אליהו כי טוב: "על חטא ש'חטא' בצעירותו"

על חטא ש"חטא" בצעירותו

מאת אליעזר הכהן שפירא (אליהו כי טוב)

א.

רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, בן עניים היה. אביו יהודי כשר היה, ככל אחיו היהודים שבאותו הדור, אשר הלכו כולם בתום ובאמונה כל ימי חייהם ולא הלכו בגדולות. אופה היה אביו מאומנותו, והתפרנס ממלאכתו בדוחק גדול.

רגילים היו בעלי האומנויות מן הימים ההם, וביותר אלה שלא סיפק להם כוחם בלבד כדי להוציא מעבודתם את מטה לחמם עבור משפחתם, שהיו לוקחים להם את בניהם או את בנותיהם, שיהיו להם לעזר בפרנסתם. חזיון נפרץ היה זה בימים ההם, שנערים בני שבע ושמונה שנים, נכנסו כבר בכל קשי השיעבוד של עול הפרנסה. מי בסנדלרות, מי בחייטות ומי במלאכה אחרת. כל מלאכה שאבות הנערים היו עוסקים בה, היו עוסקים עימם גם בניהם, עסק מלא וגם קשה.

אף מאיר יחיאל הקטן, רק בן שבע שנים היה, בעת שאמר לו אביו: "העת לך שתלמד את אצבעות ידיך לעשות מלאכה בנפה לנפות, בעריבה ללוש, ובמרדה לרדות את הפת מן התנור ולהושיב שם חדשה. כבר לא תינוק אתה... ועיניך רואות בצער אביך ואמך, שקשים עליהם מזונותם ומזונותיך ומזונות שאר הפעוטות שבבית, כקריעת ים סוף!".

בן שבע היה מאיר יחיאל. צעיר מאד, אבל לא קטן מאד. חסון היה בגופו, רחב כתפיים וגדול קומה כבן עשר שנים או בן אחת עשרה שנה. שלם היה הנער בגופו, ואולם יותר מזה, שלם היה ברוחו ובנשמתו ובלבו הטהור אשר ברא לו אלקים בצאתו מרחם אמו. ההוא יראה בצער אביו ואמו, ולא יקל מעליהם משאם מעט? – "הנני", ענה הנער לאביו, "הנני ועבדתי!".

שני דברים צריך אדם לדעת כדי שיבין אל נכון, כמה מעלות טובות היו בנער הזה וכמה שלמות הנפש הייתה במאמר פיו זה, שאמר: "הנני ועבדתי!":

כי לא ככל הנערים היה מאיר יחיאל. דרכם של הנערים, אשר מכיוון שאומר להם אביהם: קום ועשה במלאכה כי גדול אתה! – פעם ראשונה, שמח כל נער מאד למשוך עליו עול העבודה, כי תאווה בעיניו להיות "גדול" ומוכשר למלאכה, רק אחרי כן, אחרי שהוא טועם את טעמו של העול והשעבוד, הוא נעשה עצב. כי רוצה הנער להיות בן חורין ולהיות שמח בילדותו.

ברם, עיניו העמוקות של מאיר יחיאל, צופות היו למרחוק יותר מכל בני גילו. וכשעה שאמר לו אביו מה שאמר, מיד היה נותן את כל דעתו על העול הקשה שהוא נכנס בו עתה, ואף על פי כן, קבלו עליו בשמחה ואמר: הנני!.

זה הוא דבר אחד.

ב.

אף על פי שאמרו החכמים: "הווה זהיר בבני עניים, שמהם תצא תורה", לא ירד רבו של מאיר יחיאל ב"חדר", לעומק משמעותה של הזהירות הזו. משום כך, לא היה רבו ב"חדר", מזדקק אליו ללמדו ספר, יותר משהיה מזדקק לשאר תלמידיו בחדרו. היה מאיר יחיאל בעיני רבו, כאחד מכל שאר תלמידיו הטובים, שכל אימת שנבחנו בלימודיהם, היו יודעים להשיב כהלכה.

אלא, שמאיר יחיאל גופא, נזהר היה בלימודיו בכל הזהירות ומאליו. היה מאיר יחיאל שלנו, מחשב את עתותיו וזמניו שלא ללכת בטל, ולהגות תמיד בתורה שלמד מרבו, ובתורה שלמד מעצמו. שמא יכול היה לעלות על דעתו של כל אדם שהוא, אשר גדול הוא אוצר התורה שאגר הילד מאליו, הרבה יותר ממה שאגר מתורת רבו? בחנו רבו רק על מה שלימדו הוא, ואילו על מה שלא לימדו, לא בחנו. אביו, וודאי שלא בחנו, כי לאו בר הכי הווה.

שמא תאמר: הלך מאיר יחיאל לבדו ופירסם את לימודו? – רחמנא לישזבן מסברא דא (ה' יצילנו ממחשבה זו). כל האנשים שהכירוהו לרבי מאיר יחיאל בשבעים ואחת השנה שחי אחרי כן, ידעו בבירור, כי ענוותן כמוהו ומצניע לכת, מתחילת ברייתו כך נוצר, וכך יצא מרחם אמו.

היה איפוא מאיר יחיאל, בולע גופי תורה, הרבה ואיש לא ידע. לא זו בלבד, אלא כל מה שהיה בולע, היה משנן לעצמו פעמים הרבה מאד, עד שלימודו נבלע בתוך כל איבריו. היה מהלך מביתו ל"חדר" ומ"חדר" לביתו, ורעיונותיו בתוך למודיו. וכשהיה אוכל, וכשהיה מדבר כל מה שדיבר ועם כל מי שדיבר, וכשהיה עושה כל מה שעשה – כך היה. עשתונותיו נתונים היו רק בדבר אחד, בתורה הגה יומם ולילה, בהקיץ ואף בחלום.

אלמלי היה מאיר יחיאל מחשב בדבר זה, היה וודאי נותן שבח והודיה על כך, שאין איש נזקק אליו לדבר אתו ולהשתעשע עמו, וממילא אין איש מפריע לו מאומה מהגות בהגיגו. אלא שאף לחשבון זה לא היה מאיר יחיאל הנער פנוי לחשוב, כי היו כל מחשבותיו רק בתורה לכנוס ולאגור ככל אשר יוכל שאת. ועתה אביו אומר לו: "מאיר יחיאל, צא מלימודיך ועסוק בעבודת הגוף!".

ואף על פי כן, לא הרהר מאיר יחיאל רגע אחד ומיד ענה את אביו לאמור: "הנני, ועבדתי!".

זה הוא הדבר השני.

ג.

יכול היה מאיר יחיאל לנתק את עיניו מלהביט בספר ולשימם בנפה, בערבה, במרדה, בבצק ובתנור. יכול היה לנתק את רגליו מדרך הילוכן ל"חדר" ולהצמידן אל מקום התעסקותו החדשה. יכול היה גם לעקור את כל גופו ממקום חיותו, ולהעתיקו אל המקום שנצטווה. ברם צעיר מדי היה עדיין מאיר יחיאל, אשר יוכל לשלוט גם ברוחו, לנתק את רעיונותיו ואת עשתונותיו, מהגות לבו, בתורת ה' חפצו. והיה, כי יעמוד ליד אביו בעבודתו – ורעיונו במקום אחר, כי יעמול בידיו ויזיע בגופו – ולבו בל עמו בעמלו. לבו הגה בעמל אחר, בעמלה של תורה.

לא תוכחת אב, לא מוסר אם: "מה זה היה לך, כי הכל נופל מתחת ידיך!". אף לא צער עצמו. מאומה לא יכול היה לפעול על מאיר יחיאל, שיהיה נהפך לאיש אחר, ככל בני גילו ה"פועלים". לא צלחה המלאכה הזו בידיו של מאיר יחיאל.

אז אמר אליו אביו: "רואה אני כי ידיך לא לתנור יסכינו. על כן, חדל לך מלהשחית את מלאכתי עוד. שמא לגדולה מזו המלאכה נוצרת. שמא עתיד אתה להשתכר מעבודה קלה, בדיו ובנייר. שמא עתיד אתה להיות לבלר וכותב "בקשות" למלכות, ותרוויח את מטה לחמך ממלאכה קלה זו?".

שוב לא העיז מאיר יחיאל הנער בן שמונה, לסרב לדברי אביו. שוב פעם ענה מאיר יחיאל ואמר לאביו: "הנני ועשיתי כדברך!" בשעה שנצטווה מאביו ללמוד "כתב ולשון שלהם", למען יוכל להתפרנס מכתיבת "בקשות" למלכות.

חזר מאיר יחיאל ללימודיו כאשר בתחילה. וגם לציווי אביו, מצא יחיאל מאיר עת ומקום, בשעה ובזמן אשר אסור להרהר בדברי תורה. וילמד "כתב ולשון".

ויהי כאשר עברו עליו שנים מרובות, ויהי למנהיג עדת ישורון. וגם מאות אנשים, מכל קצווי מדינת פוילין, שמעו את שמעו ויבואו אליו לשתות בצמא את דבריו ולהסתופף בצלו. תמהו עליו כל יודעיו, על דרך עבודתו את אלוקיו. שלא הסכינו לראות כמוה אצל שאר צדיקי דורו.

כי עברו עליו, על רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה רוב שנותיו בתעניות שהיה מתענה יום יום. עד שנתכווצו מעיו, וכבר לא יכלו עוד לעכל כל דבר באוכלין, חוץ מדברים קלים מאד שהיה טועם בשעות הערב, בין תענית לתענית. ומחולשת גופו מרוב התעניות, אחזתו צמרמורת בכל בשרו. ויכסוהו בבגדים בתקופת השרב, ולא יחם לו. וגם מחלות אחרות וקשות תקפוהו ולא עזבוהו. ואף על פי כן, לא היה משנה ממנהגו כלום, ונהג בו עד יומו האחרון, כשנמלאו לו שבעים ושמונה שנים מיום אל יום.

עם כל אלה המנהגים והחוליים, לא היה רבי מאיר יחיאל, בטל חלילה שעה אחת מתלמוד תורה ומהתעסק בה עסק גדול, וכן בתפלה, ובכל שאר העבודות שעבדי ה' עושים בהם את עבודתם במצוות בוראם. לא פסק פומיה מגירסא ומהשמיע לקהל הצובאים על פתחיו, בימותיו ובלילותיו, דברי תורה מאירים, כאבני חן וספירים, המחיים נפשות לבקרים. חדשות לגדולים ולקטנים, להולכים בדרך החסידות ולשאינם הולכים בדרך זו.

כל מי שראה את רבי מאיר יחיאל בכך, היה אומר עליו: ראו נשמה טהורה המפרכסת תמיד לצאת מן הגוף, אף על פי שגם הגוף טהור הוא! כמתעלף היה תמיד, ודברי תורה שהיו יוצאים מפיו, היו נשמעים כבת קול הבא ממרומים. ממקום שאין שם גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.

ד.

וכל כך למה?

"מפני שבשנות נעורי, בטלתי שעות הרבה, על דברים של מה בכך, ונעצתי עיני בספרים מבלעדי עשרים וארבעה הספרים מתורת ה'. העיניים שהציצו בספרים ההם – תחשכנה מראות. כל רמ"ח איברי ושס"ה גידי ששתקו ולא מיחו – יהיו נידונים ביסורין!", כך היה אומר על עצמו.

שמא חלילה יעלה על דעת אדם, כי נכשלו עיניו בשעת "כשלונו" להציץ בדבר שריח פסול יש בו, חס ושלום! לא תעלה ולא תבוא מחשבת פיגול כזו לחשוד בטהור ובקדוש מבטן. גם בנערותו ידע יפה לברור ולהבחין בין תכלת לכרתי ולקלא־אילן. והיה ריח אפו מרגיש בזוהמא ברחוק אלפים אמה, ולא נגעה בה ידו ולא שזפתה עינו.

אלא שדין זה הוא דן בעצמו: "קודשא־בריך־הוא, ואורייתא וישראל חד הוא". אין עוד אלקים מלבדו, אין עוד תורה מלבד תורתו, ומי כישראל גוי אחד ואין כמוהו עוד. איש מישראל הדבוק באלוקיו, כיצד יכול הוא לבגוד בתורה מורשה–מאורסה שלו, ולהזין עיניו ממקום אחר, אפילו אם אין שם מומין, לא בסתר ולא בגלוי?!

זה היה הדין שדן בעצמו, וזה היה הדין שחרץ על עצמו – "על חטא שחטאתי לפניך בסיקור עינים"...

לא לחנם אמרו: יקרות הן "עברותיהם" של הצדיקים, ממצוותיהם של הרשעים.