וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה
אֱלֹהֵינוּ].
והיה הקדוש ברוך הוא משלח ואומר
להם: בני, אם חוזרים אתם, לא אצל אביכם אתם חוזרים?! מנין, [בִּבְכִי יָבאוּ
וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ
בָּהּ] כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב [וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא] (ירמיה
לא, ח).
אמר רבי עזריה: אמר לו הקדוש ברוך
הוא לירמיהו: לך אמור להם לישראל, 'חייכם, איני כופר בכם. אתם אמרתם לי בסיני [דּוֹדִי
שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר] וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו (שיר השירים ה, ד). אף אני כך
אומר לכם'. מנין, שנאמר (ירמיה שם, יט) הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם [אִם יֶלֶד
שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ
מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה].
רבי שמואל
פרגריטא
–
שיצא לתרבות רעה
– יעויין לעיל =8
פדגוגו –
[ד]
סדר
ה
פרק
ד
(מא). אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ
(מב). לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת
רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת
מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי
כה.
אז
יבדיל משה
הלכה:
על כמה דברים נצטווה אדם הראשון?
כך שנו חכמים: על ששה דברים
נצטווה אדם הראשון על עבודת כוכבים ועל חלול השם ועל הדינים ועל שפיכות דמים ועל
גילוי עריות ועל הגזל.
אמר רבי: כלן בפסוק אחד, שנאמר
(בראשית ב, טז) וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם [לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ
הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל] –
ויצו – זה עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ה, יא) [עָשׁוּק
אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי] הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו.
ה' – זה חלול השם, שנאמר (ויקרא כד, טו-טז) [וְאֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא
חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה [מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה
כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת].
אלהים – אלו הדיינים, שנאמר (שמות כב, ח) [עַל
כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה
אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה] עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם [אֲשֶׁר
יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ].
על האדם – זה שפיכות דמים, שנאמר (בראשית ט, ה-ו)
[וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה
אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ
דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ [כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם].
לאמר – זה גילוי עריות, שנאמר (ירמיה ג, א) לֵאמֹר
הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ [וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר
הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית
רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה].
מכל עץ הגן אכל תאכל – ולא מן הגזל, מצוה אותו על
הגזל.
ועל כלן יש סליחה, חוץ משפיכות
דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
אמר רבי לוי: והרי כמה בני אדם
שהרגו, ומתו על מטותיהן?
השיבו אותו: מהו באדם דמו ישפך
- כשיבאו כל בני אדם לעתיד לבא, אותה שעה דמו ישפך.
אמרו:
מעשה
בשני אחים שהרג אחד מהן את חבירו.
מה עשתה
אמן, נטלה כוס אחת ומלאתו מדמו, והניחה אותו במגדל.
והיתה
נכנסת כל יום ויום, ומצאה אותה הדם תוסס.
פעם אחת
נכנסה והביטה אותו, ומצאו ששתק.
אותה שעה
ידעה שנהרג בנה האחר.
לקיים
מה שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
כו.
כז
אז
יבדיל משה
זה שאמר הכתוב (קהלת ה, ט) אֹהֵב
כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף [וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל].
אין אנו יודעים שאין אדם ממלא את
נפשו, מהו בכסף?
רבנן אמרי: אלו תלמידי חכמים,
שאוהבין דברי תורה שנמשלו בכסף, שנאמר (משלי טז, טז) [קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב
מֵחָרוּץ] וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף.
אמר רבי נחמן: מי שאוהב תורה אינו
שבע תורה, ומהו מי אוהב בהמון לא תבואה? מי שהומה ומהמה אחר תורה. לא
תבואה – ואינו מעמיד תלמידים, גם זה הבל.
אמר רבי אחא: מי שהוא לומד תורה,
ואין מלמד - אין לו הבל גדול מזה.
דבר אחר:
אוהב כסף
אמר רבי יצחק: מי שהוא אוהב מצות,
אינו שבע מן המצות.
כיצד, את מוצא שני גדולי עולם דוד
ומשה, ולא שבעו –
דוד, אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך
הוא (דברי הימים ב ו, ט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת [כִּי בִנְךָ
הַיּוֹצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי], היה דוד אומר לעצמו: "וכי
מפני שאמר לי הקדוש ברוך הוא אתה לא תבנה לי הבית, אני יושב"?!
מה עשה, זירז את עצמו והתקין כל
צרכיו עד שלא מת. מנין, שנאמר (שם א כב,
יד) וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְהֹוָה [זָהָב כִּכָּרִים
מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין
מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף].
וכן משה, אף על פי שאמר לו הקדוש
ברוך הוא (דברים ג, כז) [עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה
וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ] כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת
הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אמר משה: "אני עובר מן העולם, ואיני מפריש להם ערי
מקלט"?!
מיד, אז יבדיל משה.
כח.
כתיב
למעלה מן הענין (דברים ד, לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ [כִּי
יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד].
מהו והשבות אל לבבך?
אמר רבי מאיר: אמר הקדוש ברוך הוא:
את ולבך יודעים מעשים שעשית, ויסורין שהבאתי אליך שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך.
דבר אחר:
כי
ה' הוא האלהים
רבנן אמרי:
יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים, שנאמר
(שמות יח, יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהֹוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים [כִּי
בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם].
נעמן הודה במקצת ממנה, שנאמר
(מלכים ב ה, טו) [וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ
וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר] הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין
אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל [וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת
עַבְדֶּךָ].
רחב שמתהו בשמים ובארץ, שנאמר
(יהושע ב, יא) [וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ
בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם] כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם
מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.
משה שמו אף בחללו של עולם, שנאמר כי
ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מהו אין עוד - אפילו
בחללו של עולם.
אמר רבי אושעיא:
אמר הקדוש ברוך הוא (משלי לא, לא)
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ [וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ].
אתה העדות עלי ואין עוד, ואף
אני מעיד עליך (דברים לד, י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה [אֲשֶׁר
יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים].
מה כתיב (שם כב, ז) [שַׁלֵּחַ
תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ] לְמַעַן יִיטַב לָךְ
וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו
של עולם, זו היא אריכות ימים?! אדם הורג נפש בשגגה, וגואל הדם רודף אחריו להורגו,
והכל מתים שלא בעונתם.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: חייך,
יפה הן מדברין. לך ותפריש להן ערי מקלט,
שנאמר אז יבדיל משה.
כט.
מה
ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט?
אמר רבי לוי: מי שאכל את התבשיל,
הוא יודע טעמו.
כיצד, כשהרג משה את המצרי יצא
ביום השני ומצא לדתן ולאבירם מריבין זה עם זה, שנאמר (שמות ב, יג) וַיֵּצֵא
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי [וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר
לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ].
רבי איבו אמר: זה דתן.
התחיל מבזה אותו, אמר לו (שמות שם, יד): [מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר
וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ] הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר [כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת
הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר].
[וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת
הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר] (שם שם, טו) – כיון ששמע פרעה כך, אמר:
כמה דברים שמעתי, ושתקתי. כיון שהגיע על שפיכת דמים, תפסו אותו.
והיאך ברח מלפני פרעה, דכתיב ויברח
משה מפני פרעה?
אמר רבי ינאי: בא הקוסטנר* ליתן את החרב על צוארו, וקהתה
החרב מעל צוארו, שנעשה של שיש. ושלמה מקלס אותו צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן
[עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל
הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק] (שיר השירים ז, ה).
אמר רבי אביתר: ולא עוד אלא שקהת
החרב מצוארו והיא נהפכת על הקוסטנר. מנין, שנאמר (שמות יח, ד) [וְשֵׁם הָאֶחָד
אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי] וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה - אמר
משה: לי הציל הקדוש ברוך הוא, אבל לא לקוסטנר.
אמר בר קפרא: מלאך ירד בדמות משה
והבריחו, והיו סבורין במלאך שמשה הוא.
אמר רבי יהושע: רְאֵה נסים שעשה הקדוש
ברוך הוא למשה, כל אסכילי* פרעה - מהן נעשו אלמים, מהן נעשו חרשים, ומהן נעשו סומין.
וברח משה, ולא ראו אותו.
תדע לך, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא
לשלוח אותו בשליחותו, התחיל מעכב.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי אתה
זכור מה שעשיתי לאסכילי פרעה, שנאמר (שם ד, יא) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי
שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר
הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה]. ואותה שעה עמדתי לך, ועכשיו איני עומד לך.
אמר רבי יצחק: בוא וראה, שאין
מעשיו של הקדוש ברוך הוא כמעשה בשר ודם.
בנוהג שבעולם –
בשר ודם
עושה לו פטרון*,
שהוא מתקיים עליו*,
והוא נתפס באנקליטון*. הלכו ומצאו לפטרונו, ואמרו לו: נתפס בן ביתך!
אמר להם:
אני מתקיים עליו.
יצא
ליהרג, היכן הוא והיכן פטרונו?
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.
אמרו לפניו מלאכי השרת: נתפס משה
בן ביתך.
אמר להם: אני מתקיים עליו.
אמרו לו: הרי הוא עומד לפני פרעה,
הרי איפומניטא*
שלו נקרין, הרי הוא יוצא ליהרג.
אמר להם: אני מתקיים עליו.
יצא ליהרג, והצילו הקדוש ברוך הוא.
מנין,
שנאמר ויצילני מחרב פרעה.
ליתן נפשו על
ערי מקלט – מפרשי
המדרש פירשו ביטוי זה "ליתן נפש" במובן של השתדלות מרובה. אכן לא נתבאר
מדוע קביעת מקומם של ערי מקלט בעבר הירדן דרשה השתדלות מיוחדת =
זה דתן – יעוין
שמו"ר פ"א, כב: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים -
זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופם. הם הם שאמרו דבר זה, הם היו שהותירו
מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. הם שהמרו על
ים סוף".
קוסטנר –
אסכילי –
פטרון – קרויס עמ' 64
מתקיים עליו – יעויין =
נקליטון – יעויין להלן
פ"ט, ג
איפומניטא –
דבר אחר:
אדם יש
לו פטרון.
והוא
נתפס בחטייה שלו, והושלך למקום חיות.
היכן הוא,
והיכן פטרונו?!
דניאל הושלך לגוב אריות, והצילו הקדוש
ברוך הוא. מנין, שנאמר (דניאל ו, כג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם
אַרְיָוָתָא [וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת
לִי וְאַף קָדָמָיךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת].
דבר אחר:
אדם עושה
לו פטרון.
והוא
עושה חטייה, והדיין גוזר עליו שישרף.
היכן הוא,
והיכן פטרונו?!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך
הוא: נתפס אברהם בן ביתך.
אמר להם: אני מתקיים עליו.
אמרו לו: הרי הוא עומד לפני אמרפל,
הרי איפומניטא שלו נקרין, הרי הוא עומד לישרף.
אמר להם: אני מתקיים עליו.
הושלך לכבשן האש, ירד הקדוש ברוך
הוא והצילו. מנין, שנאמר (בראשית טו, ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר
הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים [לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ].
דבר אחר:
אדם עושה
לו פטרון.
והוא
נתפס בחטייה שלו, והדיין גוזר עליו שיושלך בים.
היכן הוא,
והיכן פטרונו?!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.
יונה הושלך לים, והצילו הקדוש
ברוך הוא. מנין, שנאמר (יונה ב, יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת
יוֹנָה [אֶל הַיַּבָּשָׁה].
דבר אחר:
אז
יבדיל משה
אמר רבי איבו: כיון שברח משה,
התחיל אומר שירה. שנאמר (שמות ב, טו) [וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר
הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה]
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר - מה ישראל אמרו שירה על
הבאר, אף משה אמר שירה על הבאר.
אמר רבי לוי: לפי שארעה פרשת רוצח
על ידו בערי מקלט.
פרשת רוצח על ידו - ילק"ש
תורה, תתכט: "אמר רבי לוי: מאן דאכיל קידרא, ידע מה טעמא דתבשילא. כיון שאמר
לו: 'הפרש ערי מקלט', אמר לו משה: למה? אמר לו: אם יהא אדם הורג בשגגה, יהא בורח
לשם. אמר משה: שירה חייב אני לומר, שאף בי אירע הדבר הזה, שהרגתי את המצרי. ויבדל
משה אינו אומר, אלא אז יבדיל. ואין אז אלא שירה, שנאמר אז
ישיר משה".
ל.
אז
יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש
מהו מזרחה
שמש?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקדוש
ברוך הוא למשה: הזרח שמש לרוצח. ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעון הרציחה,
כשם שהשמש הזה מאיר לעולם.
דבר אחר:
לנוס שמה רוצח
רבנן אמרין: למה הדבר דומה –
לחרש
שהיה עושה איקונין של מלך.
מתוך
שהוא עושה בה, נשברה לתוך ידיו.
אמר המלך:
אלו בטובתו שיברה, היה נהרג. עכשיו ששיברה שלא בטובתו, יטרד למטלין.
כך, גזר הקדוש ברוך הוא (בראשית
ט, ה-ו) [וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה
אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ
דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ [כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם]. אבל מי שהורג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנאמר ונס אל
אחת הערים האל וחי.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה,
על ידי שהיה יצר הרע מצוי, היו הורגים אלו את אלו ומתים. אבל לעתיד לבא, אני עוקר
יצר הרע מכם, ואין מיתה בעולם (ישעיה כה, ח) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח [וּמָחָה
אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל
הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר].
איקונין של מלך – יעוין קרויס
עמ' 54-47
למטלין – יעוין שם עמ'
61 ובמשמעות הסיפור: החומר שנשבר בידי החרש היה עץ או אבן, חומרים כשלעצמם אינם
יקרים, ולא הייתה סיבה להקפיד על שבירתם. אבל הקיסרים, ראו בכך סוג של ניחוש
לרעתם"
[ה]
פרק
ו
(ד). שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ
יְהֹוָה אֶחָד
לא.
שמע
ישראל ה' אלהינו ה' אחד
הלכה: אדם מישראל שקרא קריאת שמע
ולא דקדק באותיותיה, מהו שיצא ידי חובתו?
כך שנו חכמים: "קרא ולא דקדק
באותיותיה – רבי יוסי אומר: יצא, רבי יהודה אומר: לא יצא".
ואיזהו דקדוק אותיות?
למדונו רבותינו: בכל לבבכם
– צריך להפריש בין ל' לל'. ואבדתם מהרה – צריך להפריש בין מ'
למ'.
ואמר רב יהודה בשם רב: ואם היה
קורא את שמע ומהלך – צריך הוא לקבל מלכות שמים מעומד. ואיזהו מלכות שמים? ה'
אלהינו ה' אחד.
ומהיכן זכו ישראל לקרות שמע?
אמר רבי פנחס בר חמא: ממתן תורה
זכו ישראל לקרות שמע. כיצד, את מוצא לא פתח הקדוש ברוך הוא בסיני תחלה אלא בדבר זה.
אמר להם: שמע ישראל אנכי ה' אלהיך נענו כולן ואמרו: ה' אלהינו ה' אחד.
ומשה אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
רבנן אמרי: אמר הקדוש ברוך הוא
לישראל: בני, כל מה שבראתי, בראתי זוגות. שמים וארץ – זוגות, חמה ולבנה – זוגות,
אדם וחוה – זוגות, העולם הזה והעולם הבא – זוגות. אבל כבודי - אחד ומיוחד בעולם.
מנין,
ממה שקרינו בענין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
לב.
דבר אחר:
שמע
ישראל
זה
שאמר הכתוב (תהלים עג, כה) מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי
בָאָרֶץ.
רב אמר:
שני רקיעים הן, שמים ושמי שמים.
רבי אלעזר אמר: שבעה רקיעים הן שמים
ושמי שמים, רקיע, שחקים, מעון, זבול, ערפל. וכולהו פתח הקדוש ברוך הוא
לישראל, להודיען שאין אלוה אחר אלא הוא.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך
הוא: רבונו של עולם, מי לי בשמים חוץ מכבודך. כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא
חפצתי אחר בארץ. כשם שלא שתפתי עמך אלוה אחר בשמים, כך לא שתפתי עמך אלוה אחר בארץ.
אלא נכנסת אני בכל יום לבתי
כנסיות, ומעידה עליך שאין אלוה אחר אלא אתה, ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
רב אמר שני... רבי אלעזר
אמר שבעה – במקבילה
חגיגה יב, ב הובאה מחלוקת זו בשינוי שמות החכמים, ובשינוי שמות הרקיעים (ואין השמים
ושמי השמים נכללים בהם): "אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר הן לה'
אלהיך השמים ושמי השמים. ריש לקיש אמר: שבעה. ואלו הן: וילון. רקיע. שחקים.
זבול. מעון. מכון. ערבות". ועוד זאת, בסוגיה שם פורטו שימושם של הרקיעים
השונים.
שני רקיעים הן שמים ושמי
שמים
– לא הובאה לכך אסמכתא מן הכתובים. אכן במקבילה חגיגה יב, ב הובא שנסמכים הדברים
על הכתוב בדברים י, יד: הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים...; אכן במקראות
נוספים בא צירוף זה: מלכים א ח, כז: כי האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי
השמים לא יכלכלוך...; נחמיה ט, ו: אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי
השמים וכל צבאם..., ועוד.
שבעה רקיעים הן – יעויין בהערה
למעלה באשר לזהותם של שבעה רקיעים אלה ממקבילה חגיגה יב, ב. ויעויין עוד פסיקתא
דרב כהנא כג, י: "כל השביעין חביבין. למעלה מרקיעים, השביעי חביב. שמים.
ושמי השמים. ורקיע. ושחקים. וזבול. ומעון. וערבות - סולו לרוכב בערבות
(תהלים סח, ה)...".
כנגד שבעת הרקיעים
מכוונים דברים רבים: לענין מספר המקראות הנאמרים בסדר מלכויות זכרונות ושופרות
בראש השנה: "אם אמר שבע מכולן – יצא, כנגד שבעה רקיעים" (ר"ה לב,
א); לענין מספר החוליות בקשרי הציצית (המזכירה את הרקיע): "הפוחת לא יפחות
משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה. הפוחת לא יפחות משבע – כנגד שבעה רקיעים".
המספר שבע ברקיעים חופן בקרבו מספר סגולי אחר, שלוש עשרה. שכן בין שבעה הרקיעים
ישנם ששה מרחבי אויר, כמובא במנחות שם: "והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה – כנגד
שבעה רקיעין וששה אוירין". אף כסאו של שלמה המלך כוון נגד שבעת הרקיעים.
יעויין שמו"ר פט"ו, כו: "הקדוש ברוך הוא עשה ששה רקיעים, ובשביעי יושב.
ובכסאו של שלמה כתיב (מלכים א י, =) שש מעלות לכסא, ויושב במעלה השביעית".
גם מהלך סילוקה של שכינה
מן הארץ בעקבות חטאי בני האדם, והשבתה על ידי מעשי הצדיקים, מתוארת במקומות רבים
כמהלך מדורג העובר מרקיע לרקיע משבעת הרקיעים (יעויין במדב"ר פי"ג, ב.
תנחומא נשא פט"ז. פסיקתא רבתי פ"ה, ועוד). ואכמ"ל.
לג.
דבר אחר:
שמע
ישראל
זה
שאמר הכתוב (משלי כד, כא) יְרָא אֶת יְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ [עִם שׁוֹנִים אַל
תִּתְעָרָב].
מהו ומלך – אברהם שירא
אותי*,
לא המלכתיו בעולם?! שנאמר (בראשית יד, יז) [וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ
אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ]
אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יוסף שירא אותי, דכתיב (שם מב, יח) [וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ] אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי
יָרֵא, לא המלכתיו בעולם?! וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ [הוּא
הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ
אַפַּיִם אָרְצָה] (שם שם, ו).
אברהם שירא... יוסף שירא – וכן לעניינים
אחרים הובאו אברהם ויוסף כדוגמא ליראת שמים. יעויין במדב"ר פכ"ב, א (לענין הזכות להישבע): "אמר להם
הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי. אפילו באמת אין אתה רשאי
להשבע בשמי, אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא –
שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים: אברהם, איוב, ויוסף..."
דבר אחר:
ירא
את ה' בני ומלך -
ומלוך על יצרך.
מעשה ברבי
שמעון בן אלעזר שהלך לעיר אחת בדרום*. ונכנס לבית הכנסת*, ושאל לסופר.
אמר לו:
בחייך, יש כאן יין למכור?
אמר לו: רבי,
העיר הזאת של כותים. ואין עושין את היין בטהרה, כשם שהיו אבותי עושין אותו.
אמר: אית
אנת לנפשך מותר, תן לי ואני לוקח לך*.
אמר:
ואנת, אם מרא דנפשך*
את, אל תטעום יתיה.
אמר לו רבי
שמעון בן אלעזר: אנא מרי דנפשאי אנא.
הוי, ומלך – ומלוך על יצרך.
מעשה... – בסוגיית חולין
ו, א מתואר המעשה בהקשרו הרחב, בשאלת היחס כלפי הכותים: האם גירותם נחשבת גירות
אמת. ובהתאם לכך, האם הם מוחזקים כעושים בטהרה את יינם: "מאי טעמא גזרו בהו
רבנן? כי הא דרבי שמעון בן אלעזר שדריה רבי מאיר לאתויי חמרא מבי כותאי. אשכחיה
ההוא סבא, אמר ליה: ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג, ב). הלך רבי
שמעון בן אלעזר וספר דברים לפני רבי מאיר וגזר עליהן".
עיר אחת בדרום... של
כותים –
בית הכנסת. סופר –
אי אנת לנפשך מותר, תן
לי ואני לוקח
– באופנים שונים ודחוקים נתפרשו הדברים. וייתכן כי המלה "מותר" אינה
נהגית "מֻתָּר" אלא "מוֹתָר". והכוונה: אם נשאר לך יין, תן
לי, ואני אקנה ממך.
מרא דנפשא – צורה בלשון
ארמית לצורה העברית "בעל נפש". יעוין רש"י בפירוש הכתוב במשלי שם:
"אם רעבתן אתה ותאב לאכול". לחילופין, יעויין בפירוש רש"י חולין שם:
"אם בעל נפש אתה - אם אדם כשר אתה, כדאמר בפסחים (דף מ) 'בעל נפש לא ילתות',
אדם כשר".
דבר אחר:
ירא
את ה' בני ומלך
מהו ומלך?
וְאַל לַמּוֹלֶךְ. כענין שנאמר (ויקרא יח, כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן
לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ [וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה].
דבר אחר:
מהו ומלך? המליכהו עליך.
עם שונים אל תתערב - עם אלו שאומרים 'יש אלוה שני',
אל תתערב.
אמר רבי יהודה בר סימון: וְהָיָה
בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם יְהֹוָה פִּי שְׁנַיִם בָּהּ [יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ
וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ] (זכריה יג, ח) – יכרתו ויגועו הפיות שאומרים 'שתי
רשויות הן', יכרתו ויגועו.
ומי עתיד להיות קיים? והשלישית
יוותר בה – אלו ישראל שנקראו שלישין. שהם משולשין: כהנים, לוים
וישראלים. שהן משלשה אבות: אברהם, יצחק ויעקב
דבר אחר: שהן מקלסין להקדוש ברוך
הוא בשלש קדושות: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ [יְהֹוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ
כְּבוֹדוֹ] (ישעיה ו, ג).
אמר רבי אחא: כעס הקדוש ברוך הוא
על שלמה כשאמר הפסוק הזה. אמר לו: דבר של קידוש, שמא היית אומרו בלשון נוטריקון, ועם
שונים אל תתערב.
מיד חזר ופירש את הדבר (קהלת ד, ח)
יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ [וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ
גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי
מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא] - אין לו לא אח ולא בן, אלא שמע
ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
מיד חזר ופירש את הדבר – במקומות
שונים בדברי חז"ל אנו מוצאים את הגישה האומרת כי דברי ספר קהלת הם בין השאר
כעין מענה ותיקון לדברים שנאמרו בספר משלי.
=
שנקראו שלישין – וכן בלשון
העם, בשפה הארמית, נקרא עם ישראל "עמא תליתאה", וכחלק מסידרת שילושים
המיוחדים לו (יעויין שבת פח, א בדרשתו של "ההוא גלילאה", בדברים הפונים
אל כלל הציבור: "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי,
ביום תליתאי בירחא תליתאי". וברש"י שם: "אוריאן תליתאי – תורה
נביאים וכתובים, לעם תליתאי – כהנים לוים וישראלים, על יד תליתאי – משה תליתאי
לבטן, מרים אהרן ומשה. ביום תליתאי – לפרישה").
לד.
רבי
יצחק פתח: חֶלְקִי יְהֹוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ (איכה ג,
כד).
אמר רבי יצחק: למה הדבר דומה –
למלך
שנכנס למדינה*,
ונכנסו עמו דוכסין*
ואיפרכין*
ואיסטרטליטין*.
יש מבני
המדינה שבררו דוכוס, שיהיה מתקיים עליהם. ויש מהן שבררו להן איפרכוס, ויש מהן
שבררו להן אסטרטליטין.
אמר אחד
שהיה פיקח: איני בורר אלא המלך. למה, שכולן מתחלפין, והמלך אין מתחלף.
כך, כשירד הקדוש ברוך הוא לסיני
ירדו עמו חבורות חבורות של מלאכים: מיכאל וחבורתו*, גבריאל וחבורתו. יש מאומות
העולם שבררו להן מיכאל, ויש מהן שבררו להן גבריאל. אבל ישראל בררו להן הקדוש ברוך
הוא. אמרו חלקי ה' אמרה נפשי.
הרי, שמע
ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
מדינה –
דוכסין –
איפרכין –
איסטרטליטין –
שיהיה מתקיים
עליהם
–
מיכאל וחבורתו
גבריאל וחבורתו –
לה.
דבר אחר:
שמע
ישראל
מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע?
משעה שנטה יעקב למיתה, קרא לכל
השבטים ואמר להן: שמא משאני נפטר מן העולם, אתם משתחוים לאלוה אחר? מנין, שכך כתיב
(בראשית מט, ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב [וְשִׁמְעוּ אֶל
יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם].
מהו ושמעו
אל ישראל אביכם?
אמר להן: אל ישראל, אביכם
הוא.
אמרו
לו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
והוא
אומר בלחישה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמר רבי לוי: ומה ישראל אומרים
עכשיו - שמע אבינו ישראל, אותו הדבר שצויתנו נוהג בנו, ה' אלהינו
ה' אחד.
שמע ישראל – ברא"ר פצ"ח, ג: "אלעזר
בן אחוי אמר: מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא
לשנים עשר בניו. אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם
מחלוקת על הקדוש ברוך הוא? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת
על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ה' אלהינו ה' אחד. אף הוא
פירש בשפתיו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רבי ברכיה ורבי חלבו בשם
רבי שמואל: הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום, ואומרים שמע ישראל
אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נוהג בנו, ה' אלהינו ה' אחד".
ילק"ש תורה תתלד:
"מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, מאבינו יעקב. שנאמר הקבצו ושמעו בני יעקב
- אמר להם: שמא משאני נפטר אתם משתחוים לאל אחר? אמרו לו: שמע ישראל, כשם
שאין בלבך אלא אחד וכו'. והוא אמר בלחישה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ומה ישראל אומרים עכשיו, שמע ישראל אבינו, אותו דבר שצויתנו נוהג בנו, ה'
אלהינו ה' אחד."
לו.
דבר אחר:
שמע
ישראל
רבנן אמרין: בשעה שעלה משה למרום
שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקדוש ברוך הוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,
והוריד אותה לישראל.
ולמה אין ישראל אומרים אותו
בפרהסיא*?
אמר רבי אסי:
למה הדבר דומה –
לאחד
שגנב קוזמין*
מתוך פלטין*
של מלך.
נתנה לה
לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בה בפרהסיא, אלא בתוך ביתך.
אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי
השרת, הן אומרים אותו בפרהסיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
הוריד אותה לישראל – יעויין פסחים
נו, ב בטעם הדבר שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש: "היכי נעביד?
נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו. לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו
בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר – יש
לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי". ועולה מן הדברים
שמשה רבינו לא אמר לבני ישראל ברוך שם כבוד מלכותו, ובניגוד לנאמר לפנינו.
כן הקשה מגן אברהם מגן אברהם סימן תריט אות ח, והשיב כי משה אמנם הוריד את אמירת ברוך
שם כבוד מלכותו ונתנה לבני ישראל, ואולם הוא לא כתבה בתורה, כדי להצניעה מפני
המלאכים, והרי זה נחשב כאילו לא אמרה. וכן כתב בהגהות מיימוניות הל' קריאת שמע,
פ"א.
בפרהסיא – מן היוונית parresia,
ומשמעה: חופש דיבור, גילוי ברבים (כאשר המדד ל"רבים" הוא עשרה אנשים
ומעלה – "אין פרהסיא פחותה מעשרה אנשים", סנהדרין עו, ב). מכאן גם
משתלשל המובן הנוסף: אמירה בקול רם. אשר לכן, בהלכות קריאת שמע נקבע כי אף הקורא
קריאת שמע בינו לבין עצמו אין הוא אומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול.
קוזמין – וכן: קוזמידיא, קוזמיון (ובטור סימן תריט: "הורמין",
פירוש: חפץ נאה). ומשמעה: סוג תכשיט יקר במיוחד, עשוי מזהב ומשובץ באבנים טובות. מקובל
היה בבתי עשירים לתתו כמתנת בעל לאשתו היקרה לו. נתינה שכזו מהווה הבעה של רצון לשמר
ולחזק את הזוגיות שביניהן. והריהי באה כביטוי לסליחה (בעקבות תקלה כזו ואחרת),
וכמחוה של אהבה. יעויין פסיק"ר פי"ב: "מלך שהכעיסתו אשתו. כעס עליה,
וירד לשוק והלך לו אצל הזהבי, עשה לה קוזמין. ומה בשעה שהכעיסתו עשה לה קוזמין,
כשהיא עושה רצונו – על אחת כמה וכמה!".
נתינת קוזמין
לאשה, מעידה, מצידו של הבעל, על יחסו המיוחד כלפי אשתו. ולכן, זו האישה שלא קיבלה
מאת בעלה מתנת קוזמין, עשויה לבוא לכלל חשש שמא אין היא נחשבת בעיני בעלה כאשתו
המוחלטת – "מלך שנשא אשה והשליטה על כל מה שיש לו, חוץ מחבית אחת שהיא מלאה
עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי.
השליטני על כל מה שיש לו, חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין
של המלך הרי הן בחבית זו?! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת, וליתנם לה. מה עשתה,
הושיטה ידה. התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו
חבית נגעת?!" (ילק"ש תורה, כה)
ולכך, חמור הוא
הדבר כאשר אשה אינה יודעת להעריך את מתנת הקוזמין שקיבלה מבעלה, ולא זו בלבד אלא
שהיא מתעלמת מכך ועושה דברים המכוונים לרעתו של בעלה – "מי שהלך אצל הזהבי
לעשות לאשתו קוזמיון, והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים. אמר לה: בתי, אני הולך
לעשות לך קוזמיון, ואת הולכת לעשות לי כשפים?!" (ילק"ש תורה תשלב).
גם עושה הקוזמין (הנקרא
"זהבי" [=צורף זהב]), על אף שאיננו עשיר, יכול להכין לחתנו עבור בתו
קוזמין. ואולם לחזור ולעשות זאת פעם שנית, הדבר קשה – "זהבי שאבד חתנו קוזמין
של בתו. אמר לו: אני נתתי קוזמין, ואתה אבדת אותה. נהיה אני ואתה שותפין: אתה מביא
את המרגליות ודייקונין, ואני מביא את הזהב ועושה אותה" (ילק"ש תורה
תתנד). ואולם אדם רגיל, כגון זה שלפנינו, אינו יכול להעניק לאשתו מתנת קוזמין
מכספו שלו, והריהו הולך וגונב קוזמין, כדי לתת לאשתו.
לחילופין, מוצאים אנו כי
במקרים מסויימים השאילה אשה קוזמין לזמן קצוב לבעל המבקש שאשתו תענוד אותו בזמן
מסויים. אכן בשל שוויו הגבוה של הקוזמין ובשל היחס הנפשי של בעלת הקוזמין לתכשיט
זה שנתן לה בעלה, היא לא תשאיל את הקוזמין אלא למי שהוא אחראי ונאמן (שכן, כפי
שהראינו למעלה, הקוזמין עלול להיאבד, או להיגנב). וכך כאשר שואלת המטרונה את ר'
יוסי בן חלפתא מדוע הקדוש ברוך הוא מעניק את מתנת החכמה דווקא לחכמים ולא לטפשים,
הוא משיב לה במשל הלקוח מעולמה: "אמר ליה: יש ליך קוזמין? אמרה לו: הן. אמר
לה: אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, את משאלת לו? אמרה לו: אם יהיה אדם חכם, אני
משאלת לו קוזמין. אמר לה: קוזמין שלך אי את משאלת אלא לאדם אקנוס חכם, והקדוש ברוך
הוא יתן החכמה לטפשים?!" (ילק"ש נך תתקיט)
יעויין עוד ירושלמי
נדרים פ"ד: "אילין קוזמידיא דאית עליהון אסור מישאל לון".
פלטין – יעויין =
ביום הכפורים נקיים
כמלאכי השרת
– יעויין פרקי דר' אליעזר פמ"ה: "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים
חטא, אמר לפניו: רבון כל העולמים, יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים. מה מלאכי
ישראל אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי
השרת שלום ביניהם יחפי רגל ביום הכפורים, כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים; מה
מלאכי השרת אין להם קפיצה, כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים; מה מלאכי השרת
שלום ביניהם, כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים; מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך
ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים".
ביום הכפורים אומרין
אותו בפרהסיא
– יעויין טור או"ח סימן תריט: "נוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד בקול רם. וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן: 'כשעלה
משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד והורידו לישראל. למה הדבר דומה, לאדם שגנב הורמין פירוש: חפץ נאה, מתוך
פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך'. לכן כל
השנה אומרים אותו בלחש, וביום הכפורים אומרים אותו בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכים".
וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן תריט, סעיף ב: "בליל יום הכפורים ומחרתו
אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם". אכן יצויין כי במחזור
ספרדים ליוורנו תרס"ז נרשם כי אומרים, הן בלילה והן בשחרית, בלחש.
(ה). וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל
לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ
לז.
ואהבת
את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך
מהו בכל לבבך ובכל נפשך - בכל
נפש ונפש שברא בך.
אמר רבי מאיר: על כל נשימה ונשימה
שאדם מעלה, חייב לקלס את יוצרו. מנין, שנאמר (תהלים קנ, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה
תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ.
אמר רבי סימון: חמשה שמות נקראו
לנפש, ואלו הן: רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה.
רבנן אמרי: בוא וראה –
הקדוש ברוך הוא ממלא את עולמו,
והנפש הזו ממלאה את הגוף.
הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו,
והנפש הזו סובלת את הגוף.
הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו,
והנפש יחידה בגוף.
הקדוש ברוך הוא אין לפניו שינה,
והנפש אינה ישינה.
הקדוש ברוך הוא טהור בעולמו,
והנפש הזו טהורה בגוף.
הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה,
והנפש הזו רואה ואינה נראית.
תבא הנפש שהיא רואה ואינה נראית,
ותקלס להקדוש ברוך הוא שהוא רואה ואינו נראה.
אמרו ישראל: רבונו של עולם, הנפש
הזו שמקלסת אותך, עד מתי היא נתונה בעפר? כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ [דָּבְקָה
לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ] (שם מד, כו).
אמר להן הקדוש ברוך הוא: חייכם,
יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות.
לפיכך, ישעיה מנחם אותן ואומר
(ישעיה כא, י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהֹוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי [כִּי
הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר
וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ].
אמר רבי ברכיה: בעשרה מקומות קרא
הקדוש ברוך הוא לישראל כלה, ואלו הן –
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה [אִתִּי
מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן
מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים] (שיר השירים ד, ח).
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה [אָרִיתִי
מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם
חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים] (שם ה, א).
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה [לִבַּבְתִּינִי
בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ] (שם ד, ט).
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי
כַלָּה [מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים] (שם שם, י).
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ
כַּלָּה [דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ
לְבָנוֹן. גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם] (שם שם, יא-יב).
[כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה
יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ] וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה [יָשִׂישׂ עָלַיִךְ
אֱלֹהָיִךְ]
(ישעיה סב, ה).
[קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה]
קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה [קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְהֹוָה צְבָאוֹת כִּי טוֹב
יְהֹוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהֹוָה כִּי אָשִׁיב אֶת
שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְהֹוָה] (ירמיה לג, יא).
[שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי
כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה] כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי
תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה (ישעיה מט, יח).
[שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהֹוָה
תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה
יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר] וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (שם סא, י).
וכנגדן ישראל מעטרים את הקדוש
ברוך הוא בעשרה לבושין, ואלו הן –
צֶדֶק לָבַשְׁתִּי
וַיִּלְבָּשֵׁנִי [כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי] (איוב כט, יד) – הרי שנים.
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה
כַּשִּׁרְיָן [וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ] וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם
תִּלְבֹּשֶׁת [וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה] (ישעיה נט, יז) – הרי חמשה.
[חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן
רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב] לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר [וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ
כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק] (דניאל ז, ט).
[מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ
בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר
בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ]. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ [וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ
בְּגַת. פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם
בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי
אֶגְאָלְתִּי] (ישעיה
סג, א-ג).
יְהֹוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ
לָבֵשׁ יְהֹוָה עֹז הִתְאַזָּר [אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט] (תהלים צג, א).
[בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה
יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד] הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ (שם קד, א)
– הרי עשרה.
דבר אחר:
שוש
אשיש בה'
למה הדבר דומה –
לאשה
שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים,
כדכתיב בפסיקתא עד שוש אשיש.
