על האמן ועל האמנות בספרות החסידות

על האמן ועל האמנות בספרות החסידות

מבוא

בספרות החסידות ישנן התייחסויות לרוב לאמן ולאומן, כאשר לא פעם אין הם מובחנים זה מזה. במאמרים רבים הם משמשים כגיבורי משל להיגדים עמוקים. ובהיותם חלק מוכר וידוע מהנוף האנושי ששומעי המשל היו מודעים לו, היו לדברים משנה-ערך. מבחינה זו, איזכור האמנים בספרות החסידות הוא כאיזכורם של השודד והמלך והקבצן והעשיר ודומיהם – מרכיביו של הפסיפס האנושי המזין את ז'אנר המשל לדורותיו. אך במאמרי חסידות רבים אחרים ישנה גם התייחסות מיוחדת לאמן ולמעשה האמנות, כמי שבמיוחד מהווים דוגמא למהלכים ברוח. מהלך האמונה שברוח האדם מתואר כמעשה אמנות, מהלך הבריאה שביקום מתואר כמעשה אמנות. שכן, אף האמן ואמנותו עניינם החתירה אל תוככי מהות הדברים שסביב האדם. את האמן מזינה התהיה אחר פשרו של הסתמי והיום-יומי, כמו גם ההקשבה לרזי יקום שאוזן בשר רגילה אינה נוטה אליהם. ומעשה האמנות, הריהו דוגמא ומשל ליצירה המוחלטת ("אין צור כאלקינו" – אין צייר כאלקינו. ברכות י ע"א). ובזה קרוב הוא האמן למאמין, והאמנות לאמונה. במאמר זה נעסוק בפן אחד מתוך מכלול עשיר זה שבספרות החסידות – הערות על מצבו של האמן.

צער האמן

הנחת יסוד באשר למצבו הנפשי של האמן היא היותו "מלא יסורים תמיד". צערו המתמיד מלווה לרוב את תיאוריו. מקורות שונים לסבלו של האמן, בערוצים נפתלים בנפש האמן מתנקז לו "צער האמן". כמה מהם תוארו בספרות החסידות.

בין הציור שבמחשבה והציור הממשי

מקור מתמיד לסבל עבור האמן הוא הפער המתחייב בין ציפיותיו המוקדמות מיצירתו לבין הגשמתן בפועל, הפער המלווה תמיד את האמן – בשעת היצירה ולאחריה – שבין ה"ציור הראשוני" שבשלב התודעה לבין ה"ציור הממשי" שעל המצע, הסופי והמוגמר. ר' ישראל בעל שם טוב מציג את הדברים, כפי שחייבים להיות. ואף צערו של האמן, ואך שלו בלבד, הוא הצער של זה היודע את אשר אבד ל"ציור המחשבה" בדרכו אל מימושו. צער זה הוא איפוא בלתי נמנע, ומצטרף למכלול צעריו של האמן היוצר: "בלתי אפשר שבגמר מעשה יהיה שוה מעשה למחשבה, שמחשבת אדם לעשות מעשהו בתכלית השלמות וליפות בכל מיני ציור ויופי שבעולם ועם כל זאת בבוא מחשבתו לידי פועל ומעשה, רק כפי מה שיזדמן לידו. למשל... אומן בקי ואומן יד. ועם כל זאת לא יבצר שיהיה מלאכתו שוה ממש למחשבתו. כי בהיות עדיין בבחינת מחשבה היה בתכלית הציור ויופי עד אין שיעור וערך, ואחר כך כשבא לגמר מעשה לא יהיה רק כפי שיזדמן". (באר משה, דרש טוב).

בין התודעה והאובייקט

התמודדות אמיתית מצד האמן הכרוכה בנסיון לצייר דבר מסויים, כוללת בתוכה דילמה נפשית קשה: מחד, אותו אובייקט מצוייר "שראה או שרואה" עתה, נקבע בתודעתו של האמן. הוא נקלט קליטה מלאה בדעתו ובמחשבתו, אם כרשמי עבר, הצפים ועולים מן הזכרון ("שראהו"), אם מתוך חוויה עכשווית עזה ("שרואהו") הפוקדת אותו עתה והוא נחפז להעלותה בשפתו האמנותית. אלמלא היה משוכנע האמן כי האובייקט המצוייר מצוי כולו בתוכו ("מפני שרואהו כולו"), לא היה ניגש לציירו. מאידך גיסא, בה בעת, יודע האמן כי זו היא רק אשליה של הימצאות הדבר בתוכו. למעשה, הדבר אינו נמצא בתוכו אלא רק "בדמיון מחשבת האדם ודעתו". השכל המפוקח מכה באדם ואומר לו שיחסו אל האובייקט המצוייר אמור להיות כאל יציר הדמיון שבו, ולא כאל דבר ממשי שחווה אותו. בעייתיות שתיארה ר' שניאור זלמן מלאדי בספרו "תניא": "כמו שאדם מצייר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה, הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא וגבו ותוכו ותוך תוכו כולו מצויר בדעתו ומחשבתו, מפני שראהו כולו או שרואהו, הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כולו, והדבר ההוא מוקף בדעתו ומחשבתו רק אינו מוקף בפועל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו".

אמת האמנות ואמת החיים

המודעות לפער הקיים, אותו מנסה האמן במעשה האמנות להדביק, בין אמת החיים, המציאות הקונקרטית, לבין האמת האמנותית המתמודדת בכליה הגבוליים ומנסה להכיל במסגרת האפשרויות שברשותה את אמת המציאות, מלווה את האמן בכל דרכו האמנותית.

מן הצד האחד, נדרשים ממנו מכלול כשרונות כדי להגיע לתיאור מדוייק לחלוטין, עד כדי העתק מושלם של המציאות. הוא צריך להיות בעל ידע רחב במגוון תחומים, כדי שלא לשגות ביצירתו בפרט קל שבאמת המציאות הוא בלתי אפשרי. כמו בסיפורו של ר' מאיר שפירא מלובלין: "מספרים מעשה בתערוכה של ציירים, שהוצגה בה תמונתו של צייר מפורסם, המתארת אדם מחזיק בידו סל עם פירות. והיתה התמונה כל כך חיה וממשית, עד שהיו העופות סבורים שאלה הם פירות ממשיים והיו עטים עליהם לאכלם. תמונה זו עוררה את התפעלות כל העולם, ונקבע פרס גבוה לכל מי שיבוא וימצא בה חסרון. בא פיקח אחד ואמר: אמנם הפירות מוצלחים ביותר ונראים כממשיים, אולם האדם המחזיק בסל אינו מוצלח כלל. שכן, אילו היה גם האדם כמו הפירות נראה כחי ממש, הרי היו העופות מתייראים מפניו ולא היו עטים על הפירות הנתונים בידיו. ואכן, אותו פיקח קיבל את הפרס".

והאמן, הוא נתון כל הזמן בחשש שיבוא "פיקח אחד" ויצביע על טעות ביצירתו, ואו-אז התהילה שליוותה אותו עד כה נגוזה לה, ובמקומה הוא יצא מבוייש.

זאת ועוד, אף אם יצלח הדבר בידו, והיצירה תהיה העתק מושלם בכל פרטיו מכל צדדיה של המציאות, עם זאת, שוכנת בתוככי הנפש ההכרה כי מעשה האמנות נופל באופן מהותי מהמקור הטבעי, החי, שמשמש לו כמודל. בשל ההבדל החד שביניהם: זה חי וקיים ונושם, וזה דומם וקפוא ושותק. וידיעה זו מעיקה על הנפש, כמו בסיפור הבא, מפי הרשב"ץ מלובביץ: "משל למלך היה צפור יפה מאד. והמלך השתעשע תמיד עם הצפור, וכל חיותו ממשה היה עם הצפור. פעם אירע שהצפור שברה רגל, אך המלך לא זז מחבבה כמקודם. ואחר אירע שנשבר רגל, לא זז מחבבה. עד שהצפור מתה. ואז נגע ללבו של המלך, עד שנחלה. והרופאים אמרו שמכירים שיש לו תשוקה נוראה לאיזה דבר, ובאם ימלא תשוקתו, אז יהיה בריא. ותיכף הבינו שזהו מחמת הצפור, וקראו אומנים נפלאים, ועשו צפור של זהב, עם נוצות ועינים ורגלים עוד הרבה יותר ביופי מכמו שהיתה הצפור החיה. וכשהביאו אותה לפני המלך, חשבו שעתה יושקט תשוקתו. אך ראו שטעו, ולא פנה כלל אל הצפור הזו. ושאלו אותו: הלא הצפור הראשונה, כשהיתה שבורה ורצוצה ומרוטת הנוצות, היתה מכוערת ביותר, ואף על פי כן אז היית מחבב אותה. ועכשיו, העשויה הרי היא יפה מאד? וענה להם: יענא האט דאך גילעבט, א לעבעדיקע ווי דאס איז, איז גאר נישט אנדערש" (= ההיא, אחרי הכל היתה חיה, והחי ככל שיהיה, זה דבר שונה!).

חוסר יכולתה של האמנות לרפא את צערו הנמשך של המלך, הוא ביטוי לכשלונה של האמנות: היא אינה מסוגלת ליצור תחליף לחיים. הברק החיצוני אינו יכול לבוא במקומו של החי. הנושם והאמיתי. וגם באותם תחומים ומצבים, שבהם המעשה האמנותי תורם להבנת ולהמחשת קטעי חיים, חשובה ההצהרה כי אין הציור והתרשים אלא העתק ודוגמא גרידא, אך אין הם באים במקום המקור עצמו. כזו היא אזהרת ר' שניאור זלמן מלאדי (תניא פרק מח) בדבר כל נסיון להמחשת דברים, כדוגמת הציורים והדיאגרמות המופיעים בספרי קבלה ובאים לתאר מצבים והתרחשויות של מעלה: "ואין הפירוש "סובב" ו"מקיף" מלמעלה בבחינת מקום חס ושלום".

תעתועי הצבע

ועם זאת, האמן חותר בכלים העומדים לרשותו: במבנה הנפש המיוחד לו, בהסתכלות המיוחדת לו, באמצעים שרכש במהלך התפתחותו האמנותית, להגיע אל מיצויה של אמת החיים. הוא מודע לתעתועים שהמציאות מתעתעת בו, בשל קיבולת חושיו המוגבלים. הצבע, למשל. אף על השאלה הבסיסית: מהו צבעו האמיתי של דבר מסויים? – אין מענה חד-משמעי. הדבר משתנה מחפץ לחפץ, הדבר תלוי בחלק היממה בה מואר אותו החפץ, כמצבו של החפץ ברגע מסויים וכדומה. ר' שמואל שמלקה מניקולשבורג בספרו "דברי שמואל" מביא את הדוגמא הבאה: "דוגמת השמש כשזרחה על הכותל. האדם שאינו רואה השמש, עם כל זה מקבל אור השמש מכח שרואה בבואה שלה בכותל. וכפי הצבע של הכותל, כן נדמה בעיניו אור השמש, אם הצבע אדום – דומה לו אור השמש אדום, וכן שאר הצבעים".

אכן, האמן מודע היטב לתעתועי הצבע: מן הצד האחד, הצבע המונח נכון על הבד, בגוון הנכון, במינון הנכון, בקומפוזיציה הנכונה, אינו תוספת על הציור, אלא הוא נבלע לחלוטין בגוף הציור עצמו, עד שהוא הופך להיות חלק מהותי ממנו. כאשר היטיב לתאר זאת, בדרכו הקצרה וחדת הלשון, ר' מנחם מנדל מ קוצק (אמת ואמונה עמ' עב): "אז דער גוון נעמט אדורך דעם עצם, ווערט אויס דעם גוון אריך א עצם" (כשהגוון תוקף את העצם מבית ומחוץ, גם הגוון נעשה לעצם). ולכן, בתיאור ה"פרה אדומה תמימה" הצבע נוטל חלק מרכזי. הצבע – במקרה זה, השולט לחלוטין במראה הפרה ("כשהגוון תוקף את העצם מבית ומחוץ"), הופך להיות חלק ממהותה העצמית, "נעשה לעצם".

אך מאידך גיסא, יכול האמן בהינף מכחול לתעתע בצופה (או בלקוח, במקרה אחר) בשימוש לא הוגן – מבחינה אמנותית, וגם מבחינה מסחרית, כאשר המדובר בצדדים הכספיים הנלווים במקרים רבים למעשה האמנות – בטכניקות שונות שבכולן הצבע "מככב". הטעיה זו פועלת בעיקרה על תמימים, על חסרי הבנה אמנותית אשר עליהם עשוי הצבע העשיר, הקיטשי לרוב, לפעול. מתעשרים חדשים, רוכשי אמנות בכל מחיר, הם הכתובות המוצלחות לאמנים אלה. וכדברי ר' משולם פייבש מזבארז בספרו "יושר דברי אמת": "כמו מי שהוא חכם, ומביאים לו איזה דבר גרוע, מטבע או בגד, והוא נצבע בצבע טוב מאד. מי שהוא כסיל – דומה לו שהוא טוב כולו, והחכם מבין שהצבע הוא טוב אבל עצמותו רע, ומפריד בחכמתו הטוב מן הרע".

הרי איפוא, מעשה האמנות יכול להניח לאמן חסר מצפון להפיל בפח האמנות כביכול תמימים, חסרי הבנה אמנותית לאשורה. ואף זה מכלל מצוקות הנפש של אמן אמת.

הציור המכשף

בכוחה של היצירה האמנותית להלך כשפים על הצופה. היא יכולה להקסים לבבות עד אובדן. כח משיכה רב עוצמה מקופל בה, ואנשים רעי לב, פוליטיקאים רודפי שררה, אנשי מסחר תאבי בצע, ואפילו פושעים לפשעיהם יכולים לעשות בו שימוש לרעה. הם יכולים לרתום את האמן לשירותם, להשתמש בו ככלי למטרותיהם. בסיפור "מעשה בבורגני ועני" מאת ר' נחמן מברסלב בא לידי ביטוי שימוש לרעה זה: "...ועל הים היה רוצח, והרוצח שמע שנמצאת יפת תואר כזו בעולם ורצה לתפסה, ולא בשביל עצמו חשב לתפסה אלא כדי למכרה לאיזה מלך, ויקח בעדה הון רב. התחיל לתחבל בזה. והרוצח הרי מופקר הוא, הלך והפקיר את עצמו: אם יצליח – יצליח, ואם לאו – מה יפסיד? הלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאוד, ריבוי מופלג. גם עשה ציפורים של זהב, והציפורים נעשו באומנות גדולה. עד שנדמה שהן טבעיות וחיות ממש. גם עשה שיבולים של זהב, והיו הציפורים עומדות על השיבולים. היה הדבר חידוש בעיני הרואים, שציפורים גדולות עומדות על שיבולים, ואין השיבולים נשברות. גם עשה בתחבולות, ונדמה שהן מזמרות, אחת מהן היתה מקשקשת בלשונה, ואחת היתה מצלצלת בפיה, ואחת היתה מזמרת. והכל היה בתחבולות: בני אדם היו עומדים שם בתוך החדר שבספינה ונדמה להם שהציפורים בעצמן מזמרות.

ועם כל אלה נסע הרוצח אל המדינה ששם היתה בת הקיסר. הוא בא לעיר שהיתה שם, העמיד את ספינתו בים, שילשל העוגן, והתחפש לסוחר גדול. היו באים ונכנסים שם לקנות אצלו הרבה סחורות יקרות. עמד שם איזה זמן, רבע שנה ויותר, והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו. חשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה אצלו, ושלחה אליו שיביא סחורה אצלה. החזיר לה תשובתו, שאינו צריך לזה, לשאת סחורה לבית הקונה, אף על פי שהיא בת הקיסר, ומי שצריך לסחורה שלו – יבוא אצלו.

ודרכה של בת הקיסר היה, כשהיתה הולכת בשוק היתה מכסה פניה בצעיף, כדי שלא יסתכלו בה בני אדם העלולים לנפול בחלשות מחמת יופיה. הלכה בה הקיסר וכיסתה פניה, ולקחה גם את רעותיה עמה, וחיל של שומרים הלך אחריה. באה אל הרוצח שהתחפש לסוחר, קנתה אצלו סחורות והלכה לה.

אמר לה הסוחר: אם תבואי עוד הפעם אראה לך עוד דברים יפים ונפלאים מאלה. חזרה לביתה, לאחר זמן באה שוב וקנתה והלכה לה. פעם אחת באה אצלו, הלך ופתח לה החדר שהיו עומדות שם הציפורים של זהב. ראתה והנה חידוש נפלא. רצו גם האחרים, היינו רעותיה והחיל, ליכנס, ואמר: לא, לא. את זה איני מראה לשום אדם, רק לך, שאת בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל. נכנסה היא לבדה. הלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת, פשט ממנה מלבושיה, נטל שק, והניחה בעל כורחה בתוך השק".

הציור המסיח: מאמצעי ליעד

ועוד אחד מערוצי יגוני נפש האמן: הוא עצמו עיניו נפקחו ראות, מחשבותיו נישאו אל על, וכולו ראה מראות עמוקים, אותם העלה על בד בדם לבבו. תמונה זו שציירה, הינה השתקפות המציאות ההיא, העליונה, שזכה הוא לראותה וביקש לשתף בה אחרים. הוא היה אמור איפוא לפקוח עיניהם של אחרים ולגרום אף להם להגיע אל אותם מחזות ומחוזות שראה וחווה. אך תחת זאת בוחרים להם הצופים במעשה האמנות להיות עם התחליף, להישאר עם הקריאה להינשא אל על, ולחוש באותה עת שפטורים הם מאותה קריאה, שכן יש להם תמורתה בדמות מעשה האמנות שנכחם. את האירוניה העצובה שבדבר מעלה ר' יוסף משה מזאלזיץ בספרו "ברית אברם" (וחתנו של ר' יצחק מראדויל בספרו "אור יצחק"): "היה מלך גדול ואדיר ומלכותו בכל משלה, והיה גר בארץ רחוקה מעבר לים ומדבריות. ולא היה באפשר כלל לבא אל המלך מפני שלא ידעו הדרך אשר ילכו בה אל מדינות המלך מפני הימים והמדבריות. רק המלך היה רוצה להטיב עם עבדיו, ושיכירו גודל תפארת מלכותו, גלל כן עשה המלך דרך סלולה בכל מדינות מלכותו. ולא עוד אלא שכל הדרך היה מצויר ומהודר יפה בכל מיני ציורים ופרחים. והכריז שכל מי שירצה לראות המלך – יבוא ויראה.

החכם עיניו בראשו, אף שיראה ויביט על הציורים ופרחים, הוא רץ כהרף עין כי חושב בעצמו: "מתי אבא ואראה פני המלך?!" כי מזה התענוג שיש לו על הדרך, יבין התענוג הגדול מה שיהיה לו אצל המלך. ואינו חושב רק מתי יגיע אל המלך על ידי דרך זה. אכל הכסיל, כיון שיש לו תענוג מיד שראה הציורים שהם על הדרך, אזי משתעשע בהם, ונשאר אצלם עד יום מותו, ולא ראה ולא ידע מהותו של המלך".

האמת הפנימית מול הראייה החיצונית

האמן האמיתי שואף להגיע אל ה"אמת הפנימית" של האובייקט המצוייר על ידו, אל היופי האמיתי של הדבר, יופי שאינו תוצר של לוואים חיצוניים למיניהם. את ציווי התורה להסיר מעל אשת יפת תואר את כל תכשיטיה החיצוניים ואת כל סממני היופי שמחוץ לאישיותה העצמית רואה ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצא בספרו "מי           השלוח" כמבחן האמיתי לקשר שנוצר בין השובה לשבויה, אם קשר פנימי הוא זה: "כי באמת כל מה שיעלה חן בעיני ישראל, בטח נמצא בו דבר טוב, אך צריך לברר בבירורין אם עלה חן איזה גוון בעינו, ולא חן אמיתי. לכן צוה שתסיר מאתה כל הגוונין, ואחר כך אם עוד תמצא חן בעיניו, אז בטח נמצא בה דבר טוב".

ובלשונו של בעל ה"שפת אמת" ר' יהודה אלתר מגור: זהו "ציור הנשמה" שמעבר ל"ציור הגוף", והוא מושא חיפושיו של האדם אחר החן האמיתי, אחר המהוה האמיתית של הדברים: "וייצר ה' אלקים את האדם" – שתי יצירות. ויש ציור הנשמה ומתלבש בציור הגוף. רק שצריך האדם לראות למצוא התגלות ציור הפנימי".

ברם, אמת זו אינה חשופה וגלויה לעיני כל אדם, לא של הדיוטות שבהם, ובמקרים רבים אף לא של מבינים ומיטיבי ראות פנימה. אלה גם אלה לא משכילים תמיד להגיע במבטם אל תוך-תוכם של דברים.

וכך, לא פעם יארע והאמן מצייר את דיוקנו של האדם הניצב לפניו, כמי שתמונת עולמו הפנימי, הראשוני של אותו אדם, היא הנמצאת לפניו. ואילו הבריות יוציאו משפטן כי הציור החטיא את מטרתו, כיון שהוא "אינו דומה כלל למי שמצוייר בו". הסיפור הנודע על ציור דמותו של משה רבינו (מוטיב ספרותי מעורר ענין שזכה לתיאור מקיף על גלגוליו השונים מאת הרב מרדכי הכהן) מופיע במספר ספרי חסידות. הרי אחד מנוסחיו, כפי שמופיע בספרו של ר' משה מפשבורסק, "אור פני משה":

"שמעתי אומרים דאיתא בספרים מעשה: מלך אחד שמע מכל אשר עשה משה איש האלהים נפלאות ותעצומות. והמלך הזה היה מכיר בצורת הפרצוף. והסכים בדעתו ושלח צייר אומן המדברה אל משה לצייר דמות תבניתו. ויהי כאשר בא אל המלך, ויפן כה וכה וירא כי אין איש בעולם רע מהתואר צורת הפרצוף הזה. שהיה מראה סימני מדות רעות ומגונות, להיות נואף ורוצח וכל מדות רעות שבעולם. ויצו המלך להרוג את הצייר הזה, באמרו שמעל בשליחות המלך. ויקח המלך בדברים את הצייר השני ויאמר לו כזה וכזה. ויהי כאשר בא הצייר השני אל משה וירא את תואר פניו, והנה הוא כתבנית אשר הביא אתו הצייר הראשון. ותסמר שערות בשרו באמרו כי למיתה ילך גם הוא בבואו אל המלך. וערב את לבו ויגש אל משה ויאמר לו: כך וכך. והנה בקשתי שתאמר לי מדוע פניך רעים, ואתה אינך דומה לשום בן אדם אשר על פני האדמה?

ויען משה רבינו עליו השלום ויאמר: אתה בן אדם קרוץ מחומר אשר טח עיניך מראות, ולכן צפנת משכל, הטוב טוב יאמר למי אשר פניו מורים ומוכיחים להיותו טוב. הלא זה הוא כבהמה שלפי טבעו הוא טוב, וזה הדבר הטוב. מי אשר פניו רעים עד מאוד, והוא גובר על החומריות ומהפכו לטוב, זה הוא בעצם אשר לו משפט הטוב לקרוא לו טוב. כי הוא על ידי בחירתו טוב".

אמן יוצר ואמן מעתיק

שני סוגי אמנים הם, וההבחנה ביניהם חוצה את כל מהלך היצירה האמנותית לדורותיה: ישנו האמן היוצר, סולל הדרך, זה המחדש תפיסות וגישות חדשות. ויש האמן הממשיך, זה שמיטיב להשתמש בכלים האמנותיים הקיימים, הוא אכן מצייר יפה, יצירתו עונה על כללי העשייה האמנותית הטהורה, אך אין הוא מחוקק חוקים אמנותיים חדשים, אלא מעתיק וממשיך. ר' יוסף משה מזאלזיץ מתאר שני סוגים אלה: "אומן שאינו יכול בעצמו לעשות הציור במלאכתו, כדרך האומנים, רק כשאומן מופלא ומוחזק יותר ממנו ירשום לו אותו הציור, ואז גם הוא עושה מלאכתו לפי הרישום של האומן המופלא. מובן כי האומן הראשון המופלא צריך להיות מומחה וחזק בעל מוח גדול לדעת ולהבין איך לרשום ולצייר את המלאכה. אבל האומן השני אינו צריך להיות חכם גדול ומבין מדעתו כל כך, רק שיהיה על כל פנים אומן קצת לעשות מלאכתו בדיוק לפי הציור שרשם לו האומן המופלא, ולא לקלקל חס ושלום הרושם. ובזוהר הקדוש קורא לזה "רשימא קדישא". (ברית אברם).

וזה גם זה יצירתם טבועה בצער הנפש. הראשון, על כי ניטל עליו להלחם מלחמה בקיים, לנתוץ ולנטוש, להרוס ולהאביד את האמנות הישנה, זו שלהבנתו אבד עליה הכלח, ולהציב במקומה את ה"אמת האמנותית" שלו, ושל העולם כולו (כאשר הסביר ר' נחמן מברסלב לתלמידיו את סיבת יגונו על כי הוא מהלך במקום שממה, ועליו לקצץ אילנות הגדלים שם זה אלפי שנים, עד שתהא הדרך כבושה לרבים). וכל אותה עת הוא סובל מאי הסכמה למפעלו ומאי הבנה למעשיו, ומהתעלמות חברתית ליצירתו. והשני, על כי יודע הוא שפוסע הוא בעקבות אחרים, הוא מחקה אותם, הוא משתמש בקרן השפע שהכינו למענו. והוא חרד שאולי יסטה מהכללים ומהחוקים הקיימים, ויאבד את תהלתו זו.

את שני סוגי האמנים הללו תיאר ר' נחמן מברסלב ב"מעשה בשני צבעים": "מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים. היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחוייבים הם לציירו, וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האומנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאד. והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל.

וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירא דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריה ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.

ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחשך תחתיו ואין רואין שם מאומה.

ועמד השני ופרש את הוילון מרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הצפורים, המצוירים בחלק הראשון ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני. וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין, יהיו כולם נראים בחלקו של השני".

בעוד האמן הראשון "יגע וטרח מאד" מאמצי נפש וגוף גם יחד כדי להגיע ליצירה מושלמת ככל שיכול, הרי שהאמן השני עשה רק השתקפות מפעלו של הראשון. ברם לא כן הדבר. ר' נחמן מברסלב מצביע על ייחודה של האמנות הבאה בעקבות האמנות היוצרת: בה בעת שהיצירה הראשונה, כל כמה שהיא מושלמת (ואפשר דווקא משום מושלמותה) היא סופית ולא ניתנת לשינוי כל שהוא, הרי שהיצירה הבאה בעקבותיה הינה חיה ונושמת יותר, עדכנית יותר, והיא מגיבה למאורעות החיים שהתרחשו לאחר חתימת היצירה הראשונה. ולכן יש ביצירה המאוחרת כל מה שיש בקודמתה, ואף יותר ממנה, באשר היא ערה להתרחשויות הקורות עתה, ויש בה מסגולת ההשתקפות להגיב גם על מאורעות שיתרחשו בעתיד. לכשנרצה לומר, הרי זה יתרון המיצג על התמונה.

ישנן נוסחאות של הסיפור הזה (שהוא סיפור נודע ורב מופעים) בהן הזוכה להערכה הרבה של המלך הוא אכן האמן הראשון, זה שעמל וטרח ויצר את היצירה הממשית. ואילו האמן המחקה, הממשיך, זוכה לנזיפה אירונית חדה. כיצד נעשה הדבר? המלך מניח צרור מטבעות זהב בצידו של הקיר המצוייר. זהו שכרו של האמן הראשון. אשר לשאלתו של האמן השני בדבר שכרו הוא, משיב לו המלך שיתבונן בצד הקיר ה"מצוייר" שלו, ויוכל לראות גם הוא כי מונח שם צרור מטבעות זהב. "אם זהו ציור, אז זהו גם כן כסף...".

אך ר' נחמן ביכר לחתום את סיפורו בדרך אחרת – "והוטב הדבר לפני המלך". ואילו היוצר הראשון, זה שפרי עמלו הועתק ושוכלל בהמצאה בת רגע, מה גמול נגמל? שתק המספר ולא סיפר. ולכשתימצי לומר, אף זה מכלל מיסת סבל האמן, היודע כי יצירתו עלולה להיות מועתקת, משוכפלת, ודווקא ההעתק יזכה לכבוד הגדול יותר.

השימוש שעושה האמן בהשתקפות, דוגמת זו של המראה, הוא חלק מתפיסת האמנות בכללה, לאמור, האמן רואה את מכלול יצירתו כהשתקפות של העולם בנפשו, כחושיו, ומשם הוא יוצק אותם בעזרת הכלים האמנותיים העומדים לרשותו.

האמן כמחקה המציאות

חלק מהפרדוקס הגדול של מעשה האמנות שהאמן מודע לו הוא כי מצד אחד, אין כמו היצירה האמנותית לבטא את אמת המציאות, משום שהיא עוקבת במדוייק אחר כל המתרחש במציאות (כולל ההתרחשויות בנפש האדם הצופה במציאות, דבר שאפילו תצלום רגיל לא מסוגל להעתיקו) ומעתיקתו. אך מצד אחר, אין כמוה לדעת שאחרי הכל אין היא אלא העתק, ולא המציאות עצמה. אין זה האדם פלוני אלא בסך הכל אוסף משיחות צבע של שמן או אקוורל, שהושלכו או הונחו באופן מסויים על משטח מסויים בגודל מסויים, ותו לא.

ביטוי עז לפרדוקס הזה משמשת המראה, מן הצד האחד היא מדוייקת להפליא ויש בה דיוק אכזרי, החושף אמיתות שהאדם מבכר היה להתעלם מהן. דוגמת משלו של ר' משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים": "אחד שהיתה לו אשה מכוערת, ומחמת ריבוי קישוטים שהיו לה, היתה נראית בעיניה, כי יפת תואר היא, וזחה דעתה עליה. ונתן לו אוהב חכם אחד עצה שיתן ראי אחד בחדר משכבה נגד מיטתה, וכה עשה. ויהי בבוקר ותפעם רוחה, בראותה פניה המכוערות, כי אמרה שראתה איזה שד. ואמר לה הבעל שזו היא בעצמה בלי לבושין וקישוטין, ומהיום והלאה שקטה". וכמו דברי נפתלי מרופשיץ בספרו "זרע קודש": "אדם המביט במראה, מכח הבהירות שעל פניו במראה, ומתראה שם כמו דוגמת צורתו וכל תנועה שעושה האדם באבריו, בדרך זה ממש נדמה שם במראה אדם שעושה כן. ובאמת ידוע שהכל תוהו הוא, ואין ממש בשום תנועה כן".

אבל המראה אינה ולא כלום, היא סתמית, חפץ דומם חסר משמעות. כל ערכה הוא רק בהתייחסותה לקטע מציאות חי, ברגע נתון.

חוסר ההבנה של צרכני האמנות

ר' נחמן מברסלב מצביע על מקור נוסף במסת סבלו של האמן: ההתנגשות הנוצרת בין תלות האמן בצרכני יצירתו והמשתמע מכך ובין האמת הפנימית שלו. תלות האמן בצרכני יצירתו אינה תלות כלכלית או חברתית בלבד, אלא עיקרה הוא הצורך הנפשי שלו להערכת יצירתו, לאישור המתקבל כי יצירתו אכן הגיעה לנמענה. הפער הקיים תמיד בין תפיסת החברה ושיפוטה את מעשה האמנות ובין תפיסת האמן והבנתו אותו, בין הביקורת העצמית שלו ובין הביקורת של החברה, מטיל בהכרח מעמסת סבל בנפשו. וכך הוא נע כל הזמן על ציר המכאוב: קדקדו האחד הוא חוסר הערכה וחוסר הבנה של יצירתו (במקרים רבים בשל נאמנותו לאמת האמנותית שלו), וקדקדו האחר היא הערכה לא צודקת, הגם שהיא מחמיאה לו, הנובעת מבורות חסרי ההבנה האמיתית באמנות. ורק הוא היודע כי היצירה האמנותית היא כשלון שלו. המחמאות הללו לא רק שאינן מטיבות עמו, אלא יוצקות שמן על תחושת כשלונו.

"והחכם היה מלא יסורים תמיד. כי הניח שם (= התפרסם) שהוא הוא חכם מופלג ואומן ... גדול מאד. והיה בא שר אחד וצוה לו שיעשה טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלא מאד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת. והיה לו יסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא, היה חשוב ונפלא מאד. וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב שבא ממרחקים והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וצוה לו שיצייר כציור הזה על האבן טוב שהביא. וצייר ממש כאותו הציור, רק ששנה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה רק הוא לבדו. ובא השר וקבל האבן טוב וישר בעיניו. והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה?!" (סיפורי מעשיות, מעשה בחכם ובתם).

אמנות מוזמנת

מאז ומעולם היו פטרוני האמנים ומממניהם למקור יצירתם, לטוב ולרע, של האמנים. ולא רק בשל התמיכה הכספית או החברתית, אלא גם בשל ההכוונה שביסוד האמנות המוזמנת על ידי אותם פטרונים. הם מימנו את היוצר והם גם שהציבו לפניו את חפצם: נושא היצירה, היקפה, מגבלות שונות שהטילו עליו, ואפילו מגבלת הזמן הקצוב לגמר היצירה. לא מעט מיצירות המופת של אמנות עולם הן ביסודן יצירות מוזמנות, ולא מעט מכשרונות אמת של אמנים הושחת בשל כניעתם לגחמות של מממניהם. והאמן, פעמים הוא חש כ"שכיר מכחול", בוגד בשליחותו האמיתית בעבור חופן מטבעות של בטחון כלכלי ותהילת שווא, ופעמים הוא דווקא נהנה מהפטור לחיבוטי נפש והתלבטויות אין קץ: הכל מוכתב לו מאת פטרונו והוא אינו אלא מבצע רצונו. דוגמא לפטרון המכתיב את רצונו המפורט על אמניו מתאר ר' ישראל מרוזין ב"עירין קדישין":

"והנה האדון בעצמו, אי אפשר לו לעשות בעצמו כל צרכי עניניו, הן היכלותיו וכלי תשמישו ולבושיו. ומוכרח לקחת אחד מהאומנין הבקיאין בטוב כל המלאכות הנזכרת למעלה, והם יעשו כתבנית והמראה אשר יראה להם האדון ברוב חכמתו וגודל בינתו ושכלו. ובודאי כל לבם ועיניהם תלוים על המראה אשר יראה להם האדון, ויעשו כתבניתו וכדמותו.

והנה מחמת גודל חכמתו ושכלו שעולה על לבו ומוחו ולבו בענין עשיות הדברים הנזכרים למעלה, אי אפשר לו להוציא מכח אל הפועל כפי מחשבתו אל הדיבור בעשיות הדברים הנזכרים למעלה, כפי חכמתו ורוב בינתו ושכלו. ומוכרח ליקח נייר חלק ולצייר על הנייר תבנית הבית והיכלותיו ודמות עשיות הכלי תשמישו, ויצייר הלבושין כפי גודל חכמתו וגודל בינתו ושכלו בענין עשיות הדברים הנזכרים למעלה. כי להוציא הדברים מהמחשבה אל הציור יותר בניקל יכול לצייר כפי מחשבתו, ולהוציא מהמחשבה אל הדיבור. והאומנין הבקיאים בטוב כל המלאכות הנזכרת למעלה, יעשו זאת בודאי, הכל כפי תבניתו וציורו, וכהמראה אשר יראה להם האדון, בגדול חכמתם ושכלם שיש להם בענין מלאכה הנזכרת למעלה".

הביקורת

ערוץ סבל נוסף לאמן מסבה ההכרה שיצירתו, ששיקע בה ממיטב הבנתו וכשרונו והצפין בה חלומות ותקוות, מסרים וזעקות, תחושות ומועקות, מופקעת ממנו בשלב מסויים והופכת להיות נשוא ביקורתם של הכול: ההמון, הכלל הגורף, ובתוכם בורים וחסרי הבנה במקרה הטוב, ומבקרים רעי לב ומוצאי מומים להכעיס במקרה הרע. כדוגמה זו של המבקר תיאר ר' יעקב יוסף מפולנאה בשם ר' נחמן מקוסוב.

"מלך אחד ביקש לצייר את היכלו בציורים יפים, והזמין ציירים שיקשטו את ארמונו כיאות לארמון המלך. באו טובי הציירים במדינתו ובאו גם אנשים רבים מבני המדינה לראות את הציורים היפים. ובין הבאים היה גם איש כפרי אחד, איש פשוט מאוד. וצייר אחד הפליא לצייר שבולת אחת בתוך שדה של חיטים ועל גבי השבולת עומדת צפור. אמר האיכר לצייר: לא נכון הנך מצייר, באשר השבולת בשדה מתנועעת כמעט תמיד ברוח וכיצד ייתכן שצפור תעמוד בראשה? נמצא שהיא עומדת תמידי ואחר כך צייר הצייר פועלים שהולכים אחרי המחרישה. ומצא האיכר גם בזה חסרון גדול, משום שבדרך כלל הולכים בעת העבודה מצד ימין, והצייר צייר את האנשים מצד שמאל. ונתבייש הצייר מהערותיו של האיכר, באשר ראה שהצדק אתו.

ואחר כך צייר הצייר תמונת נערה המשרתת בחדרה הפנימי של המלכה, כיצד היא מתקשטת. ומצא האיכר גם כאן דופי בציורו. אולם הפעם נתרגז הצייר והכה את האיכר מכה רבה וצעק עליו ואמר: אם הערת מה שהערת על ציורי הקודמים קיבלתי את דבריך ברצון, משום שידעתי כי הנך מבין בדברים אלו. אולם מה לך ולחדרי המלכה? כלום ראית פעם נערה כזו או חדר של מלכה, שהנך מחווה דעה גם בענינים אלה?". (כתונת פסים).

תיאור האיכר המבקר את יצירתו האמנותית של הצייר מציג את גבולות ביקורת האמנות: היא קיימת, היא מלווה את מעשה האמנות, יש בה תרומה חיובית ובונה, כאשר היא מצביעה על שגיאות בעליל. אך קיימת גם הביקורת רעת הלב, שכל עניינה היא מציאת פגמים לשמה, ללא צידוק וללא אמת אמנותית כלשהי מאחוריה.

אף תיאור ר' נחמן מברסלב (לעיל) את צרכני האמנות האופייניים, מצביע על המשותף להם: חוסר יכולת לביקורת צודקת, המכירה במדוייק את מעלות וחסרונות היצירה האמנותית. מחד, קיים זה שאינו יודע להעריך נכונה את מפעלו האמנותי של האמן. ומאידך, קיים זה שמעריך הערכה שלא במקומה את היצירה הלא מוצלחת. כאן גם כאן גורם הדבר לאמן למכאוב לב.

על אלה קיימת כל הזמן גם הביקורת העצמית של האמן. הוא בוחן את פרי יצירתו, ויודע כי הוא "שנה בדבר אחד". אף הידיעה ש"לא היה שום אדם מבין על זה רק הוא לבדו" אינה מקילה עליו כלל וכלל. אף המחמאות המורעפות על ראש אינן מטיבות עימו, כאמור.

מגבלה נוספת באשר למקומה של ביקורת הצופים במעשה האמנות, היא יחסיותה. אין כלים אוביקטיביים לקביעת ערכה של יצירה אמניתית. אין אפשרויות להחלטה איזו יצירה תעורר רגשות כנים וחיוביים למראיה. היצירה האמנותית עשויה לעורר תגובות שונות של אנשים. האחד יהנה ממנה עד מאוד, היא תעורר בו רגשות עונג והתעלות, ולעומתו האחר יסבול סבל של ממש ממנה. ר' שניאור זלמן מלאדי תולה הדבר ב"צמצום" התחושות האנושיות, בהיותן מכוילות בתוך מבנה אנושי מוגבל. העונג, כמו כל תחושה אחרת, מתנהג אחרת אצל כל אדם ואדם. "צמצום הוא מה שהרגשת עונג זה הוא באופן פרטי, דהיינו בדבר פרטי, כמו מראה הציור הזה דוקא ולא בציור אחר. והרי יש אדם מתענג ממראה נאה זו ולא יתענג כלל מציור אחר, שזולתו יתענג בה, וזולתו לא יתענג כלל במה שזה מתענג כו'. בין בנפשו בין באותו הדבר. שהרי יש מי שמקבל אותו העונג, והוא הרגשת הנפש ואותו הדבר כו'. ודי לחכימא". (תורה אור).

האמן נע בין אלו הנהנים מיצירתו, מתענגים עליה ואף משבחים אותו עליה, ובין אלו שאינם נהנים ממנה, ואפשר גם מתעבים אותה ומגנים אותו עליה.

האמנות כמחאה חברתית

יש ביצירה האמנותית, אליבא דר' נחמן מברסלב מספר הסיפור הבא, גם גורם המחאה החברתית. אמן-אמת אינו משרתו של רצון החברה למנוחה ולשקט. החברה אינה אוהבת את המוכיחים בשער, את המצביעים על קלקלותיה. והאמן, הוא רואה והוא דואב, ואת מחאתו הוא מביע בדמות יצירתו. והיצירה שענינה מחאה והוקעה מטבע הדברים אינה נעימה לעין. היא פוצעת את הנפש, שכן לכך נועדה: לזעזע ולהתריע. וגם האמנים המצויים, ההולכים בתלם, נכללים במחאתו של האמן האמיתי.

"בן עזב את בית אביו ונדד במרחקים, במדינות אחרות, ימים רבים. כשחזר התפאר לפני אביו כי הוא למד לעשות מנורה תלויה, וביקש מאביו שיאסוף כל בעלי אומנות זו בעירו, כדי שיראה להם חכמתו באומנות.

עשה אביו את בקשתו ואסף את כל האומנין במלאכה זו. הוציא הבן מנורה מכוערה והראה להם. הלך האב אצל כולם לשאול דעתם על המנורה, והודו לו, כי היא נראית בעיניהם מכוערת מאוד. אף על פי כן התפאר הבן לאמר: הראיתם חכמתי באומנות זו? אמר לו האב: והרי אין היא נראית יפה בעיני כל בעלי האומנות? השיב לו הבן: דוקא בזה הראיתי גדולתי, כי הראיתי לכולם חסרונותיהם. כי במנורה זו ישנן כל המגרעות של כל אחד מהאומנין. הלא תראה: אצל זה חלק פלוני מכוער. אצל השני חלק זה עשוי יפה, אלא שחלק אחר מכוער. וכן אצל כולם – מה שנראה רע בעיני זה, נראה יפה בעיני חברו. ואני עשיתי מנורה זו כשהיא מורכבת מכל המגרעות של כל אחד ואחד, כדי להראות לכל אחד שאין בו שלימות, ומה שנראה בעיניו טוב ויפה, נראה בעיני חברו רע ומכוער. אבל באמת, יכול אני לעשות מנורה משוכללת".

ביטוי נוסף לתלות המכאיבה של האמן בקהל נמעני יצירתו, היא הידיעה המלווה את האמן כי ההמון (ואף אמנים שעניינם לרצות את ההמון) רוצה לראות "תמונה יפה", "חיובית", שאינה מכאיבה לעין או לנפש. חשיבה זו אינה ערוכה לראות את ה"יפה שבכיעור", את הגאונות שבירידה לתהומות והעלאתם אל התיאור האמנותי. הבו להם את הציור היפה, האידילי, השלם. ואילו האמן יודע שאין זו תמונת העולם האמיתית, והוא גם יודע שחבריו האמנים המשרתים את טעמו של ההמון, נגועים אף הם בנגע זה.

עמדות שונות של אמנים

ניטל על האמן החותר אל מיצויה המלא של התפיסה והאמירה האמנותית שלו, להתעמת עם גישות אחרות באמנות מתוך נאמנות לאמת האמנותית שלו. התמודדויות בין גישות שונות בקרב האמנים נובעות מהשאיפה המשותפת לכולם למטרה האחת: להגיע אל האמת האמנותית. אותה התמודדות, כיון שהיא נוגעת בציפור הנפש של האמן, עלולה להביא איתה ביטויים חריפים של זלזול בערכה האמנותי של יצירת הזולת. זר לא יבין זאת, והוא עלול להיקלע לעין הסערה ולהיתפס להשמצות ההדדיות המוטחות בין הצדדים הניצים, ולהבינן ברמתו שלו. ר' נחמן מקוסוב מתאר זאת: "פעם אחת עשו שני שרים גדולים כתר למלך. והוציאו עליו הון רב, וכאשר באו לגמור את הכתר נפלה ביניהם מחלוקת איך לקבוע האבן טוב, זה אומר בכה, וזה אומר בכה. ושניהם כוונתם הוא בשביל גדלות המלך. וכאשר נעשה מריבה ביניהם בגלל זה, עבר אחד מהמון עם ואמר כדברי אחד מהם, וגערו בו בנזיפה: אתה מה לך פה להכניס את עצמך בתגר שאינו שלך. אם אנחנו מריבים זה עם זה, הלא אנחנו יודעים גדולת המלך מאד, ולפי גדלותו צריך להיות כך וכך, אבל איש פשוט מאנשי המון עם, מה לו להכניס במחלוקת זו". (דרכי אבות).

אמנות "נאיבית"

גם יצירת אלה שעל פי אמות המידה הקיימות אין יצירתם ראויה להיחשב כיצירה אמנותית, אלה שרבים הם המתייחסים לעבודתם בזלזול מופגן בשל פשטותה ותמימותה, או למצער יכנוה אמנות "נאיבית" – גם הם ראויים להערכה, מלמדנו ר' חיים מטשרנוביץ בספרו "סידורו של שבת". ובלבד, שמאחורי יצירתם ניצבת שאיפה עזה של היוצר, ועימה התמסרות רבה לשליחותו. כמו במשל הבא: "משל למלך שהיה רצונו לתקן כתר מלוכה נפלא יקר הערך למאוד לתת על ראשו, ועלה במחשבתו ושכלו הזך ... שבכתר הזה יהיה נקבע מכל מיני אבנים טובות המופלאים והיקרים הנמצאים בכל מדינות ממשלתו, כדי שיראה לכל, הדר מלכותו ... והנה אחד מעבדי המלך האוהב את המלך אהבה רבה ונפלאה עד מאוד, אמר: הנה אפשר שיקבץ אדוני המלך מכל מיני אבני יקר הנמצאים במדינת ממשלתו ... אך נפשי חשקה ובוער בלבי כרשפי איש שיתוודע ממשלת המלך גם בתוך עמקי הימים ... ולהיות מלכותו בכל משלה ... ומיד נותן בים דרך, ובמים עזה נתיבה ... ומוציא משם אבן יקרה ... והמלך החכם בהבינו גודל העשיה שעשה זה השפל אנשים אשר נקט נפשו בכפו ... בשביל אהבת מלכו ... אמר הנה האיש הזה אף שהוא פחות שבפחותים בין עבדי, והאבן הזה אשר דלה דלה כבר נמצא בבית גנזי ... ואפשר יותר מערך אבן טוב הזה, עם כל זה אני יודע ומכיר מחשבת האיש הזה שחשקה נפשו להושיב את האבן הזה בכתר המלכות שעל ראשי ... ראוי הוא לשום את אבנו בכתר המלוכה ... ומגביה ומרים את האיש הזה למעלה על כל השרים...".

חוסר תכלית האמנות

צפוי הוא איש הרוח, היוצר במשעולי הרוח, שתטריד שאלת הקיום המעשי, הפרנסה, ההצלחה החומרית (ה"תכלית"), את נפשו. הוא נישא אל על בעים רוחו, והוגה ויוצר יצירות ברוח. אך דבר אין להם עם ממשות חומרית קונקרטית. עבור האמן העוסק באמנות טהורה אורב תמיד הפיתוי לעבור לאמנות שימושית, זו שנמכרת יפה ומתוגמלת היטב, כמו צורפות, וממנה לעבור לאומנות, שאינה מוגדרת עוד כאמנות, בה יבוא לידי ביטוי מכניס יותר כשרון ידיו, כמו ליטוש יהלומים. משם כבר לא רחוקה הדרך ליציאתו של אותו אדם שביסודו היה יכול להיות אמן ויוצר גדול, לתחום שאין בו כלל ביצירה האמנותית, כמו רפואה למשל. ר' נחמן מברסלב ב"מעשה בחכם ותם" מתאר את תחנות חייו של איש הרוח הלזה: "ועל ידי זה נעשה חכם עוד יותר, מאחר שהיה במדינות רבות. ויישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית. והתחיל לחשוב עם פילוסופיא שלו מה לעשות. ויישר בעיניו ללמוד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה (= מעשירה). והוא היה בר הבנה ופילוסוף ולא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים. רק ברבע שנה קבל (= למד) את האומנות ונעשה אומן גדול מאוד, והיה בקי במלאכה יותר מהאומן שלימדו. אחר כך יישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אין די לי בזה. היום חשובה זאת ואולי בזמן אחר יוחשב דבר אחר? והלך והעמיד עצמו אצל שטיין-שניידיר (= לוטש יהלומים). ומחמת ההבנה שלו למד אומנות זאת גם כן בזמן מועט ברבע שנה.

אחר כך יישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנויות, מי יודע פן לא יוחשבו שתיהם. טוב לי ללמוד אומנות שהיא חשובה לעולם. וחקר והחליט שטוב ללמוד רפואה, שהוא דבר (= מקצוע) הצריך וחשוב תמיד...".

שכן, כבר בדורו של ר' נחמן מברסלב פחתה ההתלהבות מהאמנות הטהורה, אנשים החלו לזלזל בציירים ובציוריהם ("דבר קל לצייר מה שבמוחו שהם עניינים פרטים"), והחלו למדוד ערכה של יצירה רק על פי ערכה החומרי: בכסף ובזהב. הנה עדותו של ר' מנשה מאיליא בספרו "אלפי מנשה": "מקרוב בדורינו זה אחכים דרא בענין כלי כסף, והיה הדרך לקנות כלים המצויירים ומפותחים פתוחי חותם אילנות ועלים ציצים ופרחים. ועתה בזמנינו משגיחים העיקר על שיווי ערכי הכלי ופשיטותה שלא יהא שינוי סדר המצב ביניהם ולא יהיה שום עיקום ולא עמק ולא גבעה באיזה מקום מן הכלי. מפני שהבינו שענין הציורים הוא דבר קל לצייר מה שבמוחו שהם ענינים פרטים, אבל שיוויו של הכלי שיהיה שווה מרישיה לסיפיה, הוא ענין כולל ורב הטורח שנצרך לזה רב העיון".

חתימה

ראשי פרקים באשר למצב האמן בספרות החסידות שורטטו במאמר זה. רבים הדברים שלא נגענו בהם, בשל קוצר המצע: תהליך העשייה האמנותי (ובכלל זה תיאורים נוקבים מר' משולם פייבש מזבארז ור' לוי יצחק מברדיצ'ב, האחד על דרך חב"ד והשני על דרך אבי"ע); היחס לתמונות תלויות על קיר בבית ובבית הכנסת (בכלל זה גישות שונות ואף הפוכות); היצירה האמנותית בעולמם של חסידים ואדמו"רים (היו אף אדמו"רים ובני אדמו"רים שמשכו במכחול ציירים); וה"ציור" במובניו החינוכיים (האדמו"ר מפיאסצנא השתית שיטה חינוכית שלמה על בסיס פיתוח הכושר הציורי שבנפש), ועוד חזון למועד.