מדרש רבה: פרשת שלח, פרשה טז

פרשת שלח

פרשה טז

א.

הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים?

שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת. בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון - מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת. מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום. בשליח הרשות, ואם היה שליח מצוה - מותר לו לפרוש בכל יום שירצה. למה, מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת.

וכן את מוצא בסוכה, ששנינו: ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן, כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר (יהושע ב, א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם [אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה].

מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב. והלכו ונתנו נפשם, והצליחו בשליחותן.

מהו חֶרֶשׁ? מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין: "הרי קדרות! מי שירצה, יבא ויקנה!" כל כך למה, שלא ירגיש בהן אדם. קרי ביה חֶרֶשׂ. כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.

וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה.

עמדה וקבלן. והרגיש בהן מלך יריחו, ושמע שבאו לחפור את הארץ, שנאמר (שם שם, ב-ג) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר [הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ].

כיון שהלכו לבקשם, מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם.

אמר לה פנחס: אני כהן, והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב, ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא. והמלאך, מבקש – נראה, מבקש - אינו נראה. ומנין שנמשלו הנביאים כמלאכים, שכן הוא אומר במשה (במדבר כ, טז) [וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ] וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם [וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ]. והלא משה היה! אלא מכאן שנמשלו הנביאים כמלאכים. וכן הוא אומר (שופטים ב, א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם [וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם], והלא פנחס היה! אלא מיכן שנקראו הנביאים מלאכים. לפיכך אמר לה פנחס: אני כהן, ואיני צריך להטמין. הטמינו לכלב חבירי, ואני עומד לפניהן, ואינן רואין אותי.

וכן עשתה, שנאמר (יהושע שם, ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ [וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה]. ותצפנם אין כתיב כאן אלא ותצפנו - הרי שלא הטמינו לפנחס אלא לכלב. ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם.

אבל שלוחים ששלח משה, היו רשעים. מנין, ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים.

לפרוש –

לים הגדול –

מצור לצידון... יכול לילך מבעוד יום –

שליח הרשות... שליח מצוה –

חֶרֶשׁ...קדרין –

שלוחים ששלח משה, היו רשעים –

ב.

זה שאמר הכתוב (תהלים עו, ו) אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם [וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם].

אשתוללו - אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים, ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו יודעין מה לעשות. אלא אף משה ואהרן נתרשלו את ידם.

מיד עמד כלב ושיתק כל אותן אוכלוסין, שנאמר (במדבר יג, ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם [אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ]. עמד לו על הספסל, והיה משתקן ואומר: הס! והם שותקין לשמוע ממנו, אמר להם (להלן יד, ז-ח): [...הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ] טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. [אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ].

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: טובה גדולה אני מחזיק לו, שנאמר (דברים א, לה-לו) [אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם]. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה [הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה]. מהו זולתי - לזה אתי יותר מששים רבוא מכם. אתם לא מצאתם ידיכם, אלא כשלתם. לכך נאמר אשתוללו אבירי לב.

כל כך למה? על שהיו שלוחין טפשין. אמר שלמה (משלי כו, ו) מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל.

משה ואהרן ששלחו המרגלים –

אוכלוסין –

עמד לו על הספסל –

ג.

שלח לך אנשים

רבי אחא הגדול פתח: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם (ישעיה מ, ח).

למה הדבר דומה –

למלך שהיה לו אוהב.

והתנה עמו, ואמר לו: לך עמי, ואני נותן לך מתנה.

הלך עמו, ומת.

אמר המלך לבנו של אוהבו: אף על פי שמת אביך, איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו. בוא וטול אתה.

כך הדבר: המלך – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והאוהב - זה אברהם, שנאמר (שם מא, ח) [וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ] זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בא, לך עמי – [...] לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ [אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ] (בראשית יב, א).

התנה עמו שיתן לו מתנה - שנאמר (שם יג, יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ [לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה], וכן הוא אומר (שם, טו-טז) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה [וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה].

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אף על פי שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם.

רבי אחא הגדול –

מלך שהיה לו אוהב –

ד.

שלח לך אנשים

זה שאמר הכתוב (משלי י, כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו.

ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאין לשון הרע על הארץ, שנאמר (ירמיה ט, ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר [וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָה].

למה הדבר דומה –

לעשיר שהיה לו כרם.

כשהיה רואה שהיין יפה, היה אומר: הכניסו את היין בביתי.

וכשהיה רואה שהיין חומץ, היה אומר: הכניסו את היין בבתיכם.

אף כך, הקדוש ברוך הוא כשראה שהזקנים מעשיהם כשרים, קרא אותן לשמו, שנאמר (במדבר יא, טז) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה] אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ [מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ]. וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטוא, קרא אותן לשמו של משה, שלח לך אנשים.

רואה שהיין יפה... שהיין חומץ  –

ה.

זה שאמר הכתוב (משלי כו, ו) מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל.

וכי כסילים היו מרגלים? והלא כבר נאמר שלח לך אנשים, ובכל מקום שנאמר אנשים - בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר (שמות יז, ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים [וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי], וכן הוא אומר (שמואל א יז, יב) [וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים] וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. [וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ] וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים [וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ] (שם א א, יא), לאלו את קורא כסילים?!

אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ, שנאמר (משלי י, יח) [מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר] וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל. אף על פי כן, בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים. עליהם אמר משה (דברים לב, כ) [וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם] כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. שנבחרו מכל ישראל מפי הקדוש ברוך הוא ומפי משה, שכן כתיב (שם א, כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים [אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט], מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו, עד שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד, "פלוני משבט פלוני?", ואמר לו: "ראויים הם".

ומניין שאמר הקדוש ברוך הוא שהיו ראויים, שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'.

ואחר כך, לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה, שנאמר כי דור תהפוכות המה - שנתבררו צדיקים ונתהפכו.

לכך נאמר שלח לך אנשים אלה שמות האנשים.

כל מקום שנאמר אנשים צדיקים בני אדם צדיקים הם  –כיוצא בדבר, ברא"ר פ"ל, ז: "כל מקום שנאמר איש – צדיק ומומחה". ובתנחומא שמיני ו: "אין אומרים איש אלא לאדם חשוב, שנאמר (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד".

ו.

דבר אחר: שלח לך אנשים ויתורו

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה [עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח] (שם יב, א), ואחר כך שלח לך.

זה שאמר הכתוב (ישעיה מד, יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם [מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם].

מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים? אלא שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיאמרו לשון הרע על הארץ. אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יהיו אומרים 'לא היינו יודעין עונש לשון הרע'. לפיכך, סמך הקדוש ברוך הוא הענין זה לזה. לפי שדברה מרים באחיה, ולקתה בצרעת. כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע. שאם בקשו לומר לשון הרע, יהיו מסתכלין מה נעשה למרים.

ואף על פי כן, לא רצו ללמד. לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם.

ז.

דבר אחר: שלח לך אנשים

אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא שלח לך, לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו. למה, שכבר אמר להן הקדוש ברוך הוא שבחה של ארץ ישראל: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ [טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת] (דברים ח, ז-ט), וכן הוא אומר (שם יא, י-יא) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ [לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם]. ועד שהם במצרים אמר (שמות ג, ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ [טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי].

הכתוב אומר (שם יג, כא) וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן [לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה], ומהו שלח לך אנשים?

אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו. שבשעה שהגיעו לירש את התחומין, אמר להם הקדוש ברוך הוא: רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ [עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת] (דברים א, כא).

באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר ותקרבון אלי כלכם. זהו שאמר עזרא (נחמיה ט, טו-יז) [וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם. וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם] וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ. וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם. וכן הוא אומר, שנאמר (במדבר יד, לג) [וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים] וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה [נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים] לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. אלא אמרו (דברים א, כב) [וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ] נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ [וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן], אלא שלא האמינו. וכן בדוד הוא אומר (תהלים עח, כב) כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים [וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ], וכתיב (שם שם, י) [לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים] וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת.

רבי יהושע אומר:

למה היו דומין –

למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה.

אמר לו המלך: זמנתי לך אשה נאה, ובת טובים, ועשירה.

אמר לו הבן: אלך ואראה אותה. שלא היה מאמין לאביו.

מיד הוקשה הדבר, והרע לאביו.

אמר אביו: מה אעשה, אם אומר לו 'איני מראה אותה לך' - עכשיו הוא אומר 'כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה'.

לסוף אמר לו: ראה אותה, ותדע אם כזבתי לך. ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה.

וכך, הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: טובה הארץ.

ולא האמינו, אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם מעכב אני עליהם, הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו. אלא יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר יד, כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, אלא לבניהם אני נותנה.

בת טובים  – וכן "בן טובים". ביטוי מצוי בלשון חכמים, ומשמעו: בני משפחות האצולה, מן היוונית אריסטוס, שמובנו: "טוב ביותר". מכאן נגזר המושג "אריסטוקרטיה", שמובנו: שלטון האצולה.

בן הטובים הוא איפוא אדם המזוהה בשל היותו בן למשפחה חשובה. לדבר זה יש שני פנים: מן הצד האחד, הדבר מוסיף לערכו של האדם (כמו במקרה שלפנינו, שמלבד היות הכלה נאה ובת עשירים, יש לה מעלה נוספת בשל ייחוסה המשפחתי). מן הצד האחר, פגיעה בכבודו של בן הטובים אינה רק פגיעה בכבודו הוא אלא גם בכבוד כל המשפחה (יעויין כתובות סו, א בדינו של מי ש"בייש עני בן טובים, דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה"). משום כך, כאשר בן טובים נכשל במעשה לא ראוי לבן משפחה שכזו, משתדלים שלא להזכיר את שמו, כדי שלא לפגוע בכבוד המשפחה (יעויין במד"ר פי"ח, ג אודות "בן טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ, ולא היה רוצה בעל הגניבה לפרסמו. התחיל נותן סימניו. אמרו לו: מי גנב כליך? אמר להם: אותו בן טובים, בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה. משנתן סימניו, ידעו מי הוא").

בן הטובים זוכה לרוב לטיפול ולטיפוח, ולכן גם הריהו מופיע לעתים תכופות כאדם נאה. בסיפור שלפנינו מתוארת בת הטובים בקצרה כ"נאה". אך בסיפור המוזכר לעיל מתואר בהרחבה נויו של בן הטובים: גבוה (כלומר, הולך בזקיפות קומה), שיניו נאות (כלומר, זכה לטיפול ושמירה על סדרי נקיון ותזונה הולמים), שערו שחור (כלומר, בן למשפחה של נשים נאות. שכן שיער שחור נחשב כיופי. כנזכר בשיר השירים), וכן הוא גם בתיאור חוטמו הנאה.

בן הטובים מורגל מילדות לרמת חיים גבוהה יותר משל אדם רגיל. משום כך, הריהו מצטער כאשר אין בידו לספק לעצמו צרכים מסויימים שעבור בני אדם רגילים הריהם מותרות. כמסופר (כתובות סז, ב) כי "אמרו עליו על הלל הזקן שלקח [=כסף מקופת הצדקה] לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין". ועוד שם: "מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר". מה שנראה בעיני הבריות כלוקסוס, עשוי להיות עבור העני בן הטובים דבר שבפיקוח נפש.

כמסופר שם אודות עני שכזה שבא לפני רבי נחמיה. "אמר ליה: במה אתה סועד? אמר ליה: בבשר שמן ויין ישן. [אמר לו:] רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת".

בן הטובים מתאפיין בכבוד עצמי, משום כך הריהו בוש לקבל צדקה. אנשים רגישים למצבו זה של העני בן הטובים משכילים לתת לו צדקה בדרכים יצירתיות. כמסופר (ויק"ר פל"ד, א) אודות רבי יונה ש"שעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה לכשאתה מתרווח, את נותנו לי. ובשעה שנותנו לו, היה אומר לו: מתנה לך נתתיו".

ח.

כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים לפנינו, התחיל משה עומד ותוהא. אמר: אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקדוש ברוך הוא?!

הלך ונמלך. אמר לו: כך וכך בניך מבקשים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין זה תחלה להם. עד שהם במצרים הלעיגו לי, שנאמר (הושע ז, טז) [יָשׁוּבוּ לֹא עָל הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם] זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. למודים הם, לכך איני צריך לנסותם, שכתוב (דניאל ב, כב) [הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא ומסתרת] יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני מה הם. אלא אם בקשת, שלח לך - לעצמך.

מנין, שכן כתיב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור.

ט.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע

מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע י'?

אלא כלב, נטל שכרו מן הארץ, שנאמר (יהושע יד, ו-יד) [וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי. וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי. וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר] אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם [כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי. וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְהֹוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא. וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְהֹוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה. וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה. עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל].

ויהושע נטל שכר עשרה אנשים של מרגלים, שנתוסף בו י' יתיר. י' – עשרה.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע

דבר אחר: כיון שראה משה אותן שהיו רשעים, אמר ליהושע: יה יושיעך מן הדור הזה.

י.

אלה שמות האנשים

מה היו שמותן - סתור בן מיכאל. נחבי בן ופסי. גאואל בן מכי.

יש בני אדם ששמותם נאים ומעשיהם כעורים; שמותם כעורים ומעשיהם נאים; ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים; שמותיהם ומעשיהם כעורים:

שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים - זה ישמעאל ועשו. ישמעאל - שומע אל, עשו - עושה רצון עושיו. ומעשיהם רעים.

שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים - אלו עולי גולה: [...בְּנֵי אַסְנָה בְנֵי מְעוּנִים בְּנֵי נְפוּסִים. בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר. בְּנֵי בַצְלוּת בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא]. בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח. [בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא...] (עזרא ב, נ-נד).

שמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים - אלו המרגלים. מה כתיב בהן, סתור - שסתרו מן העולם.

יא.

ויאמר אליהם עלו זה בנגב

עם שהם עולים, אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: מצאו שלשה בני ענקים.

ושם אחימן ששי ותלמי

למה נקרא שמו אחימן - שהיה אומר: 'אחי, מן יבא עלי?!'

ששי - שהיה בריא כשיש.

תלמי - שהיה עושה תלמים בארץ.

ילידי הענק - שראוהו שהיה עונק את השמש.

כשראו אותן מרגלים, נתייראו. לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו.

אמר ריש לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה.

ובאותו עון נגזר עליהם גזירות קשות. מה הקדוש ברוך הוא אמר לירמיה, לך אמור להן: אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, (ירמיה יא, ז-טז) [כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי... זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהֹוָה שְׁמֵךְ] לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה [הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו] - לקול המולה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם? הציתם אש עליכם, [בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם] יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם [אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי] (להלן יד, לד).

אמרו ונהי בעינינו כחגבים - אמר הקדוש ברוך הוא: ויתרתי עליהם, אלא וכן היינו בעיניהם - יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם?! מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים! מה גרמתם לעצמכם? במספר הימים אשר תרתם את הארץ. לא דיים כך, אלא שלא נכנסו לארץ.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה, על ידי שהיו שלוחי בשר ודם, נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. אבל לעולם הבא, אני משלח לכם מלאכי פתאום, ויפנה את הדרך. שנאמר (מלאכי ג, א) הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ [הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת].

יב.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר

שכן התגרין,

מראין את הפסולת תחלה, ואחר כך מראין את השבח.

וראיתם את הארץ

שלש פעמים אמר להם ומה הארץ, למה?

בראשון וראיתם [...] - אמר להם: היו מסתכלין בארץ ישראל. יש ארץ שמגדלת גבורים, ויש ארץ שמגדלת חלשים. ויש שמגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת אוכלוסין. כך פקדן ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב.

ומה הארץ אשר הוא יושב בה - מנין אתם יודעין כחם? אם במחנים הם שרוין – הם גבורים, בוטחין על כחם. אם במבצרים –  חלשים הם ולבם רך.

ומה הארץ השמנה היא - אם פירותיה קלים אם שמנים. אמר להם: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה. אם של צונמא הם – שמנים הם. אם של חרסים הם – רזים הם.

והימים ימי בכורי ענבים - מכאן אמרו: אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים.

צונמא  –.

תקופת תמוז –

יג.

ויעלו ויתרו את הארץ

כיצד? היו נכנסים לעיר, הדבר נוגף את הגדולים, ומתעסקים בני העיר בקבורתן, ובריה לא היתה רואה אותם.

לכך אמרו הארץ אשר עברנו בה [...] - בנסים שהיה עושה להם הקדוש ברוך הוא, בו הוציאו דבה.

ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן

שהיו עד מאד גבורים, שנאמר (דברים ט, ב) [עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים] אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק.

וחברון שבע שנים נבנתה

להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח הרבה יותר מן המשובח של מצרים. שבשעה שיצאו ונחלו בני נח את העולם אחר המבול הם בנו עיירות תחלה. ולא במקום השבח, אלא במקום הפסולת של ארץ ישראל. וצוען מצרים היא הטובה שבארץ מצרים. וזו קדמה לה שבע שנים.

ואם תאמר: לא מי שבנה זו לא בנה זו! הוא הדור הוא המשפחה, וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן (בראשית י, ו). ועמדו ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים.

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים

יד.

ויבאו עד נחל אשכול [ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד]

לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל אילולי כלב ששלף את הזיין וירץ לפניהם, ואמר להם: 'אם אין אתם נוטלים, או אתם הורגים אותי, או אני הורג אתכם', לא היו נוטלים.

לפיכך, אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה.

וישאוהו במוט בשנים

אין פחות משני מוטות, לפי שאין אומר במוט שנים אלא בשנים.

ויש אומרים: שלשה. במוט – אחד, בשנים - הרי שלשה.

וכמה היה משוי של כל אחד ואחד? נאמר באבנים שנטלו מן הירדן וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל (יהושע ד, כ). כמה שיעורו של כל אחת ואחת משאוי? ארבעים סאה.

מכאן אתה מחשב לאותו אשכול: אדם נושא משאוי לעצמו - מגביה סאה. מגביה עליו חבירו - נושא סאתים. ואם מגביה סאתים נושא עם חבירו - נושא שלש. הוי מכאן מחשב.

(כד). לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(כה). וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:

טו.

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום

והלא את מוצא שהלכו מן הדרום לצפון ארבעים יום, וארבעים יום היו מהלכין את כולה?!

אלא שגלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא שהן באים ואומרים לשון הרע על הארץ, ונגזר על אותו הדור שנים של צרה יום לשנה יום לשנה, וקיפץ הקדוש ברוך הוא לפניהם את הדרך.

טז.

למקום ההוא קרא נחל אשכול

זה שאמר הכתוב (ישעיה מו, י) מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית [וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה] - שהכל צפוי היה לפני הקדוש ברוך הוא.

אשכול, אוהבו של אברהם היה. ונקרא אשכול - על אודות האשכול שעתידין ישראל לכרות ממקומו.

(כו). וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ

(כז). וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ

(כח). אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

יז.

וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן [...]. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ [...]. אפס כי עז העם [היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם]

כך דרכן של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה.

(כט). עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן

יח.

עמלק יושב בארץ הנגב

מה ראו לפתוח בעמלק?

משל –

לתינוק שסרח, ולקה ברצועה.

וכשמבקשין להפחידו, מזכירין לו הרצועה שלקה בו.

כך, היה עמלק רצועה רעה לישראל.

ומה ראה לישב לו על הספר על דרך כניסתן של ישראל לארץ?

כך צוהו עשו זקנו לקדמן לדרך. ועקר ממקומו וישב לו בדרך.

וירד העמלקי והכנעני ויכום ויכתום עד החרמה.

(ל). וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ

(לא). וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ

(לב). וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת

(לג). וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם

יט.

ויהס כלב

שבתחלה אמר להם: 'אני עמכם בעצה', ובלבו היה לומר אמת. שנאמר (יהושע יד, ז) [בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ] וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי. [וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהָי]. וכן הקדוש ברוך הוא מעיד עליו, שנאמר (במדבר יד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו.

כשבאו המרגלים אמרו: 'נאמן עלינו כלב'.

מיד עמד על הספסל, ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה, שנאמר ויהס כלב. והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע, לפיכך שתקו.

פתח ואמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. מיד, חלקו כנגדו ואמרו: לא נוכל לעלות אל העם [...].

פרק יד

(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:

כ.

ותשא כל העדה ויתנו את קולם

זה שאמר הכתוב (משלי יח, ח. שם כו, כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן

דברים שרגנו אחר הקדוש ברוך הוא, גרמו להם צרה גדולה. שאלו לא נשתוו למרגלים, לא היו לוקין עמהם אלא השלימו אחריהם, שנאמר (דברים א, כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ [בְּשִׂנְאַת יְהֹוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ]. מהו ותרגנו - תרתם גנות ארץ ישראל, שקראה הקדוש ברוך הוא ארץ טובה.

ותשא כל העדה ויתנו את קולם

זה שאמר הכתוב (ירמיה יב, ח) [הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר] נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ - אותו קול שבכיתם, גרם לכם להיות שנואין.

ועל אותו הדור אמר ישעיה (ישעיה יז, יא) בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי [נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ]

ביום נטעך תשגשגי - ביום שאמר ליטע אתכם בארץ, נעשיתם סיגים.

ובבוקר זרעך תפריחי - עד שלא בא השרב פרחתם.

נד קציר ביום נחלה - ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אביכם, נעשיתם קלון בעולם.

וכאב אנוש - זה הפורענות ששלחתם ירושה לדורות, שבכו בליל תשעה באב. ואמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות. שכן הוא אומר (תהלים קו, כו-כז) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת - נשיאות יד כנגד נשיאות קול.

(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:

כא.

וילונו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם כל העדה

אלו סנהדראות

לו מתנו בארץ מצרים

משל –

למלך שעלה אחד לבימה שלו לידון.

הוציא דבר מפיו, במה שחייב את עצמו.

הניח המלך את האליגון שלו, וחייבו מפיו.

אמר לו: בדין שהוצאת מפיך, בו אני דנך. יהא לך כמו שאמרת.

אף כך, אמר להם הקדוש ברוך הוא (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם.

לבימה לידון  – =

אליגון  – =.

(ג) וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה

(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה

(ה) וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם

(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

(ט) אַךְ בַּיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם

(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

התחילו לומר: ולמה ה' מביא אותנו ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ויפלו משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אך בה' אל תמרודו ואתם

אמרו להם: אין אתם נאמנים עלינו. אחינו חוששים בנו יותר מכם, שנאמר אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו לאמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים

ומי הם? משה ואהרן.

וכבוד ה' נראה - מלמד שהיו זורקין אבנים, והענן מקבל.

(יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:

כב.

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה [ועד אנה לא יאמינו בי]

אמר הקדוש ברוך הוא: שתי צווחות צווחתי מפניכם, סופכם לצווח ארבע בשיעבוד מלכיות - עַד אָנָה יְהֹוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.  עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי [יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם] עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי (תהלים יג, ב-ג).

צווחתי עד מתי לעדה הרעה, סופכם לצווח וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְהֹוָה עַד מָתָי (שם ו, ד)

(יב). אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

אכנו בדבר

אמר משה: רבונו של עולם, הבט לברית אבותם שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואין אתה מביניהם, ואעשה אותך לגוי גדול.

כיון שראה משה כך, עמד במדה אחרת: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים ואמרו אל יושב הארץ הזאת - יאמרו שלא היה בו כח לזון אותם.

אמר לו: והלא ראו נסים וגבורות שעשיתי על הים!

-אומרים: בנו היה יכול לעמוד, בשלשים ואחד אין יכול לעמוד.

רבון כל העולמים, עשה בשבילך, ועתה יגדל נא כח ה', ותנצח מדת רחמים למדת הדין.

כאשר דברת לאמר - אני אמרתי לפניך באיזה מדה אתה דן את עולמך, [וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה] (שמות לג, יג) העברת ממני, וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא [יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת] (שם לד, ו) אותה המדה שאמרת לי, קיים ה' ה' אל רחום וחנון.

סלח נא.

קבל הקדוש ברוך הוא את דבריו והודה לו, ויאמר ה' סלחתי כדברך - שהם עתידים המצרים לומר כדבריך.

כג.

ואולם חי אני אם יראו האנשים העולים מבן עשרים שנה ומעלה

בן עשרים שנה - בין שהיה עמהם בעצה, בין שלא היה עמהם בעצה.

פחות מבן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות - בין שהיה עמהם בעצה, בין שלא היה עמהם בעצה.

ואם הביא שתי שערות והוא פחות מעשרים שנה - היה עמהן בעצה, לא היה נכנס. ואף על פי כן, לא מת אחד מהן פחות מששים שנה.

בא וראה מה [...] בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ (מלאכי ג, יח).

משל –

למטרוניתא שהיתה לה שפחה כושית, והלך בעלה למדינת הים.

כל הלילה אומרת אותה שפחה לאותה מטרונה: אני נאה ממך, והמלך אוהב אותי יותר ממך.

אמרה לה אותה מטרונה: יבא הבקר, ונדע מי נאה ומי שאוהב אותה המלך.

אף כך, אומות העולם אומרים לישראל: אנחנו מעשינו יפים, ובנו חפץ הקדוש ברוך הוא.

לכך אמר ישעיה: יבא הבקר, ואנו יודעין במי חפץ, שנאמר (ישעיה כא, יא-יב) [מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל]. אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה [אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ] - יבא העולם הבא שנקרא בקר, ואנו יודעין במי חפץ. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע [בין עובד אלהים לאשר לא עבדו].

כתיב (תהלים סב, י) אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ [בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד]

אמר רבי חייא בשם רבי לוי: [אך הבל בני אדם כזב בני איש] - כל הבלים שישראל עושין כל ימות השנה,

במאזנים לעלות - מוחל להם הקדוש ברוך הוא במזל מאזנים, בחדש תשרי (ויקרא טז, ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם [מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ].

מטרוניתא  – =

שפחה כושית – =.

למדינת הים  – =

כל הלילה... יבא הבקר– נסמכים הדברים על ההבחנה בין אשתו של אדם לבין פלגשו. שאצל אשתו הולך אדם לאור יום, בגלוי ולעיני כל. ואילו אצל שפחתו אינו הולך אלא בלילה, באין רואים. יעויין ברא"ר פנ"ב, א (ויק"ר פ"א, יג): "מלך שהיה לו אשה ופלגש. כשהוא הולך אצל אשתו, הוא הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל פלגשו, הולך במטמוניות. כך, אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה..".

מזל מאזנים, בחדש תשרי –

כד.

ויאמר ה' עד אנה ינאצוני

הדא הוא דכתיב (משלי א, כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. [לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי] נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. [וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ] (שם שם, ל-לא).

מהו ותפרעו? אלא כל טובה שיעצתי עליכם קלקלתם אותה ופרעתם אותה, שנאמר ותפרעו כל עצתי.

מתחלה, וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם [וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי] (שמות ג, ח). ואתם לא עשיתם כן, באתם לים, ומיד קלקלתם את העצה, שנאמר (תהלים קו, ז) [אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ] וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף.

באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם, והייתי מוסר לכל אחד ואחד מכם שני מלאכים. אחד חוגרו זיינו, ואחד נותן עטרה בראשו. רבי יהודה דצפרין אמר: זונים אסר להם. ורבי סימאי אומר: פורפירא הלבישן, ושם המפורש חקוק עליו. וכל הימים שהיה בידם, לא היה דבר רע נוגע בהם, ולא מלאך המות, ולא דבר אחר.

וכיון שחטאו, אמר להם משה (שמות לב, ה) [אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ] וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ [מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ].

באותה שעה, וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה [וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו] (שם שם, ד), מה כתיב (שם שם, ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם [מֵהַר חוֹרֵב].

רבי יהודה דצפרין –

זונים –

פורפירא –

מה עשה הקדוש ברוך הוא במתן תורה? הביא למלאך המות, אמר לו: העולם כולו ברשותך, חוץ מאומה זו שבחרתי לי.

אמר רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אמר מלאך המות לפני הקדוש ברוך הוא: על חנם נבראתי בעולם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בראתי אותך שתהא משכל בעובדי כוכבים, חוץ מאומה זו. שאין לך רשות עליה. ראה עצה שיעץ הקדוש ברוך הוא עליהם שיהיו חיים וקיימים, שנאמר (דברים ד, ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים [בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם], וכן הוא אומר (שמות לב, טז) [וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה] וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת [עַל הַלֻּחֹת]. מהו חָרוּת? רבי יהודה אומר: חֵרות מן המלכיות, ורבי נחמיה אומר: ממלאך המות, ורבי אומר: מן היסורין. ראו עצה שיעץ עליהם הקדוש ברוך הוא, ומיד קלקלו העצה אחר ארבעים יום.

לכך נאמר ותפרעו כל עצתי.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שאין אתם חוטאים ותהיו חיים וקיימים כמותי, כמו שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם (תהלים פב, ו), כמלאכי השרת שאין מתים. ובקשתם אחר הגדולה הזאת למות.

אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן [וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ] (שם שם, ז) - כאדם הראשון שצויתי אותו מצוה אחת שיעשה אותה ויהיה חי וקיים לעולם, שנאמר (בראשית ג, כב) [וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים] הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ [לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם]. וכן וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ [בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם] (שם א, כז) - שיהיה חי וקיים כמותו, והוא חבל מעשיו וביטל גזירתי ואכל מן האילן, ואמרתי לו (שם ג, יט) [בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ] כִּי עָפָר אַתָּה [וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב].

אף אתם, אני אמרתי אלהים אתם, חבלתם עצמכם כאדם. אכן כאדם תמותון.

ומי גרם להם כך, ותפרעו כל עצתי.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בטובה שהבאתי עליכם, בה אתם מכעיסין –

באו למדבר והאכלתי להם מן ארבעים שנה, ולא נצרך אחד מהם לנקביו אותן ארבעים שנה? אלא שאכלו את המן והוא נעשה להם בשר, שנאמר (תהלים עח, כד-כה) [וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ]. לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ [צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשׂבַע].

ובו הכעיסו אותו. אומר זה לזה: "אין אתם יודעין שיש לנו כמה ימים שלא עשינו צרכינו, ואדם שאינו עושה צרכו ארבעה ימים או חמישה ימים, הוא מת. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל - שהיה קל בתוך מעיהם.

אמר הקדוש ברוך הוא: במה שהטיבותי להם, בו הכעיסוני, שנאמר (ישעיה ה, ד) מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי [וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים] –

הלכו המרגלים וראו את הארץ. ואת מוצא, בכל מקום שישראל הולך, ניכר הוא, שנאמר (ישעיה סא, ט) [וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים] כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם [כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהֹוָה].

אמר הקדוש ברוך הוא: אם רואים להם האמוריים, מכירים הם אותן שהן ישראל, והורגים אותם. אלא מה אני עושה? על כל מדינה ומדינה שהיו המרגלים נכנסים, היה ראש המדינה ניגף או מלכה היה נגף, כדי שיהיו עוסקים להוציא מתיהם, ואין נותנים דעתם למרגלים, שלא יהרגו אותן.

והם הכעיסו בו. כשבאו אצל משה ואצל ישראל, אמרו: מה הארץ, בכל מקום שנכנסו, מתים היו רואים ומה הנייה. ארץ אוכלת יושביה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אני הייתי סבור שאתם נעשין כאבות, כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר [מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם] (הושע ט, י). ולא הייתי סבור שאתם נעשין כסדום, שנאמר (דברים לד, לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם [וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ]. מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים.

לכך אמר עד אנה ינאצוני.

נצרך לנקביו – לשון נקיה שמשמעה תחושת צורך להפרשת צואה או שתן ("הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל". ברכות כג, א). השימוש בלשון "נצרך" מורה לעשיית צרכים (שהיא לשון נקייה להתפנות), והלשון "נקביו", מורה על שני נקבי ההפרשה שבגוף. בהלכה הובחן בין שתי רמות של היצטרכות לנקבים: א. תחושת צורך גדול ביותר, עד שהנצרך לנקביו מעריך כי לא יוכל להתאפק שבעים ושתיים דקות (מהלך פרסה). ב. תחושת צורך כזו שניתן להתאפק למעלה משבעים ושתיים דקות.

(יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ

כה.

אמר לו משה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה והמתה את העם הזה כאיש אחד

שלא יהיו אומות העולם אומרים: אלהי כנען קשים הם מאלהי מצרים. אלהיהן של מצרים, שקר הם. אבל של כנען, של בעל הם.

(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה

ואמרו אל יושב [הארץ הזאת שמעו כי אתה ...]

מבלתי יכולת ה'

מפני שלא היה לו יכולת להוסיף להם מזונות, הוציאם להמיתם במדבר. ואין לשון יכולת אלא מזונות, כמה דתימא (מלכים א ה, כה) [וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם] עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ [וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה].

דבר אחר: שלא יהיו אומות העולם נוהגין בך כאכזרי. לומר: בא דור המבול ואבדן, בא דור הפלגה, ובאו סדומים, ובאו מצרים ואבדן. אף אלו שקראן בני בכורי הרי הוא מכלה אותן.

כלילית הזו,

שאינה מוצאה כלום, והיא הופכת על בניה.

כך, מבלתי יכולת ה'.

לילית –

אמר משה: רבון העולמים, כי עין בעין נראה אתה.

מהו כי עין בעין?

אמר ריש לקיש: הרי מאזנים, מעוין. אתה אומר אכנו בדבר, ואני אומר סלח נא. נראה של מי עומד, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך.

אף על פי כן, לא בטלה גזירתו של הקדוש ברוך.

הוא שאמר למשה ואעשה אותך, העמיד ממנו ששים רבוא, שנאמר (דברי הימים א כג, יז) [וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים] וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה.

ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מכנסן, שנאמר (ישעיה מט, ט-יב) [לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם. לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם. וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן]. הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים.

והגליות באים עמהם. והשבטים שהם נתונים לפנים מן סמבטיון, ושלפנים מן הרי חשך, הם מתכנסין ובאין לירושלים.

אמר ישעיה לאמר לאסורים צאו - אלו שנתונים לפנים מן סמבטיון.

ולאשר בחשך הגלו - אלו שנתונים לפנים מן ענן של חשך.

ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם - אלו שנתונים בדפנו של אנטוכיא.

אותה שעה הם נגאלים, ובאו לציון בשמחה, שנאמר (שם נא, יא) וּפְדוּיֵי יְהֹוָה יְשׁוּבוּן [וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה].

סמבטיון –

הרי חושך –

בדפנו של אנטוכיא –  וכן "דפני של אנטיוכיא", המקום בבבל אליו הוגלו בני ישראל לאחר חורבן בית ראשון. בתוך העיר הגדולה אנטיוכיא התקיים המקום שכונה "דפני של אנטיוכיא". חלק זה של העיר השתרע על פני עברו השני של נהר האור ונטוס, ונחשב כמקום העשיר והמכובד ביותר בכלל המרחב הגדול של העיר. שפע המים שבדפני, כמו גם הצמחיה המרובה שהייה בו, הביאו לכך שיוקצו משאבים רבים לעטר את המקום בבנייני מגורים מפוארים ובמבני ציבור. כך הפך המקום לאיזור היפה ביותר בעיר. שליטי העיר התייחסו למקום כמקום מקודש, ונהגו בו כבוד מיוחד.

דפני מזוהה עם העיר "רבלה", אליה הגלה נבוכדנצר מלך בבל את העם מארץ יהודה, ובראשם את המלך צדקיהו (מלכים ב, כה =). עוד מסופר (ברא"ר סוף פצ"ד) על דפני של אנטיוכיא שבשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את ירושלים הוא בא וישב לו בדפני של אנטיוכיא. שם התקיימה פגישה בינו לבין חכמי הסנהדרין הגדולה בירושלים אשר יצאו לקראתו לשם. והם אכן אמרו לו שהגיע זמנה של ירושלים להחרב (ירושלמי שקלים פ"ג, ה"א).

דפני של אנטיוכיא מזוהה איפוא עם הגלות היהודית המוכרת וידועה שבבבל. בדברי המדרש נושאים בשורה, כי בצד הגאולה שתבוא לגולי בבל, כן תבוא הגאולה גם לגלויות הנדחות, הנשכחות ונעלמות, של היהודים מעבר לסמבטיון ומעבר להרי חושך.

על העיר אנטיוכיא, יעויין בפרק "מקומות"

פרק יד

(כו). וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר

(כז). עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי

כו.

עד מתי [לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי]

הלכה: תינוק שיש בו [בידו] אבן בשבת, מהו לטלטלו?

שנו רבותינו: "נוטל אדם את בנו, והאבן בידו. כלכלה, ואבן בתוכה".

מדור המדבר את למד. שהיה הקדוש ברוך הוא נושאם במדבר כביכול, כאשר ישא איש את בנו, והיתה עבודה זרה בידם, שנאמר (נחמיה ט, יח) [אַף] כִּי עָשׂוּ [לָהֶם] עֵגֶל מַסֵּכָה [וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת].

וכן את מוצא כשעברו בים, צלמו של מיכה עבר עמהם, שנאמר (זכריה י, יא) וְעָבַר בַּיָּם צָרָה [וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר]. ובכל כך לא הניחן הקדוש ברוך הוא ואמר למשה: קרעתי להם את הים, והכעיסוני, שנאמר (תהלים עח, מ) כַּמָּה יַמְרוּהוּ [בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן].

ואף כאן, הוציאו על הארץ שם רע, ואיני יכול לסבול.

עד מתי אהיה סובל להם, עד מתי לעדה הרעה [הזאת].

כז.

דבר אחר: עד מתי [לעדה הרעה הזאת].

זה שאמר הכתוב (מלאכי א, יא-יב) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי [בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת. וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ].

אמר הקדוש ברוך הוא: אומות העולם מכבדין אותי. ואתם, כמה עשיתי נסים לכם, ומכעיסין אתם אותי! רצונך לידע: עגלון מלך מואב אדם ערל היה, ונכנס אהוד בן גרא אצלו. כיון שהזכיר לו שמי, חלק לי כבוד ועמד לו מכסאו, שנאמר (שופטים ד, כ) [וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ] וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא. לקיים מה שנאמר כי ממזרח [שמש ועד מבואו גדול שמי [בגוים].

אמר הקדוש ברוך הוא: אומות העולם מכבדין אותי וחולקים לי כבוד, ואתם מכעיסין אותי, ואני טוען אתכם. עד מתי אני סובל - עד מתי לעדה הרעה [הזאת].

אמר הקדוש ברוך הוא:

כביכול –

אדם קונה לו עבד.

שיהא העבד נוטל הפנס ומאיר לקונה.

ואני לא עשיתי כן, אלא אתם עבדי, כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים [עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם] (ויקרא כה, נה). ואני נוטל את הפנס, ומאיר לכם.

דבר אחר:

בנוהג שבעולם –

אדם קונה עבד.

שאם יצא לדרך, יהא עבדו קודם ומתקן לו איטימסייה.

ואני לא עשיתי כן, אלא אתם עבדי, ואני הייתי מתקן לכם איטימסייה, שנאמר (במדבר יד, לג) [וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהֹוָה דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים] וַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה [נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים] לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

דבר אחר:

 בנוהג שבעולם –

אדם קונה עבד.

שיהא עבדו אופה לו לחם.

ואני לא עשיתי כן, אתם עבדי, ואני אופה לכם לחם מן השמים, וכן הוא אומר (תהלים עח, כד-כה) [וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ]. לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ [צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשׂבַע].

מאיר לו... מתקן איטימסייה... אופה לו לחם –

איטימסייה –

כח.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אכלה אותם מלפני.

אמר לפניו: רבון העולם, אתה מאריך אף.

ועבד, אם יהיו מעשיו טובים ויהא שומע לרבו, ויהא רבו מסתכל בו בסבר פנים יפות - אין מחזיקין לרבו טובה.

ואימתי הם מחזיקין? בזמן שהעבד של תרבות רעה, ורבו מסתכל בו בסבר פנים יפות.

כך, אתה אל תבט בקשה ערפם, שנאמר (דברים ט, כז) [זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב] אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה [וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ].

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבילך אסלח להם, שנאמר (במדבר יד, כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.