קדושת לוי המלא
פרשת חקת
פרק יט
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וידבר ה' אל משה ואל אהרן
הנה
איתא במדרש[1]
ובמכילתא[2] שבכל
מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לא היה הנבואה והדיבור מה'
רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה', רק
על ידי משה. היינו, על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם.
וזהו
הרמז בגמרא:[3] "משה
ראה באספקלריה המאירה" - כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ותדבר מרים.
ב. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר
צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה
תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל
זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר
[א]
הכלל: כי טעמי התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות
ולקיים כל התורה מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם.
וזהו הרמז זאת חוקת התורה - כל התורה והמצות הם חקים אצלינו, כי
אין נגלה לנו שום טעם מהמצות.
רק עיקר קיום התורה והמצות יהיה מחמת צוה ה' לאמר - מחמת צווי ה'
עלינו לעשות אנו מחויבים לעשותם ולקיימם.
ובזה יבואר מה שצוה לעשות פרה לטהר מטומאת מת.
כי הכלל: הנשמה והחיות אשר באדם, אשר הנשמה והחיות נחצב מתחת כסא הכבוד
רוצה תמיד לעבוד את הבורא ברוך הוא בלי הפסק רגע אחד, רק הגוף אשר באדם אינו מניח,
ויש מלחמה תמיד בין הנשמה והחיות עם הגוף. והאדם הזוכה, מנצח את הגוף לעשות כרצון
הנשמה.
ולמה זה הגוף אינו רוצה לקיים התורה והמצות - מפני שאין משיג טעמי התורה
והמצות. כי אם היה יודע טעמי התורה והמצות, היה הגוף גם כן רוצה לקיים המצות, רק
שאינו יודע טעמי התורה. והנשמה נחצבת מתחת כסא הכבוד ומשיגה טעמי תורה והמצות, לכך
רוצה תמיד לעשותם ולקיים בלי שום הפסק רגע. ואדם הזוכה, מגבר הנשמה על הגוף לעשות
ולקיים התורה והמצות.
ולכך אדם המת, שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו, מטמא הגוף. ולכך קברי
הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים, עד שהגוף גם כן רוצה בקיום
התורה והמצות, ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים.
וזהו הרמז זאת חוקת התורה - מחמת שהתורה הוא חוק, שאינו גלוי טעם
התורה, אין הגוף רוצה לקיים התורה. ואז הגוף מטמא אחר מותו, כנזכר לעיל. ולכך צוה
השם יתברך לעשות פרה, לטהר מטומאת הגוף לבד, שהוא מטמא במותו.
ודוק.
[ב]
או יבואר, זאת חוקת התורה
שהתורה תהיה בבחינות מקבל, בחינת זאת[4] - שאנו
נהיה משפיעים להתורה.
[ג]
או יבואר, זאת חוקת התורה
ובו יבואר הפסוק[5] מושיבי
עקרת הבית. כי בעולם הזה נראה לאדם שנברא בכדי לעשות עסקי עולם הזה. אבל באמת
זה אינו, והעיקר בריאת האדם היה להשיג אחדות הבורא ברוך הוא.
וזהו מושיבי עקרת הבית - כשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יתגלה עיקר
עשייתן של אדם בעולם הזה כדי להשיג אחדות הבורא ברוך הוא.
וזהו הרמז זאת חוקת התורה - כי יש מצות אשר השכל מחייב אותם. ונמצא,
אדם העושה אותם אינו ניכר כל כך שעושה אותם בעבור ציווי הבורא על אלו המדות. ולכך
נתן הבורא ברוך הוא מצות אשר אין השכל משיג בו טעם כלל, ואדם העושה אותם אזי ניכר
שאינו עושה אותם רק בעבור מצות הבורא ברוך הוא עליו.
וזהו הרמז בפסוק זאת חוקת התורה - לכך נתן הבורא מצות אשר הם חוקה,
אשר אין השכל מחייב אותם,
כדי שיהיה נראה אשר צוה ה' - לעשות, שהאדם אינו עושה המצות רק
בעבור ציווי הבורא עליהם.
[ד]
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה
הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות
להרהר אחריה (רש"י)
ושמעתי מהרב החסיד מורינו הרב אברהם חיים נ"י
מק"ק זלאטשוב, על פי רש"י הנ"ל מהו "שהשטן ואומות העולם"
וכו' - דבאמת כל מגמת נפשו של השטן ואומות העולם למצוא איזה קיטרוג על בני ישראל.
ולזה יתכן, דהנה לכאורה
אינו מובן: דהא יש טעם לפרה, על מעשה העגל.
אכן רצונם לשאול לישראל על דבר מעשה פרה, בכדי להזכיר
שבא על מעשה עגל. ואם יזכור מעשה עגל, יהיה מקום לקטרג.
לזה אמר "חוקה חקקתי, ואין לך רשות להרהר בה".
ואלה תשכחנה, "זה מעשה עגל" - שאין לה זכרון עולמות, כנזכר לעיל.
קדושת לוי, פרשת פרה.
[ה]
[כל זֹה נסיתי בחכמה] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת
ז, כג) - אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי
אחכמה והיא רחוקה ממני (במדבר רבה פי"ט)
לבאר מה שכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והוא
באמת יש לה טעם, כמבואר ביסודו של רבי משה הדרשן: "תבוא אמו ותכפר על בנה"
עיין שם.
ויצורף לזה דברי הפייטן אשר דבריו המה ברוח הקודש שאמר לטהר
טמאים לטמא טהורים באומר קדוש, וכל זה צריך ביאור מה ענין אומרו באומר קדוש.
ויתבאר ענין פרה.
דהנה נודע דברי אליהו ז"ל "דאנת הוא חד ולא
בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא דכל סתימן, לית מחשבה תפיסה בך כלל".
ודבריו ז"ל העומדים ברומו של עולם, יסוד כל היסודות
ועמוד העובדים. להאיר ולהעיר את לב בני אדם לדרוש את השם יתברך בכל לבו ונפשו.
והוא על שני דרכים: הא', על התגלות אלהותו יתברך על כל
פרטי הנבראים והיצורים והנעשים. וכל מה שיש בעולם, הכל ממנו. ואין כל נמצא מבלעדו,
ובלתו אין שום קיום מציאות לאחד מהנבראים, כמו שכתוב[6] ואתה
מחיה את כולם. ומצד זה נודע שיש רבון עלמין המחדש בכל עת, ונותן כח לחיות לכל
בריאה שבעולם. ולצד זה נקרא אתה, כמו שבארנו בלשון נוכח, כאלו הוא מושג
וענין ההשגה על פרטי הנמצאים כנזכר לעיל.
אכן כאשר יתבונן האדם ידע האיך גדלה ועצמה מאד, עד שבלתי
אפשרי להשיג בהיותו בכח האנושי, כאמור[7] כי לא
יראני כו'. רק שזה לנו ידיעה ברורה ועצומה, שכל מה שנתהוו כל העולמות, הכל
ממנו, והוא מקיימם. וערך בחינת יתברך, אין שום תפיסת מחשבה, כאמור "דלית
מחשבה תפיסה בך כלל". ולצד זה יתואר בו מלת הוא - כי הוא הוא
נסתר. כי כן דרך העולם שמדברים בנוכח אתה, והוא מורה שהוא משיג אותו. וכאשר
ידבר בנסתר, ידבר הוא - מורה שהוא גדול משכלו, ואינו משיגו. ולזה יצויר בו
תיבת אתה ותיבת הוא. וכן הוא מבואר בשפע טל ובשאר ספרי המקובלים,
ומבואר יותר במשנת חסידים שנקרא לאין-סוף הוא. וכן מבואר ברמב"ם שנודע
מציאותו ולא מהותו, ועיין שם, ואין להאריך בזה.
נמצא מכל הנזכר לעיל, שעיקר בחינת
עבודתינו האיך שבחינת אין סוף נעלם, ואין אנו משיגים אותו רק אנו יודעין שיש מצוי
הממציא כל מציאות והוא המחיה והמהוה את כל הנמצאים בכחו הגדול מצד מדת טובו. וזהו
בחינת ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום.[8] אבל מי
אשר הטעה אותו, ורוח אחרת עברה עליו, ואומר חס ושלום שיש לו איזה תפיסה ואיזה השגה
באלהותו יתברך - הרי זה "מקצץ בנטיעות", וכעובדא דאחר. וזהו רמז בדבריו "עשר
ולא אחד עשר" - שכל זה הוא מקצץ בנטיעות, והוא שאול ואבדון. רק עיקר מגמתינו
על פי משל, ולא בבחינת תפיסה בהשגה כלל, כמבואר.
וזהו סוד הפרה שהמזה ומזין עליו טהור והנוגע טמא ענינו
הוא על דרך המבואר. דענין מזה ונזה, הכל הוא מלמעלה למטה. ולזה, טהור - לפי
שעבודתו על ידי נסתר, שאינו משיגו, כנזכר לעיל.
אבל הנוגע - רוצה לומר: שמדמה בדעתו שהוא תופס
איזה דבר אלהים, ויש לו השגה, וזהו נגיעה.
אז טמא - שאז הוא קוצץ כנזכר לעיל, וכעובדא דאחר
כנזכר לעיל. ובחינות הנזכרות לעיל נדע שבחינת הטעם של פרה נעלם.
וכמו שיתבאר על דרך משל: כאשר המלך מצוה לעשות איזה דבר,
אז בודאי אין מי שיהרהר לבקש מחשבתו של מלך ומהו ענין רצונו בזה. רק הכל יעשה על
פי דבורו, כאשר יאמר כי הוא זה, כן יקום. ומי ימלא לבו לדעת מחשבות המלך בכל
ענינים. בערך זה עבודתינו בלימוד התורה והמצות, על פי דבורו של המלך. ואין לנו
רשות לבא למחשבת המלך, רק הוא אמר ותהי.
עד שלצד בחינה זו אמר אדוני מורי ורבי מורינו הרב דוב
בער ז"ל, בדרך משל אשר נקרא דיבור בבחינת מלכות, כי כן הוא המורה על דרך
המבואר. שאין מי שיבא להרהר במחשבת המלך, רק שהוא אמר ונעשה רצונו, כמבואר לעיל על
פי משל.
ולצד זה אמר הפייטן לטהר טמאים ולטמא טהורים באומר קדוש
- רוצה לומר: שבחינת הטהרה, כמבואר. ובחינת הטומאה, בבחינת הנגיעה - רוצה לומר: כנזכר
לעיל, מצד באומר קדוש. כי קדוש - מלשון הפרש. והוא נבדל משכל האנושי,
שאין בשכל
האנושי להשיגו רק על פי הנזכר לעיל.
ולצד זה אמר שלמה המלך עליו השלום אמרתי אחכמה והיא
רחוקה ממני - רוצה לומר: שבחינת החכמה השייך לפרה, הוא ענין ידיעה שאין מוח
האדם יכול להשיג את אלהותו יתברך שמו. ולצד זה אמר היא רחוקה ממני - כי זהו
הטעם שנתעלם מלהשיגו.
אכן עיקרה אינה אלא הוראה, כי אי אפשר לאדם להשיג. כמאמר
ד"לית מחשבה תפיסה בך כלל".
וענין זה בעצמו מורה עליו כי הוא מכפר על מעשה עגל, כי
עיקר בחינת מעשה עגל הוא על דרך ויחזו אלהים[9] וכו'
וטעותם היה להיותם סוברים, כי השיגו את בחינת יתברך שמו. וזה בחינת עגל, שלצד זה
נאמר[10] כי
פרוע הוא כו' - מלשון גלוי. שנתגלה יותר מהצורך, וכל המוסיף גורע. כי באמת מצד
זה בא להם שגגה וכפירה בו יתברך. ולצד זה הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר להם שיעשו
הפרה, וענינו מבואר על ענין שביארנו כי לית מחשבה תפיסה ביה, והנוגע יטמא.
ולצד זה אמר חוקה, וביאר רש"י ז"ל: "מפני
שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה טעם יש בה. לפיכך אמר חוקה חקקתי, ואין
לך רשות להרהר בה" - רוצה לומר: שזהו בחינת החוקה, וזאת הוא עצם גלוי של טעם
הדבר. והוא מצד שאין לך רשות להרהר בה. וזהו עצם הגלוי רק על פי דברות המלך אל חי
עולמים הנותן חיים לכל חי. ומזאת נדע מציאות השם יתברך על פי מציאות הנמצאים ועיקר
מהותו נעלם משכלינו רק כנזכר לעיל. אבל לא מצד נגיעה חס ושלום, כנזכר לעיל.
וזאת הוא עיקר עבודתינו באומרנו מלך יחיד אל חי
העולמים - רוצה לומר: שהוא המציא כל המציאות, ונותן שפעו וחיותו בעולם. והוא
משני בחינות הנאמרים, בחינת נסתר ובחינת נוכח.
קדושת לוי, פרשת פרה.
[ו]
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני - תיבת ממני הוא מיותר.
ואפשר לומר על דרך מה שאמרו בגמרא[11]:
"תלמיד חכם שמחל על כבודו – כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו – אין כבודו
מחול".
נמצא, מדרגת החכמה שהיא באה על ידי הענוה, כמו שנאמר[12] החכמה
מאין תמצא, אינה יכולה להיות אצל המלך, מפני שהוא אינו יכול להיות עניו.
וכך הוא הפירוש: והיא רחוקה ממני – שאני מלך.
ודי למבין[13].
שמועה טובה, נד, ד"ה אמרתי.
דבר אל בני ישראל
...בא
הציווי מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל - רצה לומר: שהם זרע ישראל,
בני אברהם יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה,
וידבקו לי לשמי. על כן דבר אתה עמהם.
קדושת
לוי, פרשת תרומה, ד"ה דבר אל בני ישראל.
ויקחו אליך פרה
הקדוש
ברוך הוא בשעת בריאת העולם שקל איך להשפיע: לשרפים כמדריגתם, ולכל הרקיעים, ולכל
העולמות, ולזה העולם התחתון, ולכל הברואים שבזה העולם. לכל אחד כפי מדריגתו
ובחינתו. ונתן לאדם שהוא תכלית הבריאה הבחירה בידו לילך בדרך הטוב או חס ושלום
כו'...
ובאמת
למה הבחירה הוא, כדי שעל ידי זה יהיה להבורא נחת רוח ותפארת מזה האדם שמרגיז היצר
טוב על יצר הרע, אז הבורא ברוך הוא מתפאר עצמו בברואיו. ועל זה מרומז פרשת פרה, כי
פרה - הוא נגד התפארת, לרמוז על הנזכר לעיל.
קדושת
לוי, פרשת שקלים.
פרה
[א]
ר' אחא
בשם ר' חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק
בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה. ר' אליעזר אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת
שתים. (במד"ר פי"ט, ז)
הנה
חכמינו ז"ל אמרו שעלה משה למרום ומצא שהשם יתברך היה אומר "אליעזר בני
אומר [פרה בת שתים, ועגלה בת שנתה]". ולכאורה, כיון שרבי אליעזר לא היה
עדיין, האיך אומר השם יתברך משמו, הלא הבחירה ביד אדם?
אמנם
האַיִן כלל לכל החכמות, שהוא כח המוכן לקבל צורה. וכשאדם רוצה להמשיך אליו
חכמה, יכול להמשיך משם חכמה. וכן כל דבר ודבר שאדם רוצה. רק שתלוי ברצון האדם, אם
עובד הבורא, יכול להמשיך עליו.
וזה
ראה משה רבינו עליו השלום שיש שכל שם באַיִן. שאם ירצה רבי אליעזר ויהיה
צדיק, יכול להמשיך על עצמו זה השכל ולומר "פרה בת שתים [ועגלה בת שנתה]"[14].
שתלוי ברצון האדם אם יתקן מעשיו ויהיה צדיק, יהיה יכול להמשיך על עצמו זה השכל.
ובאמת רבי אליעזר היה צדיק, והיה ממשיך עליו זה השכל.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה
[ב]
הנה
דבר זה שהקדוש ברוך הוא עושה רצונינו הוא נוהג בעולם-שנה-נפש. דהיינו, בעולם - הוא
שהקדוש ברוך הוא נותן לנו חיים ושלום וברכה. ובשנה - הוא קביעת המועדים, אשר
תקראו אותם[15], כמו שאמרו
חכמינו ז"ל[16]. ובנפש - נקרא
תורה שבעל פה, שהוא פירוש על תורה שבכתב. כמו שאנו רוצים, "אליעזר בני אומר אומר
[פרה בת שתים, ועגלה בת שנתה]"
קדושת לוי,
שיר השירים, ד"ה לסוסתי.
ג. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל
אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ
לְפָנָיו
והוציא אותה אל מחוץ למחנה
בשעה
שאדם עובד ה', אז אינו מתירא משום דבר, ואינו צריך לעשות שום פעולה. אך בשעה שיצא
רגע אחת לפעמים מעבודת ה', צריך לפעול אז להרים הנצוצות, שיעבדו הבורא ברוך הוא. והנה
הגבהת הנצוצות נקרא יד... וזהו וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה[17] - פירוש:
בשעה שאתה יוצא מחוץ למחנה, אז תהיה לך עליות הנצוצות, הנקרא יד. ואם אתה
עושה כן, אז ויצאת שמה חוץ - אתה רשאי לצאת לפעמים רגע אחת מעבדות ה', כדי
להעלות הנצוצות.
קדושת
לוי, לראש השנה, ד"ה הכלל כל.
ד. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע
פְּעָמִים
באצבעו
[א]
אצבע - מלשון צבע. "עתיד
הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד מראה באצבעו זה אלהינו".[18]
והכוונה: דכל צדיק וצדיק יראה באותו גוון שעשה בהשם יתברך, כפי המשכה שהמשיך
מלמעלה כך יראה ויאמר זה אלהינו.
קדושת לוי, דרוש לפורים,
ד"ה או יבואר שושנת.
[ב]
באצבע – רמז מרמז.
קדושת
לוי, פרשת ויגש, ד"ה או יבואר הכתוב.
ה. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה
לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף
ואת דמה
בחינת דם - שהוא הנפש, כי הדם הוא הנפש[19],
כידוע.
קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור עליך.
ו. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז
וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה
ז. וְכִבֶּס בְּגָדָיו
הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא
הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב
וטמא הכהן עד הערב
יעוין
בפירוש הפסוק הבא.
ח. וְהַשּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס
בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב
והשורף אותה... וטמא עד הערב
ובית
טבילה היה שם, ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים, שלא יהיו אומרים
במעורבי שמש היתה נעשית (משנה פרה פ"ג מ"ז)
"מטמאין
היו כהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים כו' לכך עשו בה מעלות" כו'.
דהנה יש עולם-שנה-נפש. נפש - הוא השכל. שנה - הוא התנועות. היינו, יראה ואהבת השם.
עולם - הוא המעשה, עשיות המצות.
והנה
אנו מעלים הזמן. לכך, בכל מקום צריך להיות הערב שמש, כמאמר רבותינו ז"ל[20] "בשעה
שהכהנים [נכנסים לאכול בתרומתן]... ובא השמש וטהר"[21] - כי
צריך להעלות הזמן.
ובאמת
ישראל יש להם כח למעלה מן הזמן. וזה רומז הפרה, שהוא למעלה מן הזמן. לכך הפרה אינו
צריך הערב שמש. אבל הצדוקין אינם מאמינים זה שישראל יש להם כח זה למעלה מן הזמן,
לכך הם במעורבי שמש כו'.
ובאמת
ישראל יש להם הכח זה, ולכך עושין הפרה שרמז על למעלה מן הזמן בכהן טבול יום ולא
בהערב שמש.
קדושת
לוי, לקוטים, ד"ה מטמאים היו.
ט. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת
אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא
י. וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר
הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם
יא. הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל
נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים
הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים
הגוף
אינו רוצה לקיים התורה והמצות - מפני שאין משיג טעמי התורה והמצות. כי אם היה יודע
טעמי התורה והמצות, היה הגוף גם כן רוצה לקיים המצות, רק שאינו יודע טעמי התורה.
והנשמה נחצבת מתחת כסא הכבוד ומשיגה טעמי תורה והמצות, לכך רוצה תמיד לעשותם
ולקיים בלי שום הפסק רגע. ואדם הזוכה, מגבר הנשמה על הגוף לעשות ולקיים התורה
והמצות. ולכך אדם המת, שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו, מטמא הגוף. ולכך קברי
הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים, עד שהגוף גם כן רוצה בקיום
התורה והמצות, ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים.
יעוייו
לעיל בפירוש פסוק ב הדברים במלואם.
יב. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר
הוא יתחטא בו
ושאלתי
אני למורי ורבי [=ר' לוי יצחק] ז"ל אם יש לנו להשתמש בשמות הקדושים או
בהשבעות כמו הקדמונים שהיו משתמשים בקבלה מעשית, כדי להשכיל ולדעת החכמה.
והשיב:
כי אותן החכמים שהיו משתמשין בזה, היה להם אפר פרה. אבל אנו טמאי מתים, ואסור לנו
להתעסק בדברים אלה.
סוף
ספר ויכוחא רבה. משם [בדילוגים]: דור דעה, ת"ק-תר"כ, עמ' קמו. ילקוט
קדושת לוי, עמ' רלב. ובהע' צ שם: "ראה ר"ש חלה פ"ד מ"ח: ובימי
חכמים היו מזין בארץ ישראל, כדאמרינן (חגיגה כה, א) 'חבריא מדכן בגלילא".
וראה משנה למלך הלכות אבל פ"א שמביא דברים הנ"ל, ומציין: 'וזכורני
שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל, הוליכו עמהם אפר הפרה'. ויש לציין דברי הרב
חיד"א במדבר קדמות, מערכת א, אות כו, שמוסיף: 'ואני בעניותא פשיטא לי דרבינו
האר"י זצ"ל היה נטהר באפר הפרה על ידי אליהו זכור לטוב, ואז נחה עליו
רוח הקודש להפליא'. וראה עוד בספר זכרון אבות להמקובל האלקי ר' אליעזר נחמן פואה
תלמיד הרמ"ע מפאנו, (ניו-יורק תשס"ב) פ"ב: 'כי הלא ידעתם מה שאמרו
לי מגידי אמת כי החכם אלקי [ר' יצחק] לוריאה זצ"ל ידע בייחוד היכן אפר פרה
טמון, וביקש לטהר בו כהנים טמאי מת, כדי שיקריבו קרבנות לה', כי הא דתנן (שבועות
טז, א) 'מקריבין אף על פי שאין בית', ובשביל חטא אשת איש לא אסתייע מילתא".
עיין שם".
יג. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת
בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו
טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ
את משכן ה' טמא
טומאה
בעזרה מנלן? אמר ר' אלעזר: כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר כי
את מקדש ה' טמא... רבי אלעזר הכי קא קשיא ליה: מכדי משכן איקרי מקדש,
ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן.
משכן ומקדש למה לי? (שבועות טז, ב)
באמת זה שהגוף נהנה, הוא גם כן מה שהנשמה נהנית. כי על ידי קיום
הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם, לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו. ומה שהנשמה
עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא, הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן - שהוא
הרומז על הגוף, נקרא מקדש. ומקדש נקרא משכן.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה.
יד. זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי
יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת
יָמִים
אדם
ידוע
בפירוש אדם - שהוא אותיות א' דם. וא' דאדם - מורה על
פלא העליון, שהוא קדמות השכל, רצון הקדום, אשר מבחינה זו נמשכו נשמות ישראל.
וכשהנשמה
מאיר על בחינת דם, שהוא הנפש, כי הדם הוא הנפש, כידוע[22] - נקרא
אדם. ולכן, "אתם קרוין אדם",[23] דוקא
ישראל, נשמותיהם של ישראל נחצבו במחשבה עילאה, כמאמר[24] "ישראל
עלו במחשבה", וכמו שנאמר[25] כי
חלק ה' עמו. לכן עליהם דוקא מאיר א' דאדם, שהוא בחינת פלא
העליון, בחינת קדמות השכל, מקור הראשון. מה שאין כן אומות העולם, שאינו מאיר עליהם
הא' דאדם, בחינת קדמות השכל, מקור הראשון הנזכר לעיל, אינם קרוין אדם.
ומזה
הטעם תיבת אָדָם כולו נקוד בקמץ... הוא מורה על מקור ושורש הראשון, פלא
העליון, בחינת קדמות השכל, כנזכר לעיל. שהוא למעלה מסדר השתלשלות העולמות, אשר שם
לא שייך בחינת התחלקות קוין ומשפיע ומקבל וממוצע. כי שם כל הקוין, ומשפיע ומקבל
וממוצע הם בהתכללות אמיתי ובאחדות גמור.
קדושת
לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור עליך.
טו. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ
אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא
וכל כלי
זה
שנקרא כלים – לשון כלימה. שהמקבל יש לו בושה מהמשפיע, ואינו יכול להסתכל בפניו.
...הבושה מצמצם האהבה. שבאמת האהבה היא עד אין סוף, אלא מפני הבושה מצמצם האהבה.
ומפני זה אפשר שהבושה נקראת כלים.
שמועה טובה, נא, א.
טז. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל
פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא
שִׁבְעַת יָמִים
שבעת ימים
"שבעת
ימים" - אלו שבעה מדות... ובכל יום ויום משבעת הימים הוא מתקן מדה אחת.
קדושת
לוי, לראש השנה, ד"ה ענין הפרישה.
יז. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא
מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי
מים חיים
[א]
מדת
אהבה, אשר לזה מרומז יסוד המים.
קדושת
לוי, לשבת נחמו.
[ב]
מים - הוא חסד, כידוע.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ג]
הכלל:
יש מים, אש, רוח, עפר. מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
[ד]
מים - מרומז על חסדים ורחמים.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה זהו סוד.
יח. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל
בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל
הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת
אוֹ בַקָּבֶר
וטבל במים
"מטבילין"
- הוא לשון תערובת, שמערבין הבהירות.
קדושת
לוי, פרשת נח, ד"ה עוד יבואר אלה תולדות.
יט. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל
הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב
ביום השלישי
השלישי - שהוא בחינת האמת, שהוא הש',
שהוא משולש מחסד וגבורה והתפארת. כשאדם מגיע לבחינת האמת, אז הוא יוצא מכל חלקי
הרע ומכל המצירים.
קדושת
לוי, פרשת יתרו, ד"ה בחודש השלישי.
כ. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא
יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה'
טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא
כי את מקדש ה' טמא
יעוין
לעיל בפירוש פסוק יג.
כא. וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת
עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה
יִטְמָא עַד הָעָרֶב
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא
וזהו סוד הפרה שהמזה ומזין עליו טהור והנוגע טמא ענינו
הוא על דרך המבואר. דענין מזה ונזה, הכל הוא מלמעלה למטה. ולזה, טהור - לפי
שעבודתו על ידי נסתר, שאינו משיגו.
אבל הנוגע - רוצה לומר: שמדמה בדעתו שהוא תופס
איזה דבר אלהים, ויש לו השגה, וזהו נגיעה.
אז טמא - שאז הוא קוצץ כנזכר לעיל, וכעובדא דאחר.
ובחינות הנזכרות לעיל נדע שבחינת הטעם של פרה נעלם.
יעוין
לעיל הדברים במלואם בפירוש פסוק ב
כב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ
הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב
פרק כ
א. וַיָּבֹאוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם
בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם
ותמת שם מרים ותקבר שם
ששה לא
שלט בהן מלאך המות (אלא מתו בנשיקה על פי שכינה. רש"י), ואלו הן: אברהם יצחק
ויעקב משה אהרן ומרים... משה אהרן ומרים - דכתיב בהו על פי ה'. והא מרים לא
כתיב בה על פי ה'? אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם
ממשה. ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שגנאי הדבר לומר (בבא בתרא יז, א).
לבאר
מאמר חכמינו ז"ל: "שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים וכו'. מרים אתיא שם
שם. כתיב הכא שם, וימת שם משה. וכתיב התם[26] שם,
ותמת שם מרים - מה להלן בנשיקה, אף כאן בנשיקה".
דברי
חכמינו ז"ל נעלמו מאוד מאתנו לפי דרך הפשוט: וכי האיך מרומז בתיבת שם
מיתות נשיקה?
ונראה
דשפיר מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי
דאמרו:[27] "אמר
רבי עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[28] במדבר
הזה יתמו ושם ימותו".
הנה
דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה, אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר
מתוך האש[29], וקבלו
התורה ואמרו בסיני[30] נעשה
ונשמע. אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך
לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?
אכן
נבוא לבאר כונת דבר זה, אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר
מהות ענין מיתות נשיקה, ונזכר גם כן באלשיך הקדוש[31], אכן
אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל[32]: "רבי
אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו שכרו לעתיד
לבוא תחת עבודתו. כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם, ומראין לו גודל
שכרו. ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא, אזי נשאר שם חי וקיים, ואינו רוצה
לבא עוד לזה העולם.
ושפיר
צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם:[33] "צדיקים
במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:
"צדיקים
במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,
"[קרויין]"
- קורין אותן לשם, להראות להן גדול שכרן.
"[חיים]"
- למה? כדי שישארו שם חיים וקיימים, כמו שהם בעולם הזה.
ונמצא,
זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן. ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא
עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם, בהודיע להם גודל שכרן.
וזהו
פירוש דברי חכמינו ז"ל:
"שלשה
מתו בנשיקה" – דהיינו, במיתה, כמו שכתבנו לעיל.
"מרים
אתיא שם שם, כתיב התם וימת שם משה" – כלומר, שזה מיתת נשיקה,
שמת שם משה. כלומר, בעולם הבא, שהודיעו לו מתן שכרו. אזי, ויגוע שם ויאסף אל
עמיו.
"וכתיב
הכא גם כן ותמת שם מרים" – כלומר, שמיתתן היה שם בעולם הבא.
"ומה
להלן בנשיקה, שהרי כתיב שם. גם כאן בנשיקה" - שהרי כתיב ותמת שם
מרים, שם דייקא. ונמצא, מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
ב. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה
וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן
ולא היה מים
[א]
מדת
אהבה, אשר לזה מרומז יסוד המים.
קדושת
לוי, לשבת נחמו.
[ב]
מים - הוא חסד, כידוע.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ג]
הכלל:
יש מים, אש, רוח, עפר. מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
[ד]
מים - מרומז על חסדים ורחמים.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה זהו סוד.
ג. וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה
וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'
וירב העם
[א]
ידוע
כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים
פשוטים, אשר להם שכל קטן.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ב]
כל
מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
קדושת
לוי, פרשת בלק.
ד. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל
ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ
ה. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ
מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע
וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת
ו. וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן
מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא
כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם
משה ואהרן
[א]
"יש
מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[34]. נראה,
דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[35] וידבר
אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[36] הוא
אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה
אהרן שקול אל משה לענין זה.
קדושת
לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.
[ב]
הנה
האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא
לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה,
שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[37]
ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא'
שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[38] ונהר
יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.
קדושת
לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.
ויפלו על פניהם
עתה
נבאר בחינות נפילת אפים, כמו שנאמר במשה[39] וישמע
משה ויפול על פניו. ודבר זה קצת מבואר בספר החינוך להרב ר' אהרן.
והכלל
הוא: מאתו השם יתברך לא יבא רע כלל להעולמות. ואפילו אם נראה למטה רעה, למעלה הוא
טובה, והתכלית הוא טובה. וכן מי שעיניו פקוחות ומסתכל תמיד למעלה, יודע שזאת הוא
טובה. ונמצא, אינו יכול לבקש על הרעה, כיון שהוא יודע באמת לתכלית הוא טובה, והוא
מסתכל למעלה על התכלית. וזהו בבחינות שר - שרואה תמיד הפנימיות והכוונה מכל
המעשים.
ויש
עוד צדיק, שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו.
ובאמת המעשה עצמו למטה נראה אינו טוב. זה יכול לבקש לבטל המעשה ההוא.
והנה
כמו שיש בגוף האדם זקיפה והשתחויה, כמו כן יש בשכל זקיפה – היינו, שהשכל
מסתכל למעלה בשורש וכוונת המעשה. והשתחויה – דהיינו, שהשכל אינו מסתכל
למעלה בכוונה מהמעשה, וכאשר כתבנו שאז יכול לבקש על המעשה שיבטל.
וזהו
הרמז נפילת אפים - להסתכל בהמעשה עצמה, ובזה יכול לבקש לבטל המעשה.
...מאמר
חכמינו ז"ל:[40] "ר'
חנינא בן דוסא [שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן
זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה]. הניח ראשו בין ברכיו [ובקש עליו
רחמים, וחיה] אמר ר' יוחנן [בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל
היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו],
אלא שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך".
וזהו
הרמז בגמרא "שאני כשר לפני המלך" - ומסתכל על תכלית וכוונת המעשה.
(חסר)
קדושת
לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר.
ז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
לֵּאמֹר
וידבר ה' אל משה... לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה
מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה
קדמה לעולם[41], ואם כן איך שייך
בה ותמנע היתה פלגש[42] או
שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו
של הקדוש ברוך הוא[43],
והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה
העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל,
ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[44], ורוב בני עמינו
מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה
לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו
לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות
נעלמים.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.
ח. קַח אֶת הַמַּטֶּה
וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע
לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ
אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם
ודברתם אל הסלע
הנה רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה: אחד[45] מפרש
על שאמר לישראל[46] שמעו נא
[המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים], ואחד[47] מפרש
על שהכה את הסלע.
והנראה שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה.
והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא.
אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב
נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך
כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות
הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש
מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם
מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת
ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא
להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה
שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם
צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו
מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו
לעשות רצון ישראל.
והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים - הוכיח את ישראל בדברים קשים
ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל,
וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה
שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים
לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא [המורים], הוצרך
להכות את הסלע לעשות רצון ישראל. ונמצא, זה גרם את זה, וטעם אחד הוא.
וזהו הרמז: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל - כי זה
שמוכיח את ישראל בטוב, יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל.
וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל - כמאמר חכמינו ז"ל עיני
עדה – "חכמי עדה", שגם הם ישיגו זה השכל.
והוצאת להם מים מן הסלע
העלאת נצוצות, בסוד המוציא לך מים מצור החלמיש.[48] כי
מים - מרומז על חסדים ורחמים, וצור - הוא לשון תוקף ועוז. והוא המוציא
לך מים – כלומר, חסדים. מצור החלמיש – כלומר, מתוקף משפט שבא עליך.
לסוף הוא נהפך לטובה, על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא
עושה לטובה ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה זהו סוד.
ט. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה
מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ
כאשר צוהו
בכל
מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר
צוה ה'.
קדושת
לוי, פרשת תצוה.
י. וַיַּקְהִלוּ משֶׁה
וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם
משה ואהרן
[א]
"יש
מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[49]. נראה,
דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[50] וידבר
אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[51] הוא
אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה
אהרן שקול אל משה לענין זה.
קדושת
לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.
[ב]
הנה
האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא
לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה,
שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[52]
ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא'
שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[53] ונהר
יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.
קדושת
לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.
אל פני הסלע
אל
פני... -
לשון פנה.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה בהעלותך.
שמעו נא המורים
יעוין לעיל
בפירוש פסוק ח.
המורים
...לכך אמר להם המורים – סרבנים. לשון יוני: שוטים,
מורים את מוריהם (רש"י)
הכלל:
כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום, כגון יגר סהדותא,[54]
וכן הלשון של שאר אומות כגון טוטפת[55] –
"טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים"[56], וכן
הן – "בלשון יוני אחת"[57], וכן
שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגוים.
וחד
טעם הוא: כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה, ולשון הקודש הוא של ישראל
לבד. ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש, והקדוש ברוך הוא המביט מראשית
אחרית[58] שראה
שישראל צריכין להיות בגלות, לזה, כתב בתורה לשון של שאר אומות. שעל ידי זה יהיה
להם אחיזה בחיות שלהם שהוא הלשון בהתורה הקדושה, בכדי שישראל יוכל להיות להם תקומה
בגלות.
וזהו
הרמז בפסוק: ה' יספור בכתוב עמים – כלומר, שהקדוש ברוך הוא כתב בתורה איזה
כתב מן העמים מן שאר האומות.
זה
יולד שם סלה
- בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא זה, כמאמר חכמינו ז"ל:[59]
"כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה". וזהו הרמז זה יולד שם סלה -
בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות.
קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה בעבר הירדן.
יא. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ
וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים
וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם
וירם משה את ידו
קדושת לוי, דרוש לפורים.
ויך את הסלע
יעוין להלן
בפירוש פסוק ח.
יב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי
לָהֶם
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן
הנה
איתא במדרש[61] ובמכילתא[62] שבכל
מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לא היה הנבואה והדיבור מה'
רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה', רק
על ידי משה. היינו, על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם.
וזהו
הרמז בגמרא:[63] "משה ראה
באספקלריה המאירה" - כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ותדבר מרים.
יען לא האמנתם בי להקדישני
יעוין לעיל
בפירוש פסוק ח.
יג. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה
אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם
יד. וַיִּשְׁלַח משֶׁה
מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה
יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ
מקדש
קדושת
לוי, פרשת דברים, ד"ה אחד עשר יום.
מלך אדום כה אמר אחיך ישראל
עשו - הוא הסטרא אחרא[65], הוא
מלאך המות, הוא היצר הרע.[66] ובקשת
יעקב היה הצילני נא [מיד אחי מיד עשו] - שלא יהיה עשו אחי[67]. וזהו
מיד אחי מיד עשו[68] -
שלא יתגלגל שהיצר הרע יהיה אחי. שפעמים חס ושלום היצר הרע מסית לעבירה, ולעין אדם
מראה מצוה. ועל דרך זה מתקרב לאדם ללכדו במהרה לעשות עבירה. והבן.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה הצילני נא.
טו. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ
מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם
וְלַאֲבֹתֵינוּ
טז. וַנִּצְעַק אֶל ה'
וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ
בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ
וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים
וישלח
מלאך ויוציאנו ממצרים - לכאורה אינו מובן: הלא כתיב[69] אני
ולא מלאך.
והנראה:
דהנה זה הנס שהשם יתברך עושה עמנו, והאומות הם נכנעים בזה ועוזבים את הבחירה שלהם -
זה הנס נקרא מן ה' לבדו. וזה הנס שהאומות אינם נכנעים ואינם עוזבים את הבחירה שלהם
- זה הנס נקרא על ידי מלאך. והנה באמת מצרים הכניעו לפני ישראל ועזבו את הבחירה
שלהם - אצלם הנס הוא מה'. וזהו הרמז בפסוק[70] ועברתי
בארץ מצרים [בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים
אעשה שפטים אני ה'], אני ולא מלאך, אני ה' ולא אחר - מחמת שהמצרים נכנעו לפני
ישראל ועזבו את הבחירה. וזהו אני ה', ולא אחר.
אבל
אצל אדום, שצוה הכתוב[71] לא
תתעב אדומי. ונמצא, שהם היו חושבים שהיה בחינת מלאך. וזהו וישלח מלאך
ויוציאנו.
קדושת
לוי, דרוש לפסח, ד"ה וישלח מלאך.
יז. נַעְבְּרָה נָּא
בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ
הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ
נעברה נא בארצך
[א]
מה
מאד תמוהים דברי קודש אלו:
א. מה
זה שמשנה הלשון זה פעמים: שמתחלה אמר נעברה, ונעבור, ואחר כך נלך,
ואחר כך שוב נעבור. הלא יאמר נא עד סוף הענין בכולם כאחד לשון העברה או לשון הליכה.
ב.
למה באמת לא רצה אדום להרויח מהם ממון בעד אכילה ושתיה, באם שהבטיחוהו לו שלא
יאכלו וישתו בחנם?
ג.
אומרו דרך המלך נלך הוא ללא צורך. והכי הוה ליה למימר לא נעבור בשדה
[ובכרם] ולא נשתה מי באר עד אשר נעבור גבולך.
ד. מה
זה שעד כאן לא קראו מלך, ולא אמר נעברה נא בארץ המלך, וכאן אמר דרך
המלך. ואחר כך גם כן שוב לא אמר עד אשר נעבור גבול המלך.
אמנם
ביאור הדברים: כי הנה עיקר עבודת האדם הישראלי בעולם הזה בענין צרכי הגופנים
והגשמיים המוכרחים לו, כמו אכילה ושתיה ונסיעת דרכים ושאר דברים המוכרחים לו, הוא
רק לעשות בהם תקונים גדולים, ולברר ולהעלות מהם הניצוצות הקדושות, והחיות הקודש
אשר נפלו וכו' המחיים ומקימים את הדברים הגשמיים. כי בהעדר מהם הניצוצות הקדושות
והחיות הקדושים, אזי כולם כאחד לא היה אפשר להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת ורגע
אחד. רק היו כלים ונאבדים, וכלא היו. רק הניצוצות הקדושות הם החיות שלהם המחים
והמקיימ(י)ם בעולם. ועל כן בשביר(ו)ת איזה כלי אצל האדם, לא ידאג האדם. כי מן הסתם
כבר נבררו ונתעלו ממנו הניצוצות הקדושות והחיות שלהם. ועל כן, ממילא כלו ונאבדו.
וזהו
עיקר עבדות האדם בעבודת הקודש בענין צרכיו הגופנים המוכרחים כאכילה ושתיה ותענוג
וראיה ומישוש והילוך ונסיעות הדרכים, וכדומה להם, כידוע.
והנה זהו
הטעם שהתורה הקדושה משנה לשונה בקריאת השם מאותם הנוסעים, השמים לדרך פעמי רגליהם.
שלפעמים קוראת אותם הולכי דרכים, ולפעמים עוברי דרכים.
כי
הנה האדם הנברא בעולם הזה יש לו לפניו שני דרכים: דרך ימין, שהוא דרך החיים. ודרך
שמאל, שהוא דרך כו'. והבחירה הוא אצל האדם, וכמו שאמר הכתוב[72] ראה
נתתי לפניך היום את החיים [ואת הטוב ואת המות ואת הרע].
והנה
לב חכם לימין[73], ומימינו
אש דת למו[74],
והולך בדרכי התורה והמצות. ואפילו מדברים הגופנים והגשמים המוכרחים לו להאדם, נוהג
בהם בשכלו על פי התורה הקדושה. כל אחד לפי מדרגתו ובחינתו.
ועל
כן האדם הלזה, וכיוצא בו נקראים "הולכי דרכים" – כי הצדיק (ה)נקרא הולך,
כידוע מאמר הכתוב[75] ונתתי
לך מהלכים בין העומדים האלה. שכל הליכתם היא בדרכי השם יתברך. כי לא פעלו
עולה, רק בדרכיו יתברך הלכו.
אמנם
לב כסיל לשמאל חלילה. והוא וכיוצא בו נקראים "עוברי דרכים" – כי את דתי
המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אינם עושים[76],
ועוברים על מצותיו.
וזה
היה כונת אדום, אשר לא נתן את ישראל להלוך בגבולו. כי היה ירא שבודאי משה וישראל
בהליכתם דרך שם יבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות אשר ישנן בחלק גבול ארצם. ואז
ישאר בעירום ובחוסר כל המחיים חיותו, וישאר שממה, ויהיה כלה ונאבד. וכמו שיתבאר
לקמן.
אמנם
משה וישראל פתחו בשלום, כצווי השם יתברך עליהם. והבטיחו אותו בהבטחה שלא ידאג וירא
מזה. ועל כן, שלחו אליו ואמרו נעברה נא בארצך. נעברה – דייקא. היינו, שיהיו
נוסעים דרך שם בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל. ולא בבחינת "הולכי
דרכים", ולא נעשה לך הפסד ואבדן, כנזכר לעיל.
אמנם
אם תאמר: איך אפשר שמשה וישראל הקדושים, אשר הקדימו נעשה לנשמע
בגודל התלהבותם והתלקחותם אל הבורא ברוך הוא, הם יאכלו וישתו ויתענגו שלא על פי
התורה, חלילה, ויהיו בכלל "עוברי דרכים", חלילה. ובודאי לא היה ולא יהיה
כך.
לזה
אמרו: לא נעבור בשדה ובכרם, וגם לא נשתה מי באר – היינו, דע שלא
נטעום אצלך בגבול ארצך שום טעימה, הן דאכילה והן דשתיה, להיות שם בבחינת "עוברי
דרכים" בהתפעלות פעולה ומעשה. כי באמת ודאי לא נעבור – היינו, [שלא]
נהיה בבחינת "עוברי דרכים", חלילה. ואיני אומר לך, חלילה, באופן שנאכל
ונשתה, ואף על פי כן נהיה חלילה בבחינת "עוברי דרכים". כי זאת אי אפשר
לכל בר ישראל. כי באופן זה, היינו, בעובדא ובמעשה, ודאי צריכין אנחנו דרך המלך
– מלכי המלכים,
נלך – היינו, נלך דייקא,
בחינת "הולכי דרכים", כנזכר לעיל.
רק
אני אומר לך שלא נאכל ולא נשתה, רק כך נעבור בארצך.
ונמצא,
לא נטה ימין ושמאל – היינו, שנהיה בבחינת "שב ואל תעשה". נמצא,
לא נטה לא לימין – היינו, מה שאתה ירא ממנו, כנזכר לעיל. וגם לא לשמאל,
חלילה – להיות בבחינת "עוברי דרכים" בפועל ובמעשה. רק באופן זה דייקא
נהיה, בבחינת "עוברי דרכים". והיינו, בבחינת "שב ואל תעשה".
שלא נפעול בכוון פעולות ומעשות לברר ולהוציא ניצוצות הקדושות. כי גם זה צריך האדם
לפעמים לפעול בכוון פעולות על זה. אבל אנחנו נהיה ב"שב ואל תעשה", למען
השלום, כמצות השם יתברך.
עד
אשר נעבור גבולך – דייקא. היינו, עד שנסע דרך גבול שלך נהיה בבחינת "עוברי דרכים",
בבחינת "שב ואל תעשה". אבל משם ואילך, ודאי לא נהיה בבחינת "עוברי
דרכים" אפילו ב"שב ואל תעשה". כי בחינה זאת. היינו, אם להיות
ב"שב ואל תעשה", אי אפשר לפעול בכוון פעולות, כנזכר לעיל, הוא הכל לפי
העת ולפי הזמן. והבן.
אמנם
עם כל זה אדום השיב לו לא תעבור בי[77] –
היינו, איני רוצה שתהיו נוסעים דרך ארצי, אפילו בבחינת "עוברי דרכים",
כנזכר לעיל.
כי פן
בחרב אצא – היינו, כי מתיירא אני שלא אלא אצא חרוב ונחרב, כנזכר לעיל.
לקראתך – היינו, אפילו באם שתהיה
ארצי רק נגד פניך ותביט בי, יכול להיות שיתבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות. כי
האמת הוא שאפילו ראייתן ושיחתן של צדיקים מבררין ומעלין וכו'.
ולזה,
אמרו אחר כך שיאכלו וישתו אצלו ויתנו מכרם ויקנו מהם, להנאותן. כי ממון של צדיקים
מצליח, וכהאי עובדא דאליהו. ונמצא, יהיה לך אדרבא הנאה והצלחה מזה.
וזה
שנאמר רק אין דבר[78] –
ופירש רש"י: "ואין שום דבר מזיקך".
ברגלי
אעבורה –
היינו, שאפילו בחוש הראייה והדיבור וכיוצא בה נסע דרך שם במדרגות התחתונים. היינו,
בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל, הנקראים בחינת רגלים. והכל,
למען השלום, כמצות השם יתברך.
אמנם
אדום הרשע גם על זה אמר (ו)לא תעבור[79],
כנזכר לעיל. וימאן אדום [נתון את ישראל עבור בגבולו][80]. ויצא [אדום]
לקראתו בעם [כבד וביד חזקה][81].
וזה
שפירש בעל הטורים: היינו דכתיב[82] אני
שלום וכי אדבר המה למלחמה.
וה'
יברך את עמו ישראל בשלום[83].
פתגמין
קדישין, ט. ילקוט קדושת לוי, עמ' ס-סב.
[ב]
נעברה
נא בארצך –
כי מכל דבר ארצי [צריך] להעביר להבורא יתברך ויתעלה. לא (נטה) [נעבור] בשדה
וכרם, רק דרך המלך מלכו של עולם נלך.
והאדם
משפיע עליהם. כי כולם הם אותיות שנבראו בהם, והאדם משפיע עליהם בטעמים ובנקודות,
ועל ידי שורש התגין שבהם.
כתבי קודש, יג, ע"ג-יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י,
ע"ג-ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יב, ע"ג-יג, ע"א], ד"ה כי
בי חשק.
[ג]
סוף
האותיות הוא ת'. והיה צריכין להיות שם [בארץ מצרים] ת' שנה – כי עיקר
הבירור הם אלו עשרים ושבע אתוון, ונכללין בהם, ואחר כך עולין למחשבה שהוא ואאלפך
חכמה[84], א'.
ואחר כך עולין לרצון, שהוא כ', ונתחדשין וחוזרין למחשבה שהיא א'.
וזה
צירוף ה'א'כ'א', היוצא מסופי תיבות נעברה' נא' בארצך' לא' - זה
עליות עשרים ושבע אותיות, גימטריא זה השם.
כתבי קודש, יד, ע"ב-ע"ג [ורשא (תרמ"ד): יא,
ע"א-ע"ב. לובלין (תרפ"ח): יג, ע"ג], ד"ה ומושב בני.
יעוין שמועה טובה עמ' סה, בתוך ד"ה גדולה תשובה.
יח. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם
לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ
לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך
אדום
השיב לו לא תעבור בי – היינו, איני רוצה שתהיו נוסעים דרך ארצי, אפילו
בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל.
כי פן
בחרב אצא – היינו, כי מתיירא אני שלא אלא אצא חרוב ונחרב, כנזכר לעיל.
לקראתך – היינו, אפילו באם שתהיה
ארצי רק נגד פניך ותביט בי, יכול להיות שיתבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות. כי
האמת הוא שאפילו ראייתן ושיחתן של צדיקים מבררין ומעלין וכו'.
יעויין
לעיל בפירוש הפסוק הקודם הדברים במלואם.
יט. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי
וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה
מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה
ולזה,
אמרו אחר כך שיאכלו וישתו אצלו ויתנו מכרם ויקנו מהם, להנאותן. כי ממון של צדיקים
מצליח, וכהאי עובדא דאליהו. ונמצא, יהיה לך אדרבא הנאה והצלחה מזה.
וזה
שנאמר רק אין דבר – ופירש רש"י: "ואין שום דבר מזיקך".
ברגלי
אעבורה –
היינו, שאפילו בחוש הראייה והדיבור וכיוצא בה נסע דרך שם במדרגות התחתונים. היינו,
בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל, הנקראים בחינת רגלים. והכל,
למען השלום, כמצות השם יתברך.
יעוין
לעיל בפירוש פסוק יז הדברים במלואם.
כ. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר
וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה
ויאמר לא תעבור
למה
באמת לא רצה אדום להרויח מהם ממון בעד אכילה ושתיה, באם שהבטיחוהו לו שלא יאכלו
וישתו בחנם?
יעוין לעיל
בפירוש פסוק יז הסבר הדברים.
כא. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן
אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו
ויט ישראל מעליו
הגאולה
העתידה במהרה יהיה מאדום. לכן כל המועדים שהוא זכר להצלת שאר האומות [יהיו] בטלים,
דאדום יותר גדול, כמאמר חכמינו ז"ל:[85] "כיון
שניצול מארי, שכח מעשה הכל, וסיפר בהצלת ארי", שהוא גדול מכולם, מה שאין כן
פורים שאין נתבטל, שהוא מדוגמת הגאולה העתידה להיות דהוא מאדום, דהפיר הקדוש ברוך
הוא מחשבת המן שהוא עמלק דהוא אדום.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה אמרו רבותינו.
כב. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר
כל העדה
כל העדה - כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ. שלא היה בהן אחד מאותם
שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים
כולכם היום (רש"י)
"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא"[86] –
אמנם בעולם יותר גבוה, דהיינו, "לעתיד לבא", יש להם חלק. ואשר נכנסו
לארץ ישראל, נאמר ואתם הדבקים בה' אלקים חיים כולכם היום. אמנם לעתיד לבא
יתוקן ארץ ישראל, שגם דור המדבר יוכלו ליכנס בתוכו.
שמועה טובה, עמ' נח-נט, ד"ה דע כי יש.
כג. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן
הנה
איתא במדרש[87] ובמכילתא[88] שבכל
מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לא היה הנבואה והדיבור מה'
רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה', רק
על ידי משה. היינו, על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם.
וזהו
הרמז בגמרא:[89] "משה
ראה באספקלריה המאירה" - כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ותדבר מרים.
כד. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל
עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל
אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה
על אשר מריתם את פי למי מריבה
הנה
רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה: אחד[90] מפרש
על שאמר לישראל[91] שמעו נא
[המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים], ואחד[92] מפרש
על שהכה את הסלע.
והנראה
שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה.
והנה
יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח
בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר
באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול
ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה
ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל
עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם
מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת
ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות
מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה
שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם
צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו
מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו
לעשות רצון ישראל.
והנה
משה אמר בכאן שמעו נא המורים - הוכיח את ישראל בדברים קשים ולכך הוצרך
להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל, וכמו שהיה
כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה שנבראת
בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים לישראל.
אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא [המורים], הוצרך להכות את
הסלע לעשות רצון ישראל. ונמצא, זה גרם את זה, וטעם אחד הוא.
וזהו
הרמז: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל[93] - כי
זה שמוכיח את ישראל בטוב, יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל.
וזה
הרמז להקדישני לעיני בני ישראל - כמאמר חכמינו ז"ל עיני עדה –
"חכמי עדה", שגם הם ישיגו זה השכל.
קדושת
לוי, פרשת חוקת, ד"ה ודברתם אל הסלע.
כה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת
אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר
קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם
...אמר
למשה שיראה להביא את אהרן ובניו למדריגה, כדי שיהיו דבקים לבחינות הקדושה, ואז
יהיו ידיהם מלא כל טוב, כי לא יחסר להם שום דבר כשירגישו נועם ותענוג עליון.
קדושת
לוי, פרשת תצוה, ד"ה ועשית מזבח.
כו. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן
אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת
שָׁם
והפשט את אהרן את בגדיו
משה
קדש את אהרן, שיהא אהרן לבוש לקודשא בריך הוא ושכינתיה. כי נשמת הצדיקים המה כלים
למדת עליונים. וזהו ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך[94] - שיהא
מנשמת אהרן בגדי קודש. ופירוש לכבוד ולתפארת – היינו, קודשא בריך הוא
ושכינתיה. ו[אל כל] חכמי לב [ועשו בגדי אהרן לקדשו] - יעשו מלבושים של אהרן בעצמו.
קדושת
לוי, פרשת תצוה, ד"ה ועשית בגדי.
כז. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר
צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה
כח. וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת
אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן
שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר
וימת אהרן שם
ששה לא
שלט בהן מלאך המות (אלא מתו בנשיקה על פי שכינה. רש"י), ואלו הן: אברהם יצחק
ויעקב משה אהרן ומרים... משה אהרן ומרים - דכתיב בהו על פי ה'[95]. והא
מרים לא כתיב בה על פי ה'? אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם
שם ממשה. ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שגנאי הדבר לומר (בבא בתרא
יז, א).
לבאר
מאמר חכמינו ז"ל: "שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים וכו'. מרים אתיא שם
שם. כתיב הכא שם, וימת שם משה. וכתיב התם שם, ותמת שם מרים - מה
להלן בנשיקה, אף כאן בנשיקה".
דברי
חכמינו ז"ל נעלמו מאוד מאתנו לפי דרך הפשוט: וכי האיך מרומז בתיבת שם
מיתות נשיקה?
ונראה
דשפיר מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי
דאמרו:[96] "אמר
רבי עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[97] במדבר
הזה יתמו ושם ימותו".
הנה
דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה, אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר
מתוך האש[98], וקבלו
התורה ואמרו בסיני[99] נעשה
ונשמע. אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך
לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?
אכן
נבוא לבאר כונת דבר זה, אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר
מהות ענין מיתות נשיקה, ונזכר גם כן באלשיך הקדוש[100],
אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל[101]: "רבי
אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו שכרו לעתיד
לבוא תחת עבודתו. כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם, ומראין לו גודל
שכרו. ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא, אזי נשאר שם חי וקיים, ואינו רוצה
לבא עוד לזה העולם.
ושפיר
צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם:[102] "צדיקים
במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:
"צדיקים
במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,
"[קרויין]"
- קורין אותן לשם, להראות להן גדול שכרן.
"[חיים]"
- למה? כדי שישארו שם חיים וקיימים, כמו שהם בעולם הזה.
ונמצא,
זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן. ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא
עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם, בהודיע להם גודל שכרן.
וזהו
פירוש דברי חכמינו ז"ל:
"שלשה
מתו בנשיקה" – דהיינו, במיתה, כמו שכתבנו לעיל.
"מרים
אתיא שם שם, כתיב התם וימת שם משה" – כלומר, שזה מיתת נשיקה,
שמת שם משה. כלומר, בעולם הבא, שהודיעו לו מתן שכרו. אזי, ויגוע שם ויאסף אל
עמיו.
"וכתיב
הכא גם כן ותמת שם מרים" – כלומר, שמיתתן היה שם בעולם הבא.
"ומה
להלן בנשיקה, שהרי כתיב שם. גם כאן בנשיקה" - שהרי כתיב ותמת שם
מרים, שם דייקא. ונמצא, מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
כט. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה
כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל
הלל
אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
(אבות פ"א מי"ב)
וזה
הכלל אמיתי: שאין באפשרי שיהיו כל ישראל באחדות גמור, רק שישובו כל ישראל להבורא
יתברך שמו, ויהיה כל אחד ואחד הולך ונוסע לקרבם לה' לעשות רצונו. נמצא, יהיו כולם
דבקים בו יתברך שמו. והוא יתברך שמו אוהב כל אחד מישראל אהבה שלימה, ממילא תהיה
השראת השכינה בתוכינו במהרה ותהיה לנו כל הטובות והברכות, כי השם יתברך שמו מקור
כל הטובות והברכות, והאומות העולם יהיו מתפרנסין מהתמצית. ועכשיו בעונותינו הרבים
האומות העולם יש להם שפע, ואנחנו מפרנסין מהתמצית.
קדושת
לוי, חידושי אגדות, תחילת מימרא ה.
פרק כא
א. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי
מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי
יושב הנגב
[א]
לשון נגבה
הוא מלשון[103] כי ארץ
הנגב נתתני דעכסה, שפירושו: מנוגב. ובאמת הנגבה - הוא דרום, מורה על
מדת חסד. אך כי גם במים יש מדת קר ולח - דהיינו, הרכבה שלו. וקר - יורה על הצמצום,
ולח - מורה על התפשטות. ולפי זה, מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו,
דהיינו, קר ולח.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.
[ב]
יושב
הנגב – זה
עמלק (רש"י)
הנה
לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו, אלא דכל איש מישראל
צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו. דכל זמן דזרע עמלק נמצא
בעולם, אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר
מתעורר בכל פעם להחטיא.
דרוש
לפורים, בתוך קדושת לוי על התורה.
וישב ממנו שבי
בשבית[104] - רוצה לומר: ...הוא שביה
גמורה מה שנמסרו לסיחון, ולא פליטה, דהיינו, הצלה קצת.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה או יבואר עתה.
ב. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר
לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת
עָרֵיהֶם
וידר ישראל נדר לה'
עיין ב"שערי
אורה"[105] שפירש: נדר
– נ' דר.
הכלל: הנ'
מורה על אמונת ישראל. שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל רגע על כל
העולמות, ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות. וזה שנמצא אות נ'
הפוכה בתורה[106] - שמורה
על הסתכלות והשגחות על העולמות הבורא ברוך הוא. וכן תמצא אות הנ' הפוכה
בפסוק[107] ויען
ה' את איוב מן הסערה - ששם מבואר שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב איך לא נעדר
השגחתו מכל הברואים.
וזהו שאמרו
רבותינו ז"ל:[108]
"נדר חל על דבר מצוה" - רצה לומר: כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות,
אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל.
ודוק.
קדושת לוי, פרשת
מטות.
והחרמתי את עריהם
יעויין בפירוש הפסוק הבא.
ג. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל
יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה
ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה
ובאמת
מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות, לכך נאמר בהם[109] לא
תחיה כל נשמה.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.
ד. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר
דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ
בדרך
בַּדָּרֶךְ נקוד פתח - לשון מבורר. רצה
לומר: על ידי הדרך.
קדושת
לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה בפסוק אנכי.
ה. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים
וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם
וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל
אין לחם
[א]
קדושת
לוי, פרשת לך לך. ע"ע: יין.
[ב]
לחם - מרומז על הקדושה.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ג]
סוד לחם
- ג' הויות.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ד]
לחם - נקרא תענוג.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.
ואין מים
[א]
מדת
אהבה, אשר לזה מרומז יסוד המים.
קדושת
לוי, לשבת נחמו.
[ב]
מים - הוא חסד, כידוע.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ג]
מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא
יתברך.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
[ד]
מים - מרומז על חסדים ורחמים.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה זהו סוד.
[ה]
במים
יש מדת קר ולח - דהיינו, הרכבה שלו. וקר - יורה על הצמצום, ולח - מורה על התפשטות.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.
וידבר העם
[א]
ידוע
כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים
פשוטים, אשר להם שכל קטן.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ב]
כל
מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
קדושת
לוי, פרשת בלק.
ו. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת
הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב
מִיִּשְׂרָאֵל
וינשכו את העם
וינשכו
את העם - יבא
נחש שלקה על הוצאת דבה, ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד
(טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (רש"י)
יש
לאדם ליקח מוסר גדול בדרך משל: הנותן לחבירו הון ועושר, ואינו מחזיק לו טובה
למלאות רצונו - בוודאי יחרה אפו בחבירו על הדבר הזה, וכמאמר חכמינו ז"ל:[112] "בירא
דשתית מיניה מיא, אל תשדי ביה קלא". מכל שכן הבורא, שנותן לאדם כח וגבורה
ורוח ונשמה, וכד הוא מסתלק אשתאר כגופא בלא נשמתא[113],
וברא אותו לעבוד אותו, והאדם אינו מחזיק להבורא ברוך הוא כביכול טובה לעבוד אותו
בלב שלם ובנפש חפיצה.
ואם
כן, הרי הוא עובר על "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד"[114] – כלומר,
דאם היה הוא עושה לאדם טובה, ולא היה מחזיק לו טובה, אזי היה חרה אפו מאד באדם
ההוא. והוא בעצמו לא מחזיק טובה להבורא ברוך הוא עבור שנותן בו כח ונפש רוח ונשמה.
ונמצא, האדם יקח ראיה מעצמו דהוא מלמטה, שיחזיק טובה למי שנותן לו כח שהוא למעלה.
כמו שאמר הכתוב[115] ושכינת
עזו בגבהי מרומים. וזהו כוונת מאמר חכמינו ז"ל[116] "דע
מה למעלה ממך" – כלומר, מה שתחזיק טובה להבורא שהוא "למעלה ממך". כלומר,
תביא ראיה "ממך" - שאם אדם היה לו טובה ממך ולא היה מחזיק לך טובה, אזי
היה חרה לך מאוד. מכל שכן שאתה צריך לעבוד הבורא, שצריך אתה להחזיק טובה להבורא
שברא אותך.
קדושת
לוי, פרשת מצורע, ד"ה ובאופן אחר על זה.
ז. וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה
וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר
מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם
חטאנו
הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה
עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[117] (הפושעים
והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת
תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[118] -
ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.
קדושת
לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.
ח. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ
וָחָי
ט. וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ
נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ
וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי
י. וַיִּסְעוּ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת
ויסעו
בני ישראל
זהו
כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע[119] –
דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.
ויסעו... ויחנו
והנה בארבעים ושנים מסעות שנסעו בני
ישראל כתיב [ויסעו מהר שפר] ויחנו בחרדה[120].
[ויסעו מתרח] ויחנו במתקה[121].
[ויסעו מקהלתה] ויחנו בהר שפר.[122]
כלומר, כשהיו ישראל חונים באיזה מקום
שהיה שם יראת רעות רחמנא ליצלן, אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות, לירא
מפני פחדו והדר גאונו... שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה. וכשהיו
חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע, היה צריכין לעבוד
השם יתברך במדת האהבה אמיתית... וכן... הוא מדת התפארות. ובזה היו מעלים כל
הניצוצות שנפלו שם, והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה, וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר. וזו
ויכתוב משה את מוצאיהם[123] -
הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות, למסעיהם על פי ה' – כלומר, זאת
היתה מאת ה' על ידי מסעיהם. ואלה מסעיהם – כלומר, אלה המסעות שנסעו ישראל
במדבר. הודיע לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם - להוציא הניצוצות,
ולהעלותם למקור הקדושה.
קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב משה.
יא. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת
וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב
מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ
ממזרח השמש
צפון ודרום ומזרח -
הוא יראה ואהבה והתפארת..., והוא מדת אברהם יצחק ויעקב. שאברהם עבד באהבה[124],
ויצחק – ביראה[125], ויעקב –
בהתפארות[126].
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יבואר על פסוק..
יב. מִשָּׁם נָסָעוּ
וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד
יג. מִשָּׁם נָסָעוּ
וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי
כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי
משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי
ארנון גבול מואב
יעוין
להלן בפירוש פסוק יז.
יד. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר
מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן
טו. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים
אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב
טז. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא
הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם
אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים
הנה
ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול, ולכך היה השפע
הנשפע להם בדוגמא זו. דהיינו, המן והבאר, שאין בהם כלל מעשה מאדם. אבל בארץ ישראל
היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים. ולזה, היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו
ונטעו, מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים
קדושת
לוי, פרשת ויקרא, ד"ה הכלל כי קרבן.
יז. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה
[א]
הנה יש להבין: למה שירת הים מבינים כל תיבה ותיבה שבה, ושירה זו נאמרה
ברמז שאינם מבינים אותה?
ונראה: כי הנה שירת הים אמר משה עם ישראל, ומשה ראה באספקלריא המאירה[127],
ואמר נבואתו בלא רמז להבין. ושירה זו אמרו ישראל בלא משה, כפירוש רש"י
ז"ל "מפני מה [לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה ע"י הבאר]".
ולכך השירה הזאת ברמז, ואין מבינים כל תיבה ותיבה על פי פשוט.
ועתה נבאר הפירוש של השירה הזאת: כי הנה יש שהקדוש ברוך הוא עושה נס
לישראל, מחמת שהם מבקשים מהקדוש ברוך הוא להושיע להם בכל צרותם, והקדוש ברוך הוא
מקבל בקשתם ועושה להם נס להושיע אותם מכל צרותם. כמו בנס של ים, שנאמר[128] ויצעקו
בני ישראל [אל ה']. ויש שהקדוש ברוך הוא עושה נס לישראל בלא בקשתם. שאינם
יודעים כלל מהצרה, והקדוש ברוך הוא עושה להם נס, ואחר כך רואים שהנס היה בלא בקשתם.
ובאמת, מהיכן בא זה שהקדוש ברוך הוא עושה נס לישראל בלא בקשתם, כמו הנס זו
של הבאר וההרים, כפירוש רש"י ז"ל שלא היו יודעים כלל?
והנה הנס הוא על בחינה זאת: כי כבר בארנו על מה שאנו אומרים בקדושת כתר על
פסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, ויש להבין: הלא הגאולה אחרונה יהיה יותר
גדולה מגאולה ראשונה, ואם כן למה תלה גאולה אחרונה בראשונה? "מי נתלה במי,
קטן בגדול"![129]
והנה אמרו רבותינו ז"ל:[130] בראשית[131] –
"בשביל ישראל שנקראו ראשית", ונבראו כל העולמות בשביל ישראל.
ונמצא, כיון שנבראו כל העולמות בשביל ישראל, והם מקבלים תמיד חיות בשביל ישראל,
צריכה הארץ עצמה לעשות הרצון של ישראל לטובתם. כיון שהיא נבראה בשביל ישראל, זה
הוא התיקון של העולם שתעשה בעצמה הרצון של ישראל לטובתם.
והנה באמת כשיש התגלות עד מדה התחתונה הראשית המחשבה, היינו, בראשית
"בשביל ישראל [שנקראו ראשית]", אז הארץ בעצמה עושה טובות ישראל.
כיון שהוא נברא בשביל זה, הוא התיקון שלה.
וזהו הרמז אתכם אחרית כראשית - כשיתגלה ראשית המחשבה עד מדה
התחתונה. ובדרך זה כשיש התגלות ראשית המחשבה, אז הארץ בעצמה עושה הנס לישראל בלא
בקשתם. אבל כשאינו מתגלה הראשית המחשבה, אז צריכין לבקשה לעשות להם נס.
והנה בים שהיה אז קודם מתן תורה, ולא היה עדיין התגלות ראשית המחשבה בראשית
["בשביל ישראל שנקרא ראשית"], אז היו צריכין ישראל לבקש על הנס,
כמו שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. אבל בכאן שיהיה אחר מתן תורה, שהיה
התגלות ראשית המחשבה, אז הארץ בעצמה לתיקון שלה עשתה הנס בלא בקשת ישראל.
וזהו הרמז עלי באר ענו לה – כלומר, לצרכה לתקונה. כפירוש רש"י:
"ש[נזדעזע] ההר של ארץ ישראל, [כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד
הר של מואב. ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים, והרגום]", שהארץ בעצמה עשתה
לטובת ישראל לתיקונם.
ובזה יבואר הפסוק תבנה ותכונן עיר סיחון - זה הוא הבנין של העיר
הזאת, שלקחה אותה סיחון מיד מואב, והיה מותר לישראל לכבוש אותה. כי אִלּוּ היה תחת
מואב, לא היו רשאים לכבוש אותה, ולא היה לה בנין ותקומה. אבל עכשיו שלקחה סיחון
מיד מואב, והיה מותר לישראל ליקח אותה מיד סיחון, כמאמר חכמינו ז"ל:[132] "עמון
ומואב טהרו בסיחון", זה הבנין ותקומה של העיר.
וזהו תבנה ותכונן - זה הוא הבנין וכונן של העיר הזאת,
מחמת שהוא עיר סיחון.
[ב]
על כן
שלח משה השנים עשר אנשים וצוה להם ויתורו[133] -
לשון תורה. שילמדו שם תורה, ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ
ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל.
וזה ויחפרו
הארץ - לשון חפרה [הלבנה ובושה] החמה[134],
כי תהיה בושה לפני ישראל, שהם משפיעים לתוכה. וזהו עיקר חשקה של הארץ.
וזהו
פירוש הפסוק אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה - כי השירה יהיה
לה לצורכה, כי טובתה היא.
וזהו באר
חפרוה שרים כרוה [נדיבי העם] - לשון חפרה [הלבנה ובושה] החמה, ששרים
חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם.
(חסר).
קדושת
לוי, פרשת שלח, במדבר יג, טז
[ג]
במדרש
רבה פרשת חוקת[135]: "אז
ישיר ישראל[136]
– זה אחד משלשה דברים שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: 'למדתני'. אמר לפניו:
'רבונו של עולם, [מנין ישראל יודעין מה עשו? לא במצרים נתגדלו, וכל מצרים עובדי
עבודת כוכבים הם. וכשנתת את התורה - לא נתת אותה להם, ואף לא היו עומדין שם, שנאמר[137] ויעמד
העם מרחוק. ולא נתת אותה אלא לי, שנאמר[138] ואל
משה אמר עלה אל ה'. וכשנתת את הדברות - לא נתת להם]. לא אמרת [לי] אני ה'
אלהיכם אלא אנכי ה' אלהיך[139] -
[לי אמרת. שמא חטאתי?] אמר [לו] הקדוש ברוך הוא: '[חייך, יפה אמרת], למדתני. מכאן
ואילך אני אומר בלשון אני ה' אלהיכם.
השניה,
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא[140] פוקד
עון אבות על בנים, אמר משה: '[רבונו של עולם, כמה רשעים הולידו צדיקים - יהיו
נוטלין מעונות אביהם?! תרח עובד צלמים, ואברהם בנו צדיק. וכן חזקיה צדיק, ואחז
אביו רשע. וכן יאשיה צדיק, ואמון אביו רשע]. וכי נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון
אביהם?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'למדתני. חייך שאני (א)[מ]מבטל את דברי ומקיים את דבריך,
שנאמר[141] לא
יומתו אבות על בנים ובנים [לא יומתו על אבות. וחייך שאני כותבן לשמך, שנאמר[142] ככתוב
בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי
אם איש בחטאו יומת ].
השלישית,
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה מלחמה עם סיחון, [אפילו הוא אינו מבקש לעשות עמך, את
תתגר בו מלחמה. שנאמר[143] קומו
סעו ועברו את נחל ארנון]. ומשה לא עשה כן, אלא [מה כתיב למעלה[144] ואשלח
מלאכים]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: למדתני. [חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך],
שנאמר[145] כי
תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום".
כדי
להבין את זאת, אגלה אזניך פירוש על כל הפסוקים. הנה הפסוק אומר[146] משם
נסעו ויחנו [מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי] כי ארנון גבול מואב [בין
מואב] ובין האמורי.
והענין
הוא: כי בוודאי שהתורה מרמז לנו כאן ענין נפלא. כי כל החניות ומסעות היו על פי ד'.
מקודם
צריך לך לדעת כי עיקר כל המלחמות היה מלחמות ד'[147] –
כלומר, כדי להוציא ניצוצין קדישין, כידוע.
והבורא
ברוך הוא נותן לנו כח לעשות חיל[148],
בסוד כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים[149].
כי העיקר הנחלה היה הנשמות הקדושות.
ובין
תבין את אשר לפניך.
והנה
אצל מואב צותה לנו התורה[150] אל
תצר את מואב, ורמזו לנו חז"ל[151]
הטעם: מפני "הפרידות הטובות [יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית]"
– פירוש: שהיו שם נשמות קדושות, ועדיין לא הגיע להוציא אותם עד שיבוא יומם. ועל זה
נקרא מואב – על שהיו נשמות גבוהות מאוד. על כן צוה להתחיל המלחמה מן
האמורי.
ועדיין
יש כאן חשש: כי מלת האמורי מורה שהקליפה גוברת, מלשון ממרים. על כן,
היה עיקר התחלת המלחמה מארנון, שהוא גבול מואב והאמורי, שהיה ממוצע בין מואב ובין
האמורי.
והבן.
ולזה,
בשרה לנו התורה ברמז, באם שנעשה מלחמות ד' בארנון, אזי נזכה לנשמות ונחלת מואב גם
כן. וזה הרמז הוא בפסוק שאחרי זה[152], על
כן יאמר בספר מלחמות ד' את והב בסופה – פירוש: כי אותיות את והב הם
אותיות אהבת. כי מלת אהבה-
מורה על ניצוצי מואב, שהם גבוהים.
והבן.
וזו, את
והב בסופה ואת הנחלים ארנון – כלומר, על ידי נחלי ארנון תזכה ותנחיל נחלי
מואב. וזה יהיה בסופה – כלומר, בסוף.
ואשד
הנחלים אשר נטה לשבת ער [ונשען לגבול מואב][153] – פירוש: הפסוק מגלה לנו הסוד
של סדר הנחלה והעבודה, כי הם הם גופי התורה. כי כך הוא דרכה של תורה, להורות לנו
הדרך אשר נלכה בה. פירוש: כי כבר ידוע לנו מכמה ספרים הקדמונים, ורמזו חז"ל
כי "אין טפה יורד מלמעלה, שאין טפיים עולה לה כנגדה מלמטה" – פירוש: כי
לכל דבר צריך אתערותא דלתתא. כלומר, שאין השפע יורד מלמעלה, עד שאנחנו מוסרים את
נפשינו לקדושת השם. בסוד אליך ה' נפשי אשא[154].
וזה
נקרא "טפיים עולה מלמטה" – כלומר, כי המסירת נפש צריך שתהיה בכח ובפועל.
כי בתחילה צריך התעוררת, ואחר כך למסור את עצמו, וזה נקרא "טפיים".
וזהו ואשד
הנחלים אשר נטה לשבת – כלומר, מי שרוצה לנטות את השפע הנקרא ואשד הנחלים.
ורוצה שיגרום לירד ולשבח אצלינו, על ידי מה?
ורומז
הפסוק לשבת ער – כלומר, על ידי התעוררת דלתתא.
ונשען
לגבול מואב –
כלומר, שיהיה בעיניו שפל וטפל לעולם העליון, הנקרא גבול מואב. ויהיה כמו
משען הזה, שהוא נשען עליו. ובודאי שהמשען הוא טפל לנשען. כן יהיה הוא טפל לעולם
העליון, ואז יכול לבוא למסירת הנפש בפועל.
וזו, ומשם
בארה[155] –
כי המסירה בפועל נקראת באר.
הוא
הבאר אשר ד' אמר למשה אסוף את העם ואתנה להם מים – פירוש: כי על ידי המסירה
הנקראת אסיפה, אתנה להם מים – השפע הנקראים מים.
וזו, אז
ישיר ישראל – כשהבינו הסדר עבדות. כי עבדות נקראת שירה, על דרך הכתוב[156] (ועשיתי)
[אשר עשה האלהים] את [ה]אדם ישר. כי אז אצל קריעת ים סוף היה התחלת השירה על
ידי משה[157] - שעדיין
לא השיגו כל כך, ולא היו עדיין ביושר השכל כל כך. אבל אצל השאר, שכבר היה אחר מתן
תורה הקדושה, היה השירה והתעוררות על ידי ישראל בעצמם - כי אז היה השכל יותר מיושר
אצלם, והשגתם יותר גדולה.
ומה
היה השירה, עלי באר – כלומר, שהיו מעלים הבאר, בסוד מסירת נפש, הנזכרת
לעיל.
ענו
לה – פירוש:
שיענו לה, ויורד לה מלמעלה השפעה. דהיינו, על ידי "טפיים", שהיא הבאר
שהעלו מלמטה, יענו לה השפעתם מלמעלה.
וזהו,
באר חפרוה שרים[158] –
ודרשו חז"ל במדרש: "וכי חפירה היתה שם, אלא שניתן להם על ידי אבות"
– פירוש: דעיקר עלית[159]
הבאר הוא צדיקי הדור.
כרוה
נדיבי עם –
בסוד נדיבי עמים נאספו[160],
כנזכר לעיל.
(ו)[ב]מחוקק
במשענותם –
בסוד "דמות יעקב חקוק על כסא כבוד". כלומר, למשל כשהאב שומע מבנו איזה
דבר טוב וישר, ואביו נהנה מאוד מהדיבור של בנו אשר דיבר טוב. אחר כך תופס אביו
דבריו של בנו במחשבתו ובשכלו, ונחקק השכל של בנו בשכל אביו, ונדבק במחשבת אביו.
ואז סומך אביו את שכלו על שכל בנו. אבל כשבנו מדבר בדברי שטות, אז אביו אינו תופס
דברי שטות בשכלו, ואינם עושים רושם כלל במחשבת אביו.
כן
הדבר אצל הצדיקים, כשעושים איזה עובדא לעבודתו יתברך למטה, עושים חקיקה ורושם
למעלה. ואז נקראים הצדיקים משען. וזו, (ו)[ב]מחוקק במשענותם –
כלומר, שעושים חקיקה את עצמם למעלה. במשענותם – כשהם במדריגת משען,
כנזכר לעיל וכו'.
וממדבר
מתנה, ואמרו
חז"ל: "מי שמשים כמדבר, נותנים לו התורה במתנה" - פירוש: "מי
שמשים עצמו כמדבר" – בסוד מסירת הנפש, כנזכר לעיל. שנשאר בלא חיות, כמדבר
הזה.
אזי,
"נותנין לו מתנה" – דהיינו, השפעה מלמעלה וכח חדש לעבודתו יתברך.
וממתנה
נחליאל[161], ואמרו חז"ל:
"נחלו לו אל" - כלומר, לא זו
בלבד שגורם במסירת נפש להמשיך השפעה הקדושה לעולם התחתון, אלא שעוד זאת יתירה
שגורם נחל והשפעה. ונותן כח ועוז כביכול בעולמות העליונים.
ומנחליאל
במות, ודרשו
חז"ל במדרש: "בא מות" – כלומר, למעלה מנחליאל, שהוא הבמות. שם הוא
המות. כלומר, שאין לנו השגה יותר למעלה. כי מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום,
ולא היה משיג יותר מארבעים ותשעה שערי בינה.
והבן.
וזה
סוד הכתוב[162] מי
יעלה בהר ה' – שיעשה חקיקה למעלה.
וזו, אשר
לא נשא לשוא (נפשו) [נפשי] – כלומר, שעושה מסירת הנפש בשלימות, כנזכר לעיל.
ועיין בכוונת.
וזהו
כוונת המדרש שאמר על פסוק אז ישיר ישראל שהוא אחד משלשה מקומות שאמר הקדוש ברוך
הוא "למדתנו" – כי באמת שהוא ענין אחד, וסוד אחד נרמז בהם. פירוש: כי
כמו שבשירת הבאר רמזו אל מסירת הנפש והעלאת הנשמות, כנזכר לעיל. כן רמז משה בשלחו
המלאכים ופתח בשלום. כי זה נקרא "שאילת שלום" – להעלות הנשמות שבתוך
הקליפות. ולזה, אמר לו הקדוש ברוך הוא "למדתני" – כלומר, שעשה נחת רוח
לפניו הבורא ברוך הוא כביכול, כאלו הוא למד אותו.
וכן
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים, ודרשו חז"ל: "כשאוחזים
מעשה אבותיהם בידיהם" – פירושו הוא כך: כי כבר ידוע שמצוה על היתומים לפרוע
חוב אביהם. כלומר, כשאביו פגם באיזה דבר, מצוה על בנו שיתקן אותו דבר. ובזה, מעלה
את הנשמה למקום חוצבה. וזהו פוקד עון אבות על בנים – דהיינו, שהם יתקנו
אותו. וזהו אהבת הבורא ברוך הוא, לבלתי ידח ממנו נדח.
ואמר
משה: "וכי נאה לצדיקים" – פירוש: שעולם יבינו את הדבר כפשוטו, ויסברו
שבאמת ילקו הבנים בשביל האבות.
ובא
הפסוק ומפרשו: לא יומתו אבות על בנים - הא כיצד? כשלא יתקנו הבנים מעשה
האבות. וזו, כשאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, ואינם מתקנים אותם. וכיון שנתפרש על ידי
משה, כאלו הוא מלמדו. וזו, "למדתני".
ובדרך
זה גם כן אצל העגל. כי באמת שהבורא ברוך הוא אמר אנכי ד' אלקיך – כי כולנו
בני איש אחד אנחנו, ואב אחד לכולנו[164],
ובשביל זה אמר בלשון יחיד. אבל ערב רב, לא נכלל עמנו. והבינו, כי אינם בכלל. ומשה
רצה להחזיר אותם ולהגביה אותם תחת כנפי השכינה. לפיכך נעשה סניגור, ולמד סניגוריא
עליהם. ומצא חן לפני הבורא ברוך הוא, ונתקבל לאמר אני ד' אלהיכם – לכלול אף
אותם.
וזה,
"משה, למדתני" – שעשה גם כן אותו הפעולה הנזכרת לעיל, שהעלה נשמותיהן
למעלה, בסוד מסירת הנפש, כנזכר לעיל.
והבן.
ברוך
ה' לעולם אמן ואמן.
כתבי
קודש, מג, ע"ב-מד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): לג, ע"ב-לד, ע"א.
לובלין (תרפ"ח): מד, ע"ג-מה, ע"ג], ד"ה במדרש רבה.
אז ישיר
[א]
יש להבין: דהא עיקר השמחה הוא בלב, ואם
כן מה צורך לדבר ולשיר בעת השמחה?
והענין הוא: דהשמחה שבלב - היתה נפסקת
לשעה או ליותר, אבל כשהאדם מדבר דיבורים בעת שמחתו - השמחה מתפעלת ונתרבה יותר
ויותר.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה אז ישיר.
[ב]
או יאמר: דהנה חיבב את השביעית תחת כל
השמים, שהרי כל העולמות נבראו שבעה שבעה: שבע ארצות, שבע ימים, שבע נהרות, שבע
רקיעים. והנה עליית העולמות הוא כשעולים למדת אין, אז יש להם עלייה יתירה.
שבמדה הזאת היא למעלה ממדות ועולם התענוג. והאל"ף היא רומזת למדת אין,
כי הוא מלשון פלא, כידוע. נמצא כשכל העולמות הם בסוד ז' עולים
למדת אין שהוא בסוד א', ומתרבה השמחה.
וזהו אז – פירוש: הז'
עולים לא', ישיר משה כו' - שאז השמחה מתרבה.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר דהנה.
[ג]
וזהו הרמז מפסוק אז ישיר משה ובני ישראל
את השירה הזאת לה' – דהיינו, שהשירה היה על גודל הנס שנעשה להם. שבחינה זאת
היא בחינת מקבל שבו. דהיינו, החיות שלו שמקבל תמיד מן המקור, חזר לה' למקור הטבע.
ואז ממילא נבקע, ולא היה בו חיות, ולא נשאר חיותו לים.
וזהו מרומז בתיבת אז. דידוע,
שזה שעלתה במחשבתו שנתגלה אהבתו וברא את עולמות - זה נקרא אל"ף,
שעדיין היה מכוסה במחשבת הבורא ברוך הוא והיה טמיר וגנוז ולא נגלה עדיין, שאל"ף
הוא אותיות פלא. ואחר כך כשנתגלה ויצא מכח אל הפועל במה שברא את עולמו,
מרומז על עולם העשיה, שהוא סוף כל המדות - זה נקרא זי"ן, כידוע ליודעי
חן.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר אז ישיר.
אז ישיר ישראל את השירה הזאת
[א]
או יאמר: על דרך שבארנו במקום אחר,
שעיקר התענוג והשמחה הוא שזכינו לעבוד את בוראינו בורא עולמות עליונים ותחתונים עד
אין קץ. וכל העולמות עובדים אותו, שרפים וחיות ואופנים, ואף על פי כן יעקב בחר
לו יה[165],
שיהיו עובדים אותו.
ונמצא, שהעבודה שאנו עובדים את בוראינו
היא עצמה תענוג גדול לנו.
וזהו אז ישיר משה ובני ישראל[166],
ומפרש המקרא מה היה שירתם ושמחתם, ואמר את השירה הזאת לה' – פירוש: על שזכו
לאמר שירה לפני המקום.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר על דרך.
את השירה הזאת
[א]
יש ליתן טעם למה השירה של
עכשיו היא בלשון נקבה, והשירה שלעתיד יהיה נאמר בלשון זכר[167].
משום דהשירה שלעתיד לא תקבל משום דבר,
רק מחמת שמחה לבד. על דרך שאמר מורי ורבי זצ"ל [=ר' דב בר, המגיד ממזריץ'] על
פסוק[168] שוש אשיש [בה'
תגל נפשי באלהי]. מה שאין כן השירה של מצרים קיבלה מן
הנס של קריעת ים סוף.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה יש ליתן
טעם.
[ב]
הנה
בגאולת מצרים נאמרה שירה, בלשון נקיבה – כי גאולתן היה בעליות הניצוצות, כי
קבלו מהבורא ברוך הוא. והבשורים נכנסו בלבן, וידעו שבא השפע מהשורש. וזה נקרא פקידה.
ולכן כתיב[169] וישמעו
כי פקד. אבל לעתיד יהיה דכורי', כח הפועל בנפעל. וזה הכח נמשך מהרצון. כי
כשהרצון שיהיה כך, הוא כך.
כתבי קודש, יג, ע"ג-יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י,
ע"ג-ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יב, ע"ג-יג, ע"א], ד"ה כי
בי חשק.
יח. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים
כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם
[א]
ועתה נבוא לבאר פירוש הפסוק באר חפרוה שרים, על פי מאמר חכמינו
ז"ל:[170] "ר'
חנינא בן דוסא [שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן
זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה]. הניח ראשו בין ברכיו [ובקש עליו
רחמים, וחיה] אמר ר' יוחנן [בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל
היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו],
אלא שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך".
ועתה נבאר בחינות נפילת אפים, כמו שנאמר במשה[171] וישמע
משה ויפול על פניו. ודבר זה קצת מבואר בספר החינוך להרב ר' אהרן.
והכלל הוא: מאתו השם יתברך לא יבא רע כלל להעולמות. ואפילו אם נראה למטה
רעה, למעלה הוא טובה, והתכלית הוא טובה. וכן מי שעיניו פקוחות ומסתכל תמיד למעלה,
יודע שזאת הוא טובה. ונמצא, אינו יכול לבקש על הרעה, כיון שהוא יודע באמת לתכלית
הוא טובה, והוא מסתכל למעלה על התכלית. וזהו בבחינות שר - שרואה תמיד
הפנימיות והכוונה מכל המעשים.
ויש עוד צדיק, שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק
המעשה עצמו. ובאמת המעשה עצמו למטה נראה אינו טוב. זה יכול לבקש לבטל המעשה ההוא.
והנה כמו שיש בגוף האדם זקיפה והשתחויה, כמו כן יש בשכל זקיפה – היינו,
שהשכל מסתכל למעלה בשורש וכוונת המעשה. והשתחויה – דהיינו, שהשכל אינו
מסתכל למעלה בכוונה מהמעשה, וכאשר כתבנו שאז יכול לבקש על המעשה שיבטל.
וזהו הרמז נפילת אפים - להסתכל בהמעשה עצמה, ובזה יכול לבקש לבטל המעשה.
וזהו הרמז בגמרא "שאני כשר לפני המלך" - ומסתכל על תכלית וכוונת המעשה.
(חסר)
[ב]
...וזהו
באר חפרוה שרים כרוה [נדיבי העם] - לשון חפרה [הלבנה ובושה] החמה,
ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם.
(חסר).
יעוין דברים במלואם בפירוש הפסוק הקודם.
[ג]
וזה פירוש באר חפרוה שרים – דהיינו, השפעה שממשיכין
הצדיקים.
[באר]: ב' - ההיא השפעה. מ"ר.[172] ר'
- ראשית ח', וא' – דהיינו, אלוף של עולם בתוכה.
וחפרוה – מלשון וחפרה (החמה) הלבנה[173],
כי צדיק מושל (ב)יראת אלקים[174].
ועל ידי זה נקרא השם יתברך מלך עולם[175].
שמועה טובה, סא, בתוך ד"ה יש התעוררות. כתבי קודש, כו,
ע"א [ורשא (תרמ"ד): כ, ע"ג. לובלין (תרפ"ח): כו, ע"ד], בתוך
ד"ה יש התעוררת
וממדבר מתנה
יעוין בפירוש הפסוק הבא.
יט. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל
וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת
וממתנה נחליאל
וממדבר
מתנה. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא - ...אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל
דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל - שנאמר וממתנה
נחליאל. וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה - שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס
לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו -שנאמר ומבמות הגיא (עירובין נד, א)
ידוע
ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על
ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם... ובחינת מתנה הוא
בחנם – היינו, בחינת נתינות התורה לדורות לקיים את התורה אפילו בעת שאין להם
התפשטות הגשמיות.
קדושת
לוי, מסכת אבות.
כ. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא
אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן
ומבמות הגיא
...וכיון
שנחלו אל, עולה לגדולה - שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך
הוא משפילו -שנאמר ומבמות הגיא (עירובין נד, א)
בזמן שהרב הקדוש ר' לוי יצחק ז"ל היה רב בברדיטשב, בא לשם
איש אחד ממדינת ליטא, למדן גדול, והרבה מבעלי הבתים החזיקו בידו ופרנסו אותו. והיה
דרכו, שבכל פעם שהרב ר' לוי יצחק היה דורש בבית הכנסת היה בא ומקשה קושיות עליו.
ובכל פעם היה ר' לוי יצחק מבקש ממנו שיבוא אליו לביתו, ושם ישיב לו תשובות על
קושיותיו. אבל הוא לא היה בא בשום פעם
לבית הרב לפלפל עמו. אך כאשר דרש הרב ברבים, היה בא לבית הכנסת לקפח אותו
בהלכה.
כשבאו אנשים מברדיטשב להצדיק ר' ברוך ממז'יבוז' ז"ל, סיפרו
לו על אודות האיש הליטאי הזה, שמקנטר להרב מברדיטשב.
אמר ר' ברוך: "אם יבוא הלמדן הזה אלי, לא ידע ללמוד
כלל".
כאשר חזרו החסידים, סיפרו להליטאי את דברי ר' ברוך. אמר הליטאי
שיסע למז'יבוז', וישאל את ר' ברוך מאמר סתום בזוהר, כי שמע מהחסידים שר' ברוך הוא
בקי מופלג בזוהר.
כשבא לפני ר' ברוך, מצאהו יושב וספר הזוהר פתוח לפניו, באותו
מקום שהיה בדעתו לשאלו.
שאל אותו ר' ברוך: "יודע אתה ללמוד?"
והשיב: "הן".
שאלהו שוב: "מה אתה יודע ללמוד?"
השיב: "ש"ס ופוסקים".
אמר לפניו ר' ברוך המאמר הגמרא (נדה ל, ב): "כשהתינוק במעי
אמו, נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכשמגיע לצאת לאויר העולם, בא
מלאך וסוטרו על פיו ושוכח מה שלמד". והנה המלאך הזה", אמר לו ר' ברוך,
"הממונה על השיכחה הוא כולו שיכחה. ויכול להיות ששכח גם לסטור על פיך. אבל אם
הוא שכח, אוכל אני לסטור". אמור נא לי מאמר זה שבזוהר".
פתח הליטאי והתחיל לומר: "תא חזי..." ולא יכול להמשיך
הלאה, ושכח גם מה שהתחיל לומר. יצא הליטאי מביתו של ר' ברוך כבריה חדשה: שכח כל
תלמודו, ונעשה עם הארץ.
ספורי חסידים, תורה, זוין, שלמה יוסף. ירושלים תשס"ב, חלק
ב, עמ' 228-227
כא. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל
מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר
כב. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא
נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ
עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ
אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבור
גבולך
יעויין לעיל כ, יז בפירוש
הפסוק נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה
ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך.
/אפשר מוטב להביא את הפירוש משם,
כפי שהוא?
כג. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת
יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת
יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל
כד. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל
לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי
עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן
ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו
אותם
הטובות שנראה לעין כל שהוא טובות הנצחיות, לא הוצרך בהלל הגדול להזכיר כי לעולם
חסדו, דכוונתו בזה להודיע שהוא חסד לעולם ועד, דהלא הכל רואין זה בעין שכלם.
אמנם טובות יציאת מצרים שהיו יכולים לומר שלא היו טובות נצחיות דהרי אחר כך גם כן
אנחנו בגלות וכן בקריעת ים סוף דנטבעו המצריים והרי אנו משעובדים לאומות אחרים לזה
הזכיר אותם להזהיר שאל תאמר כן ואמר עליהם כי לעולם חסדו, שהוא חסד עולם...
וכן
במלחמות סיחון ועוג ונתינת ארצם, שלא תאמר שהוא חסד שעה, כיון דארץ סיחון ועוג אין
בו קדושת ארץ ישראל כמאמר חכמינו ז"ל - הזכיר ואמר כי לא כן הוא, רק שהוא גם
כן חסד עולם. ואמר כי לעולם חסדו - מתועלת הנמשך שראו שביד הבורא ברוך הוא
להמית הקליפות ויכין רשע וצדיק ילבש בהנחילם את ארצם ומזה הגיע להם יראת ה' זהו
חסד עולם לירא מה'.
קדושת
לוי, דרוש לפסח, ד"ה ונראה לבאר דבהלל.
כה. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת
כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי
בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ
וישב ישראל
אומות
העולם נמשלו למדבר, מקום חצונים. וישראל נמשלו לישוב, מקום הקדושה.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, סוף השאלה החמישית.
כו. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר
סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן
וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן
חשבון עיר סיחון
יעוין
בפירוש הפסוק הבא.
מידו
[א]
ידו - לשון ממשלה.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ידו בכל.
[ב]
הגבהת
הנצוצות נקרא יד - שהגבהת הנצוצות הוא על ידי שמות כוז"ו
במוכס"ז כוז"ו, הנכתב במזוזה על ידי השמות האלו, הוא עליות הנצוצות.
ושמות אלו מנין אותיותיהם הוא ארבעה עשר, כמנין יד. ולכן הגבהת נצוצות נקרא
יד.
קדושת
לוי, לראש השנה, ד"ה הכלל כל.
כז. עַל כֵּן יֹאמְרוּ
הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן
עיר סיחון
[א]
הו על
כן יאמרו המושלים בואו חשבון - שסיחון יכבוש אותה.
ועל
ידי זה, תבנה ותכונן עיר סיחון - עתה תבנה עיר חשבון, שעד עתה היתה חריבה,
כיון שאי אפשר לה להעלות. שלא יכלו ישראל ליקח העיר, ודבר שאין לה עלייה בקדושה
נקרא הרוס. מה שאין כן עתה, שיכבשו אותה על ידי סיחון, תבנה מעתה ותהיה בנויה,
שתתעלה להקדושה. ודבר שעולה לקדושה נקרא בנויה. ומשום הכי כתיב תבנה - שעתה
יבנה, שעל ידי שכבשה סיחון אפשר לה לבא בקדושה שיכבשו ישראל.
יעוין
להלן בפירוש פסוק כט הדברים במלואם.
[ב]
בזה
יבואר הפסוק תבנה ותכונן עיר סיחון - זה הוא הבנין של העיר הזאת, שלקחה
אותה סיחון מיד מואב, והיה מותר לישראל לכבוש אותה. כי אלו היה תחת מואב, לא היו
רשאים לכבוש אותה, ולא היה לה בנין ותקומה. אבל עכשיו שלקחה סיחון מיד מואב, והיה
מותר לישראל ליקח אותה מיד סיחון, כמאמר חכמינו ז"ל:[176] "עמון
ומואב טהרו בסיחון", זה הבנין ותקומה של העיר.
וזהו תבנה
ותכונן - זה הוא הבנין וכונן של העיר הזאת,
מחמת
שהוא עיר סיחון.
יעוין לעיל
בפירוש פסוק יז-יח
[ג]
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון [תבנה ותכונן עיר סיחון], ואמרו חכמינו ז"ל בגמרא[177]:
"בואו ונחשוב חשבונו של עולם".
הענין: שכל אדם יהיה עובד את השם יתברך במחשבה.
וזה שנאמר בואו חשבון – שתבואו במחשבה בשביל מה ברא
הקדוש ברוך הוא העולם, כדי שיהיה לו תענוג ונחת רוח. ממילא צריך כל אדם לחשוב
שיהיו מעשים שלו לנחת רוח רק לבורא יתברך. כי עיקר המחשבה היה בשביל כן.
וזה שנאמר בואו חשבון, "בואו ונחשוב חשבונו של
עולם" – דהיינו, המחשבה.
תבנה ותכונן עיר סיחון – דאיתא בגמרא:[178]
"שהולך אחר סיחה נאה".
והענין הוא: כי מה שעושין צוויו של המלך [הוא] כי צייתין לדבורו
של המלך. ואם יש אדם שיודע טעם של הדבור, עושה יותר בחשק להדבר, כיון שיודע הטעם.
וזה שנאמר בואו חשבון – שיהיו לכם עלייה במחשבה ויודעים
הטעם של הדבר. נמצא, יש לדבור יותר חיזוק.
תבנה ותכונן עיר סיחון – דהיינו, הדבור.
ודוק.
שמועה טובה, עמ' נג, ד"ה על כן.
[ד]
כי חשבון
– הוא סוף המדריגות. כי שאחר כל המשא ומתן עושין חשבון. לאחר האותיות, חשבון
חשבנו.
ויש חשבון
– תחילת מדריגות. כי הסוחר מחשב תחילה אם יעשה זה המשא ומתן, ומה ירוויח. ולמשל,
הבורא ברוך הוא ברא עולמות מצרופי המדות. למשל: עולם אלה בצירוף י'ו'י,
והמדות בסדר זה. (ואותיות) [ועולם] שני בצירוף י'ו'י אחרת, ובאופן אחר.
כביכול במחשבה הטהורה חשב בתחילה כמה מדות וצירופן, ובנה מהם עולמות אלו.
וזה
צירוף חשבון – כי חשב והמשיך בו' להבנה וציור.
[תבנה
ותכונן] -
ואחר כך, הבנה בא לסוד הבנין. ואחר כך, לתוכן המכונות.
ואחר
כך, לעיר סיחון – הם הדבורים שהוציאן לפועל.
והמושלים
– נקראים. כי המלכות דובר דבורים, והעבד נוטל אלו הדבורים בשכלו, ועל ידי שכלו
מבין המלך. ובאמת אינו שכל המלך, כי אי אפשר לעלול להשיג העילה. אך עדיין מחובר
בשכלו לשכל המלך, ונקרא שכלו משל לשכל המלך. וזה אחזו שָׂעַר[179].
כתבי קודש, יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י, ע"ד-יא,
ע"א. לובלין (תרפ"ח): יג, ע"א], בתוך ד"ה על כן יאמרו.
[ה]
הנה
יש שני מיני לבושים: א'. הוא במה שהבורא יתברך משער בשכלו כביכול בחינת הנבראים,
ומצמצם עצמו כביכול, ומלביש עצמו בבחינת הנבראים. ואחר כך, זה הלבוש עצמו נתלבש
בשכל הנבראים... שנתלבש בשכל קטן, וצריך שכל התלמיד לחזור אצלו. ויודע הרב שכל
התלמיד, ומצמצם שכלו כפי שכל הקטן של התלמיד...
וזה
פירוש הפסוק על כן יאמרו המושלים באו חשבון – פירוש: בואו אל מחשבת הרב.
תבנה
ותכונן עיר סיחון – פירוש: שכל קטן, לשון סייח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל.
כתבי קודש, י"ז, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): יד,
ע"א. לובלין (תרפ"ח): =] ד"ה איתא במדרש מנצפ"ך.
כח. כִּי אֵשׁ יָצְאָה
מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת
אַרְנֹן
יעוין
פירוש הפסוק הבא.
כט. אוֹי לְךָ מוֹאָב
אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ
אֱמֹרִי סִיחוֹן
נבא
לבאר הפסוקים דפרשה הקודם בפרשת חוקת: על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה
ותכונן עיר סיחון. [כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות
ארנון]. אוי לך [מואב אבדת עם כמוש] נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית למלך אמורי
סיחון.
דיש
לדקדק: תבנה ותכונן - הלא היתה בנויה מכבר, רק שנעשית עתה עיר סיחון[180],
הוי ליה למימר תהיה עיר סיחון.
עוד:
אומרו נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית - מדוע גבי בנים כתיב לשון פליטה,
וגבי בנות כתיב לשון שבית?
ונבאר
הכל על נכון. דידוע מאמר רבותינו ז"ל:[181] "עמון
ומואב טיהרו בסיחון". כי מואב בעצמו לא יכלו ישראל להוריש.[182] ולא
נתעלה מואב, דעיקר עליית הרשע כשיש להם מפלה על ידי ישראל, ונתקדש שמו הגדול.
וכיון שכן, מואב הוא מקור החורבה והשוממה, כיון שאין לו עלייה. מה שאין כן על ידי
שכבש סיחון חשבון עיר מואב, וכבשו ישראל מיד סיחון עיר חשבון, אז נחשב חשבון עתה
עיר בנויה ולא מקודם. שעד עתה היתה נקראת חורבן, כנזכר לעיל.
זהו על
כן יאמרו המושלים בואו חשבון - שסיחון יכבוש אותה.
ועל
ידי זה, תבנה ותכונן עיר סיחון - עתה תבנה עיר חשבון, שעד עתה היתה חריבה,
כיון שאי אפשר לה להעלות. שלא יכלו ישראל ליקח העיר, ודבר שאין לה עלייה בקדושה
נקרא הרוס. מה שאין כן עתה, שיכבשו אותה על ידי סיחון, תבנה מעתה ותהיה בנויה,
שתתעלה להקדושה. ודבר שעולה לקדושה נקרא בנויה. ומשום הכי כתיב תבנה - שעתה
יבנה, שעל ידי שכבשה סיחון אפשר לה לבא בקדושה שיכבשו ישראל.
ואמר אוי
לך מואב אבדת עם כמוש - שאתה מואב אבדת זאת שיהיה לך עלייה, כיון שאי אפשר
לישראל לכובשך, ועליית הרשע הוא כבישתו, כנזכר לעיל.
נתן
בניו פליטים
– פירוש: לבנים שלך נחשב פליטה. היינו, הצלה, מה שנמסרו לסיחון. שעד עתה
אסורים מואבים לבוא בקהל, ועל ידי שנמסרו לסיחון ונתערבו בהם, מותרים. "דכל
דפריש, מרובא פריש", כדפסקינן[183]
דמהאי טעמא עתה עמונים ומואבים מותרים לבא בקהל, דנתערבו זה בזה, וכל דפריש מרובא
פריש. והיה להם הצלה קצת, שעל ידי שנמסרו לסיחון אפשר לזכרים של מואב לבא בקהל.
ובנותיו
בשבית - רוצה
לומר: מה שאין כן אצל הבנות הוא שביה גמורה מה שנמסרו לסיחון, ולא פליטה,
דהיינו, הצלה קצת. שבאפשרי להם לבא בקהל, דהא הבנות בלא זה מותרים לבא בקהל גם
כשהם מואבים, כדפסקינן:[184] מואבי[185] –
"ולא מואבית". ואם כן, מוטב היה להם שיהיו מותרים לכבש אותם כשהם מואבים,
אז היה להם עלייה כנזכר לעיל. דהרשע במפלתו וכבושתו שכובשים אותו, הוא עלייה
שמעלים ישראל נצוצות שלו בעת שמאבדים אותו. ובזה שפיר מובן זה שבבנים כתיב פליטה,
ובבנות שבית.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה או יבואר עתה.
ל. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן
עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא
לא. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל
בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי
לב. וַיִּשְׁלַח משֶׁה
לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר
שָׁם
לג. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ
דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ
לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי
למלחמה
[א]
יש שני
מיני מלחמות: האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והשנית, שהשם יתברך שולח מלחמה
כדי שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים.
קדושת
לוי, פרשת וישב, ד"ה ובגפן שלשה.
[ב]
כי
בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו, וזהו מלחמות של מלך, וזה
ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך
שמו.
קדושת
לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך ה'.
[ג]
מלחמה
הוא בטבעיים, לכן יהושע נלחם בעמלק.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה כי יד. ועוד שם: מלחמה - הוא מעשה ידי אדם, ולא
על ידי ניסים ונפלאות. כי ניסים ונפלאות, ממנו יתברך.
[ד]
המסתכלים בבורא ברוך הוא, ומביאים הכל לאַיִן... וכשמביאין
הכל לאַיִן, לחומר הקדום, אז מהפכים הכל – וזה נקרא מלחמה. וזה עולם
החילוף והתמורה. ובזה נוצחים כל המלחמות.
כתבי קודש, יא, ע"ג [ורשא (תרמ"ד): ח, ע"ג.
לובלין (תרפ"ח): ט, ע"ד-י, ע"א], ד"ה ויהי לי שור.
לד. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ
וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב
בְּחֶשְׁבּוֹן
אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו
הכלל
הוא: אם יבוא לאדם איזה מניעה חס ושלום לעבדות הבורא ברוך הוא, העיקר שלא יעלה שום
מורא ופחד על ראשו, ואז בודאי בעזרת הבורא ברוך הוא לא יזיק לו. וזה הרמז בפסוק כי
תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם[186] -
... כלומר, התורה נותן עצה: איכה אוכל להורישם – כלומר, על ידי זה תוכל
להורישם. לא תירא מהם - ואז בודאי תוכל להורישם.
קדושת
לוי, פרשת עקב, ד"ה כי תאמר.
לה. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת
בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת
אַרְצוֹ
ויכו אותו... ויירשו את ארצו
יעוין לעיל בפירוש פסוק כד.
פרק כב
א. וַיִּסְעוּ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ
ויסעו
בני ישראל
זהו
כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע[187] –
דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו.
ויסעו
ויסעו... ויחנו
והנה בארבעים ושנים מסעות שנסעו בני ישראל
כתיב [ויסעו מהר שפר] ויחנו בחרדה[188].
[ויסעו מתרח] ויחנו במתקה[189].
[ויסעו מקהלתה] ויחנו בהר שפר.[190]
כלומר, כשהיו ישראל חונים באיזה מקום
שהיה שם יראת רעות רחמנא ליצלן, אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות, לירא
מפני פחדו והדר גאונו... שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה. וכשהיו
חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע, היה צריכין לעבוד
השם יתברך במדת האהבה אמיתית... וכן... הוא מדת התפארות. ובזה היו מעלים כל
הניצוצות שנפלו שם, והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה, וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר. וזו
ויכתוב משה את מוצאיהם[191] -
הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות, למסעיהם על פי ה' – כלומר, זאת
היתה מאת ה' על ידי מסעיהם. ואלה מסעיהם – כלומר, אלה המסעות שנסעו ישראל
במדבר. הודיע לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם - להוציא הניצוצות,
ולהעלותם למקור הקדושה.
קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב משה.
[4] יעוין קדושת לוי, פרשת תזריע, ד"ה או יבואר אשה: מלת זאת -
נקרא על בחינת נוקבא, כידוע. עיקר העבדות יהיה רק על סיבת התענוג המגיע להבורא
ברוך הוא, ואז נקרא כביכול הבורא ברוך הוא בחינת מקבל.
[5] תהלים קיג, ט
[7] שמות לו, ב
[9] שמות כד, יא
[10] שמות לב, כה
[11] קדושין לב, ב, ושם הלשון לענין רב, וכאחת השיטות: "אפילו למאן דאמר
רב שמחל על כבודו - כבודו מחול..., [אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו - כבודו
מחול], מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".
[12] איוב כח, יב: והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה.
[13] בקדושת לוי, פרשת פרה, מובא הסבר אחר: "...ולצד זה אמר שלמה המלך עליו
השלום אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני - רוצה לומר: שבחינת החכמה השייך לפרה
הוא ענין ידיעה, שאין מוח האדם יכול להשיג את אלהותו יתברך שמו. ולצד זה אמר היא
רחוקה ממני - כי זהו הטעם שנתעלם מלהשיגו. אכן עיקרה אינה אלא הוראה, כי אי
אפשר לאדם להשיג, כמאמר 'דלית מחשבה תפיסה בך כלל".
[15] ויקרא כג, ב
[16] ראש השנה כה, א: "הרי הוא אומר אֹתָם, אֹתָם, אֹתָם שלש פעמים.
אַתֶּם - אפילו שוגגין, אַתֶּם -
אפילו מזידין, אַתֶּם - אפילו מוטעין"
[17] דברים כג, יד
[18] תענית לא, א
[19] ויקרא יז, יא: כי נפש הבשר בדם היא... כי הדם הוא בנפש...
[20] ברכות ב, א: "...כהנים אימת קא אכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים. והא
קמשמע לן דכפרה לא מעכבא. כדתניא: ובא השמש וטהר - ביאת שמשו מעכבתו מלאכול
בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה".
[22]
דברים יב, כג
[26] במדבר כ, א
[28] במדבר יד, לה
[34] רש"י שמות ו, כו
[38] בראשית ב, י
[45] רמב"ן (לאחר שהביא מספר רב של פירושים) "...והסכימו שניהם [=משה
ואהרן] להכות בצור פעמים, והנה זה חטא... יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט,
כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר. והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר
הזכרתי, והוא החטא על שניהם."
[46] להלן פסוק י
[47] רש"י: "יען לא האמנתם בי להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא,
הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך
לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו..."
[48] דברים ח, טו
[49] רש"י שמות ו, כו
[53] בראשית ב, י
[60] שמות
יז, יא
[64] דברים א, ב
[66] בבא בתרא טז, א
[67] יעוין רמתים צופים, תנא דבי אליהו פרק ו, שהביא בדרך דומה: "...לא
רצה יעקב אבינו עליו השלום בדבר מכוער, האחוה והתחברות עם אחיו. ובזה נבאר המשך
מקראי קודש ולתרץ מכמה דקדוקים הנופלים בזה. וזה מאמר הכתוב הצילני נא מיד אחי
מיד עשיו – היינו, שביקש מהקדוש ברוך הוא שיצילהו מן האחוה ומרשעתו של עשו".
[70] שמות יב, יב
[71] דברים כג, ח
[74] דברים לג, כ
[85] ברכות יג, א
[86] סנהדרין קח, א
[90] רמב"ן (לאחר שהביא מספר רב של פירושים) "...והסכימו שניהם [=משה
ואהרן] להכות בצור פעמים, והנה זה חטא... יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט,
כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר. והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר
הזכרתי, והוא החטא על שניהם."
[91] במדבר כ, י
[92] רש"י: "יען לא האמנתם בי להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא,
הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך
לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו..."
[95] במדבר לג, לח: ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם... דברים
לד, ה: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'.
[97] במדבר יד, לה
[103] יהושע טו, יט
[109] דברים כ, טז
[110] זוהר
ח"א רמו, א
[111] שמות
טז, ד
[115] תפילת עלינו לשבח
[116] אבות פ"ב מ"א
[118] איכה
א, ח
[121] שם שם, כח
[123] במדבר לג, ב
[127] יבמות מט, ב
[128] שמות יד, י
[130] ברא"ר פ"א, א
[131] בראשית א, א
[132] גיטין לח, א
[133] במדבר יג, ב
[134] ישעיה כד, כג
[137] שמות כ, יח
[140] שמות לד, ז ועוד.
[143] דברים ב, כד: קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך
חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה.
[144] דברים ב, כו: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום
לאמר.
[148] על פי דברים ח, יח: וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל...
[150] דברים ב, ט: ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן
לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה.
[151] בבא קמא לח, ב
[152] לעיל פסוק יד.
[153] שם, פסוק טו
[154] תהלים כה, א
[163] שם שם, ד
[164] על פי בראשית מב, יא: כולנו בני איש אחד נחנו... ומלאכי ב, י: הלא
אב אחד לכולנו הלוא אל אחד בראנו...
[171] במדבר טז, ד
[172] בנדפס (ורשה תרצ"ח): "...בההיא השפעה מ"ר ראשית ח'
וא'...", וצריכים בירור. ואפשר כי מ"ר משמעו: מפי מורי.
[175] תהלים י, טז: ה' מלך עולם ועד...
[176] גיטין לח, א
[180] במדבר כא, כו: כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב
הראשון ויקח את כל ארצו מידו.
[182] חולין שם: "דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל אל תצר את מואב
(דברים ב,ט). אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו
מסיחון".
[185] דברים כג, ד: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם
בקהל ה' עד עולם.
[189] שם שם, כח
[191] במדבר לג, ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה