פרשת קרח
פרשה יח
[מחלוקת
קרח ועדתו/א]
פרק טז
א. וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר
בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת
בְּנֵי רְאוּבֵן
ב. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה
וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי
מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם
א.
ויקח קרח בן יצהר בן קהת [בן לוי
ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן]
הדא הוא דכתיב (משלי יח, יח-יט) [מִדְיָנִים
יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד]. אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז
[וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן].
אח נפשע מקרית עז - זה קרח, שחלק כנגד משה, ומרד
וירד מן כבוד שהיה בידו. ואין נפשע אלא מרידה, כמה דאת אמר (מלכים ב ג, ז) [וַיֵּלֶךְ
וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר] מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי
[הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ
כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ].
ומדינים כבריח ארמון - שהעלית הארץ בריחיה בעדו.
ארמון - שחלק על משה ועל המקום.
ארמון, שחלק – יש שאמרו כי עיקר
משמע המלה ארמון הוא לשון הרמה (ולכך הבית הרם ומתנשא נקרא ארמון).
והכוונה בפסוק שלפנינו, להרמת יד, במובן של פריקת עול (דוגמת ובני ישראל יוצאים
ביד רמה (שמות יד, ח), והנאמר אודות ירבעם בן נבט עבד שלמה הרים יד במלך
(מלכים א יא, כו) – "שמרד בו" (רד"ק שם). ובדומה לנאמר מקודם בפסוק
נפשע, שמובנו הוא פריק עול ומרידה.
ארמון... ועל המקום – דורשי רשומות
אמרו כי נסמכים הדברים על הגימטריא: ארמון = 297, ועל המקום = 297.
ב.
ויקח
אין ויקח אלא משיכת הדברים
רכים, שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו.
במשה הוא אומר (במדבר א, יז) וַיִּקַּח
משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה [אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת], וכן
(ויקרא ח, ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ [וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת
שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל
הַמַּצּוֹת], וכן הוא אומר (הושע יד, ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים [וְשׁוּבוּ
אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים
שְׂפָתֵינוּ], וכן (בראשית יב, טו) [וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה
וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה] וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.
הוי, ויקח קרח - שבדברים
רכים משך לבם.
אין ויקח אלא משיכת
דברים
– כוונת כלל זה ללשון לקיחה האמורה אצל בני אדם. ומתקיים כלל זה בכל המקומות במקרא
בהם נאמר לשון ויקח (או בהטיות אחרות של המלה) אצל בני אדם, החל מן המופע
הראשון ויקח ה' אלהים את האדם (בראשית ב, טו) כמבואר במדרשים מה היו אותם דברים
שמחמתן נתרצה האדם (יעויין תנחומא בחוקתי, ג, ועוד), וכן בכל הבאים אחריו בהם
מופיע לשון זה נתבאר במדרשם מה היו אותם דברים רכים שנמשכו בהם.
הדברים רכים שנמשכו כל
גדולי ישראל והסנהדראות – כן הוא במקור הדברים, בתנחומא. ויעויין בפירוש
רש"י כאן שפתח את פירושו כאן: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי
תנחומא", ואכן הביא מדבריו, ואולם בשינויים רבים: "ויקח קרח –
משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ), קח את אהרן, (הושע
יד) קחו עמכם דברים". א. "ראשי סנהדראות", ואצלנו: "כל
גדולי ישראל והסנהדראות". ב. "בדברים", ואצלנו: "דברים
רכים". ג. שני מקראות מוכיחים הובאו, ואילו אצלנו: ארבעה.
ויקח קרח
על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן
אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי
אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל (במדבר ג, ל).
אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא,
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל [וּשְׁנֵי חַיֵּי
קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה] (שמות ו, יח). עמרם הבכור, זכה אהרן
בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה, לא השני?! שנאמר ובני קהת
עמרם ויצהר. אני, בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו
של עוזיאל. קטן של אחי אבא, יהי גדול עלי?! הריני חולק עליו, ומבטל כל מה שנעשה על
ידו.
לכך, ויקח קרח.
על ידי מה נחלק – וכן הוא
בפירוש רש"י: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן
עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו,
שנאמר ובני קהת וגו'. עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה. אחד מלך ואחד כהן
גדול. מי ראוי ליטול את השניה, לא אני?! שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם. והוא מנה
נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו, ומבטל את דבריו".
ג.
ויקח קרח
מה כתיב למעלה מן הענין, [דַּבֵּר
אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם] וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת [עַל כַּנְפֵי
בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת] (במדבר
טו, לח).
קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה
תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית?
אמר לו: חייבת בציצית.
אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת, אין
פוטרת עצמה. ארבע חוטין פוטרות אותה?!
-בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן
המזוזה?
אמר לו: חייב במזוזה.
אמר לו: כל התורה כולה, רע"ה
פרשיות, אינה פוטרת את הבית. פרשה אחת שבמזוזה, פוטרת את הבית?!
אמר לו: דברים אלו לא נצטוית
עליהן, ומלבך אתה בודאן.
הדא הוא דכתיב ויקח קרח -
אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו. וכענין שנאמר (איוב טז, יב-יג) מַה
יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ [וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ. כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ
וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין].
הוא שמשה אומר להם, שנאמר המעט
כי הבדיל אלהי ישראל.
קפץ קרח ואמר למשה... – הובאו הדברים
בפירוש רש"י: "מה עשה, עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות... והלבישן
טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית שכולה של תכלת, חייבת
בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחק עליו: אפשר טלית של מין אחר, חוט
אחד של תכלת פוטרה. זו שכולה תכלת, לא תפטור את עצמה?!".
כל התורה כולה,
רע"ה פרשיות –
אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח,
ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז, ח-ט) [וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת
הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן
הַכֹּהֵן]. וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם [בַּכָּתֵף
יִשָּׂאו]. וקרח, בן יצהר בן קהת.
וכשאמר משה ונתנו על ציצת הכנף
פתיל תכלת, מיד צוה ועשו מאתים וחמשים טליתות תכלת, ונתעטפו בהן אותן מאתים
וחמשים ראשי סנהדראות שקמו על משה. שנאמר ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל
חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד.
עמד קרח ועשה להם משתה, ונתעטפו
בטליתות תכלת. באו בני אהרן ליטול מתנותיהם חזה ושוק.
עמדו כנגדן. אמרו להן: מי צוה אתכם
ליטול כך? לא משה?! לא נִתֵּן כלום, לא דבר המקום כך!
באו והודיעו את משה. הלך לפייסן.
מיד, עמדו כנגדו, לקדמו לפני משה.
ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים - מי הם? אליצור בן שדיאור
וחביריו, [אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי
יִשְׂרָאֵל הֵם. וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת] הָאֲנָשִׁים [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר
נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (במדבר א, טז-יז).
אף על פי שלא פרסמן הכתוב, נתן
סימניהן. ומתוך המקראות את מבין אותם.
משל למה הדבר דומה –
לבן
טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ, ולא היה רוצה בעל הגניבה לפרסמו. התחיל נותן
סימניו.
אמרו לו:
מי גנב כליך?
אמר להם:
אותו בן טובים, בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה.
משנתן
סימניו, ידעו מי הוא.
אף כאן, אף על פי שסתמן הכתוב, בא
ונתן סימניהן, ואתה יודע מי הם. נאמר להלן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי
מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם. וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת, ונאמר כאן נשיאי עדה
קרואי מועד אנשי שם.
בן טובים – וכן "בת טובים". מן היוונית:
אריסטוקרט [=שלטון הטובים]. ביטוי מצוי בלשון חכמים, ומשמעו: בני משפחות האצולה,
מן היוונית אריסטוס, שמובנו: "טוב ביותר". מכאן נגזר המושג
"אריסטוקרטיה", שמובנו: שלטון האצולה.
בן הטובים הוא איפוא אדם
המזוהה בשל היותו בן למשפחה חשובה. לדבר זה יש שני פנים: מן הצד האחד, הדבר מוסיף
לערכו של האדם (כמו במקרה שלפנינו, שמלבד היות הכלה נאה ובת עשירים, יש לה מעלה
נוספת בשל ייחוסה המשפחתי). מן הצד האחר, פגיעה בכבודו של בן הטובים אינה רק פגיעה
בכבודו הוא אלא גם בכבוד כל המשפחה (יעויין כתובות סו, א בדינו של מי ש"בייש
עני בן טובים, דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה"). משום כך, כאשר בן טובים
נכשל במעשה לא ראוי לבן משפחה שכזו, משתדלים שלא להזכיר את שמו, כדי שלא לפגוע
בכבוד המשפחה.
בן הטובים זוכה לרוב
לטיפול ולטיפוח, ולכן גם הריהו מופיע לעתים תכופות כאדם נאה. בסיפור המובא לעיל
בפרשת שלח מתוארת בת הטובים בקצרה כ"נאה". אך בסיפור המוזכר לעיל מתואר
בהרחבה נויו של בן הטובים: גבוה (כלומר, הולך בזקיפות קומה), שיניו נאות (כלומר,
זכה לטיפול ושמירה על סדרי נקיון ותזונה הולמים), שערו שחור (כלומר, בן למשפחה של
נשים נאות. שכן שיער שחור נחשב כיופי. כנזכר בשיר השירים), וכן הוא גם בתיאור חוטמו
הנאה.
בן הטובים מורגל מילדות
לרמת חיים גבוהה יותר משל אדם רגיל. משום כך, הריהו מצטער כאשר אין בידו לספק
לעצמו צרכים מסויימים שעבור בני אדם רגילים הריהם מותרות. כמסופר (כתובות סז, ב)
כי "אמרו עליו על הלל הזקן שלקח [=כסף מקופת הצדקה] לעני בן טובים אחד סוס
לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה
מילין". ועוד שם: "מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד
מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר". מה שנראה בעיני הבריות כלוקסוס, עשוי
להיות עבור העני בן הטובים דבר שבפיקוח נפש.
כמסופר שם אודות עני
שכזה שבא לפני רבי נחמיה. "אמר ליה: במה אתה סועד? אמר ליה: בבשר שמן ויין
ישן. [אמר לו:] רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת".
בן הטובים מתאפיין בכבוד
עצמי, משום כך הריהו בוש לקבל צדקה. אנשים רגישים למצבו זה של העני בן הטובים
משכילים לתת לו צדקה בדרכים יצירתיות. כמסופר (ויק"ר פל"ד, א) אודות רבי
יונה ש"שעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו
ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה לכשאתה מתרווח,
את נותנו לי. ובשעה שנותנו לו, היה אומר לו: מתנה לך נתתיו".
גונב כלים מבית המרחץ – גניבת בגדי
האדם הרוחץ בבית המרחץ (בשעה שאין הרוחץ יכול להשגיח לא על הבגדים שלבש לפני שרחץ
ולא על הבגדים שמתעתד ללבוש אחר הרחצה) הייתה תופעה מוכרת. אחד מתפקידיו של העבד
היה להוביל לאדוניו לבית המרחץ את מערכת הבגדים הנקיים, ולשמור על שתי מערכות
הבגדים בשעה שהוא רוחץ (ספרי שלח, ט: "... עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה אמר
לו: נעול לי סנדלי, וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ". פעולה זו נחשבה כדבר
משפיל, ועל כן היא נוהגת בעבד כנעני, ולא בעבד עברי (מכילתא, משפטים, פרשת נזיקין,
א: "שש שנים יעבוד (שמות =). שומע אני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר (ויקרא כה,
=) לא תעבוד בו עבודת עבד. מכאן אמרו: לא ירחוץ לו רגליו, ולא ינעול לו מנעליו,
ולא יטול לו כלים לבית המרחץ... אבל בבנו ובתלמידו – רשאי". ההכרזה של ר'
יוחנן, המבטיח מספר פעמים (עירובין כז, ב. בבא מציעא מא, א. סנהדרין סב, ב כי
"מאן דמתרגם לי... מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא, משמעה איפוא: שמוכן הוא
לנהוג כתלמיד המשמש את רבו גם בפרהסיא כדרכו של עבד כנעני.
שיניו נאות ושערו שחור
וחוטמו נאה
– במקבילות: "עיניו נאות" (תנחומא קרח, ב)
ג. וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה
וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים
וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה
ד. וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל
עַל פָּנָיו
ד.
ויקהלו על משה ועל אהרן
ויקח קרח - לקח טליתו והלך ליטול עצה
מאשתו
כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה (במדבר
ח, ו-ז) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.
וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם [הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת] וְהֶעֱבִירוּ תַעַר
עַל כָּל בְּשָׂרָם [וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ]. מיד עשה כן לקרח.
התחיל לחזור על ישראל, לא היו מכירין אותו.
אמרו לו: מי עשה לך כך?
אמר להם: משה עשה בי. ולא עוד אלא
נטלני בידי ורגלי, והיו מניפין אותי, ואומר לי 'הרי אתה טהור'. והביא את אהרן
אחיו, וקשטו ככלה, והושיבו באהל מועד.
מיד, התחילו שונאי משה להתגרות בו
את ישראל, ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה. תרומה – לכהן,
מעשר – לכהן, עשרים וארבע מתנות – לכהן.
מיד, ויקהלו על משה.
מיד, ויאמרו אליהם
אמר רבי לוי: באותה שעה כינס קרח
עדתו, ואמר להם: הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים. טוב לנו תחת מצרים, מתחת
ידכם, ובקשו לסקלו.
לפיכך, וישמע משה ויפול על
פניו.
אמר להם משה: לא למלוכה אני מבקש,
ולא לאהרן אחי כהונה גדולה. שנאמר ואהרן מה הוא כי תלינו עליו.
אמר משה: רבונו של עולם, לא כך
צויתני ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו (שמות כח)?! והרי עומדים
כנגדנו להרגנו.
ה. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל
כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ
וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו
ו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם
מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ
ז. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ
עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה
הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי
ח. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח
שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי
ט הַמְעַט מִכֶּם כִּי
הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם
אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה
לְשָׁרְתָם
י. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל
אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה
יא. לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ
הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּונוּ \{תַלִּינוּ\} עָלָיו
אמר בקר ויודע ה' את אשר לו.
מהו כן?
אמר רבי נתן: אמר הקדוש ברוך הוא:
אם נתקבצו כל חרטומי העולם ובקשו להפוך את הבקר לערב, לא יוכלו. וכשם שהבדלתי בין
אור לחשך, כן הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים.
יב. וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא
לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה
מיד, וישלח משה לקרא לדתן
ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה
לא נלך ולא נבא אין כתיב כאן, אלא לא
נעלה - פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ [וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ] (משלי
יח, ז). פתחו פיהם לפורעניות, לומר: שהן מתין בירידה ולא בעלייה. כשם שאמרו, כך
מתו. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
יג. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ
מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר
עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר
יד. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת
חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי
הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה
טו. וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד
וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי
וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם
טז. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח
אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר
יז. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ
וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ
חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ
(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ
וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח
אֹהֶל מוֹעֵד וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן
(יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח
אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֶל כָּל
הָעֵדָה
(כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה
וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
(כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה
הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע
(כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם
וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל
הָעֵדָה תִּקְצֹף
(כג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל
משֶׁה לֵּאמֹר
(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר
הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם
(כה) וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ
אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל
(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה
לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל
תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם
אמר משה: הואיל ולא רצו לילך
אצלי, אני אבא אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם. שנאמר ויקם משה וילך אל דתן
ואבירם.
(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן
קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח
אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם
כשראו אותו, התחילו לחרף ולגדף.
שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים. וכי יושבין או כורעים או נופלים יוצאים בני
אדם? אלא כשיצאו, הן מחרפין ומגדפין.
נאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר
בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב (שמואל א יז, ד-טז) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם
[מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת
וָזָרֶת...]. וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב
אַרְבָּעִים יוֹם. מה יציאה והצבה התם, בחירופין ובגדופין. אף כאן, בחרופין
ובגדופין.
(כח) וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת
תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי
לֹא מִלִּבִּי
(כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם
יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה
שְׁלָחָנִי
(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא
יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם
וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת
יְהֹוָה
(לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ
לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר
תַּחְתֵּיהֶם
לפיכך פתח משה ואמר אם כמות כל
האדם ימותון אלה
(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת
פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח
וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ
(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר
לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל
(לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ
(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת
יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת
ותפתח הארץ את פיה
[מחלוקת
קרח ועדתו/ב]
בוא וראה כמה קשה מחלוקת: שכל
העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו. שכך כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל
את החמשים ומאתים איש.
אמר רבי ברכיה: כמה קשה המחלוקת,
שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ובית דין של מטה, מבן שלש
עשרה. במחלוקתו של קרח, תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית. דכתיב ונשיהם
ובניהם וטפם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
לכך כתיב ויקח קרח.
ה.
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי
ולמה לא כתיב בן יעקב או בן
ישראל? זה שאמר הכתוב (בראשית מט, ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי
[בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם
עִקְּרוּ שׁוֹר]. בסודם אל תבא נפשי - אלו המרגלים, בקהלם אל תחד כבודי
- זה קרח.
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, לא במרגלים ולא במחלוקת של קרח לא יזכר שמי על אותן הרשעים. ואימתי
יזכר שמי, כשהן מתייחסין ועומדין על הדוכן – [וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם
מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. בֶּן
אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ. בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן
מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי. בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה].
בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח. בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת
בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א ו, יח-כג).
ודתן ואבירם
מכאן אמרו: "אוי לרשע, אוי
לשכנו". דתן ואבירם, לפי שהיו שכנים של קרח שהיה שרוי בדרום, דכתיב (במדבר ג,
כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה. דגלו
של ראובן סמוך להם, שנאמר (שם ב, י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה
[לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר].
אבל דגלו של יהודה היה במזרח,
ויששכר וזבולן עמו, שנאמר (שם שם, ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל
מַחֲנֵה יְהוּדָה [לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן
עַמִּינָדָב]. וסמוכין להן משה ואהרן, דכתיב (שם ג, לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי
הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו
[שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר
הַקָּרֵב יוּמָת]. לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, זכו להיות בני תורה, כדכתיב
(תהלים ס, ט) [לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי]
יְהוּדָה מְחֹקְקִי. וכתיב (דברי הימים א יב, לג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי
בִינָה לָעִתִּים [לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל
אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם]. וכתיב (שופטים ה, יד) [מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם
בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים]
וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר.
ודתן ואבירם, שהיו שכנים לקראת
בעל מחלוקת, לקו עמו ואבדו מן העולם.
ו.
ויקהל עליהם קרח
אמר להם: כל העדה כולם קדושים
- וכולם שמעו בסיני אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ [אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים] (שמות כ, ב. דברים ה, ו).
ומדוע תתנשאו על קהל ה' - אלמלא אתם שמעתם לבדכם, והם לא
שמעו - הייתם אומרים. עכשיו, כולם שמעו, ומדוע תתנשאו.
מיד נזדעזע משה, מפני המחלוקת,
מפני שכבר היה בידן סרחון רביעי.
משל –
לבן מלך
שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו, פעם שתים ושלש.
כשסרח
רביעית, נתרשלו ידי אוהבו של מלך.
אמר: כמה
פעמים אטריח את המלך?!
אף כאן, משה:
חטאו בעגל - וַיְחַל משֶׁה
[אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה] (שמות
לב, יא).
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים
[רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם
אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה] (במדבר יא, א) – [וַיִּצְעַק הָעָם אֶל
משֶׁה] וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה [אֶל יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ] (שם שם, ב).
במרגלים - וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל
יְהֹוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם [כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה
מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה
בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ
עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ
לָיְלָה. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר
שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהֹוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם
הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה
יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. יְהֹוָה אֶרֶךְ
אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן
אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם
הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד
הֵנָּה (שם יד, יג-יט).
במחלוקתו של קרח, אמר: כמה אוכל
להטריח את המקום?
לפיכך, וישמע משה ויפול על
פניו.
אוהבו של מלך –
ז.
וידבר אל קרח בקר
מה ראה לומר בקר?
אמר משה: שמא מתוך מאכל ומשתה
אמרו דבר זה?
אמר: שמא בין כך ובין כך יעשו
תשובה?
לכך נאמר בקר ויודע ה'.
אמר לו: אין לי רשות ליכנס עכשיו.
אין לפניו לא אכילה ושתיה אלא בשבילנו, על שאכלנו ושתינו.
דבר אחר:
אמר לו משה: גבולות חלק הקדוש
ברוך הוא בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחלה (בראשית א, ה)
[וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה] וַיְהִי עֶרֶב
וַיְהִי בֹקֶר [יוֹם אֶחָד]. (ד) [וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב]
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ (שם שם, ד) - בשביל תשמישו
של עולם.
וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך
בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר (ויקרא כ, כו) [וִהְיִיתֶם
לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה] וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים
לִהְיוֹת לִי.
וכך הבדיל אהרן, שנאמר (דברי
הימים א כג, יב-יד) [בְּנֵי קְהָת עַמְרָם יִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל
אַרְבָּעָה. בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה] וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים [הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי יְהֹוָה
לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם. וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו
יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי].
אם יכולין אתם לערב אותה הבדלה
שהבדיל בין האור ובין החשך, אתם יכולין לבטל את זה.
לכך אמר להם בקר ויודע ה' את
אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו - כבר הוא מתוקן, ואת אשר יבחר בו יקריב
אליו.
ח.
זאת עשו קחו לכם מחתות ותנו בהן
אש ושימו עליהם קטורת לפני ה' מחר
מה ראה לומר כן?
אמר להם: בדרכי הגוים יש נימוסין
הרבה וכומרין הרבה, כולן מתקבצין בבת אחת?!
ואנו, אין לנו אלא ה' אחד, ותורה
אחת, ומשפט אחד, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד. ואתם, מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה
גדולה. אף אני רוצה בכך.
נימוסין –
כומרין –
לכן אתה וכל עדתך זאת עשו קחו לכם
מחתות קרח וכל עדתו
הרי לכם תשמיש החביב מן הכל, הוא
הקטרת חביבה מן כל הקרבנות. וסם המות נתון לתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא.
לפיכך, התרה בהם והיה האיש אשר
יבחר ה' הוא הקדוש.
אמר להם משה: הרי אני אומר לכם
שלא תתחייבו. מי שיבחר מכם, יצא חי, וכלכם אובדין.
רב לכם בני לוי - הרי אמרתי לכם!
לא טפשים היו?! שכך התרה להם,
וקבלו עליהם לקרב. הם חטאו בנפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם.
וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה?
אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה
עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ [קֹרִאים אֶל יְהֹוָה וְהוּא יַעֲנֵם].
עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, [לְהֵימָן
בְּנֵי הֵימָן בֻּקִּיָּהוּ מַתַּנְיָהוּ עֻזִּיאֵל שְׁבוּאֵל וִירִימוֹת
חֲנַנְיָה חֲנָנִי אֱלִיאָתָה גִדַּלְתִּי וְרֹמַמְתִּי עֶזֶר יָשְׁבְּקָשָׁה
מַלּוֹתִי הוֹתִיר מַחֲזִיאוֹת]. כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן [חֹזֵה הַמֶּלֶךְ
בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים
אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ. כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר
בֵּית יְהֹוָה בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים
עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן] (דברי הימים א כה, ד-ו).
אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד
ממני, ואני אדום?!
ולא ראה יפה. לפי שבניו עשו
תשובה, ועומדין מהן. ומשה היה רואה.
לכך נשתתף לבא. לאותה חזקה ששמע
מפי משה שכולם אובדין ואחד פליט. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש.
ט.
ויאמר משה אל קרח [שמעו נא בני
לוי]
מי שילך ומדבר עם יוסף, אומר
לשמעון "שמע"?
יש אומרים: שהיה מבקש ממנו שיחזור
בו, ואומר לפניו דברים רכים.
כיון שראה שלא שמע, אמר: עד שלא
ישתתפו אחרים עמו. התחיל לדבר להם שמעו נא בני לוי, הקטן הוא הכבוד שבידכם?
- המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל [...].
חזר על קרח: ויקרב אותך ואת כל
אחיך בני לוי - לפי שהיה גדול שבשבט, נעשו אחיו טפלה לו.
לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' - המחלוקת הזו אינה כנגדנו אלא
כנגד הקדוש ברוך הוא.
משל למלך
שהיו לו עבדים הרבה, ורצה לעשות אחד מהן בן חורין, וליתן לו זמורה.
חזר ועשה
אותו סנקליטיקוס.
עמדו
חביריו כנגדו.
אמרו: אם
הוא עצמו בא ונטל לעצמו אותה גדולה, יפה עשו שעמדו כנגדו. עכשיו שרבו הוא שעשה לו,
כל מי שעומד כנגדו, לא כנגד רבו הוא עומד?!
אף כך, אמר להם משה: אלו אהרן אחי
נטל לעצמו את הכהונה - יפה עשיתם שנתרעמתם עליו. עכשיו, הקדוש ברוך הוא נתן לו,
שהגדולה והגבורה והמלכות שלו. כל מי שעומד על אהרן, לא על הקדוש ברוך הוא הוא
עומד?!
לכך כתיב ואהרן מה הוא כי
תלינו עליו.
יוסף... שמעון – שני השמות
הנפוצים ביותר בימי חז"ל היו "יוסף" ו"שמעון". אשר על
כן, צירוף השמות "יוסף בן שמעון" הריהו השם המצוי ביותר. וקיימת סבירות
גבוהה שיימצאו מספר אנשים באותה עיר שייקראו כך.
ליתן לו זמורה –
תנחומא כי תצא, י:
"לא היו ישראל יודעין מה טיבה של זמורה, עד שבא עמלק ולמדה להם. שנאמר
(יחזקאל ח) "והנם שולחים את הזמורה אל אפם". וממי למדה, מעשו זקנו.
שנאמר (בראשית כז) "ויאמר הכי קרא שמו יעקב" - חיכך בגרונו והוציא את
הזמורה".
שמו"ר פכ"א,
ט: "בעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ, והזמורה בידו. אמרו: אלולי שהזמורה בידו, לא
היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: העבר הזמורה ממך, וצא לחוץ. וכל מי שאינו שואל
בשלומך, אני נוטל את ראשו".
מדרש תהלים עג:
"הרבה נתת להם יותר ממה שהם מבקשים. יש שהיה מסכים להיות בעל זמורה, עשיתו
דוכוס. ומי שהיה מסכים להיות שלטון, עשיתו שר צבא. על כל מה שהיו מסכימים, העברת
עליהם"
סנקליטיקוס – וכן:
סנקליטון. סנקליטין. תפקיד שלטוני נחשב בממשל המלכותי. יעויין בהרחבה בפרק
"שלטון ושררה"..
בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק:
בשעה שהציק משה שמן המשחה על
ראשו, נזדעזע אהרן ונבעת.
אמר למשה: אחי, שמא לא הייתי ראוי
להמשח בשמן הקדש, ומעלתי, ונתחייבתי כרת. שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות ל, לא-לג) [וְאֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי
לְדֹרֹתֵיכֶם]. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ [וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ
כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ
וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו].
לפיכך, העיד הכתוב עליו (תהלים
קלג, א-ג) [שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד] הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת
אַחִים גַּם יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן
אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו. כְּטַל חֶרְמוֹן [שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי
צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם]. הקיש
שמן המשחה לטל חרמון: מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן היורד על אהרן אין בו
מעילה.
לפיכך, הנועדים על ה'.
כל הדברים האלו פייס משה לקרח,
ואין את מוצא שהשיבו דבר.
לפי שהיה פקח ברשעו, אמר: אם אני
משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי.
מוטב שלא אזקק לו.
כשראה משה שאין בו תועלת, פירש
הימנו.
י.
וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם
אף הם עמדו ברשען, ולא נזקקו
להשיבו.
ויאמרו לא נעלה
הכשילם פיהם לרשעים. וברית כרותה
לשפתים, שמתו וירדו לשאול תחתית, לאחר שירדו חיים שאולה.
המעט כי העליתנו [...] כי תשתרר
עלינו
על מה את מתרברב עלינו? מה טובה
עשית לנו? הוצאתנו ממצרים שהוא כגן ה', ובארץ כנען לא הכנסתנו. אלא הרי אנו במדבר,
והנגף משתלח בנו.
העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה.
ויחר למשה
למה?
שאדם הדן
עם חבירו ומתווכח, ומשיבו - יש לו נחת רוח.
ואם אינו
משיבו - יש לו צער.
ויאמר משה אל ה' אל תפן אל מנחתם
אל תקבלם בתשובה.
היה צריך למקרא לומר אל תפן אל
עבודתם, מהו אל מנחתם?
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו, שנאמר מלבד עולת
התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קריבה. הואיל ופירשו אלו מבניך, אל תסתכל
בחלקם. תניחנו האש, ואל תאכלנה.
לא חמור אחד מהם נשאתי
מה שהיה דרכי ליטול, לא נטלתי
מהם.
בנוהג שבעולם –
אדם שהוא
עושה בהקדש, נוטל שכרו מן ההקדש.
ואני, בשעה שהייתי יורד מן מדין
למצרים, היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהם ירדתי. ולא נטלתי.
וכן שמואל הצדיק אמר (שמואל א יב,
ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהֹוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי
לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי [וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי
וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם]. שור
שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוח עליהם מלך, משלי היה.
שנאמר (שם טז, ב-ג) [וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל
וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה] עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ [וְאָמַרְתָּ
לִזְבֹּחַ לַיהֹוָה בָּאתִי. וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ
אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ]. וכן הוא
אומר (שם ט, יב) [וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ
מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר] כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה, לא
נטלתי משלהם.
וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם
וצרכיהם, והולך וסובב כל עיירות ישראל, שנאמר (שם ז, טו-יז) [וַיִּשְׁפֹּט
שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו]. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה
וְסָבַב בֵּית אֵל [וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל
הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט
אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה]. דרך העולם, בעלי דינין
הולכין אצל הדיין. ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום, וחמור שלי.
וכן משה אמר (שמות יח, טז) כִּי
יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי [בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ
וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו]. ואני לא עשיתי כן,
אלא הלכתי אצלם. ולא הרעותי את אחד מהם - שלא חייבתי את הזכאי, ולא זכיתי
את החייב.
וכשראה משה שעמדו בגאותן, אמר להם
אתה וכל עדתך [...].
הלך קרח כל אותו הלילה, והיה מטעה
את ישראל ואומר להם: מה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי? אני מבקש שתהא
הגדולה על כלנו חוזרת. שמשה נטל מלכות לעצמו, והכהונה גדולה נתן לאחיו.
והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט
כראוי להם, עד שנשתתפו עמו. מנין, שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה.
הקריבו כולם, מדברים עמו.
מיד, וידבר ה' אל משה ואל אהרן
לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ויפלו על פניהם.
יא.
ויאמרו
אמרו לפניו: רבונו של עולם -
מלך בשר
ודם, שמרדה עליו מדינה, ועמדה וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים מהם.
משלח שם
לגיונותיו, ועושה בם אנדרלמוסיה.
והורג
הטובים עם הרעים. לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קלל.
אבל אתה היודע מחשבותיו של אדם,
ומה שהלבבות והכליות יועצות, ויצרי בריותיך אתה מבין. ואתה יודע מי חטא ומי לא
חטא, מי מרד ומי לא מרד. אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהם.
לכך נאמר אלהי הרוחות לכל בשר
האיש אחד יחטא [...]
אמר להם הקדוש ברוך הוא: יפה
אמרתם, אני מודיע מי חטא ומי לא חטא.
מדינה –
אנדרלמוסיה –
יב.
וידבר ה' אל משה לאמר העלו מסביב
למשכן קרח
אף על פי ששמע משה מפי הגבורה, לא
אמר להם העלו עד שהלך והתרה בהם. שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.
להודיע רשעתן, שאף על פי שהלך משה
ברגליו אצלן, הרשעים קשין לרצות.
מה עשו, לא רצו לצאת מאליהן (נוסח
אחר: מאהליהם) נגדו.
כשראה משה כך, אמר: עד כאן היה לי
לעשות.
וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל
אהלי האנשים הרשעים
שנו רבותינו: ארבעה נקראו רשעים
–
הפושט ידו לחבירו להכותו, אף על
פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג) [וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי
וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים] וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה
רֵעֶךָ - הכית לא נאמר, אלא תכה.
והלוה ואינו משלם, שנאמר (תהלים
לז, כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
ומי שיש בו עזות פנים, ואינו
מתבייש לפני מי שגדול הימנו, שנאמר (משלי כא, כט) הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו
וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ.
ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר סורו
נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.
ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות
פנים ומחלוקת.
מחלקת: מ' – מכה, ח' – חרון, ל'
– לקוי, ק' – קללה, ת' – תועבה. ויש אומרים: תכלית כלייה מביא
לעולם.
ויעלו מעל משכן קרח
כיון שראה שנסתלקו ישראל
מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין. שנאמר יצאו נצבים, ולהלן כתיב ויגש
הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום.
ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני
אם כמות כל האדם ימותון אלה
משל למה הדבר דומה –
לשושבין
בתו של מלך, שהיו עדותיה בידו.
עמד אחד
מן המסובין וקלל את השושבין, ואמר: "לא היו בתולים לבתו של מלך".
עמד
השושבין כנגד המלך, ואמר לו: "אם אין אתה תובע בנפקין שלך, ואין אתה מוצא את
זה והרגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך".
מיד אמר
המלך: מוטב לי להרוג את זה, ולא יוציא השושבין שם רע על בתי.
וכך, קרח נחלק על משה, ואמר: מלבו
ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו.
פתח משה ואמר לפני הקדוש ברוך
הוא: אם מתים אלו על מטותם, כדרך שבני אדם מתים. והרופאין עולין. והן מבקרין אותם,
כדרך שכל החולים מתבקרין. אף אני כופר ואומר: לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי.
שושבין –
עדותיה –
נפקין –
הרופאים עולין –
זה אחד משלשה נביאים שאמרו בלשון
הזה: אליהו, ומיכיהו, ומשה –
אליהו אמר (מלכים א יח, לו-לז) [...יְהֹוָה]
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים
בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה
הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. אם אין אתה עונה אותי,
אני אומר: אתה הסבות את לבם אחורנית.
וכן מיכיהו אמר לאחאב (שם כב, כח)
[...] אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְהֹוָה בִּי [וַיֹּאמֶר
שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם]. אם שוב תשוב בשלום, אף אני אומר: לא דבר ה' בי.
וכן משה, אם כמות כל האדם
[ימותון אלה].
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מה
אתה מבקש?
אמר לפניו: רבונו של עולם, אם
בריאה - אם בראת פה לארץ, הרי יפה. ואם לאו, יברא ה' - יברא לה עכשיו
פה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְתִגְזַר
אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר (איוב כב, כח).
יג.
ותפתח
אמר רבי יהודה: באותה שעה נפתחו
לארץ פיפיות הרבה, שנאמר בקרב כל ישראל.
אמר רבי נחמיה: והרי כתיב ותפתח
הארץ את פיה?
אמר לו: והיאך את מקיים בקרב
כל ישראל? אלא שנעשית הארץ כמשפך. וכל היכן שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ויורד
ובא עמו. נמצאת מקיים בקרב כל ישראל, ומקיים ותפתח הארץ את פיה.
ואת כל היקום - זה הממון, שמעמיד את הרגלים.
רבותינו אמרו: אפילו היו כלים ביד
הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן.
אמר רבי שמואל בר נחמני: אפילו
מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת, שנאמר וירדו הם וכל אשר
להם חיים שאולה.
וכל כך למה? שחלק על הקדוש ברוך
הוא.
אף על פי כן, לעתיד לבא הם עתידין
לעלות.
רבי יהודה בן בתירה שונה: שיש להם
חלק לעולם הבא, שנאמר ויאבדו מתוך הקהל. בדוד הוא אומר (תהלים קיט, קעו) תָּעִיתִי
כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי - מה
אבידה שנאמר בדוד, היא עתידה להתבקש. אף כאן, אבידה העתידה להתבקש. וכן חנה מתפללת
עליהם, יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל (שמואל א ב,
ו).
[מחלוקת
קרח ועדתו/ג]
יד.
[מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל
וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד]. אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז [וּמִדְיָנִים
כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן]
(משלי יח, יח-יט)
אח נפשע מקרית עז - זה קרח שפשע בתורה, שהיא עֹז,
שנאמר (תהלים כט, יא) יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת
עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
ומדינים כבריח ארמון - והלא היה יודע שבעלי דיניו היו
קשים כבריח ארמון.
כבריח ארמון - זה משה ואהרן. מה הבריח אינו
זז, כך משה, שנאמר (שמות כו, כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים
מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.
טו.
אמר איוב (איוב טו, כח-לד) וַיִּשְׁכּוֹן
עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים.
לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם. לֹא יָסוּר
מִנִּי חשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו. אַל
יַאֲמֵן בַּשָּׁוא נִתְעָה כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ. בְּלֹא יוֹמוֹ
תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה. יַחְמֹם כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ
כַּזַּיִת נִצָּתוֹ. כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד.
וישכן ערים נכחדות בתים לא ישבו
למו אשר התעתדו לגלים
- זה היה קרח, שהיה קתליקוס לביתו של פרעה, והיו בידו מפתחות האוצרות שלו. אמר לו
הקדוש ברוך הוא: מה הנאה יש לך, אין אתה שולט עליהם. שנאמר בתים לא ישבו למו
אשר התעתדו לגלים. ולמי הן מעותדין? לאלו שהן גולין, ישראל שגלו ממצרים.
אבל קרח, לא יעשר ולא יקום
חילו - אף כשימות, אינו קם.
ולא יטה לארץ מנלם לא יסור מני
חשך - לעולם
אינו סר מן החשך.
יונקתו תיבש שלהבת - אמרו רבותינו: אשתו של קרח
כשירדה לגיהנם, כיבת אותה.
ויסור ברוח פיו - שלא יאמר: 'שמואל עתיד לעמוד
ממנו, ובשבילו אני נמלט'. אף הוא, יסור ברוח פיו.
אל יאמן בשוא נתעה - הקדוש ברוך הוא צווח על מאתים
וחמשים איש שחלקו עמו: 'אל תאמינו. טועה הוא'. אל יאמן כשהוא נתעה.
בלא יומו תמלא - עד שלא יגיע קצו למות, הוא
ממית עצמו.
יחמס כגפן בסרו - זו אשתו.
וישלך כזית נצתו - אלו בניו.
ולמה, כי עדת חנף גלמוד.
ואש אכלה אהלי שחד - ואש יצאה מאת ה'.
קתליקוס –
טז.
דבר אחר: ויחלק ויקבץ וידבר
ויצו קרח אינו אומר, אלא ויקח - מה לקח? לא כלום לקח. אלא לבו נטלו.
אמר הכתוב (איוב טז, יב-יג) מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן
עֵינֶיךָ. [כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין].
אמר רבי לוי: למה חלק קרח על משה?
אמר: אני בנו של שמן בן יצהר,
שנאמר (דברים ז, יג) [וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי
בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ] וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר
אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ
לָתֶת לָךְ. תירוש - זה יין, ויצהרך - זה השמן. ובכל משקים שתתן את
השמן, הוא נמצא עליון. ולא עוד אלא שכתוב (זכריה ד, יד) [וַיֹּאמֶר אֵלֶּה
שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ] - וכי יש לשמן
בנים? אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה. אהרן נטל כהונה, ודוד מלכות.
אמר קרח: ומה אלו שנמשחו בשמן
המשחה בלבד, נטלו כהונה ומלכות. אני, שאני בנו של שמן, איני נמשח ונעשה כהן ומלך?!
מיד, נחלק על משה.
יז.
ויקח
שלקחו לבו.
כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי
וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ. [וְאַתָּה
אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד
בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל
חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם] (תהלים נה, יג-טז).
כי לא אויב יחרפני ואשא [לא משנאי
עלי הגדיל ואסתר ממנו]
- זה דואג ואחיתופל, שהיו מחרפין אותו, לא היו שונאי?! והיו מחרפין אותי, ולא
קוראין אותי בשמי, אלא [וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד
מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ] מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן
יִשַׁי [גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם] (שמואל א כ, כז). [וַיַּעַן
דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר] רָאִיתִי אֶת בֶּן
יִשַׁי [בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב] (שם כב, ט). [וַיַּעַן
אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר] הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי [בֵּית הַלַּחְמִי
יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר
וַיהֹוָה עִמּוֹ] (שם טז, יח). הוי, כי לא אויב יחרפני ואשא.
ואתה אנוש כערכי אלופי - שהיה אדם גדול בתורה.
ומיודעי - שהיה נושא ונותן בהלכה.
אשר יחדו נמתיק סוד.
מהו בבית אלהים נהלך ברגש –
כדתנן: "הפר היה קרב בעשרים וארבעה, כדי שיהא הרוגש מרגיש. שנאמר בבית
אלהים נהלך ברגש.
ישיא מות עלימו - אמר רבי אלעזר: עצת מינות היה
בהן.
למה היו דומין –
לבית
שהוא מלא תבן, והיה בבית חורין, והיה התבן נכנס בהם.
לאחר
ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין, יוצא.
ידעו הכל
כי היה אותו הבית, של תבן.
כך, דואג ואחיתופל לא היו בהן
מצות מתחלה. אף על פי שנעשו בני תורה, היו כתחלתן. הוי, כי רעות במגורם בקרבם.
דבר אחר: מדבר במשה –
כי לא אויב - אלא קרח, שהוא משלי, יחרפני
אשר יחדו נמתיק סוד - אהרן וקרח, שניהן שוין.
בבית אלהים נהלך ברגש - זה שוחט ומקריב, וזה זורק את הדם.
ישיא מות עלימו - שהביא את המיתה עליו. וירדו
הם וכל אשר להם [...].
יח.
רב לכם בני לוי
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: את מחית
בחוטרא. ובמה דמחית, את לקי. את אמרת רב לכם, למחר את שמע רב לך.
יט.
ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים
האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם
ללמדך: שמכל מקום שהוא רוצה,
מצמיח את הפורעניות.
חיים שאולה
יש אומרים: חיים וקיימים עד
עכשיו.
תכס עליהם
הם אבדו ולא פחדותן, שנעשו אחרים
תחתיהן שרי אלפים ושרי מאות.
וכל ישראל נסו לקולם
שהיו צווחין בקולם: "משה
רבינו, הצילנו!"
ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים
ומאתים איש מקריבי הקטרת
אלו היו נבלעים, ואלו היו נשרפין.
וקרח עומד בין השרופים. שאמר משה ואתה ואהרן איש מחתתו. וקרח לקה יותר
מכולם, שנשרף ונבלע.
ולמה נעשו בו שני דינין? שאילו
נשרף ולא נבלע, היו הבלועין מתרעמין 'שלא הביא עלינו את כל הפורעניות הזה אלא קרח,
והן נבלעין והוא ניצול'. ואלו נבלע ולא נשרף, היו השרופין מתרעמין 'שלא הביא עליהם
את הפורעניות אלא זה, והן נשרפין והוא ניצול'. לפיכך, נידון בשתי מיתות.
וליהטו האש תחלה לעין כל השרופים
שבידן היתה המחתה והקטרת בה. וקפלתו האש כדור, והאש מגלגלת בו, עד שהביאתו לפי
הארץ עם הבלועים. שנאמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם
אשר לקרח ואת כל הרכוש.
[מחלוקת
קרח ועדתו/ד]
כ.
ואון בן פלת
למה נקרא שמו און - שכל
ימיו באנינות.
בן פלת - בן שנעשו בו פלאות.
אמר רב: און בן פלת, אשתו הצילתו.
ואמרה ליה: מה לך בהדי פלוגתיה?
אי אהרן כהנא רבא - את תלמידא, אי קרח כהנא רבה - את תלמידא.
אמרה ליה: ידענא, כוליה כנישתא
קדישא, דכתיב ביה כי כל העדה כולם קדושים.
מה עבדת? אשקיתיה חמרא והרוויתיה,
ואגניתיה בערסא. והוה יתבא אבבא, היא וברתה, וסתרא למזייה. כל מאן דאתא בשביל און
בעלה, כיון דחזייה, הדור. אדהכי והכי, אבלעינהו.
היינו דכתיב (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת
בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.
חכמת נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און, ואולת
בידיה תהרסנה - זו אשתו של קרח.
ויקומו לפני משה נשיאי עדה
מיוחדין שבעדה.
קריאי מועד
שיודעין לעבר את השנים ולקבוע
חדשים.
אנשי שם
שהיה להם שם בכל.
וישמע משה
מה שמע?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי
יונתן: מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז-יח) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה
בַּמַּחֲנֶה [לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ יְהֹוָה. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן
וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם. וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט
רְשָׁעִים].
אמר רבי שמואל בר יצחק אמר רב:
מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה.
וילך אל דתן ואבירם
אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין
במחלוקת.
אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר
משום [זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר
אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה] וְלֹא יִהְיֶה
כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ [כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה לוֹ] (במדבר יז,
ה).
אמר רבי אסי: ראוי להצטרע. כתיב
הכא כאשר דבר ה' ביד משה לו, וכתיב התם (שמות ד, ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה
לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ [בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ
וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג].
אמר רבי חסדא: כל החולק על רבו,
כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט) [וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן
וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל משֶׁה וְעַל
אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח] בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָה.
אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: כל
העושה מריבה עם רבו, כאלו עושה עם השכינה, שנאמר (שם כ, יג) הֵמָּה מֵי
מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה [וַיִּקָּדֵשׁ בָּם].
אמר רבי חנינא: כל המתרעם על רבו,
כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר (שמות טז, ח) [וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה
לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה
אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה] לֹא עָלֵינוּ
תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהֹוָה.
אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו,
כאלו מהרהר אחרי השכינה, שנאמר (במדבר כא, ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים
וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם [לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם
וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל].
דרש רבא: מאי דכתיב (חבקוק ג, יא)
שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה [לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק
חֲנִיתֶךָ]?
מלמד: שעלו שמש וירח לזבול. אמרו
לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא, ואם לאו - לא נצא.
עד שזרק בהם חצים. אמר להם:
לכבודי לא מחיתם, לכבוד בשר ודם מחיתם?!
והאידנא, עד דמחו להו, לא נפקי.
דרש רבא: מאי דכתיב אם בריאה
יברא ה'?
אמר משה: רבון העולמים, אם
בריאה גיהנם – מוטב, ואם לאו - יברא ה'.
למאי? אילימא למברייה ממש, והכתיב
(קהלת א, ט) [מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא
שֶׁיֵּעָשֶׂה] וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! אלא לאקרובי פיתחא.
[וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ
וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים
וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס]. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתו (במדבר כו, י-יא)
תאנא משום רבינו: מקום נתבצר להם
בגיהנם.
אמר רבה
בר בר חנא: זימנא חדא הוה אזלינא באורחא, ואמר לי ההוא טייעא: 'תא ואחוי לך בי
בלועי דקרח'.
אזלי,
וחזאי תרי ביזעי, וקא נפק קוטרא מינייהו.
שקל גבבא
דעמרא, ואמשייה במיא. ואותביה בריש רומחא, ועיילה להתם, ואיחרך ונפל.
אמר לי:
אצית מאי שמעת.
ושמעי
דהוו קאמרי: 'משה ותורתו אמת, והן בדאי'.
אמר לי:
כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת, ואמרי הכי: 'משה ותורתו אמת'.
ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא
להוציאן. ועליהם אמרה חנה (שמואל א ב, ו(
יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
[קובץ
דרשות נוטריקון וגימטריות]
כא.
[מ'נ'צ'פ'ך']
מ'נ'צ'פ'ך' האותיות כפולות, צופים אמרום –
כ'ך' - נרמז לאברהם, [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה
אֶל אַבְרָם] לֶךְ לְךָ [מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ] (בראשית יב, א), למאה שנה יוליד.
מ'ם' – ליצחק, [וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל
יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ] כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד (שם כו, טז), רמזו
שהוא וזרעו עצומים בשני עולמות.
נ'ן' – ליעקב, הַצִּילֵנִי נָא [מִיַּד
אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל
בָּנִים] (שם לב, יב), מציל בשני עולמות.
פ'ף' - לישראל למשה, [לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת
זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר] פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם [וְאֶת
הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם] (שמות ג, טז).
צ'ץ' - הנה איש צמח שמו [...] (זכריה
ו, יב), זה משיח. ואומר (ירמיה כג, ה-ו) [הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה]
וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה
מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. [בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל
יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ יְהֹוָה צִדְקֵנוּ].
[שר
חמשים]
[כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהֹוָה
צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן
לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם. גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם
וְזָקֵן]. שַׂר חֲמִשִּׁים [וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן
לָחַשׁ] (ישעיה
ג, א-ג)
שר חמשים – עשרים וארבעה ספרים. הוסיף
עליהם אחד עשר מן תרי עשר, חוץ מן יונה שהוא בפני עצמו. וששה סדרים, ותשעה פרקים
דתורת כהנים - הרי חמשים.
יונה שהוא בפני עצמו –
[ששים
מלכות. שמונים פלגשים]
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת
[וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר]
(שיר השירים ו, ח)
ששים המה מלכות - ששים מסכתות.
ושמנים פילגשים – שמונים בתי מדרשות שהיו בירושלים,
כנגד פתחיה.
ועלמות אין מספר - משנה החיצונה.
ששים מסכתות –
שמונים בתי מדרשות בירושלים –
משנה החיצונה –
[ששים
גבורים]
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה
שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ [מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל] (שם ג, ז)
ששים גבורים - ששים אותיות שבברכת כהנים.
[שלש
מאות ושמונה עשר]
[וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי
נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ] שְׁמֹנָה עָשָׂר
וּשְׁלשׁ מֵאוֹת [וַיִּרְדֹּף עַד דָּן] (בראשית יד, יד)
שמונה עשר ושלש מאות - הוא אליעזר.
[עקב]
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם
בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כו, ה)
בן שלש שנים הכירו.
[השטן]
[וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל]
הַשָּׂטָן [יִגְעַר יְהֹוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהֹוָה בְּךָ הַבֹּחֵר
בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ] (זכריה ג, ב)
השטן - בגימטריא: שלש מאותת ששים וארבע. מנין
ימות השנה שליט להלשין בכולן, חוץ מיום כפור.
[אברהם]
אמר רב אמי בי רבי אבא: אברהם, עד
שלא נימול ולא הוליד היה חסר ה'. ניתוסף ה' ונעשה שלם, והוליד למנין
אותיותיו.
[שרה]
אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ
[וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה] (משלי יב, ד) - זו שרה.
שרי היתה שמה.
פליגי בה תרי אמוראי. חד אמר:
נחלק הי' לשנים, ה' לאברהם וה' לשרה. וחד אמר י'
שניטל מן שרה קרא תגר. עד שבא יהושע והוסיף לו משה י' - י'ה' יושיעך
מעצת המרגלים.
[יצחק]
י' מיצחק - מול עשרה נסיונות.
צ' - לתשעים שנה לשרה נולד.
ח' - לשמונה ימים נימול.
ק' - מאה שנים היו לאברהם.
[יעקב]
ויעקב - על שמו נקרא:
י' - מול העשירי חשוב, מבנימין עד לוי הוא
עשירי.
ע' - בשבעים נפש.
ק' - כנגד אותיות הברכה וְיִתֶּן לְךָ
[הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ.
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ]
(בראשית כז, כח-כט).
נשתיירו ב' - כנגד שני
מלאכים עולים.
[עשרת
הדברות]
הלוחות היו בהן תרי"ג מצות -
כנגד אותיות מן אָנֹכִי [יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים] (שמות כ, ב) עד [לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא
תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל] אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ
(שם שם, יד), לא פחות ולא יותר.
וכולן נתנו למשה בסיני, שבהם
חוקים ומשפטים, תורה ומשנה, תלמוד ואגדה.
עד אשר לרעך – רוצה לומר: עד, ולא עד בכלל. מנין מאה
אותיות אינו כולל את שבע האותיות של המלים אשר לרעך.
[יראה.
תורה]
[וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן
יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת] יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיה לג, ו).
אין בכל המדות גדול מיראה וענוה. וְעַתָּה
יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים י, יב).
יראת – בגמטריא: תרי"א, ותורה -
תרי"א. ויראה ותורה עמם - הרי תרי"ג.
[ציצית]
ציצית – שש מאות. שמונה גרורין, וחמשה
קשורין - הרי תרי"ג. שנים למעלה ושלש למטה.
ציצית שש מאות – גימטריא זו מתבססת על דרך
כתיבת המלה בדברי חכמים. אכן בכל המקרא נכתבת המלה ציצת.
[ימי
האבות]
ימי אברהם – מאה שבעים וחמש שנה,
יצחק – מאה ושמונים שנה, יעקב – מאה ארבעים ושבע שנה. כשאתה כוללן, נמצא חמש מאות
שנה ושתי שנים.
וכן מהלך שמים לארץ – [לְמַעַן
יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה
לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם] כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ (דברים יא, כא).
[מאה
ברכות]
[וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד
הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר] הֻקַם עָל [מְשִׁיחַ
אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל] (שמואל ב כג, א)
הוקם על - כנגד מאה ברכות.
שבכל יום היו מתים מישראל מאה
אנשים. בא דוד ותקן להם מאה ברכות. כיון שתקנם, נתעצרה המגפה.
על - עולה של תורה, ועולה של קצרה.
עולה
של קצרה –
[טוב]
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים
וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו] כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב
וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג)
אמרו ישראל: רבונו של עולם, בזמן
שבית המקדש קיים, היינו מקריבים קרבן, ומתכפר. ועכשיו אין בידינו אלא תפלה. טוב
– בגימטריא: שבע עשרה. תפלה – תשע עשרה ברכות. הוצא משם ברכת המינין, שתקנוה
ביבנה. ואת צמח דוד, שתקנו אחריו, על שום בְּחָנֵנִי יְהֹוָה וְנַסֵּנִי
[צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי] (תהלים כו, ב).
ורבי סימון אומר: קח טוב –
בגימטריא: נפש. אמרו ישראל: כשבית המקדש קיים, היינו מקטירים חלבים
ואמורין, ומתכפרין. ועכשיו הרי חלבנו ודמינו ונפשותינו. יהי רצון מלפניך שתהא כפרה
עלינו, ונשלמה פרים שפתינו.
ברכת המינין, שתקנוה
ביבנה
–
ואת צמח דוד, שתקנו
אחריו –
טוב בגימטריא נפש – המונח
"גימטריא" מתייחס למכלול אופנים של דרשת מלה לאותיותיה. הנפוצה מכולן
הוא הערך החשבוני של אותיות הא'-ב'. ואולם גם אופנים אחרים נכללים במונח זה.
וכגון, א'ת' ב'ש'. א'ל' ב'מ' (כגון הדרשות המובאות להלן), ועוד. הדרשה
שלפנינו נסמכת על א'ת' ב'ש'. על פיה האותיות ט'ו'ב' מקבילות לאותיות
נ'פ'ש'.
[ימי
הריון]
[וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת
וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ] וַיִּתֵּן יְהֹוָה לָהּ הֵרָיוֹן
[וַתֵּלֶד בֵּן[(רות
ד, יג)
הריון – בגימטריא: מאתים שבעים ואחד.
הריון. מאתים שבעים ואחד – מספר הימים של ההריון הרגיל.
[מקוה]
שיעור מי מקוה ארבעים סאה - כל מי
באר שכתוב בתורה.
וכמה ביצים במקוה? חמשה אלפים
ושבעה מאות וששים. כל סאה – מאה ארבעים וארבע ביצים.
סאה –
ביצה –
[חלה]
חלה – ארבעים ושלש ביצים וחומש.
ארבעים ושלש ביצים וחומש –
[מקוה]
ומנין למקוה שצריך ארבעים סאה?
[יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה
אֵת] מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט [וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ] (ישעיה ח, ז).
לאט
– בגימטריא: ארבעים.
[חלה]
ומפריש חלה, צריך שיפריש אחת
מארבעים ושלש וחומש מן התורה - למנין חלה.
[אבות
מלאכות]
אבות מלאכות - ארבעים חסר אחת,
דכתיב (שמות לה, א-ב) [וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם] אֵלֶּה הַדְּבָרִים [אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת
יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת].
אלה - שלשים ושש, דברים – שתים. הדברים
– שלש. הרי ארבעים חסר אחת.
[מלקות]
אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף
[פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ] (דברים כה, ג) - כנגד ארבעים
קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה. ופחתו חכמים אחת, משום לא יוסיף.
רבו זכיות מליצי טובות, ופחתו
עונות - מוטב שיבאו שנים וידחו אחד.
[ששך.
טבאל]
[וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן
הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל אָחִיו וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ
אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם] (ירמיה כה, כו)
[נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה
וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל] (ישעיה ז, ו)
ששך
– בא'ת' ב'ש': בבל.
טבאל
– בא'ל' ב'ם': רמלא.
רמלא – רמז לשמו של
פקח בן רמליהו, מלך ישראל. מי שחבר לרצין מלך ארם, ועלה אתו למלחמה על ירושלים,
כדי להשתלט עליה.
[בזאת]
בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר
לחטאת ואיל לעולה
(ויקרא טו)
בזאת - רמז למקדש ראשון שיעמוד ארבע מאות ועשר
שנה.
[=]
כב.
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים
הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה. לנפלאותיו אין חקר ולגדולתו אין
מספר, דכתיב (תהלים לג, ז) כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת
תְּהוֹמוֹת.
מהו כונס כנד?
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו
אמר לו לשר של ים: פתח פיך, ובלע כל מימות בראשית.
אמר לפניו: רבונו של עולם, דיי
שאעמוד בשלי.
התחיל לבכות. בעט בו והרגו, שנאמר
(איוב כו, י-יב) [חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ.
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ]. בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם
וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב. את מוצא ששר של ים רהב שמו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא, כבשן
ודרכן וקבלן הים, שנאמר (עמוס ד, יג) [כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ
וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה] וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ
[יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ]. ושם להם חול בריח ודלתים, שנאמר (איוב לח,
ח) וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם [בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא]. וכתיב (ירמיה ה,
כב) הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְהֹוָה [אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ] אֲשֶׁר
שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם [חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ
וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ], וכתיב (איוב לח, יא) וָאֹמַר
עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף [וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ].
אמר לו הים: רבי, אם כן יתערבו
מימי המתוקין במלוחים.
אמר לו: לאו, כל אחד ואחד יש לו
אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות.
אם תאמר: שזה תימה גדול שאין
מתערבים כל מימי הים - הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט, יש בו
כמה מעינות, ואין מתערבין זה בזה –
מי עינים - מלוחין, מי אזנים -
שמנים, מי החוטם - סרוחים, מי הפה - מתוקין.
מפני מה מי עינים מלוחין? שבזמן
שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היתה מסתמא. אלא על שהן מלוחין, פוסק ואינו בוכה.
מפני מה מי אזנים שמנים? שכשאדם
שומע שמועה קשה. אלימא תופשה באזניו, מתקשרת ומת. מתוך שהם שמנים, מכניס בזה
ומוציא בזה.
מפני מה מי החוטם סרוחים? שבזמן
שאדם מריח ריח רע. אלימא מי החוטם סרוחים, שמעמידין אותו, מיד מת.
מפני מה מי הפה מתוקין? פעמים
אוכל אכילה, ואינה מתקבלת בלבו. אם אין מי הפה מתוקין, אין נפשו חוזרת עוד.
ועוד: לפי שקורא בתורה, דכתיב בה
(תהלים יט, יא) [הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב] וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ
[וְנֹפֶת צוּפִים]. לפיכך, מי הפה מתוקין.
והלא דברים קל וחומר: ומה מלא
הסיט יש בו כמה מעינות, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר בו (שם קד, כה) זֶה
הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר [חַיּוֹת קְטַנּוֹת
עִם גְּדֹלוֹת].
מלא הסיט – ממידות
האורך. קיימות הגדרות שונות למידה זו, ובהתאם לכך גם נקבע שיעורה של מדה זו. יש
שהגדירוה כמידה המקבילה ל"טפח" (ואשר
על כן, שיעורה נע בין 8 ס"מ ל-9.6 ס"מ), כמידת פרצופו של אדם/??.
הגדרות נוספות: "מידת האורך שיש בריווח בין ראשי האצבעות אמה ואצבע בגבר
בינוני, כשהוא מרחיק ביניהן ככל יכולתו" (רש"י שבת קה, ב).רוחב פס יד
גבר בינוני, שהוא ארבע אצבעות, רוחבי בהנותיו של אדם בינוני (רמב"ם פירוש
המשניות, כלים)
מי עינים מלוחין, מי
אזנים שמנים, מי החוטם סרוחים, מי הפה מתוקין –
אלימא – כשימוש המלה אילולא.
[בכל
עושה הקב"ה שליחותו, ובץ מעשים]
ללמדך: שבכל מקום הקדוש ברוך הוא
עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה. פעמים שעושה שליחותו על ידי צפרדע, ופעמים
על ידי צרעה, ופעמים על ידי עקרב -
[א].
אמר רבי
חנין דצפורי: מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן.
וזימן לו
הקדוש ברוך הוא צפרדע אחת, ועבר עליה. והלך אותו עקרב ועקץ את האדם.
[ב].
וכן מעשה
בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית תופת.
כיון שבא
השרב, נטל עשב וקשר בראשו.
אתא עליה
חויא גיבר, קם קטליה.
עבר עליה
חבר, חמא קטיל חויא. אמר ליה: מאן קטיל הדין חויא?
אמר ליה:
אנא.
איסתכל
עישבא דברישיה. אמר ליה: מרים את עישבא דברישיך, ואת משביח.
עבד הכי.
קרב לגביה. לא הספיק ליגע בו, עד שנשר איברים איברים.
בקעת בית תופת –
חבר –
[ג].
רבי ינאי
היה יושב ופושט בפתח עירו.
ראה נחש
מרתיח ובא לעיר. מאן דמוקמין ליה מן הכא, אזיל להכא. מאן דמוקמין ליה מן הכא, אזיל
להכא.
אמר: זה
הולך לעשות שליחותו.
כיון
שנכנס לעיר, נפלה הברה בעיר: "פלוני בר פלוני נשכו נחש, ומת".
עירו של ר' ינאי –
[ד].
רבי יצחק
בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא בקיסרי.
מצא
קולית אחת מושלכת בדרך. היה מצנע לה מן הכא, הדר משכח לה מן הכא.
אמר:
כמדומה אני שזו מתוקנת לעשות שליחותה.
בתר
יומין עבר בלדר מן מלכותא. נכשל בה, ונפל בה, ומת.
בדקו
אחריו, ומצאו בידו כתבין בישין על יהודאין.
רבי יצחק בן אלעזר...
בקיסרי
–
מדרש שמואל, פ"ז:
"תרגם יעקב איש כפר נבוריא חד פסוק בכנישתא מרודתא דקיסרין, וקלסוניה רבנן.
(חבקוק ב, יט) הוי אומרים לעץ הקיצה. זה זקן שהוא מתמנה בכסף. עורי לאבן דומם הוא
יורה. יודע הוא להורות, בתמיה. הנה הוא תפוש זהב וכסף. ולשם כספים אתמני. וכל רוח
אין בקרבו. לא ידע כלום. אין אתון בעיין מלה דאוריא הא רבי יצחק ברבי אלעזר
בכנישתא מרודתא דקסרין...".
בלדר – וכן:
בַּלְדְּרָה.
בּוּלְדָּאר, בּוּלְדָּר, בּוּלְדָּארִיס. מן הרומית: וֶרֶדַרְיוּס
(בחילופין המצויים: ר'ל'). שליח מלכותי. רץ. נושא כתבים רשמיים. וכשימוש
בימינו: שליח דיפלומטי.
הכתבים, כאשר אלה הכילו
גזירות חדשות, שנשא הבלדר היו חשאיים, ולכן נשמרה השליחות באופן חשאי, כאשר הבלדר
עושה את שליחותו כאדם בודד. אכן, כאדם בודד, העושה את דרכו במהירות, ולעתים
במקומות מסוכנים למעבר (ובמיוחד, לאדם שאינו בן המקום, ואינו מכיר את הסכנות
שבדרך) יש והשליח נהרג בדרכו (כמסופר בברא"ר פ"י, ז. ויק"ר
פכ"ב, ד, ו על הבלדר שרץ על השוניות של קיסרין, נתקל בעצם קולית שהתגלגלה לה
על הדרך, נפל ונהרג). במקרים כאלה, עשויים היו הכתבים שלא הגיעו ליעדם.
הכתבים כוונו לשליט
המקומי. ופעמים הם הכילו צווים מלכותיים, גזירות מסויימות על תושבי מקום מסויים
(ברא"ר שם ושם: "חד בלדר... טען כתבין בישין על יהודאי דקסרין").
פעמים היו אלה דווקא כתבים ידידותיים, של הוקרה והערכה. במקרים אלה, לא היה צורך
לשמור על חשאיות השליחות, ויכלו למלא את המשימה מספר בלדרים.
כך מסופר באס"ר
פ"ג, א על נבוכדנצר השולח בלדרים לחזקיהו המלך: "עמד וכתב: 'שלום
לחזקיהו, ושלום לאלהי חזקיהו, ושלום לירושלם'. וכיון שיצאו הכתבים והבולדרין,
נתישבה דעתו עליו ואמר: הכבוד הזה שחלקתי לחזקיהו, לא חלקתי לו אלא בשביל אלהיו.
ואני מקדים שלום של חזקיהו שהוא בשר ודם לשלום אלהיו?! מיד עמד מכסאו ופסע שלש פסיעות,
ושלח בולדארין, והחזיר את הכתבים וכתב ספרים אחרים: 'שלם לאלהא רבא של חזקיהו,
ושלם לחזקיהו, ושלם לירושלם"
מפאת חשיבותם הרבה של
הכתבים, וכדי להבטיח שלא יאבדו, נשא אותם הבלדר במקום שמור על גופו (ברא"ר שם
ושם: "אזלין ופשפשוניה, ואשכחון יתיה טען כתבין בישין").
הבלדר, כנציג רשמי של
המלכות, יכול היה להרשות לעצמו לחמוס מהאזרחים כל שחמדה נפשו. כמסופר בברא"ר
פע"ח, יב אודות רבי יהודה הנשיא המתלונן לפני ריש לקיש על רעותיה הרבות. ובין
השאר הוא מספר לו כי סכין שקיבל כמענק מאישה אחת, נלקח על ידי הבלדר ("אתא חד
בלדר מן מלכותא, וחמא יתה, וחמדה ונסבה").
ככלל, הבלדרות נעשתה
במהירות רבה. כך נאמר בירושלמי תענית כג, א כי ההודעה על חורבנה של ירושלים שנשלחה
לצור באמצעות בלדרים, יכולה הייתה להתבצע מהר מאוד, שכן: "ביום ולילה נפק
בלדרה מן ירושלם ואתי לצור".
לחילופין, בבלדרות אחרת
עשוי היה הבלדר להיעדר מביתו פרקי זמן ארוכים, עם שהוא מותיר אחריו בביתו אישה
ומשפחה. בלדרים מסויימים היו עושים את שליחותם בספינות מפרש, בהפלגות ארוכות על
פני הים. ואשר על כן תלויים במצב הרוחות, ולא יכלו לדעת ולהודיע לבני ביתם אימתי
הם ישובו. כמסופר בקה"ר פ"ט, ח: "אשתו של בולדריס, שהיתה מקשטת
עצמה בפני שכינותיה. אמרו לה שכינותיה: בעליך אינו כאן, בפני מי את מקשטת עצמך?
אמרה להון: בעלי מלח הוא, אם יזדמן לו מעט רוח, תכף יבא, ונמצא עומד למעלה מראשי.
לא מוטב שיראה אותי בכבודי ולא בניוולי?!"
[ה].
מעשה
בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פקח ואחד סומא.
ישבו
לאכול, פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו.
זה שהיה
פקח, נסתמא. וזה שהיה סומא, נתפקח.
לא זזו
משם, עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.
[ו].
ומעשה
באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל.
כשהיה
אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצין זה עם זה. הרג אחד מהם את חבירו, הלך והביא עשב
והניחו על פיו, והחייהו.
הלך אותו
האיש, ונטל אותו העשב שנפל מן הצפור, והלך להחיות בו את המתים.
כשהגיע
לסולמה של צור מצא ארי מושלך ומת. הניח העשב על פיו, והחייהו.
עמד
הארי, ואכלו.
מתלא
אמרין: "טב לביש לא תעביד, ובישא לא מטי לך".
סולמה של צור –
[ז].
מעשה
בשיחין אחד סומא שירד במים לטבול.
נזדמנה
לו בארה של מרים, וטבל, ונתרפא.
שיחין –
בארה של מרים -
[ח].
טיטוס
הרשע נכנס בבית קדש הקדשים כשהוא מחרף ומגדף. עמד וגידר את הפרוכת, ונטל ספר תורה
והציעה, והביא שתי זונות, ועבר עליהן. ושלף חרבו וקיצץ את ספר תורה. נעשה נס, התחיל
דם מבצבץ ממנו
התחיל
משתבח לומר שעצמו הרג. התחיל מתגבר והולך.
כיון
שהגיע לים, היה הים הולך וסוער.
אמר:
אלהיהם של אלו, אין גבורתו אלא בים. אם הוא רוצה, יעלה ליבשה ונראה מי נוצח.
אמר לו
הקדוש ברוך הוא: רשע בן רשע, בריה פחותה קלה שבבריותי אני משליח בך לבערך מן
העולם.
נכנס
יתוש בחוטמו, ומת במיתה משונה. ולמה נקרא "בריה שפלה"? על שמכניס ואינו
מוציא.
[ט].
ופעמים על ידי צרעה, שנאמר (שמות
כג, כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה [לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת
הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ].
אמרו רבותינו: כששלח הקדוש ברוך
הוא את הצרעה לפני ישראל להרוג את האמורים. ראה מה כתיב בהן (עמוס ב, ט) וְאָנֹכִי
הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ
וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל [וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת].
היתה נכנסת לתוך עינו של ימין, ושופכת ארסה, והיה מתבקע ונופל ומת.
שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות
שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאין עליו. שלח להם בריה קלה להפרע מהם, להודיעך
שאין גבורתן ממש.
ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא
ליפרע מן האומות על ידי דברים קלים, שנאמר (ישעיה ז, יח-כ) וְהָיָה בַּיּוֹם
הַהוּא יִשְׁרֹק יְהֹוָה לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם
וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. [וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי
הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל
הַנַּהֲלֹלִים. בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה
בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת
הַזָּקָן תִּסְפֶּה].
[פרשת
המטות]
פרק יז
(טז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל
משֶׁה לֵּאמֹר
(יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם
לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ
(יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן
תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם
(יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל
מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה
(כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר
אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם
(כא) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה
לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ
מַטּוֹתָם
כג.
ומטה אהרן
יש אומרים: הוא המטה שהיה ביד
יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) [וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ
וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ] וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ [וַיִּתֶּן לָהּ
וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ].
ויש אומרים: הוא המטה שהיה ביד
משה. ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.
ואית דאמרי: נטל משה קורה אחת
וחתכה לשנים עשר נסרים, ואומר להם: כולכם מקורה אחת, טלו מקלכם. ועל מה עשה? כָּבוֹד
לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע (משלי כ, ג), שלא יאמרו 'מקלו
היה לח, והפריח'.
(כב) וַיַּנַּח משֶׁה אֶת
הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת
(כג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא
משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא
פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים
וגזר הקדוש ברוך הוא על המקל,
ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר ויצא פרח ויצץ ציץ. והפריח בו
בלילה, ועשה פרי.
ויגמול שקדים - גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו
של לוי.
ולמה שקדים ולא רמונים ולא
אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם.
ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך,
עד שחרב בית המקדש ונגנז.
ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך
המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהֹוָה
מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה