קדושת לוי המלא
פרשת מטות
פרק ל
ב.
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר
אֲשֶׁר צִוָּה ה'
ראשי המטות
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][1] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
יעוין להלן
בפירוש פסוק ג.
זה
הדבר אשר צוה ה'
כשם שנתנבא משה בכה
אמר, כך נתנבא נביאים בכה אמר, ומוסיף עליהם זה הדבר (ספרי,
מטות, א)
[א]
זה שמבין ויודע
שהוא כך מחמת אותותיו ומופתיו יתברך - זה נקרא כה. שבדבר שאינו רואה בעיניו
ממש, רק שמשיג ויודע שהוא כך - נקרא כה. שמשיג ומבין שבוודאי הוא כה, כמו
שמבין, ושייך בזה לשון כה.
ומה שראינו
בעינינו במעמד הר סיני - נקרא זה. שמה שאדם רואה בעיניו, אומר: "זה
הדבר ראיתי". ושייך בזה לשון זה - שזה הדבר ראינו בעינינו. ולכן משה
רבינו עליו השלום נתנבא בזה - שבמעמד הר סיני פנים בפנים דיבר השם יתברך
עמנו, ובעינינו ראינו ממש, שייך לשון זה.
ולכן אמר גם משה
רבינו עליו השלום כמה פעמים כה אמר ה' - שזה היה קודם מתן תורה בשעת יציאת
מצרים, שעדיין לא היינו בהר סיני, רק שראינו אותותיו ומופתיו יתברך אמר משה רבינו
עליו השלום בשעת יציאת מצרים כה אמר ה'. ואחר כך כשהיינו במעמד הר סיני,
ופנים בפנים דיבר השם יתברך עמנו, וראינו ממש בעינינו והשגנו מדריגת הנבואה, אמר
משה רבינו עליו השלום זה הדבר, ונתנבא בזה - שבדבר שראינו בעצמנו,
שייך לשון זה.
קדושת לוי, פרשת וארא,
ד"ה כי ידבר.
/כה אמר ה'[2] - ויש להבין:
דהנה רבותינו ז"ל אמרו "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה
שנתנבא בזה", וכאן נתנבא משה בכה, כה אמר ה'.
דמשה לא זכה
למדריגה גדולה להתנבא בזה רק במעמד הר סיני ומאז והלאה, אבל במצרים התנבא בכה
ולא בזה. ועיין בפרשת יתרו בפסוק[3] ביום
הזה באו מדבר סיני.
קדושת לוי, פרשת
בא, ד"ה כה אמר ה'.
[ב]
יש צדיק אשר
האותיות בעצמם מורים לו ומנהיגים אותו, ויש צדיק אשר הדיבור הראשון שהוא אומר -
אחר זה הוא מנהיג את האותיות. והנה הבחינה הראשונה הוא בחינת שאר נביאים. על זה
רמזו רבותינו ז"ל "כל הנביאים נתנבאו בכה" - כאשר האותיות
מורים ומנהיגים אותו, כך הוא אומר. והבחינה השנית הוא בחינת משה רבינו, שמבואר
"שהתנבא בזה" - כיון שהוא מנהיג את הדיבור.
קדושת לוי, פרשת
נח, ד"ה וזה אשר תעשה.
[ג]
רבותינו
ז"ל[4] אמרו:
"משה נתנבא בזה, וכל הנביאים בכה". כי בחינת כה -
נקרא מה שהוא בעולם הזה. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום היה דבוק תמיד למעלה
מזמן - נקרא זה. ולכן נקרא חנוכה - רוצה לומר: חנו כ"ה,
בבחינת כה היה חניתם. דהיינו, מנוחתם, שהיה הנס בתוך הטבע.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה בנוסח הברכה.
[ד]
שזה המדה נקרא כה
- כמו שישראל עושים, כביכול הבורא ברוך הוא גם כן עושה, ומשפיע לעמו ישראל טובות
וברכות חיים ושלום. וזה הפירוש כה תברכו את בני ישראל – דהיינו, שיברכו את
ישראל כדי שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה. ותהיו אתם משפיעים כביכול בהבורא ברוך
הוא, ואחר כך הבורא ברוך הוא ישפיע לכם כל טובות וברכות על ישראל.
קדושת לוי, פרשת
נשא, ד"ה וידבר ה'.
[ה]
הנה
יש שני בחינות בענין הורדת השפע מעולם העליון. בחינה אחת, היינו, שעל ידי התורה
מצוות ומעשים טובים של התחתונים הן גורמים להעמיד צינורות להורדת השפע, וזה נקרא
"אתערותא דלתתא". בחינה שנית, זה שהשם יתברך משפיע שפע רב לכל העולמות
עליונים ותחתונים, הכל מחמת מדת גודל טובו כאשר רצונו תמיד כביכול להשפיע, וזה
נקרא "אתערותא דלעילא".
הנה
הבחינה הראשונה שזכרנו כאן נקראת כה - דהיינו, כמעשים טובים שנעשים למטה,
כמו כן מושכים השפע מלמעלה למטה.... אבל שאר הנביאים היו לאחר מתן תורה, שהיה
אתערותא דלתתא, שהיו עסוקים תמיד במצותיו ובתורתו יתברך, וכפי מעשיהם הטובים כן
גרמו לעשות רושם למעלה, וכמו כן ירד השפע. וזה בחינת כה.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה בגמרא כל.
ג.
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה
נדר
עיין
ב"שערי אורה"[5]
שפירש: נדר – נ' דר.
הכלל:
הנ' מורה על אמונת ישראל. שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל
רגע על כל העולמות, ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות. וזה
שנמצא אות נ' הפוכה בתורה[6] -
שמורה על הסתכלות והשגחות על העולמות הבורא ברוך הוא. וכן תמצא אות הנ'
הפוכה בפסוק[7] ויען ה'
את איוב מן הסערה - ששם מבואר שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב איך לא נעדר השגחתו
מכל הברואים.
וזהו
שאמרו רבותינו ז"ל:[8]
"נדר חל על דבר מצוה" - רצה לומר: כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות,
אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל.
ודוק.
לאסר
אסר על נפשו
נראה
פירושו: שאסור לידור שום נדר. רק כשיצרו מתגבר לעבור עבירה, אזי מותר לידור
ולישבע, כמו שעשה בועז ליצרו שנשבע חי ה'.[9]
וזהו
פירוש לאסר אסר – היינו, שנדר הוא אסר,
על
נפשו - והוא
נשבע לבטל יצרו.
לא
יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה
[א]
[לא
יחל דברו] - מי
שאינו עושה דבורו חולין,
עושה
תקונים בכל היוצא מפיו - ויגזור אומר ויקם לו[10]. צדיק
מושל ביראת אלהים[11],
על ידי שמירת ברית הלשון[12].
וזהו
מטות - שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
[ב]
או
יבואר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה
פירוש:
כי איתא[15]
שאסור לומר לה' קרבן רק קרבן לה', שמא ימות קודם שיאמר קרבן,
ויוציא חס ושלום שם שמים לבטלה. וכאן אמר הכתוב נדר לה' ולא כתיב לה'
נדר - כנזכר לעיל, שמא ימות קודם. וזהו שאמר המדרש "הדא דתימא ימינו
כצל עובר".
ואיתא
פלוגתא בגמרא[16] באם טוב
שתדור הגם שתשלם, וסובר רבי מאיר: הגם שישלם, אף על פי כן אינו נכון שידור[17].
וזהו
פירוש הפסוק: איש כי ידור.
צריך
לומר נדר לה' - ולא לה' נדר, משום שמא ימות קודם שיאמר קרבן
או נדר.
[לא
יחל דברו] – אם
כן, כיון שאין לאדם ליחל אפילו על דבר אחד שיאמר,
איך
ידוע הוא לו שכל היוצא מפיו יעשה.
והודיענו
הכתוב שאין לידור כלל.
ד. וְאִשָּׁה כִּי
תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ
בבית אביה
]א]
הוזכר
שלשה דברים: מארצך, וממולדתך, ומבית אביך[18] -
שהם שלשה דברים של אדם: נפש, רוח, ונשמה, כנודע ליודעי חן.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ומעתה נבוא.
[ב]
קדושת לוי, פרשת חיי שרה,
ד"ה ואברהם זקן.
ה. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת
נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ
וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם
אביה
[א]
השכל
הנקרא אביו.
שמועה
טובה. עמ' נ, ד"ה וישב יעקב.
[ב]
אהבה ויראה נקראים אבותיכם,
כידוע.
שארית ישראל, ראש השנה.
ילקוט קדושת לוי, עמ' קב.
ו. וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ
אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ
לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ
וה' יסלח לה
[א]
...הבורא
ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו הוא מוחל לנו, כי הוא חנון ומרבה לסלוח, ורוח חדש מחדש
בקרבינו בלב טהור לעבודתו. אז ביכולתינו לעבוד עבודתו להשיג גדולתו ולומר לפניו
שירות ותשבחות.
קדושת לוי, דרוש
לראש השנה, ד"ה עוד יש טעם.
[ב]
...רחום
וחנון אתה, ומרבה לסלוח, וכל יכול לעשות עמנו חסד לפנים משורת הדין ולמחול על
חטאתינו ופשעינו ברחמיך המרובים.
קדושת לוי, דרוש
לראש השנה, ד"ה אל תבוא.
[ג]
בודאי
הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח למי שעובר על רצונו ומתירא ומפחד לפניו יתברך, מחמת
שמאמין שבידו ובכוחו לעשות ולנקום כחפצו, אך שהוא שב לפניו ומפייס אותו ומבקש ממנו
תחנונים - על זה בוודאי הקדוש ברוך הוא מושך חסד ומוחל לו.
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה משוך חסדך.
ז. וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה
לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ
ח. וְשָׁמַע אִישָׁהּ
בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה
עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ
ט. וְאִם בְּיוֹם
שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת
מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ
י. וְנֵדֶר אַלְמָנָה
וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ
אלמנה
מלכות בית דוד
נקראת עתה בגלות אלמנה. וכל המרחם על יתום ואלמנה, יזכה לראות בנחמות ציון
ובמלכות בית דוד על מכונה.
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה ציון.
יא. וְאִם בֵּית
אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה
יב. וְשָׁמַע אִישָׁהּ
וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר
אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם
יג. וְאִם הָפֵר יָפֵר
אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר
נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ
יד. כָּל נֵדֶר וְכָל
שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ
טו. וְאִם הַחֲרֵשׁ
יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת
כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ
טז. וְאִם הָפֵר יָפֵר
אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ
יז. אֵלֶּה הַחֻקִּים
אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ
בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ
אלה החוקים
[א]
חק - הוא לשון
צמצום.
קדושת לוי, לראש
השנה, ד"ה זמרו.
[ב]
זהו בחינת החוקה - וזאת הוא עצם גלוי של טעם הדבר. והוא מצד שאין לך
רשות להרהר בה. וזהו עצם הגלוי רק על פי דברות המלך אל חי עולמים הנותן חיים לכל
חי. ומזאת נדע מציאות השם יתברך על פי מציאות הנמצאים ועיקר מהותו נעלם משכלינו רק
כנזכר לעיל. אבל לא מצד נגיעה חס ושלום.
קדושת לוי, פרשת פרה.
פרק
לא
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל
משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר ה' אל משה לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת
לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה
לעולם[20], ואם
כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[21] או
שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של
הקדוש ברוך הוא[22], והיו בה
צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם
השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה
מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[23],
ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר:
שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה
ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת לוי, פרשת
בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.
ב. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ
תאסף אל עמיך
...זה מיתת
נשיקה, שמת שם משה. כלומר, בעולם הבא, שהודיעו לו מתן שכרו. אזי, ויגוע שם
ויאסף אל עמיו[24].
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
ג. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל
הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן
לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן
החלצו מאתכם אנשים לצבא
ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין
[א]
כי מי שרוצה לעשות
מלחמות: כשיסמוך על ה', אז בוודאי יצליח במלחמה. כשלא יתכוין לטובות עצמו, רק
לעשות רצון הקדוש ברוך הוא.
והפירוש הוא כך: החלצו
מאתכם - שלא ילחמו להנאת עצמם.
אז בוודאי יהיו על
מדין – ויצליחו.
כשיתכוונו לתת נקמת
ה' במדין - ולא להנאת עצמם.
[ב]
הכלל: זה שהוא למטה, אינו יכול לעשות
מלחמה עם מי שהוא למעלה ממנו.
וכאן כשחטאו ישראל בנשי מדין, אז היה מדין
למעלה. וכאן שצוה ה' לעשות מלחמה עם מדין ולכבוש אותם, צריכין ישראל להיות במעלה
גדולה, כדי להיות הם למעלה על מדין, בכדי שעל ידי זה יכבשו אותם ויכלו לעשות מלחמה
אתם.
וזהו ויהיו על מדין.
...נשים
לב מקודם אל מקראי קודש שבפרשה שלפנינו: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין
לתת נקמת ה' במדין.
הנה
אומרו לצבא ויהיו על מדין – כמעט אך למותר. כי מי לא סגי באמרו החלצו
מאתכם [אנשים] לתת נקמת ה' [במדין]?
וכן
נמי גבי מלחמת עמלק אמר משה ליהושע[25] בחר
לנו אנשים, ולא אמר שם לצבא ויהיו על עמלק.
והנה
בפרשה הקודמת כתיב[26] פנחס
בן אלעזר [בן אהרן הכהן], כתב רש"י ז"ל: "בדין הוא שיטול
שכרו" - והוא פלאי.
...היודע
בסתרי תורה, פחדו ואימתו מוטלת על הבריות[27].
ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בו[28], כי
ברוח פיו ימית רשע[29],
ביודעו מקום יניקת האומה מהקדושה. אז הוא עוסק בסתרי אותיות התורה השייכים למקום
המקור ההוא, ונפתחים מקורי ההארה של המקום ההוא.
ואחרי
ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו"[30], שגם
האומות יש להם שבע מצות בני נח, אשר בקיימם המצוות ההם, המה ממשיכים כח לניצוץ
הקדוש המחיה אותם. ובהגלות מקום השרש ההוא על ידי הצדיק, כאמור. אז יגלו שמים
עוונם[31] של
האומות ההם, מה שאינם שומרים המצוות המסורים להם. ואז מקום יניקתם בעצמו חלב נעכר
ונעשה דם[32], מורה על
מפלתם והריגתם של אנשי האומה ההיא. ויפלו חללים לפני כפות רגלי הצדיק ההוא, עד
תומם... לנצח כל עם ועם בלי עמל ויגיעה וטרדת אסיפת כל איש ישראל והקבצם כולם לצאת
לצבא. ובלי אשר יצטרכו להכנות רבות כמו החרבות והרמחים וכלי הנשק ושארי דברים
השייכים למלחמת האומות מהם ובהם. שהם על דרך הטבעי.
ודי
למבין.
וזהו
אומרו החלצו מאתכם אנשים (לצבא) – רצה לומר: שאינו מן הצורך שיכינו את עצמם
למלחמה. כי אין ענין המלחמה בכח ובזרוע לייחסה לאנשים הצובאים, איזו מלאכת עבודת
מלחמה כמו מלחמה הטבעית.
אבל
רק לצבא – שיהיו שם רק אנשים צובאים. כי צבא - היא לשון מספר ומפקד,
וכאילו אמר שאין מן הצורך, רק שיהיו שם אנשים אשר יפול עליהם שם מספר ומפקד וצבא.
ויהיו
על מדין
– רצה לומר: אני מבשרך ומבטיחך שבודאי יהיו ממעל למדין, ויפילום לפניהם חללי חרב.
ואמר
לבאר ענין הדבר והבחינה אשר ינצחום בו. והוא, לתת נקמת ה' במדין – רצה
לומר: שאין הכוונה והנראה מהאנשים ההם, רק לעמוד באמונה ובבטחון חזק, כאמור לעיל,
ולהיות כל כוונתם: לתת נקמת ה' במדין.
ולכן יהיה בטחונם חזק ואמיץ, והוא יהיה הגורם שיפלו לפניהם לחרב, ותתנו
נקמת ה' במדין.
וישלח
אותם משה [אלף למטה לצבא][33].
שמועה
טובה, מטות-מסעי.
[ג]
על דרך משל:
לאחד שעושה כל עסקיו בלתי ישוב הדעת, לפעמים יעשה גם כן היפוך הסדר. דהיינו, לאלו
אשר אינם שומעים לקול דבריו גם כן יעשה להם טובה. אבל מי שעושה עסקיו בישוב הדעת
ובשקול הדעת, שוקל דעתו איך לעשות. ובוודאי יעשה כסדר: לאוהב יעשה טוב, ולשונאו לא
יעשה טוב.
ועל דרך הזה הוא
הבחינה: כשישראל חס ושלום אינם ראוים וזוכים במעשיהם להוריד שפע לכל העולמות, ואז
הבורא יתברך אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו עם ברואיו. ועל ידי זה חס ושלום גם
החיצונים יקבלו שפע, כיון שהבורא ברוך הוא מחמת גודל זכות ישראל אינו משפיע, רק
מחמת גודל חסדיו. ואז כביכול אינו שוקל בדעתו לזה להשפיע ולזה לא להשפיע, כיון
שאין שום זכות לפניו שישפיע מחמת זה הזכות. ונמצא, הכל שוין בזה לקבל שפע. ובחינה
הזאת נקרא כביכול העשיה בלא ישוב הדעת.
אבל כשישראל
זוכין בגודל מעשיהם הטובים שעל ידם יבא השפע לכל העולמות. ואז הבורא ברוך הוא
כביכול שוקל: לעושי רצונו, אלו ישראל עם קדושו – ישפיע. ולאלו שאינם עושים רצונו -
לא ישפיע, כיון שיש לפניו זכות ישראל...
והנה כשישראל עם
קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם, אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא
יתברך כביכול ישקול בדעתו, לזה להשפיע ולזה לא ישפיע. ובזה לא יבא השפע רק לישראל,
וממילא יהיה המפלה לשונאיהם, כיון שלא יבא השפע רק לישראל ולא להם. וזהו הרמז
במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים היוצא למלחמה לצבא - דצריך לעורר
הבחינה של שיקול הדעת כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע, ובודאי לא יבא השפע רק
לישראל עם קדושו. ובזה ינצחו מלחמתם.
קדושת לוי, פרשת
כי תשא, ד"ה זה יתנו.
[ד]
לצבא – שיהיו שם רק
אנשים צובאים, כי צבא - היא לשון מספר ומפקד.
שמועה
טובה. מטות-מסעי.
ד.
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא
מטות ישראל
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][34] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת
מטות, ד"ה לא יחל דברו.
ה.
וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף
חֲלוּצֵי צָבָא
ו.
וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן
אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ
התרועה
זה בחינת תרועה,
שנחלק לשנים: שלא להביט בעבירות, ולחבר בזכיות ישראל. דתרועה - הוא לשון
נחלק, מלשון רועה התרועעה הארץ[35],
שפירושו: שנחלק ונשבר לשנים. שלא להביט בעבירות, ולחבר בזכיות ישראל. זהו ותרועת
מלך בו[36] -
בחינת תרועה נוהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל: להסתכל בזכיות שלהם, ושלא
להסתכל בעבירות.
ואבאר לך שזהו
ענין תקיעה תרועה תקיעה:
דתקיעה -
הוא לשון חיבור. דאותיות תקיעה - היא תקע י'ה. כביכול, הוא מחבר
עצמו לישראל. זהו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהשם יתברך היה מחובר תמיד בישראל,
דתמידין היו מכפרים על ישראל[37]. ותרועה
- הוא נגד הגלות שנתערבו בגוים. אז הוא תרועה - שהשם יתברך מחלק: שלא
להסתכל בעבירות בגלות, ולהסתכל בזכיות. ואחר כך תקיעה - נגד בנין העתיד
שיהיה במהרה בימינו, אמן. שיבער רוח הטומאה מן הארץ[38], ולא
יצטרך לחלק שלא להסתכל בעבירות. שלא יהיה עבירות כלל, רק תקיעה - התחברות
השם יתברך בישראל.
ויבואר בטוב טעם
להבין שבפרשת בהעלותך[39] כתיב
שצוה השם יתברך למשה בנסוע המחנות יתקעו תרועה ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו
- כי כשמקהיל כל ישראל, הוא השראות השכינה. כמאמר חכמינו ז"ל:[40]
"אין השכינה שורה על ישראל בפחות מששים רבוא". והוא תקיעה - שהשם
יתברך מחבר בישראל, לכן היה תקיעה.
אמנם בנסוע
המחנות ממקום למקום היה תרועה - דידוע מה שכתב האר"י ז"ל[41]:
נסיעות ישראל במדבר, להגביה ולהעלות נצוצות. עיין שם. והיות כשמגביה הניצוץ, גם
כשהניצוץ ההוא עד עכשיו לא טוב עשה, יש לו עלייה, שמכאן והלאה עובד ה'. והשם יתברך
מחלק: שלא להסתכל בעבירות שעשה עד עתה, ובזכות שיעשה מכאן ולהבא יסתכל. דאם היה
השם יתברך מסתכל בעבירות שעשה עד עתה, הניצוץ לא היה באפשרי שיהיה לו עלייה.
גלל כן, בנסוע
המחנות היה תרועה - שהיה מרומז: על ידי נסיעה יגביה נצוצות ויתעלו,
שהוא ענין תרועה. שהשם יתברך חלק: שלא יסתכל בעבירות שעשה הניצוץ עד עתה,
ולהסתכל בזכיות שיעשו מכאן ולהלאה אחר העלייה. שתרועה הוא דבר המחלק לשנים.
קדושת לוי, פרשת בלק,
ד"ה לא הביט.
ז.
וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר
ויצבאו
על מדין כאשר צוה ה' את משה
הכלל:
בזה המלחמה היה יכול להיות מחשבה זרה, בכדי שעל ידי זה יוכלו וישיגו רכוש גדול
וביזה גדולה. כאשר היה באמת בסוף, שהיה
להם רכוש גדול ושללו ביזה גדולה ממדין מזה המלחמה. אבל באמת כאשר לחמו, לא היה להם
זה הכוונה כלל, רק כל כוונתם היה מחמת צווי ה'.
וזהו
ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה.
כאשר
צוה ה' את משה
בכל מקום אשר
כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את
משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
קדושת לוי, פרשת
תצוה.
ח. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי
וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת
בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב
ט. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת
טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ
וישבו
בני ישראל
הנה
היצר הרע הוא אצל המון עם כמו בעל הבית[42],
רחמנא ליצלן. אבל אצל הצדיק הוא כאורח, דהיינו, שלפעמים מסית אותו לעבירה קטנה, אבל
הצדיק אינו שומע אליו.
אך
למה ברא הקדוש ברוך הוא שיסית לצדיק? הוא על דרך שאמר הבעל שם טוב ז"ל: ושבית
שביו[43] – דהיינו,
שמזה לוקח הצדיק מוסר לעצמו: "כי היצר הרע עושה זאת רק למען לקיים מצות בוראו
שנברא לכך. אם כן, מהראוי שגם אנכי אקיים כל מצותיו יתברך בדחילו ורחימו!",
ומזה יבוא להתלהבות גדול.
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה ואורח צדיקים.
י. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם
שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ
יא. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ
בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה
ויקחו
את כל השלל ואת כל המלקוח
...היה להם רכוש גדול ושללו ביזה גדולה
ממדין מזה המלחמה. אבל באמת כאשר לחמו, לא היה להם זה הכוונה כלל, רק כל כוונתם
היה מחמת צווי ה'.
יעוין לעיל בפירוש פסוק ז הדברים במלואם.
באדם ובבהמה
הנה עתה נבאר
חקירה אחת: הנה מאחר שבכל נשימה ונשימה הקדוש ברוך הוא מחדש עולמו, ובכל יום אנו
רואין בחוש העין. כמו שקבעו בפייט כי הנה כחומר ביד היוצר כן אנחנו בידך,
וכל העולם כן בידו והוא מחדש אותם בכל רגע - למה לא אירע שיתהפך מאדם לבהמה או
מבהמה לאדם או מבהמה לחיה וכן כיוצא בזו?
אפס הענין הוא
כך: כמו שבתחלת מעשה בראשית, בדמותן ולדעתן ובצביונם נבראו כמו שאיתא בראש השנה דף
י"א ע"א. ועיין שם ברש"י ד"ה לדעתן וזה לשונו: "שאלם אם
הם חפצים להבראות, ואמרו הן". עד כאן לשון רש"י. כן תמיד בודאי כל בריאה
ובריאה רצונו להשאר כך כמו שנבראו מקודם, ולא להשתנות מבריאתו. לכן הגם שהקדוש
ברוך הוא מחדש עולמו בכל עת, כיון שרצון הבריאה שנברא שישאר כך הוא נשאר. כי הוא
מחדש חסדו וכל רגע לברואיו ממלא רצונם, שיהיו כמו שנבראו.
קדושת לוי, קדושת
פורים, קדושה שלישית.
ובבהמה
הרב הקדוש
מו"ה לוי יצחק שיחי' אמר: שלכך נקראת בהמה – על שם שקולה בֶּה-מֶה.
כי בהמה – בגימטריא: שם ב"ן, וצמאה לשם מ"ה. על
כן, גם בהשתלשלות בזה עולם העשיה, גם כן קולה בֶּה-מֶה.
שארית ישראל
(קוז'ניץ). מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' עג.
יב. וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל
עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל
הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
את השבי
יעוין לעיל
בפירוש פסוק ט.
על ירדן
פירוש מלת על
– ...רצה לומר: סמוך.
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה בכו תבכה.
יג. וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי
הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
ויצאו... אל מחוץ למחנה
בשעה שאדם עובד
ה', אז אינו מתירא משום דבר, ואינו צריך לעשות שום פעולה. אך בשעה שיצא רגע אחת
לפעמים מעבודת ה', צריך לפעול אז להרים הנצוצות, שיעבדו הבורא ברוך הוא. והנה
הגבהת הנצוצות נקרא יד... וזהו וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה[44] -
פירוש: בשעה שאתה יוצא מחוץ למחנה, אז תהיה לך עליות הנצוצות, הנקרא יד.
ואם אתה עושה כן, אז ויצאת שמה חוץ - אתה רשאי לצאת לפעמים רגע אחת מעבדות
ה', כדי להעלות הנצוצות.
קדושת לוי, לראש
השנה, ד"ה הכלל כל.
יד. וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי
הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה
ויקצוף
משה
כבר כתבתי בשם
הרב הצדיק מברדיטשוב שאמר: אם ירצה אדם לכעוס, יראה לעשות תשובה תחילה, שהוא
[=הכעס] כיום המיתה. דכתב הזוהר הקדוש[45] דלכל
עבירות אין צריך לתקן כי אם אותה עבירה שעבר. אבל על הכעס, צריך לעשות תשובה כל
כך, שתחזור עליו הנשמה הקדושה שהלכה ממנו בשעת הכעס. ולכך היא עבירה חמורה מכולן,
שהנשמה הולכת ממנו, ואין לו רק נפש בהמיות. והוא כמו מיתה, וצריך לעשות תשובה
מקודם.
אבות ישראל
(קוזניץ), פ"ב. מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' רלז.
טו. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה
טז. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם
לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'
יז. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה
יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ
יח. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב
זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם
יט. וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל
הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם
כ. וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים
וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ
כא. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא
הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה
הבאים למלחמה
[א]
יש שני מיני
מלחמות: האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והשנית, שהשם יתברך שולח מלחמה כדי
שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים.
קדושת לוי, פרשת
וישב, ד"ה ובגפן שלשה.
[ב]
כי בחינת המלך
הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו, וזהו מלחמות של מלך, וזה ניצוח מלחמה.
ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה וירא מלאך ה'.
[ג]
מלחמה הוא
בטבעיים, לכן יהושע נלחם בעמלק.
קדושת לוי, פרשת
בשלח, ד"ה כי יד. ועוד שם: מלחמה - הוא מעשה ידי אדם, ולא על ידי
ניסים ונפלאות. כי ניסים ונפלאות, ממנו יתברך.
[ד]
המסתכלים
בבורא ברוך הוא, ומביאים הכל לאַיִן... וכשמביאין הכל לאַיִן, לחומר
הקדום, אז מהפכים הכל – וזה נקרא מלחמה. וזה עולם החילוף והתמורה. ובזה
נוצחים כל המלחמות.
כתבי
קודש, יא, ע"ג [ורשא (תרמ"ד): ח, ע"ג. לובלין (תרפ"ח): ט,
ע"ד-י, ע"א], ד"ה ויהי לי שור.
זאת
חקת התורה אשר צוה ה' את משה
[א]
הכלל: כי טעמי
התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה מחמת ציווי
ה' עליו לעשותם ולקיימם.
וזהו הרמז זאת
חוקת התורה - כל התורה והמצות הם חקים אצלינו, כי אין נגלה לנו שום טעם
מהמצות.
רק עיקר קיום
התורה והמצות יהיה מחמת צוה ה' לאמר - מחמת צווי ה' עלינו לעשות אנו
מחויבים לעשותם ולקיימם.
קדושת לוי, פרשת
חוקת, ד"ה זאת חוקת.
[ב]
או יבואר, זאת
חוקת התורה: שהתורה תהיה בבחינות מקבל, בחינת זאת[46] -
שאנו נהיה משפיעים להתורה.
קדושת לוי, פרשת
חוקת, ד"ה או יבואר זאת.
[ג]
או יבואר, זאת
חוקת התורה ובו יבואר הפסוק[47] מושיבי
עקרת הבית.
כי בעולם הזה
נראה לאדם שנברא בכדי לעשות עסקי עולם הזה. אבל באמת זה אינו, והעיקר בריאת האדם
היה להשיג אחדות הבורא ברוך הוא.
וזהו מושיבי
עקרת הבית - כשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יתגלה עיקר עשייתן של אדם בעולם
הזה כדי להשיג אחדות הבורא ברוך הוא.
וזהו הרמז זאת
חוקת התורה - כי יש מצות אשר השכל מחייב אותם. ונמצא, אדם העושה אותם אינו
ניכר כל כך שעושה אותם בעבור ציווי הבורא על אלו המדות. ולכך נתן הבורא ברוך הוא
מצות אשר אין השכל משיג בו טעם כלל, ואדם העושה אותם אזי ניכר שאינו עושה אותם רק
בעבור מצות הבורא ברוך הוא עליו.
וזהו הרמז בפסוק
זאת חוקת התורה - לכך נתן הבורא מצות אשר הם חוקה, אשר אין השכל מחייב
אותם,
כדי שיהיה נראה אשר
צוה ה' - לעשות, שהאדם אינו עושה המצות רק בעבור ציווי הבורא עליהם.
קדושת לוי, פרשת
חוקת, ד"ה או יבואר זאת.
כב. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת
הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת
אך
את הזהב ואת הכסף
יעוין בפירוש הפסוק הבא.
כג. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ
וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ
תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם
כל
דבר אשר יבא באש תעבירו באש
כל דבר אשר יבא באש - לבשל בו כלום.
תעבירו באש - כדרך תשמישו, הגעלתו. מה שתשמישו על ידי חמין - יגעילנו
בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה - ילבננו באור (רש"י)
הנה כתיב בתורה אצל געולי מדין אך את
הזהב ואת הכסף... [כל דבר אשר יבוא באש]- כלומר, דהתורה ציותה להגעיל כלי כסף
וכלי זהב. ובודאי לא צוותה להגעיל הכלי זהב וכסף, כי אם מחמת שמא ישתה בו נזיר שאר
משקים והם בלועים מיין. כי בודאי בכלי כסף וזהב לא בשלו בהם שאר אסורים. ועיין
בתוספות פסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה אלא יליף מגעולי עכו"ם: "הקשה
הר' יוסף: היכי יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו"ם, הא נזיר קל מכל
איסורים שאין איסורו איסור עולם כו'? ותירץ: דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין
ואסורות לנזיר עכ"ל. ועיין בפני יהושע דרצונם לומר: כלי כסף וכלי זהב, דודאי
שם לא שימשו רק יין.
נמצא מוכח, דהגעלה דצוותה התורה להגעיל
כלי זהב וכסף - אפילו במקום דידעינן בודאי דודאי לא ישתמש בו הישראל ממין ששימש בו
הגוי. דהא דצוה התורה להגעיל הכלי של יין של הגוי, בודאי הישראל הנזיר רוצה להשתמש
בו מין אחר, לא יין. ונמצא, אינו רוצה לשמש בו המין ששימש בו הגוי, ואפילו הכי
צוותה להגעיל. ואם כן, מוכח אף על גב דידעינן דבודאי לא ישתמש בו הישראל ממין
ששימש בו הגוי, אפילו הכי צוותה התורה להגעיל.
ואין לומר: שמא הא דצוה התורה להגעיל כלי
זהב וכסף משום יין נסך - הא לא אסור אלא משום סתם יינם, ואין אסור מן התורה.
קדושת לוי, כללות ימים טובים, מתוך דברי
בנו, ר' ישראל מפיקוב.
כד. וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה
כה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
ויאמר
ה' אל משה לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת
לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה
לעולם[48], ואם
כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[49] או
שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של
הקדוש ברוך הוא[50], והיו בה
צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם
השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה
מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[51],
ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר:
שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה
ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת לוי, פרשת
בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.
כו. שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם
וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה
כז. וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה
הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה
כח. וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר
וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן
כט. מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
תְּרוּמַת ה'
ל. וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן
הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל
הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'
משכן
ה'
רבי אלעזר הכי קא
קשיא ליה: מכדי משכן איקרי מקדש, ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי
ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משכן ומקדש למה לי?
(שבועות טז, ב)
באמת
זה שהגוף נהנה, הוא גם כן מה שהנשמה נהנית. כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה
בזה העולם, לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו. ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא
ברוך הוא, הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן - שהוא הרומז על הגוף, נקרא מקדש.
ומקדש נקרא משכן.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה.
לא. וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה
ה' אֶת משֶׁה
והקשה הרמב"ן ז"ל: למה לא נזכר בפסוק ויעשו
ראשי אבות העדה, כמו בצווי של השם יתברך[52].
הן אמת נכון
הדבר[53] שאדם
השלם לא יושלם בתכלית השלימות, עד שיבוא למדרגת בכל דרכיך דעהו[54].
שיהיו עיניו פקוחות על כל דרכיו ועניניו שהיא בלתי לה' לבדו. וכשעובד עבודת הקודש
בתורה או בתפלה, יהיו עיניו ולבו רק בלתי לה' לבדו, לא להנאתו, חס ושלום. וביותר
צריך לזרז כשעוסק בטובות הזמניות ההכרחיים, כגון אכילה ושתיה ושאר תאוות גופניות,
שיפלס מעגל דרכו שיהא דבוק בהבורא יתברך שמו.[55]
ועל זה צריך האדם
השלם להחזיק את עצמו בתגבורת גדול נגד היצר הרע, שלא לנטות אחר הנאתו וטובות
גשמיות. אך יעמוד חי לפני ה'[56].
וזה פירוש ועשית
הישר והטוב בעיני ה' אלהיך[57] -
התורה, כשמה כן היא, מורה לנו עצה היעוצה לאדם[58],
כשעשית הטוב – מה שהוא טוב לגוף, אך חס ושלום לא על פי איסור. כגון (האכילה והשתיה
והעונה), שלא תהא מתכוין להנאתך, רק בלתי לה' לבדו.
ובזה יבואר: כי
המכס היה אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן, ואחד מחמשים היה ללוים שומרי משמרת משכן ה'.
וראשי אבות העדה לא לקחו כלום מהמכס ההוא.
ולכן התורה
מעידה עדות נאמנה, ויעש משה ואלעזר הכהן – מה שקיימו מצות ה' בשא את ראש
(ה)מלקוח, לא היו מתכוונים להנאתם.
רק, כאשר צוה
ה' את משה – לקיים גזירת המלך, מלכו של עולם.
ולכן לא נזכר
ראשי אבות העדה – כי הם שלא לקחו כלום מהמכס, לא היה רבותא מה שקיימו מצות ה'. אך
משה שהיה מהלוים, ואלעזר הכהן, לקחו מהמכס ההוא, ולא נתכוונו לזה, רק למלאות דבר
ה' עליהם.
התורה מעידה
עדות לישראל[59], כאשר
צוה ה' – וממנו יראו וכן תעשו[60],
לקשר כל עניני גשמיים הנאותין לאדם בהבורא יתברך שמו.
ועל ידי זה
יבואר על נכון לתרץ קושית הריב"ש ז"ל דמקשה: לאיזו צורך הזכירה התורה
סכום של כל מין ומין כמה היה?
ולפי דברינו
יבואר: דהתורה בא להודיע מודעת זאת לכל באי עולם[61],
גודל מעלת ותהלת משה רבינו עליו השלום ואלעזר הכהן, שעשו כאשר צוה ה'. ולא חשבו
להנאתם, רק למלאות רצון קונם וחפץ צורם. ואם כן, כל מה שהעשיה נמשך ביותר, שהיה
מנין רב והוצרך על זה זמן רב, ואף על פי כן חשבו בכל הזמן הארוך בשביל השם יתברך,
הוא יותר רבותא מאם היה העשיה בזמן מועט.
ומהאי טעמא כתבה
התורה סכום של כל מין כמה היה. דאם לא היה נזכר בתורה, היינו סבורים שהמנין היה
דבר מה והיה הזמן מועט, ולא היה רבותא כל כך שמחשבתם היה חבוקה ודבוקה בהשם יתברך.
ולזה הזכירה התורה שהיה מנין רב, ומנין כזה צריך המשך הזמן. ואף על פי כן, כל הזמן
שעשו, לא היו מתכוונים להנאתם, רק בלתי לה' לבדו. ואלקים הבין דרכם ומקומם, שלא
עלתה בלבם, רק למלאות דבר ה'.
בזה רמז לנו
בתורה שיאמר כל אדם "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"[62],
להיות דבוק בהשם יתברך בכל עת ורגע, אפילו כשעוסק בדברים גשמיים. ואז טוב לו בזה
ובבא. אמן.
ספר זכירות, זכירת מרים.
כאשר
צוה ה' את משה
בכל מקום אשר
כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את
משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
קדושת לוי, פרשת
תצוה.
לב. וַיְהִי
הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף
וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים
לג. וּבָקָר שְׁנַיִם
וְשִׁבְעִים אָלֶף
לד. וַחֲמֹרִים אֶחָד
וְשִׁשִּׁים אָלֶף
לה. וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן
הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים
אָלֶף
לו. וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה
חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים
אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
לז. וַיְהִי הַמֶּכֶס
לַה' מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים
לח. וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה
וּשְׁלשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַה' שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים
לט. וַחֲמֹרִים
שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַה' אֶחָד וְשִׁשִּׁים
מ. וְנֶפֶשׁ אָדָם
שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַה' שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים נָפֶשׁ
מא. וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת
מֶכֶס תְּרוּמַת ה' לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה
מב. וּמִמַּחֲצִית
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה משֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים
מג. וַתְּהִי מֶחֱצַת
הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים
וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
מד. וּבָקָר שִׁשָּׁה
וּשְׁלשִׁים אָלֶף
מה. וַחֲמֹרִים
שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
מו. וְנֶפֶשׁ אָדָם
שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף
מז. וַיִּקַּח משֶׁה
מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם
וּמִן הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה
מח. וַיִּקְרְבוּ אֶל
משֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי
הַמֵּאוֹת
מט. וַיֹּאמְרוּ אֶל
משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ
וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ
נ. וַנַּקְרֵב אֶת
קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל
וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'
לכפר על נפשותיכם
וזה שאמר הכתוב לכפר
על נפשותיכם - כי האין מקנח כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י
על פסוק[63] אכפרה
פניו במנחה. על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב[64] -
מבחינות גוונין שלהם, על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו.
קדושת לוי, פרשת
משפטים, ד"ה ותחת רגליו.
נא. וַיִּקַּח משֶׁה
וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה
נב. וַיְהִי כָּל זְהַב
הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה' שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת
וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת
נג. אַנְשֵׁי הַצָּבָא
בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ
נד. וַיִּקַּח משֶׁה
וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת
וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'
פרק לב
א. וּמִקְנֶה
רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ
יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה
לבני ראובן
[א]
הכלל: יש מים,
אש, רוח, עפר. מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך... ראובן - מורה
על מים.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
[ב]
יש
לאדם שכל הראיה ושכל השמיעה – וזה ראובן ושמעון. ומכח שניהם מקבל
הדעת מהם - וזה לוי.
כתבי
קודש, יט, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): טו, ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יט,
ע"ד], ד"ה הקוים הנה.
ולבני גד
[א]
הנה
גד מורה על חסד, כמאמר חכמינו ז"ל:[65]
"גימ"ל דל"ת - גמול דלים".
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה גד גדוד. וכן, שם פרשת בהעלותך, ד"ה והמן כזרע גד.
[ב]
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר.
[ג]
"גד - הוא מלשון
מזל, על דרך "גד גדי וסנוק לא".[67]
קדושת לוי, פרשת
תצוה, ד"ה או יבואר ועשית. וכן שם, פרשת וירא, ד"ה תוספת הה"א: מזל
העליון השופע עלינו ומאיר על האדם, מלשון גד גדוד [יגודנו].[68] ושם, פרשת וירא, ד"ה וירא מלאך: "גדיא
- הוא מזל עליון, מלשון גד".
עצום מאד
תיבת מאד - מורה
בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.
קדושת לוי, פרקי אבות,
פ"ב מ"ה.
גלעד
ויעקב
קרא לו גלעד[69] - הפסוק הזה
מרמז על ל"ג בעומר, כי גל - הוא אותיות ל'ג'.
ויבואר
הענין על ידי מאמר חכמינו ז"ל:[70]
"בים סוף נדמה להם כבחור, במתן תורה נדמה כזקן".
המשל
בזה: לתינוק שמרגילין אותו לילך לבית הספר, ומרגיל אותו אביו על ידי דבר שהתינוק
מתאוה לו. דהיינו, שאומר לו ששם בבית הספר יש דבר שהתינוק מתאוה לו, ועל ידי זה
מרגילו לילך לבית הספר. וכיון שמרגילו, אז לומד עמו הרבה תורה.
כך
הקדוש ברוך הוא הראה לנו בים סוף ניסים ונפלאות. ולא היה עיקר הטעם של הניסים
ונפלאות הניסים והנפלאות עצמם, רק הניסים והנפלאות עשה והראה לנו כדי שנדע שיש
אלוה בעולם ונתאוה לו לעבדו. ולכך עשה לנו ניסים ונפלאות בים סוף, כדי שעל ידי זה
נתאוה לקבל התורה ביום מתן תורה ולעבדו בלבב שלם.
ונמצא,
עיקר הניסים והנפלאות היה בים סוף כדי שנקבל התורה במעמד הר סיני ונתאוה לו לעבדו
ולקבל התורה. והבחינה הזאת של יציאת מצרים מאירה עד ל"ג בעומר ומל"ג
בעומר מתחיל ההארה של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה.
וכבר
כתבנו שההארה של יציאת מצרים היה הכנה למתן תורה, והנסים והנפלאות היה כדי שנתאוה
למתן תורה על ידי הניסים.
וזהו
ויעקב קרא לו גל עד – כלומר, כיון שמגיע גל שהוא מרומז על ל"ג
בעומר, אז מתחילין להאיר בחינות הארה קבלת התורה.
ומלת
עד - הוא מלשון עדי עדיים,[71] הורד
עדיך.[72]
כלומר, שעד ל"ג בעומר היה ההארה של יציאת מצרים, ומל"ג בעומר מאיר ההארה
של קבלת התורה, שמרומז במלת עד, שרומז על התורה.
קדושת
לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויעקב קרא.
ב. וַיָּבֹאוּ
בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל
נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר
נשיאי העדה
הנשיאים - לשון נשיאות,
שירימו וינשאו את העם לעבודת השם יתברך.
קדושת לוי, פרשת
נשא, ד"ה הנשיאים.
ג. עֲטָרוֹת
וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן
ד. הָאָרֶץ
אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ
מִקְנֶה
ה. וַיֹּאמְרוּ
אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה
אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן
אם מצאנו חן בעיניך
הכלל: כשאדם יש
לו חן, אזי בודאי יש לו מַעֲלָה. ובאמת מי יכול להתפאר עצמו נגד ה' שיש לו מעלה,
כי להשם יתברך כל דיירא ארעא כלא חשיבין[73]...
חסד הבורא ברוך הוא שעושה עם ישראל שנותן לישראל התפארת והדרת פנים, בכדי שיהיה
להם מעלה, ויהיה לישראל חן בעיניו יתברך.
קדושת לוי, פרשת נשא,
ד"ה יאר ה'.
ו. וַיֹּאמֶר
משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם
תֵּשְׁבוּ פֹה
יבואו למלחמה
[א]
יש שני מיני
מלחמות: האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והשנית, שהשם יתברך שולח מלחמה כדי
שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים.
קדושת לוי, פרשת
וישב, ד"ה ובגפן שלשה.
[ב]
כי בחינת המלך
הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו, וזהו מלחמות של מלך, וזה ניצוח מלחמה.
ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה וירא מלאך ה'.
[ג]
מלחמה הוא
בטבעיים, לכן יהושע נלחם בעמלק.
קדושת לוי, פרשת
בשלח, ד"ה כי יד. ועוד שם: מלחמה - הוא מעשה ידי אדם, ולא על ידי
ניסים ונפלאות. כי ניסים ונפלאות, ממנו יתברך.
[ד]
המסתכלים
בבורא ברוך הוא, ומביאים הכל לאַיִן... וכשמביאין הכל לאַיִן, לחומר
הקדום, אז מהפכים הכל – וזה נקרא מלחמה. וזה עולם החילוף והתמורה. ובזה
נוצחים כל המלחמות.
כתבי
קודש, יא, ע"ג [ורשא (תרמ"ד): ח, ע"ג. לובלין (תרפ"ח): ט,
ע"ד-י, ע"א], ד"ה ויהי לי שור.
ז. וְלָמָּה
תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'
ח. כֹּה עָשׂוּ
אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ
ט. וַיַּעֲלוּ
עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'
י. וַיִּחַר אַף
ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר
יא. אִם יִרְאוּ
הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא
מִלְאוּ אַחֲרָי
יב. בִּלְתִּי
כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'
יג. וַיִּחַר
אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל
הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'
עד תום כל הדור
נבוא לבאר מאמר
חכמינו ז"ל במאי דאמרו:[74]
"אמר רבי עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[75] במדבר
הזה יתמו ושם ימותו".
הנה דברים האלה
ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה, אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר מתוך האש[76],
וקבלו התורה ואמרו בסיני[77] נעשה
ונשמע. אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך
לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?...
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
...כי דור המדבר
היו במדריגה גדולה, והיה להם התעוררות גדול. ונמצא, לא היו חושבים את עצמן לכלום.
וזהו שאמרו:
"דור
המדבר" - שהם היו במדריגה גדולה.
"אין
להם" – כלומר, מה שהיו אַיִן, שלא היו חושבים את עצמם כלום, והיו תמיד
מקשיבים לקול העליון.
זה הביא אותם
שהיה להם "חלק לעולם הבא" - כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם
כלום. אבל אם היו חושבים, לא היה להם חלק עולם הבא. כי הם לא עשו כלום, רק
התעוררות עליון.
ומפרשים חכמינו
ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא דכתיב[78] כי
במדבר – פירוש: דיבור. דהיינו, הכרזה שמכריזין בכל יום.
יתמו – כלומר, שיהיו
תמימים בדיבור. שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור.
ואמר עוד ושם
ימותו - כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה, דילפינן שָׁם שָׁם
ממשה. נמצא, היכא דכתיב שָׁם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו
- רוצה לומר: במיתת נשיקה מתים.
ואין להקשות:
דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים, דמשמע חס ושלום לרעה. אדרבא, זה הוא הוא דבר טוב?
דיש לומר: כי
הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה, שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם. רק
היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא, שהוא יכול להפוך הטבע. ונמצא, בכאן ששלחו ישראל
המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש, זה הוא בטבעיות העולם.
וזה פירוש
רש"י שלח, לדעתך - שאתה הוספת יום אחד מדעתך כנזכר לעיל. שאפילו אם
פעם אחת לא יהיה לו התעוררות, שיהיה יכול לעמוד מחמת עצמו. ונמצא, אתה משגיח על
הטבע. ונמצא, כיון שאתה משגיח נמי על הטבע, שלח אתה אנשים לראות אם הם חזקים או
רפים.
"אבל אני
איני מצוה לך" - כי אני יכול להפוך הטבע.
נמצא, משבאו
המרגלים ואמרו לא נוכל לעלות,[79] לא
היו יכולים דור המדבר לסבול אותם, כי הם היו במדריגה גדולה.
ואמר הקדוש ברוך
הוא טעם למשה למה הם אינם יכולים לסבול אותם, כי במדבר הזה יתמו – כלומר,
שהם תמיד בהתעוררות העליון, כנזכר לעיל.
קדושת לוי, פרשת
שלח, ד"ה או יבואר שלח.
יד. וְהִנֵּה
קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל
חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל
חטאים
היצר הרע והסטרא
אחרא הם חסרים, אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא בקדושה. והסטרא
אחרא והיצר הרע נקראים חסרים[80],
ונקראים ארציות. וזהו יִתַּמּוּ חַטָּאִים [מן הארץ][81].
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה בראש חודש.
טו. כִּי
תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל
הָעָם הַזֶּה
טז.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים
לְטַפֵּנוּ
גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים
לטפנו
נבנה למקננו פה
[וערים לטפנו]
- חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא
כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם
(רש"י)
ונבאר מה שאמרו
בני גד ובני ראובן גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ומשה רבינו השיב
להם בהיפוך[82] בנו לכם
ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו.
הלא זה הדבר אשר
דברו חכמינו ז"ל[83],
והזהירו באזהרות גדולות להדבק במדות הבורא ברוך הוא, מדת אמת, ואל ישעו חס ושלום
בדברי שקר[84] וכזבים, חס
ושלום. כי מותר האדם מבהמה אינו ניכר כי אם מפאת דבור הלשון. ודבור הוא כלי חמדה
אשר נתן ה' במתנה למין האנושי יתר על כל הנמצאים. אם כן מהראוי הוא שלא להשתמש
בכלי חמדה זו רק בדברי אלקים חיים, ואל יכשלו בלשונם לדבר כזבים ולשון הרע, חס
ושלום.
וידוע המעשה
שהובא במדרש תנחומא[85] ובירושלמי[86] שהלך
אלכסנדר מוקדון לאיזה מדינה, ובאו שם שנים לדון לפני המלך מהמדינה. אחד קנה מחבירו
חורבה ומצא בה אוצר, והיה רוצה להחזיר האוצר למוכר, באומרו שלא היה במחשבתו בעת
הקנין רק החורבה לבד. וימאן המוכר ליקח האוצר, באומרו שבדעתו היה בעת המכירה שמוכר
לו החורבה וכל מה שבתוכה. ופסק המלך יעויין שם.
ואמר אלכסנדר
שאם היה דין זה במדינתו, היו הורגים המוכר והלוקח, והאוצר לגנזי המלך. ושאל לו
המלך: אם מאיר השמש במדינתו, ואם יורד מטר? ואמר לו אלכסנדר: הן. אמר לו המלך שהיא
בזכות הבהמות. הוי, אדם ובהמה תושיע ה'[87] –
בשביל בהמות מושיע ה' לאדם. ואלו היו מחזיקין במדת אמת, היו נזונין בזכות עצמן,
כמו במדינה ההיא, שהמוכר והלוקח היו מדברים בפיהם את אשר עם לבבם. לכן היו נזונין
בזכותן, לא בשביל בהמות.
וזה ענין בני גד
ובני ראובן שאמרו גדרות צאן [נבנה למקננו פה וערים לטפנו] – הקדימו צאנם
לטפם, כפירוש רש"י ז"ל. דפעמים אדם ניזון בזכות בהמה. אם כן, הבהמה יותר
במעלה מאדם, כאמור אדם ובהמה תושיע ה'.
ומשה רבינו הורה
להם דרך ישרה שיבור לו האדם[88]:
להתנהג במדת אמת, לשמור פיו ולשונם מדברי כזבים ולשון הרע, חס ושלום. ולכן אמר להם
בנו לכם ערים [לטפכם וגדרות לצאנכם] והיוצא מפיכם תעשו – שתשמרו הדבור,
לקיים מוצא שפתימו, אזי תהיו נזונין בזכותכם, לא בזכות הבהמות.
ולזה הקדים טפם
לצאנם – כי כשאדם הולך באמת, בודאי הוא יותר במעלה מהבהמה. ואדרבה, הוא הגורם
להביא רב טוב וברכה וחיים ושפע בעולם לכל הנמצאים, וכולם נזונין בזכותו, ועל פיו
צוה ה' את הברכה חיים עד העולם[89].
ספר זכירות,
זכירת מרים.
יז. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר
מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ
יח. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ
התנחל...
איש נחלתו
[א]
לשון נחלה
- שנופל לו מאביו... לשון ירושה - דהיינו, שנופל לו מחמת קרוב אחר, ולא
מחמת אביו.
קדושת לוי, מסכת
אבות, ד"ה או יבואר אמרו.
[ב]
"והיא
[=ירושלים] היתה נחלה"[90] –
דהיינו, להשפיע מלמעלה.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
יט. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה
כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה
מזרחה
צפון ודרום ומזרח
- הוא יראה ואהבה והתפארת..., והוא מדת אברהם יצחק ויעקב. שאברהם עבד באהבה[91],
ויצחק – ביראה[92], ויעקב –
בהתפארות[93].
קדושת לוי, פרשת
לך לך, ד"ה או יבואר על פסוק..
כ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר
הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה
לפני
ה'
[א]
מבואר בזוהר
הקדוש[94] על
פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום
מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה עם זו. ושם, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא: "ותגזור
אומר כו', אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מלמעלה"[95] -
נמצא, הצדיק הוא כביכול לפני ה'.
[ב]
לפני ה' אלהיך – פירוש:
כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך, ולא בשביל...
קדושת לוי, פרשת
כי תשא, ד"ה וברכך.
[ג]
רצון הבורא
ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס
ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת
נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...היום כולכם
לפני ה'[96] -
אתם היום לפני ה' בבחינות פנים.
קדושת לוי, פרשת
נצבים, ד"ה אתם נצבים.
[ד]
ידוע שהבורא
ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו.
וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני
ה'. כמאמר בזוהר הקדוש[97] לפני
ה' תטהרו[98]
- לפני ה' דייקא.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.
[ה]
עיקר תפלתו לפני
ה' - כלומר: בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה תפלה לעני.
[ו]
לפני ה' - כי דוד היה
בבחינת ביטול לפני ה', ביראה עילאה, בבחינת ביטול במציאות. ולכן היה מכרכר בכל
עוז[99] –
היינו, שהיה לו כלות הנפש וביטול במציאות, אשר יצא מהכלי שלו. וכל זה היה מחמת
שהוא לפני ה'.
קדושת לוי, מסכת
אבות, ד"ה ודוד מכרכר.
[ז]
לעלות לפני
ה' - ולהיות מקושר מחובר ודבוק תמיד בה'.
קדושת לוי, מסכת
אבות, ד"ה ראש בית דין.
[ח]
קדושת לוי, הגדה
מסבי דבי אתוני, ד"ה אגב שהזכרנו.
[ט]
לפני ה' - ...הבחינה התעורר... בה'.
קדושת לוי, פרשת
פינחס, ד"ה ויקרב משה..
כא. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'
עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו
כב. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ
וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם
לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'
כג. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ
חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם
כד. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם
וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ
כה. וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר
עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה
אדוני
[א]
אֲדֹנִי סתם הוא השכינה.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה מי לך.
[ב]
הנה יש שלשה
מיני עליות שאדם מעלה את חבירו: לפעמים, אחד רוצה כך, וחבירו כך מבין לו בשכלו,
שראוי להיות כך. והוא מבינו, ועושה כך – וזה נקרא שהוא אדון על דבר זה,
ולכן הוא עושה כך. ולפעמים מכריחו לעשות כך, הגם שאינו מבין כלל, רק שהוא מבין.
ומכריח לחבירו כפי הבנתו... ולפעמים מנהיגם ומבינם השכל החדש..
כתבי
קודש, יב, ע"א [ורשא (תרמ"ד): ט, ע"א. לובלין (תרפ"ח): י,
ע"ד], בתוך ד"ה ילכו מחיל.
כו. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ
יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד
כז. וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה'
לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר
כח. וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת
יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אבות המטות
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][101] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת
מטות, ד"ה לא יחל דברו.
כט. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי
רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה'
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד
לַאֲחֻזָּה
ל. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ
בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
לא. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר
דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה
כן
נעשה
לשון ויעשו
כן[102] –
משמע: דמיד עשו כן.
קדושת לוי, פרשת
מקץ, ד"ה ויאמר אליהם.
לב. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ
אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן
לג. וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן
וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי
וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי
הָאָרֶץ סָבִיב
לד. וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת
עֲרֹעֵר
לה. וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה
לו. וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר
וְגִדְרֹת צֹאן
לז. וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא
וְאֵת קִרְיָתָיִם
לח. וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת
שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ
לט. וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה
וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ
מ. וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה
וַיֵּשֶׁב בָּהּ
מא. וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת
חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר
מב. וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ
וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ
פרשת מסעי
פרק לג
א.
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם
בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן
אלה מסעי בני ישראל
והנה הוא יתברך
הוליך את ישראל דרך המדבר, שהוא מקום שמם ומשכן הקליפות, כדי ששם יעלו ישראל
הניצוצות הקדושות שנפלו בעמקיהם.
שמועה טובה.
ויעוין בפירוש הפסוק הבא, בהרחבת דברים.
ביד משה ואהרן
[א]
"יש מקומות
שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[103].
נראה, דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[104] וידבר
אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[105] הוא
אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה
אהרן שקול אל משה לענין זה.
קדושת לוי, פרשת
וארא, ד"ה הוא אהרן.
[ב]
הנה האדם צריך
לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא לצער לשום אדם
מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה, שזכה
לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[106]
ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא'
שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[107] ונהר
יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.
קדושת לוי, פרשת
וארא, ד"ה או יאמר דהנה.
ב.
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם
לְמוֹצָאֵיהֶם
מוצאיהם
למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם
צריך
לדקדק שינוי הלשון: מתחילה כתיב מוצאיהם ואחר כך למסעיהם, ואחר כך
הקדים מסעיהם למוצאיהם[108].
ונראה:
כי מודעת זאת[109] שכל
המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא[110],
מאת ה' היתה זאת[111]
לברר ניצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות, ולהוציא בלעו מפיו[112].
והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד זמן רב ובמקום אחד זמן מועט, שהוא כפי מה
שהיו צריך לברר הנצוצות שבמקום ההוא.
והנה
ביהושע כתיב במרגלים ששלח יהושע לחפור את כל הארץ באו,[113]
מה הלשון לחפור?
אך
הענין: עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו
צריכין לכובשם. והיו עובדים להבורא ית' ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית, ובזה היו
מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען, כידוע זאת. כי ממנו ניקח לעבוד את
ה'[114],
לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית. וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה
הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש
מהמשפיע.
וזהו
הלשון לחפור את כל הארץ באו - מלשון וחפרה הלבנה,[115]
כי כל הארץ חפרה מפני בני ישראל בעשותם מצות ומעשים טובים ובעבדם להבורא יתברך
ביראה ובאהבה האמיתית, והיתה מוכרחת לעשות רצון בני ישראל.
והנה
בארבעים ושנים מסעות שנסעו בני ישראל כתיב [ויסעו מהר שפר] ויחנו בחרדה[116].
[ויסעו מתרח] ויחנו במתקה[117].
[ויסעו מקהלתה] ויחנו בהר שפר.[118]
כלומר,
כשהיו ישראל חונים באיזה מקום שהיה שם יראת רעות רחמנא ליצלן, אזי היו עובדים להשם
יתברך ביראת הרוממות, לירא מפני פחדו והדר גאונו. וזו ויחנו בחרדה - מדת
היראה. שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה.
וכשהיו
חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע, היה צריכין לעבוד
השם יתברך במדת האהבה אמיתית. וזו ויחנו במתקה - מדת אהבה.
וכן
ויחנו בהר שפר - הוא מדת התפארות. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם,
והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה, וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר.
וזו
ויכתוב משה את מוצאיהם - הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות,
למסעיהם
על פי ה' –
כלומר, זאת היתה מאת ה' על ידי מסעיהם.
ואלה
מסעיהם – כלומר,
אלה המסעות שנסעו ישראל במדבר.
הודיע
לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם - להוציא הניצוצות, ולהעלותם למקור
הקדושה.
ודוק.
ג. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה
עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם
ביד
רמה לעיני כל מצרים
...שהוא נוטל
ונושא את שלשה הידים, שהם יד הגדולה, יד הרמה, ויד החזקה, המרומזים
אל שלש מדות. כידוע כי יד הגדולה - הוא חסד, ויד החזקה - הוא משפט,
הוא מעלה ומנשא אותם אל שורשם על ידי כוונתם.
קדושת לוי, פרשת
וישב, ד"ה או יאמר על פסוק.
ד. וּמִצְרַיִם
מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה'
שְׁפָטִים
אשר הכה ה' בהם כל בכור
נבאר מאמר הגדת
ליל פסח והכיתי כל בכור בארץ מצרים[119] -
"אני ולא מלאך, אני ה' - אני הוא ולא אחר".
לכאורה קשה: למה
מכות בכורות היתה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל תשעה מכות הקודמים היו על ידי
שליח?
אמנם נבאר,
דבאמת מאתו יתברך לא תצא הרעה כידוע[120], רק
כל הטובות וכאשר יפקחו עינינו לראות גודל התועלת המגיע לרשעים עצמם מחמת הכאה שמכה
השם יתברך אותם נראה בחוש התועלת הגדולה, רק הרשעים האומות בעצמם אין להם לב להבין
להתלהב ולהשתוקק ולכסוף באהבה עזה וחמדה לקבל ההכאה באהבה וברוב חיבה ותשוקה וחמדה
לחסות בנועם השם על ידי ההכאה זו.
דידוע דעל ידי
הכאת מצרים נתגדל ונתקדש שמו הגדול והקדוש בעולם אשר לא נודע עדיין ונתגלה אמיתיות
מציאתו והוא הבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי ואז החל העם לדרוש בשמו הגדול וקרבו את
ישראל לאביהם שבשמים בעזיזא רחימא מחמת שראו שהוא השליט ובידו לגדל ולחזק לכל, וכן
בכל הכאות רשעים נתגדל ונתקדש שמו הגדול והקדוש ככתוב בדברי הנביאים כמה פעמים.
וכיון דעל ידי
הכאתו נתגדל ונתקדש שמו הגדול כמה יש לו לכסוף ולהשתוקק לזכות זה שעל ידו יתגדל
שמו הגדול ושאני גורם לזה מה נחמד ומה נעים ומה מתוק לחכי ומה ערב עלי כל ההכאות
והיסורים שעל ידי יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם.
אמנם האומות הם
ערלי לב ועיניהם סתומות ולבם אטום להבין טובות שיוכל להגיע להם על ידי ההכאות
הללו, לא כן אם דבר כזה היה אירע לנו אז מרוב שכלינו אשר ניתן לנו מאת אדון כל
ואנחנו מבינים באמת תכלית כל דבר ופעולת כל דבר, היינו מקבלים ברוב תשוקה וחמדה כל
המכות והיסורין כדי שעל ידי הכאות האלו יתגדל ויתקדש שמו של בוראנו בורא הכל
ואנחנו עומדים ומצפים כל הימים לזה.
כמו שאמרו
חכמינו ז"ל[121]
ש"אמרו תלמידיו של רבי עקיבא: עד כאן? אמר להם: בכל יום ויום הייתי מצפה מתי
יבוא לידי [...]". כי זה עיקר מגמת לבבינו ותאות נפשנו וחמדת כליותינו למסור
את נפשנו ורוחינו ונשמותינו בשביל אהבת בוראינו ומה ידידות וחביבות ועריבת כל
היסורים וכל המכות עלינו הן לבא באש והן במים בשביל שעל ידי מכות יתגדל ויתקדש שמו
הגדול כאשר אנו רואים וכל מכה ומכה ועינוי אשר עושים להם הוא להם למזור ולתרופה
ויפרחו מהמכות הללו ומתענגים מהם ויגילו וישמחו לעשות רצון קונם ומצפים מתי יבוא
עליהם עוד יסורים וזה חמדתם.
אמנם האומות אשר
בשר חמורים בשרם ולבם אטום ואינם מבינים הטובות שמגיע להם מהמכות הללו אמנם באמת
ההכאות האלו כל מכה ומכה הוא טובה מכופלת שעל ידי הכאת מצרים נתגדל ונתקדש שמו
הגדול והקדוש ולהכי מכת בכורות היה על ידי הבורא עצמו ברוך הוא, כי היא היתה עיקר
הגורם יציאת בני ישראל ממצרים ומחמת יציאת מצרים נתגדל ונתקדש שמו הגדול.
נמצא, המדה הזאת
היתה עיקר שגרמה קדושת שמו הגדול בעולם להודיע שאל אחד לכולנו והוא רב ושליט ולכך
זאת המכה היתה טובה גדולה להאומות שעל ידי שהכה בזה המכה נודע קדושת שמו בעולם.
ולהכי היתה זאת
על ידי השם יתברך בעצמו, כי זה המכה לא היתה רעה רק טובה וגם להאומות היתה טובה
שהמצריים הם נעשים כלים שעל ידם נודע מציאות הבורא וכיון שהמצרים היו הגורמים
והכלים שיתקדש שמו היא טובה להם ולכן מכת בכורות היתה על ידי הקדוש ברוך הוא כיון
שהיתה טובה למצרים ומאתו לא תצא רעה רק טובה מה שאין כן מכות הקודמין היו על ידי
שליח, כי הם לא היו גורמים קדושת שמו הגדול כל כך והיתה מכה אשר לא הגיע ממנה טובה
למצרים ומאתו יתברך לא תצא הרעה להכי היתה על ידי שליח.
וזה מאמרנו
באגדה והכיתי כל בכור בארץ מצרים – "אני ולא מלאך". וכדי שלא
תקשה: על מה היה המכה הזאת על ידי השם יתברך בעצמו, אשר מאתו לא תצא הרעה?
להכי מסיים
דבאמת מכה זו היתה טובה גדולה למצרים שעל ידי המכה נתגדל ונתקדש ונתגלה כי אני
ה' – "אני הוא, ולא אחר".
ונמצא, שעל ידי
המכה נתגדל ונתקדש שמו בעולם, והיו מצרים כלים לקדושת שמו יתברך. היש טובה גדולה
מזו? ולהכי היתה על ידי השם יתברך בעצמו אדון כל.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה ועתה לכה.
ה. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ
בְּסֻכֹּת
ו. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה
הַמִּדְבָּר
ז. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר
עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל
ח. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם
הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ
בְּמָרָה
ט. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם
י. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף
יא. וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין
יב. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה
יג. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ
יד. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה
שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת
טו. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי
טז. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת
הַתַּאֲוָה
יז. וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת
יח. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה
יט. וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ
כ. וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה
כא. וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה
כב. וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה
כג. וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר
ויחנו
בהר שפר
וכן ויחנו בהר שפר - הוא מדת
התפארות. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם, והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה,
וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר.
יעוינו הדברים במלואם לעיל בפירוש פסוק ב.
כד. וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה
ויחנו
בחרדה
כלומר, כשהיו ישראל חונים באיזה מקום שהיה
שם יראת רעות רחמנא ליצלן, אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות, לירא מפני
פחדו והדר גאונו. וזו ויחנו בחרדה - מדת היראה. שהיו צריכין לעבוד הבורא
יתברך במקום ההוא במדת היראה.
יעוינו הדברים במלואם לעיל בפירוש פסוק ב.
כה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת
כו. וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת
כז. וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח
כח. וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה
ויחנו
במתקה
וכשהיו חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות
רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע, היה צריכין לעבוד השם יתברך במדת האהבה אמיתית. וזו ויחנו
במתקה - מדת אהבה.
יעוינו הדברים במלואם לעיל בפירוש פסוק ב.
כט. וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה
ל. וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת
לא. וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן
לב. וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר
הַגִּדְגָּד
לג. וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה
לד. וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה
לה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר
לו. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן
הִוא קָדֵשׁ
קדש
קדושת לוי, פרשת
דברים, ד"ה אחד עשר יום.
לז. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה
אֶרֶץ אֱדוֹם
לח. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה'
וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
וימת
שם
ששה לא שלט בהן
מלאך המות (אלא מתו בנשיקה על פי שכינה. רש"י), ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב
משה אהרן ומרים... משה אהרן ומרים - דכתיב בהו על פי ה'. והא מרים לא כתיב
בה על פי ה'? אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם
ממשה. ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שגנאי הדבר לומר (בבא בתרא יז, א).
לבאר מאמר
חכמינו ז"ל: "שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים וכו'. מרים אתיא שם
שם. כתיב הכא שם, וימת שם משה. וכתיב התם שם, ותמת שם מרים - מה
להלן בנשיקה, אף כאן בנשיקה".
דברי חכמינו
ז"ל נעלמו מאוד מאתנו לפי דרך הפשוט: וכי האיך מרומז בתיבת שם מיתות
נשיקה?
ונראה דשפיר
מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי דאמרו:[123]
"אמר רבי עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[124] במדבר
הזה יתמו ושם ימותו".
הנה דברים האלה
ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה, אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר מתוך האש[125], וקבלו
התורה ואמרו בסיני[126] נעשה
ונשמע. אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך
לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?
אכן נבוא לבאר
כונת דבר זה, אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר מהות ענין
מיתות נשיקה, ונזכר גם כן באלשיך הקדוש[127],
אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל[128]:
"רבי אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו
שכרו לעתיד לבוא תחת עבודתו. כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם, ומראין
לו גודל שכרו. ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא, אזי נשאר שם חי וקיים,
ואינו רוצה לבא עוד לזה העולם.
ושפיר צדקו דברי
חכמינו ז"ל בדבריהם:[129]
"צדיקים במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:
"צדיקים
במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,
"[קרויין]"
- קורין אותן לשם, להראות להן גדול שכרן.
"[חיים]"
- למה? כדי שישארו שם חיים וקיימים, כמו שהם בעולם הזה.
ונמצא, זו היא
מיתת נשיקה ליודעי חן. ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא עיקר
מיתתן הוא עולם הבא שם, בהודיע להם גודל שכרן.
וזהו פירוש דברי
חכמינו ז"ל:
"שלשה מתו
בנשיקה" – דהיינו, במיתה, כמו שכתבנו לעיל.
"מרים אתיא
שם שם, כתיב התם וימת שם משה" – כלומר, שזה מיתת נשיקה, שמת שם
משה. כלומר, בעולם הבא, שהודיעו לו מתן שכרו. אזי, ויגוע שם ויאסף אל עמיו.
"וכתיב הכא
גם כן ותמת שם מרים" – כלומר, שמיתתן היה שם בעולם הבא.
"ומה להלן
בנשיקה, שהרי כתיב שם. גם כאן בנשיקה" - שהרי כתיב ותמת שם מרים,
שם דייקא. ונמצא, מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה.
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
לט. וְאַהֲרֹן בֶּן
שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר
מ. וַיִּשְׁמַע
הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מא. וַיִּסְעוּ מֵהֹר
הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה
מב. וַיִּסְעוּ
מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן
מג. וַיִּסְעוּ
מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת
מד. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת
וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב
מה. וַיִּסְעוּ
מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן גָּד
מו. וַיִּסְעוּ
מִדִּיבֹן גָּד וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה
מז. וַיִּסְעוּ
מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ
מח. וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי
הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
על ירדן
פירוש מלת על
– ...רצה לומר: סמוך.
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה בכו תבכה.
מט. וַיַּחֲנוּ עַל
הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב
נ. וַיְדַבֵּר ה' אֶל
משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
נא. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ
כְּנָעַן
דבר אל בני ישראל
...בא הציווי
מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל - רצה לומר: שהם זרע ישראל, בני אברהם
יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה, וידבקו לי
לשמי. על כן דבר אתה עמהם.
קדושת לוי, פרשת
תרומה, ד"ה דבר אל בני ישראל.
נב. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת
כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת
כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ
והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם
האל בעצמו לוחם
מלחמותינו, כמאמר[130] כל
מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם יהיה. ואין צריכין לישראל לעשות שום פעולה
גשמיות. כיון שבאורייתא ברא הקדוש ברוך הוא עלמא, אזי המקיים תורה היא קיומה של
עולם, לכן אינם יכולים לעשות שום רעה אפילו בטבע למקיימי התורה. ואין צריכין
התחתונים לעשות שום פעולה גשמיות.
קדושת לוי, קדושת
חנוכה, קדושה שניה.
נג. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת
הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ
נד. וְהִתְנַחַלְתֶּם
אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ
וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ
יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ
בגורל
[א]
הנה אם אין רק
דבר אחד, אינו שייך גורל. רק אם יש שני דברים דומים זה לזה, מי שבורר לו
דבר אחד שייך גורל. שגורל - אינו רק הבורר אחד משני דברים הדומים זה
לזה.
קדושת לוי, קדושת
פורים, קדושה ראשונה.
[ב]
חלש נקרא על שם
דהוא חלש בדעתו, אולי ינצח חבירו, ומחמת זה מתירא ללחום. אם כן, הוא שקלא וטריא
בדעתו: אולי ינצח הוא, או חבירו, והיה בשקליה וטריא. ושקליה וטריא - הוא גורל,
דגורל גם כן שקליה וטריה: או שיהיה כך או כך. לכן נקרא חלש - מלשון גורל,
לשון משנה[131] "היה
מטילין חלשין".
קדושת לוי, דרושים
לחנוכה, ד"ה בנוסח תפלת חנוכה.
נחלתו אל אשר יצא לו שמה
שמה - אותיות משה[132]. ויבואר
על פי מה שכתב בתיקונים[133] על
פסוק[134] ממכון
שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[135]
"משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.
וזהו ממכון
[שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל
[יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[136] -
על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו
ובאת שמה.
קדושת לוי, פרשת
ראה, ד"ה לשכנו.
למטות אבותיכם
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][137] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת
מטות, ד"ה לא יחל דברו.
נה. וְאִם לֹא
תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם
לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ
נו. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר
דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם
פרק לד
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר
ה' אל משה לאמר
ב. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי
אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם
בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ
צו את בני ישראל
מלת צו -
הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר
עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו
עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על
פסוק[138] כי
בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה
מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך
הוא.
ובזה היה הטעות
של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן,
ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו
רבותינו ז"ל[139]
"אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
קדושת לוי, פרשת
לך לך, ד"ה המול.
בנחלה
נחלה – דהיינו,
להשפיע מלמעלה.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
ג. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי
אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה
ד. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים
וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר
אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה
ה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ
תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה
ו. וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה
יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם
ז. וְזֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל
תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר
ח. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת
הַגְּבֻל צְדָדָה
ט. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר
עֵינָן זֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן
י. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן
שְׁפָמָה
יא. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן
וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה
יב. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם
הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב
יג. וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת
הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה
המטות
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][140] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת
מטות, ד"ה לא יחל דברו.
יד. כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם
וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ
נַחֲלָתָם
מטה בני הראובני
[א]
הכלל: יש מים,
אש, רוח, עפר. מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך... ראובן - מורה
על מים.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
ומטה
בני הגדי
[א]
הנה
גד מורה על חסד, כמאמר חכמינו ז"ל:[141]
"גימ"ל דל"ת - גמול דלים".
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה גד גדוד.
[ב]
קדושת לוי, פרשת
וירא, ד"ה תוספת הה"א.
[ג]
גדוד יגודנו - הוא מכרית
הקליפות.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר.
טו. שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם
מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה
קדמה מזרחה
צפון ודרום ומזרח
- הוא יראה ואהבה והתפארת..., והוא מדת אברהם יצחק ויעקב. שאברהם עבד באהבה[144],
ויצחק – ביראה[145], ויעקב –
בהתפארות[146].
קדושת לוי, פרשת
לך לך, ד"ה או יבואר על פסוק..
טז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר
ה' אל משה לאמר
יעוין לעיל פירוש פסוק א.
יז. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת
הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
אלה
שמות האנשים
יעוין להלן פירוש פסוק יט.
יח. וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ
לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ
ונשיא אחד נשיא אחד
הנשיאים - לשון נשיאות, שירימו
וינשאו את העם לעבודת השם יתברך.
קדושת לוי, פרשת
נשא, ד"ה הנשיאים.
יט. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב
בֶּן יְפֻנֶּה
ואלה
שמות האנשים
[א]
ידוע בפסוק[147] ויקרא
האדם שמות - שקיום פרטי המציאות הם אותיות שמו של כל דבר ודבר. כי האותיות
נמשכו מבחינת דיבור העליון, כמו שנאמר[148] בדבר
ה' שמים נעשו.
קדושת לוי, דרוש לפסח,
ד"ה אז ישיר.
[ב]
השמות הם השורש
לנשמות.
קדושת לוי, פרשת
תולדות, בראשית כה, כב
[ג]
אם אדם רואה [את
חבירו] פנים אל פנים, אז לא שייך לקרוא אותו בשמו. אכן כשאינו אותו פנים אל פנים,
רק מכיר אותו למרחוק, אזי שייך לקרוא אותו בשמו...וזה מכונה בלשון שֵׁם –
כי השם הוא המדריגה התחתונה באדם
דברות
קודש – קדושת לוי [כת"י]. היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ג, עמ' י.
שמות האנשים למטה יהודה
[א]
נראה שהאמהות
קראו השבטים על שם המאורעות שלהם[149].
דהיינו, ראובן - כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני [אישי] שמעון - כי שמע ה' [כי
שנואה אנכי], לוי - הפעם [ילוה אישי אלי], וכן השבטים נקראים מטות.
ולבאר זה, כי
הוא לבטל דעת הרשעים האומרים: "הקדוש ברוך הוא רם על רמים, ואינו משגיח במעשה
התחתונים". אבל האמת: אף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים[150],
הוא משגיח על מעשה התחתונים, להתנהג הכל כחפצו ורצונו[151].
וזהו שקראו
האמהות השבטים, כנזכר לעיל – להורות: שהקדוש ברוך הוא הוא המשגיח על כל הנעשה
בעולם התחתון, ואין דבר הנעשה בעולם התחתון בלי רצונו יתברך.
ולזה נקראו
השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"] – להורות: שאף על פי
שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה למטה, והכל נעשה
כרצונו. וזהו מטות, לשון הטיה מלמעלה למטה.
ולכך נקראו
השבטים "שנים עשר גבולי אלכסון"[152]. כי
זה שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו ומשגיח במעשה עליונים - זה נקרא "קו
הישר". וזה שהקדוש ברוך הוא כביכול מצמצם את עצמו להשגיח למטה להתנהג הכל
כרצונו - זה נקרא "קו אלכסון", מלמעלה למטה.
וכן מה שישראל
עושים רצון השם יתברך במעשה הנעשה למטה - זה הוא גם כן "קו אלכסון",
מלמטה למעלה, והכל נעשה על ידי ישראל. ולכך נקראים השבטים "שנים עשר גבולי
אלכסון"[153]. קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ב]
כי הנה שמות
השבטים הקדושים, כאשר תראה השם של כל אחד על מה נקרא בשם זה: ראובן - כי ראה
ה', כי אתה יאהבני אישי,[154] שמעון
- כי שמע ה' [כי שנואה אנכי ויתן לי גם את
זה],[155] לוי
- הפעם ילוה אישי אלי.[156]
הנה באמת חס
ושלום אי אפשר לומר שהשבטים יהיו נקראים על שום תאוה גשמיות, כגון ראובן – [כי
עתה יאהבני אישי], וכן שאר השבטים, כגון יששכר [- נתן אלהים שכרי
אשר נתתי שפחתי לאישי],[157] ואשר
[- באשרי כי אשרוני בנות].[158] הנה
באמת שמות השבטים מורים על העלאות כל התאוה לה' לבדו...
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה ואלה שמות.
יהודה
הכלל: יש מים,
אש, רוח, עפר... עפר - מורה על כנסת ישראל המקבל השפע...וזה היה ארבעה שבטים
ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת, ראובן, שמעון, לוי, יהודה... יהודה
- מורה על כנסת ישראל. לכך כל הניסים על ידי זרע יהודה, שהוא נגד כנסת ישראל.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
כ. וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד
ולמטה בני שמעון
הכלל: יש מים,
אש, רוח, עפר... וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת, ראובן,
שמעון, לוי, יהודה... אש - מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך
הוא. שמעון - על אש.
קדושת לוי,
דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
כא. לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן
למטה בנימין
עולם חסד יבנה[159]. ובאמת שזאת
הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו עליו השלום והתחיל לנהוג את עצמו במדת
החסד לפי זה לא היה עיקר השלימות, רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון, שאז היה הכל
בשלימות. ולזה אמר הפסוק[160] ואביו
קרא לו בנימין – פירוש: בן ימין. רוצה לומר: מפאת החסדים שעל ידי זה נברא
העולם. ולזה, היה בית המקדש בחלקו. שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם.
קדושת לוי,
ליקוטים, ד"ה ואביו קרא לו.
כב. וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי
ולמטה בני דן
בני דן – רצה לומר:
הצדיקים, שהמה דנים את עצמם תמיד שלא יצאו ידי חובתם תמיד נגד הבורא יתברך שמו.
אור הנר עמ' 22.
כג. לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא
חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד
למטה
בני מנשה
ביוסף דהוא שני
שבטים, אפרים ומנשה. דמנשה - רומז על הצרות ישראל, על דרך כי נשני אלהים,[161]
ואפרים - רומז על הטובות, על דרך כי הפרני אלהים[162].
קדושת לוי, פרשת
תצוה, ד"ה או יבואר ועשית.
כד. וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן
שִׁפְטָן
ולמטה
בני אפרים
ביוסף דהוא שני
שבטים, אפרים ומנשה. דמנשה - רומז על הצרות ישראל, על דרך כי נשני אלהים,[163]
ואפרים - רומז על הטובות, על דרך כי הפרני אלהים[164].
קדושת לוי, פרשת
תצוה, ד"ה או יבואר ועשית.
כה. וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן
פַּרְנָךְ
כו. וּלְמַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשׂכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן
עַזָּן
ולמטה בני יששכר
יששכר - מורה על
המחשבה.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר.
כז. וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי
ולמטה בני אשר
[א]
שמנה
לחמו
– דהיינו, הלחם של תורה.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.
[ב]
מאשר - הוא עולם
התענוג. מזה שיש לנו תענוג מעבודת השם יתברך, מזה עצמו יש לנו שמחה ותענוג, שזכינו
להתענג מעבודתו יתברך.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.
כח. וּלְמַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן
עַמִּיהוּד
ולמטה בני נפתלי
נפתלי
אילה שלוחה[167] – פירוש: שיש
לו רגלים חזקים, שעל ידי זה הוא קל ללכת. דהיינו, מרמז שיש לו אמונה חזקה בה',
שנקרא רגלים. ועל ידי זה, הנותן אמרי שפר - מחמת האמונה, משורר
ומהלל באמרי שפר. וזהו דרמז תרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק זה דמשבט נפתלי הם
משוררים יפים[168]. עיין שם.
דלפי הנזכר לעיל הרמז: שעל ידי ששבטו יש להם אמונה חזקה בה', משוררים יפים תמיד
לה'.[169]
קדושת לוי, פרשת
ויחי, ד"ה נפתלי.
כט. אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
אלה
אשר צוה ה' לנחל
אלה - שהוא מרומז
על החיצונים, כמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק[170] על
אלה אני בוכיה [עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי
גבר אויב], אנחנו צריכין לתקן אותם...
קדושת לוי, פרשת
ויקהל.
פרק לה
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל
משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
על ירדן
פירוש מלת על
– ...רצה לומר: סמוך.
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה בכו תבכה.
ב. צַו אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת
וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם
צו את בני ישראל
מלת צו -
הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר
עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו
עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על
פסוק[171] כי
בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה
מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך
הוא.
ובזה היה הטעות
של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן,
ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו
רבותינו ז"ל[172]
"אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
קדושת לוי, פרשת
לך לך, ד"ה המול.
ג. וְהָיוּ הֶעָרִים
לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל
חַיָּתָם
ד. וּמִגְרְשֵׁי
הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה
סָבִיב
ה. וּמַדֹּתֶם מִחוּץ
לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם
בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם
בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים
ו. וְאֵת הֶעָרִים
אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס
שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר
ז. כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן
ח. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט
תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם
ט. וַיְדַבֵּר ה' אֶל
משֶׁה לֵּאמֹר
י. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה
כְּנָעַן
דבר אל בני ישראל
...בא הציווי
מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל - רצה לומר: שהם זרע ישראל, בני אברהם
יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה, וידבקו לי
לשמי. על כן דבר אתה עמהם.
קדושת לוי, פרשת
תרומה, ד"ה דבר אל בני ישראל.
יא. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם
עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ
בִּשְׁגָגָה
והקריתם לכם ערים ערי מקלט
בשם הבעל שם
טוב: שלשה ערי מקלט - הוא הרמז: מחשבה, דיבור, מעשה. שצריך האדם לברוח מפני גואל
הדם - הוא הס"מ, שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא. וצריך להתחזק עצמו
במחשבות קדושות ודיבורים קדושים ומעשים טובים. כי אף על פי שאינם כל כך ברורים
וזכים, מכל מקום טוב יותר משב ואל תעשה. כי מכל מקום רעותא דמריה עביד.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה בשם הבעל שם טוב.
יב. וְהָיוּ לָכֶם
הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה
לַמִּשְׁפָּט
למקלט מגואל
שצריך האדם
לברוח מפני גואל הדם - הוא הס"מ, שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא.
הדברים במלואם
יעויינו בפירוש הפסוק הקודם.
יג. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם
יד. אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים
תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה
טו. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט
לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה
טז. וְאִם בִּכְלִי
בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יז. וְאִם בְּאֶבֶן יָד
אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יח. אוֹ בִּכְלִי עֵץ
יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יט. גֹּאֵל הַדָּם הוּא
יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִתֶנּוּ
כ. וְאִם בְּשִׂנְאָה
יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת
כא. אוֹ בְאֵיבָה
הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם
יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ
כב. וְאִם בְּפֶתַע
בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה
כג. אוֹ בְכָל אֶבֶן
אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב
לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ
כד. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה
בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה
כה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה
אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ
אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח
אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
כו. וְאִם יָצֹא יֵצֵא
הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה
כז. וּמָצָא אֹתוֹ
גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ
אֵין לוֹ דָּם
כח. כִּי בְעִיר
מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל
יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ
כט. וְהָיוּ אֵלֶּה
לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
ל. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ
לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת
לא. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר
לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת
לב. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר
לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן
לג. וְלֹא תַחֲנִיפוּ
אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ
לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ
לד. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי
ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
פרק לו
א. וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי
גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ
לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
ראשי
האבות למשפחת
[=בישמעאל]
בחינת השפע, שבא בגבול וקצבה. אכן בישראל נאמר[173] למשפחותם
לבית אבותם - שיונקים משפע שבא מרצון העליון, ואבותם - ...שהוא מלשון
רצון.
קדושת לוי, פרשת
חיי שרה, ד"ה ואברהם זקן.
בן
מנשה ממשפחות בני יוסף
ביוסף דהוא שני
שבטים, אפרים ומנשה. דמנשה - רומז על הצרות ישראל, על דרך כי נשני
אלהים,[174]
ואפרים - רומז על הטובות, על דרך כי הפרני אלהים[175].
קדושת לוי, פרשת
תצוה, ד"ה או יבואר ועשית.
הנשיאים
הנשיאים - לשון נשיאות,
שירימו וינשאו את העם לעבודת השם יתברך.
קדושת לוי, פרשת
נשא, ד"ה הנשיאים.
ב. וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ
בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת
צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו
את אדוני
[א]
אֲדֹנִי סתם הוא השכינה.
קדושת לוי,
לקוטים, ד"ה מי לך.
[ב]
הנה יש שלשה
מיני עליות שאדם מעלה את חבירו: לפעמים, אחד רוצה כך, וחבירו כך מבין לו בשכלו,
שראוי להיות כך. והוא מבינו, ועושה כך – וזה נקרא שהוא אדון על דבר זה,
ולכן הוא עושה כך. ולפעמים מכריחו לעשות כך, הגם שאינו מבין כלל, רק שהוא מבין.
ומכריח לחבירו כפי הבנתו... ולפעמים מנהיגם ומבינם השכל החדש..
כתבי
קודש, יב, ע"א [ורשא (תרמ"ד): ט, ע"א. לובלין (תרפ"ח): י,
ע"ד], בתוך ד"ה ילכו מחיל.
בנחלה
נחלה – דהיינו,
להשפיע מלמעלה.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
בגורל
[א]
הנה אם אין רק
דבר אחד, אינו שייך גורל. רק אם יש שני דברים דומים זה לזה, מי שבורר לו
דבר אחד שייך גורל. שגורל - אינו רק הבורר אחד משני דברים הדומים זה
לזה.
קדושת לוי, קדושת
פורים, קדושה ראשונה.
[ב]
חלש נקרא על שם
דהוא חלש בדעתו, אולי ינצח חבירו, ומחמת זה מתירא ללחום. אם כן, הוא שקלא וטריא
בדעתו: אולי ינצח הוא, או חבירו, והיה בשקליה וטריא. ושקליה וטריא - הוא גורל,
דגורל גם כן שקליה וטריה: או שיהיה כך או כך. לכן נקרא חלש - מלשון גורל,
לשון משנה[176] "היה
מטילין חלשין".
קדושת לוי, דרושים
לחנוכה, ד"ה בנוסח תפלת חנוכה.
צלפחד
אחינו לבנותיו
כי העיקר העבודה: בדחילו ורחימו, זהו אהבה
ויראה. וכשעובד ה' מאהבה, אזי הוא בבחינת תענוג. אבל כשעובד ביראה, אזי אינו כל
כך, רק בבחינת בושה.
קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה וצלפחד.
ג. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת
הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ
נחלת המטה
[א]
טעם למה נקראו
השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... ידוע שלשון מטות
- הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו
הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת
ויצא, ד"ה טעם למה.
[ב]
לזה נקראו השבטים
מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"][179] –
להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה
למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת
שמות, ד"ה או יבואר ואלה.
[ג]
השנים עשר
שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות
שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת
פקודי, ד"ה ועתה נבאר קודם.
[ד]
זהו מטות
- שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת
מטות, ד"ה לא יחל דברו.
ד. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה
נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה
אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן
ה. וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר
כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים
על
פי ה'
[א]
קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב
משה.
[ב]
על פי ה'[181] – והרמז...
מתורה שבעל פה.
קדושת לוי, פרשת
שלח, ד"ה וישלח אותם משה. ויעוין עוד שם, פרשת במדבר, ד"ה כאשר צוה.
ו. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר
לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם
תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים
זה
הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד
חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר
שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות
צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה (תענית ל, ב)
שהותרו שבטים לבא זה בזה - דרחמנא אמר וכל
בת יורשת נחלה וגו' (במדבר לו, =) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר
כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל. ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב. זה
הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - זה מיעוט הוא. כלומר, לא יהיה דבר
זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד (רש"י שם).
הנה מבואר בגמרא על ט"ו באב, שבו
הותרו השבטים לבוא זה בזה... עיין שם.
הכלל: השם יתברך נקרא י', שאין לו
דמות, כנאמר[182] ונער
יכתבם. וכאשר מצייר ציורין, הוא ה'. וכאשר ישראל הם באחדות עם השם
יתברך, דהיינו, שני אותיות י'ה', להמשיך ה' אל י'. וזהו
"חמשה עשר" – י'ה', ה' נמשך לי'.
והנה כל שבט ושבט מישראל יש לו בחינה
מיוחדת, ולמטה נקרא גוון לכל שבט ושבט, כאשר נרשם הגוון מכל שבט באבנים על חושן.
כידוע מגוון כל אבן, מדריגת כל שבט.
והנה כאשר כל השבטים הם באַיִן, אז
כל הגוונים כלולים זה בזה. וזה כשיש השגה לישראל על ידי הידיעה שיש אב אחד לנו.
וזה שהותרו השבטים לבא זה בזה [בחמשה עשר באב], לרמז על הנזכר לעיל.
קדושת לוי, שבת נחמו, ד"ה לא היו
ימים.
ז. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל
מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ח. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו
ט. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ
בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
י. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת
צְלָפְחָד
כן
עשו
לשון ויעשו
כן[183] –
משמע: דמיד עשו כן.
קדושת לוי, פרשת מקץ,
ד"ה ויאמר אליהם.
יא. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה
וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים
יב. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ
לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן
יג. אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'
בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
על ירדן
פירוש מלת על
– ...רצה לומר: סמוך.
קדושת לוי, מגילת
איכה, ד"ה בכו תבכה.
[1] ביצה פ"א מ"ג
[2] שמות יא, ד
[6] במדבר י,
לה-לו
[9] רות ג, ג: חי ה' שכבי עד הבוקר, וברש"י
שם: "חי ה' - ...ויש מרבותינו אמרו: ליצרו נשבע. שהיה יצרו מקטרגו: 'אתה
פנוי והיא פנויה, בֹּא עליה!' ונשבע שלא יבא עליה אלא על ידי נישואין".
[10] איוב כב, כח
[14] על פי דברי הימים א כט, טו: כי גֵרים אנחנו
לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ועל פי תהלים קמד, ד:
אדם להבל דמה ימיו כצל עובר.
[16] נדרים ט, א: "טוב אשר לא תדור [משתדור ולא
תשלם] (קהלת ה, ד) - טוב מזה ומזה, שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר. רבי
יהודה אומר: טוב מזה ומזה, נודר ומשלם".
[19] דברים כה, ז
[24] דברים לב, נ
[26] במדבר כה, יא
[27] על פי שבת קנא, ב (בענין האדם החי): "כל זמן שאדם
חי, אימתו מוטלת על הבריות", ובקדושין עא, א (בענין היודע שם בן ארבעים ושתים
אותיות): "...אימתו מוטלת על הבריות".
[28] כתובות סו, ב: "אשריכם ישראל בזמן שעושין
רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם".
[29] ישעיה יא, ד: ...והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו
ימית רשע.
[31] איוב כ, כז: יְגַלּוּ שמים עונו וארץ מתקוממה
לו, ובתרגום שם: "יפרסמון אנגלי מרומא סורחניה [=יפרסמו מלאכי מרום
עוונו]"
[32] על פי בכורות ו, ב (נדה ט,א): "דם נעכר, ונעשה
חלב", וברש"י שם: "דם נדות נעכר מחמת הלידה, ונעשה חלב".
[34] ביצה פ"א מ"ג
[35] ישעיה כד, יט: רועָה התרועעה הארץ, פור התפוררה
ארץ, מוט התמוטטה ארץ. וברש"י שם: "רועה התרועעה - לשון שבר,
כמו (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל".
[38] על פי זכריה יג, ב: והיה ביום ההוא נאום ה'
צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה
אעביר מן הארץ.
[42] יעוין סוכה נב, א: "יצר הרע... בתחלה קראו הלך,
ולבסוף קראו אורח, ולבסוף קראו איש שנאמר (שמואל ב יב, ד) ויבא
הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח, וכתיב ויקח את כבשת
האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו".
[43] דברים כא, י
[44] דברים כג, יד
[46] יעוין קדושת לוי, פרשת תזריע, ד"ה או יבואר
אשה: מלת זאת - נקרא על בחינת נוקבא, כידוע. עיקר העבדות יהיה רק על סיבת
התענוג המגיע להבורא ברוך הוא, ואז נקרא כביכול הבורא ברוך הוא בחינת מקבל.
[47] תהלים קיג, ט
[48] ברא"ר פ"א, א ועוד
[49] בראשית לו, יב
[51] סוכה מה, ב
[52] רמב"ן שם שם: "וטעם ויעש משה ואלעזר
הכהן ולא הזכיר הנשיאים", והשיב בשני אופנים שונים: א. "כי בידוע
שעשו מצות משה שהוא השליט עליהם...". ב. "ואולי הטעם בכאן: כי שם צוה
שיהיו שם אבות העדה, בעבור שהוא דבר שבממון, ולא יחשדו את אלעזר שיקח יותר מן
המצווה לו, והמצוה רשות בהם. והם אמרו: 'חלילה לנו, כי מלאך ה' הוא', ואין צורך
להיותנו שם".
[54] משלי ג, ו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
ובברכות סג, א: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - בכל דרכיך
דעהו והוא יישר ארחותיך".
[55] יעוין תולדות יעקב יוסף, פרשת וארא, אות ב:
"...שיתן הדעת בכל דרכך דעהו - שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי [=הבעש"ט]
דברים פרטיים בזה, איך יתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו, ולחבר האהל
להיות אחד". וכן, שם, פרשת תרומה. ושם פרשת אמור, אות ו: וזהו בכל דרכך דעהו
שהיא "פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה" - שבכל דבר ודבר שעושה אפילו
גשמי יראה לייחד ד' אותיות הוי"ה. כי כל אכילה ושתיה ומלאכת האדם מן ל"ט
מלאכות ושאר משא ומתן, הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו".
[56] על פי ויקרא טז, י: והשעיר אשר עלה עליו הגורל
לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו..."
[57] דברים יב, כח
[58] יעוין צדקת הצדיק אות נט: "תורה נקרא לשון
מורה דרך, שהוא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים,
שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא "עוסק בתורה", רק כמו שאמרו חז"ל
(מדרש איכה פתיחתא א') המאור שבה מחזיר למוטב". וכן ברסיסי לילה אות מג: "זהו
העיקר של התורה - שהיא מורה דרך, דזהו שם תורה. והיינו, שיקבלו ממנה. וזהו
העיקר אצל ישראל לקבל אור התורה, ואין מסתפקים בתורה עצמה".
[61] על פי ישעיה יב, ה: זמרו ה' כי גאות עשה מודעת
זאת בכל הארץ, ומנחות פו, ב: "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
[62] על פי תנא דבי אליהו פכ"ה: "שכל אחד ואחד
מישראל חייב לומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב"
[63] בראשית לב, כא. וברש"י שם: אכפרה פניו - ...ונראה
בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן,
ולשון ארמי הוא. והרבה בגמרא: "וכפר ידיה", "בעי לכפורי ידיה בההוא
גברא". וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב - על שם
שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".
[64] עזרא א, י
[66] בראשית מט,
יט
[67] שבת סז, ב
[68] בראשית מט, יט
[75] במדבר יד, לה
[80] יעוין רש"י מלכים א א, כא: "חַטָּאִים
– חסרים, ומנועין מן הגדולה, כמו (שופטים כ, טז) אל השערה ולא יחטיא."
[81] תהלים קד, לה
[84] על פי שמות ה, ט: תכבד העבודה על האנשים ואל
ישעו בדברי שקר.
[90] משנה זבחים
פי"ד, ח
[94] זוהר חלק ג,
סז, א
[95] תענית כג, א
[100] שמות טז, ט
[101] ביצה פ"א מ"ג
[102] בראשית מב,
כ
[103] רש"י שמות ו, כו
[107] בראשית ב, י
[108] כן שאלו רבים מהמפרשים, וכלשון "אור
החיים": "למה שינה, בתחלה הקדים לומר למוצאיהם ואחר כך אמר למסעיהם,
ואחר כך הקדים תיבת למסעיהם לתיבת למוצאיהם".
[109] על פי ישעיה יב, ה: ...מודעת זאת בכל הארץ.
[111] על פי תהלים קיח, כג: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת
בעינינו.
[114] על פי שמות י, כה-כו: ויאמר משה גם אתה תתן
בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו... כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו.
[117] שם שם, כח
[119] שמות יב, יב
[121] ברכות סא, ב
[122] דברים א, ב
[124] במדבר יד, לה
[131] שבת קמח, ב
[132] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים:
"...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב,
וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה -
אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש
הדברים.
[136] דברים יב, ה
[137] ביצה פ"א מ"ג
[139] שם נו, ב
[140] ביצה פ"א מ"ג
[143] בראשית מט, יט
[147] בראשית ב, כ
[149] ברא"רפל"ז, ז: "רבי יוסי אומר:
הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם, היו מוציאין שמן לשם המאורע. אבל אנו
שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. רבן שמעון בן גמליאל אומר:
הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע. אבל אנו שאין
אנו משתמשין ברוח הקודש, אנו מוציאין לשם אבותינו". ובשמו"ר פ"א,
לג: "ויקרא את שמו גרשום (שמות ב, כב) - דרך הצדיקים לשום שם לבניהם
לענין המאורע".
[150] מתוך "מי יתנה תוקף תהלתך" בתוך חזרת
הש"ץ בתפלת שחרית יום כפור: אלהי האלהים ואדוני האדונים, מלך על כל מלכים,
מושל על כל מושלים, איום על כל אימים, נורא על כל נוראים, רם על כל רמים, גאה על
כל גאים, גאה על כל גאים, נשא על כל נשאים, גבוה על כל גבוהים, ומביט אל עניים
ונכאים. וב"כתר מלכות" לר' שלמה אבן גבירול: אתה הוא מלך בשמים
ובארץ... אתה הוא מלך רם על כל רמים...", ועוד.
[151] יעוין קדושת לוי, שבת שקלים: "שלא תאמר חס
ושלום, משברא השם יתברך את עולמו שוב אינו משגיח עליה - חלילה לומר כן. רק האדם
צריך להאמין באמונה שלימה שהבורא משגיח תמיד בלי שום הפסק על כל העולמות, ומחיה
אותם, ומחדש אותם".
[152] ספר יצירה פ"ה, מי"ב. זוהר ג, קלד, ב.
[153] יעוין קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה:
"וידוע שלשון מטות - הוא לשון הטיה. בשביל זה, נקראים השבטים בשם מטות
- שבעת הולדתם אמותינו הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל. והם
הנקראים "שנים עשר גבולי אלכסון", והם השנים עשר שבטים".
[154] בראשית כט, לב
[155] שם שם לג
[156] שם שם לד
[159] תהלים פט, ג
[162] שם שם
[164] שם שם
[165] שם מט, כ
[166] שם שם, כב
[168] תרגום יונתן: "...וכד הוה פתח פומיה בכנשתא
דישראל למשבחא, מבחר מכל לשניא". ובתרגום ירושלמי שם: "וכשהוא פתח פומיה
בכנישתא דיעקב, לישניה חלי כדובשא".
[169] פניני החסידות, בראשית, עמ' תלו: "נפתלי
אילה שלוחה – מי שאמונתו בה' מעמידתו על רגליו כאילה זו הקלה ברגליה, זוכה
לשבח אותו יתברך – הנותן אמרי שפר".
[170] איכה א, טז
[172] שם נו, ב
[175] שם שם
[176] שבת קמח, ב
[179] ביצה פ"א מ"ג
[180] במדבר לג, ב
[181] במדבר יג, ג
[183] בראשית מב, כ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה