אליהו כי טוב: בית ראדזין

בית ראדזין

מאת אליעזר הכהן שפירא (אליהו כי טוב)

א.

     רבי מרדכי יוסף אליעזר מראדזין זכר צדיק לברכה, בנם של קדושים היה ולצדיקים מפורסמים. אביו רבי גרשון הניך זצ"ל מראדזין, בעל "סדרי טהרות". אף הוא בזבז אוצרותיו וחקר ומצא את החילזון בימה של איטליה וצבע בדמו את ציצית טליתו תכלת כדי לקיים מצוה שכתובה בתורה: הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לצצית. אבי אביו, קדוש ה' מכובד רבי יעקב מאיז'ביצה בעל "בית יעקב" על התורה, ואילו אביו זקנו, הוא הגבר הוקם על. עלה ונתעלה והעלה רבים עמו והכניסם בעול תורה ועול החסידות אשר פילס את נתיבותיה קבע בה מסמרות ועשה לה אזנים כשלחן הערוך על כל דיניו פרטיו וכלליו, והיה כל הדורך עמו בדרכו, כדורך בדרך רחבה מאד מפולסת וכפולה בהלכה ובחסידות זו בצד זו מתחלה עד הסוף. ובכל אשר אמר לא היה מחדש מאומה בטעמי תורה, אלא קולף את קליפות ההסתר שבחיך ולשון הטועמים אותם למען יהיו טועמים בטעמם.

ב.

אף הוא אמר אל אחד מתלמידיו הגדולים ורבי צדוק הכהן מלובלין שמו, כתוב בתורה: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ועדיין איני ודע בכל נפשך זה מה פירושו, אלא מזה שאמר הקדוש ברוך הוא לאשה בעצב תלדי בנים שומע אני שצער הלידה נקרא בלשון התורה רק בשם "עצב", והכל יודעים שהאשה ה"עצובה" הזו היושבת על המשבר, קרובה למוות מרוב צער ויסורי שאול ומגודל הסכנה – קל וחומר, למה שהקדוש ברוך הוא קוראו בלשונו: בכל נפשך ללמדך עד היכן צריכה אהבת ה', שתהא מגעת באדם ובכל נפשו.

רבי צדוק הכהן זה, מכיוון ששמע את הדברים האלה, נכנסו הדברים בלבו כטל של תחיה וכקטן שנולד התחיל מחדש את עבודתו לבוראו בטעם אשר נתן בוראו בחיכו לטעום, לדעת את הידוע ולהבין את המובן.

אף רבי צדוק הכהן זצ"ל פירש על דרך רבו את שאמרו החכמים על רבי עקיבא ש"סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ויצתה נשמתו באחד" כך פירש: תאמר שנשמתו של רבי עקיבא יצתה מן המסרקות של ברזל שסרקו את בשרו? והחכמים לא כך אומרים, אלא "יצתה נשמתו באחד", כלומר: בקבלת עול מלכות שמים. כי כל ימיו של רבי עקיבא היה אומר "מתי תגיע מצוה זו (של ובכל נפשך – "אפילו נוטל את נפשך") לידי ואקיימנה!". וכשהיה אומר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד היתה כל נפשו מפרכסת לכלות ולצאת כאש העולה ומתחברת בלהבתה, אלא שובחרת בחיים כתיב. על כן היה רבי עקיבא כל ימיו מתאמץ בגבורה לכבוש בקרבו את שלהבתי־ה לבל תפרוץ גדרי חיי הבשר. ועכשיו כשהמסרקות סורקים ומכלים בבשר, ובין אם כה ובין אם כה לא יוכל עוד בשרו לחיות עלי אדמות, אז אמר רבי עקיבא שמע ישראל, כך ובאופן אשר אוותה נפשו וכשהגיע לאחד יצתה נפשו מצמאון ודבקות בחי העולמים!...

ג.

רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'ה, נהירין היו לו נתיבי התורה והיראה,יותר משהיו נהירין לו שבילי מקום מולדתו. בעפר רגליו התאבקו גאוני ארץ אדירי התורה זקני חכמה ואבירי הרועים לקהלות עדת ישורות, באלפים וברבבות. רבי צדוק הכהן מלובלין שר התורה בימיו, היה אחד מתלמידיו של רבי מרדכי יוסף זה, ודור רביעי שב להיות נקרא בשמו, הלא הוא רבי מרדכי יוסף אליעזר מראדזין שעליו יהיה נסוב ספורנו הזה.

אותו רבי מרדכי יוסף אליעזר מראדזין, כשם היה אהוב בדורותיו שלמעלה ממנו, כך היה נחמד בדור שהקים תחתיו למטה ממנו, הלא הוא רבי שלמה בנו, ה' ינקום דמו, האדמו"ר הצעיר, האחרון לשושלת זו של איזביצ'ה–ראדזין, אשר גדע ה' בחרון אפו ביום עברה וזעם, על בית ישראל בגיא ההריגה באירופא, בשנת תש"ב. אז עמד רבי שלמה על הגבול בוולודובה העיר, שהיתה כבושה בידי הנאצים מגרמניה ימח שמה ושם גידוליה, ומעברה השני היה גבול ממלכת רוסיא, גוי נבל שהקים ה' לשבט אפו ולהכעיס בו את מכעיסיו, גוי נבל אשר אמר: אין אלקים. והיו שבויי ישראל בורחים מפני הארי ופגע בהם דב שכול. בורחים מידיהם של הצפעונים מגרמניה ונופלים בידי הרוסים כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם. אז קם רבי שלמה זצוק"ל ונצב על הגבול והורה לעצמו ולכל המצפים להוראתו:יהרג ואל יעבור! יהרג על ידי שורפי גוף הנאצים, ואל יעבור את גבול הרשעה ליפול בידי ממלכת גוי נבל להיות נשרף שם שרפת נשמה! שם עמד, גם נפל שדוד האחרון לשושלת נעלה זו, בית איזביצ'ה וראדזין.

ד.

מאה וארבע שנה, נהגה שושילתא זו נשיאות בקהל עדתה. שלוש עשרה שנה כפול שמונה. רבי מרדכי יוסף הראשון נהג שלוש עשרה שנה באיזביצ'ה. אחריו רבי יעקב בנו נהג שלוש עשרה שנה במקום אביו באיזביצ'ה, וכשמלאו לו שניו כמקום הזה כמנין שנות נשיאותו של אביו, יצא ממקומו ועבר לראדזין, ונהג גם שם שלוש עשרה שנה. אחריו נהג בנו רבי גרשון הניך שלוש עשרה שנה במקום אביו בראדזין ולא הספיק לשנות את מקומו ולעבור למקום אחר עד שנסתלק מן העולם.

אומרים עליו, על רבי גרשון הניך, שבשעת הסתלקותו נעשה לו נתוח באיבריו הפנימיים וכשרצו הרופאים להרדימו בסמים למען לא ירגיש בכאב, לא רצה, כי אמר: חבל על חצי שעה שינה שלא לצורך... ויש אומרים, שכך אמר: חבל על החצי שעה האחרון... כי לקח אותו אלקים ונפטר מן העולם בשעה שנתחו את בשרו באזמל של ברזל ואת רוחו ונשמתו החזיר לבעליו ב"אחד!". אחריו בנו רבי מרדכי יוסף אליעזר, אף הוא נהג נשיאות במקום אביו בראדזין שלוש עשרה שנה, משם עבר לוורשה ונהג שלוש עשרה שנה בשניה, משם עבר לגור ברובע אחר בוורשה העיר ושוב נהג שלוש עשרה שנה בשלישית ולא הספיקה לו שעתו לעבור לאוטבוצק הסמוכה לוורשה כאשר חשב והוכן עבורו, עד שתקפתו מחלה פתאום ונפטר מן העולם וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' בשנת תרפ"ט. תחתיו נהג בנו רבי שלמה שלוש עשרה שנה עד אשר נפל בידי הצר הצורר בשנת תש"ב.

(לא בא המספר להסביר במאומה, את כל התולדות הללו שאין יד שכלו משגת אותן כלל. הוא בא רק כרושם רשימות, למען דעת ולמען הבין כי יסודתם של אלה בהררי קדש. וכי מן השמים היה הדבר הזה לחשב עתים ושעות ורגעים,שלא תהא הנהגה אחת נוגעת בחברתה כמלוא נימה,וזאת גם למודעת. כי חשבון זה של שלוש עשרה שנות הנהגה. ראשיתה בפרשיסחא, כלומר, אצל הרבי רבי שמחה בונים זצ"ל שהיה רבו הראשון והמובהק של רבי מרדכי יוסף הראשון מאיזביצ'ה. גם שנות הנהגתו של הרבי רבי שמחה בונים זצ"ל מפרשיסחא, שלוש עשרה היו. וכל מי שלב מבין לו, יחשוב ויבין ויקבל שכר על המחשבה ועל ההבנה.)

* *

סערות איתן ולהטי אש של קדושה עליונה, חבויים היו בנשמותיהם של צדיקים וחכמים אלה, בני שושלת זו. סערות רוח נפש ונשמה עצומות, שהיו יכולות להסעיר עולם על כל יושביו וללהטם בלהט של קדושה כאשר לא יוכלון שאת. על כן היו צדיקים וחכמים אלה, מתלבשים בגבורה ומתאזרים באזור של עוז ועזוז, וכובשים בתוך לבותיהם הם, את הסערה הזו והלהט הזה לבל יראו החוצה. וכשהיו מגלים, לא היו מגלים יותר מאצבע של קטן ומכסים טפחים הרבה מידו של גדול. ויש אשר פרצה לבת אש סוערת מתוך לבו של אחד מהם בדורותיהם – וקם בנו אחריו ושיכך את הסערה הזו והנעים הליכותיו בחביון נועם, להתנהל לאט לרגלי הנשמות הרבות שנתלו בו ושנשתלו בדורו.

וכך היה רבי מרדכי יוסף הראשון לשושלת זו, ידוע לכל דורו, בעזוזו ובגבורתו שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה ולא חת ולא נשא פנים מפני כל, ומפני עצמו – מקל וחומר. ורבי יעקב בנו הופיע אחריו ונתגלה לבני דודו לפי מדתם הם, וכל הליכותיו, כהליכות נחלי שמן וכמי השלוח ההולכים לאט, להשביע רצון ולנטוע שלום בכל רחוק וקרוב. ושוב עלתה הלהבה בימיו של רבי גרשון הניך בנו והיה כל העולם נידון אצלו ברותחין ללא משוא פנים לגדול ואף לא לקטן. ראה רבי מרדכי יוסף אליעזר בנו, שאין העולם מתקיים במדה זו, על כן שיתף עצמו עם מדתו של אבי אביו מדת הרחמים והשלום, ואת מדת דינו של אביו כבש בקרבו וסגרו על מנעול ובריח. ושוב חזר ה"עולם" לקדמותו אחרי הסתלקותו ורבי שלמה בנו נהג בצאן עדתו. אף הוא אחז במדתו של אבי אביו ונהג נשיאותו ברמה. הטלאים יקבץ, הנחלה יחבש, הסוררה ירחק והיתה שלמת עדתו ודרוכה עוז כדרוך לקרב באין מורך ובלי חת מפני כל שליחי השטן שהשתוללו בימיו הרבה מאד. לא חסר היה המזג. עד שעלה המשחית והשחית כל חלקה טובה זו בישראל, כאשר השחית כל חלק טוב אחר בבית ישראל. ה' יקום בעד עבדיו!

אמרו עליו על רבי שלמה זה האחרון הי"ד, שהיו שואלים אותו: למה אינך הולך בדרך אביך ושתהיה התנהגותך עם הצבור כהתנהגותו? –אף הוא השיב לשואליו דבר, ובלשון הזה השיב: וודאי שאני הולך בדרך אבי. מה הוא הלך בדרך אבי אביו, אף אני כך...

אל יאמר קורא סיפור זה, מה כל זה שנאמר עד עתה, ענין לכאן?– כי יש בהם ענין רב. מן הנאמר עד עתה אפשר לראות כיצד היו אנשים אלה מקיימים בעצמם ובזרעם את המקרא: בכל דרכיך דעהו. ונאמר: דע את אלקי אביך ועבדהו. כי כיצד יכול האדם לעבוד את בוראו ואינו יודע את אלקי אביו, אביו דווקא, שרואה כיצד אביו עובד את אלוקיו וידע גם הוא לעבוד אותו ככה. וכיצד יכול אדם לעבוד את אלקיו עבודה תמה, אם אביו אינו מראה לו דרך איך לעבוד ולדעת את ה' בכל דרכיך דווקא. ואין הלמוד של "כתב ולשון" למאן דצריך לכך, אלא אחת הדרכים שהאדם מתהלך בהן בחיי חלדו ולא סגי ליה בלאו הכי. גם מוצאה ומובאה של דרך זו, צריכה היא, איפוא, שתהא מיוחדת לעבודת הבורא.

לא היה דורו של רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'ה זקוק לכל האומנות הזו שבכתב ולשון. יכולים היו בני דורו שלו לספק לעצמם מים של תורה ומזון של דרכי אמת בראותם בעיניהם את מורם ומדריכם בדרך אמת ובשמעם אחת לכמה ירחים דיבור פה היוצא מפי רבם בקדושה ובטהרה, והיה דיבור זה, אפילו לא שמעו ממנו אלא את קולו הפשוט ולא שמעו את חתוך הדיבור לתבות, למאמרים ולגילויים, אף על פי כן היה בו די עבורם, והיה יורד בחדרי חדריהם של לבותיהם ומדליקים שם אש של אורה וחכמה ושמחה, אשר כל הרוחות שבעולם לא יכלו לכבותה. משום כך אינך מוצא באנשי סגולה מן הימים ההם, אשר ידעו לפלס להם נתיבים ישרים אל תוך לבותיהם של אנשי קהלם, אינך מוצא אותם מחברי ספרים ולא רושמי רשימות בכתב.

רבי מרדכי יוסף מאיזביצ'ה זכר צדיק לברכה, וודאי שהיה נמנה על יחידי סגולה אלה, וגם דורו, דור סגולה היה. מכל אשר אזן וחקר דרש ומצא והמציא לרבים, דבר אחד לא העלה על הכתב.

ברם ראיתי דורות של בני עליה והם מועטים, כי כבר בימיו של בנו רבי יעקב נתמעטו הלבבות מאד, והיו ראשיו ופרנסיו של הדור, חושבים מחשבות איך למלא חסרות ואיך לצמצם את התמעטות הלב. העלות הדברים בכתב, וקבעם בספרים שיעמדו תמיד לפני העינים, היתה מחשבתם להועיל של פרנסי הדורות האחרונים.

אף רבי יעקב מאיזביצ'ה, הלך בדרך זו וכתב ספרו "בית יעקב" על התורה, דברים שנונים. חדים ולטושים, לא נראה כבושמם. –

ואילו רבי גרשון הניך זצ"ל בן בנו, נודע בשערים היה, כספרא רבא וכחד מקדמאי, אשר השכיל להפיק בכתבו ובלשונו מבועי מים חיים מרווים כל נפש צמאה בחכמה של תורה, בהלכה באגדה ובחסידות ואף בפולמוסין עם בני פלוגתתו. בן חמשים ואחת היה בפטירתו והספרים אשר כתב ולימד בהם תורה לרבים, דים היו לכלכל את כל שנות חייהם של כמה אנשים באים בימים. ואיה התורה אשר למד בטרם לימד לאחרים. ואיפה מצא זמן לעסוק בכל שאר עסקיו עם שמים ועם הבריות לרפאותם רפואות הנפש ואפילו רפואות הגוף (כי גם ברפואות הגוף עסק כרופא אומן)? היאך יכול המועט הזה בשנות חייו להחזיק את המרובה? – על כגון זה נאמר: סוד ה' ליראיו וגו'.

וכשנולד לו לרבי גרשון הניך בנו יחידו שקראו בשם אבי אביו מרדכי יוסף, ואליעזר – כי אלקי אביו היה בעזרו, וראה את הליכותיו בקודש ובתום ובחכמה אשר נטע בו אלוקיו מתחלת ברייתו של בנו, אמר אל לבו: אל יחסר המזג מכלי מפואר זה. אלמדו גם "כתב ולשון" למען יהיו בידו, כחצים ביד גבור, בצאתו עתה למלחמה על כל אויבי ה' גלויים ונסתרים, שנתרבו בדורו. הוא שלימדו תורה, הוא שהורהו דעת, הוא שהדריכהו בחסידות והוא גם שלימדו "כתב ולשון" ולא מסרו לשליחו.

ר׳ גרשון הניך מראדזין אשר היה לבנו מחמדו גם "מורה ללשון" – הבה נראהו ב"מקצועו" זה, כיצד הוא עושהו... "כריסטומטיה" לא היתה בידו, מן המוכן אצל האחרים לא לקח, ואין צורך לתת טעם על כך, והרי אין הלשון נקנית אלא ברוב שמוש ובהבנת טעמי שמושה, ואין השמוש נקלט יפה אלא ברוב עלילה, מה עשה? – היה הוא מקריא לבנו סיפורי דברים ונורא עלילה על מאורעותיהם של בני אדם, והיה הבן כותב פעמים בדמע ופעמים בשמחת גיל ורישומם נשאר חרות בלבו לתמיד. למען ילמד לשון למודים? – לא. עיקר זה נעשה טפל, ומה שנראה כטפל – הוא שנעשה היה לעיקר.

ועתה בואו ונחזיק טובה לאלה אשר הצילו שתים מהקראותיו, שאותן בא המספר למסור לשומעי ספורו,  ואם נזכה נבחין בהן את שיש להבחין כי לא דברים ריקים הם חלילה.