אליהו כי טוב: מעשה במי שהעמיד דבריו על הדין

מעשה במי שהעמיד את דבריו על הדין...

מאת אליעזר הכהן שפירא (אליהו כי טוב)

מבוא

הסיפור הבא הינו אחד מסידרת סיפורים שראו אור בשנת תשי"ד, ולא שבו ונתפרסמו שוב. סיבות שונות, שניתן רק להעריכן, הביאו לכך שסיפורים אלה לא נתכנסו לסידרת ספרי הסיפורת של  מורי חותני, אליהו כי טוב זכרו לברכה (לימים, במסגרת "חסידים ואנשי מעשה"). וברצות ה', נשוב ונדון בדבר.

שני סיפורים מאותה סידרה כבר פורסמו בבלוג זה שלפניכם ("פרוטה שחוקה ודובדבנים הרבה", "מעשה בבן עשירים שקרא כתרנגול"), ועתה בא סיפור זה אשר, לטעמי, הינו אחד מסיפוריו היותר נוקבים של מורי חותני.

שכן אין כמותו להניף שבט ביקורת על מכלול פניה של החברה היהודית ה"מכובדת", ה"צדיקה". איש אינו יוצא נקי מביקורת זו: יראי השמים המחשיבים עצמם כמכבדי תורה ולומדיה, ואטומה עיניהם מלראות תלמיד חכם הנזקק נואשות לעזרתם; גבאי הצדקה אשר כביכול אמורים להושיע אדם במצוקתו, אשר רוממות הבטחות בגרונם ואפס כסף בידם; שומרי תורה ומצוותיה, המדקדקים בשמירת הדין כהלכתו, ומתוך כך הם באים ל"והתעלמת מהם" שיש בה כדי נטילת חייה של משפחה בישראל; הדיין היושב על כס המשפט, ואין לו אלא שורת הדין, ולא בא אל לפנים משורת הדין, ועוד.

ואולם הכל, נעשה ברוח טובה, בחיוך של בידוח הדעת (ואני משווה לנגד עיני את רבי אליהו כי טוב מספר בעל פה את הסיפור. עיניו מחייכות, קולו עולה ויורד בהתאם למהלך עלילת הסיפור). ואף הסיפור מסתיים ב"כי טוב". והכל שפיר וטוב.

ומעל הכל, מרחפת דמותו של "יהודי שלם", תם וישר וירא אלקים. זה שלא היה "רבי", ולא נושא כל משרה ציבורית שהיא. זה שאת זהותו אין אנו יודעים. שכן, לא את סיפורו של האיש המסויים באנו לספר, אלא את סיפורם של רבים-רבים כמותו.

משנה-חשיבות לסיפור זה ביודענו מה מקורו. סיפר אותו האדמו"ר הנודע, רבי גרשון הניך ליינר מאיז'ביצא-ראדזין, בעל "התכלת". גאון מופלא, ומנהיג דגול של יהדות פולין בשעתו. והוא סיפר אותו לבנו ממשיכו באדמו"רות, רבי מרדכי יוסף אליעזר. אף הוא דמות חשובה ביותר בחייה של יהדות פולין. והסיפור סופר, לא כאדמו"ר המספר לבנו-ממשיכו, אלא כדרך שמספר אב לבנו הרך: רבי מרדכי יוסף היה כבן ארבע-חמש כאשר אביו סיפר לו את הסיפור הזה. ילד, בראשית לימודי כתיבה. שכך היה מנהגו של רבי גרשון הניך לספר לבנו סיפורים, כדי שהבן יחזור ויכתוב את הסיפורים הללו (ראו את שורות הסיום של הסיפור).

ועוד לדעת כי ממקורות נאמנים שאב רבי אליהו כי טוב את סיפורו זה. שכך הוא כותב בהקדמה לסיפור: "מפי עדים נאמנים רשמתי את הדברים". לא נקב רבי אליהו כי טוב בשמם של אותם עדים, אך סבורני כי קרוב לוודאי שמכוונים הדברים לרעו-שותפו-שכנו הקרוב והאהוב עד מאוד: רבי אברהם טרגר, זכרו לברכה, יליד העיירה איז'ביצא (ובהערה אישית: אף אני זכיתי להיעזר ברבי אברהם טרגר כ"עד נאמן" – הוא היה אחד משני העדים בנישואיי לרעייתי רחל שתחיה, בתו של רבי אליהו כי טוב זכרו לברכה. עורך החופה והקידושין היה מחותנו של רבי אברהם טרגר, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זכרו לברכה, חבירו הקרוב של רבי אליהו כי טוב).

נישואי גיסי היקר, הרב עודד כי טוב, בשנת תשכ"ח. משמאל לימין: ר' אברהם טרגר, ר' רפאל קצנלבוגן, ר' שלמה זלמן אוירבך זכרונם לברכה (חבר מישיבת סלבודקה, אליעזר טויב), החתן ר' עודד, ר' אליהו כי טוב (עומד עליהם)

פרק א

א.

  איש חסיד היה בארץ פוילין, ורבי יעקב למדן היה שמו. לא היה רבי יעקב זה אלא כלי מחזיק ברכת ה', כי ברכהו ה' בכל טוב אשר בו יבורך כל ירא ה'. אשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו. עשיר גדול היה ובעל נכסים בעיר ובשדה וספינות לו בנהר, גבהו כגובה ארזים וכוחו במתניו כאחד הגבירים בעלי שם. תואר פניו כתואר נשיא בעמיו. איש חסד היה, וחסדיו מרובים עם הבריות בממונו שפיזר ובגופו עוד יותר. חכם גדול היה, ודעתו מעורבת עם הבריות, ועצתו תושייה לכל מבקש. למדן גדול היה בתורה, והיה מטייל בנתיבותיה כמי שמטייל בחצר גינת ביתו.

ועל הכל רוממתו יראת האלוקים, שהייתה בלבו תקועה כיתד נאמן בל ימוט. יראה עליונה וחסידות, שבה היה מתחסד עם קונו בלבד.

ואף על פי שהיה בו כל המידות הטובות האלה, לא היה נקרא בפי הבריות אלא על שם למדנותו. לא קראו לו "רבי יעקב עשיר", ולא "גיבור", ולא "חכם", ולא "גומל חסדים" ולא "חסיד", אלא "רבי יעקב למדן" היה נקרא, לקיים מה שנאמר: כי טוב סחרה מכל סחורה. שאין בני אומה זו מחבבים ביותר, אלא בני תורה הלומדים אותה בטהרה וביראה.

לימים, נהפך הגלגל על רבי יעקב זה וירד מכל נכסיו. מאומה לא נשאר בידו. ראה רבי יעקב שכן, ונתן הודיה למי שהכול שלו. וכך אמר לפניו: ברוך המקום שהוציאני מן הדאגה! שכך אמרו החכמים: "מרבה נכסים מרבה דאגה".

אלא שלא הייתה שמחתו שלמה, מפני הדוחק שהציק לו מאד, ולא השיגה ידו כדי פרנסת אנשי ביתו.

אף על פי כן, לא נפלה רוחו ויאמר לנפשו: מתנות רבות נתן לי הקדוש ברוך הוא, רק אחת מהן לקח, ואילו כל שאר מתנותיו הואיל לעזוב בידי. דיה לי כל אחת מהן כדי שאמצא בה את לחם חקי.

הלך להשכיר עצמו כממונה, נאמן, סופר, לבלר וכל עבודה אחרת שתזדמן לו אצל בעלי האחוזות שנצרכו לאנשים מוכשרים ונאמנים שיעשו בעסקיהם. אמנם הם צריכים היו, ברם את רבי יעקב למדן לא רצו לקבל, כי אמרו: ההוא ישרת אותנו!? ואין אנחנו ראויים להיות אפילו משרתיו שלו...

ב.

כל ימיו של רבי יעקב למדן, היה מלמד תורה לרבים, שעות הרבה ביום. בשעות ההשכמה לבחורי חמד שבעירו, בשעות הבוקר – לבעלי בתים בטרם צאתם לעסקיהם ובשעות הערב לבעלי האומנויות ששבו לביתם, זה בית המדרש, רצוצים מעבודותיהם המפרכות. והיה רבי יעקב למדן מושכם בדברי אגדה שהיו להם כמים קרים על נפש עייפה. כי יודע היה רבי יעקב להלוך עם רוחו של כל איש ואיש, ופרנס את בחורי החמד במעמקי העיו. ולבעלי הבתים שטעמו טעם תורה, בדברי הלכה מבוררים, שמתוך כך זכרום. ולבעלי האומנויות, באגדה.

והיה עסקו זה של רבי יעקב עיקר אצלו, כאדם שתורתו אומנותו־פרנסתו ושאר כל עסקיו טפל. ואולם, מעולם לא עלה על דעתו, שיבוא לידי כך, אשר יעשה את תורתו פרנסתו. שהרי אמרו החכמים זכרונם לברכה: "מה אני בחנם – אף אתם בחנם". ברם, אונס רחמנא פטריה, והיש אונס גדול מזה שאשתו ובני ביתו שואלים ללחם, ואין בידו לתת?! על כן גמר בדעתו להיות מלמד תינוקות ולהשתכר מזה כדי מחיתו.

והימים ימי "בין הזמנים", שעה שכל המלמדים שבעיר עושים להם "מעמד" לכל השנה באסוף להם עדריהם צאן קדשים מבית הוריהם המשלמים להם שכר לימוד. מי חמשה רובל-כסף לשנה ומי ארבעה, או פחות או יותר. לא יהיה רבי יעקב עם מתק לשונו ועם צחצחות הסברתו, עם עושר תורתו ועם טוב לבו, לא כאחד מהם, הלא אָצַל ה' גם לו ברכה מעט.

ואף על פי, שאם בעל הבית מכניס אווז נוסף ללולו, הוא מוסיף שבולת שועל כמדתו... עם כל זה לא היה רבי יעקב למדן מעיז לעשות מעשה שבעיני ה"אווזים הראשונים" נראה היה כאילו הוא בא לקפח את פרנסתם, להיות מלמד על מנת שיביאו אליו תלמידים ש"חזקת" רבותיהם הקודמים עליהם.

אלא שכך היה מעשה, ואחד מן המלמדים הוותיקים שבעיר עזב את מקומו ויצא למקום אחר. עכשיו וודאי יהיה הדבר בגדר של "זה נהנה וזה לא חסר", ורבי יעקב למדן די לו בקב אחד מתלמידי המלמד שעבר, ויתרם – מי יתן וגם אחרים יזכו בהם. אונס הוא – ולפרנסתו של חברו אינו יורד – על כן יכול היה רבי יעקב שיגמור בדעתו לעסוק בתלמוד תורה, כלומר, לעשות מכך "עסק".

מלמד ב"חדר" בפולין 

הורי התלמידים שלמדו תורה אצל המלמד שעבר, עסוקים היו למצוא מלמד הגון אחר לבניהם, ורבי יעקב למדן עסוק היה למצוא "מלומ­דות" לפרנסתו ומדת דינו של הקדוש ברוך הוא עסוקה היותה למלא את סאת ייסוריו של רבי יעקב למדן, שהחזיק בתומו ולא הרהר במחשבותיו. משום כך קרה דבר מפליא זה, אשר "בין הזמנים" עבר ולא נזדמן לו לרבי יעקב תלמיד אחד, כי הכול אמרו לו: לגדולה מזו נוצרת...

ג.

משראה רבי יעקב כך, אורו עיניו משמחה. כי ראה רבי יעקב בחוש כי לא הסיר ה' חסדו ואמתו מעמו. אנכי בדרך אשר בחרתי לי בעניות דעתי לעשות תורתי קרדומי, וה' הנחני בדרך אמת, לעשות קרדומי תורתי. אתה מוצא, אין שום דבר אשר בראו הקדוש ברוך הוא לבטלה, ואפילו על ידי צרעה ועל ידי יתוש הקדוש ברוך הוא עושה את שליחותו – שמא חס ושלום, לחנם נתן בי הקדוש ברוך הוא כוח של גיבור בזרועותיי ובמתניי. ומה לאיש כמוני שכוחו אתו להיות חוטב עצים, ולא ייעף ולא ייגע, שיהיה מלמד תינוקות בשכר ולא בחנם?!... ברוך ה' אשר הפליא חסדו לי, חסמת בעדי דרך צאתי מתחומי להנחותי בדרך ישרה! – כך הרהר רבי יעקב בלבו בשובו מביתו של האיש האחרון, אשר גם הוא לא הואיל להושיב אח בנו לפני רבי יעקב שילמדו תורה, והלך לביתו.

משבא רבי יעקב להרהורים אלה, נעשו רגליו קלות לרוץ, וירץ בשמחה לביתו, כמי שרץ לבשר בשורה. כי זכר רבי יעקב את כל אשר נשאר לו עוד בבית ואשר לא נמכר עדיין בלחם לפי הטף, וידע בבירור כי עוד כר אחד נשאר למראשותיו, שלכל הדעות אין הוא נצרך אליו באותה שעה. את הכר ימכור, קרדום יקנה, בו יעבוד, עצים יחטוב, שכרו יכנס, ביתו יפרנס!

שיחק לו מזלו לרבי יעקב והיה הגון מחיר כרו ונותר מעל מחיר קרדומו, כדי פרנסת יום שלם! אות היא כי דרכו עתה רצויה, בקרדומו יתפרנס מחר ובנותר יחיה היום...

פרק ב

א.

    כדאים היו לרבי יעקב למדן, כל מאורעותיו דעדו עליו עד עתה, רק בשביל דבר אחד בלבד. זהיר היה רבי יעקב מימיו, שבעומדו לפני קונו בשיח תפלה, ובכל שיח אחר אשר פצו שפתיו תהילה, שיר ושבח הודיה וברכה, שלא יהא פיו עם קונו ולבו במקום אחר. תמיד כיוון לבו יפה עם כל אשר פצו שפתיו. קל וחומר שהיה לבו של רבי יעקב שלם עם פיו כל בוקר בשעה שברך את ברכת "שלא עשני גוי!". כי מה טעם ידע רבי יעקב בעושרו לפנים ובעוניו של היום אלמלא הדבר הזה, אשר לא גוי נעשה – ברם טעם כזה אשר מצא רבי יעקב זה עתה בברכו את הברכה הזו, לא מצא בכל ימיו עד היום הזה, –

כי באותו יום שהשכים רבי יעקב לבית הכנסת בטרם עלות השחר, כדי להתפלל במנין "השכמה" ולצאת אחר כך לעבודתו החדשה לו, לחטוב עצים בעיר. באותה שעה שעבר על פני שוקהּ של עירו ומצא שם את ה"גאיעס" (הנכרים) כשהם נאספים ברחבת העיר. זה ליד עגלתו טעונה עצים להסקה, וזה כשגרזנו על שכמו המצפה לקונה שיבוא ויקנה את משא העגלה ויזמינו לחטוב עצי מקנתו. כל אלה ממתינים ליהודי העיר לעת שובם מתפילתם בבית הכנסת ובאים לרחבה זו וקונים את אשר הנכרים מביאים.

הם משכימים ואני משכים. הם משכימים לשרתנו, ואני משכים לעמוד ולשרת לפני אדון העולמים. כך הרהר רבי יעקב בליבו, עד שנתמלא גיל ושמחה. ולא יכול היה לעצור ברוחו, עד שניצב במקומו בתוך הרחבה, וברך בשם ומלכות את ברכת "שלא עשני גוי!". עכשיו ידע רבי יעקב למה השכים היום לבוא לבית הכנסת יותר מהרגלו...

משגמר רבי יעקב את תפילתו בבית הכנסת, יצא משם יחד עם אחיו היהודים. ולא הספיקו הם להגיע לרחבה, עד שהקדים רבי יעקב לבוא לשם, אחר שנזדרז לבוא תחילה לביתו להניח שם את טליתו ולהוציא את גרזנו לחטוב עצים...

ובהגיע איש ישראל מאחיו אל הרחבה, ובראותו את רבי יעקב למדן עומד שם וגרזנו על שכמו ככל שאר חוטבי העצים הנכרים, מוכן להשתכר למלאכה קשה ובלתי מכובדת זו, יצא לבם מתימהון וחרדה, חמלה ובושה, על שכך עלתה לאחד המיוחד מבני עירם. נתנו את דעתם על שלא ידעו עד עתה בצערו של תלמיד חכם זה ולא החזיקוהו במאומה.

מה עשו? – כבשו פניהם בקרקע ונשמטו מן המקום אחד אחד, כדי שלא יראו בבושתו של רבי יעקב. ואילו רבי יעקב גופא לא הרגיש בבושה כלל. אכן, אילו היה יודע רבי יעקב מה שבלב הנשמטים עליו, כי מחשבתם עליו "להרעיש עולמות" ולמשכן את הקהל למען חזק "מעמד" עבורו, אז וודאי היה מתבייש – וכי למתנת בשר ודם הוא צריך, והלא די לו במתנה שנתן לו הקדוש ברוך הוא – הכח שבחלציו! אלא שלא ידע את מחשבתם– על כן רק תמה: לבריחה שלהם – מה זו עושה?

סבל יהודי ממתין בשוק למזמינים את שירותיו

ב.

עבר זמן עד שנתלקטו שוב ובאו לרחבה. הללו שעליית ביתם כבר נתרוקנה כליל מעצים ותנוריהם, מצפים שיתמלאו מאשר הביאו הנכרים. ויהי בראות רבי יעקב חוטב העצים אותם באים, שמח לקראתם כי אמר בלבו: עתה יקנה אחד מהם עגלה טעונה עצים ויזמינני לבוא אצלו לבקעם ולחטבם, ופרנסת אנשי ביתי תהא מזומנת להם...

ואולם אנשי העיר לא כך חשבו. כי אמר כל איש ישראל: מוטב שאהיה אני גורף ביבין בביתו של רבי יעקב למדן, ולא יהיה הוא חוטב עצים בביתי...

פאבל חוטב העצים, הלך עם העגלה שנקנתה ראשונה. גאבל הלך עם השניה, ואנטעק עם השלישית, וואצק עם הרביעית וכן כולם הלכו ונעלמו. הרחבה נשארה ריקה מעגלה, סוס, מחמר וחוטב. רבי יעקב למדן, נשאר שם עומד לבדו, אין איש אתו, אין כל בביתו...

רק בורא העולמים לבדו, יודע מאין לקח רבי יעקב לשבור את רעבון ביתו ביום זה ובימים שלאחריו. כי חזר המעשה הזה של היום ונשנה גם למחרת וביום שלאחריו וביום שלאחרי אחריו. והיו הללו מבני העיר עוסקים במגבית של צדקה גדולה.. הללו במחשבות כיצד למסור את כסף הגביה בידו והללו חשבו מחשבות כיצד להבטיל את רבי יעקב מבוא ברחבה ולעמוד שם בגרזנו על שכמו, ורבי יעקב היה עסוק ושקוד לעמוד על מקומו יום יום מבלי לזוז עד אשר כלתה הרגל מן הרחבה, –

השוק באופולה, עיירת ילדותו של רבי אליהו כי טוב

ג.

עד שהגיע יום הששי יום ערב שבת קדש, יצא רבי יעקב מביתו בבוקרו של אותו יום ששי כצאת אותו "איש חסיד" אשר "סחו ילדיו בפילולם: 'אל ישוב דך נכלם' – רבונו של עולם, הזמן לאבינו איש טוב אשר יאות לקחת את אבינו לחטוב עציו ולשלם שכרו, ולא תהא שבתנו מחוללת!..."

ובבוא רבי יעקב חוטב העצים לרחבה ביום זה, לא נשאר על עמדו... כבשאר הימים אף לא היה האחרון אחרי פאבל וגאבל להבדיל, ראשון היה שלקחו אחד מבני עירו לא ידעו מאתמול, אתו הלך, עציו פלח, בה' בטח ובלבו שמח.

עמדו לו כוחותיו של רבי יעקב, הגזרים נתבקעו, הבקעות נערמו והמלאכה נשלמה כמלאכתו של זקן ורגיל. דץ בעל הבית בראותו כי נגמרה מלאכתו. זה שילמו בעתו, ופרח לו האיש לביתו לקנות צרכי שבת, ולהכין מכל הישג ידו. בכל כוחו רץ בדיצה, עד שהגיע סמוך לביתו.

ויהי כאשר הגיע רבי יעקב עד לפתח ביתו שם ידיו בכיסיו כדי להוציא משם "מטמוניו" ולהראותו למייחליו בהיראותו, והנה צרור כספו נפל ואיננו! כל שונאי ישראל, רק הם ידעו בצער כזה אשר נודע לרבי יעקב בשעה זו. שבח לבורא העולמים אשר נתן כוח ועוצמה לרבי יעקב. לא נפל מתעלף אלא בכל כחו שוב רץ ואץ לדרך בואו, לבקש את אבדתו, ולא מצא. הלך ושב, הנה וחזור. וימשש, ויחטט בכל דרך הילוכו. ויראה ורעד באו בכל עצמותיו, כי ראה אשר יינטו צללי ערב וביתו חסר מכל לשבת הממשמשת ובאה ולרעבון הילדים.

ד.

כל מי שעבר בדרך זו וראה את פניו המכורכמים של רבי יעקב כשהוא נובר בכל האשפתות למצוא אבדתו, אי אפשר היה לו שלא יראה מה בתוך לבו של האובד הזה. מי שעבר כאן קודם לכן ומצא את אבדתו, הוא וודאי שלא יכול היה להבליג על צערו של רבי יעקב, לא יכול היה להתעלם. על כן פנה לרבי יעקב ואמר אליו: רבי יהודי, מה אתה מבקש?

– אז נפתחו לרבי יעקב סגור לבו וסגור פיו וימרר בבכי: כל השבוע עבר עלי ועל ביתי ברעב ובמצוק, והיום זימן לי הקדוש ברוך הוא עבודה וקבלתי שכרי מִשָּׁלֵם. והנה רצתי הביתה להכין את צרכי שבת קדש, ובדרך אבד ממני כל שכרי. פרוטה אחת לא נשארה לי, והשעה קרובה לעת כניסת השבת!!! –––

אתה מושיעי בעת צרתי, אתה מלאכי הטוב שלוח אלי מן השמים, אתה... – כה דיבר רבי יעקב בקול של גיל ורעדה, בכי ושמחה של ישע, וכה הוא חבק ונשק לאיש אשר ענה לו לאמור: רבי יהודי, אל תחזר יותר אחרי אבדתך, כי אני מצאתיה, ובמקום הזה מצאתי!

ויתמהמה (בשלשלת גדולה...) האיש, לבלתי השב לרבי יעקב את כספו. כי אמר: שנינו: "מצא מעות מפוזרין – הרי אלו שלו!״ – ואני מעות מפוזרין מצאתי... –

(אליכם, קוראי, אקרא: הבה נסתיר פנינו מהביט בפניו של רבי יעקב למדן עתה. חס ושלום, על בריאותכם חוסו, ואל תהינו עכשו להציץ לתוך לבו של זה האומלל, כי בנפשנו הדבר. כי גם לבנו לב בשר. ורבי יעקב זה, כבר לא בעלמא הדין. וכבר נשכח ממנו צערו, וכלתה צרתו, ובגן עדן העליון הוא מטייל יחד עם כל הצדיקים המצורפים והמזוקקים מתשעת הקבין של יסורים שטעמו בחייהם. הבליגו אחי, למען השם, הבליגו, ואל תעשו מאומה יותר, אלא לוו אותו, את רבי יעקב, ההולך עם האיש, לבית הרב, בערב שבת, חצי שעה בטרם חשכה.

ה.

כי כה אמר אליו האיש עוד: "ואם ההלכה אינה מבוררת לך כל צרכה, בואו ונלך שנינו אל הרב. וכבר עתה נלך, למען לא אשכין באהלי עוולה, כי גברא דציית דינא אנא"...

ואף רבי יעקב גופא, אלף פעמים ועוד מאה פעמים ואחת, שנה ושינה משנה מפורשת זו וידע היטב את הלכותיה ואת טעמה. על כן, לא יכול היה לטעון: לא כי, אלא שטענת שקר בפיך, או טענת שוא ובטלה? (שוא ושקר ובטלה, – לא, רצח – כן! רצח ברשות...) הלך אל הרב "להתדיין" בהלכה מפורשת, ועיניו בעומק חוריהן, ראשו כפוף ורגליו כושלות מכובד עצמן.

איה רב ואיה הלכה, איה דיין ואיה דין, לשאת פני דל בריבו?! או, איה מוסר ואיה תוכחה, איה חמלה ואיה רחמים לאיש שאומר: די לי במה שהדין מחייבני ודבר זה שטוען הרב, אפילו לפנים משורת הדין אינו, כי אם צדקה, שאיני חייב בה אלא כפי יכולתי ואת אשר היה לי לחלק צדקה לעניים, כבר חלקתי לעניים לפני חצות היום...

ואף רבי יעקב מסכים היה עם האיש עם כל מה שאמר על הדין ועל הצדקה. שמא בהול אנכי ואיני זוכר עתה את כל צדדיו של הדין, כך חשב בלבו קודם לכן, משום כך הלך לרב. ברם לא נתחדש שום דבר עתה. צדקה וודאי שמיאן לקחת, גם אילו רצה האיש לתתה לו. וכל שכן שלא אבה לקחתה מן הרב שהפציר בו לקחת. כי אמר: תהא הצדקה שמורה לאיש שאינו יכול לעבוד בכוחו, ולא לאיש העובד ופושע בממונו...

פרק ג

שני אנשים היו באותה העיר, שטעמו בשבת זו, טעם של שבת טובה ושל רצון.

אחד, היה האיש שיצא מבית הרב זכאי בדינו, ולא זז משם עד ששמע מפי הרב שהמציאה שמצא "מציאה כשרה" היא.

ואולם השני שטעם טעם של שבת מנוחה ורצון, לא היה אלא רבי יעקב למדן, רבי יעקב חוטב עצים, רבי יעקב "פושע בממונו". שגם הוא לא זז מבית הרב עד שבאו והודיעו לו, בבת אחת, בשורות שתים: אשתך ילדה זכר, ונמצא לך אוצר מאשר טמן אביך!

והמעשה שהיה כך היה: באותה שעה שנפלו פרוטותיו של רבי יעקב מכיסו בלכתו לביתו, באותה שעה ממש כרעה אשתו ללדת, ובאה ה"חכמה" ואמרה: סכנה לאם וסכנה לתינוק באם לא תחממו את הבית. ואם עצים אין לכם, הסיקו בכלים ומכל אשר בבית
ולא הספיקו כל כלי הבית, שולחן קטן אחד וכסאות שלשה, לחמם את הבית כל צרכו באותה שעה. עד שאזר בנו בכורו של רבי יעקב את כל כוחו וניתק מחיבורם שני נסרים גדולים מרצפת הבית – באותו רגע נשמע קול שמחה בבית: מזל טוב, יצא בן. ובאותו רגע ממש נשמע קול צווחה בבית: הרי אוצר בקרקע הבית מתחת לנסרים! ורץ בנו לבשר לאביו את הבשורות, ולא מצאו עד ששמע אנשים אומרים: ראינוהו לאביך הולך לבית הרב...

תמה ונשלמה סאת יסוריו של ר׳ יעקב למדן.

סוף מעשה

תם ונשלם הסיפור הראשון שהקריא רבי גרשון הניך ליינר מראדזין לבנו, רבי מרדכי אליעזר: ועתה בני, התדע עתה את אשר לימדתיך אתמול: ״לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על הדין״? סיום זה לא הקריא  ה"מורה ללשון", אלא למען יכתבהו תלמידו על הנייר, אלא למען יחרתהו על לבו לנצח...

רבי מרדכי יוסף אליעזר מראדזין