כ"ח באייר - העלייה לקבר שמואל הנביא, יום ירושלים

כ"ח באייר – העלייה לקבר שמואל הנביא

מבוא

לפני ארבעים שנה, בשנת תש"מ, שלש עשרה שנים לאחר מלחמת ששת הימים, ראו אור הדברים הבאים בכתב העת "קרדום" - בטאון שיצא לאור על ידי משרד התיירות ויועד למורי הדרך בישראל.

קדם לפרסומם של הדברים, גילוי מרעיש מבחינתי - איש לא עמד על כך קודם לכן, ולא הצביע עליו - יום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, גולת הכותרת של מלחמת התשועה והנס הגדולה ההיא, היה במשך שנים רבות יומה של ירושלים. ביום הזה נאספו ובאו לירושלים המוני יהודים ממקומות קרובים ורחוקים. זאת, בשל היות היום הזה יום פטירתו של שמואל הנביא.

משעמדתי על כך, נתתי עוד דעתי ובינותי בספרים רבים. ונמצאתי למד על חגיגות רבות עם שנחגגו ביום הזה, ועל דברי תורה שנאמרו ביום הזה, ופיוטים ושירות שהושרו ביום הזה. ועל מנהגים שאותם אנו מכירים בשלב מאוחר יותר ביום י"ח באייר, הוא יום ל"ג בעומר, על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

סבור הייתי כי ראויים הדברים לבוא כספר בפני עצמו, ובו תוצג התמונה הרחבה. והמאמר הבא לא בא אלא להעיר את הלבבות לחסד ה' המופלא שהתרחש לנגד עינינו: מבין כל ימות השנה, דווקא יום כ"ח באייר נבחר לשמש "יום ירושלים". ודווקא ביום הזה שבה ירושלים אלינו, ואנו שבנו אליה. הוא היום שהיה יומה של ירושלים במשך שנים כה רבות (במאמר מוסגר אציין כי השם "יום ירושלים" אינו רצוי לפני: וכי יום אחד בשנה הוא יומה של ירושלים, והלא שמה וזכרונה וצביונה של ירושלים מלווים את האדם היהודי מדי יום ביומו, כמה וכמה פעמים בכל יום! ומה עוד שהביטוי במקורו בא בהקשר כואב: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קלו, ז), ומפרשי המקרא שם (אבן עזרא, מצודות ועוד) כותבים כי הכוונה ליום חורבנה של ירושלים).

ואולם לא אסתייע מילתא, והדברים שנאספו לצורך זה אינם עתה תחת ידי. אכן המאמר עצמו זכה להדים רבים. הרב משה צבי נריה בספרו "מועדי הראיה" (תשמ"ב), בפרק לה: "ירושלים - עיר עז לנו" המוקדש ליום כ"ח באייר (עמ' תסח-תפד), חותם את מאמרו כי "באחרונה נדפס מאמר מיוחד על פרשת העלייה לקבר שמואל הנביא בכ"ח באייר מאת הרב גרשון קיציס..". חוקר ירושלים המובהק זאב ז'אבו ארליך הפנה אל מאמר זה במאמר שפרסם ב"מקור ראשון", ועוד.

בשנה בה נכתבו הדברים, כאמור לפני ארבעים שנה, מעטים מאוד הגיעו ביום כ"ח אייר לקבר שמואל הנביא. במהלך השנים הבאות הלך וגבר מספרם של הבאים. בשנים האחרונות כל האיזור נפקק מחמת עומס הבאים. לאורך היממה ויותר המקום הומה אדם, משפחות משפחות נוהרות אל המקום.

וכך נכתב אז:

הגבעה הגבוהה בצפון-מערבה של ירושלים המתנשאת מעל כל סביבתה, זו המוכרת לנו כנכי סמואל, אוצרת בחובה אחד האתרים המענינים ביותר בתולדות ארץ-ישראל ויישובה החל מימי המקרא ועד היום. המקום וסביבתו שמשו במה לעלילות מקראיות רבות. אל מקום זה שבו ובאו נוסעים, במשך כל הדורות, לצפות ממנו אל ירושלים. כובשים במסעות מלחמה ראו בו יעד איסטרסגי ראשון במעלה. מתפללים וחולמים, בני כל הדתות (יהודים. קראים ואף נוצרים ומוסלמים) נקבצו ובאו אליו. פרקים מענינים בפרשת יחסי היהודים ושליטי הארץ נחשפים לפני לומד תולדות המקום. נסיונות התיישבות חקלאית של יהודי ירושלים, חגיגות המוניות ליהודי הארץ והארצות הסמוכות, לימוד תורת הנגלה והנסתר כל אלה ועוד ידע מקום זה.

טרם נערך עד כה מחקר מקיף וממצה על כל ההיבטים הרבים הקשורים בנבי סמואל, אך כבר עתה המחקרים הרבים הפזורים פה ושם יכולים להוות תשתית מוצקה לסיכום כולל, לכשיבוא.

במאמר זה נציין קוים ראשיים הנוגעים לתולדות המקום אך עיקרו – המשמעות המיוחדת הנודעת ליום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, והעלייה לקבר שמואל הנביא.

במקרא

בשל סגולותיו הטופוגרפיות-אסטרטגיות (פיסגה גבוהה ביותר בהרי צפון-מערב ירושלים – כ-900 מטר מעל פני הים, על אם הדרך העתיקה המובילה מן השפלה דרך בית חורון אל ירושלים, ומכאן צפונה) שימש המקום ישוב בעל חשיבות ראשונה במעלה. שרידים ארכיאולוגיים מועטים שנמצאו במקום הינם מהתקופה הישראלית. שרידי החומה המקיפה את התל הגדול בראש ההר ויתר השרידים מוכיחים כי כאן היתה עיר חשובה בתקופה הישראלית ובימי בית שני"[1] אף אם נקבל דעות השוללים אפשרות להסתמך על הממצאים המועטים שנמצאו,[2] ברור שבמקום בו חלפו בזה אחר שלבי בניה בהיקף נרחב ובו קיים ישוב עד היום, נעלמו כל הסימנים שעשויים היו להימצא על פני השטח. מוצדקת, איפוא, טענתו של החוקר כי לכשמביאים בחשבון את מלאכת החציבה המרובה במקום, היינו תמהים אילו מצאנו סימנים לישוב קדום יותר בראש ההר.[3]

הצעות זיהוי רבות הוצעו למקום זה, עקריות שבהן: א. מצפה ב. הבמה אשר בגבעון. ג. בארות. ד. רמה, רמתיים.[4] [*]

המסורות על קבר שמואל הנביא

המקורות הראשונים המזכירים את קבר שמואל הנביא הינם של נכרים: הירונימוס, מתרגם המקרא הנודע אשר חי בבית לחם, מספר על העברת עצמות שמואל בשנת 406 בימי המלך הביזאנטח ארקדיוס אל העיר חלקדון (Chalcedon) בארץ תראקיה,[5] ההיסטוריון היווני קליסטיס מספר על העברת העצמות מחלקדון אל קושטא (קונסטנטינופול) והטמנתן בכנסיה הסמוכה להיכל הבדומן (Hebdomon).[6] יש להטיל ספק הערך ההיסטורי של דברים אלה שכן ידוע לנו כי הביזאנטים ייצרו "תעשיית ייצוא" של עצמות קדושים מארץ ישראל ללא כל זיהוי מהימן.[7]

הצלבנים, לעומת זאת, נתעו למצוא את קברו של שמואל הנביא בעיר רמלה שזיהו אותה בטעות עם רמה המקראית. סייעה לטעותם כנראה, העובדה שנמצא בה בית כנסת של קראים על שם שמואל הנביא. רבי בנימין מטודילה שעבר בארץ בימי שלטון הצלבנים מספר "כשלקחו בני אדום (הצלבנים) את רמלה, היא הרמה, מיד בני הישמעאלים, מצאו את קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת היהודים, והוציאוהו בני אדום והוליכוהו לשילה (נבי סמואל – טעות רווחת בימי הצלבנים) ובנו עליו במה (כנסיה) גדולה וקראו אותו (סנט, הקדוש) שמואל דשילה, עד היום הזה".[8]

קיימת אפשרות, כי ברמה, היא נבי סמואל, היו בתי כנסת של קראים ושל רבנים שכן מצויות עמנו ידיעות בדבר ישוב קראי קדום ברמה.[9]

כעדות קודמת משמשים דברי הגיאוגרף המוסלמי אלמקדסי, בן ירושלים, המזכיר (בשנת 985) את הכפר דיר (מנזר) או מר (הקדוש) שמואל שבסביבות ירושלים, היא נבי סמואל של ימינו.[10] (מכאן, שהמקום היה קדוש לכני הארץ גם לפני הצלבנים, שלא כהנחת יערי[11])

בתקופת הצלבנים קבל המקום משנה חשיבות. בלדווין השני (1131-1118) כנה שם בכספו מנזר עם כנסיה. ההר נקרא בפי הצלבנים בשם הלטיני "מינטי גודי" – הר השמחה, כי ממנו חזו לראשונה את עיר הקדש (כנסיה קודמת נבנתה עוד בזמן יוסטינוס אשר בנה מעל לקבר כנסיה גדולה שהקיפה בחומה[12]). גם מושבה פרנקית קטנה היתה ידועה במאה הי"ב.[13]

החל מן המאה הי"ג הולכות ותוכפות הידיעות שבידינו, שמהן עולה הקשר ההדוק בין המקום לבין יהודי ירושלים ואף לבין יהודים ממרחקים, אם נוסעים ועולי רגל ואם נדבנים המעלים תרומת כסף לכבוד שמואל הנביא, נסקור ידיעות אלה בקצרה:

בשנת ד' תתק"מ (1180) שאל הרמב״ם במצרים שאלה שענינה תרומות כספים שיועדה לקבר שמואל הנביא,[14] ר' שמואל בן שמשון מחבורת עולי צרפת אשר עבר את הארץ בד' תתקע"א (1211) כותב: "ואחר כן (אחרי חברון) הלכנו לרמתים וראינו קברו של שמואל הנביא".[15] גם תלמיד הרמב"ן כותב בשנת ה' ל"ב (1273): ״ברמה שם קכרו של שמואל הרמתי ושם חנה אמו בבית אחד נאה מאוד, ולפני הבית, בית תפלה לישמעאלים. וקרוב משם יש מעין, אומרים שהוא מקווה של חנה".[16]

המאה הי"ד במכתבו של חכם מפורסם, אחד מרבני ירושלים הידוע בשם זעירא דמן חבריא – יעקב בר' שמואל כמצפה. נזכר המקום הנודע בשם נבי סמואל, מתיאורו המתייחס למצפה ניתן להסיק שר' יעקב בר' שמואל היה מצוי בבית במקום עד כדי ציון המקום על שמו.[17] כן מוצאים אנו במאה הי"ד ידיעה מפי יעקב מברן על "יהודים רבים המבקרים את הקבר (של שמואל) וכי שם קבורים שופטים רבים מישראל".[18]

מהמאה הט"ו ואילך מוצאים חומר רב על קשר היהודים לנבי סמואל. ר' יצחק לאטיף (בשנת רמ"ה – 1485) מספר: "פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של קברו של שמואל הנביא להתפלל, וקם עליהם הצדיק הזה זלה"ה (זכרונו לברכה לחיי העולם הבא) וחנק בגרונו ואמר: תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחי. כי הם בני. לא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, והערביים מתנדבים והולכים".[19] זאת הפעם לא עלתה מזימת הערבים להוציא אה הקבר מידי היהודים (כשם שלא הצליחו בנסיונם לגזול את בית כנסת הרמב"ן בשנת 1475) אך מכלל סיפור זה שומעים אנו הד לרצונם אותו מימשו מאוחר יותר. ממכתב שנשלח מירושלים בשנת רי"ד (1454) לבקשת עזרה חומרית, אנו למדים על חרדת בני ירושלים לקבר שמואל הנביא שברשותם "... ובאנו בירידה ובשפלות גדול מכל הדברים אשר היינו מחזיקים בהם... ובית שמואל הרמתי עליו השלום...".[20]

במאה הט"ז נתפס הקבר בידי הערבים אם כי בשנת ש״כ (1560) עדיין היה בידי היהודים וכך מספר תייר פורטוגזי נוצרי מאותה שנה: "המקום הזה מחזיקים היהודים היושבים בארץ הקדושה על חשבונם. פעם אחת לשמונה ימים הם והולכים אליו ומדליקים נרות. התוגר הגדול (הסולטן התורכי) נתן רשות לכל בן אדם שיגיע שם וגם נתן להם (ליהודים) זכויות. אבל גם אחרי זה אין ישוב גדול במקום אף כי אדמתו פוריה מאד... בו בזמן שהלכנו למקומות ההם הגיעו יהודים רבים... שנשאו ונתנו ברוב שאון בדבר התישבותם שם".[21] יתכן ורצון היהודים להתיישב במקום הכעיס את הערבים ומספר שנים לאחר מכן נתפס הקבר בידיהם.

כבר בראשית המאה הי"ז מוצאים עדויות על יהודים השבים לפקוד את הקבר: "... ואיש אחד מצרי שמואל כהן והוא קם על רגליו וקבץ מהקהלות כספים הרבה ופזר מהם לשר ירושלים ומהם לשופטים ולשוטרי העיר ואח"כ לקחו רשות להיכנס במערת הנביא. השם יתברך יתן שכרו והיום אם יבואו אנשים מארצות רחוקות יתנו ארבעים חתיכות כל איש ואיש וייכנס... ואם רוצים אנשי ירושלים להוליך שם מהם יקחו חמש חתיכות...".[22] וכך מספר התייר משה דבר אליהו (תט"ו — 1654/5) על מנהג היהודים לבקר במקום בחג השבועות ובזמן הביקור באים יותר מאלף אנשים ונשים: "ושמה יאכלו וישמחו ויחנו כמה ימים שירצו".[23] גם בראשית המאה הי"ח אנו מוצאים עדות על חכמי ירושלים העולים לקברו של שמואל הנביא, לא בהמון עם.

יום כ"ח באייר

החל מן המאה הט"ו מוצאים תיאורים רבים ומפורטים בדבר עלייה המונית וחגיגות עממיות ליד קבר שמואל הנביא בכ"ח באייר. יום זה נחשב במסורת ישראל כיום פטירת שמואל הנביא.[24] לעליה זו נהרו יהודים ממרחקים, ממצאים, מעירק ומסוריה. תפילות חוברו לכבוד שמואל הנביא ונאמרו בעליה לקברו ביום פטירתו. תלמידי חכמים למדו בספר שמואל בליל פטירתו, הנה כמה מהתיאורים: רבי יצחק בן אלפרא כותב במכתב הנשלח לר"ש דוראן בשנת ר"א - 1441): "מסביבות ירושלים באים, מסוריא וממצרים (קהיר) ומנוא-אמון (אלכסנדריה) ומארץ בבל, עם קהל ירושלים, להשתחוות על קבר שמואל הנביא עליו השלום ברמה. ועת השתחואה בכ"ח לאייר בלילה, זמן פטירתו".[25] תיאור מפורט יותר מוצאים בספר מסעותיו של משולם מוולטרה משנת רמ"א (1481): "רחוק מירושלים כמו ו' מילין, או מעט יותר, והוא הרמה, מקום אדונינו שמואל הנביא עליו השלום... ושם מתקבצים כל היהודים בכל שנה ושנה ובאים גם כן מבחוץ. ומבבל ומארם צובה. ומחמת. מעזה, ומדמשק ומצרים, ומכמה שאר מקומות שהחיצונים (אנשי חוץ לארץ) לבדם הם יותר מאלף איש, שבאים בכל שנה ושנה בכ"ח ימים לחודש אייר לקונן ולהתפלל במערה ההיא, כי בו ביום היתה נפשי צרורה בצרור החיים, ונוהגין כל היהודים ההולכים שם לקנות שמן לתת אותו לבית הכנסת ההוא".[26]

רבי עובדיה מברטנורא, אשר השתקע בארץ בשנת רמ"ח (1488) כותב שנה לאחר מכן באגרת לאחיו: "קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עוד היום ביד היהודים ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח באייר. ביום מיתתו, מכל הסביבות, ומדליקין עליו אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליו נר תמיד. והישמעאלים מנשאים המקום ההוא ויראים לגעת בכל הנקדש לשמו... אמנם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שיהיה בו שינוי מנהגו של עולם, לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו. בנדר או בנדבה שהתנדבו במקום ההוא, או בתפילה שהתפללו שם ונענו".[27]

עדויות נוספות מן המאות ט"ז-י"ח מתייחסות ליום כ"ח באייר ולימים הבאים אחריו עד חג השבועות כימי התכנסות על קבר שמואל הנביא. באגרת שנכתבה בשנת רצ"ז (1537), נאמר: "ברמה שם קבור שמאול הרמתי עליו השלום... ושם מדרש. ומדי שנה בשנה באים עולי רגלים בחג השבועות ומביאים לשם נרות שעווה ונדרים ונדבות ושמחים לשם. ומביאים מירושלים ספרי תורות... ובכל הדרך הולכים בשירים ובתפילות ושמחה רבה".[28] משנת תט"ז (1655): "מנהג... בכל שנה ללכת בזה הזמן יותר מאלף אנשים ונשים ושמה יאכלו וישמחו ויחנו כמה ימים שירצו... לפני מערת אדוננו שמואל".[29] ומשנת תס"א-ו' (1701-1706): שככל שנה בכל כ"ח יום בחודש אייר הולך הנשיא של הספרדים לכפר רמה על קבר שמואל הנביא ולנין שם עם שאר תלמידי חכמים... וביום מתחילים להלוך אנשים ונשים וטף כמה ימים זה אחר זה".[30]

במאה הי"ח למעשה תמה העליה לקבר שמואל הנביא. יחידים הורשו לעמוד מרחוק לו. וכך מספר והערבי אלקימי שעבר בארץ בשנת ת"צ (1730): "והיה המקום הזה בידי היהודים, והם התפללו בו והביאו אליו נדרים: תכשיטים, בגדים ושטיחים. והיו שמים אותם במערה... אחרי כן היו שורפים את הבגדים... עד אשר הופיע השיח' מוחמד אלחלילי... וסתם את פתח המערה ובנה עליה מגדל וקבע סדרי תפילה במסגד. הוא מנע את היהודים לחלוטין מלהיכנס הנה. והם התחילו לבוא אליו מתוך פחד ונשארו עומדים מחוץ למסגד אבל לא יכלו להיכנס אל תוכו".[31] מני אז יהודים בודדים היו מגיעים אל הקבר, וגם הם לא הורשו להיכנס אל פנים הקבר אלא תמורת "פיאסטר אחד עבור הרשיון".[32]

בשנות השלושים היה נסיון של חברי "המזרחי הצעיר" בירושלים לחדש את העליה העממית אל קבר שמואל הנביא. ועליה זאת התקיימה במשך שנים מעטות ופסקה.[33]

לאורך כל התקופה שבים ועולים לנבי סמואל תיירים ונוסעים הבאים לצפות ממנו על ירושלים, הנה כך מתאר זאת נוסע נוכרי-נורמאן מקל-אוד (1864):

"מעז אני לומר כי אין בכל ארץ-ישראל [ואף אם ניתן את הדעת על זכרונות היסטוריים], ואף בעולם כולו – מראה כמראה מנבי־סמויל. אין זה מפאת גבהו [2650 רגל], אף כי זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בארץ-ישראל, פרט לחברון, כי אם מפאת מצבו ביחס לסביבתו. ומשום כך נראה הוא מעין מרכז הנשקף על מקומות המפורסמים ביותר על פני האדמה, כפי שאין בשום מקום אחר. מפסגה זו – כך לפחות אומרים – ראה ריכרד לב-הארי לראשונה את ירושלים וקרא בכסותו את פניו: "אה, אלי, הנני שוטח בקשתי, מי יתן ולא הייתי רואה מעולם את עיר-הקודש, אם נגזר עלי שלא אצילנה מידי אויביך". כן משערים, כי מכאן חזה המשורר הגדול מימי-הבינים, יהודה הלוי, את עיר-הקודש לראשונה ופה נתעוררו בקרבו אותם זכרונות לוהטים ואותם יגונות יוקדים שנתגלמו בשיר שהוא עדיין מפורסם בין בני-עמו.

לאורך כל התקופה נרמזים אנו על רצונם ונסיונותיהם של יהודים להיאחז בנבי סמואל, חברו לכך סיבות ריאליסטיות ומיסטיות: קדושת המקום, פוריותו, מיקומו הטופוגראפי, היותו עמדת תצפית, האמונה כי דרך מקום זה יבוא בגואל, האמונה כי בעת אשר "הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו" היא מבשרת עת הגאולה. נסיון אחר נסיון נכשל, אולם היום בשיפולי קבר שמואל הנביא ניצבת שכונה יהודית לתפארת, היא רמות.

כלום לא הגיעה העת לחדש מנהג ירושלמי עתיק בן מאות שנים, לעלות לקבר שמואל הנביא ביום כ"ח באייר, להחיות מנהג אשר נעקר מאתנו בזרוע על ידי שליטי הארץ הנכריים, דומה כי ההשגחה העליונה זימנה בידינו צירוף נסיבות מדהים: ביום אשר יהודי ארץ-ישראל וסביבותיה היו עולים אל הנקודה ממנה צופים אל עבר ירושלים. שוחררה ירושלים המזרחית ונכי סמואל ניתנה בידינו.

 מקורות

---

[*] כל מקום ממקומות אלה הינו בעל חשיבות רבה במקרא ורבים המאורעות אשר התחוללו בו ועל פניו אולם כאמור כדי דעה מוסכמת ומוחלטת לזיהוי המקראי לא הגענו.

---

[1] י' פרס, אנציקלופדיה ארץ ישראל, ערך מצפה.

[2] י' בן-צבי, ידיעות בחקירת א"י, קובץ שני, עמ' 251.

[3] ז' קלאי, ארץ ישראל, עמ' 114.

[4] על הדעות השונות ר' גאלינג BRL טורים 197-193, וספרות על נבי סמואל אצל אבל Gp ב' עמ' 390 ועוד.

[5] ר' ז' וילנאי, מצבות קודש בא"י, עמ' קנ"ג.

[6] שם, שם.

[7] ר' מ' אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, עמ' 159.

[8] א' יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 43, ור' ב.צ. דינבורג "לסיפורו של ר' בנימין מטודילה על העברת קברו של שמואל הנביא". ציון ב', עמ' 66-64.

[9] ש' ח' קוק. עיונים ומחקרים. ב', עמ' 109-105. אילו היו דברי קוק לנגד עיני בן צבי במאמרו "ישוב יהודי ליד קבר שמואל הנביא"ף לא היה דוחה אפשרות זו על נקלה.

[10] ז' וילנאי, מצבות קודש בא"י, עמ' קנ"ג.

[11] "תולדות ההילולה במירון", תרביץ, שנה ל"א עמ' 92.

[12] י' פרס, אנציקלופדיה א"י, ערך מצפה.

[13] י' בן צבי, ידיעות בחקירת א"י, עמ' 251.

[14] תשובות הרמב"ם, סימן קל"ט.

[15] א' יערי, אגרות א"י, עמ' 79.

[16] א' יערי, מסעות א"י, עמ' 89-88.

[17] הוצ' הרננ"ק, וינה תרכ"ד. ר' ירושלים. ב' עמ' 14.

[18] י' ברסלבסקי, ידיעות ד', עמ' 32, ז' עמ' 40.

[19] המעמר ג' עמ' 79.

[20] קובץ על יד, ד', תרמ"ח, עמ' 50-49.

[21] מ' איש שלום, מסעות נוצרים בארץ ישראל, עמ' 294.

[22] שמואל דבר דוד, ר' י' בן-צבי ידיעות בחקירת א"י, עמ' 254.

[23] שם, שם.

[24] ר' מ' זולאי "תפילות על קברו של שמואל הנביא" ירושלים ב' וה', ע' ו.

[25]שם, ש' עמ' 252.

[26] מבע משולם מוולטרה, עמ' 75-74.

[27] א' יערי, אגדות א"י, עמ' 139.

[28] המעמר ג', עמ' 215-214.

[29] א' יערי, מסעות א"י, עמ' 315.

[30] שם, עמ' 350-349.

[31] וילנאי, מצבות קודש בא"י, עמ' ק"ס.

[32] שם, שם.

[33] שם, שם.