פרשת מטות
פרק ל
ב.
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר
אֲשֶׁר צִוָּה ה'
אל
ראשי המטות
[א]
א. צריך לדעת: מה
נשתנה מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי
המטות.
ורבותינו ז"ל
בספרי[1] אמרו: לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים,[2] חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים - תלמוד לומר אל ראשי, שהם הקודמים.
וכל זה דרך דרש[4]
ואסמכתות.
ב. עוד צריך לדעת: למה
הוצרך לומר המטות
לבני, שלא היה לו לומר אלא אל ראשי מטות בני ישראל.
והיה נראה לומר,
שנתכוון לדבר בסדר זה: שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד. לזה,
אמר אל
ראשי המטות לבני ישראל,
וכאילו אמר: לזה ולזה. והגם שלא אמר ולבני - הרבה מקראות מדברים בסדר זה, כדרך אומרו[5]: ראובן
שמעון, וכאילו אמר ושמעון.
אלא שראיתי ברייתא[6] וזה לשונה: "תניא, יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא
לנשיאים בלבד - נאמר כאן זה
הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ[7] זה
הדבר. מה להלן [...], אף זו
נאמרה לכלן". אם כן, אין משמעות אומרו לבני ישראל -
ולבני ישראל, שהרי הוצרכו בברייתא להוכיח מגזירה שוה, וכבר אמרו רבותינו ז"ל[8] וזה לשונם: "לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך,
[שהרי נותר אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה]".
ג. עוד צריך לדעת:
כוונת אומרו לאמר, כי למי יאמרו בני ישראל. ואם הכוונה היא שראשי המטות
יאמרו לבני ישראל - הוה ליה למימר לאמר
לבני ישראל.
ד. עוד: אומרו זה הדבר, מה בא למעט בתיבת זה?
אכן יתבאר הכתוב
בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו[9] וזה לשונם: "היתר נדרים פורחים באויר". עד
כאן. ויש להעיר: למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה, מה שלא עשה כן בכל התורה, שכל דבר
ודבר כתוב יושר[10], וזו פורחת באויר.
אכן, הטעם הוא: כי לא
רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר, שבזה יזלזלו בנדרים
ובשבועות. ולזה, נתחכם ה' והעלים הדבר, ומסר ההיתר לגדולי ישראל, שהם ידעו ויבחינו
חילוקי המשפטים שבהיתר. אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת, לקיים כל נדר וכל
שבועה, כאומרו[11] לא
יחל ככל היוצא מפיו.
וזה הוא שיעור הכתוב:
וידבר
משה אל ראשי המטות - שהם גדולי
ישראל, המצוה בשלימות.
אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר - פירוש: כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור
הנאמר לראשי המטות אלא זה
הדבר, ולא הפורח באויר
שנאמר בעל פה לראשי המטות.
ובזה נתיישבו כל
הדקדוקים.
[ב]
או ירצה, על זה הדרך:
אל
ראשי המטות - באה המצוה,
ולבני ישראל לאמר - פירוש: כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי
המטות. והם יגידו למו את שישנו בבל
יחל ואת שישנו בהתרה, כפי
ההלכות שבאו במשפט זה.
ואם תאמר: לכל הדרכים,
הרי הוזכרו גם בני
ישראל במצוה זו, ולמה
הוצרכו רבותינו ז"ל ללמוד הדבר כנזכר?
יש לומר: שלא הוצרכו
לדון בגזירה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל
לא הוצרכו לגזירה שוה. וזה הוא מה שדקדקו לומר: "יכול שלא אמר משה פרשה זו
אלא לראשי המטות", ולא אמרו "יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות",
שאז תהיה הכוונה שלא נאמרה כל עיקר.
עוד יש לומר: שזולת
גזירה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל, הייתי יכול לפרש אומרו לבני ישראל, כאלו אמר: של בני ישראל, ויהיה הדבר שקול. ואחר שבאה
גזירה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל, אנו מיישבים הכתוב בדרך האמור.
ואין להקשות לפי מה
שפירשנו זה
הדבר שבא למעט שלא יאמר
לכל שהנדרים ניתרים בפה, והרי צריכה זה
הדבר לגזירה שוה? כי
הגזירה שוה גמר לה מתיבת הדבר, ופירושינו הוא מתיבת זה
לבד, הגם שהיה אומר זה אשר
צוה ה'.
[ג]
ובדרך רמז יתבאר אומרו
לבני ישראל לאמר זה
הדבר, על פי מה שאמרו
רבותינו ז"ל[12], וזה לשונם: "לעולם יהיה אדם זהיר בנדרים. אלף
עיירות היו לו לינאי, [וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אף
על פי שהיו מקיימים אותם]." הרי
שהגם שהיו מקיימין שבועתן, נענשו.
ואמר הכתוב כאן כי יש
נדרים ושבועות שצוה ה' אותם. והוא אומרו לבני ישראל לאמר - אין לאמר אלא גילוי עריות.[13] פירוש: לחשש העריות, זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר.
ודקדק לומר איש - לרמוז לתגבורת ניגוד התאוה, כאומרם ז"ל[14] בפסוק חי
ה' שכבי[15] שנשבע ליצרו, וכן אמרו[16] בפסוק נשבעתי
ואקיימה לשמור[17] כי מצוה לישבע ליצרו.
ג.
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ
לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה
איש כי
ידר נדר לה'
א. צריך לדעת: למה כפל
לומר ידור
נדר [לה'] או השבע שבועה, ולא
הספיק לומר כי
ידור לה' או ישבע?
ב. עוד: למה כפל לומר לא יחל... ככל היוצא מפיו?
אכן לפי שיש שני מיני
נדרים ושבועות: א. בעניינים הנוגעים לנפש. ויתחלק לשני עניינים: אחד, לעשות מעשה
הטוב, כגון: ללמוד וללמד, להקדיש, לגמול חסד. ואחד, להרחיק התיעוב, להגדיר עצמו,
לבל ידור בשכונת אשה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה. ב. בעניינים הנוגעים
לגוף, במעשה שאין בו לא איסור ולא מצוה. וגם זה יתחלק לשני דברים: לאכול ולשתות,
לדור בדירה זו, וכדומה. או שלא לאכול דבר פלוני, ושלא ללבוש מלבוש זה, וכדומה.
ויצו ה' משפטיו כדת מה
לעשות, ואמר כי
ידור נדר. סתם נדר יגיד על
המעשה שנדר ללכת למקום פלוני, או לעשות איזה דבר. ולפי שיש נדר שהוא לה', ודינו
משונה מנדרי חול, כאשר יבאר הכתוב, לזה פרטו ואמר נדר לה'.
נמצאת אומר שהזכיר הכתוב שני מיני נדרים: נדרי חול, ונדרי קודש.
[א]
ואומרו או השבע שבועה - כנגד העדר המעשה, כמו שגמר אומר לאסור איסר על נפשו. ויש גם כן בזה שני נדרים: נדרי חול כגון לאסור דברים
שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין, כגון בועז שנשבע ליצרו.
ונתחכם ה' במה שאמר
תיבת לה' בין נדר לשבועה, להסמיך לה' נדר
ושבועה – לומר: שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה'. ולא כללו בכלל נדרי חול,
לפי שדינו משונה.
והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא – פירוש: כנגד נדרים שהם דברי חול, ושבועות שהם מניעת
דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה, אמר לא יחל – פירוש: הוא לא יחל, אבל אחרים מתירים לו, וכמו
שפירשו רבותינו ז"ל[18]. וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים, ושבועות
שיש בהם צורכי מצוה, אמר ככל
היוצא מפיו יעשה - בזה אין בהם
תנאי שאחרים יכולין להתירו, אלא הם דברים שאין להם התרה.
[ב]
עוד נראה לפרש טעם
אומרו לה', על פי מה שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות נדרים[19] וזה לשונו: "קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד
שנשבע או שנדר בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר" [...], עד כאן.
והוא מה שנתכוין הכתוב
במאמר נדר
לה'. כי לפי שקדם ואמר איש, בא לתת גדר שיקרא איש
לדבר זה. ואמר נדר
לה' - פירוש: כשידע לשם
מי נדר. וכן בשבועה, כאומרו או
השבע שבועה - שהדין כמו כן
בשבועה.
ד.
וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ
ה.
וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ
וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל
נַפְשָׁהּ יָקוּם
ושמע
אביה את נדרה וקמו כל נדריה
א. צריך לדעת: למה
התחיל לדבר לשון יחיד כאומרו נִדְרָהּ, וגמר אומר לשון רבים כאומרו נדריה?
ב. גם: מה מרבה בתיבות
כל נדריה וכל איסר, שלא היה לו לומר אלא וקמו נדריה ואסריה.
ג. עוד: למה שינה,
בנדרים אמר וקמו
נדריה, ובאסרים יקום?
ד. גם: לא היה צריך
לומר יקום, והיה סומך על מאמר וקמו
שאמר בתחלה.
ויתבאר הכתוב על פי מה
שאמרו במסכת נדרים[20] וזה לשון המשנה: "אמרה: 'קונם תאנים וענבים' [...]
קיים לתאנים - כולו קיים, הפר לתאנים - אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אמרה: 'קונם
ענבים שאיני טועמת ותאנים שאיני טועמת' - הרי אלו שני נדרים". עד כאן.
ואמרו בש"ס[21] וזה לשונם: "מני מתניתין? רבי ישמעאל היא. דתניא:
אישה יקימנו ואישה יפרנו, אמרה 'קונם תאנים וענבים' [...], קיים לתאנים - כולו
קיים, הפר לתאנים - אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר:
הרי הוא אומר אישה
יקימנו. מה יקימנו – ממנו, אף יפירנו – ממנו.
ורבי ישמעאל, מי כתיב יפר
ממנו?! ורבי עקיבא, מקיש
הפרה להקמה, [...]. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים
אומרים: מקיש הקמה להפרה, מה הפרה - מה שהפר הפר, אף הקמה - מה שקיים קיים",
עד כאן. זו היא גירסת הספרים שלפנינו.
אבל התוספות
ורמב"ן והר"ן גורסים: "אבל חכמים אומרים: מה הפרה - מה שהפר לא
הופר, אף" [...]. ולפי גירסא זו חכמים ורבי ישמעאל הם בסברא אחת בענין ההפרה
שלא הופר, וגירסה זו היא עיקר, כמו שהוכיחו מהתוספתא.
נמצינו אומרים שלש
סברות:
א. היא סברת רבי
ישמעאל שהביא רבי במשנה: שאם הקים חלק מהנדר - הקים הכל, ואם הפר חלק מהנדר - אינו
מופר אפילו חלק שהפר.
ב. סברת רבי עקיבא:
שכל שהקים מקצת או הפר מקצת - כאלו הקים או הפר הכל.
ג. סברת חכמים שסוברים:
שבין בהפרה בין בהקמה - אין הקמתו והפרתו כלום, אלא אם הקים או הפר הכל.
ולכל אחד משלש הסברות
יתיישב הכתוב על נכון.
לסברת רבי ישמעאל שסתם
רבי במשנה כמותו יתיישב על זה הדרך: אומרו ושמע אביה את נדרה, לשון יחיד – לומר: שבנודרת נדר אחד הכתוב מדבר, וכגון שאמרה 'קונם תאנים
וענבים', שזה יקרא נדר אחד. לאפוקי אם אמרה 'קונם תאנים שאיני טועמת, קונם ענבים' [...],
שזה יקרא שני נדרים.
ואומרו והחריש... וקמו כל נדריה - פירוש: אפילו לא החריש אלא מפרט אחד. פירוש:
שמתאנים וענבים שנדרה בהם לא החריש, אלא לתאנים. וקמו כל נדריה – פירוש: אפילו לענבים. ובזה העירך כי אומרו והחריש - אין
הכוונה מהכל, שהרי הוצרך להודיעך בקיום.
ואמר וקמו כל - הא למדת שעד עתה במאמר והחריש לא
היינו עסוקים לכל נדריה.
ואומרו וכל איסר יקום - נתכוון בשינוי זה להזכירו בלשון יחיד, לגלות שמאמר כל נדריה לא שהם נדרים רבים, אלא נדר אחד הוא, אלא שכללה בו
דברים רבים תאנים וענבים, ובערך הנידרים הוא שאמר לשון רבים, והוא אומרו וכל איסר... יקום, והגם שהמאמר בא באיסר, כבר הודיעך הכתוב (שאין הנדר)
[שהנדר] והשבועה שוים.
ואומרו יקום - ולא סמך על מאמר וקמו
שקדם, שאם כן הייתי מפרש כוונת הכתוב שבא לומר שאם נדרה ונשבעה על שני דברים יחד,
והחריש לנדר - קיים גם לשבועה. לזה, אמר יקום – לומר:
שצריך הקמה לכל אחד מהם.
ואומרו ואם הניא... כל נדריה - פירוש: צריך שיפר כל נדריה. פירוש: אם לא הפר אלא
לתאנים - אינו מופר עד שיפר גם לענבים.
ואומרו לא יקום לשון יחיד - להעירך שבנדר אחד הכתוב מדבר. לבל תטעה
ממאמר נדריה שאין הכתוב מדבר אלא בנודרת נדרים רבים כדין האמור
בסיפא של המשנה שכתבנו למעלה.
ולסברת רבי עקיבא
שבהפרת חלק הופר הכל, ובהקמת חלק כמו כן הוקם הכל, יתבאר על זה הדרך:
ושמע
אביה את נדרה והחריש – פירוש: אם שמע אפילו חלק מנדרה, הגם שלא שמע כל
נדרה והחריש לאותו חלק. בזה, וקמו
כל נדריה - אפילו חלק שלא שמע.
ואומרו ואם הניא אביה אותה - פירוש: אפילו לא הניא הכל אלא חלק אחד כל שאנו
קורין בו הניא
אותה. ולזה, לא הסמיך מאמר כל נדריה למאמר ואם
הניא על זה הדרך ואם הניא
אביה כל נדריה ביום שמעו, ואז לא היה צריך לומר תיבת אותה. וכפי
זה, מאמר כל
נדריה נמשך למטה למאמר לא יקום. ואמר לא
יקום לשון יחיד - נתכוון
בזה לומר חידוש הדין: שאפילו מה שלא הפר, הופר.
ולדרך זה יתיישב על
נכון מאמר וה'
יסלח לה – פירוש: שאם לא הניא
אביה אלא לענבים, והיא אינה יודעת המשפט שגם לתאנים הועיל הביטול ואכלה תאנים,
מודיע הכתוב שה' יסלח לה, כי צריכה סליחה, כיון שלדעתה לא הניא על התאנים, ונתן
טעם הסליחה כי הניא אביה אותה- פירוש: כי הביטול שעשה אביה הועיל גם לזה, והוצרך
לומר כן להעירך שהדבר שעליו באה הסליחה הוא על העדר ידיעה זו שממנה יצאה השגגה,
והבן.
ולסברת חכמים שאמרו
שלא תועיל הפרה למקצת ולא הקמה למקצת עד שיפר לכל או יקום לכל, יתבאר על זה הדרך:
ושמע
אביה את נדרה, אמר לשון יחיד – להעירך:
שהכתוב מדבר בעשתה נדר אחד, ולא בעשתה שני נדרים, כמו שפירשתי לסברת רבי ישמעאל.
ואומרו והחריש... וקמו כל נדריה - מאמר כל
נדריה נמשך לפניו ולפני
פניו. וזה פירושו: והחריש
לה אביה - אימתי יועיל החרישה
להקים, אם יהיו כל
נדריה. אבל חלק ממנה - לא
תועיל לו הקמה.
ואומרו ואם הניא... כל נדריה - מאמר כל
נדריה נמשך למעלה, על זה
הדרך: ואם
הניא - אם בהפרתו הניא הכל,
אז לא יקום פרט מהם. ולהודיעך בא, שאם הניא פרט אחד - אין אנו קורים בו לא יקום. והגם שנאמר שמאמר כל נדריה
נמשך למטה למאמר לא
יקום, יתבאר על זה הדרך: כל נדריה... לא יקום – פירוש: בזמן שיש כל נדריה
בכלל, אז ישנו לפרט. הא למדת שאין ביטול לפרט לבדו. וכל זה דוקא שעשתה נדר אחד,
כמו שרשם במאמר ושמע
אביה את נדרה. אבל אם עשתה אותם
בגדר שני נדרים, אין נתלה זה בזה.
ו.
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר
אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ
ז.
וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר
אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ
ח.
וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ
וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ
ט.
וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר
עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ
י.
וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ
יא.
וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה
יב.
וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ
וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם
יג.
וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ
לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ
ואם
הפר יפר
[א-ב]
טעם שכפל לומר הפר יפר, גם ריבוי כל מוצא.
יתבאר על פי מה שאמרו
בנדרים פרק י"א[22] וזה לשונם: "אמר רב יהודה [...] נדרה משתי ככרות
- באחת מתענה, ובאחת אין מתענה. מתוך שהוא מפר למתענה, מפר גם לשאינה מתענה".
עד כאן.
והוא מה שנתכוון הכתוב
בכפל ואם
הפר יפר – פירוש: אם הפר בחלק
שיש לו הפרה, יפר לרבות גם חלק שאין לו בו דין הפרה.
ואמר כל מוצא שפתיה – פירוש: טעם שהוא מפר גם חלק שאין בו דין הפרה, לפי
שהוא כלול עם דבר שיש בו הפרה. וכשהוא מפר, מפר כלם יחד.
ולסברת רב אסי שחלק שם
בנדרים וזה לשונו: "רב אסי אמר רבי יוחנן: מפר למתענה, ואינו מפר לשאינו
מתענה", עד כאן. יתבאר על זה הדרך:
אם הפר – פירוש: דבר שיש בו דין הפרה.
יפר – פירוש: תועיל הפרתו, אבל לא חלק שאין בו דין הפרה.
ואומרו כל נדריה – פירוש: אפילו הם כלולים יחד שני דברים, אחד מתענה
בו, ואחד אין מתענה בו.
[ג-ד]
עוד יתבאר על פי מה
שאמרו שם במשנה[23] וזה לשונם: "יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע
שזה נדר – רבי מאיר אומר: לא יפר, וחכמים אומרים: יפר". עד כאן.
והוא מה שנתכוון הכתוב
במאמר הפר
יפר – פירוש: אפילו אין
לו שגגה אלא בהפרה, תועיל לו להפר אחר זמן כשידע שיש מפירין, [זו] כדברי חכמים.
ולרבי מאיר יתבאר הכפל
לומר שיש מציאות, שהגם שלא הפר בזמנו, יפר שלא בזמנו, וכגון שלא ידע שיש מפירין.
ואומרו לנדריה - לסברת רבי מאיר יתיישב על זה הדרך: אימתי אמרתי לך
שיכול להפר אחר כך כשלא היתה לו השגגה בנדרים. והוא אומרו לנדריה – פירוש: כשיכיר נדריה.
ולסברת חכמים יתבאר
אומרו לנדריה - הכרת היותה נדריה. הא למדת שבה שגג, ואף על פי כן
ריבה בו הפרה, לומר שיכול להפר לכשידע שהם נדרים.
יד.
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ
וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ
טו. וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ
מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר
עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ
טז.
וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ
ואם
הפר יפר
פירוש: אפילו בנדרים
שיש בהם הפרה, אם יפר, ונשא [את עוונה].
יז.
אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב
לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ
פרק לא
א.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר
ה' [אל משה] לאמר. נקם
[א]
קשה: אם הדיבור בא
לאמר לישראל, כנשמע מתיבת לאמר, היה לו לומר נקמו נקמתכם מאת...
ובמדרש תנחומא[24] אמרו, וזה לשונם: "אין וידבר אלא לשון עז [שנאמר וידבר העם באלהים...]. התחיל משה לפייס הקדוש ברוך הוא על מיתתו, ולא
נתפייס. אמר לו משה: 'לי ראוי מיתה?! שראיתי (נפלאות) [דרכיך ומעשיך ואורחותיך,
שנאמר לא
אמות כי אחיה ואספר מעשי יה...
וכיון שנתפייס משה, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה". עד כאן.
הנה בעל המדרש הרגיש
במה שדקדקנו, ולדבריו יתיישב הכתוב על נכון:
וידבר - לשון קושי. זה ירמוז לשני מיני קושי: אחד, למשה על
מיתתו. ואחד, בעיני ה' על שקנס על ידידו המיתה. ותיבת לאמר
נתכוון לרמוז אל הפיוס שפייס ה' למשה להתפייס למות, מטעם נקום, כאמור במדרש.
או ירצה בתיבת לאמר - להודיע ריצוי שריצה משה לה' כדי שלא ימות. וענהו ה'
נקום – פירוש: בשביל שינקום מאויבי ישראל.
[ב]
ולפי פשט הכתוב יתבאר
על זה הדרך:
ואומרו לאמר – כפשטה, לאמר לישראל, ככל לאמר האמורה בתורה. וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות,
לפי שאמר נקום - תבא לו הסברה שהוא לבד יעשה הנקמה, כפשט המאמר.
ואין זה דבר זר, כי גבור חיל היה, וה' בעזרו. צא ולמד מיהונתן בן שאול[26], ומכל שכן משה גבור הגבורים.[27] לזה אמר אליו לאמר לישראל.
ואומרו נקום - פירוש: לפי
שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין, דכתיב: אחר
תאסף, אמר אליו כי במה
שיאמר הדברים הוא להם, בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם, כי הוא מוסר נפשו ממש על
הדבר. שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות, אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך. אין
לך קיום מצות בכל
נפשך[28] כזו. ובסמוך יתבאר באופן אחר.
ב.
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ
נקום
נקמת
א. משמעות הכתוב יגיד
שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם. והגם שפירשתי
שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח
פינחס במקומו.
ב. עוד: למה תלה אסיפת
משה בנקמת מדין?
אכן כונת מאמר נקום סובלת שני דרכים:
א. הוא השתדלות סדר
המעשה - פירוש: התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון, בין בשיעור הצריך, בין בסדר
שבו ישיג לאבד קמיו, והערכת הלוחמים וכדומה.
ב. המלחמה עצמה שהיא
פעולת הנקמה.
והבין משה פירוש צודק
כי כונת נקום שאמר ה', היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה.
ופירוש זה הצדקתו הוא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש הלחם במדין
שהוא לשון מוכרע.
גם לפי שהשכיל במה
שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה, הם
עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה, מהם במחשבה, והגם שנגף ה' כמה וכמה
סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם, לצד שמץ העון,
וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו, עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול
לפנים בבגדי זהב[29] גם צוה שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם[30] שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג, ומכל שכן בעת
המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם, וצא ולמד שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי
המלחמה[31], וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך
לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה, כשאמר ה' למשה נקום, אמר ודאי כונת ה' הוא התחכמות
בסדר הענין, להרים המיחוש האמור, וזו היא עיקר הדבר, שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן
עשה בחכמתו עבד ה', כאשר אבאר בסמוך.
ואומרו אחר תאסף אל עמך - נראה כי נתכוין לומר לו, שקודם לכן אינו שלם התיקון
ליאסף אל עמיו - פירוש: שיהיה לו מונע בדין, וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא
עמיו כידוע, עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט וסביביו נשערה מאוד[32] והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי, ולא עשה
דבר כאמרם ז"ל[33] שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס.
ולזה, כשהגיע זמן פטירתו, אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע, יקום
ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון יאסף אל עמיו באין שטן ואין [פגע רע],[34] וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק.[35]
מאת
המדינים. אומרו מאת, ולא הספיק לומר מהמדינים - אולי
שרמז לזולתם הנמצא אתם, והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו, דכתיב[36]: ואת
בלעם.
ואולי כי לזה מיהר ה'
הדבר, קודם שיחזור בלעם לארצו. כי לא היה במדין, אלא לקחת שכרו, כאומרם ז"ל.[37] ועמד לחזור, וה' פרש רשת לרגלו וצָדוֹ לחרב נוקמת.
ג.
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא
וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן
וידבר לאמר החלצו
צריך לדעת:
א. אומרו לאמר - למי יאמרו?
ב. אומרו החלצו - למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע[38] בחר
לנו אנשים, כמו כן כאן היה לו
לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם. גם: שאין דרך זה נכון, כי מי מפיס לדעת מי
זה הוא שיזרז עצמו לצאת, וכל אחד יאמר "לא עלי המצוה לעשות".
ד. למה שינה מדברי ה'.
כי ה' אמר אליו נקום
נקמת בני ישראל, והוא אמר נקמת ה', והיה צריך לדייק מאמר ה'.
ה. אומרו אלף למטה - למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים? ועל מי
סמך לשלוח אנשים מועטים שנים עשר אלף לעם רב, וצא ולמד ריבויים מטפם הנשארים שהיו
שנים ושלשים אלף.[40]
אכן לפי מה שהקדמנו, כי
יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק. ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה נקום - להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר
צוה ה'. לזה, נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת. כי מי יודע האנשים אשר לא
חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו, ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה - פירוש: הם
מעצמן. כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים,[41] יִמָּסֵר לחשבון האלף למטה. והוא מה שרמז בתיבת לאמר, מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין להבחין בעצמו
כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר.
ואולי כי רמז גם כן
בתיבת לאמר ענין העריות, כאומרם ז"ל[42]: "לאמר - זו גילוי עריות". שאמר להם שצריכין שיהיו
החלוצים נקיים מהחטא. וכמו שגמר אומר אנשים
לצבא, ואמרו רבותינו
ז"ל[43]: "כל אנשים
צדיקים". והגם שפירשנו במקומות אחרים[44] שאין זה אלא כשתהיה תיבת אנשים
יתירה, במה שלפנינו יגיד עליו ריעו[45] מה שדייקנו בענין. ולזה אין להם לחוש למכשול, כיון
שהיוצאים לצבא צדיקים. ועוד להם שיקראו "חסידים", כיון שבא לידם עון זה
וניצולו ממנו, כאומרם ז"ל[46] שלזה יקרא "חסיד". באמצעות כן תהיה הנקמה
באין מיחוש. ולזה, לא רצה (שירצו) [שיצאו] כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מיחוש
מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר.
ואומרו ויהיו על מדין - יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה היא יסוד
העליה, ובחינת הקליפה היא סוד הירידה, וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה
ויסודה להשפילו. ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל, שהחוטא יכוף
כאגמון ראשו[47] ועומד בגדר השפלות. והוא אומרו ויהיו על מדין - פירוש: שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין,
אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה.
ואומרו לתת נקמת ה' - גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כוונת
הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסובב מהחטא
שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותה להנקם
מאויב, והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא
שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה, לקיים
הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום.
[ב]
עוד יתבאר הכתוב על זה
הדרך:
שאין צורך שילחמו הם,
אלא יהיו שם עליהם פירוש: בשבילם. והטעם: לתת נקמת ה' – פירוש:
נקמה שיתנקם ה' במדין באמצעותם, על דרך אומרו[48]: ה'
ילחם לכם.
ואמר הכתוב: וימסרו מאלפי ישראל - פירוש: כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו, מסר
עצמו לדבר, עד שבאו לכלל האלף. והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה'
כדי שלא לבייש הנשארים, שלא יהיו ניכרים.
ד.
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא
ה.
וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף
חֲלוּצֵי צָבָא
ו.
וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן
אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ
וישלח אותם... אותם ואת פנחס
וכפל לומר אותם פעם שנית - לרמוז ששקול פנחס כנגד כולן.
וטעם שבחר בפנחס, ולא
יהושע וכדומה:
[א]. גם זה מהתחכמות
הנקמה, כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים, וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל
האומה הטמאה.
[ב]. גם אפשר שחש משה
לקטרוג האנשים: למה לא מיחו בזונים, הגם שהם נקיים. לזה, נתחכם ושלח המקנא קנאת ה'
במסירת נפשו. ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פנחס – לומר: ישלים זה מה שחסר לזה.
[ג]. ואולי כי דבר זה
היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחס. והן האדון חשב לטובה
שלא יכלים משה, לומר לו בפירוש שלח
את פנחס - שזה יגיד שנפסל חס
ושלום הוא מהמעשה. לזה, נתחכם ותלה הדבר ביד משה, ואמר לו נקום. ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית
מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה'.
ז.
וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר
ח.
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר
וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר
הָרְגוּ בֶּחָרֶב
ואת
מלכי... חמשת - טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד זה
עם זה וראו זה את זה במפלתן.
ואומרו מלכי מדין פעם שנית - אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר שהרגום
בידיעה שהם מלכי מדין, ולא בהיסח הדעת.
הרגו
בחרב - הוצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים,
יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו[50] כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין.
ואמר להם: 'ומה כשהייתם' כו'. עד כאן הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת חמשת מלכי
מדין. והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם. שלא היה
מובן כן אם לא היה אומר הרגו.
ואומר בחרב – לומר: שבטלו כשפיו בערך ישראל, והרגוהו בגשמי.
ט.
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל
בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ
י.
וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ
יא.
וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה
יב.
וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב
אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
יג.
וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
יד.
וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת
הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה
טו.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה
טז.
הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל
דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'
הן
הנה בדבר בלעם
א. צריך לדעת: כוונת
אומרו הן הנה.
ב. עוד: למה האריך
לומר בדבר
בלעם... על דבר פעור?
ויתבאר הדבר בהעיר:
למה שגגו פינחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה? אכן, פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום
מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם, ואנוסים המה.
והן האדון משה רבינו
עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם, ובא בטענה הנשמעת, ואמר: בשלמא אם לא היו
עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם - יש לדון אותם לזכות. אלא שהם
עשו מעצמן מעשה אחר, מה שלא ציוו אותם גדוליהם, שהוא מעשה פעור. שאמרו רבותינו
ז"ל[51] שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם 'השתחוה לזה,
ותהיה נשמעת לו'. נמצא, שמכשול עבודה זרה היה מהם.
והוא אומרו הן הנה – פירוש: מדנפשם היו סיבה לבני ישראל.
בדבר
בלעם [למסר מעל בה'] - פירוש: באמצעות
סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות.
ותמצא שלא אמרו
ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, כאומרם 'אלהיהן של אלו שונא זימה' [...]. והם
היו סיבה למסור
מעל בה' על דבר פעור - שלא היו רוצים
להשמע להם, אלא אם ישתחוו לפעור.
ותהי
המגפה בעדת ה' – פירוש: בסיבת עבודה
זרה, ולא בסיבת הזנות. ומי גרם עבודה זרה, הן הנה.
ואומר ועתה – פירוש: יתוודו על השגגה ויהרגו כל.
יז.
וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב
זָכָר הֲרֹגוּ
ועתה
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
הרגו
הוצרך לומר פעם שנית הרוגו - אמר רבי ישמעאל: להפסיק [...][52]. שאם לא כן, יהיה מאמר וכל אשה שקול, אם נמשך למעלה או למטה.
וקשה: שהיה לו להקדים
תיבת החיו
לכם בפסוק וכל הטף, על זה הדרך: החיו לכם כל הטף, ובזה אין צורך לכפול מאמר הרוגו.
ואולי שחש לומר כן,
שאז תהיה הכוונה שהוא מצווה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה', אלא רשות הוא אומר,
שאין מצוה להמיתם. ולזה, הקדים מאמר וכל
הטף – לומר: שלא בא אלא
להודיע מה יהיה דינם, לא לצוות בהם.
ועוד נשאר לנו ליישב
מה שקשה עוד: למה אמר הרגו בתחילת הכתוב, ולא הספיק בהרוגו שאמר לבסוף?
[א]. ואולי שנתכוון
להסמיך מאמר הרגו למאמר ועתה – לומר: שהתשובה הרמוזה בועתה היא
במעשה הריגה. וכל עוד שלא הרגו, לא קיימו תשובת החטא.
[ב]. או אפשר: שנתכוון
להסמיך הרגו לטף והרוגו לאשה [...] – לומר: שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל
אלו בפני עצמן.
[ג]. או נתכוין להסמיך
זכרון ההריגה לתיבת ועתה – לומר: שיהרגום תיכף ומיד.
יח.
וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם
החיו
לכם - פירוש: יגיירו אותם.
שבזה יקראו חיים, כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם.
יט.
וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ
בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם
וּשְׁבִיכֶם
כ.
וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ
תִּתְחַטָּאוּ
כא.
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת
חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה
כב.
אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל
וְאֶת הָעֹפָרֶת
כג.
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם
כד.
וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ
אֶל הַמַּחֲנֶה
כה.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
כו.
שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר
הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה
כז.
וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא
וּבֵין כָּל הָעֵדָה
כח.
וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד
נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן
הַצֹּאן
אחד
נפש מחמת המאות
יעוין להלן בפירוש
פסוק לב.
כט.
מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת ה'
ממחציתם
תקחו
יעוין להלן בפירוש
פסוק לב.
ל.
וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם
מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם
לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'
לא.
וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה
לב.
וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ
מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים
ויהי
המלקוח... ותהי המחצה... ויהי המכס... ותהי מחצת...
א. צריך לדעת: למה
האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה
למכס?
ב. גם: בענין מחצת
העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים, אלא חשבון העולה במחצית המלקוח. וגם עליו דן
אנכי שלא היה צריך לאומרו.
והרמב"ן עליו
השלום כתב טעם הדבר: שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו. עד כאן.
ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך
הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.
והנכון בעיני הוא:
שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא, הוא לגלות שהמכס היה מלגיו. לא שהיה
מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכס, אלא מונה תצ"ט ונותן אחד. ולזה, העלה
כל פרטי חשבון המכס, וממנו תדע שהיו נותנים אחד לתצ"ט.
והודעת חשבון מחצת
העדה בא הכתוב להסיר טעות אחר. והוא, שיאמר האומר: לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה
אחד מחמש מאות מלבר, ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס, לומר שאם כן לא היה עולה מכס
של (ל"ז) [של"ז] אלף וחמש מאות צאן למספר האמור, יש לומר שהיו נותנים
אותו המכס ממחצית העדה שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא, הגם שיהיה ניתן מלבר.
אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם, להסיר מיחוש זה. ולזה, לא פרט
הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית, לצורך מה שכתבתי שהמכס ניתן מלגיו, וכל אחד
שילם חלקו ממחציתו. והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו – לומר:
שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם. וגם אמר אחד
[נפש] מחמש [ה]מאות - הא למדת שצריך
שיהיה המכס מלגיו.
לג.
וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף
לד.
וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף
לה.
וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ
שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אָלֶף
לו.
וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת
אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
ותהי
המחצה
יעוין לעיל בפירוש
פסוק לב.
לז.
וַיְהִי הַמֶּכֶס לַה' מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים
ויהי
המכס
יעוין לעיל בפירוש
פסוק לב.
לח.
וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַה' שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים
לט.
וַחֲמֹרִים שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַה' אֶחָד וְשִׁשִּׁים
מ.
וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַה' שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים נָפֶשׁ
מא.
וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת ה' לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶת מֹשֶׁה
מב.
וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה משֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים
מג.
וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף
שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
ותהי
מחצת
יעוין לעיל בפירוש
פסוק לב.
מד.
וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף
מה.
וַחֲמֹרִים שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת
מו.
וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף
מז.
וַיִּקַּח משֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים
מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת
מִשְׁכַּן ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה
מח.
וַיִּקְרְבוּ אֶל משֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים
וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת
מט.
וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ
ויאמרו
אל משה... ונקרב
פירוש מאמר ויאמרו... ולא נפקד - הוא להסיר מהם חשש מכשול עון, כמובן ממין הקרבן אשר
הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר ונקרב - הוא טעם הקרבן, שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם
ז"ל בשבת[53] ופירשתיהו
בחיבורי[54].
נ.
וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד
טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'
ונקרב
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.
נא.
וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה
כל כלי
מעשה
הודיע בזה ריבוי השלל
של מדין, [שכלי מעשה] לבד היה ששה עשר אלף ושבע מאות וחמשים.
ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו - אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה ביזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן.
גם: אין זה מקום הודעה זו.
אלא בא להודיע: כי לא
כל כלי זהב של מדין היו אלו, אלא מה שהביאו הממונים של הצבא, מלבד מה שבזזו אנשי
הצבא כל אחד לעצמו. והכוונה בזה, שמצאו להם עושר גדול.
נב.
וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה' שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף
שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי
הַמֵּאוֹת
נג.
אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ
נד.
וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים
וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
לִפְנֵי ה'
אל אהל מועד
זכרון... לפני ה'
צריך לדעת: למה כתב
בסדר זה, שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה'?
שהיה לו לומר אל
אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל.
ויתבאר הכתוב על פי מה
שאמרו במסכת כלה[55] וזה לשונם: "אמר רב אחאי בר יאשיה: כל המפנה
עצמו מן העבירה [ולא עשאה], אפילו הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על
גבי המזבח" [...]. עד כאן.
ומה שלפנינו כל כלי
מעשה שהרימו הפקודים, היו מהאנשים שפינו עצמן מהעבירה, והכלים באו מגוף הדבר,
שאמרו ז"ל שכך היה מנהגם באותה מלחמה, כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם
בטיט ורפש, והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם.
והוא מה שנתכוון במה
שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני
ישראל - כי בני ישראל אלו
ראוים להיות לפני ה', כמאמר רב אחאי בר יאשיה (הנ"ל) והיה הדבר לזכרון.
פרק לב
א.
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת
אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה
ומקנה
רב - טעם הודעה זו: להצדיק
הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג. כי אמת הוא. וטעם שהיה להם יותר מכל
השבטים, להיות שהיו גבורי כח, בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים.
ב.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר
הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר
ויאמרו
אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה
צריך לדעת: למה לא
הספיק להם לדבר למשה לבדו? ואם אין צורך בדבר, למה הוצרך הכתוב להזכירם?
ואולי שהכוונה היא
לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' לעשות בנחלות הארץ, דכתיב בפרשת "אלה מסעי"[56]: אלה
שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון, ונשיא אחד נשיא אחד, שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן.
וטעם שהצריך ה' שלשתם -
לפי שכל אחד יש לו כח אחד: המלך - תמצא שכתב רמב"ם בפרק ד' מהלכות מלכים[57] וזה לשונו: "כל הארץ שכובש, הוא שלו, ונותן
לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה". עד כאן. הרי שהמלך בידו הכל. אלעזר
והנשיאים - כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה, צריכין כל בעלי
החלוקה להזדמן לחלוק, והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון, באיזה מקום יטול פלוני חלקו.
הא למדת שכל השלשה
צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ, כל אחד יש לו כח אחד. ומה גם שיש בזה לצדד
שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ, וישיבת ישראל בעריהם, אבל לא בתחילת
הירושה, שאין למלך משפט זה. ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר
והנשיאים.
ואומרו לאמר - אולי ירצה: שיאמרו לישראל כולן דבר שיסכימו עליו.
או ירצה: אמירה רכה,
לשון ריצוי.
ג.
עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ
וּבְעֹן
עטרות... הארץ [אשר הכה ה' לפני עדת ישראל]
צריך לדעת:
א. למה הוצרכו לפרט כל
העיירות, ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה', ששם כלולים כל הארצות ההם. או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בשני
כללים, דכתיב את ארץ
יעזר ואת ארץ גלעד.
ב. אומרו הארץ אשר - וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן, שהוצרכו
לסמן אלו? ואם לומר שה' הכה אותם, מי לא ידע בזה?!
אכן הכוונה היא על זה
הדרך: כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות
בענין:
א. כיון שהארץ הלזו
היא של כללות ישראל, מה כוחם לשאול דבר של אחרים?
ב. איך יעלה על דעתם
שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה, ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות
להם, וכל אחד מישראל יאמר: "כדבריכם אדבר גם אני, ולא אכניס עצמי בסכנת העמים".
וכל זה, למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל.
ג. לבד מה שיש להתרעם
עליהם, שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה'.
אשר על כן נתחכמו בני
גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לשלשה דברים הנזכרים המריעים שאלתם, במה
שאמרו עטרות...
הארץ אשר הכה ה'.
כנגד טענה א' שהארץ
היא של כללות ישראל - יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע, לומר הלא לנו
היא, אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם, ואין זה אלא נכסי שמים, ומנכסי גבוה אנו באים
לשאול.
גם טענה ב' שאחיהם
יכנסו בסכנת מלחמות [...וכל אחד מישראל יאמר: "כדבריכם אדבר גם אני"],
סתרוה במאמר זה אשר
הכה ה' – פירוש: בשלמא אם
ירושת הארץ היתה בדרך טבע, היתה טענה זו טענה. אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי
הארץ לפניהם, מה מקום לחשש סכנת מלחמות. וזה לך האות, הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים[58] ואת
יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני (מלכי
האמורי) [המלכים האלה], כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה. מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה
להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ.
גם טענת מאיסת ארץ
הקדושה, נתנו תשובה במאמר אשר
הכה ה' – פירוש: על דרך מה
שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות,[59] וזה לשונו: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא ארץ
שכבשה מלך ישראל, או נביא מדעת רוב ישראל. אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו
לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם, אינה נקראת ארץ ישראל". עד כאן.
וכתב עוד שם[60] בדין ארצות שכבש דוד, וזה לשונו: "ומפני מה ירדו
ממעלת ארץ ישראל, מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה משבעה עממין".
עד כאן.
ועיקר דין זה הובא
בספרי[61] שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק[62] כל
המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, ללמד על מקומות שיכבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון עד
הים האחרון [...]. ולמדו שצריך
להקדים ארץ ישראל מדכתיב קודם מאמר כל
מקום, וירשתם גוים גדולים - שלא
תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים, ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ". [...]. עד
כאן. הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה, כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל
דבר.
והוא מאמר בני גד ובני
ראובן הארץ
אשר הכה ה' לפני עדת ישראל – פירוש:
ארץ זו קדושת הארץ יש לה, לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכיבוש רבים דינה כארץ
ישראל לכל דבריה.
ולטענת מה שדייקו
בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל. ואם כן, ארץ סיחון
ועוג קודם כבישת הארץ היתה. לזה, שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' – פירוש:
משונה כיבוש זה, לפי שהיה במאמר ה'. כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש, כאמור בפרשת דברים.[63] וגם על ארץ עוג אמר ה' שם כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו
ואת ארצו ועשית לו, מעתה ה' הסכים
על הקדימה.
ויש גם כן טעם בדבר:
שלא היו לפניהם שתי כבישות, אחד של הארץ, ואחד של חוץ לארץ, והקדימו של חוץ לארץ,
כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם, לומר למה הנחתם מלכבוש
ארץ ישראל קודם. ואדרבה, כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ, כדי שיעברו
דרך שם לכובשה. וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו, ולא אבה. מעתה אין
תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל.
ובזה יש טעם נכון למה
הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' – לומר:
שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה, אמרו כי כל פרטי המדינות כולם לא כבשום דרך טבע,
אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ. דקדקו להזכיר כל
השמות – לומר: שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ. ומדינה אחרת, זולת אלו, אינה בכלל.
והיוצא מזה: כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו, אין להם דין ארץ ישראל, לפי שאינה כיבוש
רבים.
ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה - נתכוונו להסיר טענה אחרת. והיא, אחר שנסכים לכל
הטענות שאמרו, עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ, כי
הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל. לזה אמרו: אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם
לה, לפי שהיא ארץ מקנה, ולהם יש מקנה רב.
ד.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא
וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה
הארץ
אשר הכה ה' לפני עדת ישראל
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
ארץ
מקנה היא ולעבדיך מקנה
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
ה.
וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ
לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן
ויאמרו יתן את הארץ
הוצרך לומר תיבת ויאמרו, הגם שהם עודם מדברים, ולא היה הפסק לדבריהם – להעירך:
כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותה תתקבל השאלה כדרך שפירשתי למעלה, ומכאן הוא
מתחיל מאמר השאלה.
ואומרו יותן, ולא אמרו תתן - לפי
מה שפירשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך, וכהן, וישראל. לזה, אמרו יותן – פירוש: תהיה הנתינה באופן המועיל. או אם ירצה לתת
משה לבדו כמשפט המלך, שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלוקת
הארץ.
אל תעבירנו
את הירדן
[א]
הכוונה בזה: על דרך
אומרו ז"ל[64] בפסוק[65] והעברתם
את נחלתו לבתו, שהבת מעברת
הנחלה ממקומה. כמו כן נתכוונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם, הנה הוא
מעביר נחלתם ממקומה.
[ב]
עוד נתכוונו: להרים
מכשול החשד בהם שבוחרים בארץ זו לצד המנוחה, לבל יכנסו לארץ אויביהם. ואמרו שטעם
דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן אלא כאן, לצד ההכנה שיש להם.
ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ, כי אין להם בזה אלא העברה.
[ג]
עוד נתכוונו במאמר אל תעבירנו, לומר: כי יש בזה דבר נאות לישראל שיקילו מעליהם
עולם, ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ.
[ד]
עוד אפשר: שנתכוונו
לשלול העברתם עם ישראל, כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף. וסמכו על הטעם שנתנו בתחילת
דבריהם שאמרו אשר
הכה ה', ואין צורך לעבור כל
חלוץ.
ו.
וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה
וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה
ויאמר
משה האחיכם יבאו [למלחמה ואתם תשבו פה]. ולמה
תניאון
הן האדון משה רבינו
השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר, כמו שפירשנו. וטען כנגד מה שאמרו
שמנכסי גבוה הם שואלים כי העדה לא עשו דבר, גם מה שנתכוונו לטעון כנגד העתיד שאין
טורח בדבר, כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם האחיכם יבואו למלחמה – פירוש: אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים
צריכים להזדמן במלחמה. והוא מה שדייק יבואו
למלחמה, ולא אמר האחיכם ילחמו – לומר: שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על
טענת מלחמה שעברה, וגם טענת מלחמה הבאה בארץ, שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם
יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל.
וגמר אומר ואתם תשבו פה - נתחכם לומר שהגם שהבטחת ה' היא מושגת, שאמירת הגבוה
כמסירת הדיוט, ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה בערך ישיבתכם פה, ותראו
כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה. ואם כן, למה תרצו ליטול דבר שהיא יגיעה של ישראל,
כיון שאין אתם יגיעים עמהם בביאתכם למלחמת הארץ.
גם נתכוון במאמר תשבו פה, בטענה הנשמעת כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה'
כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל, שזכות כולן עמד להנחילם הארץ הלזו, וכשהם נוטלים
חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים, לפי שהם יושבים פה. ובזה סתר טענתם שנתכוונו
במאמר אשר
הכה ה', שזה יגיד על מלחמת
הארץ שאין טורח לישראל כמו שפירשתי למעלה, כי לא כן הוא, שאין הדבר דומה.
ז.
וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן
לָהֶם ה'
ולמה
תניאון
[א]
פירוש: מלבד הטענות
עוד קובל אני עליכם למה
תניאון את לב – פירוש: לו יהיה
שאין כוונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם
הוא ליראת עם הארץ. והגם שאתם שוללים הדברים שאדרבה אתם חושבים הארץ כאלו כבושה
לפני ישראל, אפשר שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הניכר שהוא ליראת יושבי הארץ. והן הנה
דברי המרגלים שאמרו[66] שחזק
הוא ממנו, והוא אומרו כה עשו אבותיכם.
[ב]
עוד נתכוון לומר להם
שהיה להם לחוש לחשד זה, אחר שכבר קדם מעשה האבות, והיה מה שהיה, שפחדו עם בני
ישראל מעלות אל הארץ. ולזה, יש מקום לחשוב הדבר עצמו כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים
לשבת חוץ לארץ.
אשר
נתן להם ה'
נתכוון גם בזה כנגד מה
שנתכוונו במאמר אשר
הכה ה' – לומר: שדין הארץ יש
לה, אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה, מארץ אשר הם רוצים, כי
הארץ נתן
להם ה', מה שאין כן ארץ סיחון
ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם. וכדתניא[67] וזה לשונה: "לתת לך - פרט
לעבר הירדן, שנטלת מעצמך". והגם שסברא זו היא סברת רבי שמעון, אבל תנא קמא
דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא, כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר,
אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם, אם לאו.
גם מצינו שאמרו
רבותינו ז"ל[68] בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון
השכינה, וכן אמר הכתוב[69] אם
טמאה ארץ אחוזתכם. הא למדת שיש הפרש
בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל. ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים,
והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם, להיותה יותר קדושה. ועיין בפרשת
דברים[70] בפסוק ההוא
יקרא ארץ רפאים.
ח.
כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת
הָאָרֶץ
כה עשו
אבותיכם
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
ט.
וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'
י.
וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר
יא.
אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה
אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא
מִלְאוּ אַחֲרָי
יב.
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ
אַחֲרֵי ה'
יג.
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד
תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'
יד.
וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת
עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל
קמתם
תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים
יעוין להלן בפירוש
פסוק טז.
טו.
כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם
לְכָל הָעָם הַזֶּה
טז.
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים
לְטַפֵּנוּ
ויגשו
[א]
טעם אומרו ויגשו, הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו - אפשר שנהגו
בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. לזה, כשרצו לדבר אמר הכתוב ויגשו.
[ב]
או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם. לזה, היה להם אבירות
לב וחזקו ידים רפות, לגשת אליו ביותר, ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים.
גדרת
צאן
קשה: למה הוצרכו למאמר
זה של גדרות
צאן, שלא היה להם לומר אלא
תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך, שהוא ואנחנו נחלץ חושים... לא נשוב
[אל בתינו] עד התנחל.
ויתבאר על פי מה שכתב
רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה,[71] וזה לשונו: "המוכר בית לחבירו או נותנו במתנה על
מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני, והחזיק זה בבית, קנה כשילך עמו לירושלים באותו
יום, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה [...],
והלך עמו באותו היום, אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזה אסמכתא".
עד כאן.
ובפרק א' מהלכות מכירה[72] כתב, וזה לשונו: "כיצד החזקה, מכר לו בית, מכר
לו שדה, או שנתן [...], כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא, והוא שיועיל מעשיו - הרי
זה קנה". עד כאן לשונו.
ועל פי הדינים נתחכמו
בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם, כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו,
שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה,[73] שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל. ולזה,
הקדימו זכייתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב"ם.
ואמרו גדרות צאן נבנה – פירוש: נחזיק בארץ לזכותנו מעכשיו, ותנאי הוא הדבר
על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו. ואמרו אופן החזקה גדרות צאן - נתכוונו
לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף – פירוש: יבנו בדרך
שיועילו מעשיהם בארצות, כמשפט החזקה.
ואם תאמר: למה הוצרכו
לומר הדברים, והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צורך הודעה? הנה כתב רמב"ם בפרק
א' מהלכות מכירה,[74] וזה לשונו: "במה דברים אמורים, שהחזיק בפני
המוכר או הנותן. אבל שלא בפני המוכר [...] צריך שיאמר לו 'לך חזק וקני'. ואחר כך
אם החזיק – קנה, אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים". עד כאן.
ולזה, נתכוונו כאן
לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו, שזולת זה אין חזקתם חזקה. ולזה, כשהסכים משה
על הדבר אמר להם בנו
לכם ערים - והוא מה שכתב
רמב"ם שאמר לו 'לך חזק וקני'.
ולסברת רמב"ן
וסייעתו שחולקים עם הרמב"ם בדין זה, וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד
הלוקח, או המקבל מתנה, אין בו דין אסמכתא, משום שהמקנה גמר והקנה. כפי זה צריך
ליישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים - כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו
הגדרות ויבנו הערים, ואז יחלצו ללכת עמהם. והוא אומרו גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו, ואחר כך אנחנו
נחלץ חושים.
יז.
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם
אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ
וישב
טפנו
הוצרך לומר זה, גם לא
אמרו כן למעלה כשהזכירו וערים
לטפנו - נתכוונו לומר: שאם
ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו – פירוש: אחר שיעברו שבע שנים של כיבוש, ושבע שנים של
חילוק. ואם לא יהיו בערי המבצר - פירוש: בערים בצורות לשמרם (אלא לשמירה) כמצטרך
לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה, אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ.
ולזה כתב מאמר וישב טפנו בערי המבצר, באמצע שני המאמרים שכולם ענין אחד שהם מאמר ואנחנו נחלץ חושים עד הביאונום
אל מקומם. ומאמר לא נשוב אל בתינו עד התנחל, ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים שהשני גזירה של
הראשון ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון.
גם יתישב למה אמרו שני
גבולים נגדיים: א'. עד אשר
אם הביאונום. וב'. עד התנחל. והגם שבאחד אמרו לענין נחלץ חושים,
והשני לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן, אלא עד הביאם
למקומן, ולא עד
התנחל, ולדברינו עלה על
נכון.
ואמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם – פירוש:
למה שברצונכם, שהוא לבנות ערי מבצר. וכן היה, דכתיב[75] ויבנו
בני גד את דיבון ואת עטרות, שאלו
הם ערי המבצר, שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם. ותמצא, שלא חזרו לבתיהם עד אחר
ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק.
יח.
לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ
לא
נשוב אל בתינו עד התנחל
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
יט.
כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ
אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה
כי לא
ננחל... כי באה
[א]
אומרו כי לא ננחל - הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך עד התנחל בני ישראל, שהוציאו עצמן מהנחלה. לזה אמרו טעם שאנו מיחסים
הנחלה לישראל ולא לנו, מטעם כי
לא ננחל אתם [מעבר לירדן והלאה] כי באה – פירוש: מטעם שבאה נחלתנו.
[ב]
או נתכוונו לומר: שאחר
שקבלו עליהם כל האמור, יוודע עתה שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא, כמו
שבא החשד בדברי משה, אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ, כי ה' נתן להם נחלתם כבר מעבר
הירדן מזרחה.
כ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ
לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה
ויאמר
אליהם משה אם תעשון [את הדבר הזה] אם תחלצו [לפני ה' למלחמה]
א. קשה: למה כפל לומר אם תעשו... אם תחלצו, ולא הספיק באחת מהנה.
ב. ולכשנדייק, לא היה
צריך להשיבם, אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך.
ג. עוד: למה דקדק לומר
הזה?
ד. עוד: מה כוונתו
באומרו בסמוך לפני
ה'?
אכן כוונת מאמר משה
היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל, אינו אלא כדי שיתרצו
ויחליטו להם נתינת הארצות, ולא לתכלית אחר. ודבר זה אין נכון לעשות כן, לענין
הצלחת המלחמה. כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה', להכרית להם כל
נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה'.
וזה לך לשון
רמב"ם בפרק (ו')[76] מהלכות מלכים: "כל הנלחם בכל לבו [...], ותהיה
כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה [...], ויזכה
לחיי עולם הבא".
על כן האנשים ההמה
כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ, יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו
ניזוקים מהם. אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון... אם תחלצו – פירוש: כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים, אמר אם
תעשון את הדבר הזה. ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך. וכנגד מה שכוונתן בהליכה
לקיום התנאי, אמר אם
תחלצו לפני ה' למלחמה. דקדק
לומר לפני
ה' - כמאמר רמב"ם שכתב שתהיה
כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד
הורישו את אויביו – פירוש: אויביו
של הקדוש ברוך הוא.
ואין לפרש אויביו של
ישראל - שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל, לומר שעליו
חוזר מאמר אויביו. אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים, שתהיה כוונתם להנקם
מאויבי ה' לקדש שמו יתברך.
וכפי זה, הרווחנו
גזירת דברי משה שלא נודע מקומה, שכל המאמרים הטיל להם וא"ו בתחילתם, ולדברינו
הגזרה היא לפני ה'.
עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' - להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ לפני בני ישראל, שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי. לזה, אמר אם תחלצו לפני ה'. תחלצו – פירוש: להרבות זכותם לפני ה', שאין דומה זכות מאה
לזכות מאה ואחד.
כא.
וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת
אֹיְבָיו מִפָּנָיו
ועבר
לכם כל חלוץ
ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו - בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם. והוא, שיעברו כולם – פירוש: כל הראוי לחלוץ צבא. אלא שעדיין קשה: שהיה
לו לומר בפסוק ראשון אם
תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים.
אכן כוונת משה בזה היא
הבטחה והודעת דיוק הנשמע, על זה הדרך: שאם תעשו
ותחלצו, מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים. והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ – פירוש: כולם, ולא יפקד מהם איש. ומכלל זה אתה שומע:
שאם לא יעשו האמור, הם מוכנים להשחתה. וכפי זה מאמר ועבר הוא
גזירה לפסוק שקדם, לא תנאי במעשה. שהתנאי כבר אמר אם תעשון הדבר הזה, שפירושו הוא התנאי שהתנו הם, כמו שכתבתי למעלה.
ואומרו לפני ה' – לומר: שבזה, לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה', כאומרו[77] כי
אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, שס"מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים.
עוד נתכוון לומר לפני ה' - פירוש שהוא המוריש אויביו, כמו שגמר אומר עד הורישו – פירוש: ה', לאויביו מפניו.
וכפי זה שיעור הכתוב
הוא על זה הדרך:
אם
תחלצו, ותהיה כוונתכם לפני ה', אז אינכם צריכים למלחמה, אלא העברה לבד לפני ה', והוא
יוריש אויביו. והוא אומרו ועבר
לכם... לפני ה' - היוצא להנקם, עד הורישו [את] אויביו. הא למדת: כי הוא המוריש לפני בני ישראל. ודקדק לומר מפניו - לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה,
ואינו חפץ לראות אויביו לפניו.
כב.
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה'
וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'
ונכבשה
הארץ
א. צריך לדעת: למה לא
הספיק במאמר עד
הורישו שאמר בסמוך?
ב. עוד צריך לדעת: למה
הוצרך לומר ואחר
תשובו, שמובן הוא מאומרו עד הורישו, הרי גבול ההליכה, ומובן מעצמו שישובו אחר כך.
אכן כוונת משה בזה היא
הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יובטחו בכמה הבטחות:
א'. ונכבשה הארץ – פירוש: ודאי שתכבש הארץ לפני ה'.
ב'. ואחר תשובו – פירוש: הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן
שיהיו בארץ במלחמות הגדולות, וישובו שלימים לביתם. והגם שמצינו[78] שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי - חצי המנשה לא היה
מאותם שדיבר משה עמהם אז, כמובן מהכתובים.
עוד הודיעם: שבזה יהיו
נקיים מה' ומישראל. פירוש: מה' - כשיעברו למלחמה. על דרך שכתבתי שתהיה כוונתם לקדש
שם שמים, ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ. ומישראל - לבל
יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים. כמו שאמר להם משה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, שכוונתם לשוב מאחרי ה'.
ואומרו והיתה הארץ - הבטיחם שבזה תתקיים בידם הארץ לאחוזה, ולא תהיה
נגזלת מהם. וממוצא דבר אתה למד: שאם לא יעשו כדבר משה, יושללו מכל הבטחות הטובות.
ואומרו לפני ה' - אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ, מהטעמים עצמן שאמרו
הם בתחילת דבריהם.
וזה הוא שיעור דבריו:
והיתה
הארץ הזאת - הגם שהיא חוצה
לארץ,
תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' – פירוש: תהיה נחשבת אחוזה זו שהיא לפני ה', וזו היא
קדושתה. שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה, לפי שהיא לפני ה', באין רצועת חול מפסקת
בינה ובין ה' שוכן הבירה.
כג.
וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר
תִּמְצָא אֶתְכֶם
ואם לא
תעשון כן הנה חטאתם
קשה: לא היה לו לומר
אלא ואם לא
תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם.
אכן כוונת המאמר הוא:
שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם שילכו לקיים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי
ה', הגם שיעברו חלוצים הנה
חטאתם - פירוש: מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא. והוא מה
שדקדק לומר חטאתם
לה' כבר.
ודעו (את)
חטאתכם – פירוש: מודיעם שמי שיש
חטא בידו, ימצאהו בשעת הסכנה, ויפרע ממנו. והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות. וצא ולמד ממאמרם ז"ל[79] שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין
"ישתבח" ל"יוצר אור", וכמו כן ימצאם עון זה, ויחסרו כל
ההצלחות הרשומים בדבריו. גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל, כי מהמקרה הרע אדרבה
יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפירשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה.
כד.
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם
תַּעֲשׂוּ
והיצא
מפיכם תעשו
[א]
הכוונה במאמר זה: שלא
יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים על כל פנים, אלא תנאי הוא הדבר.
[ב]
או נתכוון להשיב למה
שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם, שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ.
לזה, אמר והיוצא – פירוש: פרט זה אם לא הייתם אומרים אותו, אין צורך
בו למיחוש שיש בענין. והיה די בעכבתכם שם עד תשלום שבע שני כיבוש, ואין צורך
להתעכב שם ארבע עשרה שנה. ולפי שאתם אמרתם כן, היוצא מפיכם תעשו. ותמצא, שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה, ולא עד שנחלקה, כאמור במאמר
התנאים לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקיים היוצא מפיהם.
כה.
וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ
כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה
ויאמר
בני גד לאמר עבדיך יעשו [כאשר אדוני מצוה]
קשה:
א. אומרו לאמר - למי יאמר משה?
ב. מה חידוש בדבריהם עבדיך יעשו, הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה?
ג. אחר שאמרו בדרך כלל
עבדיך יעשו כאשר אדוני
מצוה, למה הוצרכו לומר עוד טפנו יהיו שם ועבדיך יעברו
ד. עוד: למה כפלו לומר
כאשר אדוני דובר, והלא כבר אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה?
ה. למה שינה: בפסוק
ראשון אמר מצוה, ובפסוק שני אמר דובר?
אכן לפי מה שפירשתי
בדברי משה שנתכוון לחדש להם שתהיה כוונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו, כמו שכתב
רמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים[80], גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן,
כאומרם ז"ל[81] שהם חבבו הממון מטף, ומשה הפך להם.
לזה, השיבו יחד כאיש
אחד, ויאמר
בני גד.
והסכימו למאמר משה
בשני הפרטים שחדש להם משה. והתחילו מהסמוך, שהוא ענין חיבוב טפם מממונם, ואמרו טפנו... וכל בהמתנו - הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה. ואחר כך אמרו גם
כן הודאתם עשות בפרט הראשון, שתהיה כוונתם במלחמה לפני ה'. והוא אומרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני
ה' כאשר אדוני דובר, ולא כמו שאמרו
בתחילה נחלץ
חושים לפני בני ישראל עד הביאונום.
והנה לצד כי שני דברים
אלו יש עליהם חיוב לקיימם, בשביל שכך התנה עליהם משה. וכל תנאי שבממון קיים, הגם
שיהיה המַתְנֶה איש הדיוט. לזה, נתחכמו בתחילת דבריהם ואמרו כי גם בלא חיוב התנאי,
עליהם לקיים כל דברי משה נביא ה', דכתיב[82]: אליו
תשמעון. והוא מה שנתכוונו
במאמר ראשון שאמרו עבדיך
יעשו כאשר אדוני מצוה אותנו לעשות - גם
בלא טעם שהוא תנאי נתינת הארץ. ולזה אמר תיבת לאמר – פירוש:
במאמרך לבד חובה עלינו לעשות מצותך.
גם ירצה: לשון עילוי
ורוממות. כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא.
ואחר כך פירשו הדברים
ואמרו עבדיך
יעשו כאשר אדוני דובר -
פירוש: גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה, יש עלינו חובה לעשות. הגם שלא היה הדבר מצוה,
אלא דיבור כדברים העוברים בין אדם לחבירו בעניני תנאי מקח וממכר, זוכה ומזכה
בעניני העולם. והכוונה בזה: שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחייב אדם לחבירו
בתנאי הממון שקיימין כראי מוצק.
כו.
טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד
טפנו
נשינו מקננו וכל בהמתנו
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
כז.
וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר
אֲדֹנִי דֹּבֵר
ועבדיך
יעברו כל חלוץ צבא צבא לפני ה' למלחמה
יעוין לעיל בפירוש
פסוק כה.
כח.
וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת
רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
כט.
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת
הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה
ויאמר
משה ונתתם להם
אמר ונתתם להם - שנראה כי הם הנותנים, ובסמוך אמר הכתוב ויתן להם משה... את ממלכת, לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי. לזה, אמר ונתתם.
ונשאר לדעת למה אמר ונתתם, שהיה לו לומר תנו להם -
ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן: שאם ילכו, יצליחו כל ישראל,
בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן.
והוא אומרו אם יעברו... ונכבשה - הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם - הצלחת נוחלי עבר הירדן. ורמז זה לא היה נשמע
אם היה אומר תתנו
להם.
ל. וְאִם
לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
ואם לא
יעברו חלוצים אתכם – פירוש:
הגם שיעברו אחר כך, יאחזו בתוככם.
וטעם אומרו ונאחזו בתוספת ו', ולא אמר יאחזו - נתכוון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק, אם יעברו על
זה הדרך. ואם לא יעברו - אין הצלחתם בארץ הלזו, ומעצמן יאחזו בתוככם, לצד המצר להם
בארץ. ונמצאו, בטלו המצוה, ושלהם לא הגיעם.
לא.
וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל
עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה
ויענו
בני גד
[א]
הוצרכו להחזיר הדברים,
גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ויאמרו - לפי שאמר משה ונתתם להם חשו
שאז תתחיל הנתינה. לזה, ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחייבין לעשותו בדבר
מלך שלטון[83], ומלחמת חובה היא להם.
והוא אומרו את אשר דבר ה' [אל] (ל)עבדיך כן
נעשה. נחנו נחלץ חושים לפני
ה', להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו. והוא אומרו ואתנו אחוזת נחלתנו. והם לא הבינו כוונת דברי משה כמו שפירשנוהו. ולזה,
תיכף נתן להם. ובזה, גילה דעתו כי כוונתו במאמר ונתתם להם היא
בידם, א כפי שפירשתי.
[ב]
או אפשר: שגם משה דעתו
היה שלא יתחיל זכותם בה, אלא אחר התנאי. וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב, הסכים
ונתנה להם תיכף ומיד.
לב.
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת
נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן
ואתנו
אחוזת נחלתנו
יעוין בפירוש הפסוק
הקודם.
לג.
וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה
בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ
הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב
לד.
וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר
לה.
וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה
לו.
וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן
לז.
וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם
לח.
וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת
אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ
לט.
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ
אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ
מ.
וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ
מא.
וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן
חַוֹּת יָאִיר
מב.
וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח
בִּשְׁמוֹ
פרשת מסעי
פרק לג
א. אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן
אלה מסעי [בני ישראל]
[א]
רבותינו ז"ל אמרו[84]: "כל מקום שנאמר אלה - פסל
הקודמים",[85] ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם, לומר
שנתכוון הכתוב לפוסלם.
והיה נראה: כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם
בעולם, הגם שלא הוזכרו. אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח, ולואי שלא היו בעולם, כי
רובם היו ליסורין של עון המרגלים. גם הקודמים היו דרך רחוקה, לבל יתנו ראש וישובו[86], דכתיב[87]: ולא
נחם אלהים דרך ארץ פלשתים [כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה
ושבו מצרימה] - הא למדת, שלא
היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל[88].
גם אמרו רבותינו ז"ל[89], וזה לשונם: "וכל נתיבותיה שלום[90] - בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו
ממצרים, והיו חולקין אלו עם אלו. מה כתיב[91] ויסעו
מסוכות ויחנו באיתם - היו נוסעים
במריבה וחונים במריבה. [כשבאו ברפידים, הושוו כולם, ונעשו אגודה אחת]". עד כאן. וכפי זה, אין במסעות אלו דבר
יקר הערך, לפסול כל זולתם.
ואפשר: כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה שני
הדרגות: אחת, הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזירת המרגלים. שנית, המסעות שעשו
בשביל גזירת המרגלים. שלא היה בדעת ה' עשות, זולת מה שעשו בשתי שנים. ומסעות אלו
גרועים הם מערך שלאחריהם[92], וכנגדן נתכוון הכתוב במאמר אלה לפוסלם.
וזה שיעור הכתוב: אלה מסעי [בני ישראל] - פירוש: האמורים בסמוך, הם המסעות הראוים והצריכין.
וכל זולתם פסולין הם, שלא היו אלא יסורין, להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.
[ב]
עוד נראה: בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא
החניות.
ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו[93]: "משל למלך [שהיה
בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו, התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר: 'כאן ישננו, [כאן הוקרנו, כאן חששת את
ראשך'. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני]". עד כאן. שזה יותר בזכרון החניות לא
במסעות.
גם לפי מדרש אחר שאמרו[94] שהזכיר המסעות, לקבוע להם שכר לעתיד לבא, דכתיב[95]: ישושום
מדבר [וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת].[96] לפי זה, היה ראוי למנות החניות.
אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת שאמרו[97] שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה, שאנס
איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, נחש שרף ועקרב[98]. וְדָרְכוּ שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו. והוא הטעם
שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר שתים עשרה שעות,[99] שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא.
ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו, זולת קדושה
השלימה, ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרט. קדושה השלימה - היא השכינה וישראל
והתורה, ומחברת הפרטות - הם ששים ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות - הוא משה
רבינו בסוד משה
עמו[100], כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ששים ריבוא שהיו שם.
ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה, ושברו מלתעות עול[101] וביררו בירור עצום.
וכפי זה, תכלית המעשה הוא: כשנוסעים, היו נוסעים עמהם
כל הדומה למין הקודש. לא בזמן החניה, שעדיין לא נעשה עמו דבר.
והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי. אלה - פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין
ערוך אליו. והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו
לגדר זה.
ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה: לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים - ונצרפו בכור הברזל, שהיא ארץ מצרים כאמור[102]. ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה, בכל
המקום אשר יבואו שמה.
ועוד, לצבאותם - שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה, שהוא מספר
ששים ריבוא[103], ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות. ותמצא שאמרו
ז"ל[104] כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים, שלא היה בהם
שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות. גם
רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם.
הרי לפניך זכרון עם קדוש, וזכרון מספר השלם, והשראת
השכינה.
וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ביד משה ואהרן. משה - הוא מחברת מספר השלם, ואהרן -
הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים, כידוע בסוד הקרבן.[105]
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם - לפי מה שפירשנו כי תיבת אלה
הגידה על המסעות המובחרים, ופסלה מסעות הגרועים, סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר
יצאו [מארץ מצרים] לצבאותם - להעירך
כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל (שיצאו) [אשר יצאו] מארץ מצרים לצבאותם - פירוש: הצבאות עצמן שיצאו. לשלול מסעות שהיו מזמן
המרגלים, שלא היו לצבאותם. שנגזרה גזירה למות במדבר, ומאותה שנה עצמה מתו חלק
מהם, ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים.
ואומרו ביד
משה ואהרן - פירוש: המסעות היו
בידם, דכתיב בפרשת בהעלותך[106]: ועל
פי ה' יסעו [את משמרת ה' שמרו] על פי ה' ביד משה. וסמך עמו אהרן - שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם. לזה,
שתפו עם משה.
ב. וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת
מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם
ויכתוב משה את מוצאיהם [למסעיהם
על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם]
א. צריך לדעת: מה מודיענו הכתוב במאמר זה. אם לומר
שמשה כתבם, הלא כל התורה משה כתבה, והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה.
ב. עוד: היה לו לומר ויכתוב משה את מסעיהם.
ג. עוד: למה חזר לומר ואלה מסעיהם [למוצאיהם], והלא כבר אמר אלה מסעי [בני ישראל].
ד. עוד: למה שינה, בתחלה הקדים לומר למוצאיהם ואחר כך אמר למסעיהם,
ואחר כך הקדים תיבת למסעיהם לתיבת למוצאיהם.
ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא
נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר: שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך, מיום שיצאו
ממצרים. על זה הדרך: יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו (בני ישראל) מרעמסס [בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש
הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר
הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים]", שני כתובים הבאים כאחד[107], הכתובים לפנינו, עד תיבת שפטים. וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו [בני ישראל מרעמסס] ויחנו בסוכות. וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות. וכשחנו באיתם כתב ויחנו
באיתם. וכן על זה הדרך היה
כותב כל מסע בזמנו, עד שהגיעו לערבות מואב. ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך
שהיו כתובים אצלו.
והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם - פירוש: יום שיצאו ממצרים, והם שני הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים.
ואומרו למסעיהם
- פירוש: לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום
צאתם ממצרים עד סוף המסעות.
ואומרו על
פי ה' - לומר שמכתב הראשון
עצמו היה על פי ה', הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך.
ואומרו ואלה
מסעיהם [למוצאיהם] - פירוש: אלה הם
המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם, כל אחד בזמנו ובמקומו, וזה העתקה.
ג. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת
הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם
ויסעו מרעמסס [בחדש הראשון
בחמשה עשר יום לחדש הראשון]
הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון שני
פעמים, הגם שהיה יכול לומר בחמשה
עשר יום, ומובן הדבר שבחודש
הראשון מדבר הכתוב. או על זה הדרך: ויסעו
בחמשה עשר לחודש הראשון.
אולי, שרמז מה שאמרו רבותינו ז"ל[108] כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד. גם זמן
שלימות ההצלחה בו הוא חמשה עשר בחודש.
והוא אומרו ויסעו [מרעמסס] בחודש הראשון - שהוא זמן העמדת מזלם.
ועוד לתוספת גודל המערכה, בחמשה עשר -
שהוא זמן מילוי הלבנה.
ואומרו לחודש
הראשון - לפי שאין גדר זה
מורה על רום ההצלחה, אלא כשהוא בחודש המוצלח.
ד. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת
אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים
ה. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת
ויסעו [בני ישראל מרעמסס] ויחנו
בסכת
קשה: הלא כבר אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס [ויחנו בסכת], ולא היה צריך לומר אלא ויחנו בסוכות.
ונראה: שנתכוין לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסס
לסוכות, והוא מה שסמך לויסעו
ויחנו. וזולת זה, אם היה
מתחיל ויחנו
בסוכות אין הערה לזה, וכמו
כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע.
ו. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת
וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר
ז. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם
וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי
מִגְדֹּל
ח. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת
וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים
בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה
ט. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה
וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים
תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם
י. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם
וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף
יא. וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף
וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין
יב. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר
סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה
יג. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה
וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ
יד. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ
וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת
טו. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם
וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי
טז. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר
סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה
יז. וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת
הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת
יח. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת
וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה
יט. וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה
וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ
כ. וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ
וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה
כא. וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה
וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה
כב. וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה
וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה
כג. וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה
וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר
כד. וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר
וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה
כה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה
וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת
כו. וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת
וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת
כז. וַיִּסְעוּ מִתָּחַת
וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח
כח. וַיִּסְעוּ מִתָּרַח
וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה
כט. וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה
וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה
ל. וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה
וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת
לא. וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת
וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן
לב. וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי
יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד
לג. וַיִּסְעוּ מֵחֹר
הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה
לד. וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה
וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה
לה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה
וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר
לו. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן
גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ
לז. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ
וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם
לח. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
לט. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ
וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר
מ. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי
מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מא. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר
וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה
מב. וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה
וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן
מג. וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן
וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת
מד. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת
וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב
מה. וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים
וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן גָּד
מו. וַיִּסְעוּ מִדִּיבֹן גָּד
וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה
מז. וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן
דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ
מח. וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי
הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
מט. וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן
מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב
נ. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
נא. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ
כְּנָעַן
נב. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל
ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל
צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ
והורשתם [את כל ישבי הארץ
מפניכם]
[א]
והגם שאמר הכתוב בשבע עממין[109]: לא
תחיה כל נשמה - כאן מדבר הכתוב
חוץ משבעה עממין הנמצאין שם. ולזה, דקדק לומר את כל יושבי הארץ – לומר: אפילו שאינם משבעה עממין.
[ב]
או אפשר, שחוזר על אומות שאין כח בהם להורגם, שישתדלו
להורישם, ולא יניחו מהם בארץ.
נג. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ
וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ
והורשתם את [הארץ] וישבתם [בה
כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה]
רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם, אבל וישבתם היא הבטחה. ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם, ומכאן סמכו לומר[110]: הכל מעלין לארץ ישראל.
ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר: כי לכם [נתתי את הארץ] לרשת
אותה, ואם הישיבה היא
המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם [נתתי את הארץ] לשבת בה.
נד. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת
הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט
תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה
לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ
נה. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת
ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים
בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר
אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ
ואם לא תורישו [את ישבי הארץ
מפניכם] והיה [אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם]
לדבריהם ז"ל שאמרו[111]: "כל מקום שנאמר והיה הוא
לשון שמחה", כאן נתכוין לומר: שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם
לצורכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשיכים
[בעיניהם ולצנינם בצדיכם].
וצררו אתכם על הארץ [אשר אתם
ישבים בה]
פירוש: לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא
גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו. וצררו
אתכם [אשר אתם ישבים בה] -
על חלק שאתם יושבים בו, לומר: קומו צאו ממנו. ופירוש תיבת על - כדרך אומרו[112]: על
אשר מריתם את פי, על אשר לא קדשתם.[113]
נו. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר
דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם
כאשר דמיתי [לעשות להם אעשה
לכם]
פרק לד
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
לֵּאמֹר
ב. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ
ג. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב
מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם
הַמֶּלַח קֵדְמָה
ד. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל
מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיֻה \{וְהָיוּ\} תּוֹצְאֹתָיו
מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה
ה. וְנָסַב הַגְּבוּל
מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה
ו. וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם
הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם
ז. וְזֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל
צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר
ח. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא
חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה
ט. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה
וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן
י. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל
קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה
יא. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם
הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת
קֵדְמָה
יב. וְיָרַד הַגְּבוּל
הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ
לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב
יג. וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר
צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה
יד. כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי
הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי
מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם
כי לקחו מטה [בני הראובני לבית
אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם]
פירוש: נתינת טעם להקודם, למה הגביל ה' גבולות הארץ
בסדר זה - כי
לקחו מטה [בני הראובני לבית אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם]. אבל זולת זה, אפשר שהיה ה' מרחיב להם הגבול יותר
מהגבולות האמורים בענין.
[וחצי מטה מנשה] לקחו נחלתם
[א]
הוצרך לכפול מאמר זה פעם שני, לפי שחצי שבט מנשה לא בא
עם בני גד ובני ראובן יחד. לזה, יחד לו לקיחה בפני עצמו.
וכפי זה מאמר לקחו נחלתם
חוזר לחצי שבט מנשה. ולזה, הפסיק הכתוב במאמר לבית אבותם בין
שני המטות לחצי שבט מנשה.
[ב]
עוד ירצה בכפל הדברים לומר: כי מה שלקחו הוא כפי נחלתם
באמת, כי בא להם נחלתם שם. כדבריהם שאמרו: באה נחלתנו אלינו[115].
טו. שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי
הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה
שני המטות [וחצי המטה] לקחו
[נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה]
נתכוין במאמר זה לומר: שנחלתם היתה יחד ממשה מעבר הירדן [ירחו קדמה מזרחה], ולא חלק משה חלק לכל אחד בפני עצמו.
טז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
לֵּאמֹר
יז. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
יח. וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא
אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ
יט. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת
הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה
יט. למטה יהודה [כלב בן יפנה]
[א]
ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון ונשיא אחד נשיא אחד, מובן כי הם נשיאים. ומשלשה ואילך הופלג זכרון
הנשיאות, והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד.
[ב]
וראיתי בשם רבינו ניסים גאון[117]: כי ביהודה לא הוצרך - כי ידוע כלב לנשיא; שמעון - לא
היה ראוי לנשיא, משום מעשה זמרי; בנימין - אלידד זה אלדד[118], וכבר זכה לנבואה[119], והורדה היא לו לקרות נשיא. עד כאן.
[ג]
ואפשר עוד לומר: כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה, משום
כבוד מלכות שעומדת ממנו. וכמו כן לבנימין, משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא
שאול איש ימיני. ושמעון, טעמו נכון, כדברי גאון.
כ. וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן
שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד
כא. לְמַטֵּה בִנְיָמִן
אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן
כב. וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן
נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי
כג. לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה
בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד
כד. וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם
נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן
כה. וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן
נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ
כו. וּלְמַטֵּה בְנֵי
יִשָּׂשׂכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן
כז. וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר
נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי
כח. וּלְמַטֵּה בְנֵי
נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד
כט. אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה'
לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
פרק לה
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר
ב. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים
סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם
ונתנו ללוים [מנחלת אחזתם ערים
לשבת ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים]
פירוש: הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ,
אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם[120] ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי (שלא) שהשיגה ידו.
והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת -
פירוש: לצד ההכרח לשבת בהם [ומגרש
לערים סביבותיהם]".
ולזה, כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת – להעירך: כי מאמר לשבת
ראשון היא טעם הנתינה.
ומאמר והיו
הערים להם לשבת הוא לומר לך:
שצריך שיהיו ראוים לישיבה.[121] ורבותינו ז"ל[122] אמרו: שבא לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושין עיר
מגרש.[123]
ג. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם
לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם
והיו הערים להם לשבת [ומגרשיהם
יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם]
והיו הערים להם לשבת
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.
ולכל חיתם
פשט הכתוב הוא: לכל צרכיהם.[124] אלא שלא היה צריך לומר, וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב. ורבותינו ז"ל במסכת מכות[125] פירשו שבא לומר: שלא ניתנו אלא לחיים ולא לקבורה,
שאין קוברין בהם אלא הרוצח, שבא בו מאמר ה' כי שם תהיה קבורתו.
ולדבריהם ז"ל קשה תיבת ולכל, כיון שלא בא מאמר ולכל חיתם אלא
למעט קבורת מתים, לחיתם היה לו לומר, כי ולכל
משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת ו' ולכל חיתם - ריבוי.
(ורצה) [ונראה] לומר: ולכל – ריבוי.
והשכילו שהמיעוט הוא הנשמע מתיבת חיתם - חיתם עצמה. או לפי שנתכוין למעט הקבורה, הוצרך
לרבות כל - חוץ ממנה.
וזה שיעור הכתוב: ולכל מין תשמיש שהוא לחיים. הא למדת:
שלא מיעט אלא לקבורה. ואם היה אומר לחיתם - היה נשמע שמיעט כל שאינו לצורך חיתם לגמרי, ויכנסו
בגדר האיסור דברים אחרים לבד הקבורה.
ו. וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה
הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר
ואת הערים [אשר תתנו ללוים] את
שש ערי המקלט [את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים
עיר]
מכאן משמע[126] כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאומרו בפסוק
שאחר זה שאמר כל הערים
אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה,
משמע שלזכות הלוים הם גם הששה.
ונראה כי נתכוון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין
וללוים, שיד כולן שוה[127]. לכן בפסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט
להם לדור בהם, ובפסוק שני נתן זכות ללוים. הא למדת שהם של לוים, והם של הגולין,
ואין הגולין מעלין שכר. וכן העלו בסוף "הגולין"[128] לכל הסברות[129].
וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה, אם רבו
הרצחנים והוצרכו לשש עיירות - ידחו הלוים מהם, שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין[130].
ז. כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן
ח. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ
מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ
אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם
ט. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
לֵּאמֹר
י. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה
כְּנָעַן
יא. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים
עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה
יב. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים
לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה
לַמִּשְׁפָּט
יג. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר
תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם
יד. אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים
תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה
טו. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט
לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה
טז. וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל
הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יז. וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר
יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יח. אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד
אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ
יט. גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית
אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִתֶנּוּ
כ. וְאִם בְּשִׂנְאָה
יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת
כא. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ
בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת
הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ
כב. וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא
אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה
כג. אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר
יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ
וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ
כד. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין
הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה
כה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת
הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ
אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח
אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ
כו. וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ
אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה
כז. וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל
הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין
לוֹ דָּם
כח. כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ
יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב
הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ
כט. וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם
לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
ל. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים
יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת
לא. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר
לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת
לב. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס
אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן
לג. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא
יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ
לד. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה'
שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
פרק לו
א. וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי
הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת
בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
ב. וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי
צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי
צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו
ג. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי
שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ
וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ
יִגָּרֵעַ
ד. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר
תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן
ה. וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים
ויצו משה את בני ישראל [על פי
ה' לאמר כן מטה בני יוסף דוברים]
ויצו משה את בני ישראל - פירוש: שצוה אותם על פי ה',
שצוהו לאמר - לישראל.
ומה צוה, כן
מטה בני יוסף [דוברים] -
פירוש: שבאה המצוה מה' שטענתם ודבריהם אמת. והכוונה בזה: לכבוד ולתפארת בני יוסף.
ו. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'
לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ
לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים
זה הדבר
אומרו זה
הדבר - יתבאר על פי מה
שאמרו במסכת בבא בתרא[131] וזה לשונם: "בנות צלפחד הותרו (לינשא לכל מי
שירצו) [להנשא לכל השבטים] שנאמר לטוב
בעיניהם [תהיינה לנשים], אלא
מה אני מקיים אך למשפחת
מטה אביהם [תהיינה לנשים] - עצה
טובה [השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן]." עד כאן.
והוא אומרו זה הדבר -
פירוש: לפי שקדם ואמר כן
מטה בני יוסף דוברים,
שהדין עמם, וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה. והוא
אומרו זה
הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד -
שהרשות בידם לטוב
בעיניהם [תהיינה לנשים].
והוא מה שרמז
באומרו בנות
צלפחד לאמר, שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר: כי בא האלהים במאמר זה
לרומם[133] כבודם[134].
ז. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו
יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ח. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה
מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה
לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו
ט. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה
מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
ולא תסב נחלה ממטה [למטה אחר]
טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך[135] ולא
תסוב [נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה][136]: לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר
שני לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת [נחלה ממטות בני ישראל] האמורה קודם לזה.
י. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת
משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד
כאשר צוה ה' את משה כן עשו
צריך לדעת: למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל, שמקדים
המעשה ואחר כך יאמר כאשר
צוה, וכאן הקדים מאמר כאשר [צוה], ואחר כך אמר כן עשו.
ונראה: כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה,
והתיר להם לינשא לכל אדם, והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה'
עשה הבחירה בידם, אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל.
והוא אומרו כאשר צוה [ה' את משה] - פירוש: כמצוה הכללית, כן עשו - ולא
כרשיון שנתן להם.
ולזה, אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד כאשר צוה [ה' את משה] - יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו, ומודיע
במאמר כאשר
צוה ה' - כסדר הרגיל לומר.
אבל מאומרו בתחילה כאשר
צוה ה', ואחר כך הודעת המעשה
- זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה, אלא לשלול רשיון היפך מצוה הכללית. והבן.
יא. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה
תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן
לְנָשִׁים
יב. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי
מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת
אֲבִיהֶן
יג. אֵלֶּה הַמִּצְוֹת
וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
[2]
במדבר י, ג-ד: ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד.
ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל.
[3] נדרים עח, א. בבא בתרא קכ, ב.
[4]
ביטוי זה שב ונשנה בפירוש רבינו. למן בראשית פרק א (פסוק ט), למעלה
משלשים פעם. יעויין שם בפירוש בראשית: "...אחר שכתבתי כל הכתוב בא לידי מדרש...
וזה משונה מפירושינו. זה דרך דרש, ודרכינו דרך פשט, והכתוב יכוין לכל".
ויעויין שם בהערות הרחבת הנושא.
[5] שמות א, ב-ג: ראובן שמעון לוי
ויהודה. יששכר זבולון ובנימין.
[6] רש"י, ויעוין נדרים שם ובבא
בתרא שם.
[7] ויקרא יז, ב-ג: ...זה הדבר
אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט
מחוץ למחנה...
[8] כריתות ה, א
[9] חגיגה י, א. וברש"י שם:
"התרת נדרים שאמרו חכמים, שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה
לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה".
[10] על פי קהלת יב, י: ...וכתוב
יושר דברי אמת. ויעון בפירוש רבינו לדברים לג, ג: "על כללות התורה כתוב
יושר".
[11] פסוק ג.
[12] שו"ע או"ח קנו, א: "יזהר מלישבע אפילו באמת, שאלף
עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות, אף על פי שהיו
מקיימים אותם".
[13] סנהדרין נו, ב. וכן הובא להלן
(לא, ג) בפירוש הכתוב וידבר משה אל העם לאמר.
[14] ויקרא רבה פכ"ג
[15] רות ג, יג
[16] נדרים ז,
[17] תהלים קיט, קו
[18] ברכות לב,
[19] הלכה א
[20] פז,
[21] שם
[22] פב,
[23] פז,
[24]
ילק"ש תורה המשך רמז תשפה.
[25] על פי קהלת ח, ד: כאשר דבר
מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. ומטבע לשון זה מופיע רבות בפירוש רבינו:
בראשית יב, א. שם מז, כט. שמות ג, י. ויקרא יח, ב. שם כה, ב. שם שם, נה. במדבר יא,
יח. שם טז, כד. דברים ג, כד.
[26] שמואל א יד,
[27] יעוין בפירוש רבינו שמות לח, כא:
" משה היה גבור חיל". ויעין תנחומא ויקרא, א (וכן במדרש תהלים קג
ובילק"ש כתובים תתס): "מי גבורי כח (תהלים קג, כ) - זה
משה, שאין גבור כמותו".
[28]
דברים ו, ה: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך... ובמשנה
ברכות פ"ט מ"ה: "אפילו הוא נוטל את נפשך."
[29] ראש השנה כו, =. ויקרא רבה פכ"א
[30] פרקי דר' אליעזר פ"ד
[31] עיין סוטה מד, =
[32] תהלים נ, ג. יבמות קכא, =
[33] במדבר רבה פ"ב
[36] להלן פסוק ח
[37] סנהדרין קו,
[38] שמות יז, ט
[39] שם שם
[40]
הכוונה לטף ממין הנקיבה שהיו בכלל השבי, ככתוב (להלן פסוק יח): וכל
הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. והיה זה מספרם, ככתוב (להלן פסוק
לה): ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף.
[42] סנהדרין נו, ב. וכן הובא לעיל
(ל, ב) בפירוש הכתוב אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר.
[43] במדבר רבה פרשה טז
[46] זוהר ג קצה,
[48] שמות יד, יד
[49] פסחים ח,
[50] ספרי וילקוט
[51] במדבר רבה פרשה כ
[52] ספרי
[53] סד,
[54] חפץ ה' שם
[55] פרק שני
[56] במדבר לד, יז
[57] הלכה י
[58] דברים ג, כא
[61] ספרי סוף פרשת עקב
[62] דברים יא, כד
[63] דברים ב, כד
[64] בבא בתרא קט, ב
[65] במדבר כז, ח
[66] במדבר יג, לא
[67] ספרי פסקא רצט (לענין ביכורים): "לתת לנו (דברים כו,
ג) – פרט לעבדים. ר' שמעון אומר: פרט לשבעבר הירדן, שנטלו מעצמם".
[68] במדב"ר פ"ז, ח: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת
מכל הארצות. ומה היא קדושתה - שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין כן בכל
הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן - ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן
כשר לבית שכינה...".
[72] הלכה ח
[78] בבא בתרא קכא, א: "ויכו
מהם אנשי העי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ד)... וכי שלשים וששה היו, והלא לא
נאמר אלא כשלשים וששה איש? אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כנגד רובה של
סנהדרין".
[79] טור אורח חיים סימן נא: "כן
יש בירושלמי: 'השח בין ישתבח ליוצר אור, עבירה היא בידו, וחוזרין עליה ממערכי
המלחמה". וכן בשו"ע או"ח סי' נד, סע' ג.
[80] הלכה טו
[81] במדבר רבה פרשה כב
[82] דברים יח, טו
[84] בראשית רבה פ"ל. שמות רבה פ"א
ועוד
[85]
בהסתמך על כלל זה, התפרשו מקראות שונים. יעוין בראשית לז, ב בפירוש
הכתוב אלה תולדות יעקב. שמות לח, כא בפירוש הכתוב אלה פקודי המשכן.
במדבר ג, ג בפירוש הכתוב אלה שמות בנ אהרן. דברים א, א, בפירוש הכתוב אלה
הדברים, ועוד.
[86] על פי במדבר יד, ד: ויאמרו
איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה.
[87] שמות יג, יז
[88] על פי איוב יב, ה: ...נכון לְמוֹעֲדֵי
רגל. וברש"י שם: "במועדי רגל - שרגלם מועדת".
[89] ילקוט משלי רמז תתקלג, ילקוט
שמעוני רמז רעג: "שנאמר ויסעו מסוכות ויחנו באיתם - שהיו נוסעים
במריבה וחונים במריבה. כשבאו ברפידים, הושוו כולם, ונעשו אגודה אחת, שנאמר (שם יט,
ב): ויחן שם ישראל נגד ההר. ויחנו אין כתיב כאן, אלא ויחן. אמר
הקדוש ברוך הוא: כל התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה - לאומה שאוהבת את השלום. הוי,
וכל נתיבותיה שלום."
[90] משלי ג, יז
[92] העמדת גירסת הדברים נידונה
בספרים שונים. ראה קונטרס אור ה= שהגיה: מערך שלפניהם. וראה אור יקר שהגיה: ומסעות
שלאחריהם גרועים הם מערך אלו.
[93] תנחומא ג, במדבר רבה פכ"ג,
ג. הובא בפירוש רש"י.
[94] שם תנחומא ובמדבר רבה: אלה
מסעי - למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקבלו את ישראל. ועתיד הקדוש
ברוך הוא ליתן שכרן, דכתיב ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח
ותגל...".
[95] ישעיה לה, א
[96].
[97] זוהר ב קנז, א.
[99]
במדבר ט, כא-כב: ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן
בבוקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו. או יומים או חודש או ימים...
ויעוין בפירוש אור החיים שם.
[100] ישעיה סג, יא: ויזכור ימי
עולם משה עמו. וראה מה שכתב רבינו במדבר כז, טז
[101]
על פי איוב כט, יז: ואשברה מתלעות עוֹל... ובמצודות שם:
"שברתי שיני העול אשר יאכל בהם את האביונים, והוצאתי את הטרף מבין שיניו".
[102] דברים ד, כ: ואתכם לקח ה'
ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים... ולשון זו עוד במלכים א ח, נא. ירמיה יא, ד.
[104] מכילתא יתרו
[105] ראה פירושו ויקרא ט, טו
[106] במדבר ט, כג
[107] מליצה על פי לשון חכמים
"שני כתובים הבאים כאחד" שנחלקו בדבר תנאים (קידושין לד, ב) אם מלמדים. וכוונתו
ששני הפסוקים נכתבו ברצף אחד, וראה המשך הדברים.
[108] שמות רבה פרשה טו
[109] דברים כ, טז
[110] כתובות קי, א. וראה רש"י
שם: הכל מעלין - את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלם.
[111] מגילה י, ב. ועיין בפירושו במדבר
כא, ט
[112] במדבר כ, כד
[113] דברים לב, נא
[114] צריך להיות: ואקיימה בהם. ראה
אור יקר, וכן הגיה אור ה=
[115] במדבר לג, יט
[116] ראה מאור ושמש שדן בשאלה זו של
רבינו
[119] במדבר יא, כז: ...אלדד ומידד
מתנבאים במחנה. ובסנהדרין יז, א: "הנביאים כולם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו
ולא פסקו".
[121]
יעוין בפירוש ש"ך לתורה כאן: ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים
לשבת. ואמר לשבת – לומר: שלא יתנו ערים שצריכות שום בנין, אלא ערים
בנויות שאינם צריכות אלא לישב בהם, כדי שלא יתבטלו מלימודם".
[122] מכות יב, א. ערכין לג, ב.
[123]
רש"י מכות שם: "מגרש - שאין בו לא בית ולא שדה".
ובפירוש ערכין: "מגרש - פנוי מכלום, ואין בו בית, ואין זורעין אותן, אלא נוי
הוא לעיר".
[125] מכות יב, ב: "אינו יוצא משם
לעולם, שנאמר אשר נס שמה - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו".
[126] מהמשך דברי הפסוק, אשר רק חלקו
הראשון צוטט בגוף דברי הספר. אכן, מחלק הפסוק המצוטט כשלעצמו (וללא ציון
"וגומר") לא ניתן להגיע למשמע זה
[128] מכות יג,
[130] ראה ב== שדן בדברי רבינו אלה,
ומכוחם בא לבירור השאלה כשנדחו הלויים מעריהם מפני הרוצחים, האם ניתנו להם שש ערים
אחרות תחתיהן, כדי להשלים למספר ארבעים ושמונה עיר. או שאין נותנים להם ערים תחת
ערים אלה, ולא ניתן מספר זה של ארבעים ושמונה ערי הלוים אלא לציון כמה ערים ניתנו
להם בתחילה.
[131] קכ, א
[132]
וכן נתפרש לשון זה כבא למעט אחרים, יעוין במדבר יד, יג: "הוא
מה שדקדק לומר העלית
בכחך את העם הזה -
..לשלול עַם הבא במקומו... אמרו במדרש (ילקוט שמעוני רמז תשס"ד): הזה אינכם
מביאים, אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבא".
[133]
במקראות רבים נתפרש הלשון לאמר במובן זה של הגבהה (במקומות
שבהם אין לתיבה זו משמעות של אמירה לאחרים), יעוין שמות יב, ג בפירוש הכתוב דברו
אל כל עדת ישראל לאמר: "ואמר עוד לאמר - כי גם בה יש מעלה לישראל";
שם, כ, א בפירוש הכתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: " עוד
יכוין באומרו לאמר - כי יש בסדר זה שנדברו בו הדברים, מעלה ורוממות לישראל,
על דרך אומרו (דברים כו, יח) וה' האמירך [היום]"; ויקרא יב, ב בפירוש
הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע: "נתכוון
באומרו לאמר, וסמך לה תיבת אשה – פירוש: לאמר, לשון מעלה
ורוממות. למי, אשה כי תזריע וילדה. ומה מעלתה, זכר"; במדבר יד,
טו, בפירוש הכתוב ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: "לא מצרים לבד,
אלא כל הגוים ששמעו שמעך לאמר – פירוש: לשון מעלה ורוממות רום יכולת
ה'"; שם כו, ז בפירוש הכתוב ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דוברות: ..ונתכוון
ה' גם כן לרומם הצדקניות החכמניות. ואולי כי לזה נתכוון בתיבת לאמר, לשון
מעלה, כדרך אומרו האמירך היום"
[134] וכן נתפרש לעיל (כז, ז) בפירוש
הכתוב ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דוברות כמובא בהערה הקודמת, ושם
בהמשך הדברים: "לרוממם במאמר כן בנות צלפחד דוברות... ולא כללן יחד
במצוה אחת עם ישראל... להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצונו".
[135] פסוק ז
[136] ראה תפארת שלמה על התורה עמ' קט
(217) שהביא שאלת רבינו ומה שתירץ. וראה עוד בענין זה בהתקופה הגדולה עמ' תקסד.
Top 10 best online casinos 2021 - Kadang Pintar
השבמחקTop 10 best online casinos 2021 · 888casino – Best online kadangpintar casino in Australia · 카지노 1. Bet365 – Best online casino in New Zealand · 2. Boominggaming – Best for live 1xbet korean