פרשת חוקת
פרשה יט
[פרה אדומה]
פרק יט
(א).
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
ב.
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם
אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל
א.
זאת חקת [התורה אשר צוה ה']
זה שאמר הכתוב (איוב יד, ד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד
[מי יתן טהור מטמא] - כגון אברהם מתרח, חזקיה
מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי ,ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה.
[לא אחד] - מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן? לא יחידו של
עולם?!
תמן (נגעים ו, א) תנינן: "בהרת כגריס באדם – טמא, פרחה בכולו – טהור".
מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!
תמן (חולין ד, ג) תנינן: "האשה שמת ולדה במעיה, והושיטה החיה את ידה
ונגעה בו - החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה. עד שיצא הולד המת בבית - הבית טהור,
יצא מתוכו - הרי הוא טמא". מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן? לא יחידו של
עולם?!
תמן (פרה ד, ד) תנינן: "העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף - מטמאין בגדים,
היא גופה - מטהרת בגדים".
אמר הקדוש ברוך הוא: חקה חקקתי, גזירה גזרתי. אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
ב.
זאת חקת התורה [אשר צוה ה']
אִמְרוֹת יְהֹוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת [כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ
מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. אַתָּה יְהֹוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ
לְעוֹלָם] (תהלים יב, ז-ח).
אריב"ל: מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא שנים ושלש תיבות בתורה, שלא
להוציא דבר טומאה מפיו מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
אֵינֶנָּה טְהֹרָה [וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה] (בראשית
ז, ח). [מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ
וְאִשְׁתּוֹ] וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא [שְׁנַיִם אִישׁ
וְאִשְׁתּוֹ] (שם שם, ב).
אמר רבי יודן: אף כשבא ליפתח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני בהמה
טהורה [אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי
הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס
טָמֵא הוּא לָכֶם] (ויקרא יא, ד) - את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב
כאן, אלא כי מעלה גרה הוא.
[וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא
הוּא לָכֶם] (שם שם, ה) - את השפן כי לא מפריס פרסה
הוא אינו אומר, אלא כי מעלה גרה.
[וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה
טְמֵאָה הִוא לָכֶם] (שם שם, ו)- ואת הארנבת כי לא
מפרסת פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלת גרה היא.
אֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה
וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם] (שם שם, ו)-
ואת החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה הוא.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו
טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור.
והיה דוד מתפלל עליהם ואומר: אתה ה' תשמרם - נטר אורייתהון בלבהון.
תנצרם מן הדור זו לעולם. ואחר כל השבח הזה, יוצאין למלחמה ונופלין. על ידי
שהיה בהן דילטורין.
הוא שדוד אמר (שם נז, ה-ו) נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה
לֹהֲטִים [בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. רוּמָה
עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ].
נפשי בתוך לבאים - זה אבנר ועמשא, שהיו לבאים
בתורה.
אשכבה לוהטים - זה דואג ואחיתופל, שהיו להוטים
אחר לשון הרע.
ולשונם חרב חדה - אלו הזיפים, שנאמר (שם נד, ב) בְּבֹא
הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל [הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ].
באותה שעה אמר דוד: רומה על השמים אלהים - סלק שכינתך מבינותם.
אבל דורו של אחאב, כולו עובדי עבודת כוכבים היו. ועל ידי שלא היו בהם
דילטורין, יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שאמר עובדיה לאליהו (מלכים א יח, יג) הֲלֹא
הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה'
וָאַחְבִּא [מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה]
וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם - אם לחם, למה מים? אלא מלמד שהיו המים קשים
להביא לו יותר מן הלחם.
ואליהו מכריז בהר הכרמל (שם שם, כב) [...] אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה'
לְבַדִּי [וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ]. וכל עמא
ידעי, ולא מפרסמי למלכא.
אמר רבי שמואל בר נחמני: אמרו לו לנחש: מפני מה אתה מצוי בין הגדרות?
אמר: אני פרצתי גדרו של עולם.
-ומפני מה אתה הולך ולשונך שותת?
אמר: הוא גרם לי.
-ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה, ואתה נושך וממית?
אמר להם: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן
לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י, יא). אפשר דאנא עביד כלום דלא מתאמר לי מן עליותא?!
-ומפני מה את נושך באבר אחד, וכל האיברים מרגישין?
אמר להם: ולי אתם אומרים?! אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן, והורג ברומי.
ולמה נקרא "שלישי"? שהוא הורג שלשה: האומרו, והמקבלו, והנאמר עליו.
ובימי שאול הרג ארבעה: הרג את דואג שאמרו, ושאול שקבלו, אחימלך שנאמר עליו, ואבנר
בן נר.
למה נהרג?
ריב"ל אמר: על שהקדים שמו לשמו של דוד. הדא הוא דכתיב (שם ג, יב) וַיִּשְׁלַח
אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ [לֵאמֹר כָּרְתָה
בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל].
כתב "מן אבנר לדוד".
וריש לקיש אמר: על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר (שם ב, יד-טז) וַיֹּאמֶר
אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ [וַיֹּאמֶר
יוֹאָב יָקֻמוּ. וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן
וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד. וַיַּחֲזִקוּ
אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו
וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן].
ורבנן אמרי: על ידי שלא המתין לשאול להתפייס מן דוד, שנאמר (שם א כד, ט-יא)
[...לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ
רָעָתֶךָ. הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם
בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח
יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא]. וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה [אֶת כְּנַף
מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע
וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה
אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ].
אמר לו לאבנר: מה את בעי מן גלימוי דידך? בסירא הועדת.
כד אתון למעגל אמר לו [...] הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר [וַיַּעַן אַבְנֵר
וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ] (שם כו, יד) - בכנף אמרת 'בסירא
הועדת'. חנית וצפחית, בסירא הועד?!
ויש אומרים: על שהיה בידו למחות על נוב, ולא מיחה.
אבנר –
אבנר בן נר, שר צבא (שמואל א יד, ג). בן דודו של שאול (תנחומא ב' מסעי ט), בנה של
צפניה, היא בעלת האוב (פרדר"א, לג). בספרות חז"ל מתואר אבנר בתיאורי
גדולה וחשיבות: בכוחו הגדול, ובאופן מיוחד בכח רגליו (קה"ר פ"ט, יא.
א"ב דבן סירא אוצר מדרשים, 47). במידותיו, "אדם צדיק" (ברא"ר
פ"ב, ד). כמו גם בתורתו, "לביא בתורה" (ירושלמי פאה פ"א
ה"א). גם המהלך שהביא להמלכתו של איש בשת התרחש בזכות דרשה בתורה שדרש אבנר,
ממנה השתמע כי אחר פטירתו של שאול המלך ישב על כסא המלוכה אחר מזרעו (ברא"ר
שם).
למה נהרג
– מלבד הטעמים המופיעים לפנינו, נאמר טעמים נוספים בדברי חז"ל: על שום שהשהה
את מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה (סנהדרין כ, א). ואילו יואב בן צרויה הוא זה
שהרגו, משום שדן בו כבית דין על שהרג את אחיו, עשהאל. ואת כל תשובותיו של אבנר,
הוא דחה (שם מט, א). כמו כן טען יואב בבית דין שדן אותו על הריגת אבנר, כי יש
לזכותו מאשמת רציחה שכן הוא נהג בו כדין גואל דם (שם שם). באשר למותו של אבנר בידי
יואב ישנם תיאורים שונים: אם כהטעיה שהטעה אותו יואב, שהביאה את אבנר להתכופף
ולאפשר ליואב להכות אותו במקום בגוף בו הוא רצה (מדרש הגדול שמות כא, יד). אם כמי
שמסר את דינו ודין אבנר לפני שמים (ילק"ש נביאים רפה).
בסירא הועדת – הסירא, היא צמח הסירה הקוצנית =
רבי חנן בן פזי פתר קרא בפרשת פרה –
שיש בה משבעה שבעה: שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות, שבע כיבוסין, שבעה
טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים.
ואם יאמר לך אדם: חמשה הן.
אמור לו: משה ואהרן, בכלל. שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת
חקת התורה.
ג.
זאת חקת התורה [אשר צוה ה']
רבי יצחק פתח: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה
וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג).
כתיב (מלכים א ד, ט-יג).: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה [וּתְבוּנָה
הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת
שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם [וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם
מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי
מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים
מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז
אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל
הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים]
[כחול אשר על שפת הים] - מהו כחול?
רבנן אמרי: נתן לו חכמה כנגד כל ישראל, שנאמר (הושע ב, א) וְהָיָה
מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם [אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר
וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי
אֵל חָי].
אמר רבי לוי: מה חול גדר לים, כך היתה חכמה גדורה לשלמה.
מתלא אמרין: "דעה חסרת, מה קנית? דעה קנית, מה חסרת?". עִיר
פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ (משלי כה, כח).
מחכמת כל בני קדם - מה היתה חכמתן של בני קדם?
שהיו יודעים וערומין בטייר. אמר רבי שמעון בן גמליאל: בשלשה דברים וכו'
ומכל חכמת מצרים - מה היתה חכמת מצרים? את מוצא
כשביקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה.
אמר לו: שלח לי אומנין בשכרן, שאני מבקש לבנות בית המקדש.
מה עשה? כנס כל אצטרלוגין שלו. צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה,
ושלחן לו.
כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה. נתן להם תכריכיהן,
ושלחן אצלו.
שלח לו: לא היה לך תכריכין לקבור את מתיך?! הרי לך הן ותכריכיהן.
ויחכם מכל האדם - אדם הראשון.
מה היתה חכמתו?
את מוצא כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת.
אמר להם: [...] נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ [כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ
בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל
הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ] (בראשית ב, כו).
אמרו לפניו: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ [וּבֶן אָדָם כִּי
תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה
וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם
עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים] (תהלים ח, ה-ט).
אמר להם: אדם שאני רוצה לבראות, חכמתו מרובה משלכם.
מה עשה, כינס כל בהמה חיה ועוף, והעבירן לפניהם.
אמר להם: מה שמותן של אלו?
לא ידעו.
כיון שברא אדם, העבירן לפניו.
אמר לו: מה שמותן של אלו?
אמר: לזה נאה לקרות שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה חמור,
ולזה גמל, ולזה נשר. שנאמר (בראשית ב, יט-כ) [וַיִּצֶר
יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף
הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא
לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ]. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת [לְכָל
הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ].
אמר לו: ואתה, מה שמך?
אמר לו: אדם, למה, שנבראתי מן האדמה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני, מה שמי?
אמר לו: ה'. למה, שאתה אדון על כל הבריות.
היינו דכתיב (ישעיה מב, ח) אֲנִי יְהֹוָה הוּא שְׁמִי [וּכְבוֹדִי
לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים] - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון,
הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי.
מאיתן האזרחי - זה אברהם, שנאמר (תהלים פט, א-ג)
מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. [חַסְדֵי יְהֹוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר
וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה
שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם].
הימן - זה משה, שנאמר (במדבר יב, ז) לֹא כֵן
עַבְדִּי משֶׁה [בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא].
וכלכל - זה יוסף, שנאמר (בראשית מז, יב) וַיְכַלְכֵּל
יוֹסֵף [אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף].
אמרו המצריים: כלום מלך עלינו עבד זה, אלא בחכמתו.
מה עשו לו? הביאו שבעים פתקין,
וכתבו עליהם שבעים לשון. והיו משליכין אותן לפניו, וקורא כל אחד ואחד בלשונו. ולא
עוד, אלא שהיה מדבר בלשון הקודש, שלא היה בהן כח לשמוע. שנאמר (תהלים פא, ו) עֵדוּת
בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ [בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם] שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי
אֶשְׁמָע.
דרדע - זה דור המדבר, שהיה בהן דעה.
בני מחול - שמחל להם הקדוש ברוך הוא במעשה העגל
וידבר שלשת אלפים משל [ויהי שירו חמשה ואלף] - אמר
רבי שמואל בר נחמני: חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמנה
מאות פסוקים. אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר, יש בו שנים ושלשה טעמים. כמה דאת אמר
(משלי כה, יא-יב) [תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל
אָפְנָיו]. נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם [מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת]. ורבנן
אמרי: שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק, אלף וחמשה טעמים על כל משל. ומשל שיריו
אין כתיב כאן, אלא שירו - שירו של משל.
וידבר על העצים - וכי אפשר לאדם לדבר על העצים?
אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ובאזוב?
על ידי שהגביה עצמו כארז, לקה בצרעת. כיון שהשפיל עצמו כאזוב, נתרפא על ידי אזוב.
וידבר על הבהמה ועל העוף - וכי אפשר לאדם לדבר
על בהמה ועוף? אלא אמר: מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנין, והעוף בסימן אחד? על
שהבהמה נבראת מן היבשה. ועוף - כתוב אחד אומר מן האדמה, דכתיב (בראשית ב, יט) וַיִּצֶר
יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף
הַשָּׁמַיִם [וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר
יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ]. וכתוב אחד אומר (שם א, כ) [וַיֹּאמֶר
אֱלֹהִים] יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף [עַל הָאָרֶץ
עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם]. בר קפרא אומר: מרקק שבים נבראו. רבי אבין
בשם רבי שמואל אמר: אף על פי כן, רגלוהי דתרנגולא דמיין לחספניתא דנונא.
ועל הרמש - וכי אפשר לו לאדם לדבר על הרמש? אלא
אמר שלמה: מפני מה שמנה שרצים שכתוב בתורה, הצדן והחובל בהן – חייב, ושאר שרצים – פטור?
מפני שיש להן עורות.
ועל הדגים - וכי אפשר לומר כן? אלא מפני מה בהמה
חיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אין טעונין שחיטה? אלא מהדין קרא (במדבר יא, כב) הֲצֹאן
וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם [וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם
וּמָצָא לָהֶם].
הורה יעקב איש כפר ניבוריא בצור על הדגים שטעונין
שחיטה.
ושמע רבי חגי, שלח ואייתיה. אמר ליה: מנן הורית?
אמר לו: מהכא, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף
יעופף - מה עוף טעון שחיטה, אף דגים טעונין שחיטה.
אמר להו: ארבעוניה, דילקי.
אמר: בר נש דאמר מילי דאורייתא, לקי?!
אמר ליה: לא הורית טב.
אמר ליה: מנן?
אמר ליה: מהכא, הצאן ובקר ישחט להם ואם את כל
דגי הים יאסף להם - אלו טעונין שחיטה, ואלו טעונין אסיפה.
אמר: חבוט חביטך, דהוא טבא בקילטא.
יעקב איש כפר ניבוריא –
מדרש שמואל, פ"ז: "תרגם יעקב איש כפר נבוריא חד
פסוק בכנישתא מרודתא דקיסרין, וקלסוניה רבנן. (חבקוק ב, יט) הוי אומרים לעץ הקיצה.
זה זקן שהוא מתמנה בכסף. עורי לאבן דומם הוא יורה. יודע הוא להורות, בתמיה. הנה
הוא תפוש זהב וכסף. ולשם כספים אתמני. וכל רוח אין בקרבו. לא ידע כלום. אין אתון
בעיין מלה דאוריא הא רבי יצחק ברבי אלעזר בכנישתא מרודתא דקסרין...".
הורה בצור –
רבי חגי
–
חבוט חביטך, דהוא טבא בקילטא –
הורה יעקב איש כפר ניבוריא בצור על בר ישראל הבא
על הנכרית והוליד בן, שנמול בשבת.
שמע רבי חגי, שלח ואייתיה.
אמר ליה: מנא הא לך?
אמר ליה: דכתיב (שם א, יח) [וְאֵת כָּל
הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי] וַיִּתְיַלְדוּ עַל
מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם [בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה
וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם].
אמר להו: ארבעוניה, דילקי.
אמר ליה: בר נש דאמר מילי דאורייתא, לקי?!
אמר לו: לא הורית טב.
אמר ליה: מנן את מודע לי?
אמר ליה: אי אתי לגבך בר עממיא, ואמר: 'בעינא
למהוי יהודאי, על מנת דמגזריניה ביומא דשבתא או ביומא דכיפוריא', מחללין עליו את
השבת או לא? והלא אין מחללין עליו את השבת אלא על בנה של בת ישראל בלבד!
אמר לו: ומנא לך הא?
אמר ליה: כתיב (עזרא י, ב-ג) [וַיַּעַן
שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ
בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ
מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת]. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא
כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי [וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת
אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה].
אמר ליה: מן הקבלה את מלקני?!
אמר ליה: כתיב וכתורה יעשה.
אמר לו: ומאי זו תורה?
אמר ליה: מדאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן
יוחאי: כתיב (דברים ו, ג-ד) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם [בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן
לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי
וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר]. ולא
תתחתן בם, למה? כי יסיר את בנך מאחרי - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין
בנך הבא מן הכושית קרוי בנך אלא בנה.
אמר לו: חבוט חביטך, דהוא טבא בקילטא.
אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי - אמרתי
אחכמה והיא רחוקה ממני.
ד.
מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר [חָכְמַת אָדָם תָּאִיר
פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא] (קהלת ח, א)
מי כהחכם - זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו (משלי ג,
יט) יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ [כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה].
ומי יודע פשר דבר - זה הקדוש ברוך הוא, שפירש את
התורה למשה.
חכמת אדם תאיר פניו - אמר רבי יודן: גדול כחן של
נביאים, שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם. שנאמר (דניאל ח, טו-טז) [וַיְהִי
בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד
לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר]. וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי [וַיִּקְרָא
וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה]. ורבי יהודה ברבי סימון
אמר: מהכא (יחזקאל א, כו) [וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה
אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא] וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם
עָלָיו מִלְמָעְלָה.
ועז פניו ישונא - שהוא משתנה ממדת הדין למדת
רחמים לישראל.
אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה אומר הקדוש ברוך
הוא למשה, אומר לו טומאתו וטהרתו.
כיון שהגיע לפרשת [..] אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים [בְּנֵי אַהֲרֹן
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו] (ויקרא כא, א), אמר
לו משה: רבונו של עולם, אם נטמא זה, במה תהא טהרתו?
לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה.
כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: באותה שעה שאמרתי לך אמור
אל הכהנים, ואמרת לי 'אם נטמא, במה תהא טהרתו?' לא השבתיך.
זו טהרתו - ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.
ה.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן, דכתיב
בהן חקה: אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדומה –
אשת אח - דכתיב (ויקרא יח, טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ [לֹא תְגַלֵּה
עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא]. ובלא בנים, [כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת
אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר]
יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ [וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ] (דברים כה, =).
וכתיב בערות אשת אח (ויקרא יט, לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי [וְאֶת
כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה].
וכלאים - לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז [צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו]
(דברים כב, יא), וסדין בציצית - מותר. וכתיב ביה חוקה, אֶת חֻקֹּתַי
תִּשְׁמֹרוּ [בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע
כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ] (ויקרא יט,
יט).
שעיר המשתלח - דכתיב (ויקרא טז, כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר
לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו [וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן
יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה]. והוא עצמו מכפר על האחרים, וכתיב ביה (שם שם, לד) וְהָיְתָה
זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם [לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם
אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה].
פרה מנין? דתנן (פרה ד, ד): "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין
בגדים", והיא גופה מטהרת בגדים. וכתיב בה חקה, זאת חקת התורה.
ו.
ויקחו אליך פרה אדומה
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אני מגלה טעם
פרה, אבל לאחר - חקה.
דאמר רב הונא: כתיב (תהלים עה, ג) כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים
אֶשְׁפֹּט, וכתיב (זכריה יד, ו) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר
יְקָרוֹת (יְקִפָּאוֹן) וְקִפָּאוֹן. יקפאון כתיב - דברים המכוסין מכם בעולם
הזה, עתידים להיות צופים לעולם הבא. כהדין סמיא, דצפי. דכתיב (ישעיה מב, טז) וְהוֹלַכְתִּי
עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ [בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים
מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים
עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים].
וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. אעשה אין כתיב כאן, אלא עשיתים
- שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו. דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחביריו. [בַּצּוּרוֹת
יְאֹרִים בִּקֵּעַ] וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כח, י) - זה רבי עקיבא
וחביריו.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: רמז שכל הפרות בטלות, ושלך קיימת.
רבי עקיבא וחבריו –
תנחומא פרשת כי תבא, ב: "פעם אחד גזרה מלכות יון שמד
על ישראל שלא יעסקו בתורה הלך רבי עקיבא וחבריו ועסקו בתורה. בא פפוס בן יהודה
ומצאו וא"ל הרי אתה מסתכן בעצמך שאתה עובר על גזירת המלך..."
ילק"ש תורה, כ: ... בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני
כבוד. ולפנים ממנה עדן שבה י"ש עולמות... ובתוכו שבעה בתים של צדיקים: ראשונה,
הרוגי מלכות כגון רבי עקיבא וחבריו. שניה, טבועים בים. שלישית, רבן יוחנן בן זכאי
ותלמידיו... כת רביעית אלו שירד הענן וכסה עליהן. כת חמישית אלו בעלי תשובה... כת
ששית אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעית אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה
ודרך ארץ...".
ילק"ש תורה שפד: "ההוא קיסר דהוה סני ליהודאי
אמר להו לחשיבי דמלכותא מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער
אמרו ליה יקטענה ויחיה אמר ליה קטיעא בר שלום חדא דלא מצית מכלת להו לכולהו דכתיב
כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם ועוד קרו לך מלכותא קטיעא אמר ליה מימר שפיר
קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לישדי לקמוניא חלילא כד נקטין ליה ואזלי אמרה ליה ההיא
מטרוניתא ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסה נפל על רישא וקטע אמר יהבית מיכסאי חלפית ועברית
כי שדו ליה אמר כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו. יצא רבי עקיבא ודרש והיתה לאהרן ולבניו
מחצה לאהרן ומחצה לבניו יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא,
בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים:
ילק"ש תורה תשמג: עלי זבח אלו רבי עקיבא וחבריו
שמסרו עצמן לזביחה על דברי תורה.
ילק"ש נביאים תקג: תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל
אבי כסף, תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים, עליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
ילק"ש נביאים תרמג: כי דורש דמים אותם זכר, כשיבא
הקב"ה לתבוע דמו של רבי עקיבא הוא תובע דמו של בן קופיא, מהו לא שכח צעקת
ענוים אינו שוכח דמן של ישראל מיד העו"א ולא דם צדיקים שנהרגו בימי גזרה כגון
רבי עקיבא וחבריו בן עזאי ור' יהודה הנחתום, ועתיד הקב"ה לתבוע דמן של ר'
יהודה הנחתום ושל בן קופיא, שפעם אחת גזרה מלכות גזרה שיהרג רבי יהודה הנחתום, מה
עשה בן קופיא עשה עצמו דיין ודן אותו (היאך), וכשהוא בא ליתן לו ספקולא גזר שישחטו
אחר תחתיו ויעשו אותו חתיכות חתיכות ויעלו אותו, ורץ לש ון הרע ואמר שלא נהרג
וגזרה המלכות שיהרגוו שניהם ונהרגו שניהם, ועתיד הקב"ה לתבוע דמן שנאמר כי
דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים, מהו לא שכח צעקת ענוים,
ילק"ש כתובים תתקפט: וחכמת מסכן בזויה, וכי ר' עקיבא
וחבריו עשירים שנשמע את דבריהם והלא הם גזרו על הצבור והם מקיימין, אלא מהו וחכמת
מסכן, שממסכן מדברי תורה שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים לפיכך דבריו אינם
נשמעים, מזרזין לאחרים לא תלוו ברבית והם מלוין ברבית.
ז.
רבי אחא בשם רבי חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקדוש ברוך
הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה: "רבי אליעזר אומר:
עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים".
אמר לפניו: רבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי.
אמר לו: חייך, שהוא מחלציך. הדא הוא דכתיב (שמות יח, ד) וְשֵׁם הָאֶחָד
אֱלִיעֶזֶר [כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה] -
שם אותו המיוחד.
ח.
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין
עובדייא דאתון עבדין, נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה, ושורפין אותה, וכותשין
אותה, ונוטלין את אפרה. ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתים ושלש טיפין, ואתם
אומרים לו 'טהרת'!
אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?
אמר לו: לאו.
-ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושין לו?
אמר לו: מביאין עיקרין, ומעשנין תחתיו, ומרביצים
עליה מים. והיא בורחת.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך. כך, הרוח
הזו, רוח טומאה. דכתיב (זכריה יג, ב) [וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה
צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד]
וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. מזין
עליו מי נדה, והוא בורח.
לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית
בקנה. לנו, מה אתה אומר?
אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין.
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חקה חקקתי, גזירה גזרתי. אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
דכתיב, זאת חוקת התורה [אשר צוה ה'].
רוח תזזית –
דחית בקנה –
ומפני מה כל הקרבנות זכרים, וזו נקבה?
אמר רבי איבו:
משל –
לבן שפחה שטינף פלטין של מלך.
אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה.
כך, אמר הקדוש ברוך הוא: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.
פלטין של מלך -
[מי מריבה]
פרק כ
(א).
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם
(ב).
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן
(ג).
וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ
לִפְנֵי יְהֹוָה
(ד).
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ
וּבְעִירֵנוּ
(ה).
וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה
לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת
(ו).
וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ
עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֲלֵיהֶם
(ז).
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
(ח).
קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם
אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע
וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם
(ט).
וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ
(י).
וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם
שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם
(יא).
וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ
מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם
(יב).
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי
לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל
הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם
(יג).
הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם
ט.
קח את המטה [והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן
מימיו והוצאת להם מים מן הסלע] והשקית את העדה ואת בעירם
והשקית את העדה ואת בעירם – מכאן שהקדוש ברוך הוא
חס על ממונן של ישראל.
ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע [ויאמר להם שמעו נא המורים המן
הסלע הזה נוציא לכם מים]
ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע – וכן
הוא אומר (ויקרא ח, ג-ד) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
[וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח
אֹהֶל מוֹעֵד]. מלמד: שכל אחד ואחד ראה עצמו עומד על פני הסלע. וכן כשעברו את
הירדן, נכנסו כל ישראל בין שני בדי ארון, שנאמר (יהושע ג, ח-ט) [וְאַתָּה
תְּצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית לֵאמֹר כְּבֹאֲכֶם עַד קְצֵה
מֵי הַיַּרְדֵּן בַּיַּרְדֵּן תַּעֲמֹדוּ]. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל גּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי יְהוָה [אֱלֹהֵיכֶם]. וכאן,
כל ישראל עומדין ורואין כל נסים שבסלע.
התחילו לומר: יודע משה חק הסלע. אם הוא מבקש, יוציא לנו מים מזה.
נמצא משה עומד בספק: אם אשמע להם, אני מבטל דברי המקום.
והקדוש ברוך הוא, [מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה
יְדֵיהֶם תּשִׁיָּה]. לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם [וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה] (איוב
ה, יב-יג).
לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן. שהיה מתירא
מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה [הַדּוֹר
הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם]
(דברים א, לה).
אמרו לו: הרי סלע. כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר, הוצא מזו.
צווח עליהם: שמעו נא המורים.
המורים - שיטין הרבה יש בו:
המורים – סרבנין.
המורים – שוטים. שכן בכרכי הים קורים לשוטים "מורים".
המורים - מלמדין את מלמדיהן.
המורים - מורי חצים, [וַתִּכְבַּד
הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל] וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת [וַיָּחֶל
מְאֹד מֵהַמּוֹרִים] (שמואל א ל, ג).
בכרכי הים קורים –
וירם משה את ידו ויך את הסלע
הכהו פעם אחת. התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר (תהלים עח, כ) הֵן
הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם [וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת
אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ]. הן הכה צור ויזובו מים – כזב, שהוא נוטף טפין.
אמרו לו: בן עמרם, הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב.
מיד, הקפיד כנגדן והכהו פעמים. ויצאו מים רבים, ושטפו כל מי שהיה מרנן
כנגדן. שנאמר ונחלים ישטפו.
ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקדוש ברוך הוא.
ומנין שאף אותו סלע שאמרו ישראל עליו, וכל סלע וסלע וצרור שהיו באותו מקום
היו מוציאים מים? שנאמר (שם שם, טו-טז) יְבַקַּע צֻרִים [בַּמִּדְבָּר
וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה. וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת
מָיִם].
ולמה נתפש אהרן, שנאמר ויאמר ה' אל משה [ואל אהרן] יען לא האמנתם בי [להקדישני
לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם]
משל –
לבעל חוב שבא ליטול גורנו של לוה, ונטל שלו ושל
שכנו.
אמר לו הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא?
אף כך, אמר משה רבינו: אני הקפדתי, אהרן מה חטא?
לפיכך, הכתוב (דברים לג, ח-ט) מקלסו: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ
וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה [תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי
מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר
וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ].
י.
יען לא האמנתם בי [להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל
הארץ אשר נתתי להם]
וכי לא אמר דבר קשה מזה? שאמר (במדבר יא, כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט
לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. אף
שם, אין אמנה. והיא גדולה מזו. מפני מה לא גזר עליו שם?
למה הדבר דומה –
למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך
בדברים קשים, ולא הקפיד המלך עליו.
לימים עמד והגיס במעמד לגיונות. גזר עליו מיתה.
אף כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הראשונה שעשית, ביני לבינך. עכשיו,
כנגד הרבים, אי אפשר. שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל.
מלך שהיה לו אוהב –
לגיונות
–
יא.
יען לא האמנתם בי [להקדישני לעיני בני ישראל]
זה שאמר הכתוב (קהלת ח, יד) יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ
רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה
הָבֶל.
את מוצא כשקלל את הנחש ואמר לו (בראשית ג, יד) [...כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת]
אָרוּר אַתָּה [מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ], לא הניחו לטעון כלום.
שהיה לנחש לומר לפני הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת לאדם (שם ב, יז) [וּמֵעֵץ
הַדַּעַת טוֹב וָרָע] לֹא תֹאכַל [מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת
תָּמוּת], ואני אמרתי לו 'אכול'. למה אתה מקללני?
לא הניחו לטעון כלום.
ואהרן היה לו לומר 'לא עברתי על דבריך, למה אני מת?'.
יב.
לכן לא תביאו [את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם]
משל למה הדבר דומה –
לשתי נשים שלוקות בבית דין: אחת, קלקלה. ואחת,
אכלה פגי שביעית.
אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם,
הודיעו לבריות על מה אני לוקה. שלא יאמרו 'אף אני קלקלתי'.
הביאו פגי שביעית, ותלו עליה.
ואמרו: זו קלקלה, ולקתה. וזו אכלה פגי שביעית,
ולקתה.
אף כך, אמר משה רבינו: הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הזה שהכעיסוך,
שנאמר (תהלים עח, מ) כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ
בִּישִׁימוֹן. ועכשיו יאמרו לדורות שאני כמותם! יכתב עלי על מה נענשתי.
לפיכך, כתב יען לא האמנתם.
אחת קלקלה –
אכלה פגי שביעית –
יג.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ?
משל –
לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן.
ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך.
אמר לו המלך: אם את נכנס, עכשיו מה יאמרו הבריות?
שאתה השבית הצאן!
אף כאן, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם
במדבר, ואת מכניס דור אחר. עכשיו יאמרו 'אין לדור המדבר חלק לעולם הבא'. אלא תהא
בצדן, ותבא עמהן. שנאמר (דברים לג, כא) [וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם
חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן] וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה [וּמִשְׁפָּטָיו
עִם יִשְׂרָאֵל].
לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה, אלא שיצא עמך.
לפלטרין של מלך –
יד.
המה מי מריבה [אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם]
מכאן אתה למד: שמקדם היה מתוקן שיענש משה על המים. ראה מה כתיב (בראשית יד,
ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל
שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר. אל עין משפט -
עין משפטו של משה.
המה מי מריבה
משל –
לבן מלכים שנטל אבן וסימא את עינו.
והיה אביו אומר על כל אבן 'זהו שסימא עינו של בני'!
לכך נאמר המה מי מריבה.
בן מלכים שנטל אבן וסימא את עינו – נראים
הדברים כי אין הדברים בבן מלך בוגר שסימא במכוון את עינו, אלא בתינוק המשתעשע באבן
שבידו, ומתוך כך סימא את עינו. שכן מבואר שדרכם של תינוקות לשחק באבנים, דוגמת
המובא לעיל (פרשת שלח=): "תינוק שיש בו [בידו] אבן בשבת, מהו לטלטלו? שנו
רבותינו: "נוטל אדם את בנו, והאבן בידו. כלכלה, ואבן בתוכה".
[שליחים למלך אדום]
פרק כ
(יד). וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל
מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל
הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ
(טו). וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב
בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ
(טז). וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ
וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר
קְצֵה גְבוּלֶךָ
(יז). נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה
וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין
וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ
(יח). וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן
בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ
(יט). וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם
רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה
(כ). וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם
לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה
(כא). וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר
בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו
טו.
וישלח משה מלאכים [מקדש אל מלך אדום] כה אמר אחיך ישראל
זה שאמר הכתוב (תהלים טו, ג) לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה
לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
בנוהג שבעולם –
אדם עושה בפרקמטיא עם חבירו, והקפידו.
פורש ממנו, ואינו רוצה לראותו.
ומשה, אף על פי שנענש על ידי ישראל, שנאמר (שם קו, לב) וַיַּקְצִיפוּ
עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה [בַּעֲבוּרָם]. לא פרק משאן מעליו, אלא וישלח
מלאכים.
אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו
אמרו לו: אתה ידעת כשאמר הקדוש ברוך הוא (בראשית טו, יג) [...] יָדֹעַ
תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אנו נשתעבדנו, ואתה בן חורין, וירדו אבותינו על אותו
עינוי.
משל –
לשני אחין שיצא שטר חוב על זקניהם. פרע אותו אחד
מהם.
לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו.
אמר לו: אתה יודע שאותו חוב על שנינו, ואני הוא
שפרעתיו. אל תחזירני מן חפצי שאני שואל.
שטר חוב על זקניהם – במקומות נוספים אנו מוצאים כי הגלות והשעבוד שנגזרו על
זרעו של אברהם בברית בין הבתרים, נתפסו בעיני נכדיו, יעקב ועשיו, כ"שטר
חוב" הממתין להיפרע מהם. יעוין ברא"ר פפ"ב, יג: "וילך אל ארץ
מפני יעקב אחיו" (בראשית לו, ו) - ר' אליעזר אמר: מפני שטר חוב "כי גר
יהיה זרעך". עשיו, לא זו בלבד שלא השתתף בפרעון החוב של זקנו (כמבואר כאן),
אלא שהשתמט מכך, והלך למקום מרוחק, כדי שלא לפרוע את החוב המשותף לו ולאחיו.
אי השתתפותו של עשיו בפרעון החוב המוטל גם עליו, שימשה גם
בדברי ויכוח של משה לפני הקב"ה אודות שיעבוד ישראל במצרים: "וישב משה אל
ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה (שמות =). באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני
הקב"ה, אמר לו: 'למה הרעות [לעם הזה]... כך אמר לפני הקב"ה: נטלתי ספר
בראשית וקראתי בו, וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו - מדת הדין היתה. ומעשה
דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו ומדת הדין היתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל
הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו (בראשית טו, =) 'במה אדע כי אירשנה'
ואמרת לו 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' – אם כן, הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין
להשתעבד כמו הם. ואפילו כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב לא לעם
הזה שהוא בדורי". (שמו"ר פ"ה, כב).
וירדו אבותינו מצרימה [ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו]
מה טיבן של אבות כאן, שנאמר וירעו לנו מצרים ולאבותינו?
שכל זמן שישראל בצרה, אף הן בצרה.
נעברה נא בארצך [לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה] מי באר [דרך המלך נלך לא
נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך]
מי באר – מי בורות היה צריך לומר.
למדך תורה דרך ארץ: שההולך לארץ שאינו שלו ויש בידו צורכו, לא יאכל ממה
שבידו. אלא שלו יהא מונח, ויקנה מן החנוני, בשביל להנותו.
כך אמר לו משה הבאר עמנו ומן אנו אוכלין לא תאמר שאנו מטריחין עליך שכר
אתה עושה לעצמך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה (דברים ב, ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם
בַּכֶּסֶף [וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם].
אמר להם משה: התירו לכם כיסכם, שלא יאמרו 'עבדים היו, עניים הם'. הַראו
להם עושרכם, ויֵדעו שלא הפסדתם בשעבוד, [וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ
דָּן אָנֹכִי] וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו, יד).
וידעו שאין אתם חסרים כלום. ולא משלכם אתם נותנים, שנאמר (דברים ב, ז) כִּי
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ [בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת
הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה] זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ
לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר.
דרך המלך נלך - שאנו חוסמין את בהמתנו.
לא נטה ימין ושמאל - זה קשה מכולם. שאמרו לו:
בכל סביבותינו יש לנו רשות להרוג ולבוז, אבל בגבלך לא נטה ימין ושמאל.
ויאמר אליו אדום לא תעבר בי [פן בחרב אצא לקראתך]
זה שאמר הכתוב (תהלים קכ, ז) אַנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה
לַמִּלְחָמָה.
ומנין שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, שאין מניחים אתכם לעבור. ולא הכל מהם,
שאני הוא שרוצה?
שנאמר (דברים ב, ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם
מֵאַרְצָם [עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר].
וכתיב (שם שם, כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל [עֲבֹר
בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו].
ואחר כך שלחו אל מלך מואב, ולא אבה. אף על פי שאינו מפורש כאן, הרי מפורש
בשופטים. מלמד: שהכל ברוח הקודש.
שלא היה בכולן קל מיפתח, והוא פירש, שנאמר (שופטים יא, טו-יז) [וַיֹּאמֶר
לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ
בְּנֵי עַמּוֹן. כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה]. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ
אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל
מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה [וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ].
ואף משה רמז, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים
בְּשֵׂעִיר [וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת
הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ] (דברים ב,
כט).
[פטירת אהרן]
פרק כ
(כב).
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר
(כג).
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם
לֵאמֹר
(כד).
יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי
יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה
(כה).
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר
(כו).
וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ
וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם
(כז).
וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל
הָעֵדָה
(כח).
וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר
בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן
הָהָר
(כט).
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים
יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
טז.
ויסעו מקדש ויבאו [ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר]
זה שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ, לה-לז) [וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר
יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ
לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ
וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן
דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר] כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ
פָּרַץ יְהֹוָה אֶת מַעֲשֶׂיךָ [וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת
אֶל תַּרְשִׁישׁ] - על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו, חסרו אותו צדיק.
לכך נסמכה פרשת אסיפת אהרן לאחר פרשת מלך אדום.
ויט ישראל מעליו. ויסעו מקדש [ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר]
מהו כל העדה? עדה שלמה, עדה הנכנסת לארץ. לפי שמתו יוצאי מצרים,
ואלו מן אותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) [וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם]
חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
מהו הר ההר? הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול.
אף על פי שהענן הולך לפניהם, משפיל את הגבוה ומגביה את השפל, הניח הקדוש
ברוך הוא את ההר הזה דוגמא, שידעו נסים שעשה הקדוש ברוך הוא להם. שלא הניח הר
במדבר, שלא יהו מתיגעין ועולים ויורדים.
ועוד: אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור, היה מניח מקום גבוה למשכן
שהוא חונה שם.
והניח שלשה הרים: הר סיני – לשכינה, והר נבו - לקבורת משה, והר ההר - לקבורת
אהרן.
שלשה הרים... הר נבו, הר ההר – במקומות אחרים זוהו שני ההרים הללו כהר אחד הנושא שמות
נוספים: ילק"ש תורה, תשעו: " קרוי ארבע שמות: הר העברים, הר נבו, הר ההר,
ראש הפסגה". שלשת השמות: הר העברים, ראש הפסגה והר נבו קשורים לפטירתו
וקבורתו של משה. בשם הר ההר הנזכר ראשון מבין אלה, מהדהד ההר הנוסף שלמעשה
הינו אותו ההר. מזיהוי זה של הר ההר והר נבו כהר אחד עולה איפוא היבט רב-משמעות:
משה ואהרן קבורים באותו ההר, זה בצד זה. שבת אחים גם יחד.
[יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם
את פי למי מריבה]
יז.
מלמד: שמודיעים לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו כתרם לבניהם.
ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים, שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה יאסף
אהרן?
משל –
למלך שהיה לו שני קטליקין, ולא היו עושין דבר בלא
דעת המלך.
היה לאחד מהם חלק יפה אצל המלך, והיה המלך צריך
לו.
אמר המלך: אף על פי שהוא ברשותי, איני נוטלו עד
שאני מודיען.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: הללו זקנים שני צדיקים לא עשו דבר חוץ מדעתי.
ועכשיו כשאני מסלקן, איני מסלקן עד שאני מודיען.
לכך נאמר יאסף אהרן.
אמר לו: רבוני, הנח אותו אצל בני ראובן ובני גד.
אמר לו: אשר נתתי לבני ישראל - מיתתו מעכבת מתנת הארץ. רצונך שלא
ימות, ולא יכנסו ישראל לארץ?!
לכך נאמר אשר נתתי לבני ישראל.
קטליקין
–
יח.
על אשר מריתם את פי [למי מריבה]
זה שאמר הכתוב (משלי י, ג) לֹא יַרְעִיב יְהֹוָה נֶפֶשׁ צַדִּיק [וְהַוַּת
רְשָׁעִים יֶהְדֹּף].
זה אדם הראשון. שכל הצדיקים שיעמדו ממנו, נגזרה עליהם מיתה. ואינן נפטרין,
עד שרואין פני שכינה ומוכיחין אדם הראשון, ואומרים לו: אתה גרמת לנו מיתה.
והוא משיבם: אני, בידי חטא אחד. ואתם, אין כל אחד מכם שאין בידו יותר
מארבע עונות?!
ומנין שרואין פני שכינה ומוכיחים אדם הראשון, שנאמר (ישעיה לח, ט-יא) [מִכְתָּב
לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ. אֲנִי אָמַרְתִּי
בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי]. אָמַרְתִּי
לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי
חָדֶל.
הצדיקים נענשים מיתה על עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפש על ידיהם.
שנאמר לא ירעיב ה' נפש צדיק.
לכך נאמר על אשר מריתם את פי.
יותר מארבע עונות – אפשר והדברים מתייחסים לאמור לעיל במדב"ר
פי"ח, ו ("...מפני שכבר היה בידן סרחון רביעי. משל לבן מלך שסרח על אביו
ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש. כשסרח רביעית, נתרשלו ידי אוהבו של מלך. אמר: כמה
פעמים אטריח את המלך").
יט.
קח את אהרן [ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר]. והפשט [את אהרן את בגדיו
והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם]
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הרי את מנחמו, שהוא מוריש כתרו לבניו. מה שאין אתה
מוריש לבניך.
הרי את מנחמו – שכך הוא שימוש המלה "קח" בהתייחס לבני אדם, במובן של שכנוע,
פיתוי (יעוין לעיל במדב"ר פי"ח, ב: "אין ויקח אלא משיכת
הדברים רכים"). וכך מתפרשת המלה בכל המקראות כולם, למן שהרי המופע הראשון
במקרא בו נאמרה מלה זו בהקשר לאדם. ברא"ר פט"ז, ד: ויקח ה' אלהים את
האדם - פיתה אותו". ויעוין עוד בפיסקה הבאה.
[ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה]. ויפשט משה את אהרן
את בגדיו וילבש [אותם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר]
וילבש אותם את אלעזר בנו - והלא אם יצא כהן גדול
בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים, שהם צמר ופשתים?
אלא להודיעך: שבלשון שקרבו לכהונה ואמר לו (ויקרא ח, ב) קַח אֶת
אַהֲרֹן [וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת
פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת], בו בלשון אמר
לו לעלות ההר.
ויעש משה כאשר צוה ה' – ללמדך: שאף על פי שאמר
לו גזרה רעה על אהרן, לא עיכב.
בלשון שקרבו לכהונה... בו בלשון אמר לו לעלות – לא רק שאחז באותו לשון קח, שמובנו
שכנוע ופיתוי (כאמור בפיסקה הקודמת). אלא שגם דברי השכנוע שאחז בהם כדי להכניס את
אהרן לכהונה, הם הדברים שאחז בהם כדי לשכנעו לעלות אל ההר. שבזה ובזה הצביע על
הזכות המיוחדת השמורה רק לו: שבניו ממשיכים את דרכו. יעוין ילק"ש תורה תקיד:
"קח את אהרן - פתה אותו בדברים. לפי הוא בורח מן השררה. אין קח
אלא לשון פתוי... אשרי בניו, שראה בניו בחיו משמשין בכהונה גדולה. אבל משה היה
צדיק, ולא היו בניו כמותו. שמואל היה צדיק, ולא היו בניו כמותו, שנאמר (שמואל ב ח,
ג) ולא הלכו בניו בדרכיו".
כ.
ויראו כל העדה כי גוע אהרן [ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל]
כיון שירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם, ואמרו להם: היכן
אהרן?
אמרו להם: מת.
אמרו: היאך מלאך המות יכול לפגוע בו?! אדם שעמד במלאך המות ועצרו, דכתיב
(במדבר יז, יב-יג) [וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל
תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת
וַיְכַפֵּר עַל הָעָם]. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים [וַתֵּעָצַר
הַמַּגֵּפָה]. אם אתם מביאין אותו, מוטב. אם לאו, נסקל אתכם!
באותה שעה עמד משה בתפלה, ואמר: רבונו של עולם, הוציאנו מן החשד.
מיד, פתח הקדוש ברוך הוא את המערה, והראהו להם. שנאמר ויראו כל העדה כי
גוע אהרן.
מה כתיב אחריו, וישמע הכנעני מלך ערד.
ואם לאו, נסקל אתכם – ניתן לראות סדר עולה בחומרתו בענין זה של איום בסקילה,
במרידות קודמות כנגד משה ואהרן:
ברפידים, באין מים לשתות העם, לא היה ברצונם לסקול את
משה, ורק משה הוא שחשב כן - "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני"(שמות יז,
ד). ואולם לא כן בקשו לעשות – "אמר ליה הקב"ה למשה: כך אתה אומר 'עוד
מעט וסקלוני'?! עבור לפני העם, נראה מי סוקל אותך. התחיל לעבור, עמדו כל ישראל
לפניו ונהגו בו כבוד ומורא" (תנחומא בשלח, כב).
במחלוקת קרח ועדתו, אכן ביקשו העם לעשות כן – "...באותה
שעה כינס קרח עדתו... ובקשו לסקלו. לפיכך, 'וישמע משה ויפול על פניו" (לעיל
במדב"ר פי"ח, ד). ונמנעה הסקילה בזכות הצעתו של משה כיצד לוודא מיהו
הנבחר לכהונה גדולה.
ואילו בחטא המרגלים, אמנם סקלו העם בפועל את משה ואהרן –
"ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני
ישראל" (במדבר יד, י) - "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים. ומי הם? משה
ואהרן. 'וכבוד ה' נראה' - מלמד שהיו זורקין אבנים, והענן מקבל".
מעתה, לאחר שכבר עשו כן, יש באיום של העם לאחר פטירת אהרן
משקל רב מאיום בעלמא.
[מלחמת הכנעני מלך ערד]
פרק כא
(א).
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל
דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי
(ב).
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם
הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם
(ג).
וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם
אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה
[וישמע הכנעני מלך ערד]
את מוצא, כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ונראו כאשה פרועה.
אשה פרועה – זו ששיער ראשה חשוף ומפוזר ("ופרע הכהן את ראש האשה", במדבר
ה, יח. רש"י שם (מתוך מדרש ספרי): "ופרע - סותר את קליעת שערה,
כדי לבזותה. מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן". ויעוין לעיל במדב"ר
פי"ח, כ: "און בן פלת אשתו הצילתו... מה עבדת? אשקיתיה חמרא והרוויתיה,
ואגניתיה בערסא. והוה יתבא אבבא, היא וברתה, וסתרא למזייה. כל מאן דאתא בשביל און
בעלה, כיון דחזייה הדור".
מי היה מלך ערד?
זה עמלק, שנאמר (שם יג, כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב
וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל
הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
והיה יושב על הפרצה.
כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בהם.
יושב על הפרצה – הפירצה היא המקום בגבולות השדה שאינו גדור, כבמקומות האחרים. יעוין
רו"ר, הקדמה, ה: "לא עליתם בפרצות כמשה. למי היה דומה משה רבינו? לרועה
נאמן שנפלה גדר סמוך לחשכה. עמד וגדרה משלש רוחותיה, נשתייר פרצה, ולא היה לו שעה
לגדרה, ועמד הוא בתוך הפרצה. בא ארי ועמד כנגדו, בא זאב ועמד כנגדו. אבל אתם לא
עמדתם בתוך הפרצה כמשה. שאלו עליתם בפרצות כמשה, הייתם יכולין לעמוד במלחמה ביום
אף ה'.
דרך האתרים
התייר הגדול שתר להם את הדרך, שנאמר (שם י, לג) [וַיִּסְעוּ מֵהַר
יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים] וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם [דֶּרֶךְ
שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה].
וילחם בישראל
אם עמלק היה, למה נקרא שמו כנעני?
לפי שנאסרו ישראל להלחם בבני עשו, שנאמר (דברים ב, ה) אַל תִּתְגָּרוּ
בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה
לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. כשבא עמלק, נתגרה בהם פעם ושתים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין זה אסור עליכם, כבני עשו. הרי הוא לכם
ככנענים. שנאמר בהם (שם כ, טז-יז) [רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה]. כִּי הַחֲרֵם
תַּחֲרִימֵם [הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי
כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ]. לכך נקרא כנעני.
מעולם רצועות מרדות היה עמלק לישראל –
את מוצא, כיון שאמרו (שמות יז, ז) [...]הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ [אִם
אָיִן], מיד, וַיָּבֹא עֲמָלֵק [וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם] (שם
שם, ח).
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (במדבר יד, ג) - וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי [הַיּשֵׁב
בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה[ (שם שם, מה).
וכאן, וישמע הכנעני מלך ערד.
את מוצא, כשמת אהרן, יצא עליהם עמלק, וחזרו לאחוריהם שבעה מסעות. שנאמר
(דברים י, ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה
שָׁם מֵת אַהֲרֹן [וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו]. וכי
שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, שנאמר וימת אהרן שם בראש ההר?
הפסוקים מוכיחים שהן שבע מסעות לאחור. ללמדך: שחזרו לאחוריהם.
[הנחשים השרפים]
פרק כא
(ד).
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר
נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ
(ה).
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת
בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם
הַקְּלֹקֵל
(ו).
וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת
הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל
(ז).
וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהֹוָה וָבָךְ
הִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה
בְּעַד הָעָם
(ח).
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה
כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי
(ט).
וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ
הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי
כא.
ויסעו מהר ההר [דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום] ותקצר נפש העם בדרך
והלא כתיב (נחמיה ט, יח-כא) [אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה
וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת
גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת
עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת
עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ]. וְרוּחֲךָ
הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם [וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם
נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא
חָסֵרוּ שַׁלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ]!
אלא אותם שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה, לא היו רואים במדבר נחת
רוח ולא רוח טובה. וכן הוא אומר (במדבר יד, לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים
בַּמִּדְבָּר [אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם
פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר], זה העם שקצרה נפשם בדרך
וידבר העם באלהים ובמשה
השוו עבד לקונו.
ונפשנו קצה בלחם הקלוקל
שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום.
אמר רבי עקיבא: כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פירות הארץ, היו מתים.
שנאמר (דברים א, לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים [הָאֵלֶּה] הַדּוֹר הָרָע
הַזֶּה [אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם], כל
טוב הבא מן הארץ.
לכך, ותקצר נפש העם בדרך.
הם שרגנו ונפשנו קצה [בלחם הקלוקל].
כב.
וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים
מה ראה ליפרע מהם בנחשים?
לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל, ולא למדו ממנו.
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה, ויפרע ממספר לשון הרע.
[שנאמר] (קהלת י, ח) [חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל] וּפֹרֵץ גָּדֵר
יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.
דבר אחר: למה ופרע מהם בנחשים?
הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם, מתהפכים בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה סה,
כה) [זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן]
וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ [לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר
יְהֹוָה]. ואלו אוכלין את המן, שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר (תהלים קו, טו) וַיִּתֵּן
לָהֶם שֶׁאֱלָתָם [וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם], ואומר (דברים ב, ז) [כִּי
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת
הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה] זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ
לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר.
יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד וטועמין
מינין הרבה.
הנחשים השרפים
ששורפים את הנפש.
רבי יודן אומר: הנחשים השרפים - שהיה הענן שורף אותם, ועושה אותן
גדר למחנה. להודיעך נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא, אותן גירה בהן.
כג.
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו [כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו
את הנחש ויתפלל משה בעד העם]
ידעו שדברו במשה, ונשתטחו לפניו ואמרו: התפלל אל ה' ויסר מעלינו [את
הנחש] - נחש יחיד היה.
ויתפלל - להודיעך ענותנותו של משה: שלא נשתהה
לבקש עליהם רחמים. ולהודיעך כח התשובה: כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם.
שאין המוחל נעשה אכזרי. וכן הוא אומר (בראשית כ, יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם
אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים [אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ
וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ]. וכן הוא אומר (איוב מב, י) וַיהֹוָה שָׁב אֶת
שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ [וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת כָּל
אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה].
ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואמר לו "חטאתי", שנקרא חוטא
אם אינו מוחל לו? שנאמר (שמואל א יב, כ-כג) [וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל
תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ
מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְהֹוָה בְּכָל לְבַבְכֶם. כִּי לֹא יִטֹּשׁ
יְהֹוָה אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת
אֶתְכֶם לוֹ לְעָם]. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהֹוָה מֵחֲדֹל
לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם [וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה].
אימתי, כשבאו ואמרו חטאנו. שנאמר (שם שם, יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל
שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ [אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת]
כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ [רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ], השיב: חלילה
לי מחטא לה' [מחדול להתפלל בעדכם].
ויאמר [ה'] אל משה עשה לך שרף והיה כל הנשוך [וראה אותו וחי]
לא נשוך נחש בלבד, אלא אמר כל הנשוך - אפילו נשוך מפתן ועקרב וחיה
רעה וכלב.
נשוך מפתן –
ועקרב –
ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס [והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש
הנחושת וחי]
זרקו לאויר, ועמד.
[מסעות בני ישראל]
(י).
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת
(יא).
וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל
פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ
(יב).
מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד
(יג).
מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא
מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי
(יד).
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהֹוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת
הַנְּחָלִים אַרְנוֹן
(טו).
וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב
כד.
ויסעו בני ישראל ויחנו באובות
שנעשו אויבים למקום.
[ויסעו מאובות] ויחנו בעיי העברים
שהיו מלאים עבירה.
[משם נסעו] ויחנו בנחל זרד
שלא היה הנחל אלא מלא זרת, ולא יכלו לעוברו שלשים ושמונה שנה, שנאמר
(דברים ב, יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ [לָכֶם] אֶת נַחַל זָרֶד [וַנַּעֲבֹר אֶת
נַחַל זָרֶד], וכתיב (שם שם, יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ
בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד
תֹּם כָּל הַדּוֹר [אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר
נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם].
משם נסעו ויחנו מעבר ארנון [אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול
מואב בין מואב ובין האמורי. על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים
ארנון]
שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא.
[שירת הבאר]
פרק כא
(טז).
וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לְמשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם
וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם
(יז).
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ
(יח).
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם
וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
כה.
אז ישיר ישראל את השירה הזאת [עלי באר ענו לה]
השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה
ליכתב כאן?
הענין הזה נדרש למעלה הימנו –
על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב - שעשה להם
הקדוש ברוך הוא אותות ונסים בנחלי ארנון, כנסים שעשה להם בים סוף.
ומה הם נסים של נחלי ארנון? אדם עומד על הר זה, ומדבר עם חברו בהר הזה,
והוא רחוק ממנו שבעה מילין. והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור
בתוך הנחל.
נתכנסו כל האומות לשם, אוכלוסין שאין להם סוף. ישבו מקצתן בתוך הנחל,
והנחל מלמעלן עשוי מערות. וכנגד המערות, הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים, כגון שדים.
שנאמר ואשד הנחלים.
נכנסו האוכלוסין לתוך המערות, ואמרו: כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין
לפניהם שבתוך הנחל, ואלו למעלה מן המערות, ונהרוג את כולם.
כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן לירד למטה מן הנחל, אלא רמז
להרים. ונכנסו שדים של הר זה, לתוך מערות, ומתו כולם. והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה,
ונעשו דרך כבושה. ולא נודע אי זה הר נסמך לחבירו.
ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לתחומי ארץ מואב, שנאמר כי ארנון
גבול מואב בין מואב ובין האמורי. הר שבארץ מואב, לא נזדעזע, שבו המערות. וההר
מארץ ישראל נזדעזע, שבו הסלעים כמין שדים, ונסמך להר שכנגדו. ומפני מה נזדעזע?
מפני שהוא מארץ ישראל.
משל –
לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה.
קפצה וקדמה אותו, וקבלתו.
נכנסו הסלעים לתוך המערות, ורצצו כל אותן גבורין. והבאר ירדה לתוך הנחל,
ומתגברת שם. ואבדה כל האוכלסין, כדרך שאבד אותן הים.
לכך, הקיש את והב בסופה לנחלי ארנון.
ועברו ישראל על אותן ההרים, ולא ידעו כל נסים הללו.
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם.
ירדה הבאר לאותן המערות, והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר.
וישראל חזרו לבקש את הבאר, וראו אותה שהיא יוצאה מלאה מתוך הנחל, ומוציאה איברים
איברים.
ומנין שהבאר הודיע בהן? שנאמר ואשד הנחלים ומשם בארה - וכי משם
היתה? והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם! אלא שירדה לפרסם את הנסים.
והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה: עלי באר ענו לה, ואמרו
שירה עליהם.
ומדבר עם חברו בהר הזה – כלומר, בטווח אוירי ראשי ההרים מאוד קרובים זה לזה, עד
ששני בני אדם יכולים לדבר זה עם זה. ואולם המרחק בפועל ביניהם רחוק מאוד, שבעה
מילין (יעוין הערה הבאה), משום שהקניון שביניהם עמוק מאוד, והדרך מראש הר זה לראש
ההר השני יורדת ירידה תלולה ומפותלת ולאחרי חציית הגיא, מוזמנת להולך עלייה תלולה
ומפותלת.
שבעה מילין – שיעור מידת האורך מיל הוא 2000 אמה. שיעור מיל נע איפוא (בהתאם לשיטות
השונות מהו שיעור אמה) בין 920 מטר (שיטת הרמב"ם), 960 מטר (כשיטת ר' חיים
נאה), לבין 1250 מטר (שיטת חזון איש). מכאן, ששיעור שבעה מיל הריהו 6,440 מטר
(לשיטת הרמב"ם), 6,720 מטר (שיטת ר' חיים נאה), 8,750 מטר (כשיטת
חזו"א).
אוכלוסין
– מקור המלה הוא ביוונית =
מלמעלן עשוי מערות – המערות שמעל גיאיות שימשו לאורך כל הדורות כעמדה צבאית
מועדפת, הן למטרות מגננה והן למטרות התקפיות. מלבד העובדה שהיו מערות שיכלו להכיל
מספר גבוה מאוד של מסתתרים בתוכן (דוגמת דוד הנרדף עם ארבע מאות אנשיו, והם מוצאים
מסתור במערות במדבר יהודה), והמערות מעניקות הגנה מפני השמש, והן יכולות להיות
מזוודות באוכל ובשתיה. מנגד, מכלול קשיים עמד לפני המבקשים לתקוף את המסתתרים
במערה: הקושי לגלות כי המערה משמשת כמקום מסתור; הקושי להגיע אליה, ולחדור פנימה.
היתרון של היושבים בתוך המערה על פני התוקפים המגיעים מאומצים ולא מוכנים לקראת
חשכת המערה, ועוד ועוד. לחילופין שימשה המערה כמקום מועדף ליציאה התקפית: העובדה
שיושבי המערה אינם נראים על ידי ההולכים בגיא מתחתם; העובדה ש"ידם על
העליונה" והם תוקפים את מי שנמצא בעמדה נחותה, מתחתיהם, ועוד.
שפחה שראתה בן אדוניה – תופעה זו של קיום קשרי אישות בין השפחה לבין בנו של
אדוניה (במקומות אחרים ידובר על "בן המלך", "בן שרים") נזכרת
במקומות שונים בספרות חז"ל. הדבר נתפס כדבר חמור, שגרר אחר עונש קשה
(ברא"ר פט"ו, ז: "בן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות. כיון ששמע השר,
טרדו והוציאו חוץ לפלטין. והיה מחזר על פתחיהן של שפחות, ולא היו מקבלות אותו. אבל
אותה שקלקלה עמו, פתחה דלתיה וקבלתו").
כו.
אז ישיר ישראל [את השירה הזאת עלי באר ענו לה]
מפני מה לא נזכר משה שם?
מפני שנענש על ידי המים, ואין אדם מקלס לאיספקלטור שלו.
ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה?
משל –
לשלטון שעשה סעודה למלך.
אמר המלך: אוהבי שם?
אמרו לו: לאו.
אמר: אף אני איני הולך לשם.
אף כך, אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומשה אינו נזכר שם, אף אני איני נזכר שם.
איספקלטור –
שלטון –
שלא כמשמע המילה בימינו המשמש כשם עצם מופשט, בלשון חכמים הריהו משמש כשם תואר
לאדם שסמכויות השליטה בידו. ואין הדברים אמורים אלא בלשון חכמים שבעברית, ואילו זו
שבארמית השימוש הוא "שליטא" (לעיל = לשלטון שנכנס למדינה...מה דחיל הדין
שליטא!")
סמכוויות אלה ניתנו
לו מהסמכות העליונה, המלך. ומי שנבחר על ידו היה אחד ממעגל קרוב אליו שגילה
כלפיו נאמנות וזריזות יתירה ("למלך שקרא לפמליא שלו, ורץ אחד ועמד לפניו,
ועשאו המלך שלטון", אבות דר' נתן, נוסחה ב, מג). בשל תלותו במלך, דאג
ה"שלטון" לשמור על קשריו הטובים עם המלך, גם לאחר שקיבל את מינויו (לעיל
=: "...ויצא דינו לפני שלטון לישרף. צפה אותה השלטון באצטרוגליס שלו, וראה
שעתיד להוליד בת שהיא נשאת למלך. אמר: כדי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד").
תחום שלטונו של ה"שלטון" השתרע על פני מרחב
גיאוגרפי (לעיל = "לשלטון שנכנס למדינה..."; "שלטון בא
לציפורי", ירושלמי עירוביןן ח, ח).
היקף סמכויותיו של ה"שלטון" היו נרחבות,
ועיקרן, משפטיות. כולל הוצאה להורג של נאשמים לפניו, כמו לפנינו (ויעויין עוד:
לעיל = מעשה בשלטון אחד, שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים"; לעיל = מעשה
בשלטון אחד שהיה הורג הגנבים והמנאפים והמכשפים"; לעיל =, לאחד שהיה עומד
ונידון לפני שלטון, ויצא דינו לפני שלטון לישרף"). אף שה"שלטון"
עצמו לא היה חף מאותם פשעים של הנשפטים לפניו (לעיל =. "עשה בשלטון אחד שהיה
הורג..., גחין ואמר לסנקליטין: שלשתן עשיתי בלילה אחד").
לצורך אכיפת חוקיו נעזר ה"שלטון" באנשים אלימים
שלא בחלו בשימוש בכח כלפי אלה שלא שמרו חוק (לעיל = "לשלטון שנכנס למדינה,
ועמו כיתות של לסטים. אמר אחד לחבירו: מה דחיל הדין שליטא! אמר לו: הדא פסטמא דילך
טבא, ולית את דחיל מיניה"). אף ה"שלטון" עצמו מתואר כאדם חסר חמלה
(לעיל =, ...היא מוציאה דם, וממלא הקרון דם. והיה אותו שלטון נועצה ברומח, ונותנה
לפני הקרון. והיה קרון עוברות עליהן, ומרמסן").
מטבע הדברים יש וצעדים שאחז בהם ה"שלטון" לא
נראו צודקים בעיני הנתינים המקומיים. כדי לשכנעם שהוא נוהג כראוי, היה
ה"שלטון" מכנס ברחבה הציבורית מפגש עם המון העם ומסביר להם את צעדיו
(לעיל =: מעשה בשלטון אחד... והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי. מה עשה,
הוציא כרוז במדינה ואמר: "כל עמה לקומפון!")
יעוין עוד: ר'
קמפנינו, מעון הברכות, עמ' 355
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם [במחוקק במשענותם]
וכי חפירה היתה שם?
אלא שנתנה בזכות אבות שנקראו שרים, שנאמר (תהלים קה, מא-מב) פָּתַח
צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם [הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר]. כִּי זָכַר אֶת דְּבַר
קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ.
כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם - שהיו הנשיאים
עומדים על גבה, ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו. וריוח שבין הדגלים
מלא מים מגוברין. אשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, היתה מהלכת בספינה.
שנאמר הלכו בציות נהר, ואין ציות
אלא ספינות, שנאמר (ישעיה לג, כ-כא) [חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ
עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע
יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. כִּי אִם שָׁם אַדִּיר
יְהֹוָה לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי
שַׁיִט] וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ. והמים יוצאים חוץ למחנה ומקיפין פיסא
גדולה, שנאמר (תהלים כג, ב-ג) [בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי
מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב] יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן
שְׁמוֹ. ומגדלים מיני דשאים ואילנות לאין סוף, שנאמר בנאות דשא ירביצני על
מי מנוחות ינהלני.
כל ימים שהיו במדבר, כך היו משתמשין בה.
לכך קילסו עלי [באר ענו לה]. באר חפרוה שרים [כרוה נדיבי העם במחוקק
במשענותם]
מקיפין פיסא גדולה -
וצי אדיר לא יעברנו – בנבואות שונות מוצאים אנו בתיאור ירושלים שלעתיד לבא
כמקום בו זורמים נהרות רחבים. יעוין יואל-זכריה-
=
[ממדבר מתנה]
פרק כא
(יח).
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם
וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
(יט).
וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת
(כ).
וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל
פְּנֵי הַיְשִׁימֹן
וממדבר מתנה - שנתנה להם במדבר, לשמשן.
דבר אחר: למה ניתנה במדבר? שאלו נתנה להם בארץ היה השבט שנתנה בתחומו אומר
אני קודם בה לכך ניתנה במדבר שיהיו הכל שוין בה.
ועוד, למה ניתנה במדבר? כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה
פורקין ממנו עול דרך ארץ. כשם שמדבר אין מעלה ארנון כך בני תורה בני חורין בעולם
הזה.
דבר אחר: במדבר - מי מקיים את התורה? מי שמשים עצמו כמדבר, ומפליג עצמו מן
הכל.
וממתנה נחליאל ומנחליאל במות – שלשה מקומות,
כנגד שלשה בתי דינין שבירושלים שהיו מפרשין תורה לכל ישראל.
וממתנה נחליאל - אלו סנהדרין שבהר הבית.
ומנחליאל במות - אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח.
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב - אלו סנהדרין שבלשכת
הגזית, בתחום רות שבאה משדה מואב, [וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל
הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר] נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי
מִשְּׂדֵה מוֹאָב (רות ב, ו).
ונשקפה על פני הישימון - זה באר, שבאה עמהן עד
שנכנסה לתוך ימה של טבריה. והעומד על פני הישימון, רואה בתוך הים כמלא תנור. והוא
הבאר הנשקף על פני הישימון.
באר שבאה עמהן –
ימה של טבריה –
כמלא תנור –
[מלחמת סיחון]
פרק כא
(כא).
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר
(כב).
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר
בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ
(כג).
וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל
עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל
(כד).
וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק
עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן
(כה).
וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל
עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ
(כו).
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ
מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן
(כז).
עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר
סִיחוֹן
(כח).
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב
בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן
(כט).
אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו
בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן
(ל).
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד
מֵידְבָא
(לא).
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי
(לב).
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיֹּירֶשׁ
\{וַיּוֹרֶשׁ\} אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם
(לג).
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן
לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי
(לד).
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ
וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן
מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
(לה).
וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ
שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ
כז.
וישלח ישראל מלאכים [אל סיחון נעברה נא]
זה שאמר הכתוב (תהלים לז, ג) בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן
אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, ואומר (שם לד, טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב
בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
ולא הקפידה התורה לרדוף אחר המצות, אלא –
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר [לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל
הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל
הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת
הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו).
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים
דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ] (שם
שם, ו-ח).
כִּי תִפְגַּע [שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ
לוֹ] (שמות כג, ד)
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר [שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ
מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ] (שם שם, ה).
[כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא
תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ] (דברים כד,
יט).
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ [לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם
וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה] (שם שם, כ).
כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ [לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם
וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה] (שם שם, כא).
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ
וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן] (שם כג, כה)
[כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ
לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ] (שם שם, כו).
אם באו לידך, את מצווה עליהם, ולא לרדוף אחריהם.
אבל השלום, בקש שלום – במקומך, ורדפהו - במקום אחר.
וכן עשו ישראל. אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא (דברים ב, כד-כה) [קוּמוּ
סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ
חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ] הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. [הַיּוֹם
הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל
הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ], רדפו
את השלום - וישלח ישראל מלאכים אל סיחון נעברה נא.
כח.
וישלח ישראל [מלאכים אל סיחון]
כל דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח.
כאן נאמר וישלח ישראל [מלאכים אל סיחון]. ובמקום אחר תלה שליחות
במשה, שנאמר (שם שם, כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים [מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל
סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר]. וכתיב (שופטים יא, יז) וישלח
ישראל מלאכים אל מלך אדום, וכתיב וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ [אֶל
מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל
הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב
בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק
אֶל יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ]. נַעְבְּרָה [נָּא בְאַרְצֶךָ
לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ
נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ].
הכתובים האלו צריכין זה לזה: שמשה הוא ישראל, וישראל הן משה.
ללמדך: שראש הדור, כל הדור.
כט.
נעברה נא בארצך
כמו ששלח אל מלך אדום שלא להזיקו, כך שלח לזה.
אוכל בכסף תשברני [...]
דרכן של מים ליתן בחנם ואנו ניתן דמו.
דרך המלך נלך
ובמקום אחר כתיב עד אשר אעבור
אמשול לך משל למה הדבר דומה –
לשומר שנטל שכרו לשמור גפן או תאנה.
בא אחד ואמר לו: עבור מכאן, שאני בוצר את הכרם.
אמר לו: אני איני יושב לשמור אלא בשבילך, ואתה
באת לבוצרה?!
כך, סיחון נטל שכרו מכל מלכי ארץ כנען. והיו מעלין לו מסין, שהיה ממליך
אותם. הוא ועוג שקולין כנגד כולן, שנאמר (תהלים קלה, יא) [שֶׁהִכָּה גּוֹיִם
רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים]. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ
הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן.
אמרו ישראל: נעבור בארצך, לכבוש את המלכות.
אמר להם: איני יושב אלא לשמרם מפניכם.
ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסף סיחון
במחשבה עשה הקדוש ברוך הוא למסרו בידן שלא בצער.
כתיב סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון - אלו חשבון מלאה יתושים,
אין כל בריה יכול לכבשה. ואלו היה סיחון בבקעה, אין כל בריה יכולה לשלוט בו. ואין
צריך לומר שהיה גבור, ושרוי בעיר מבצר.
אשר יושב בחשבון אילו יושב לו
בעיירות שלו הוא ואוכלוסיו היו ישראל מתייגעין בו לכבוש את כל עיר ועיר.
אלא כנסן הקדוש ברוך הוא לפניהם למוסרן בידן בלא צער.
וכן הוא אומר (דברים ב) ראה החלותי תת לפניך הרגו את כל גבוריו שיצאו
לקראתן וחזרו על הנשים והטף שלא ביגיעה.
לכך כתיב ויאסוף סיחון ויקח ישראל את כל הערים האלה.
ל.
כי חשבון עיר סיחון
זה שאמר הכתוב (תהלים לז, כח-כט) כִּי יְהֹוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט [וְלֹא
יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. צַדִּיקִים
יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ].
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצר את מואב. וחשבון, של מואב היתה. שנאמר כי
חשבון עיר סיחון מלך האמורי [...]. באו ישראל, ונטלו חשבון שהיתה של סיחון.
וכל מה שנטל ממואב שאלו נטלוהו ממנו היה בידם גזל של עולה. אלא נטל סיחון מן מואב,
ונטל ישראל מן סיחון, שהיו פטורין מן הגזל.
לכך כתיב כי חשבון עיר סיחון.
על כן יאמרו המושלים
זה בלעם ואביו, ששכרן סיחון לקלל את מואב. והן אמרו תבנה ותכונן עיר
סיחון כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו אוי לך
מואב.
לא.
וישב ישראל בכל ערי האמורי
נשתייר יעזר.
וישלח משה לרגל את יעזר
אותן מרגלים, זריזין היו. אמרו: בטוחין אנו בתפלתו של משה. וכבר שלח
מרגלים לשעבר, והביאו תקלה. אנו לא נעשה כן, אלא בהקדוש ברוך הוא נאמין ונעשה
מלחמה.
עשו כך, והרגו את האמורי אשר בה.
לב.
ויפנו ויעלו
יש אומרים: מלחמת סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי. ואחר הרגל, מלחמות
עוג. כמה דאת אמר (דברים טז, ו-ז) [כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא
הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם
אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ] וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ
לְאֹהָלֶיךָ.
כמה דאת אמר – עיקרה של האסמכתא (האמורה ברגל של ניסן, בפסח) הוא שלשון
"פניה" משמעו: לאחר הרגל.
ויצא עוג מלך הבשן
שכנסן הקדוש ברוך הוא לפניהם למוסרן בידם.
ויאמר ה' אליו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו
זה שאמר הכתוב (משלי כח, יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד [וּמַקְשֶׁה
לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה].
וכן הוא מדת הצדיקים: אף על פי שהקדוש ברוך הוא מבטיחן, אין פורקים ביראה
–
וכן ביעקב, וַיִּירָא יַעֲקֹב [מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם
אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת]
(בראשית לב, ח). למה נתיירא? אמר: שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כג,
טו) [כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ
וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ] וְלֹא יִרְאֶה בְךָ
עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, והניחני הקדוש ברוך הוא.
ואף משה תפש את היראה, כנגד אביו. ולמה נתיירא? אמר: שמא מעלו ישראל
במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא, כולן השלימו בצדק.
אל תירא אותו
שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו, שנאמר (שם ג, יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ
הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים [הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה
הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת
רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ]. והוא נשאר מן הגבורים שהרגו אמרפל וחבריו, שנאמר
(בראשית יד, ה) [וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר
וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ] וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם [וְאֶת
הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם].
וזה, הפסולת שלהם. כפריצי זיתים, הפלטים בתוך הגפת. שנאמר (שם שם, יג) וַיָּבֹא
הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא
הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם - זה
עוג. וכאן עושה אותו שירים, שנאמר מיתר הרפאים. וכונתו היה שיצא אברהם
ויהרג.
נתן הקדוש ברוך הוא שכר רגליו, וחיה כל אותן שנים. וגבה ממנו, שנפל ביד
בניו.
כשבא משה לעשות מלחמה, נתיירא הימנו. אמר: אני, בן מאה ועשרים שנה. וזה,
יותר מחמש מאות. אלולי שהיה לו זכות, לא חיה כל השנים האלו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו - בידך
הרגהו.
ועשית לו כאשר עשית לסיחון [מלך האמורי אשר יושב בחשבון].
ונחרם אותו
והלא כתיב (דברים ג, ג-ז) [וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ
גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי
הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה
קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב
מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן. כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה
דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד. וַנַּחֲרֵם אוֹתָם
כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם
הַנָּשִׁים וְהַטָּף]. וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ?
אלא הגופות החרימו, שלא ליהנות מהם.
ויכו אותו ואת בניו
בנו כתיב - שהיה לו בן קשה הימנו.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה אתם מכלין את האומות קימעא קימעא.
לעתיד לבא אני מבערן בבת אחת, שנאמר (ישעיה לג, יב) וְהָיוּ עַמִּים
מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.
לג.
דבר אחר:
אז ישיר ישראל
זה אחד משלשה דברים שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: 'למדתני' –
אמר לפניו: רבונו של עולם מנין ישראל יודעין מה עשו לא במצרים נתגדלו וכל
מצרים עובדי עבודת כוכבים הם וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם ואף לא היו עומדין
שם, שנאמר (שמות כ, יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק [וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל
הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים], ולא נתת אותה אלא לי שנאמר (שם כד) ואל
משה אמר עלה אל ה' וכשנתת את הדברות לא נתת להם לא אמרת אני ה' אלהיכם אלא
(שם כ) אנכי ה' אלהיך - לי אמרת. שמא חטאתי?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יפה אמרת. למדתני, מכאן ואילך אני אומר
בלשון אני ה' אלהיכם.
השניה, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים
אמר משה: רבונו של עולם, כמה רשעים הולידו צדיקים, יהיו נוטלין מעונות
אביהם. תרח עובד צלמים, ואברהם בנו צדיק. וכן חזקיה צדיק, ואחז אביו רשע. וכן
יאשיה צדיק, ואמון אביו רשע. וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: למדתני. חייך, שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר
(דברים כד, טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל
אָבוֹת [אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ]. וחייך, שאני כותבן לשמך, שנאמר (מלכים ב
יד, ה-ו) [וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת
עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית]
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה [לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ
אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ
יוּמָת].
השלישית, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה מלחמה עם סיחון. אפילו הוא אינו
מבקש לעשות עמך, את תתגר בו מלחמה, שנאמר (דברים ב, כד-כה) קוּמוּ סְּעוּ
וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן [רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ
חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם
הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל
הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ].
ומשה לא עשה כן. אלא מה כתיב למעלה (שם שם, כו-כט) וָאֶשְׁלַח
מַלְאָכִים [מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם
לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין
וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף
תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי
עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר
אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ].
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שאני מבטל דברי ומקיים דבריך, שנאמר (שם כ,
י-יב) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.
[וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא
בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה
עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ].
כיון שלא קבל סיחון, הפילו הקדוש ברוך הוא מפניהם, שנאמר (שם ב, לב-לד) [וַיֵּצֵא
סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה
אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ] וַנַּךְ אֹתוֹ [וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ. וַנִּלְכֹּד
אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים
וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד].
ולא עוד, אלא אף אותן שהטמינו עצמן במערות להרגן, רמז הקדוש ברוך הוא להר
ורצץ אותן. שנאמר (תהלים עד, יב-טו) [וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל
יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם] שִׁבַּרְתָּ
רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. [אַתָּה] רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן [תִּתְּנֶנּוּ
מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ
נַהֲרוֹת אֵיתָן].
משל הדיוט אומר-
נתת פת לתינוק, הודיע לאמו.
אמר הקדוש ברוך הוא: מנין ישראל יודעין מה טובה עשיתי להם?
מה עשה, הרחיקו ההרים זה מזה, ושטפו אותן הנחלים. שנאמר ואשד הנחלים.
והיו ישראל עוברים, ואומרים שירה.
אז ישיר ישראל
אמרו ישראל: עליך לעשות לנו נסים, ועלינו לברך ולקלס לשמך - לַיהֹוָה
הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה (שם ג, ט).
ועלינו לברך – נלמד מן הכתוב על עמך
ברכתך. שכן שימוש המלה על – חובה, לשון נדר. ואף כאן, משעה שנעשו להם
נסים, אמרו שירה, כמתחייב עליהם.
ועל המים נגזר על משה, ולא נזכר בשירה.
אמר משה: רבונו של עולם, אחר כל נסים שעשית להם, אני מת מתחת ידיהם?! –
מן המדבר נתת להם את התורה, שנאמר וממדבר מתנה.
ומתחת ידי נחלו אותה, שנאמר וממתנה נחליאל - נחלו אל.
ומשנחלו, גזרת עלי מיתה?! שנאמר, ומנחליאל במות - מנחל בא מות.
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, שנאמר (דברים לד,
ה-ו) [וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָה]. וַיִּקְבֹּר
אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב [מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ
עַד הַיּוֹם הַזֶּה].
אמר איוב (איוב לד, יט-כ): אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא
נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם. [רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת
לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה