מדרש רבה, פרשת בלק

פרשת בלק

פרשה כ

פרשת בלק ובלעם

לקחי פרשת בלעם

ישראל בשטים

פרק כב

(ב). וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי

א.

וירא בלק בן צפור

זה שאמר הכתוב (דברים לב, ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא].

לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה* לעתיד לבא, לומר: 'שאתה רחקתנו'.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם –

העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר*. זה בנה בית המקדש, ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה החריבו, וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד, ד-יד)  [וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה... אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן]. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב [אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן].

נתן לדוד עושר*, ולקח הבית לשמו. ונתן להמן עושר*, ולקח אומה שלימה לטובחה.

כל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה –

העמיד משה לישראל, ובלעם לאומות העולם.

ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם: נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות, שנאמר (יחזקאל לג, ז) וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ [לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי]. ונביא שעמד מן הגוים, העמיד פרצה* לאבד את הבריות מן העולם.

ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן ירמיה אומר (ירמיה מח, לג-לו) [וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָד... עַל כֵּן] לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה [וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ], וכן יחזקאל (יחזקאל כז, ב) [וְאַתָּה] בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה. וזה אכזרי, עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר.

לכך נכתבה פרשת בלעם: להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם. שזה עמד מהם, וראה מה עשה.

לא הניח... פתחון פה לעתיד לבא – מקורו של הביטוי "פתחון פה" הריהו בנביאים (יחזקאל כט, כא): "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם". עיקר משמעו של הביטוי, הוא: היכולת לדבר. בויכוח בין משה רבינו לבין סמאל הנשלח לקחת את נשמתו, "...אמר לו [=סמאל]: מה כחך? אמר לו: אני בן עמרם, שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למוהלני. ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה, והלכתי ברגלי ודברתי עם אבי ואמי... כיון שראה סמאל את משה, אחזתו רעדה וחיל כיולדה, ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה. עד שאמר משה לסמאל...". (דב"ר פי"א, י). מרדכי הנוזף באסתר על שתיקתה, מצביע לפניה כי שתיקה תביא לשתיקה, ובבוא העת לא תוכל להשמיע דברים לזכותה: "כי אם החרש תחרישי [בעת הזאת רוח והצלחה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו]" (אסתר ד, יד) - אם תשתקי עכשיו שלא ללמד סניגוריא על אומתך, סופך לשתוק לעתיד לבא, ואין לך פתחון פה. למה, שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית". אסת"ר פ"ח, ו).

הנחת "פתחון פה" מובנה נתינת הזדמנות לצד מסויים לטעון טענה כבדת משקל. לרוב, בתוך ויכוח עם צד אחר ("שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק...". מנחות קי, א; "...עדיין יש לי פתחון פה עליך, שאוציא ממך את מעותיי...". תענית כ, א. ועוד לרוב).

ביטוי זה מופיע בדברי חכמים בהקשרים שונים: "פתחון פה לאפיקורסין" (ברא"ר פ"א, י); "פתחון פה למינים" (שם פ"ח, ח); "פתחון פה לאברהם אבינו" (שמו"ר פ"ג, יא); "פתחון פה לבאי עולם" (ויק"ר פ"כ, ח); פתחון פה לשטן לקטרג" (שם פכ"א, י), ועוד לרוב.

"פתחון פה לעתיד לבא" משמעו העלאת טענה של אדם או של קבוצת אנשים בעת משפט העתיד להיות בבית דין של מעלה. וכשם שבבית דין של מטה מניחים לנאשם ולפרקליטיו להשמיע דברים לזכותו (ובנסיבות מסויימות, גם בית הדין עצמו "טוענין לו", סנהדרין כט, א), כך הוא בבית דין של מעלה.

מן האמור לפנינו אנו נלמדים כי נעשו דברים לאומות העולם בעולם הזה, כדי למנוע מהם להעלות טענות מסויימות לזכותם בבית דין של מעלה. עוד מוצאים אנו בעת משפטם של האומות לעתיד לבא, תיטעננה על ידי כל אומה ואומה (בנפרד) טענות אחרות האמורות לעמוד לזכותן: העזרה שעזרו לעם ישראל ללמוד תורה ("הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו... הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה". ע"ז ב, א-ג, ב). או לחילופין, הבקשה למתן הזדמנות שניה: ("אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה). כל הטענות הללו שאין בהן כל צידוק נידחות, ואולם מתאפשרת לאומות העולם הזכות להשמיען משום "שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו").

לדוד עושר ולקח הבית לשמו – על עושרו של דוד יעויין פס"ר ו: "והיו לדוד כמה אוצרות של כסף וזהב, מה שהיה מכין לבנין בית המקדש". אוצרות אלה הגיעו לידיו "מבתי עבודה זרה שהייתי מחריב". אכן בפועל לא עשה שלמה המלך שימוש באוצרות הללו לבנין בית המקדש, ככתוב "ותשלם כל המלאכה אשר עשה שלמה לבית ה' ויבא שלמה את קדשי דויד אביו ואת הכסף ואת הזהב ואת כל הכלים נתן באוצרות בית האלהים" (דברי הימים ב ה, א).

ובטעם הדבר שלא השתמש שלמה באוצרות הללו נאמרו שני הסברים (פס"ר שם שם): "יש דורשין לשבח... ומי שדורש לגנאי". לשבח – שלא רצה שלמה המלך שלמלכים שאותם ניצח דוד ולקח את אוצרותיהם תהיה עילה לעלות על בית המקדש ולהחריבו. לגנאי – "בא הרעב בימי דוד שלש שנים. והיו לדוד כמה אוצרת של כסף, מה שהיה מכין לבנין בית המקדש. והיה צריך להוציא או להחיות את הנפשות, ולא עשה כן. אמר לו אלהים: בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין?! לא היית צריך אלא להחיות בו נפשות. לא עשית כן, חיי, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום".

ב.

וירא בלק בן צפור

מה ראה? ראה בפורעניות שעתידה לבא על ישראל מכל שונאיו. שכולם היו באים במלחמות ובשעבוד שהן יכולין לעמוד בהן. וזה, כאדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה.

וירא בלק

נוח לרשעים שיהיו סומין*, שעיניהם מביאין רעה לעולם –

בדור המבול כתיב (בראשית ו, ב-ג) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים [אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה].

וכתיב (שם ט, כב-כד) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן [אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן].

וכתיב (שם יב, טו-יז) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה [וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם].

וכן כולם. וכאן, וירא בלק.

סומין – בלשון חכמים ישנה הבחנה בין הסומא לעיוור: הסומא הוא זה שאין לו כלל את חוש הראייה, בעוד שהעיור הוא זה הרואה חלקית, כבד ראייה. יעוין ברא"ר פ"ל, ט: "בשוק סמייא, צווחין לעווירא 'סגי נהור'" [=בחברה של סומים, קוראים לעיוור 'רב אור']. ובהערת אגב יצויין כי הביטוי השגור "סגי נהור" בהופעתו כאן מובנו כפשוטו: רב אור (יחסית לזה שאינו רואה כלל). ושלא כשימוש הנעשה היום בביטוי זה. אשר על כן נוסח ההצהרה "נוח לרשעים שיהיו סומין" ולא "שיהיו עיוורים" מועצמת יותר: מוטב להם שלא יראו כלל.

וירא בלק

משל –

למלך שהושיב שומרים, לשמרו מן הגייס*. והיה בטוח עליהם, שהיו גבורים.

עבר הגייס והרגן, והיה מרתת על עצמו.

וכן בלק. ראה מה עשו בסיחון ועוג, שהיה מעלה עליהן שכר לשמרו, ונתיירא מעצמו.

ועוד: שראה נסים של נחלי ארנון.

(ג). וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ג.

כתיב ויגר מואב. מהו ויגר?

כשהיו ישראל נראין לעמונים, נראין עטופים לשלום*. ולמואבים, נראים מזויינין למלחמה. שכך כתיב (דברים ב, יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם [וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה]. אל תצורם – כל מין צרה אל תצר להם, ואל תתגר בם - כל מין גירוי. ולמואב אמר (שם שם, ט) [...] אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה [כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה]. אל תצר ואל תתגר בם מלחמה - מלחמה אי אתה עושה, אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף. ולכך נראין מזויינין למואב.

והן נאגרין לעריהם. שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר (משלי י, ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל [נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ].

עטופים לשלום –

מדרש תהלים יח: "אמר דוד: נוח לי למלוך על כל העולם כולו, ולא למלוך על שני עטופי סדינין".

מדרש אבא גריון פ"א: "...באו לפניו מאה ועשרים ושבעה גדולים בני מלכים מן מאה עשרים ושבע מדינות שהיה שליט בהם, וכולם עטופים אצטלאות של לבן..."

ספרא, מצורע, פ"ה: "אפילו לבוש עשרה סבריקים, ועטוף עשרה פוליינות"

תנחומא, ראה, טו: "אחד המוכר טלית באטליס. עבר אחד ראה אותו, אמר לו: שלי הוא. אמר לו: התעטף בה. אם מחזקת היא לך, הרי היא שלך. ואם לאו, אינה שלך".

פס"ר פי"ח: "מה עשה [=מרדכי, מול המן] התעטף בטליתו, ועמד לו להתפלל".

פס"ר פכ"ג: "קדשו [=ליום השבת] בעטיפה".

שבת קלט, ב: "מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרשות הרבים בשבת", וברש"י שם: מתעטף אדם בכילה - שהוא כסדין, ומתעטף בה דרך מלבוש. וכסכסיה - רצועות התלויות בה, ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא, שאין כיסכסין עשויין אלא לנטותה באהל"

נדרים מ, א: "הנכנס לבקר את החולה... מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה"

בבא קמא לב, ב: "רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה [=שבת], בואי כלה"

תנחומא צו, ב: "כשהקב"ה נפרע מעשו מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב".

בתי מדרשות, א, גדולת משה: "בנוהג שבעולם בבני אדם מכבד אדם בית בבגדים בלות שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית?!".

דבר אחר: ויגר - לשון גר. שהיו רואין לעצמן גרים בעולם.

אמרו: ירדו למצרים לגור, ואחזו אותה, ומשכירין היו להם בתים, שנאמר (שמות ג, כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ [כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם].

דבר אחר: ויגר - לשון יראה. שהיו מתיראין, שראו כל האומות ביד ישראל. שבא סיחון ונטל ארץ מואב, [כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא] וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן [וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן] (במדבר כא, כו). ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר (דברים ג, יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן [נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ]. באו ישראל ונטלוהו משניהם, שאין בו עולה.

והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים: לא אמר להם הקדוש ברוך הוא כי לא אתן לך מארצו ירושה?! הרי ארצנו לפניהם.

לכך היו מתיראין.

ויקץ מואב

שהיו רואין את עצמן כקוצין בפניהם*.

רואין את עצמן כקוצין בפניהם – ביטוי זה, במשמעות הפוכה, יעוין שמו"ר פ"א, יא: "ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א, ) - מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהן כקוצים.

(ד). וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא

ד.

ויאמר מואב אל זקני מדין

מה טיבן של זקני מדין כאן?

שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, ואמרו: מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע מהן מה מדותיו. אמרו לו זקני מדין: אין כחו אלא בפיו*.

אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן עם אדם שכחו בפיו.

אין כחו אלא בפיו – "זקני מדין" הם אלה הזוכרים את משה רבינו בעת היותו בארץ מדין לאחר שברח ממצרים מפני פרעה. על כח הדיבור המיוחד של משה (ושלא כמה שעשוי להשתמע מן הכתוב "כבד פה וכבד לשון אנכי", שמות ג, =. ואכמ"ל) נמסר כי כבר ביום היולדו יכול היה לדבר ("...אמר לו [=סמאל]: מה כחך? אמר לו: אני בן עמרם, שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למוהלני. ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה, והלכתי ברגלי ודברתי עם אבי ואמי... כיון שראה סמאל את משה, אחזתו רעדה וחיל כיולדה, ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה. עד שאמר משה לסמאל...". (דב"ר פי"א, י).

ויאמר מואב אל זקני מדין

והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו, לה) [וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד] הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב [וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית], והשנאה ביניהם מעולם?

משל –

לשני כלבים* שהיו מריבים זה עם זה. בא זאב על אחד מהן.

אמר השני: אם איני עוזרו היום, הורג את זה, ולמחר יבא עלי.

 לפיכך, נתחברו מואב עם מדין.

כלבים... זאב –

שני בעלי חיים אלה עשויים להיות דומים במראיהם זה לזה (לענין תחילת זמן קריאת שמע של שחרית, "משיכיר בין זאב לכלב". ברכות ט, ב), . עם זאת, הריהם נחשבים כמינים שונים (כלאים פ"א מ"ו: "הזאב והכלב... – אף על פי שדומין זה לזה, כלאים").

ואכן, בימים עברו התקיימו קשרים ביולוגיים ביניהם.

ברא"ר פכ"ח, ח: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול - הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס...

קה"ר פ"א, כח: ישב ר' מאיר ודרש: עתיד זאב להיות גזוז מילתן, והכלב גלבטינון. אמרו לו: דייך ר' מאיר, ואין כל חדש תחת השמש.

ילק"ש תורה תשסח: "זאב שבא וחטף גדי מן הצאן והיה שם כלב של קדרים יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו הזאב אתה כלב של קדרים למה אתה מריב עמי שמא נטלתי משלכם לא נטלתי אלא מעדרו של רועה אתה מה לך

עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור

מה שור, כחו בפיו. אף אלו, כחן בפיהן.

מה שור, כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה. אף אלו, כל אומה שנוגעים אין בהם סימן ברכה.

מה שור, מנגח בקרניו. אף אלו, מנגחין בתפלתן, שנאמר (דברים לג, יז) [בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ] וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו [בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה].

(ה). וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי

בלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא

והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר (יהושע יג, כא-כב) [וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן] אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם [וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם]?

אלא משנהרג סיחון, המליכוהו תחתיו. בעת ההיא - שגרמה לו שעה.

ה.

וישלח מלאכים

הקדוש ברוך הוא עשה להם נסים, ואמר הקדוש ברוך הוא: אני גואל אתכם ואעשה לכם נסים, ואתם ממרים אותי?! בוא וראה שבע גאולות* שגאלתי אתכם, והייתם חייבין לשבחני* שבע פעמים כנגד שבע גאולות. וכן הוא אומר (שופטים י, יא-יב) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי מִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים. וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן [לָחֲצוּ אֶתְכֶם] וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם [מִיָּדָם] - הרי שבע גאולות.

והמריתם אותי בשבע עבודות זרות, שנאמר (שם שם, ו) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת [וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ].

וכן הוא מוכיחן: עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי. [כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהֹוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה] (מיכה ו, ג-ו)

עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך - מה הטרחתי לך? שמא אמרתי לך 'הביאו לי עולות מן חיות שבהרים'?! שלש בהמות שברשותך: שור, שה כשבים ושה עזים. ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור, אקו ודישון ותאו וזמר. שמא הטרחתיך עליהם להביא לפני מהבהמה שאינה ברשותך?! לא צויתי אלא מבהמה שהיא ברשותך, שנאמר (ויקרא כב, כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד [וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה]. וכן, [...אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה] מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן [תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם] (ויקרא א, ב).

וכי יצא סיחון ועוג להלחם בכם, ולא הפלתי אותם לפניכם?! מה הלאיתי אתכם? שמא אמרתי לכם להביא קרבן עליהם?!

לא ראה בלק בן צפור שעשיתי להם כל הנסים ושכר עליהם בלעם, והפכתי את הקללות לברכות?!

שגאלתי אתכם, והייתם חייבין לשבחני –

שבע גאולות – =

תורת המנחה לר' יעקב סקילי, דרשה נ: "...אל יתעלם ממך לשון שבע גאולות ושבעה גואלים שנאמרו בו [=בפסוק =] "חמישה קרובים, וגרעון כסף, ויובל - הרי שבעה גואלים... כי לכל דבר יש ששה קצוות, והנקודה האמצעית שהכל ישוב אליה, והיא חק מכריע בנתים".

שגאלתי אתכם, והייתם חייבין לשבחני – שכך הייתה המחויבות: שירה הודיה של עם ישראל בעקבות ניסי גאולה. יעוין לעיל (=): "אז ישיר ישראל – אמרו ישראל: עליך לעשות לנו נסים, ועלינו לברך ולקלס לשמך. לַיהֹוָה הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה (תהלים ג, ט).

שבע עבודות זרות – עוד על המספר שבע וזיקתו לעבודות זרות שעבדו עם ישראל, יעוין ילק"ש נביאים רצג: "לא חרבה ירושלים עד שעבדו בה שבעה בתי דינין עבודת אלילים. ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה. שנאמר (ירמיה טו, ט) אומללה יולדת שבעה".

ו.

וירא בלק

כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם, אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי האנשים [האלה עמך]?

אמר לו בלעם: בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי.

אמר רבי אבא בר כהנא: זה אחד משלשה בני אדם שבדקן* הקדוש ברוך הוא, ומצא קרון של מי רגלים*, קין, חזקיה ובלעם –

קין - בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית ד, ט) אֵי הֶבֶל אָחִיךָ, בקש להטעות. כביכול היה צריך לומר 'רבונו של עולם, הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואת שואלני בשביל אחי'?! אלא אמר לו (שם שם, שם): לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם שם, י-יב): חייך, כך דברת?! מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים [אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ].

חזקיה - כשעמד מחליו, שלח לו מרודך בלאדן דורון, שנאמר (ישעיה לט, א-ב) בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן [בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ].

בא ישעיה, אמר לו (שם שם, ג): מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ.

היה צריך לומר: 'את נביא של מקום, ולי את שואל'?! אלא התחיל מתגאה ואמר (שם שם, ב-ד) מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל. [וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי].

אמר לו ישעיה (שם שם, ה-ז): הואיל וכך אמרת, [שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה צְבָאוֹת]. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ [וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְהֹוָה]. וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ [אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ] וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל.

וכן בלעם הרשע - בשעה ששלח בלק אצלו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי האנשים האלה עמך?

היה צריך לומר: 'רבונו של עולם, הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך, ולי את שואל?!' אלא אמר לו בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וכך אתה מדבר, לא תאור את העם.

אמר הקדוש ברוך הוא: רשע שבעולם*, כתיב על ישראל (זכריה ב, יב) [כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם] כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינו, ואתה הולך ליגע בהם ולקללם?! תצא עינו, שנאמר שתום העין. לקיים כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו.

שבדקן הקדוש ברוך הוא – אופן הבדיקה משותף לשלשתם: בעקבות אירוע מסויים בין זה שנבדק לבין אנשים אחרים, נשאל האדם על ידי הקדוש ברוך הוא שאלה המתייחסת לאותם אנשים ("אי הבל"? "מה אמרו האנשים האלה, ומאין יבואו"? "מי האנשים האלה עמך"?). ובשלשת המקרים הייתה אפשרות דומה לנבדק להיחלץ ממתן תשובה שאינו חפץ לומרה, בדרך שאין בו כחש ומרמה ויש בה הצהרה בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא ובנבואת נביאיו ("...ולי את שואלני?").

קרון של מי רגלים –

ויק"ר פ"י, ה: "אם כלי אין חפץ בו (=) - ככדין של מי רגלים... ככדין של מקיזי דם"

אולי: קיתון...

רשע שבעולם – בדומה לביטוי "שוטה שבעולם" הרווח מאד בדברי חז"ל. הביטוי "רשע שבעולם" מופיע תמיד כפנייה ישירה אל הננזף.

שמו"ר פ"ל, ט: מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור"א בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן היה שם מין אחד אחר שיצאו אמר להם אין דבריכם אלא כזב לא אמרתם אלהים אומר ועושה למה אינו משמר את השבת אמרו לו רשע שבעולם אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת א"ל הן אמרו לו העליונים והתחתונים חצירו של הקב"ה..

פס"ר פי"ב: מדבר כנגד עמלק וכנגד המן שבא מחלציו של עמלק אמר הקב"ה רשע שבעולם נזדווגת לבניי גם לא ידעת בנסים שעשיתי להם במצרים...

אגדת בראשית פכ"ו: "אבימלך בן גדעון שהרג לאחיו אמר לו הב"ה רשע שבעולם טוב היה ממך אבימלך בעל שמך שכנו של אברהם

מדרש אותיות ר' עקיבא נוסח ב: "כשאמר לו עפר תאכל אמר לו הנחש רבון העולם מה אם הדג אוכל הוא עפר אף אני אוכל עפר באותה שעה תפשו הקדוש ברוך הוא לנחש ויקרע לשונו לשני קרעין אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע שבעולם אתה התחלת בלשון הרע לפיכך אני מודיע לכל באי העולם שלשונך גרם לך כל זאת

ז.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה

פתורה – עירו* היה.

ויש אומרים: שולחני היה. שהיו מלכי גוים נמלכים בו, כשולחני שהכל מריצין לו.

ויש אומרים: בתחלה, פותר חלומות היה. חזר* להיות קוסם, וחזר לרוח הקדש.

עירו... שולחני... פותר חלומות – הרי אלה שתי פרשנויות למלה פתורה: אם כשם, והוא מקום מוגדר. אם כתואר מקצוע ("פתורא" בארמית: שולחן. "פותר חלומות").

חזר להיות – בלשון חכמים השרש ח.ז.ר אין מובנו דווקא פנייה לאחור, אלא כל צורת פנייה שהיא (במילון אב"ש ציין שלשה שימושים לשורש הזה: א. שב, בא למקום שהיה בו בתחילה. ב. שב למצבו הקודם. ג. שב ועשה שנית. ולא הובא השימוש כמו שהוא לפנינו). אין כוונת הביטוי "חזר להיות" שכך היה עיסוקו מקודם, אלא שנפנה מעיסוקו הקודם אל עיסוק אחר. יעויין מדרש זוטא שיר השירים פ"ג: "...ללמד על שלמה שהיה רודה בכל העולם, חזרה ונתמעטה מלכותו ולא היה שולט אלא על תדמור, חזר להיות שולט על ישראל בלבד, חזר שלא שלט אלא על מטתו. ואף על מטתו לא היה יכול לנוח בתוכה, מפני רוחות רעות". ומכאן, אף הביטוי השגור "חוזר בתשובה" אין שימושו דווקא זה שחי בעבר כשומר תורה ומצוות, ועזב דרך חיים זו, ועתה שב הוא אל עברו. אלא כל מי שנפנה עתה לכך הריהו בכלל תואר זה.

ארץ בני עמו

שמשם היה בלק. והוא אמר לו שסופו למלוך.

לקרוא לו

שכתב לו: "לא תהא סבור שלי לבדי את עושה, ואני מכבדך לבדי. אם תעקרם, מכל האומות את מכובד, וכנען ועמלקים משתחוים לך".

הנה עם יצא ממצרים

אמר לו: אתה, מה איכפת לך?

אמר לו: הנה כסה את עין הארץ - סתמו עינים שהארץ תלוי בהן, סיחון ועוג, החרימום וכסו עיניהם. אני, מה אעשה?

והוא יושב ממלי

ממלי כתיב – כמה דאת אמר (תהלים קטז, יא) [סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי] בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם.

(ו). וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר

ועתה לכה נא ארה לי

מהו ארה לי? אוכל אני לשלוט בהם קימעה, כאדם שהוא אורה את התאנים*.

אורה את התאנים – קטיף התאנים, ארייה, שונה מקטיף פירותיהם של שאר עצי הפרי. שכן הארייה אינה נעשית בפרק זמן קצר וקצוב (כמו בציר הענבים ומסיק הזיתים וגדיד התמרים, וכיוצא באלה), בו נקטפים כל הפירות שעל העץ לאחר הבשלתם האחידה בזמן. קטיף התאנים נמשך על פני תקופה ארוכה, כאשר מדי פעם בפעם נקטפים הפירות שכבר הבשילו. אשר על כן, קטיף התאנים היה מתרחש מדי יום. תופעה זו מתוארת לרוב בדברי חכמים (=

התקופה בשנה המכונה "קיץ" נקראת בין השאר על שום שבפרק זמן זה עוסקים בפעולה הידועה בשם "קיץ" – חיתוך התאנים לאחר שהתייבשו, במטרה לשומרם לאורך השנה כולה.

כי עצום הוא ממני

לא שהן גבורים וחיילותיהם מרובין, אלא שמנצחין בפיהם, מה שאיני יכול לעשות.

אולי אוכל נכה בו

מה ראה זה להתגרות, לא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא שלא יהיו נוטלים מארצם?

אלא שהיו בעלי קסמים ונחשים יותר מבלעם, שנאמר וירא בלק. אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתן. וכן הוא אומר (ישעיה מד, יב-יג) [עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי]. נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים [מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ]. היה רואה בהובריו שישראל נופלין בידו. לפיכך הפקיר את בתו, ונפלו בה עשרים וארבעה אלף. לכך נתגרה בהם, ולא היה יודע היאך.

לכך, אולי אוכל נכה.

[נכה] - כמי שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה*. כך, מן כל עשרים וארבעה אלף מישראל חסר אלף אלף.

שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה –

ואגרשנו מן הארץ

לא היה מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ.

כי ידעתי את אשר תברך מבורך

מנא היה יודע?

שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב, היה מתיירא, שהיו גבורים. שכר את בלעם ואביו*, לקלל את מואב. שנאמר (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים [בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן], וכתיב (שם שם, כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן [לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן], וכתיב (שם שם, כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב [אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן].

לכך אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך.

בלעם ואביו – על אביו של בלעם, בעור, =

(ז). וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק

ח.

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם

שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהיו קוסמין בהם, שלא יתן לו עלילות.

וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו: אם יבא עמנו – יצליח, אם יעכב שעה אחת - אין בו תוחלת.

כיון שאמר להם לינו פה הלילה, הלכו להם זקני מדין. שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה.

(ח). וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם

(ט). וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ

ט.

ויבא אלהים [אל בלעם] ויאמר מי האנשים האלה

זה שאמר הכתוב (משלי כח, י) מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל [וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב]

[משגה ישרים בדרך רע] - זה בלעם. שבתחלה הבריות נוהגות בכשרות ובדבריו אלו היו נוהגין בעריות שהראשונים (בראשית כט, ט) [עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם] וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן [אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא]. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת [וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן] (שמות ב, טז). עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות.

[בשחותו הוא יפול] - וכמו שהטעה, הוטעה. בעצה שנתן, בה נפל. והטעהו הקדוש ברוך הוא, שכך כתיב (איוב יב, כג) מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם [שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם].

כיון שאמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע: "אינו יודע בהן. יש שעה שאינו יודע, ואני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה".

לכך אמר להטעותו.

דבר אחר: מי האנשים האלה עמך. ויאמר בלעם [אל האלהים] בלק בן צפור [שלח אלי]

התחיל מתגאה ואמר: אף על פי שאין אתה מכבדני, ואין אתה מוציא לי שם בעולם, המלכים מבקשים אותי.

הנה העם היוצא ממצרים [ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו]

עתה לכה קבה לי אותו

להודיע ששונא יותר מבלק –

שבלק לא אמר קבה אלא ארה וזה קבה.

בפירוש הוא אמר ואגרשנו מן הארץ, והוא אומר וגרשתיו - מן העולם הזה ומן העולם הבא*.

וגרשתיו מן העולם הזה ומן העולם הבא – כיוצא בדבר, "וישלחהו ה' אלהים... ויגרש את האדם (בראשית ג, כג-כד) אמרו חכמים: "שלחו מגן עדן בעולם הזה, ושלחו מגן עדן לעולם הבא (ברא"ר פכ"א, ז. ולדעה חולקת שם: מהעולם הזה, ולא מהעולם הבא). ויצויין כי הוא איזכור ראשון של הפעל ג.ר.ש. בתורה.

(י). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי

(יא). הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו

(יב). וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא

י.

ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם [לא תאור את העם כי ברוך הוא]

ויאמר אלהים: לא תלך עמהם.

אמר לו: אם כן, אקללם במקומי.

אמר לו: לא תאור את העם.

אמר לו: אם כן, אברכם.

אמר לו: אין צריכין לברכתך. כי ברוך הוא.

אומרים לה לצרעה*: לא מן דובשיך, ולא מן עוקציך.

צרעה –

דובשיך... עוקציך –

של"ה, פרשת בלק, תורה אור, ג: "וקשה: איפכא הוה ליה למימר, דמתחלה רצה לקלל ואחר כך בירך. אלא המשל קאי אברכותיו, דהברכות הן דבש ועוקץ: ברכם בארז, וכוונתו כארז שרוח דרומית עוקרתו וכן כולם.

שם משמואל בלק, תרעה: ...הש"ס בכורות (ז' ע"ב) מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, עיי"ש. ומשמע דדבש צרעין דאסור משום שממצות אותו מגופן... למדנו השינוי שבין דבש דבורים לדבש צרעין: שדבש צרעין ממצות אותו מגופן... המשילו בכאן ברכות בלעם לדבש צרעין, והיינו שבלעם אמר שהוא יברכם א"כ היה לו חלק בברכה דומיא דדבש צרעין שממצות אותו מגופן, וא"כ חלק טמא מעורב וטמון בתוך הברכה, והגם שבפיו יברך, בקרבו תהי' טמונה הקללה. וזה שאומרים לא מדובשיך ולא מעוקציך, היינו שהעוקץ טמא שבדבש הצרעה הוא מה שנתמצה מגופו [כי בפשיטות אינו מובן שגם דבורה עוקצת אלא הפירוש כמו שאמרנו.

לציין כי במדרש רבה המבואר הניחו בפשטות כי ה"צרעה" הינה דבורה.

(יג). וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהֹוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם

ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק [לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם]

לא אמר להם בלעם 'לא נתן לי רשות לילך ולקלל', אלא לתתי להלוך עמכם - אמר לי: אין כבודך לילך עם אלו, אלא עם גדולים מהן, שהוא חפץ בכבודי.

לפיכך, ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים.

(יד). וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ

(טו). וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה

(טז). וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי

(יז). כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה

כי כבד אכבדך מאד

יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן.

(יח). וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה

ויען בלעם ויאמר [אל עבדי בלק] אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב

מיכן את למד: שהיה בו שלשה דרכים: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה –

עין רעה - דכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו.

רוח גבוהה – דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם.

נפש רחבה – דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. אילו היה מבקש לשכור לו חיילות להלחם כנגדן – ספק נוצחין, ספק נופלין. לא די שיתן כך, ונוצח?! הא למדת: שכך בקש.

לא אוכל לעבור

מתנבא שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו מפי השכינה.

(יט). וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהֹוָה דַּבֵּר עִמִּי

ועתה שבו נא בזה גם אתם

מהו גם אתם?

שסופכם לילך בפחי נפש* כראשונים.

לילך בפחי נפש – התיאור "בפחי נפש" בא בלשון חכמים בעקבות הפעלים הליכה (כגון "הלך לביתו בפחי נפש". שבת קכז, ב), או יציאה ("יצא בפחי נפש". משנה ראש השנה ב, ו. עבודה זרה, ב, ב. ועוד). בכל המופעים מתאר הביטוי מצב נפש מסויים, בו נמצא אדם בעקבות אכזבה או כישלון. ("בפחי נפש" - בדאבון נפש. רש"י, שבת שם).

אכן עיקרו של הביטוי נסמך על מובן המלים "פח" או "פחים" ושימושו בלשון חכמים – חום מרובה, ובזיקה למלה הקרובה "פחם".  אף הכתוב "צנים פחים" (צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם. משלי כב, ה) מתפרש בדברי חכמים כצמד המצבים האקלימיים הקיצונים העשויים לפגוע בבריאות האדם ("הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים. שנאמר צינים פחים בדרך עקש". כתובות ל, א. וברש"י שם: "קור וחום"). ואולם בלשון מקרא משמעו של "צנים פחים" הריהו: סוגים שונים של מכשולים ("צנים - והם הקוצים והברקנים, וימצא בה פחים - והם המכשולות". פירוש רבינו יונה, משלי שם. "צנים פחים - לשון גדודים ולסטים. צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו. כלומר, יסורים מוכנים לו". רש"י שם).

בהתאם למשמע המלה בלשון חכמים נתפרש הכתוב רקועי פחים (במדבר יז, ב) במובן של מתכת דקה, זו המתחממת במהירות (רש"י שם: "פחים - טסין מרודדין").

ואדעה מה יוסף ה'

שמתנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף להם ברכות על ידו.

(כ). וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה

יא.

ויבא אלהים אל בלעם לילה

זה שאמר הכתוב (שם לג, טו-יז) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים [בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב]. אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים [וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם]. לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה. [יַחְשׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח].

העלים הקדוש ברוך הוא ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכתו לבאר שחת. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים (שם שם, ל) – שאיבד נפשו בהליכתו. שבשעה שהולך אדם לחטוא, השטן מרקד לו עד שגומר העבירה. כיון שאיבדו, חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר (משלי ז, כב-כג) הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבוֹא [וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל]. עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח [וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא].

העלים הקדוש ברוך הוא מן בלעם הרשע, עד שהלך ואיבד את נפשו. משיצא מן כבודו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג, י).

יב.

ויבא אלהים אל בלעם לילה

זה שאמר הכתוב (שמות יב, מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה [לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם] הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה [לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם] – כל הנסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים, בלילה היה –

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה [וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע] (בראשית לא, כד).

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה [וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל] (שם כ, ג).

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה [וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה] (שמות יב, כט).

וכתיב (שם יד, כ) [וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל] וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה [וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה].

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה [הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק] (בראשית יד, טו).

וכן כולם.

דבר אחר: למה נגלה על בלעם לילה?

לא היה ראוי לרוח הקדש, לפי שכל נביאי הגוים, בלילה מדבר עמהם. וכן אליפז אומר (איוב ד, יג-טז) בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה [בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים. פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע]. וכן אליהוא אומר (שם לג, טו-טז) [בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב. אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם] על זה שדבר אותו לילה.

אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם

מיכן את למד: שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.

שמתחלה נאמר לו לא תלך. כיון שהעיז פניו להלוך, הלך. שכן כתיב ויחר אף אלהים כי הולך הוא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים. הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם, קום לך.

ואך את הדבר

ללמדך: שבהתראה הלך.

מיד, וישכם – קדם ועמד בזריזות הוא בעצמו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ [וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים] (בראשית כב, ג).

וילך עם שרי מואב

ללמדך: שהיה שמח בפורענות ישראל כמותן.

(כב). וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ

יג.

ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה'

מלאך של רחמים היה, ונעשה לו לשטן.

ושני נעריו עמו

זו דרך ארץ. שהיוצא לדרך, צריך שנים לשמשו, וחוזרים ומשמשין זה לזה.

(כג). וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ

ותרא האתון את מלאך ה' [נצב בדרך וחרבו שלופה בידו]

וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו ויוציא רוחו, אלא אם כן שלף חרבו? והרי כתיב בסנחריב (ישעיה לז, לו) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר [מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים], וכתיב (שם מ, כג-כד) [הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה. אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם] וְגַם נָשַׁף בָּהֶם [וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם] חייהם!

אלא כך אמר לו: הפה נתן ליעקב, שנאמר (בראשית כז, כב) [וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר] הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וכתיב (שם שם, מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה [וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:ועל חרבך תחיה. והאומות, כולם בחרב חייהם. ואתה תחליף אמונתך ותבא עליהם בשלהן?! אף אני אבוא עליך בשלך. לכך כתיב וחרבו שלופה בידו.

יד.

ותט האתון מן הדרך

הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה שלא חטאה לו. ומכה אתונו, שלא תלך בשדה.

(כד). וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה

וכתיב ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים

וכי לא היה יכול לו לילך אחריו?

אלא כך מדת הקדוש ברוך הוא –

מלך בשר ודם משלח ספקלטור* להרוג את האדם, מהלך אחריו ימים הרבה.

וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה, ואספקלטור מהלך ומטרף אחריו ממקום למקום.

ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן. הספקלטור במקומו עומד, ומי שנתחייב מיתה בא אצלו ברגליו. כדי שלא יצטער המלאך לילך אחר בלעם, קדמו לדרך.

ויעמוד מלאך ה' במשעול [הכרמים גדר מזה וגדר מזה]

אמר לו: הכרמים נמכרים כשועלים.

הכרמים... כשועלים – על הקשר בין הכרמים לבין השועלים...

שיר השירים ב, טו: אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר.

גדר מזה וגדר מזה

אין אתה יכול לשלוט בהן. שבידיהם לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (שמות לב, טו).

מזה ומזה... לוחות – כיוצא בדבר נדרשים מקראות אחרים שבהם מופיעות מלים אלה, כרומזות ללוחות הברית, היא התורה.

מגילה טו, א: "לדעת מה זה ועל מה זה (אסתר ד, ה) - שלחה לו: שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים"

דב"ר פ"א, א: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה [כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יִתֹּם פריו... והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (יחזקאל מז, יב) –כל שהוא אלם ולועט הימנו, לשונו מתרפא, ומצחצחה מיד בדברי תורה. שכך כתיב מזה ומזה, ואין מזה ומזה אלא תורה, שנאמר מזה ומזה הם כתובים".

(כה). וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ

(כו). וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהֹוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול

ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר [ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה]. ויוסף מלאך ה' עבור [ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל]

מה ראה לקדמו שלשה פעמים עד שלא* נראה לו?

סימנין של אבות הראה לו –

עמד לו בראשונה - היה ריוח מכאן ומכאן, ותט האתון מן הדרך ותלך.

בשנייה – לא יכלה לזוז אלא לצד אחד.

בשלישית – אין דרך לנטות ימין ושמאל.

ומה היו הסימנין האלה?

שאילו בקש לקלל בניו של אברהם – היה מוצא מיכן ומיכן, בני ישמעאל בני קטורה.

בקש לקלל בני יצחק – היה מוצא בהן צד אחד, בני עשו. ותלחץ אל הקיר.

בניו של יעקב – לא מצא בהן פסולת ליגע בהן. לכך נאמר בשלישית במקום צר – זה יעקב, דכתיב (בראשית לב, ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ [וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת].

אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל – שלא מצא פסולת באחד מבניו.

עד שלא... – לשון חכמים. צורה המופיעה בדבריהם פעמים רבות מאוד (במדרש במדב"ר בלבד, כארבעים פעם), ותמיד הריהי קודמת לפועל כלשהו, שימושה קבוע: בטרם.

(כז). וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל

ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל

על בזיונו שביזתה אותו.

(כח). וַיִּפְתַּח יְהֹוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים

ויפתח ה' את פי האתון

להודיעו שהפה והלשון ברשותו. שאם בקש לקלל, פיו ברשותו.

ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים

רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים?

(כט). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ

ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי

אף על פי שמדבר בלשון הקדש, עובד כוכבים לשונו סרוח.

לשונו סרוח – השורש ע.ל.ל. במובן שלילי

דברים כב, יד: עלילות דברים. תרגום אונקלוס: "תסקופי מילין".

לו יש חרב בידי

משל –

לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש.

בדרך ראה אנקה* אחת, התחיל מבקש מקל להורגה.

אמרו: זו אי אתה יכול ליטול, היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש?!

כך אמרה האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך. והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה?

שתק, ולא מצא תשובה.

התחילו תמהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמוהו מעולם.

לרפאות בלשונו – על רפואה באמצעות דיבור, הדורשת מומחיות מיוחדת...

במדב"ר פ"ט, כ: "...צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש עייניה אמר כל איתתא דחכמה מלחוש לעייניה תיתי תלחוש אמרין לה מגירתא הא ענתיך תיעולין לבייתיה עבדי גרמיך לחשה ואת רקקה גו עייניה אתת לגביה אמר לה חכמת אנת מלחיש לעייניה מן אימתיה עלה אמרת ליה לא אמר לה ורוקיה בגוה שבעה זמנין והיא טב לה מן דרוקת"

אנקה – ממיני הלטאות. נחשבת כלטאה הגדולה ביותר בארץ ישראל. נזכרת בתורה ברשימת השרצים הטמאים.

(ל). וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא

ויש אומרים: אמר להם: אינה שלי.

השיבתו: הלא אנכי אתונך.

אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה

הא למדת: שלא היה זקן, שהאתון גדולה הימנו.

ההסכן הסכנתי לעשות לך כה

כיון שדברה, מתה. שלא יהיו אומרים: זו שדברה, ועושין אותה יראה.

דבר אחר: ההסכן הסכנתי לעשות לך כה

חס הקדוש ברוך הוא על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו: זו היתה שסלקה את בלעם.

ואם חס הקדוש ברוך הוא על כבוד הרשע, אין צריך לומר על כבוד הצדיק. וכן הוא אומר (ויקרא כ, טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה [מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם] – שלא יאמרו: זו הבהמה שנהרגה אשה פלונית על ידיה.

להודיעך: שחס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות, ויודע צרכן. וסתם פי הבהמה, שאילו היתה מדברת, לא היו יכולין לשעבדה ולעמוד בה. שזו הטפשת שבבהמה*, וזה חכם שבחכמים. כיון שדברה, לא היה יכול לעמוד בה.

הטפשה שבבהמה – החמור או האתון נחשבו כיצורים נחותים במידת תבונתם ביחס לשאר בהמות. הדבר בא לידי ביטוי בלשון העם, ככינוי לאדם חסר דעת. יעויין נדרים פא, א: "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? משום דקרו לאינשי חמרי". בבא בתרא עד, א:"כל אבא ("רבה בר בר חנה. היינו, רבי אבא בר חנה". רשב"ם) חמרא ("כלומר, שוטה כחמור". שם). וכן נתקבעה תפיסה זו בתודעת הדורות, יעויין ציוני על התורה, פרשת נצבים: "הרבה דברים תולין כמו כן בעליית האשה מטבילתה: אם פגע בה כלב ושמשה – בניה מכוערים ופניהם דומים לכלב, פגעה בחמור – יהיו טפשין כחמורים... משום הכי יתיב רבי יוחנן אשערי טבילה בפרק ג דברכות – שלא יפגעו בכלב ובחמור ובחזיר".

ועל היחס בין הטפשות היא השטות, לבין הזנות. ובהקשר לעצת בלעם להזנות את עם ישראל החונה בשטים, יעויין פרי צדיק, פרשת זכור, אות יא.

(לא). וַיְגַל יְהֹוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו

טו.

ויגל ה' את עיני בלעם

וכי סומא היה? להודיע שאף העין ברשותו.

ויקד וישתחו לאפיו

שדבר עמו.

(לב). וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי

ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית

וכי דקיון* של אתון בא מלאך לבקש מידו?

אלא אמר לו: מה האתון, שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך. אומה שלימה שאתה מבקש לעוקרה, שיש לה זכות וברית אבות, על אחת כמה וכמה!

דקיון – מן היוונית (=, ניקי. שמה של אלת הצדק במיתולוגיה היוונית)

בדרך כלל באה המלה בצירוף הפועל "לתבוע", ובצורה קבועה: "דקיון של...".

ברא"ר פ"ט, יג: "וכי מלכות הרומיים טוב מאד? אתמהא. אלא שהיא תובעת דקיון של בריות..."

שם פ"י, ה: "הרבה צבאים [=שליחים???] מינה הקב"ה לאדם הזה, לתבוע דקיון שלו. הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה שרפים, הרבה עקרבים".

שם פמ"ה, ה: "שני בני אדם חבושים בבית האסורים נמצא המלך עובר א"ל חד תבע דקיון דידי אמר אפקוהו אמר ליה חבריה יבעי דיני גבך אילו אמרת תבוע דקיון דידן כמה דאפקך כן אפקני וכדו דאמרת תבע דקיון דידי לך אפיק לי לא אפיק"

=כל המופעים דווקא בבראשית רבה. לבדוק.

הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך

[ירט] - יראה ראתה נטתה.

דבר אחר: ירט – בא'ת' ב'ש'*: מגן.

בא'ת' ב'ש' – יעויין לעיל פי"ח, כא.

 (לג). וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי

ותראני האתון [ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה מפני כי עתה] גם אותך הרגתי ואותה החייתי

מיכן את למד: שהרג את האתון.

(לד). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי

שהיה רשע ערום, ויודע שאין עומד מפני הפורעניות אלא תשובה. שכל מי שחוטא ואומר "חטאתי", אין רשות למלאך ליגע בו.

כי לא ידעתי ועתה אם רע בעיניך אשובה לי

אמר לו: אני לא הלכתי עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא קום לך אתם, ואתה אומר שאחזור?! כך אומנתו לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו, ואחר כך (בראשית כב, יא-יב) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה [מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי]. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר [וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי]?! למוד הוא לומר דבר, ומלאך מחזירו. ועכשיו הוא אומר לי לך אתם.

ועכשיו, אם רע בעיניך אשובה לי.

(לה). וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק

ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים

שחלקך עמהם, וסופך ליאבד מן העולם.

וילך בלעם עם שרי בלק

מלמד: שכשם שהם שמחים לקלל, כך הוא שמח.

(לו). וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל

טז.

וישמע בלק כי בא בלעם

מלמד: ששלח שלוחים לבלק לבשרו.

ויצא לקראתו אל עיר מואב

למטרפולין* שלהן.

מה ראה לקדמו לגבולין?

אמר: הגבולין הללו שנקבעו מימי נח, שלא תכנס אומה בגבול חברתה, אלו באין לקלקל.

והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג, כאלו קובל עליהם.

למטרפולין – מן היוונית [=], עיר ואם. כינויה של עיר הבירה של הממלכה כולה. עתידה ירושלים...

(לז). וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ

ויאמר בלק אל בלעם שלח שלחתי אליך האמנם לא אוכל כבדך

נתנבא לצאת לסופו הימנו בקלון*.

קלון –

(לח). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר

וכענינו השיבו: הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה – שאין רשות בידי לומר מה שאני רוצה.

(לט). וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת

יז.

ויקח בלק את בלעם

ויבאו קרית חוצות

שעשה שווקים של מקח וממכר, ועשה לו אטליז*. להראות לו אוכלוסין*, לומר: ראה מה אלו באין להרוג בני אדם ותינוקות שלא חטאו להן.

אטליז – בתנחומא בלק: "אטלס". מן היוונית =

משנה בכורות ה, א: "כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא"

מכות יד, א: "אמר ר"ע שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל" (בכריתות טו, א: "באיטליס"). וכן, כיוצא בזה חולין צא, א (בשאלה אחרת).

(מ). וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ

ויזבח בלק בקר וצאן

הצדיקים אומרים מעט, ועושין הרבה. כאברהם, שנאמר (שם יח, ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם [וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ]. ואחר כך (שם שם, ו-ח), [וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר] מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים [קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת]. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם [וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ].

ורשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. בלק אמר כי כבד אכבדך מאד, וכשבא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת.

התחיל בלעם חורק שיניו עליו, שהיה נפשו רחבה. אמר: "כך שלח לי, מחר אני נותן מארה בנכסיו" - ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות.

(מא). וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם

יח.

ויהי בבוקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל

בלק היה בעל קסמים ובעל נחש יותר מבלעם, שהיה נמשך אחריו כסומא.

למה הדבר דומה –

לאחד שיש בידו סכין*, ואין מכיר את הפרקים.

וחבירו מכיר את הפרקים, ואין בידו סכין.

כך היו שניהם דומין: בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן. ויעלהו במות בעל [וירא משם קצה העם] - שראה שישראל נופלין שם.

סכין... פרקים –

פרק כג

(א). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים

ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות

ולמה שבעה מזבחות?

כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים, מאדם ועד משה, ונתקבלו: אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה.

שהיה אומר: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם?! לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מאומה אחת?

השיבו רוח הקדש: טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ [מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב] (משלי טז, א). טוב פת חריבה – טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלא זבחי ריב – שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל.

(ב). וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ

(ג). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה יְהֹוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי

ויעש בלק כאשר [דבר בלעם ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח. ויאמר בלעם לבלק התיצב על עולתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך] וילך שפי

דעתו היה לקלל. שעד אותה שעה היה שפוי, ומן אותה שעה נטרד.

שפוי – מילון אב"ש הביא שני משמעים: א. פקח, בריא בשכלו (ובניגוד ל"שוטה": "שפוי ונשטתה, וחזר ונשתפה". גיטין ב, ו). ב. מתון, מיושב ("כל מי שחכם וענו ושפוי וירא חטא... עושים אותו דיין". תוספתא חגיגה ב, ט). אכן על פי הנאמר לפנינו ההגדרה היותר מדוייקת היא: רגוע  (כניגוד למי שהוא "נטרד").

(ד). וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ

ויקר אלהים אל בלעם

אמר לו: רשע, מה אתה עושה?

אמר: את שבעת המזבחות ערכתי

משל –

לשולחני* המשקר במשקלות.

בא בעל השוק*, והרגיש בו. אמר לו: אתה משקר במשקל!

אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך.

ואף כך, בלעם רוח הקדש אמר לו: רשע, מה אתה עושה?

אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי.

אמר לו: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק [וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ] (שם טו, יז) - טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים, מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה.

(ה). וַיָּשֶׂם יְהֹוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר

וישם ה' דבר בפי בלעם

שעיקם פיו ופיקמו, כאדם הקובע מסמר בלוח.

ר"א אומר: מלאך היה מדבר.

(ו). וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב

ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב

שהיו עומדין ומצפין מתי יבא.

(ז). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרֲרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל

יט.

וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני [בלק]

פתח ואמר: מן הרמים הייתי, והורידני בלק לבאר שחת. ינחני – כמה דאת אמר (יחזקאל לב, יח) [בֶּן אָדָם] נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ [אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר].

ינחני... נהה – דרשה הנסמכת על החילופים המצויים ח'-ה'.

דבר אחר:

מן ארם - עם רם שלמעלן הייתי, והורידני בלק מכבודי.

משל –

למי שמהלך עם המלך.

ראה ליסטין*, הניח את המלך וטייל עם הליסטין.

כשחזר אצל המלך, אמר לו המלך: לך עם אותו שטיילת עמו, שאי אפשר לך שתלך עמי.

כך, בלעם נזקק לרוח הקדש, וחזר להיות קוסם כבתחלה, שנאמר (יהושע יג, כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם [הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם].

לפיכך צווח: רם הייתי, והורידני בלק.

ליסטין –

דבר אחר:

מן ארם ינחני

אמר לו: השוינו שנינו להיות כפויי טובה –

אלולי אברהם אביהם, לא היה בלק. שנאמר (בראשית יט, כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט [מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט]. ולולי אברהם, לא פלט לוט מסדום. ואתה, מבני בניו של לוט.

ואלולי יעקב אביהם, לא הייתי אני בעולם. שלא ראה לבן בנים, אלא בזכות יעקב. שבתחלה כתיב (שם כט, ט) [עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם] וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן [אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא]. ואלו היה לו בנים, היאך בתו רועה? ומשהלך יעקב לשם, נתנו לו בנים, שנאמר (שם לא, א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן [לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה]. וכן אמר לו (שם ל, כח) [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ.

לכה ארה לי

מי שהוא מארר, לעצמו מארר. שכך כתיב (שם יב, ג) [וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ] וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר [וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה], ואומר (שם כו, כט) [יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ] אֹרֲרֶיךָ אָרוּר [וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ].

לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל

אילו לאומה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול. אלא יעקב –

מלך שבורר לעצמו מנה.

ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים?

ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו, שנאמר (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. [וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי] וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה [מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ] (שמות יט, ה).

בורר לעצמו מנה – הכוונה לבחירה של מנת אוכל טובה אותה הוא מתעתד לאכול (ביצה טו, א: "שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב"). הטלת גנאי בבחירתו של בורר המנה (גם אם היא כשלעצמה צודקת), לאחר שכבר נעשתה הבחירה – לא זו בלבד שמטילה דופי ביכולתיו של זה שברר לו אותה מנה, אלא שגם מקלקלת לו את הנאתו הצפויה מאותה מנה. ובדומה לכך, כתובות יז, א: "מי שלקח  מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?! הוי אומר: ישבחנו בעיניו".

ולכה זועמה ישראל

מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו.

ואמר אדם שאינה כלום, יש לו חיים?

ואלו כתיב בהן (ישעיה מט, ג) [וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

(ח). מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה

מה אקב לא קבה אל

בשעה שהיו ראויין להתקלל, לא נתקללו.

כשנכנס יעקב ליטול את הברכות, נכנס במרמה, דכתיב (בראשית כו, טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים [הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו]. אמר אביו (שם שם, יח): מִי אַתָּה [בְּנִי]? אמר לו (שם שם, יט): אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ [עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ].

מי שמוציא שקר מפיו, אינו ראוי להתקלל?!

ולא עוד אלא שנתברך, דכתיב (שם שם, לג) [וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ] גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

והיאך אני מקללן?! לא קבה אל.

דבר אחר: מה אקוב לא קבה אל

בנוהג שבעולם –

לגיון* שמרד במלך, חייב מיתה.

ואלו כפרו בו ומרדו, ואמרו (שמות לב, ד) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם] - לא היה צריך לכלותן?! אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן: לוה להן ענני כבוד, ולא פסקו מהן המן והבאר. וכן הוא אומר (נחמיה ט, יח-כא) [אַף] כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה [וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת]. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם [לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם] וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם [וּמַיִם (מסלע הוצאת להם) נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׁלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ], והיאך אני יכול לקללם?! מה אקב לא קבה אל

בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות – היה מזכירן, שנאמר (דברים כח, יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם [עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן]. בקללות – לא היה טובען, שכן הוא אומר (שם שם, יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל [רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי].

וכשהן חוטאין ואומר להביא עליהן קללה, אינו כותב שהוא מביאה. אלא בברכות הוא בעצמו מברכן, שנאמר (שם שם, א-ח) [וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם] וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן [עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ...]. יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה [בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ]. ובקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר (שם שם, טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע [בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם] וּבָאוּ עָלֶיךָ [כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ] – מעצמן.

הוי, מה אקב לא קבה אל.

(ט). כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב

כתיב כי מראש צורים אראנו

להודיע שנאתו של אותו רשע. שמתוך ברכותיו, אתה יודע מחשבתו.

למה הדבר דומה –

לאדם שבא לקוץ את אילן.

מי שאינו בקי, קוצץ את הגופים, כל ענף וענף ומתייגע.

והפיקח, מגלה את השרשין וקוצץ.

כך, אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשרשן.

בא ליגע, מצאן קשים.

לכן אמר כי מראש צורים אראנו.

דבר אחר:

כי מראש – אלו אבות.

ומגבעות – אלו אמהות.

הן עם לבדד ישכן – וכשהוא משמחן, משמחן לבדן. שנאמר (דברים לב, יב) יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ [וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר].

וכשהאומות בעולם הזה שמחים, הן אוכלים עם כל מלכות ומלכות, ואין עולה להם מן החשבון –

שנאמר ובגוים לא יתחשב.

(י). מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ

מי מנה עפר יעקב

מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר –

לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר [יַחְדָּו] (שם כב, י).

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם [פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם] (שם שם, ט).

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה [וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא] (במדבר יט, ט).

[וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ] וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן [יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם] (שם ה, יז).

[וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ] שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים [לֹא יֵאָכֵל] (ויקרא יט, כג).

וכן כולם.

ומספר את רובע ישראל

הרביעית שלהן.

מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצות –

וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי [וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ] (בראשית ל, טו).

[וַתֹּאמֶר] הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ [וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה] (שם שם, ג).

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת [וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה] (שם שם, ט).

וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר [הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה] (שם טז, ג).

חוטפות ומחבבות –

תמות נפשי מות ישרים

משל –

לטבח* שבא לשחוט פרתו של מלך, התחיל המלך רואה.

כיון שהרגיש שהמלך רואה, התחיל משליך את הסכין* ומשפשף בה, וממלא את האבוס* לפניה.

התחיל לומר: תצא נפשי, שבאתי לשוחטה, והרי זנחתיה.

כך בלעם אמר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני אברך

(יא). וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ

(יב). וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהֹוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר

(יג). וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם

(יד). וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ

ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה

ראש שיש פרצים שם. ששם מת משה, שנאמר (דברים ג, כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה [וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה] – יש פרצה גדולה מזו?! שראה בנחשים, והיה סבור ששם יכלו.

ויבן שבעה מזבחות [ויעל פר ואיל במזבח].

(טו). וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה

(טז). וַיִּקָּר יְהֹוָה אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר

כ.

ויאמר אל בלק התיצב כה על עולתך [ואנכי אקרה כה]. ויקר (אלהים) ה' אל בלעם וישם ה' דבר בפיו

כאדם שנותן בלינוס* בפי בהמה,

ופוקמה* להיכן שירצה.

כך הקדוש ברוך הוא, פוקם את פיו.

כיון שאמר לו שוב אל בלק וברכם, אמר: מה אני הולך אצלו לפוח את נפשו*?!

בקש לילך לעצמו. נתן הקדוש ברוך הוא לו בלינוס.

שוב אל בלק וכה תדבר

(יז). וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר יְהֹוָה

ויבא אליו והנו נצב על עולתו [ושרי מואב אתו]

בראשונה כתיב בו הוא וכל שרי מואב. כשראו שלא הועילו כלום, הניחוהו ונשתיירו מקצת שרי מואב אתו.

ויאמר לו בלק מה דבר ה'

שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהיה רוצה, ישב לו והיה משחק בו.

(יח). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר

[קום בלק ושמע]

כיון שראה בלעם שהיה משחק, אמר לו בלעם: עמוד, אין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים.

קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור

שניהם היו מנה בן פרס*, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם.

מנה בן פרס –

(יט). לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה

לא איש אל ויכזב

אינו כבשר ודם-

שבשר ודם קונה אוהבים.

מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים.

והוא אינו כן. אי אפשר לו לשוב משבועת האבות הראשונים.

ההוא אמר ולא יעשה

אומר להביא עליהן רעות. אם עשו תשובה, הוא מבטלן.

את מוצא כתוב בתורה (שמות כב, יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם [בִּלְתִּי לַיהֹוָה לְבַדּוֹ]. ועשו את העגל, והיו ראוין לכלייה. והייתי סבור לקללן ולהכחידן, ומעט עשו תשובה, ובטל. וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה [אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ] (שם לב, יד).

וכן במקומות הרבה –

שאמר על יכניה (ירמיה כב, ל) [כֹּה אָמַר יְהֹוָה כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו] כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ [ישֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה], ואומר (חגי ג, כא-כג) [אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ]. וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם [וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו]. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְהֹוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם (על לבי) [כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת]. ובטל מה שאמר לאביו (ירמיה שם, כד) חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ.

וכן באנשי ענתות, וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם [כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם] (שם יא, כג). כיון שעשו תשובה, קיימן. דכתיב (עזרא ב, כג. נחמיה ז, כז) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה [עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה].

(כ). הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה

(כא). לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ

לא הביט און ביעקב

אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם, ואינו מסתכל אלא בגאות שלהן.

ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו

אמרת לי לכה נא ארה לי יעקב.

פרדס* שיש לו שומר, אין הגנב יכול להזיקו.

ואם ישן לו, הגנב נכנס.

ואלו, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא), והיאך אני יכול להזיקן?!

ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו

ה' אלהיו עמו – אמר לו בלק: הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה.

אמר לו: אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו – תוקע ומריע, ומפיל חומה.

(כב). אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ

אל מוציאם ממצרים

אמרת לי עם יצא ממצרים, מעצמן. ואינו כן, אלא הוא הוציאם.

כתועפות ראם

כך הוא מדתו: חטאו קמעא, הורידן כעוף. שנאמר (הושע ט, יא) אֶפְרַיִם כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם [מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן]. זכו, מעלן ומרוממן כעב, שנאמר (ישעיה ס, ח) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה [וְכַיּוֹנִים אֶל ארבותיהם].

(כג). כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל

הרי את מחזר ומנחש ומקסם באי זה מקום תשלוט בהם.

והם אינם כן: כשהן צריכין להלחם בשונא, עומד כהן גדול ולובש אורים ותומים, ונשאל בהקדוש ברוך הוא. וכל הגוים מקסמים ומנחשים, ואלו משברין אותם בתשובה. שנאמר (ישעיה מד, כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל [מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַֹכֵּל].

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל

ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא, כתלמיד לפני רבו, לעתיד לבא. ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה.

וכן הוא אומר (שם כג) כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק, ואומר (שם ל) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך.

ומלאכי השרת רואין אותן, ושואלין אותן: "מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא", לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן.

שנאמר כעת יאמר ליעקב [ולישראל מה פעל אל]

(כד). הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה

הן עם כלביא יקום

אין אומה בעולם כיוצא בהם. הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות, ועומדין משנתן כאריות. וחוטפין קריאת שמע*, וממליכין להקדוש ברוך הוא, ונעשין כאריות, ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן.

אם נתקל אחד מהם בכולם, או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן – ממליך להקדוש ברוך הוא.

חוטפין קריאת שמע –

לא ישכב עד יאכל טרף

כשהוא אומר ה' אחד, נאכלין המחבלין מפניו, ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין. והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה.

וכשבא לישן, מפקיד רוחו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים לא, ו) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי [פָּדִיתָ אוֹתִי יְהֹוָה אֵל אֱמֶת].

וכשננער, ממליך בהקדוש ברוך הוא. השומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום, שנאמר (שם קל, ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

לכן בלעם אומר: אי זו אומה כזו.

ודם חללים

מתנבא שאין משה מת, עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין. שנאמר לא ישכב עד יאכל טרף – זה בלעם. הוי, ודם חללים ישתה – וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם [אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב] (במדבר לא, ח).

[וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ (שם שם, ו).

וכלי הקדש – זה הציץ, שכתוב בו קדש לה'.

וחצוצרות התרועה בידו – אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים. הראו לו את הציץ, ששמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו, והן נופלין. תדע, שכן כתיב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם.

את אוי ואת רקם ואת בלעם בן בעור – מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין, לא כך כתיב וילך בלעם וישב למקומו? אלא מששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף, חזר ליטול מהן שכרו. לכך כתיב בלעם בן בעור עם חמשת מלכי מדין.

(כה). וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ

(כו). וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה

(כז). וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם

(כח). וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן

(כט). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם

(ל). וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ

פרק כד

(א). וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו

(ב). וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים

(ג). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן

(ד). נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

(ה). מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

(ו). כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם

(ז). יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ

(ח). אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ

(ט). כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר

(י). וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים

(יא). וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהֹוָה מִכָּבוֹד

(יב). וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר

(יג). אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר

(יד). וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

(טו). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן

(טז). נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

(יז). אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת

(יח). וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל

(יט). וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר

(כ). וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד

(כא). וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ

(כב). כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ

(כג). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל

(כד). וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד

(כה). וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ

[לקחי פרשת בלעם]

כא.

וישא משלו ויאמר

הלכה: מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב?

שנו רבותינו (תוספתא ברכות ה, יד): "נטילת ידים לפני המזון – רשות, לאחר המזון – חובה".

מעשה בשעת הגזירה* בחנוני* אחד מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי.

וכן היה מנהגו: כל מי שנכנס לחנות שלו ולא נטל ידיו, יודע שהוא עובד כוכבים, ונותן לפניו בשר חזיר. וכל מי שנטל ידיו ומברך, יודע שהוא ישראל, ומאכילו בשר טהור.

פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם, ולא נטל ידיו. והיה סבור שהוא עובד כוכבים, נתן לפניו בשר חזיר. אכל, ולא בירך.

בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר, אמר לו: יש לי עליך כך וכך מן הבשר שאכלת, שחתיכה עולה עשרה מנה*.

אמר לו: אתמול אכלתי אותה בשמונה, והיום אתה רוצה ליטול ממני עשרה?!

אמר לו: זו שאכלת, של חזיר היא.

כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו. נבהל ונחפז. אמר לו בצנעה: יהודי אני, ונתת לי בשר חזיר?

אמר לו: תיפח רוחך, שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה עובד כוכבים.

מיכן שנו חכמים (חולין קו, א): "מים ראשונים, האכילו בשר חזיר. אחרונים, הרגו את הנפש".

מעשה באדם אחד שאכל קיטנית, ולא נטל ידיו, וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית.

ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו: אומר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שיגרי לו אותה טבעת.

נתנה לו.

אחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת?

אמרה לו: בא פלוני בסימנין שלך, ונתתיה לו.

נתמלא עליה חימה, והרגה.

לפיכך, כל שאינו נוטל ידיו לאחר המזון, כהורג נפש.

ולכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל אפילו במצוה קלה, שנאמר (דברים לב, מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם [וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ] - אפילו דבר מצוה שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שמרתם מצותי, אני מפיל שונאיכם לפניכם. שנאמר (תהלים פא, יד-טו) לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי [יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ]. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ [וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי].

כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משותף בהן? שנאמר ה' אלהיו עמו – המקללם, כאלו מקלל פני שכינה. ששמו מעורב בשמן.

התחיל הופך למשלים, וישא משלו ויאמר.

זה שאמר הכתוב (משלי כז, יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל [בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ].

כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו, והתחיל לברך. שנאמר (דברים כג, ו)

וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה [אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ].

נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו, וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן.

מנין? אמר רבי אלעזר הקפר: כתיב להלן (דברים ה, יט) [אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל] קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף [וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי]– שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו, וכאן כתיב מברך רעהו בקול גדול [בבקר השכם קללה תחשב לו] שאמר לו לכה איעצך, והרג עשרים וארבעה אלף מישראל. יש קללה כזו?!

[ישראל בשטים]

פרק כה

(א). וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב

 כב.

וישב ישראל בשטים

הלכה: בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?

שנו רבותינו (מכילתא בא, ה): "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים –

שלא שינו את שמותן.

שלא שינו את לשונם.

ולא גילו מסטורין* שלהם. שמשה אמר להם (שמות ג, כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב [וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם], והיה הדבר הזה מופקד אצלם שנים עשר חדש, ולא גילה אחד מהם למצרים.

ולא נפרצו בעריות. שכן כתיב (שיר השירים ד, יב) גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה [גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם]. גן נעול אחותי כלה - אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום - אלו הבתולות. תדע לך: שהרי אחת היתה, ופרסמה הכתוב (ויקרא כד, י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית [וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי]. וכל אותן ארבעים שנה לא סרחו במדבר, עד שבאו לשטים.

לכך כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות.

שטים - שעשו שטות, נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב [מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם] (משלי ו, לב-לד).

מסטורין –

ויחל העם לזנות

יש מעינות שמגדלין גבורים, ויש חלשים. ויש נאין, ויש מכוערין. ויש צנועין, ויש שטופין בזמה.

ומעין שטים, של זנות היה, והוא משקה לסדום. אתה מוצא שאמרו (בראשית יט, ה) [...] אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ [הַלָּיְלָה] הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ [וְנֵדְעָה אֹתָם].

ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקדוש ברוך הוא לייבשו. שנאמר (יואל ד, יח) [וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם] וּמַעְיָן מִבֵּית יְהֹוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.

מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות. כיון שבאו לשטים ושתו מימיו, נפרצו בזנות.

היה משקה לסדום –

כג.

ויחל העם לזנות אל בנות מואב

בוא וראה: מה כתיב ביציאתן ממצרים (שמות יד, ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת [בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם].

מהו פי החירות? מקום קבוע לזנות היה. ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים, נקרא פי החירות. ואלו שהפקירו עצמן לאנשים, כתיב ויחל העם לזנות.

ויחל העם

כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא. וכל מקום שנאמר ישראל, לשון שבח הוא –

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים [רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה] (במדבר יא, א).

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה [לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל] (שם כא, ה)

[וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם] וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (שם יד, א)

[וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה] עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם [הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ] (שם שם, יא).

וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא [כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם] (שמות לב, כה)

[וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר] וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן [וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ] (שם שם, א).

וכן כולם.

ויחל העם לזנות

"זרוק מטה לאויר, לעיקרו נופל". מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף. אמותיהם התחילו בזמה, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה [אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה [עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ]. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ [אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ] (בראשית כ, לא-לה). למדתה אחותה. ולפיכך, חסך הכתוב על הצעירה ולא פירשה, אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה.

אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה אחריה. לזנות אל בנות מואב.

זרוק מטה לאויר – פתגם רווח בארמית, הנאמר על ידי ר' יצחק בנוסחים שונים ("זרוק חוטרא לאוירא, ועל עיקריה הוא קאים"; "זרוק חוטרא לארעא, ועל עיקרא נפיק"), ומשמעו כי מקורו של אדם מטביע בו את חותמו בטיבו ובהנהגתו. ועל פיו מוסברים מקראות שונות: יעויין ברא"ר פנ"ג, טו: "זרוק חוטרא לאוירא, ועל עיקריה הוא קאים. כך, לפי שכתוב (בראשית טז, א) ולה שפחה מצרית ושמה הגר, לפיכך ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים (שם כא, כא). שם פפ"ו, ו: "זרוק חוטרא לארעא, ועל עיקרא נפיק. לפי שכתוב (בראשית כט, יז) ורחל היתה יפת תואר [ויפת מראה], לפיכך ויהי יוסף [יפה תואר ויפה מראה] (בראשית לט, ו).

(ב). וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן

שהלכו בעצתו, שנאמר (במדבר לא, טו-טז) [וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה].  הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה [עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה].

עשו להם קלעים*, והושיבו בהם זונות, ובידיהן כל כלי חמדה. והיתה זקנה* יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה, שהיתה לפנים מן החנות*.

כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק, זקנה אומרת לו: בחור, אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן*?!

והיתה מראה לו, ואומרת לו: הכנס לפנים, ותראה חפצים נאים.

הזקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות.

מכאן ואילך אומרת לו ילדה: הרי אתה כבן בית. שב, ברור לעצמך.

וצרצור יין* מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גוים.

נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת, ומפתה אותו. ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם, ואתם שונאין אותנו? טול לך כלי זה חנם. הלא כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ [...] (בראשית מב, יא), בני תרח אבי אברהם. אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו – הרי לנו עגלים ותרנגולים, שחטו כמצותכם ואכלו.

מיד, משקהו היין, ובוער בו השטן, היה נשטה אחריה. שנאמר (הושע ד, יא) זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב.

ויש אומרים: בלעם צוה אותם שלא להשקותם, שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידין.

כיון שהיה תובעהּ, אומרת לו: איני נשמעת לך, עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו.

והוא אומר: לעבודה זרה איני משתחוה.

ואומרת לו: אין אתה אלא כמגלה עצמך.

והוא נשטה אחריה, ועושה כן. זו שאמרו חכמים (סנהדרין ז, ו) "הפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו", שנאמר וישתחו לאלהיהן.

צרצור יין – הצרצור הינו כלי חרס קטן, כעין בקבוק, שהיה משמש להחזיק בתוכו משקים שונים, ובכללם יין (ואשר על כן, נדרש התואר "צרצור של יין" במקום שאין זה ברור למה משמש אותו צרצור הנזכר שם). נראה כי היה זה כלי בעל פה צר למדי, ובשפתו העליונה היו מעין שיניים ("מסרק"). פי הצרצור היה מכוסה בכעין רשת של חרס, שדרכה היה היין נשפך בקילוח קטן למדי.

בין כלי הצרצור התקיימה הבחנה בין צרצור קטן לצרצור גדול. "המערה יין מצרצור קטן לבור..." (עבודה זרה עג, א). הקילוח [=עמוד] היוצא מן הצרצור היה קטן למדי, ובשונה מהקילוח היוצא מחבית שהוא מרובה. "צרצור קטן – דלא נפיש עמודיה, אבל חבית – דנפיש עמודיה" (עבודה זרה עג, א)

(ג). וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל

ויצמד ישראל לבעל פעור

בתחלה היו נכנסין בצנעה, ולבסוף נכנסין צמידים צמידים, זוגות, כענין של צֶמֶד בָּקָר* (שמואל א יא, ז).

דבר אחר: [ויצמד] - כאדם צמיד* במלאכתו.

ויצמד - כצמידים על ידיה.

רבי לוי אמר: זו גזירה קשה מן העגל. דאלו בעגל כתיב (שמות לב, ב) [וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן] פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי], ובכאן ויצמד, כצמידים. בעגל נפלו שלשה אלפים, וכאן - עשרים וארבע אלף.

(ד). וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל

(ה). וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר

 ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם [לה' נגד השמש]

רבי יודן אמר: ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני אדם.

רבי נחמיה אמר: לא תלה ראשי העם. אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הושיב להן ראשי סנהדריות, ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור.

אמר: מי מודיען?

אמר לו: אני מפרסמן. כל מי שטעה, הענן סר מעליו, והשמש זורחת עליו בתוך הקהל. ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו.

תדע לך שהוא כן ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו [הנצמדים לבעל פעור].

(ו). וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

כד.

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו [את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל]

מה ראה לעשות כן?

ללמדך: שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות. עליו נאמר (משלי כא, כד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן.

אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה. שכך צוה אותי בלק אבא, שלא לשמוע אלא למשה רבכם, שאבי מלך.

אמר לה: הרי אני גדול כמותו, לעיניהם אני אביאך.

תפשהּ בבלוריתה*, והביאהּ אצל משה.

אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה?

אמר לו: אסורה היא לך.

אמר לו זמרי: ואותה שלקחת, מדינית היא!

מיד נתרשלו ידיו של משה, ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה, דכתיב והמה בוכים - למה בוכים? שנתרפו ידיהם אותה שעה.

משל למה הדבר דומה –

לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה, לישב באפריון*.

ונמצאת מקלקלת* עם אחר.

שנתרפו ידי אביה וקרוביה.

כך, ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן, לעבור לארץ ישראל. שנאמר (שם לג, מט) וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב. ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו. והמה בוכים.

והוא עומד כנגד ששים רבוא, וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ [וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] (שמות לב, כ), ורפו ידיו?!

אלא בשביל פנחס שיבא ויטול את הראוי לו.

ולפי שנתעצל, [וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר] וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ [עַד הַיּוֹם הַזֶּה] (דברים לד, ו).

ללמדך: שצריך אדם להיות "עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון קונו". מכאן את למד: שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

מקלקלת – שימושו הרגיל של השרש ק.ל.ק.ל. בהקשר להתנהגותה של אשה הוא בהקשר לזנות.

=חמור במיוחד הוא הקלקול של האשה הנעשה בדרכה לחופת נישואיה לבעלה. כמו גם חטא שכזה שנעשה באותו מקום בו ניצבה חופתה לא מכבר. יעויין גיטין לו, ב (בענין חטא העגל, שנעשה במקום בו ניתנה התורה, למרגלות הר סיני): "עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה".

(ז). וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ

כה.

וירא פנחס בן אלעזר

וכולם לא ראו? והכתיב לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל!

אלא ראה מעשה ונזכר הלכה (סנהדרין ט, ו): "הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".

ויקם מתוך העדה

מהיכן עמד?

אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו. עמד מתוך העדה*, ונתנדב.

ולקח רומח בידו, נטל שיני ברזל בידו והניחו בחיקו, והתחיל מסתמך על העץ. שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו.

כיון שהגיע אצלם, אמרו לו: למה באת?

אמר להם: אף אני בא לעשות צרכי.

הניחוהו ונכנס. שאלמלא כן, לא הניחוהו ליכנס.

העדה... נושאין ונותנין – אחד משימושיה של המלה עדה הוא לתיאור קבוצת אנשים מצומצת, הנועדת לצורך מסוים. בתו שכזה, משמשת המלה בלשון חכמים לתיאור בית דין (הדן בדיני נפשות): סנהדרין ב, ב: "ומנין ל[סנהדרין] קטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר ושפטו העדה... והצילו העדה - עדה שופטת, ועדה מצלת, הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה? שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת...".

(ח). וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ויבא אחר איש ישראל אל הקובה

דקר שניהם זה על גב זה, לתוך טומאת שניהם. כדי שלא יהיו ישראל אומרים 'לא היתה שם טומאה'.

וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ועשה לו שנים עשר נסים –

הנס האחד –  דרכן לפרוש זה מזה*, והדביקן המלאך.

הנס השני – סתם פיהם המלאך, כדי שלא יצווחו.

השלישי – כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה. מפני הנוקרנין*, כדי שלא יהיו אומרים 'אף הוא נכנס ועשה צרכו'.

הרביעי – האריך הברזל, כדי שידקור את שניהם.

החמישי – נתן כח בזרועו, כדי שיגביה את שניהם.

הששי – נתן כח בעץ לסבול את שניהם.

השביעי – לא נשמטו מן הזיין, אלא עמדו במקומן.

השמיני – הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן, לַראות קלונם לכל.

התשיעי – לא הטיפו דם, שלא יטמא פנחס.

העשירי – ששמר הקדוש ברוך הוא רוחותיהן, שלא ימותו ויטמא.

האחד עשר – הגביה המלאך את המשקוף*, כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלוין לעיני הכל.

השנים עשר – כשיצא, עמדו בני שבטו לפגוע בו. ירד המלאך, ונגף בהם. כשראה פנחס שמבקש לכלותן, חבטן בקרקע ועמד והתפלל, וסלקו. הדא הוא דכתיב (תהלים קו, כח-ל) [וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים. וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה]. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה] – שהוא עושה את הדין, שנאמר (שמות כא, כב) [וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה] וְנָתַן בִּפְלִלִים.

דרכן לפרוש זה מזה –  יעוין ויק"ר פי"ד, ה: "הן בעוון חוללתי (תהלים נא) - אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים, אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו. תדע שהוא כן: שמאחר שעשו צרכיהן, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן".

(ט). וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף

וכתיב ויהיו המתים במגפה עשרים וארבעה אלף

ללמדך: בכל שעה שנופלים, נמנים.

משל –

לזאב שנפל על הצאן.

אמר בעל הצאן לרועה: חשוב כמה חסרו.

להודיעך: כמה הזנות מרחקת. שזה יחיד, ועל ידו נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל.

זה שאמר הכתוב (משלי יז, יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה.

משל –

למלך שהיה עובר, וסיעה של נערים עומדים, וקלל אחד מהן את המלך.

נתמלא המלך עליהם חימה.

בא תושב אחד שהיה ביניהם, ונתן משטר* אחד לאותו שקילל את המלך.

מיד, שככה חמתו של מלך.

כך, מי גרם להקדוש ברוך הוא שתשוב חמתו ולא נתכלו כל ישראל? הוי אמר: זה פנחס. לקיים מה שנאמר ואיש חכם יכפרנה.

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, על ידי סרחון הם נמנים. אבל לעתיד לבא (הושע א, א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר [וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי].

מהרה. אמן, כן יהי רצון.

תושב... משטר – המלה "משטר" מתייחסת לחלק מהליכי מערכת המשפט והאכיפה השלטוניים - "משפט - משמש שלשה לשונות: תחלתו – הוכחת דברים, אמצעיתו – פסק דין, וסופו – משטר, יסורין וגיבוי חוב". רש"י איוב ט, לב). שלבים אלה הינם במובהק בתחום סמכותו של השלטון, ואין רשות לאדם ("תושב) שלא מונה לכך לעשות דין בעצמו. ואולם, במצבים מסוימים, כמו במקרה המסופר כאן, התערבותו של ה"תושב" התקבלה כמעשה נכון ומועיל.