למען תזכרו
כ"ה סיפורי ציצית וטלית על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
הקדמה
ארבע כנפות הטלית עוטפות את דמותו
של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. כשם שהן עטפו את גופו הקדוש בכל ימי חייו, כן התעטפה בהן
דמותו בתודעת הדורות הבאים. אשר על כן, רבים הם הסיפורים אודותיו שנזכרים בהם
טליתו, הגדולה והקטנה. גם כל אנשי ישראל שבדורו, ואפילו פשוטים שבפשוטים (כאותו
עגלון), ואפילו הממהרים ביותר למסחרם (כאותם סוחרים באכסניית דרכים), מתעטפים
בטלית היו בהתעטף עליהם נפשם בשעת תפילה של שחרית. על אחת כמה וכמה שרבי לוי יצחק,
בכל הליכותיו ומעשיו, עוטה ציצית הוא.
והטלית, פעמים שהיא מכסה אותו
מעיני הבריות, ופעמים שהיא מתעופפת מעליו כשהוא בא בסערה. והיא אתו בתפילותיו בשעת
שיח עם קונו, כמו גם בשיחות עם בני אדם (ואפילו עם משרתות העובדות במטבח) הנראות
כשיחות חולין.
א.
כשאיש ישראל מפריד חוטי הציצית
הקדוש בעל "קדושת לוי"
זי"ע הוי מרגלא בפומיה: כשאיש ישראל מפריד חוטי הציצית קודם עטיפתו בטלית,
מתקבצים המלאכים ושרפים ואומרים: 'הנה היהודי הזה יברך תיכף 'להתעטף בציצית'. כמו
בעת שהמנגן עורך נימי הכינור, מתקבצים הנערים ואומרים: 'תיכף ינגן זה".
זכותא
דאברהם (רבינוביץ), עמ' סד. והביא שם בשם בעל התניא: "אשר המלאך מיכאל אומר
לפני השם יתברך שהוא יחזור לו כל הבחינות מלאך שנתן לו, ורק שיזכה על כל פנים
לציצה אחת שיש לישראל". הובא בזכות אבות, עמ' פ.
ב.
סימן יהדות
רבי יהודה לייב זצ"ל בשם הרב
הקדוש מבארדיטשוב:
משל לאחד שנגנב תרנגולו, חִפְּשוֹ
ולא מְצָאוֹ. ונמלך ללכת לבית השחיטה, להכירו שם כשהגנב יביאנו לשחיטה. ואמנם פגש אדם שהביא תרנגול לשחטו. והתרנגול קצוץ בצדדיו, כנפיו מרוטות, שערו גזוז. הגנב עשה
כל השינויים הללו בכדי שבעליו לא יכירו.
אבל אף על פי כן הכיר הלה שזה תרנגולו הנגנב.
התחיל לזעוק: "הנה התרנגול
שלי, גנב אתה, שלי הוא!"
עונה לו הגנב "לא שלך הוא,
שלי הוא. האם צורה כזאת היתה להתרנגול שלך?"
עונה לו בעל התרנגול: "אתה
קיצצת צדדיו, מרטת כנפיו, גזזת שערו, ואתה מחזיקו בכפייה תחת ידך. אבל בכל זאת,
תרנגולי הוא. הניחהו רגע מידך ועזבהו לנפשו, ואז נראה אל מי ירוץ, אלי או
אליך".
כך טוען יצר הרע כנגד מלאך מיכאל
המלמד סניגוריא על בני ישראל: "וכי היהודים הללו שלך הם? התוכל להוכיח
ששייכים לך? הרי אינם לובשים ציצית וקצוצי זקן הם! אין בהם שום סימני יהדות. ואיך
אתה אומר ששייכים לעם ישראל? האם אלו הם בני אברהם יצחק ויעקב!"
אז עונה לו המלאך מיכאל:
"אמנם נכון שאינם לבושים בציצית, חסרי תורה ומצוות הם, אתה הפשטת אותם
מעדיים. אבל נעמידם נא במבחן, עזוב נא אותם לרגע, ואז נראה אל מי ירוצו ואת מי
יעריצו. האם לא את קדוש ישראל יעריצו, כדבר האמור (ישעיה כט, כג) ואת אלהי ישראל
יעריצו".
שארית
ליהודה, בתוך מאמר מרדכי חלק א, עמ' יז. בכתבי רמ"ח סלונים, עמ' רפד מובאים
הדברים במדוייק בשם "אביו רבי יהודה לייב זצ"ל, בשם צדיקים".
ג.
בטלית
שלו
הרב הקדוש רבי לוי יצחק זצ"ל
מבארדיטשוב בא לעיירה אחת ולא היה לו טלית ותפלין שלו (אינני זוכר כעת מה היה הסבה
שלא היה לו הטלית ותפלין). והוא לא היה מתפלל בטלית ותפלין של אחרים של מי שהוא,
כי אם בשלו. על טלית לא היה דאגה, לקחו טלית והביאו והטילו צצית, והרי יש טלית.
אבל תפלין הרי אי אפשר כל כך במהירות, ומה לעשות.
ושם, בעיירה הנ"ל, היה המנהג
שהתפלין של מי שנפטר היו נותנים לחברא קדישא. וכשהיה מתקבץ איזה סכום, היו נמכרים
במכירה פומבית. ואמרו לו שיש להם תיבה שם מונחים כל התפלין האלו, ויברר לו זוג
תפלין, ויתן כמה שיתן, ויהיו שלו. הוא הסכים לזה.
הביאו לו את התיבה, פתחו, והוא
הביט וחטף זוג תפלין. ואמר שבאלו התפלין הוא רוצה.
ואחר כך אמרו הגבאים: כיון שהמנהג
הוא שבכל פעם נמכרים התפלין במכירה פומבית, גם כעת אין צריך לבטל זה המנהג.
הכריזו איזה מקח, והוא רבי לוי
יצחק זצ"ל הוסיף על המקח עוד. והוסיפו עוד, והוא עוד הפעם הוסיף. כולם
העומדים שם התחילו להבין שזה אינו תפלין רגילים, והוסיפו והוסיפו, עד שהגיעו לשלש
מאות רובל-כסף.
כשראה הגבאי שהוא כך, אמר להרב
הקדוש רבי לוי יצחק זצ"ל הנזכר לעיל: "אנחנו מבינים שהתפלין המה שייכים
לכם, ואנחנו נותנים אותם, אפילו בלתי שום תשלומין. אבל שתאמרו לנו מה עניינם של
התפלין האלו.
הוא סיפר להם את המעשה הנ"ל,
אלו היו התפלין שכתבו ותיקנו הצדיקים רבי אלימלך ואחיו רבי זוסיא זצ"ל
בכוונות הנ"ל. ולאחר שנפטר הזקן הנ"ל, אלו שהתעסקו בקבורתו לא ידעו שום
דבר. וכמו שהיה המנהג למסור את התפלין לחברה קדיש, גם כעת המה עשו כך. אבל הרב
הקדוש רבי לוי יצחק זצ"ל הנ"ל כמובן תיכף הכיר את התפלין הנ"ל.
וכששמעו כולם את המעשה הנ"ל,
תיכף מסרו לו התפלין.
לקוטי
ספורים, עמ' רפ-רפא.
ד.
נטל
טליתו והניחה
...וירד
הרב הקדוש לפני התיבה ונתיצב שם והטלית היתה מונחת על התיבה. ובכל פעם שנטל הטלית
בידו ללבשה, הניחה מיד על התיבה חזרה. כן עשה כמה פעמים. וכל הקהל עמדו בבית הכנסת
בעינים צופות עליו שילבש הטלית, ויתחיל לומר "אתה הראת" וכו'. והוא לא
שת לבו כלל, ועמד בדד ודומם.
וחשבו
הקהל אולי מקרה הוא. ובראותם כי נשתהה מאוד, היה עליהם לטורח ונלאו נשוא. ושלחו לו
את השמש של בית הכנסת, בשם ראשי הקהל, שמבקשים אותו שלא יטריד את הציבור, כי מאוד
חששו חז"ל על טירחא דציבורא. אבל יאמר "אתה הראת" וכו'.
והשיב:
"הן, לא אכביד, חס וחלילה"
ונטל
הטלית ללבשה, וכמעט שהלבישה, עזבה מיד והניחה שוב על התיבה, ולא רצה לומר
"אתה הראת"...
ה.
לבל יקנאו שרפים ואופנים
זקני החסידים בזלאבין ידעו לספר
רבות ממאורעות החתונה הגדולה שנערכה בעירם (בשנת תקס"ד), בה נישאה בתו של
אדמו"ר האמצעי לנכדו של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.
ראשונים הגיעו לזלאבין משפחת צד
הכלה. וכשהגיע אחר כך רבי לוי יצחק ומשפחתו, שלח רבנו הזקן את אדמו"ר האמצעי
לקבל את פני המחותן הנכבד. אך אדמו"ר האמצעי נתיירא מקפידתו של הרב הקדוש
מבארדיטשוב, מאחר ושמע כי מתרעם הוא על דרכו להרחיב בפיזור דא"ח [=דברי אלקים
חיים, דברי חסידות]. אולם רבנו אימצו לילך ללא כל חשש.
ואכן, אך נכנס לרבי לוי יצחק, מיד
פנה אליו בתמיהה: "הכיצד תרחיב כל כך פיך לדבר נפלאות מעתיק ואריך, הרי
באזנינו שמענו בשם מורנו הבעש"ט כי מי שלא ראה פניו, אסור לו לדרוש בענינים
אלו. וכל המגלה ענינים אלו, הרי זה כניאוף, רחמנא ליצלן!"
נחרד אדמו"ר האמצעי למשמע
תוכחה זו, וחזר רותת אל אביו רבנו הזקן. רבנו עטה לבושו העליון, לקח מטהו בידו,
וחזרו יחדיו לרבי לוי יצחק. שם שאל רבנו ממנו: מדוע בייש את בנו האדמו"ר
האמצעי?
"אך אמנם כך שמענו מרבנו הרב
המגיד בשם הבעש"ט" התנצל הרב הקדוש רבי לוי יצחק.
"אבל בני שמע הדברים ממני,
ואני ראיתי את פני הבעש"ט" הסביר רבנו.
"הבחלום או בהקיץ?"
הקשה רבי לוי יצחק.
"בהקיץ" השיב הרבי.
"אם כן", אמר רבי לוי
יצחק, "ישב נא בנכם המחותן, ויאמר לפנינו דא"ח".
אדמו"ר האמצעי ניאות, אך
בתנאי קודם למעשה שרבי לוי יצחק לא יבלבלנו בהתפעלותו.
הקשיב רבי לוי יצחק קשב רב בישבו
מתנענע ומזדעזע כדרכו. אחר כך נעץ אצבעותיו בפיו, בעיניו ובאזניו, למען יוכל
להתאפק ולשמוע. אך לא יכול לכלוא רוחו בקרבו, קם מכסאו, כסה ראשו של אדומ"ר
האמצעי בטלית, ואמר: "חלילה קיין עין הרע זאל ניט שאטן! שרפים ואופנים לא
יתקנאו, חס ושלום!"
מלים אלו בלבלו את אדמו"ר
האמצעי, ולא המשיך באמירת המאמר.
מגדל
עז, שער המעשה, אות יט, עמ' קסג-קסד. "ראה בית רבי, ח"ב עמ' 4 הע' ד.
'העברבי א, עמ' 100. לשמע אזן עמ' 39.אוצר
סיפורי חב"ד, טז (? ), עמ' 174-173 שם צוין (מלבד
הרשימה הנ"ל). כתבי החסיד רש"ב נוטיק, אות ע. רשימות דברים, חלק ג, עמ'
צה. צדיקים
וידדים, עמ' מד-מו.
ו.
טלית לא שכח לקחת
בשעה שנאסר האדמו"ר הזקן בעל
ה"תניא", נכנס אליו גיסו רבי ישראל קוזיק ושאלו מה לעשות. השיב לו
אדמו"ר: אתה תסע תיכף לפטרבורג, ואיש אחד יסע לברדיצ'וב להרב הקדוש, שיעשה
"פדיון נפש".
וכן עשו. רבי ישראל קוזיק נסע
תיכף לפטרבורג ואיש אחד שלחו לברדיצ'וב.
כשבא השליח לברדיצו'ב וסיפר לצדיק
רבי לוי יצחק ז"ל את המאורע, נפל הצדיק על הארץ, וצעק צעקה גדולה ומרה. אחר
כך שאל את השליח, אם אדמו"ר היה "טרוד מזה. ואמר לו השליח: הן.
שאלו הצדיק שוב: האם היה טרוד
בחיצוניות או בפנימיות?
השיב האיש: היה טרוד רק בחיצוניות
ולא בפנימיות, שכן ראיתי כי את הפאנטאפיל [=סנדלים] שכח לקחת, והטלית-תפלין לא
שכח.
נתפעל הצדיק מתשובת האיש, ואמר:
הליטאי הזה רואה יפה.
תפארת בית הלוי, עמ' 16-17. זכרון לראשונים,
עבודת לוי, ב"ב תשמ"ג, עמ' 90. חיים מאיר היילמאן, בית רבי, ברדיטשוב
תרס"ג, דף כח, א. סיפורי חסידים (זוין, תורה, מהדורת ציוני
(תשכ"ז), עמ' 109-108. משם: אוצר סיפורי חב"ד, טז, עמ' 128-127.
ז.
המתעטפים בטלית כהרף עין
סח הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: מימי לא
נצחוני אלא חבורת חסידים. פעם שהיתי באכסנית דרכים והתכוננתי לתפילת שחרית, והנה
חבורת סוחרים השכימה לדרכה, התעטפו כהרף עין בטלית ותפילין, חטפו את מלות התפילה,
וכבר היו לאחריה!
נגשתי אליהם ואמרתי: "אַבַּגַבַדְבַה"
הביטו בי בתמהון.
אמרתי: "מה לכם תמהים, הרי
כך נתפללתם אך לפני רגע!"
נבוכו הסוחרים. פנה אלי אחד מהם
ואמר: "רבי, הצדק עמו. אין להבין דבור כזה. אבל הנחתי בביתי בן קטן, תינוק
אהוב. כשהוא נתלה על זרועי וממלמל דבר מה, מבין אני בדיוק מה רצונו! אנו, בנים אנו
להשם יתברך, ואבא מבין גם דבור שאינו נהיר..."
באהלי
צדיקים, הגדה של פסח (ולך), עמ' 286, על פי תולדות הקדושת לוי, אות פב (? ראו
המובא למעלה).
ח.
שיחת חולין בטלית ותפלין
כשבא רבי לוי יצחק לניקולשבורג
לראות את פני רבי שמלקי, שממנו קיבל בנעוריו את דרך ההתלהבות ושלא נזדמן עמו זה
ימים רבים, הלך באותו בוקר, כשהוא לבוש בטלית ומעוטר בשני זוגות תפילין, אל המטבח
להודע מפי הרבנית מה מאכלים היא מתקינה לסעודת הצהרים. מתוך תמהון הגידו לו את מבוקשו.
אחר כך רצה לדעת אם המבשלות יודעות את חכמת הבישול, ושאל כל מיני שאלות כיוצא בזה.
כשנודע הדבר לתלמידים הוחזק בעיניהם
לזולל וסובא. משם הלך רבי לוי יצחק לבית התפילה, ובשעה שהקהל עמד בתפילה נכנס עם
אדם קל ובזוי בעיני הבריות, ושח עמו שיחת חולין בענינים של מה בכך.
אחד מן התלמידים לא יכול עוד
לראות את הנהגתו זו וקרא אל האורח: "שתוק! כאן אסור לפטפט!". אבל
הברדיטשובי לא השגיח בו והמשיך בשיחתו.
בשעת הסעודה בירך אותו רבי שמלקי
בשמחה גדולה ואמר לו לישב על ידו, ואכל עמו מתוך קערה אחת. התלמידים, שהגיעה לאזנם
השמועה על דבר מנהגיו של האורח, ראו בהשתוממות ובצער את הכבוד והחיבה שחולק לו
הרבי.
אחרי הסעודה לא יכול עוד אחד מהם
לכבוש את התרעומת שבלבו ושאל את רבו, מה טעמו של דבר, שהוא משפיע שפע של חסד על
איש עז פנים זה, שנוהג כך וכך.
השיב הצדיק: "בגמרא נאמר:
'רב לא שח שיחת חולין מימיו'. שבח כזה נראה משונה ביותר: כלום בילו שאר החכמים את
זמנם בשיחת חולין, ואין דבר נכבד יותר לספר על רב? אבל כוונת הדבר כך היא: כל מה
שהיה עליו לדבר במשך הימים עם הבריות על עניני החולין שלהם, הרי היה באמת בכל
דיבור ערך טמיר וכוונה נסתרת והוא פעל פעולתו בעולמות העליונים. ורוחו של רב יכלה
לעמוד בשרות זה כל היום. לפיכך שבחוהו חכמינו בשבח שלא זכה לו שום חכם אחר: מה
שאחרים לא היה בכוחם לעשות אלא שלש שעות בלבד, ואחר כך ירדו מן הדרגא הזאת, יכול
הוא לעשות במשך כל היום. כך גם רבי לוי יצחק, מה שיש בכוחי לעשות רק שלש שעות, יש
בידו לעשות כל היום כולו: לרכז את רוחו, עד שהוא פועל בעולמות העליונים בדיבור
הנראה בעיני הבריות כשיחה של הבל."
אור
הגנוז, עמ' 228-227, מתוך באר משה לרבי משה מקוזניץ (יוזפוב תרמ"ג), מפעלות
הצדיקים.
ט.
קפץ
בטליתו על ה"עמוד"
הברדיטשובר
היה פעם אצל הרבי רבי ברוכ'ל זי"ע. ורבי ברוכ'ל אחר קידוש נכנס לשמוע תפילתו
של הברדיטשובר שהתפלל עם מנין מיוחד. ושמע איך שהברדיטשובר צעק "כתר"
וראהו קופץ בטליתו על העמוד.
וצעק רבי
ברוכ'ל: "גיכער גיב מיר א גארטל!"
ואחר
התפילה שאלוֹ הברדיטשובר: "וויא איז אייך גיפעלן אונזער דאווענען?"
וענהו
איזה לשון, שמוצא חן בעיניו, "אבער די זעלבע זאך קענען דאך מאכן
שטילעריייד".
"דאס
קענט איהר", היתה תשובתו של הברדיטשובר.
ואמר רבי
ברוכ'ל: שכל פמליא של מעלה הצטרפה לאמירת "כתר", ולכן ביקש גארטל להגיד
יחד עמהם.
סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קכה-קכו.
י.
מעוטף בטלית ולא ראו את צורתו
הברדיצ'ובר בא פעם בערב יום כפור
לפנות ערב לבית הכנסת של הרב המרא דאתרא של עיר לעמבערג ה"ה בעל "ישועות
יעקב", ואף אחד לא הכיר אותו. ותיכף ניגש להעמוד לומר "כל נדרי",
בלי רשות מהגבאים. אבל הוא אמר בהתעוררות ובהתלהבות כזו, שאף אחד לא ההין לשאול
אותו למה ניגש בלי רשות. גם לא ידעו מי הוא, כי היה מעוטף בטלית ולא ראו את צורתו.
והתפלות היו בהתלהבות עצומה שאי
אפשר לתאר, כיאות להברדיצ'ובר. וכל הקהל היו מאד מרוצים מכך, כי תפלות כאלו עוד לא
שמעו מעולם. והאריך מאד עד מאוחר בלילה. כשגמר גם שיר היחוד, התחיל לומר כל
התהלים, וזה נמשך עד קרוב לבוקר. ואז התחיל את תפלת שחרית כדרכו בקודש וכו' וכו'.
ואף אחד לא יכל לדעת מי הוא זה.
וחשבו: אולי מלאך מן השמים ירד לכאן. וכך התפלל כל התפלות של יום כיפור.
במוצאי יום כיפור ניגש אליו המרא
דאתרא בעל ה"ישועות יעקב", וביקש ממנו שיבוא אצלו לאכול אחרי הצום.
והסכים הברדיצ'ובר, והלך אליו. אחרי הבדלה נתן לו מעט "מזונות" ושתיה,
ואכל מעט מאד. ואמר לו הברדיצ'ובר כי הלב חלש לו.
אמר לו הרב: "אנחנו הולכים
עכשיו לאכול סעודת מוצאי יום כפור".
חזר ואמר לו: "הלב שלי חלש
מאד, כי זה מעת לעת אשר לא למדתי כלום. וכל היום רק התפללתי, ולבי חלש ללמוד גמרא,
ורוצה גמרא סוכה".
והתחיל תיכף ללמוד, ולמד כל הלילה,
עד שבבוקר גמר כל הגמרא סוכה.
יהי
אור, אות קצה, עמ' קיא.
יא.
לבוש בטלית ומוכתר בתפילין וסיפר
עם כל אדם
שמעתי מכבוד קדושת אאמו"ר [רבי
ישראל מקוז'ניץ] שסיפר לי מהרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר לוי יצחק
זצ"ל, אב"ד דק"ק ברדיטשוב, שהיה לבוש בטלית ומוכתר בתפילין, וסיפר
עם כל אדם מענייני העולם וענייני ארציות, מה שלא יאות לאחד מעמי הארץ ופשוטי העם
לעשות כמוהו.
ובוודאי שלא כל הרוצה ליטול את
השם יבוא ויטול, להכניס ראשו בין הרים גדולים, וללמוד ממעשה הצדיק הקדוש קדוש
עליון כמוהו, שהיו לו מוחין קדישין, והיה עושה כל מעשיו בהתקשרות ודביקות הבורא
ברוך הוא, ולא היה מפסיק מדביקותו יתברך אף רגע כמימרא.
באר
משה, פרשת ויקרא. רבנן קדישי, עמ' תע.
יב.
עטוף בטלית ומושח אופני עגלתו
פעם אחת ראה הרב מברדיצ'ב
בעל-עגלה מושח את אופני עגלתו בזפת, ובו בזמן הוא עטוף בטליתו ומוכתר בתפילין
ומתפלל תפילת שחרית.
"רבונו של עולם!" קרא רבי
לוי יצחק בשמחה "ראה כמה גדולה היא האהבה שאוהבים אותך ישראל עמך: גם בשעת
משיחת האופנים אין היהודי הזה מסיח את דעתו ממך!"
תפארת
בית לוי, עמ' 14.
רבי
לוי יצחק, סניגורם של ישראל, ש' דרזנר, עמ' 53. ילקוט קדושת לוי, עמ' ריח.
יג.
מתחת לטליתו
ופעם אחת היה בקראקא. והרב הקדוש
בעל "מאור ושמש", כי היה אז ילד קטן, בא והתחפש תחת טליתו של הרב הקדוש
זל"ה, לראות את מעשהו כדרך הילדים המתחפשים אנה ואנה. ומעת הלז הלך והתגדל
למאוד.
וברבות הימים, כי הרב הקדוש בעל
"נועם אלימלך" התפאר בעצמו על הרב הקדוש בעל "מאור ושמש" כי
תלמידו הוא. והבעל "קדושת לוי" הביט בפניו ואמר: "כי זה משלי
הוא".
והכירו, כי היה כבר חמש שנים
התחפש תחת טליתו, אז הופיע עליו כח הקדושה והטהרה, עד כי גדל למאוד.
דברים
ערבים, סיפורים מהה"ק מבארדיטשאב, סי' א."שמעתי מפי הרב הגאון
מוה"ר רבי חיים אלעזר שלט"א, בליל שבועות תרנ"ה לפ"ק". הנ"ל,
מהד' רוט, עמ' קנח. רבי לוי יצחק, סיפורים (נגאל), עמ' 71. מעשה השם (דינוב),
"כח הקדושה", עמ' קמא.
יד.
נשבע אני בשמך הגדול ובטלית שלי
...באותה שעה עמד הקדוש ברוך הוא
מכסא דין, וישב על כסא רחמים. ומיכאל השר הגדול והסרסור הגדול עומד ומכריז: 'לוי
יצחק בן שרה סאסיא, הרב מברדיצוב, קנה מיד הקדוש ברוך הוא שלש אוצרות של סליחה,
מחילה וכפרה בחילוף של חטאים עוונות ופשעים של עמו בית ישראל.
ואני, לוי יצחק, עדיין השופר
בידי, ואני מגיש לפני הקדוש ברוך הוא תפילת עם ישראל פסוקי דרחמים שקודם תקיעת
שופר בראשי תיבות קרע שטן.
ואני מתפלל ואומר: 'אבינו שבשמים,
נשבע אני בשמך הגדול ובטלית שלי, ובשופר שבידי, שלא אתקע שופר עד שתקיים תפילת עמך
קרע שטן'.
וברגע כמימריה שמעתי כרוז יוצא
מפי הקדוש ברוך הוא: מסטין בכבל אֱסוֹר. והשטן עם כל הסחורות הפסולות שלו
של עבירות, שטען על כתיפו, נאסר ונסגר בבית אסורים.
ומכיון שאני מכין עצמי לשוב
ולתקוע תקיעת שופר, שמעתי קולו של אב הרחמים קורא: לוי יצחק בני, נקבה שכרך! מה
אתן לך, שכר סרסרות שמצאת לי קונה טוב על סחורות שלי של סליחה, מחילה וכפרה'.
'אבינו שבשמים, אם מצאתי חן
בעיניך, כאשר שאלתי כאן בהיכלות, מצאתי היכל אחד עם שלש מתנות טובות, שאין למלאכים
הקדושים צורך בהם. ואלו הם: בני, חיי ומזוני. בבקשה ממך, וכי המלאכים יש להם צורך
בבנים? או בחיים, וכי מיתה יש ביניהם? או מזוני, איזה דאגות פרנסה יש להם? ומה
תעשה עם שלש טובות שאין למלאכי מעלה צורך בהם? תן לי שלש מתנות טובות בעד סרסרות,
ושכרי: בני, חיי ומזוני'.
וה' נענע בראשו, ועונה: 'מוסר אני
מפתחות של בני, חיי ומזוני ליד לוי יצחק הסרסור מברדיצוב'...
אוצר
אגדות החסידים, חלק יד, עמ' 22-19.
טו.
לומד שיעוריו בטלית ותפילין
כפי המנהג שהיה אצל הרב
מברדיטשוב: שהיה נוהג לשמוע כפי שמנין מתפלל וותיקין, ואחר כך היה מתפלל ביחידות,
ואחרי התפילה היה לומד שיעוריו בטלית ותפילין.
ליקוטי
דיבורים, עמ' 358. ילקוט קדושת לוי, עמ' רלז, הע' קא.
טז.
לבוש רק טלית קטן בלי בגד עליון
..."עוון" אחר שגרם
לגירושו מהעיר [=פינסק] היה, שדרכו היתה להתוועד יחד עם רבי שלמה קרלינער ורבי צבי
בן הבעש"ט שהיו בפינסק. רבי צבי היה שם מוזג יין. פעם באמצע המסיבה הוצרך רבי
צבי ללכת לביתו, כי חיכו עליו אנשים. אבל לא יכל, מפני כבוד השניים.
ויצא הברדיטשובר לרגע, ואז יצא גם
רבי צבי.
כשחזר, וראה שרבי צבי איננו, יצא
לרחוב העיר לקראו, והוא לבוש רק טלית קטן בלי בגד עליון.
וגם "עוון" זה הצטרף
לחשבון.
סיפורי
מרן הרמ"ח, עמ' קכו-קכז.
יז.
קיתון של מים על טליתו ותפיליו
הגאון הקדוש רבי לוי יצחק
מבארדיטשוב זצוקללה"ה פעם אחת בעת שהלך להתפלל בבוקר מעוטף בטלית ותפילין,
כדרכו בקודש. והיתה אשה אחת, זוגתו של מתנגדו ושונאו, שפכה עליו קיתון של מים.
ואמרה: "צא מכאן, איש רע מבוזה".
והוא ברוב התפעלות נכנס לבית
הכנסת, ויאמר: "רבונו של עולם, אבקש ממך אל תעניש ממרומים האשה הזאת, אשר היא
באמת אשה כשרה, מה שעשתה רצון בעלה. כי ודאי לא עשתה בלתי ידיעת בעלה.
זכות
אבות, עמ' עז. מתוך לישרים תהלה, עמ' עו. ילדותנו, ד, עמ' 225
יח.
הוצרכו לייבש הטלית מן הזיעה
סיפר: שהבערדיטשובער זי"ע
היה לו מנין בארעדישץ. והיה דרכם קודם התפלה ללכת לטבול בפארלאנקע, והתפללו בשול.
ואחר התפלה הוצרכו לייבש הטלית מן הזיעה.
ופעם אחת נכנס לשם כפרי אחד. ונגש
אליו אחד מן החבורה ונתן לו "שלום".
ונגש אליו חבירו השני, ואמר לו:
"ביישת אותנו במה שנתת 'שלום'. דו פארסט שוין אזיי צייט צום רבי זאלסטו געבין
'שלום' לאיש זה שאתמול בא על הארמית, רחמנא ליצלן".
כתבי
קודש, רבי משה מידנר, אות תתרלט, עמ' קצב-קצג.
יט.
משחק ילדים: לחקות אותו עטוף
בטלית
הרב הגאון, מופת הדור והדרו, צדיק
ונשגב... רבי שרגא פייבילי [דאנציגער] זצללה"ה זי"ע אבד"ק שעפס,
גאמבין, גריצע, מאקעווע, ושם חלקת מחוקק ספון.
ועוד בימי עלומיו התפלאו כל רואיו
על כשרונו. ובעת שהרב הקדוש מברדיטשוב בעל "קדושת לוי" זצ"ל התאכסן
בווארשא אצל אביו, הרב רבי הירש הנזכר לעיל, היה אז הרב רבי שרגא פייבל ילד קטן.
וידוע שה"קדושת לוי" בעת שהתפלל היה רץ מזוית לזוית, ורקד בהתלהבות
גדולה. והילד הרך בשנים, כשראה כל מה שעשה ה"קדושת לוי" בעת תפלתו, לקח
גם הוא מטפחת ולבש על כתפו כמו טלית, ורץ מזוית לזוית, ורקד ועשה כמו שעשה הבעל
"קדושת לוי".
והרב הקדוש ה"קדושת
לוי" היה בחדר הסמוך, וראה כל מה שעשה הילד, וקרא אותו, ואמר לו: "עשה
עוד הפעם האיך עושה הברדיטשובר רב".
כי ה"קדושת לוי" לא היה
יודע בעצמו איך הוא עושה בתפלתו.
ועשה עוד הפעם.
ואחותו הצדקת מרת צלאבע רצה
וסיפרה לאמה מה שעשה הילד. ותתחלחל מאוד, כי יראה שלא יהיה הקפדה עליו, והתחילה
לבקש ממנו שלא יקפיד עליו, כי הוא ילד קטן.
ואמר לה ה"קדושת לוי":
"אל תדאגו, הילד הזה יהיה לתלמיד חכם גדול בישראל".
תפארת
ישראל (פריימן), עמ' ח.
כ.
"כשהיה הרב מברדיטשוב רואה
יהודי הולך עם טלית ותפילין"
כשהיה
הצדיק מרוז'ין מלמד סנגוריא על עם ישראל, היה מסתמך פעמים רבות על הרבי מברדיטשוב.
וכך
היה אומר: "כשהיה הרב מברדיטשוב רואה יהודי הולך עם טלית ותפילין תחת זרועו
אל בית הכנסת, היה פונה כלפי שמים, ואומר: 'רבונו של עולם, הרואה אתה? יהודי מניח
את ביתו ואת עסקיו והולך להתפלל לפניך. אתה, רבונו של עולם, בא בתרעומת על
ישראל?!'
לרגע
היה הרבי משתתק, ומיד ממשיך ואומר: "על אחת כמה וכמה, אילו היה הרב מברדיטשוב
רואה היום יהודי הולך להתפלל, כשאיננו מניח אף פרוטה בביתו לקנות כעך לילדיו.
בימינו מתלווה גם הפחד מה'חוטפים', אותם הקוזקים המשוטטים ברחובות במטרה לחטוף את
ילדי ישראל. אף על פי שפוחד הוא שמא חלילה יבואו ויטלו ממנו את ילדיו, אינו מהסס
והולך בצעד קל אל בית התפילה להתפלל לפני בוראו. אילו ראה זאת הרב מברדיטשוב, מה
היה טוען לפני הקדוש ברוך הוא?"
"ואני
אומר", סיים הצדיק את דבריו, "בזמן הזה שבו אנו חיים, כאשר יהודי לוקח
טלית ותפילין להתפלל, הריהו חשוב כמו הבעל שם טוב הקדוש וזקני המגיד ממזריטש
בשעתם...
בית רוז'ין, קלפהולץ ישראל יעקב, עמ' עא.
כא.
לשמור עליו שלא יצא לרחוב כשהוא
לבוש בטלית
וכך היתה דרכו של זקינו הרב הקדוש
רבי לוי יצחק בעצמו, שמרוב התלהבותו בתפלה איבד את חושיו. והיה צריך לשמור עליו,
שלא יצא לרחוב כשהוא לבוש בטלית ועטור בתפילין. וכן שמרוהו, שלא יגע בתנור שבער
בבית הכנסת. כי בשעת התפילה לא פעלו בו כלל הרגשיו הגשמיים.
זכרון
אשר, מערכה ה, אות לח, עמ' קל-קלא.
כב.
בסימיאטיטש, השמים טלית שכולה
תכלת
כשנתבקש רבי לוי יצחק לברדיטשב,
עבר דרך סימיאטיטש, ושָׁבַת בה. בו בפרק ישב על כסא הרבנות בסימיאטיטש רבי צבי
סופר, בעל "ילקוט מרגליות", מתלמידיו המובהקים של הגר"א מווילנה. ודרכו
בקודש בשבת שחרית הוא מתפלל וותיקין עם מנין ראשון, עוסק בתורה, ויוצא עם היוצאים
ממנין שני.
אותה שבת התפלל רבי לוי יצחק
במנין שני ועבר לפני התיבה. שכן מוחזק היה רבי לוי יצחק כמנעים זמירות ויודע
תפילה. רבי צבי, כדרכו, ישב ועסק בתורה. כשפתח רבי לוי יצחק בפסוקי דזמרה ונתעצם
בנעימתו, צעק רבי צבי: "אוי, געוואלד, ס'נעמט [=אוי, וי, נוקב ויורד!].
כשהגיע רבי לוי יצחק ל"יוצר
אור", ונתלהב בחידוש מעשה בראשית, צעק רבי צבי: " אוי, געוואלד, ס'בריט
[=אוי, וי, צורב!].
כשהגיע רבי לוי יצחק לקריאת שמע,
ומסר נפשו בקבלת עול מלכות שמים, צעק רבי צבי: "אוי, געוואלד, איך האלט נישט
אויס!" [=אוי, וי, איני יכול לסבול!].
קם והלך לביתו לקדש קידוש היום.
משסיים רבי לוי יצחק תפילתו הלך
ובא אצלו כל הציבור ונתן לו "שלום", החזיר להם רבי לוי יצחק
"שלום", ואמר: "בסימיאטיטש, השמים טלית שכולה תכלת. אדם אחד היה כאן
שירד לסוף דעתי, ואף הוא הלך וקנח בקידוש היום..."
מ'
ליפסון, אבותינו ספּרו, הצופה, 28.07.1939
כג.
רבי לוי יצחק בטלית ותפילין
ממקומו אינו מש
רַבִּי לֵוִי יִצְחָק בְּטַלִּית וּתְפִלִּין/ מִמְּקוֹמוֹ אֵינוֹ מָשׁ./
הַ"סִּדּוּר" שֶׁלּוֹ פָּתוּחַ,/ אַךְ הוּא – אַף הֶגֶה לֹא יִלְחַשׁ./
בְּלִבּוֹ מַחֲזוֹת מִן הַגֶּטוֹ/ הַגּוֹסֵס, הַדּוֹאֵב, הַמּוּבָס./ הוּא שׁוֹתֵק,
מִתְעַקֵּשׁ. הַזָּקֵן הוּא בְּרֹגֶז/ עִם אֱלֹהָיו מִנִּי-אָז.
איציק מאנגר. תרגם מיידיש: בנימין
טנא. הובא: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (דרזנר), עמ' 91-89.
כד.
הצעות שידוך בזמן עטיפת טלית
אמר לי [=האדמו"ר רבי יוסף
יצחק מלובאביץ']: כשהייתי בן ארבע עשרה שנה, האב איך געהערט פון טאטן א מעשה:
הרב הצדיק רבי לוי יצחק
בארדיטשובער היה אצלו שדכן קבוע שהיה מציע שידוכים עבור בניו או בנותיו. ועבור כל
הצעה, אף שלא באה לידי גמר, היה נותן לו א פיטאק [=מטבע קטנה]. אך הבארדיטשובער
היה תמיד בדביקות און פערנומען, וקבע לו זמן להציע הענינים בעת ער פלעגט
צונויפלייגין דעם טלית און תפילין.
[ובזה אמר מאמר כעין מאמר המוסגר
שהבארדיטשובער פלעגט אליין צונויפלייגין דעם טלית און תפילין. ואמר על זה א גוטין
ווארט, שהאדמו"ר הזקן שיבח זה (כי קיבל איזה ענין מכל תלמידי הרב המגיד).
ואמר הבארדיטשובער בזה: כן מצינו
לרז"ל שאמרו שעבור זה שמשה רבינו עסק ביציאת מצרים בעצמות יוסף, זכה שהקדוש
ברוך הוא עסק בעצמו בקבורתו. והנה אחר הסתלקות הצדיק, אף שצדיקים גם במיתתם קרויים
חיים, אך הלא החיות אינו כמו בעת חיים חיותו בעולם הזה. כי הלא זהו ענין הסתלקות
הנשמה על כל פנים. ומכל מקום להיות מעלת הצדיק כל כך, הנה גם אחר ההסתלקות עסק
הקדוש ברוך הוא בגופו. והנה תפילין הם גופא דמלכא כביכול, ובעת קיום המצוה בפועל,
זהו על דרך בעת התלבשות הנשמה בהגוף כביכול. ואחר התפלה זהו כענין הסתלקות כביכול.
ואם כן, מאחר שהקדוש ברוך הוא עסק בגופו גם אחר הסתלקותו, מכל שכן כן בגופא דמלכא
כביכול שצריכים להתעסק בזה בעצמו. מה נעמו הדברים]
והנה מובן שכשהיה בא השדכן, לא
היה יכול לצמצם, והיה נצרך לחכות. וכעבור איזה זמן, והציע הרבה הצעות וכבר קבל
הרבה פיטאקעס און אמאל האט מען זיך מסתפק געווען במועט, והענינים שהציע לא באו
לידי גמר, הפסיק השדכן מלילך עוד בהצעות.
וקראו הבארדיטשובער ושאלו: למה
הפסקת מלהציע ההצעות, הרי הענין בעצמו הוא ענין, שהרי זה בנין עדי עד. ובכלל יש
בזה גם כן אהבת ישראל להשתדל בטובת זולתו, ובפרט שהיה לך מזה גם פרנסה?
והשיב השדכן: מה תועלת אחרי
שהענינים אינם באים לידי גמר?
והשיב לו (הבארדיטשובער): שגם
בענינים אלו יש תועלת.
ואמר לו: כי הרי מכריזים ארבעים
יום מקודם 'בת פלוני לפלוני'. ולמעלה הכל בדרך כרוז שמכריזים, וכל הכרוזים
העליונים הם חיות להמלאכים. והחיות הוא, שכל מלאך בעת שמעו הכרוז, חוזר על מה
ששמע. ואם כן, כל המלאכים [כפי הנראה: השייכים לאנשים אלו, והשייכים להענין, כמו
שמכריזים 'בת פלוני וכו'] נבראים מתורה ומעשים טובים של בני אדם. והנה כשהתורה
והמצוות נעשים שלא לשמה, שחסר חיות וכיוצא בזה, המלאכים הנבראים הם בעלי מומין
[בלשונו אמר: קאליקעס]. ויש ביניהם בלינדע, טויבע, רחמנא ליצלן. וכשהמלאכים שומעים
הכרוז, הנה החרשים די טויבע מחליפים השמות וקוראים זיווגים אחרים. וכל דיבור שיוצא
ממלאך, אינו עובר בבטלה לגמרי. ואם כן אינם יכולים אחר כך בנקל לבוא להזיווג
האמיתי כל כך ישר, עד שמציעים אותם ההצעות שהמלאכים החרשים הזכירו אותם. ואחרי
ההצעות הנ"ל [שאינם נגמרים, כי הלא אין זה הזיווג הראוי] על ידי זה באים אחר
כך להזיווג האמיתי.
זהו מה שסיפר לי, והנמשל יובן
ממילא.
מתוך
מכתבו של רבי יחזקאל פייגין לרמ"מ קונין, כט סיון תרצ"א. בתוך: ניצוצי
אור, עמ' 266-8..
כה.
טעם עליון ברדיפות וחלישת דעת ונסיונות
גדולות
ובאמת יאמינו לי אחיי ורעיי ידידי
עליון, כי כמה פעמים יעלה נסיונות של אדם וחלישת דעת הרבה מכמה נסיונות וכו'.
כמו שהיה לחיות נפשינו רוח אפינו
משיח ה', מרן קודש הקדשים רבינו הקדוש ישראל בן שרה, שעבר עליו כמה חלישות דעת
מערב רב. ופעם אחת נחלש דעתו מאוד, עד שהיה קרוב חלילה ליפול ממדריגתו,
וכן היה לכל הצדיקים אמיתיים, על
ידי אנשים מתנגדים, ובפרטיות על כולם לרבינו הקדוש מו"ה רבי לוי יצחק
מבארדיטשוב. שעל ידי חלישת דעת שהיו מחלישין דעתו הרבה, ועל ידי רדיפות, נפל
ממדריגתו יותר מחצי שנה.
ואמר תלמידו, רבינו הקדוש
מו"ה ישראל מגיד מקאזניץ, שבודאי היו נותנין לו התחזקות משמים שלא יפול, אלא
שגירה עצמו עם השרים שלמעלה להפילם.
ותאמינו לי אחיי, שכמה פעמים שהיה
לי רדיפות וחלישת דעת, נסיונות גדולות. וברגע, בהנחת תפילין, ציצית, וקריאת שמע,
ותפלה או לימוד תורה, הטעימו לי טעם אור עליון, מתוק האור לעינים, לא יכילהו
הרעיון, עד שנעשיתי בריה חדשה ממש, באור פנים ובלב שמח, בשמחה ובטוב לבב מרוב
כל...
היכל
הברכה, פרשת בחקותי, דף רפא, א. הועתק בעשר קדושות, מערכת ט, סי' סז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה