יום חמישי, 11 ביוני 2020

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. קדושת לוי המלא. פרשת שלח


קדושת לוי המלא

(* לצפיה בשיעור היכנסו ליוטיוב של הבלוג: https://www.youtube.com/watch?v=NGqyKig34XM)

פרשת שלח

פרק יג

א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר ה' אל משה לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[1], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[2] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[3], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[4], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

ב. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם
שלח לך אנשים
[א]
הכלל: כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם, אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה. כמאמר חכמינו ז"ל:[5] "לא ברא הקדוש ברוך הוא [את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר[6] והאלהים עשה שייראו מלפניו]", ואז בקל יכול לכבוש אותם.
וזה היה כוונת שלוח מרגלים.
אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות, בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם.
וזהו הרמז: שלח - לשון הפשטה, מלשון וישלחו. ויפשיטו[7] - תרגום אונקלוס: "ואשלחו".

[ב]
או יבואר, שלח לך אנשים
יבואר על פי פירוש רש"י על פסוק[8] ותצפנו - שלא הצפינו אלא לכלב, [ופנחס עמד לפניהם ולא ראוהו, לפי שהיה כמלאך].[9]
הכלל: במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא, בקל יכולים לכבוש אותם. ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ, אז אי אפשר לכבוש אותם אם לא בהתפשטות הגשמיות.
ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות, לכך נאמר בהם[10] לא תחיה כל נשמה. לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות. וכלב אשר העלה הניצוץ מרחב, לא הפשיט עצמו [מהגשמיות]. וזהו ותצפנו.
וכאן ששלח משה אל ארץ אשר אין להעלות מהן שום ניצוץ, ואמר להם להפשיט עצמם מן הגשמיות.
וזהו שלח - לשון הפשטה, להפשיט עצמם מן הגשמיות. וזהו שלח לך אנשים.

[ג]
או יבואר, שלח לך [אנשים] ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל
וכבר צווחו[11] על תיבת לך.
ונראה: כי עיקר כוונת הבורא ברוך הוא לשלוח אנשים יריאים ושלימים, אשר כל מגמתם עבודת הבורא ברוך הוא. ולא חס ושלום לתור את ארץ ישראל, גשמיותה של ארץ. רק צוה הבורא ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לשלוח עבדי השם מקודם, שיעשו רשימה שמה בעבודה. דהיינו, בתורה ובתפלה. להמשיך חיות ושפע מהארץ עליונה לארץ תחתונה, בכדי שהארץ בעצמו יתאוה שיבאו בני אברהם יצחק ויעקב.
וזהו שלח - לשון המשכה, מגזרת ותשלח את אמתה,[12] כמאמר חכמינו ז"ל.[13] דהיינו, שימשיכו מהם אנושותם, שיבואו למדריגת משה רבינו עליו השלום.
וזהו שלח לך אנשים - שימשיכו את אנושותם. דהיינו, התפשטות הגשמיות.
עד שיבאו לך – דהיינו, מדריגת שלך. היינו, שיבאו לארץ כנען לא לתור אותה בגשמיותיה חס ושלום. רק מיד כשיבואו שמה, יעמדו על התורה ועל העבודה.
וזהו ויתורו - מגזרת תורה.
והעיקר, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם. דהיינו, מהתורה והמצות.
וזהו אשר אני נותן - לשון הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל.
אבל לא כן עצת הכסילים[14], הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה.
וזהו שהתפלל משה רבינו עליו השלום: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"[15] – דהיינו, שלא תהיה עמהם בעצה להיות מרגלים בגשמיות. רק שהעיקר, ויתורו, מגזרת תורה.

[ד]
או יבואר, שלח לך אנשים
ופירש רש"י: "לך – לדעתך. אני איני מצוה, אם תרצה שלח".
וקשה: כיון שהקדוש ברוך הוא לא צוה לו לשלוח, ולמה כתוב לקמן[16] וישלח [אותם משה ממדבר פארן] על פי ה'?
ונבאר: דאיתא (בפסחים):[17] שלשה דברים הוסיף משה מדעתו והקדוש ברוך הוא הודה לו. ואיתא נמי שם דף נ"ז:[18] "מלכא ומלכתא הוי יתבי. מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח? כהן גדול, דקא מסיק קרבנות בכל יום. [אתא], אחוי בידוי: אי גדיא יאי, יסיק לתמידא. [אמר מלכא הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא, ניפסקו לימיניה. יהב שוחד, ופסקיה לשמאליה. שמע מלכא, ופסקיה לימיניה]" - וזה אינו מובן, כי הוא סיפור מעשה.
ואיתא נמי בגמרא:[19] "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[20] במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
ונבאר הכל: כי הנה יש זמנים שבא לאדם התעוררות מן השמים לעבדות הבורא ברוך הוא, כדכתיב[21] מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ומה הוא שמחה - שבשעה שהקדוש ברוך הוא בחדוה, אזי כל המלאכים בשמחה. ובעת הזה משלח ה' התעוררות העליון לעבוד אותו, וממילא הוא עובד את ה' בלי שום כבדות, רק מחמת התעוררות העליון יש חשק לעבודתו.
ונמצא, זה כוונת משה: שהיה רוצה לתקן, שאפילו לפעמים כשלא יבא להם התעוררות העליון, שיתעורר האדם את עצמו מדעתו ומשכלו, שיבין שהבורא יתברך שמו הוא בורא כל המלאכים [...], ויתחיל אדם לעבוד את ה' בכל לבבו.
וזהו שאמר "הוסיף יום אחד מדעתו" – פירוש: מהתעוררות עצמו ולא מהתעוררות העליון. והתעוררות העליון בא לו מחמת ש"בכל יום בת קול יוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים"[22]. וכשהוא זוכה, שומע זה הקול.[23]
נמצא, כשהצדיק זוכה ושומע זה הקול, זה הקול מעוררו.[24]
ויש לדקדק: מה עושה הצדיק, כיון שממילא בא לו התעוררות העליון?
רק שיש לומר: שזה עושה הצדיק, שאינו חושב שום דבר בעת הכרוז, רק שעומד בהתפשטות הגשמיות ושומע את הקול.[25]
וזה אמרו חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" - כי דור המדבר היו במדריגה גדולה, והיה להם התעוררות גדול. ונמצא, לא היו חושבים את עצמן לכלום.
וזהו שאמרו:
"דור המדבר" - שהם היו במדריגה גדולה.
"אין להם" – כלומר, מה שהיו אַיִן, שלא היו חושבים את עצמם כלום, והיו תמיד מקשיבים לקול העליון.
זה הביא אותם שהיה להם "חלק לעולם הבא" - כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים, לא היה להם חלק עולם הבא. כי הם לא עשו כלום, רק התעוררות עליון.
ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא דכתיב כי במדבר – פירוש: דיבור. דהיינו, הכרזה שמכריזין בכל יום.
יתמו – כלומר, שיהיו תמימים בדיבור. שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור.
ואמר עוד ושם ימותו - כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה, דילפינן שָׁם שָׁם ממשה. נמצא, היכא דכתיב שָׁם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו - רוצה לומר: במיתת נשיקה מתים.
ואין להקשות: דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים, דמשמע חס ושלום לרעה. אדרבא, זה הוא הוא דבר טוב?
דיש לומר: כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה, שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם. רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא, שהוא יכול להפוך הטבע. ונמצא, בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש, זה הוא בטבעיות העולם.
וזה פירוש רש"י שלח, לדעתך - שאתה הוספת יום אחד מדעתך כנזכר לעיל. שאפילו אם פעם אחת לא יהיה לו התעוררות, שיהיה יכול לעמוד מחמת עצמו. ונמצא, אתה משגיח על הטבע. ונמצא, כיון שאתה משגיח נמי על הטבע, שלח אתה אנשים לראות אם הם חזקים או רפים.
"אבל אני איני מצוה לך" - כי אני יכול להפוך הטבע.
נמצא, משבאו המרגלים ואמרו לא נוכל לעלות,[26] לא היו יכולים דור המדבר לסבול אותם, כי הם היו במדריגה גדולה.
ואמר הקדוש ברוך הוא טעם למשה למה הם אינם יכולים לסבול אותם, כי במדבר הזה יתמו – כלומר, שהם תמיד בהתעוררות העליון, כנזכר לעיל.
וזה נמי הפירוש "אין מזל לישראל"[27] – פירוש: כשהאדם אינו חושב את עצמו, והוא אצלו כאַיִן, אז לישראל "מזל" - מלשון השפעה, כמו יזל מים מדליו.[28] כי כשהאדם אינו משגיח על הטבע, יכול הקדוש ברוך הוא ליתן לו שפע רב, כי ה' הוא למעלה מן הטבע. אבל כשהוא בטבע, אין הקדוש ברוך הוא יכול ליתן. שהוא בעצמו משגיח על הטבע, והוא רע. ודרך הטבע, כשאדם רע, אין נותנים לו כלום.
וזה הוא הצדיק. אבל אנו אין לנו להשגיח על התעוררות העליון, כי זה אינו תדיר. רק שיש זמנים דבא התעוררות העליון לאדם בחגים ומועדים. לכן יראה אדם שיתעורר את עצמו לעבוד את הבורא בהתעוררות עצמו.
וזהו הפלוגתא בין מלכא ומלכתא. "מלכא אמר: גדיא יאי" – ש"גדיא" הוא לשון מזל, ומזל הוא לשון השפעה, ושפע באה מחמת אַיִן, ואַיִן בא מחמת התעוררות, שאינו חושב את עצמו לכלום. וזהו "גדיא יאי" - שהתעוררות שאדם מתעורר מהתעוררות עליון, יאי.
"ומלכתא אמרה: אמירא יאי" – כלומר, שהדיבור יאי. מה שהוא מרגיל את עצמו בדיבורים שלו, שיעבוד את הבורא מעצמו.
ו"אמרו: מאן מוכח, כהן גדול" - על פי סוד, כהן גדול יודע היכן השפע יורד.
"אחוי בידו. אמר: אי גדיא יאי" – כלומר, התעוררות עליון.
"יסיק לתמידא" – כלומר, יהיה תמיד בעולם, ולמה אינו רק במועד.
ודוק.

[ה]
הענין: כי הנה היה דור המדבר, ודור שנכנסו לארץ ישראל. והנה דור המדבר, הלשון מדבר - הוא דיבור, שפעלו הכל בדיבור. כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה. ודור שנכנסו לארץ ישראל - מרומז על העשיה, שהיו צריכין לעשות איזה פעולה.
ולכך, יהושע כאשר נלחם עם שלשים ואחד מלכים, היה צריך לעשות איזה מעשה, עם הכידון והאורב[29]. אבל משה שהיה בדור המדבר, לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור.
וזה שכבש יהושע את יריחו הכל בדיבור "עלינו לשבח", כמבואר בדברי רבותינו ז"ל,[30] הוא מחמת שיריחו כבש בשבת[31]. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל[32] שהשכל שיש להרב בחול, יש לתלמיד בשבת. והיה בו אז השכל שהיה למשה בחול, ומשה פעל הכל בדיבור, ובזה הבחינה כבש יהושע יריחו בשבת על ידי הדיבור. אבל בעי ושאר מלחמות, היה צריך לפעולה.
קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה

[ו]
...אמנם המרגלים מה שאמרו וזה פריה – כי הפרי היה קטן לפי דורם. כי היה יֵשׁ, והם מעולם יותר גבוה.
אמנם משה רצה לתקן זה, ולא עלתה בידו. כי השם יתברך אמר שלח לך, "לדעתך"[33] – אמנם דעת העליון לא היה בזה, כי אם דעת התחתון. וזה שנאמר[34] כי אל דעות ה'. וזה "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא", רק "לעתיד לבא".
יעוין להלן בפירוש פסוק כז.

ויתורו את ארץ כנען
כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים[35] נאמר ויחפרו את הארץ.
יעוין להלן בפירוש פסוק טז.

למטה
[א]
לזה נקראו השבטים מטות, לשון "מטהו מחלון [לחלון"] – להורות: שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רם על רמים, משגיח כביכול למטה על כל הנעשה למטה, והכל נעשה כרצונו. וזהו מטות - לשון הטיה מלמעלה למטה.
קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ואלה שמות.

[ב]
השנים עשר שבטים, הם רומזים על מצות הבורא יתברך. ולכך השבטים נקראים מטות - שהמצות שאדם עושה, מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך.
קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ועתה נבאר.

[ג]
טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים ולפעמים נקראו בשם מטות... וידוע שלשון מטות - הוא לשון הטיה. בשביל זה נקראים השבטים בשם מטות - שבעת הולדתם, אמותינו הצדקניות היו ממשיכין השפע מלמעלה למטה לעולם השפל.
קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

[ד]
זהו מטות - שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.
קדושת לוי, פרשת מטות, ד"ה לא יחל דברו.

ג. וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה
וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'
[א]
כי משה ודורו דור המדבר, היו דמיון תורה שבכתב. ויהושע ודורו שבאו לארץ, היו דמיון תורה שבעל פה.
וזהו הרמז במאי דאמרו חכמינו ז"ל:[36] "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה" - כי תורה שבעל פה מקבל מהתורה שבכתב, כמו שלבנה מקבל מחמה.
וזהו הרמז וישלח אותם משה על פי ה' – והרמז: הדור שיבואו לארץ ישראל, צריכין להיות דמיון תורה שבעל פה.
ובאמת, תורה שבעל פה, ברצון הצדיקים שבדור. זה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר, כרצון הצדיקים שבדור. ולכך ישראל, אשר הם בדמיון תורה שבעל פה, מונין השנה ללבנה[37], הרמז על תורה שבעל פה.

[ב]
על פי ה'[38] – כלומר, זאת היתה מאת ה'.
קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב משה.

כולם אנשים
...משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם, וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים – "באותה שעה כשרים היו"...
יעויינו הדברים להלן בפירוש פסוק טז.

ד. וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר
ראובן
[א]
הכלל: יש מים, אש, רוח, עפר. מים - רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך... ראובן - מורה על מים.
קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

ה. לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי
שמעון
הכלל: יש מים, אש, רוח, עפר... וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת, ראובן, שמעון, לוי, יהודה... אש - מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא. שמעון - על אש.
קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

ו. לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה
יהודה
הכלל: יש מים, אש, רוח, עפר... עפר - מורה על כנסת ישראל המקבל השפע...וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת, ראובן, שמעון, לוי, יהודה... יהודה - מורה על כנסת ישראל. לכך כל הניסים על ידי זרע יהודה, שהוא נגד כנסת ישראל.
קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

ז. לְמַטֵּה יִשָּׂשׂכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף
יששכר
יששכר - מורה על המחשבה.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר.

ח. לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן
למטה אפרים
ביוסף דהוא שני שבטים, אפרים ומנשה. דמנשה - רומז על הצרות ישראל, על דרך כי נשני אלהים,[39] ואפרים - רומז על הטובות, על דרך כי הפרני אלהים[40].
קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה או יבואר ועשית.

ט. לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא
בנימין
עולם חסד יבנה[41]. ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו עליו השלום והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד לפי זה לא היה עיקר השלימות, רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון, שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק[42] ואביו קרא לו בנימין – פירוש: בן ימין. רוצה לומר: מפאת החסדים שעל ידי זה נברא העולם. ולזה, היה בית המקדש בחלקו. שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם.
קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה ואביו קרא לו.

י. לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי
יא. לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי
למטה יוסף למטה מנשה
ביוסף דהוא שני שבטים, אפרים ומנשה. דמנשה - רומז על הצרות ישראל, על דרך כי נשני אלהים,[43] ואפרים - רומז על הטובות, על דרך כי הפרני אלהים[44].
קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה או יבואר ועשית.

יב. לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי
דן
בני דן – רצה לומר: הצדיקים, שהמה דנים את עצמם תמיד שלא יצאו ידי חובתם תמיד נגד הבורא יתברך שמו.
אור הנר עמ' 22.

יג. לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל
אשר
[א]
מאשר[45] – היינו, לשון שׁוּר, כמו בנות צעדה עלי שור.[46] דהיינו, מהסתכלות גדולת הבורא ברוך הוא.
שמנה לחמו – דהיינו, הלחם של תורה.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.

[ב]
מאשר - הוא עולם התענוג. מזה שיש לנו תענוג מעבודת השם יתברך, מזה עצמו יש לנו שמחה ותענוג, שזכינו להתענג מעבודתו יתברך.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.

יד. לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי
נפתלי
נפתלי אילה שלוחה[47] – פירוש: שיש לו רגלים חזקים, שעל ידי זה הוא קל ללכת. דהיינו, מרמז שיש לו אמונה חזקה בה', שנקרא רגלים. ועל ידי זה, הנותן אמרי שפר - מחמת האמונה, משורר ומהלל באמרי שפר. וזהו דרמז תרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק זה דמשבט נפתלי הם משוררים יפים[48]. עיין שם. דלפי הנזכר לעיל הרמז: שעל ידי ששבטו יש להם אמונה חזקה בה', משוררים יפים תמיד לה'.[49]
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה נפתלי.

טו. לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי
גד
[א]
הנה גד מורה על חסד, כמאמר חכמינו ז"ל:[50] "גימ"ל דל"ת - גמול דלים".
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה גד גדוד.

[ב]
הגדת לי[51] - לשון מזל העליון השופע עלינו ומאיר על האדם, מלשון גד גדוד [יגודנו].[52].
קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה תוספת הה"א.

[ג]
גדוד יגודנו - הוא מכרית הקליפות.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר.

טז. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ
להושע בן נון יהושע
ויקרא משה להושע [יהושע] - התפלל עליו: יה יושיעך מעצת מרגלים (רש"י, במ"ר)
פירש רש"י ז"ל: "התפלל עליו, י-ה יושיעך מעצת מרגלים".
ונראה לדקדק: הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם, וכמו שפירש רש"י ז"ל[53] על אנשים – "באותה שעה כשרים היו", ולמה התפלל עליו?
ונראה לתרץ: כי אמר השם למשה[54] שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים[55] נאמר ויחפרו את הארץ.
דהנה איתא במדרש:[56] "כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמו שנאמר ערות הארץ[57] לב הארץ[58] טבור הארץ[59] עין הארץ[60]". והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה[61]. שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ, האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות. וכשישראל עושין המצות בארץ, אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה.
על כן שלח משה השנים עשר אנשים וצוה להם ויתורו - לשון תורה, שילמדו שם תורה, ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם[62] כשיעשו המצות בארץ, ויהיו ישראל משפיעים בארץ, והארץ יהיה בבחינות מקבל.
וזה ויחפרו הארץ - לשון חפרה [הלבנה ובושה] החמה[63], כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה, וזהו עיקר חשקה של הארץ.
וזהו פירוש הפסוק[64] אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה - כי השירה יהיה לה לצורכה, כי טובתה היא.
וזהו באר חפרוה שרים כרוה [נדיבי העם][65] - לשון חפרה [הלבנה ובושה] החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם.
(חסר).

יז. וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר
עלו זה בנגב
[א]
הכלל: כאשר רוצים להעלות הניצוץ, אז צריך לדבק עצמו במדת ה', שהוא מדת החסד.
וזהו בנגב – דרום, מורה על החסד.
או לשבר תאות היצר הרע מתאותו, כאשר מבואר במקום אחר[66] פירוש הפסוק[67] מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי – כלומר, לומר ליצר הרע הנקרא אויב: "אתה מפתה אותי לעשות התאוה שלך, ופנימיות התאוה הוא שיהיה לי תענוג. הלא עיקר התענוג הוא בעבדות ה', מוטב לעבוד ה'! והחילוק, אצל עבדות ה' התענוג הוא לעולם. ותענוג שלך, הוא מדבר הפסד".
וזהו מאויבי - הוא היצר הרע. תחכמני מצותיך כי לעולם [היא לי], עיין שם[68].
וזהו הרמז ועליתם את ההר - היצר הרע נקרא הר, כמאמר חכמינו ז"ל:[69] "צדיקים [נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה]."
כלומר, מפיתוי היצר הרע אקח התענוג לעבדות ה'. ובזה תעלה הניצוץ ותשבר הקליפה.
או להעלות הדבר אל האַיִן. שיסתכל הדבר באַיִן, מקום מחצב כל הנשמות. ובזה תעלה הניצוץ. וזהו ומה הערים - מה הוא האַיִן, כמאמר חכמינו ז"ל[70] "לא כאברהם שאמר[71] [ואנכי עפר ואפר], אלא כמשה שאמר[72] ו(א)נחנו מה". ובאלו שלש בחינות תעלה הניצוץ ומכניע הרע.

]ב]
לשון נגבה - הוא מלשון כי ארץ הנגב נתתני דעכסה[73], שפירושו: מנוגב. ובאמת הנגבה הוא דרום, מורה על מדת חסד. אך כי גם במים יש מדת קר ולח. דהיינו, הרכבה שלו. וקר - יורה על הצמצום, ולח - מורה על התפשטות. ולפי זה, מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו. דהיינו, קר ולח.
והענין: שאברהם אבינו עבד את הבורא ברוך הוא במדת אהבה. אך האהבה האמיתית הוא שצריך להתפשט מכל המדות שלו, ולעבוד את השם יתברך בכל אבריו ותנועותיו, ולא ישאיר לעצמו כלום. והנה זהו עצם הצמצום - שמתפשט מעצמותו ונכנס באהבת הבורא יתברך. וזהו עצם ההרכבה כנזכר לעיל.
וזהו כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע[74] – דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו ונתפשט והלך לאהבת הבורא. והיינו הנגבה.
ודוק היטב.
קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.

יח. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב
וראיתם את הארץ
ערות הארץ באתם לראות[75] – להגביה. דהגבהה הוא רְאִיָּה, שרואין האיך שאדון כל ברא הכל.
קדושת לוי, פרשת מקץ.

יט. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים
הטובה היא
הנה הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.

כ. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים
והתחזקתם
מלת חזק מורה: שצריך להתחזק על מדותיו. כי "איזה גבור, הכובש את יצרו"[76] – כלומר, אם מתחזק על מדותיו - נקרא גבור. וכן כשעושים איזה דבר שאינה ראויה לעשות, נקרא חוזק יד – כלומר, שהתחזק את עצמו ועשה בעל כרחו. כי דבר שראויה לעשות, אינה נקרא חוזק יד, כי כן ראויה לעשות, ואינו בעל כרחו. לא כן העושה דבר ואינה ראויה לעשות, ועושה בעל כרחו - נקרא חוזק יד, שצריך להתחזק נגד מדותיו.
קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ויאמר משה למה.

כא. וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת
ויתורו את הארץ
היה בארץ ישראל הרשימה מן המרגלים הראשונים.
[וזהו] וישלח יהושע שני אנשים מרגלים חרש לאמר[77] - כי כשהצדיק בא במקום, אז מעורר אותו הרשימה אשר כבר היה במקום ההוא. וכאן שהיה בארץ ישראל הרשימה מן המרגלים הראשונים, רצה יהושע שלא לעורר הרשימה מהם. וזהו חרש - שיעשו עצמם חרשים, שלא לשמוע הרשימה מן המרגלים ראשונים.
קדושת לוי, לקוטים.

כב. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם
כג. וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים
כד. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כה. וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם
כו. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ
כז. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ
וגם זבת חלב ודבש היא
...והנה הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם [אעלה אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש][78] - שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.

וזה פריה
ושמעתי מאדומ"ו: שזה סוד יחוד מים-אויר-רקיע, והוא עדיין אַיִן. ודור המדבר לכן שאלו[79] היש ה' בקרבנו אם אין.
ואמנם המרגלים מה שאמרו[80] וזה פריה – כי הפרי היה קטן לפי דורם. כי היה יֵשׁ, והם מעולם יותר גבוה.
אמנם משה רצה לתקן זה, ולא עלתה בידו. כי השם יתברך אמר[81] שלח לך, "לדעתך"[82] – אמנם דעת העליון לא היה בזה, כי אם דעת התחתון. וזה שנאמר[83] כי אל דעות ה'.
וזה "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא", רק "לעתיד לבא".
ואשר נכנסו לארץ ישראל, נאמר[84] ואתם הדבקים בה' אלקים חיים כולכם היום.
אמנם לעתיד לבא יתוקן ארץ ישראל, שגם דור המדבר יכנסו בו. וכתיב[85] ואכלתם אכול – שהוא הטעם, ושבוע.
וזה גורם ללמוד תורה, כי "ניתן תורה לאוכלי מן", והללו את ה'.
והם אמרו[86] בלתי אל המן עינינו  – לתלמידי חכמים, עיני העדה. והאוכל הרוחני הוא האין, עליו נאמר[87] למעני למעני אעשה.
כתבי קודש, כה, ע"ג [ורשא (תרמ"ד): כ, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): כו, ע"ב], בתוך ד"ה דע כי. שמועה טובה, עמ' נט, בתוך ד"ה דע כי:

כח. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם
גדולות מאד
תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.
קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

כט. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן
ל. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ
את העם
[א]
ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.
קדושת לוי, פרשת בשלח.

[ב]
כל מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
קדושת לוי, פרשת בלק.

ויהס כלב... עלה נעלה
הרמז ויהס כלב עלה נעלה. כלומר, עלה - יהיה עליות למלכותו, נעלה - כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא.
יעוין להלן בפירוש פסוק לג הרחבת דברים.

לא. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ
לא נוכל לעלות
[א]
...משבאו המרגלים ואמרו לא נוכל לעלות, לא היו יכולים דור המדבר לסבול אותם, כי הם היו במדריגה גדולה.
ואמר הקדוש ברוך הוא טעם למשה למה הם אינם יכולים לסבול אותם, כי במדבר הזה יתמו[88] – כלומר, שהם תמיד בהתעוררות העליון, כנזכר לעיל.
יעוין לעיל הרחבת דברים בפירוש פסוק ב

[ב]
ישראל כשעשו את העגל - היה העון נגד ה', וכאן בשלוח מרגלים - היה העון נגד פרצוף ישראל, שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם.
יעוין להלן בפירוש יד, יח הדברים במלואם.

לב. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת
לג. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם
ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם
כחגבים - שמעי דקאמרי: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני (סוטה לה, א)
[א]
פירש רש"י: "שמענו אומרים, נמלים יש בכרמים".
ולכאורה קשה: הלא בפסוק כתיב חגבים.
והנראה, כי הכלל: כשישראל עושין רצון הבורא ברוך הוא, אז כביכול יש עליות למלכות הבורא ברוך הוא.
וזהו הרמז ויהס כלב עלה נעלה[89]. כלומר, עלה - יהיה עליות למלכותו, נעלה - כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא.
וזהו שרמז רש"י בכאן: כי המרגלים פרקו מעליהם עול מלכותו יתברך. וזה שפירש רש"י ז"ל "נמלים" - כמאמר הפסוק[90] לך אל נמלה [עצל ראה דרכיה וחכם]. אשר אין לה [אשר אין לה קצין שוטר ומושל], לרמז על הנזכר לעיל.

[ב]
או יבואר, ונהי בעינינו כחגבים
פירש רש"י: "שמענו אומרים, נמלים יש בכרמים".
ופירש רש"י תמיה: ומאי בעי הכא נמלים, הא בקרא חגבים כתיב?
ונראה: דאיתא בילקוט[91] דתלמי אמר להם: למה אתה רוצים לכבוש את ארץ ישראל, הלא כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, והוא נתן לנו, ואם כן יהיה גזל בידכם.
והנה חכמינו ז"ל אמרו[92] על פסוק לך אל נמלה [עצל ראה דרכיה וחכם], דאיסור גזל יכולים ללמוד מנמלה, שאינה לוקחת מאחר.
וזהו שפירש רש"י ז"ל "שמענו אומרים" - שאלו אנשים אשר בכרמים, רחוקים מגזל כנמלים. ועל ידי כן לא יקחו ארץ ישראל, כמו שכתב הילקוט, שכן אמר להם תלמי.
אמנם באמת אינו כן, כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית[93], "ברצונו ניתן להם, וברצונו ניתן לישראל", ואינו חשוב גזל.
פרק יד
א. וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט, א)
[א]
כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה, אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו. רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי. ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא, כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה.
ועל הבחינה הזאת הרמז במאי דאמרינן בגמרא[94]: "משיח נולד בתשעה באב" - כי בעבור שישראל מצערים עצמם, ולבם בוער על חורבן בית המקדש. כי כשהיה בית המקדש קיים, היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות, כדכתיב[95] אשה ריח ניחוח לה', ולא צער. כי בזמן הבית היה ישראל בהשקט ובטח. רק עיקר צערו יהיה על כי כעת אי אפשר למלאות רצון הבורא ונחת הבורא אשר היה לו בזמן הבית.
קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר.

[ב]
הנה מחשבה – אותיות: בשמחה. ומחשבה היא ראשונה ותמידיות. וכשאדם בא לאַיִן, ומדבק עצמו במקור החיים, ואז שופע עליו חיות, ואז בא לעולם התמורה, ומעלה אותו לאדון הכל להיות הכל דבוק בהשם יתברך חי וקיים לעד.
וזהו סוד והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.[96] וזהו שאמרו חכמינו ז"ל: בתשעה באב נולד משיח" - כי אז הוא עולם התמורה, ואז יכול להיות הגאולה.
קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה צחוק עשה.

[ג]
כי כשאדם פועל בבכיותיו, אזי הדמעות שלו עושה רושם. וחס ושלום וכו'.
ובאמת על חורבן כשאדם בוכה, אזי עושה רושם בבכיותיו.
קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

ב. וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ
ג. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה
ד. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה
ה. וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
משה ואהרן
[א]
"יש מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[97]. נראה, דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[98] וידבר אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[99] הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה אהרן שקול אל משה לענין זה.
קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.

[ב]
הנה האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה, שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[100] ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא' שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[101] ונהר יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.
קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.

ו. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם
ז. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד
טובה הארץ מאד מאד
תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.
קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

ח. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
אשר היא זבת חלב ודבש
...והנה הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם [אעלה אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש][102] - שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.

ט. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם
עם הארץ
עם הארץ - אלו המדובקים לארץ, וצריך לשבור אותם.
קדושת לוי, פרשת מקץ.

לחמנו הם
[א]
לחם - היא חכמה, כנזכר בזוהר הקדוש[103] לחם מן השמים[104], דהיא חכמה.
קדושת לוי, פרשת לך לך.

[ב]
לחם - נקרא תענוג.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.

סר צלם מעליהם
סר צלם מעליהם - צלו של המקום סר מעליהם (רש"י)
הנה ידוע, הגם שה' יתברך ברוך הוא דרכו להטיב לבריותיו. ויש הטבה שהוא מאתערותא דלעילא לבד, ויש שהוא מאתערותא דלתתא, שישראל מטיבים מעשיהם וגורמים במעשיהם רחמי ה' יתברך עליהם, כמאמר הכתוב[105] ה' צלך.
וכמו שהבאתי לעיל[106] בשם הבעש"ט: ה' צלך - כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך כביכול כמו שהאדם מתנהג למטה כן מנהיגין אותו מלמעלה. לכן אם מתנהג במדת רחמים, גם מלמעלה מרחמין עליו כו', כמו שאמרו[107] "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". לכך צריך האדם להתנהג במדת רחמים וטובות ובכל המדות טובות, ויהיה שמח בחלקו, ואז גם מלמעלה יגיע לו כך. וכן הוא במדרש על פסוק ה' צלך.
ולכן אם אדם בטוח בה' שה' יתברך יעשה לו כל צרכיו, גם למעלה ממלאין לו כל משאלותיו. אבל אם אדם דואג תמיד על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, אזי גם למעלה יחסר פרנסתו. ולכן אשרי איש שלא ישכחך[108] ושם בטחונו בה', כי אז ה' צלך, ומכין פרנסתו. כמו שהוא בוטח בה' שהאל עושה כל צרכיו, כן האל נותן לנו כל צרכינו.
והנה בקריעת ים סוף היה אתערותא דלתתא... וכיון שהיה להם בטחון ודבקות ואמונה בה', אין לך אתערותא דלתתא גדול מזה, שה' צִלָּם[109]. שכמו שהם בטחו בה' שיעשה להם נס, כן ה' שהוא צלם, עשה עמהם נס.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה במדרש אז ישיר.

י. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וכבוד ה'
כבוד - נקרא על שם מלכות, שלמלך יאה כבוד ועוז.
קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה לכולם נתן.

יא. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ
יב. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ
יג. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ
כי העלית
כי העלית - כי משמש בלשון אשר. והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם. וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם, אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם (רש"י)
"כי משמש בארבע לשונות [אי, דלמא, אלא, דהא]"[110]. כי - הוא רצון ומחשבה. רצה לומר: שהמחשבה יכולה להשתנות.
ודי למבין.
כתבי קודש, ח, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): ו, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): ו, ע"ד], ד"ה כי משמש.

יד. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה
אשר עין בעין נראה
שמעתי בשם הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשוב:
כשאדם משגיח בחלון [ביתו], הוא רואה את חביריו, אך חביריו אינם רואים אותו, מפני הכותל שעומד ביניהם.
כך הקדוש ברוך הוא נותן לאדם שפע ורוב טובה, שפעמים האדם רואה אותם, ופעמים הקדוש ברוך הוא רואה את הטובה והאדם אינו רואה אותה. כמו היסורין, שהם לטובת בני האדם, וממרקין את כל עוונותיו.
ור' לוי יצחק סיים: "עשה עמנו טובה, שגם אנו בעינינו נראה אותה".
ספר הבעש"ט, ילקוט שמואל. ילקוט קדושת לוי, עמ' קיט.

ובעמוד אש לילה
הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד. רק בעת ארבעים שנה היה מוליך אותנו חוץ לטבע, בעמוד אש כו'.
והקשה הגמרא[111]: "וכי לאורה הוא צריך, הלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו!"
והקשה התוספות:[112] מה מקשה מארבעים שנה, הלא תמיד אנו הולכים לאורו!
והנראה: שלשון "אורה" הוא לשון נקבה, דבר המקבל מאור של השם יתברך, והוא דרך הטבע. לכך מקשה הגמרא "הלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו של השם יתברך בעצמו" – היינו, חוץ לטבע. וזהו "וכי לאורה הוא צריך" – היינו, "אורה" דייקא, דרך הטבע.
קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה בהעלותך.

טו. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר
ואמרו הגוים
יעוין להלן בפירוש פסוק כ.

טז. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר
מבלתי יכולת
יעוין להלן בפירוש פסוק כ.

יז. וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר
ועתה
איתא במדרש[113]: "אין ועתה אלא תשובה".
ופירוש כך הוא: משום דכל אדם ואדם מישראל מחויב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ברוך הוא, כמו שדרשו:[114] "כל הנשמה תהלל[115] - כל נשימה ונשימה תהלל י-ה". שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם, והקדוש ברוך הוא שולח לו בכל רגע חיות חדש.
נמצא לפי זה, מהני תשובה לכל אדם. כי בעת שעושה תשובה, מאמין שהוא כעת בריה חדשה. ובזה השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עונות הראשונים. אבל אם חס ושלום אינו מאמין בזה חס ושלום - לא מהני התשובה.
וזה פירוש המדרש "אין ועתה אלא תשובה" - כיון שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה, מהני לו תשובה.
קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה או יבואר השיבנו

יח. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים
ה' ארך אפים
כי ישראל כשעשו את העגל, היה העון נגד ה'. וכאן בשלוח מרגלים, היה העון נגד פרצוף ישראל, שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם.
ובאמת מדת רחום - הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים. כמו שהעשיר שמרחם על העני, צריך לדבק עצמו בצער העני, כדי שעל ידי זה ירחם עצמו. כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום. ומדת חנון - הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא.
וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום, שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל, ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. לכך, לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים.

ורב חסד
=למשוך

נושא עוון
= למשוך

על בנים על שלשים ועל רבעים
אמרת: מרובה מדת הטוב ממדת [הפורענות] על אחת מחמש מאות. במדת [הפורענות כתוב[116]] עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. במדת הטוב [כתוב[117]] ועושה חסד לאלפים - הוי אומר: מרובה מדת הטוב ממדת [פורענות על אחד] מחמש מאות (תוספתא סוטה פ"ד, מ"א).
בחינה זו, שישיג האדם שהשם יתברך שמח בעבודתו, יכול להשיג מזה שרואה שחס ושלום כשסר מעבודת ה' ועושה חס ושלום להיפך רצונו, כביכול השם יתברך מתרעם. כנאמר בקרא[118] כי עונותיכם רבו למעלה ראש. אם כן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בעשות האדם רצונו, שהשם יתברך שמח. כמאמר רבותינו ז"ל שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות. ואם מתרעם על דבר עבירה, קל וחומר במדת הטוב שהוא מרובה, שהשם יתברך שמח ועלז ומתענג בעבודת האדם לו.
קדושת לוי, הגדה מסבי דבי אתונא, ד"ה לבאר המאמר בסבי.

יט. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה
סלח נא
הכלל: נפש אדם עיקר התאוה שלו לעבודת ה', רק הגוף הוא שיש לו תאות הגשמיות. ובאמת הגוף והנשמה שניהם מעשה ה', וכאשר יש כח בנשמה מן ה' על עבודתו יתברך, כן היכולת ביד ה' שיהיה הגוף גם כן עיקר תאותו לעבודת ה'. ונמצא, יש לנו טענה אל הקדוש ברוך הוא לסלוח לנו עונותינו כיון שהכח ביד הקדוש ברוך הוא שיתן הכח בהגוף לשעבד אותו לעבודתו יתברך.
קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה או יבואר אל.

כ. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
ויאמר ה' סלחתי כדברך
[א]
ופירש רש"י ז"ל: כדברך – "בשביל מה שאמרת פן יאמרו [מבלתי יכולת ה']".
ולכאורה יפלא מה שבא רש"י להשמיענו.
ונראה, שזה כוונת רש"י: דהנה משה התפלל להקדוש ברוך הוא בעד ישראל בטענה שלא יהיה חס ושלום חילול השם, כמאמר הפסוק[119] ושמעו מצרים [כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו... והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר. מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר].
ולכאורה קשה: הלא ביד הקדוש ברוך הוא כל מחשבת בני אדם וכל דרכי בני אדם, להטות לאשר יחפוץ. אם כן, יטה מחשבות האומות שלא יאמרו מבלתי [יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם], ולא יהיה חס ושלום חילול השם.
אבל הענין: דיבור של צדיק עושה רושם למעלה ולמטה, כמאמר הכתוב[120] ותגזור אומר [ויקם לך]. ואם כן, כיון שאמר משה בתפילתו שיהיה חס ושלום חילול השם כשיעשה חס ושלום כלה בישראל, בוודאי כן יהיה חס ושלום חילול השם.
וזהו שפירש רש"י "בשביל מה שאמרת פן יאמרו [מבלתי יכולת ה']", ודיבורך עשה רושם, ובוודאי יאמרו. אבל זולת דיבורך שאמרת פן יאמרו - לא היו האומות אומרים כך. אבל כיון שאמרת אתה שיאמרו, בוודאי יאמרו, כמאמר הכתוב ותגזור אומר, וכנזכר לעיל.

[ב]
...פירוש הפסוק [ואמרו הגוים] מבלתי יכולת... ויאמר ה' סלחתי כדבריך, ופירש רש"י ז"ל: "בשביל דבריך".
לכאורה הוא תמוה: מה חידש רש"י בזה, הלא משמעות הכתוב הוא כך.
ונראה: דהנה לכאורה מה שאמר משה למה יאמרו מצרים, הוא תמוה: היפלא מה' חלילה שיתן להם מחשבות שלא יאמרו כך?
ונראה: דהנה הדיבורים מן הצדיק עושה רושם, כמו שכתוב ותגזור אומר וכו', ומיד שאמר משה למה יאמרו מצרים, עשה משה רשימה. ובודאי אם היה רוצה השם שלא יאמרו, בודאי היה כך. אלא מחמת שאמר משה למה יאמרו כו'. וזהו שפירש רש"י "כדבריך, בשביל דבריך" שעשו רושם, בודאי יאמרו. ועל ידי זה סלחתי.
ואם כן, צריך הצדיק לשמור שלא יצא דבר רע מפיו.
קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה מה תתן.

[ג]
ידוע מאמר רבותינו ז"ל[121]: "משה נתנבא בזה" - שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה, ושם יכולין להפך הכל לטובה. ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ, דביטל כל גזירות רעות. דמדריגתו היה במדריגה גבוה, ששם יכולין לבטל כל הדינין ולהפוך בדיבור מרעה לטובה, ומהאי טעמא פעל משה בדיבור.
קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה הנה רבותינו.

[ד]
אמר פעם אחת בליל כל נדרי: רבותי, אמרו חז"ל הקדושים 'כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם'. על כן נאמר אנו גם כן דבר בשם אומרו – ויאמר ה' סלחתי כדברך.
זכותא דאברהם (רבינוביץ), עמ' ע.

[ה]
הרב הקדוש ר' מאיר בן הרב הקדוש ר' לוי יצחק אבד"ק בארדיטשוב היה מקהיל קהלות בימים נוראים, שיהיו יושבין ושותין משקה ואומרין "לחיים".
ואמר לו אביו: מדוע עושה כן?
והשיב לו: שמצא במדרש, "כשישראל יושבין ושותין באגודה אחת 'לחיים', הקדוש ברוך הוא מוחל עונותיהם.
ועוד אמר: ידוע ששני י' הוא שֵׁם. וכוס – ראשי תיבות: ו'יאמר ס'לחתי כ'דבריך. ואם כן, כששני ישראלים [=יודים] שותין 'לחיים', נאמר עליהם  ויאמר ה' סלחתי כדברך. וכנזכר.
מרגניתא דבי רבנן, עמ' קיג.

כא. וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ
חי אני
ואמרתי חי אנכי[122] - כי המחשבה הקדומה נקראת חי, "עלמא דחירות". והמדה אשר בה ניתן השפע אינו בחירות, ואינה נקראת "חי", כי חיים תלוים לה מנגד, כי באם זכו העולמות - היא מקבלת השפע, ובאם לאו חס ושלום - לא.
קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר והבאתי.

וימלא כבוד ה' את כל הארץ
יעוין בפירוש הפסוק הבא.

כב. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי
כי כל האנשים הרואים את כבודי
הנה הלשון כי, אינו מדוקדק בכאן - כי מאי נתינות טעם הוא על מה שאמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ, דמשמע: עבור האנשים שימותו במדבר וימלא [כבוד ה'].
ונבוא להקדים ענין הידוע בדבר הבחירה, אשר נתן ה' לאדם שיהיה לו כח ועוז לבחור בטוב ולמאוס ברע[123], ולהתגבר על היצר הרע. שאם לא היה לאדם יצר הרע אשר אורב על נפשו תמיד ומסית אותו אחר תאות נפשו לעשות הרע בעיני ה', לא היה שום חידוש במה שהאדם עובד ה', ולא היה התענוג גדול כל כך אצל הבורא יתברך שמו.
וכמו על דרך משל:
בעבד שעובד את אדוניו, שאין שום חידוש בעבודה זו, כי אין לו שום רשות ובחירה שלא לעבוד אותו. לכן אין האדון מקבל תענוג כל כך מעבודתו, כי בהכרח הוא עובד אותו.
מה שאין כן בבן הנאהב, אשר לו ניתן הבחירה אם לעבוד את אביו או [לא לעבוד]. וגם יש לו מסית ומדיח אותו לעבור על רצון אביו. ואף על פי כן, הבן החכם אינו פונה לבו כלל לדברי המסית ומדיח הנזכר לעיל. אלא אדרבה, כל מגמת חפצו ורצונו לעשות רצון אביו. ומקבל עליו עול מלכותו, ועושה עבודתו בשלימות מרוב שמחה, אזי אביו המלך מקבל תענוג גדול מזה, במה שבנו החכים מאד להיות בוחר בטוב לעבוד עבודתו ולמאוס ברע.
כמו כן אנחנו עמו בני ישראל הנקראים בנים למקום, אשר לנו ניתנה הבחירה, ויש לנו יצר הרע מסית ומדיח מדרכי ה'. ואף על פי כן, אנחנו מקבלים עול מלכותו בתורה ומצוות לעבוד עבודת ה'. מזה נתרבה ונתגדל כבוד ה'.
וזהו כוונת חכמינו ז"ל:[124] "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו" - כי הרמב"ם ב"מורה נבוכים"[125] במאמר יוצר אור ובורא חושך[126] פירש לשון ברא - שהוא מענין והבור רק אין בו מים.[127] והוא, כאשר האור נעדר, אזי בורא חושך – פירוש: שהחושך נשאר תוהו ובוהו, רק מן האור.
ועל פי פירוש זה זהו כוונת חכמינו ז"ל: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא" - במה שנתן הבחירה, וגם יצר הרע לאדם. שהוא ענין לשון ברא, שהוא נעדר מן האור. כי על ידי זה יכול להיות שיסור מאחרי ה'.
אמנם כאשר האדם מתגבר על היצר הרע, ובוחר בטוב ומואס ברע על ידי הבחירה, על ידי זה נתגדל כבוד ה'. וזהו "לא ברא אלא לכבודו" - כדי שעל ידי זה יתגדל ויתרומם כבוד ה'.
והנה ידוע שדור המדבר לא היה להם יצר הרע, כמו שאמרו חכמינו ז"ל[128] חרות[129] - "חירות מן המיתה, חירות מיצר הרע". לכן, אפילו כשהיו עובדים את ה', לא היה חידוש כל כך, ולא היה נתגדל כבודו כל כך.
וזהו פירוש הפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ - ונתן הכתוב טעם למה יתגדל כבוד ה' על ידי בניהם דוקא ולא על ידם.
כי כל האנשים הרואים את כבודי – פירוש: בהם ועל ידם לא יתגדל שמי כל כך.
אם יראו את הארץ - כי אין להם יצר הרע.
אפס בניהם הם יראו את הארץ, כי יהיה להם יצר הרע ובחירה, ואף על פי כן יעבדו אותי. על ידי זה יתגדל כבודי יותר משהיו אבותם עובדים אותי, כי לא היה להם הבחירה.

וינסו אותי זה עשר פעמים
עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (אבות פ"ה, מ"ד)
...זהו שאמר זה [=בלעם] הרשע הנה עם יצא ממצרים[130] - שיצאו מעצמן. כלומר, בהתעוררות התחתון בסבת מעשיהם. אבל במדבר, שאמרו רבותינו "עשרה נסיונות נסו [אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר]", חס ושלום לא ירחם השם יתברך, כיון שאין מטיבים מעשיהם. אבל באמת על ישראל שופע התעוררות העליון מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב, וזהו הוא תמיד.
קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה אל מוציאם.

כג. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ
אם יראו את הארץ
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.

כד. וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה
עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ
נראה דהכלל הוא כך: דהנה לפעמים הקדוש ברוך הוא מגביה את הצדיק ואינו מודיע אותו הטעם, ולפעמים מודיע אותו הטעם. נראה דלזה שאינו מודיע: כי אם היה מודיע אותו הטעם מחמת איזה דבר הוא מגביה אותו, היה תמיד עושה דבר זה. ויש עת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בדבר זה. אבל זה שהקדוש ברוך הוא יודע שהוא אינו מכוין רק לעשות רצונו, ואם יהיה עת שיצטרך לעשות להיפוך, יעשה – לזה, הקדוש ברוך הוא מודיע אותו הטעם.
קדושת לוי, לקוטים. בראש הקטע נכתב "שייך לפרשת פנחס".

אשר בא שמה
שמה - אותיות משה[131]. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים[132] על פסוק[133] ממכון שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[134] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.
וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[135] - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לש כנו תדרשו ובאת שמה.
קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.

כה. וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף
כו. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וידבר ה' אל משה ואל אהרן
הנה איתא במדרש[136] ובמכילתא[137] שבכל מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לא היה הנבואה והדיבור מה' רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה', רק על ידי משה. היינו, על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם.
וזהו הרמז בגמרא:[138] "משה ראה באספקלריה המאירה" - כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם.
קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ותדבר מרים.

כז. עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי
כח. אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם
כט. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי
במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה
לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה - מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים (בבא בתרא קכא, ב)
טעם מה שאמרו דתן ואבירם[139] אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש, מה שאין כן קרח לא אמר זה - כי קרח היה משבט לוי, ועל שבט לוי לא נגזר שימותו במדבר.
קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה אף לא.

יפלו פגריכם
חמשה עשר באב - ...בו כלו מתי מדבר (תענית ל, ב)
עתה הן הן גבורותיו, שגוים מרקדים כו'. וצר לנו בצרות זכרון מאמר השכינה קלני כו', שהדיבור בגלות, על ידי אריכות אפו, כי הכל נעשה בדבר ה'. ואז אם ירצה השם, יאמר אלהיכם.
וזהו ט"ו באב "שבו כלו מתי מדבר" - לשון מיתות הדיבור. היינו, בחינת סילוק ונחית מדריגה בחינת הדיבור ואז כלה הסילוק הדיבור ויאמר הנחמה.
קדושת לוי, פרשת נחמו, ד"ה או יאמר נחמו.

ל. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה
זאת המדה נקראת בבחינת יד - כי יד הוא הנותנת ומשפיע. וכשהקדוש ברוך הוא רוצה להושיע לעמו ישראל, מעלה זאת המדה להסתכל במחשבה הקדומה. ואז המדה אשר בה ניתן השפע להשפיע, אינה משפיע רק על ישראל עם קדושו. וזהו הרמז בפסוק[140] כי אשא אל שמים ידי - המדה הנקראת ידי להסתכל במחשבה הקדומה. וזהו ואמרתי חי אנכי - כי המחשבה הקדומה נקראת חי, "עלמא דחירות". והמדה אשר בה ניתן השפע אינו בחירות, ואינה נקראת "חי", כי חיים תלוים לה מנגד, כי באם זכו העולמות - היא מקבלת השפע, ובאם לאו חס ושלום - לא.
וזהו והבאתי אתכם אל הארץ[141] – היינו, אתן השפע רק לכם. ואיך יהיה זאת הבחינה, אשר נשאתי את ידי - אעלה המדה הנקראת יד להסתכל במחשבה קדומה. ועל ידי זה, לתת לכם מורשה - לכם להשפיע, ולא לחיצונים.
קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה והבאתי.

לא. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ
לב. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה
לג. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר
לד. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי
לה. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ
במדבר הזה יתמו ושם ימותו
[א]
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי ר' עקיבא (סנהדרין קח, א)
איתא נמי בגמרא: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
ונבאר הכל: כי הנה יש זמנים שבא לאדם התעוררות מן השמים לעבדות הבורא ברוך הוא, כדכתיב[142] מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ומה הוא שמחה - שבשעה שהקדוש ברוך הוא בחדוה, אזי כל המלאכים בשמחה. ובעת הזה משלח ה' התעוררות העליון לעבוד אותו, וממילא הוא עובד את ה' בלי שום כבדות, רק מחמת התעוררות העליון יש חשק לעבודתו.
ונמצא, זה כוונת משה: שהיה רוצה לתקן, שאפילו לפעמים כשלא יבא להם התעוררות העליון, שיתעורר האדם את עצמו מדעתו ומשכלו, שיבין שהבורא יתברך שמו הוא בורא כל המלאכים [...], ויתחיל אדם לעבוד את ה' בכל לבבו.
וזהו שאמר "הוסיף יום אחד מדעתו" – פירוש: מהתעוררות עצמו ולא מהתעוררות העליון. והתעוררות העליון בא לו מחמת ש"בכל יום בת קול יוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים". וכשהוא זוכה, שומע זה הקול.
נמצא, כשהצדיק זוכה ושומע זה הקול, זה הקול מעוררו.
ויש לדקדק: מה עושה הצדיק, כיון שממילא בא לו התעוררות העליון?
רק שיש לומר: שזה עושה הצדיק, שאינו חושב שום דבר בעת הכרוז, רק שעומד בהתפשטות הגשמיות ושומע את הקול.
וזה אמרו חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" - כי דור המדבר היו במדריגה גדולה, והיה להם התעוררות גדול. ונמצא, לא היו חושבים את עצמן לכלום.
וזהו שאמרו:
"דור המדבר" - שהם היו במדריגה גדולה.
"אין להם" – כלומר, מה שהיו אַיִן, שלא היו חושבים את עצמם כלום, והיו תמיד מקשיבים לקול העליון.
זה הביא אותם שהיה להם "חלק לעולם הבא" - כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים, לא היה להם חלק עולם הבא. כי הם לא עשו כלום, רק התעוררות עליון.
ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא דכתיב (כי) במדבר – פירוש: דיבור. דהיינו, הכרזה שמכריזין בכל יום.
יתמו – כלומר, שיהיו תמימים בדיבור. שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור.
ואמר עוד ושם ימותו - כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה, דילפינן שָׁם שָׁם ממשה. נמצא, היכא דכתיב שָׁם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו - רוצה לומר: במיתת נשיקה מתים.
ואין להקשות: דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים, דמשמע חס ושלום לרעה. אדרבא, זה הוא הוא דבר טוב?
דיש לומר: כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה, שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם. רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא, שהוא יכול להפוך הטבע. ונמצא, בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש, זה הוא בטבעיות העולם.
קדושת לוי, לעיל פרשה זו, במדבר יג, ב

[ב]
נבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי דאמרו "אמר ר' עקיבא: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
הנה דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר מתוך האש, וקבלו התורה ואמרו בסיני נעשה ונשמע, אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?
אכן נבוא לבאר כונת דבר זה אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר מהות ענין מיתות נשיקה ונזכר גם כן באלשיך הקדוש. אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל "ר' אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו שכרו לעתיד לבוא תחת עבודתו, כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם ומראין לו גודל שכרו ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא אזי נשאר שם חי וקיים ואינו רוצה לבא עוד לזה העולם.
ושפיר צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם[143] "צדיקים במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:
"צדיקים במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,
["קריין חיים"] - קורין אותן לשם להראות להן גדול שכרן למה כדי שישארו שם חיים וקיימים כמו שהם בעולם הזה.
ונמצא, זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן, ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם בהודיע להם גודל שכרן...
והנה הדור המדבר קיבלו את התורה מהקדוש ברוך הוא, והשיגו בעודם בעולם הזה מהות עבדות הבורא ברוך הוא. וכמאמר חכמינו ז"ל:[144] "חירות ממלאך המות, חירות מיצר הרע". ולא היו, רק רוחניות. ולזה, היה מאכלם מאכל רוחני. דהיינו, המן שהיה מאכל רוחני, מאכל מלאכים, נמצא אצלם. לא היה עולם הבא תענוג חדש שיהיה להם חמדה.
והנה בפסוק במדבר הזה יתמו - תיבת יתמו לכאורה מיותר.
אכן זו הוא כונת חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" – כלומר, שלא היה להם חלק כלל בעולם הבא,
"שנאמר במדבר הזה יתמו" – כלומר, בעודם במדבר הזה כבר היו שלימים ותמימים. ויתמו - הוא לשון תמים. ואם כן, השיגו מהות העבדות הבורא בעודם בעולם הזה. ואם כן, לא היה להם אחר כך שום תענוג חדש מזה.
קדושת לוי, פרקי אבות, ד"ה לבאר מאמר.

לו. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ
לז. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'
לח. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ
חיו מן האנשים
תחיה[145] – דהיינו, שתעלה.
קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה הברכה אחת.

לט. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד
ויתאבלו העם מאד
יעוין לעיל בפירוש פסוק ז.

מ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ
ויעלו אל ראש ההר
הכלל: כאשר רוצים... לשבר תאות היצר הרע מתאותו, כאשר מבואר במקום אחר[146] פירוש הפסוק[147] מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי – כלומר, לומר ליצר הרע הנקרא אויב[148]: "אתה מפתה אותי לעשות התאוה שלך, ופנימיות התאוה הוא שיהיה לי תענוג. הלא עיקר התענוג הוא בעבדות ה', מוטב לעבוד ה'! והחילוק, אצל עבדות ה' התענוג הוא לעולם. ותענוג שלך, הוא מדבר הפסד". וזהו מאויבי - הוא היצר הרע. תחכמני מצותיך כי לעולם [היא לי], עיין שם.
וזהו הרמז ועליתם את ההר[149] - היצר הרע נקרא הר, כמאמר חכמינו ז"ל:[150] "צדיקים [נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה]." כלומר, מפיתוי היצר הרע אקח התענוג לעבדות ה'. ובזה תעלה הניצוץ ותשבר הקליפה.
קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה בנגב. לעיל יג, יז

כי חטאנו
הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[151] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[152] - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.
קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.

מא. וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח
מב. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם
מג. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם
העמלקי
הנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו, אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו. דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם, אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא.
דרוש לפורים, בתוך קדושת לוי על התורה.

מד. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה
וארון ברית ה' לא משו
הנה בזמן שבית המקדש היה קיים עם ארון וכפורת וכרובים, היה לחיות ולמחשבת ישראל כל כך כח, אפילו כשהיה מחשב במחשבה רעה, היה עוברת דרך עולם התענוג וממשיכין להתענוג. והיה תענוג אפילו במחשבתן הרעה, לכן ממשיכין תענוג לעבודה זרה... והכח הזה היה להם לישראל מחמת ארון וכפורת וכרובים. והרגו את היצר הרע דעבודת אלילים, שלא יהיה לישראל כח להמשיך תענוג ושמחה, רק כשעוסקים בתורת ה'. כי ה' יתן חכמה מפיו, ועוז וחדוה במקומו.
קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

מה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה
פרק טו
א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
וידבר ה' אל משה לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[153], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[154] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[155], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[156], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

ב. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
דבר אל בני ישראל
...בא הציווי מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל - רצה לומר: שהם זרע ישראל, בני אברהם יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה, וידבקו לי לשמי. על כן דבר אתה עמהם.
קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה דבר אל בני ישראל.

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם
הכלל: כי קרבן, בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים. לזה, הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא. והנסכים הם מצומצמים, והוא על ידי מעשה התחתונים. שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה, לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים. שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות.
והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול. ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו. דהיינו, המן והבאר, שאין בהם כלל מעשה מאדם. אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנזכר לעיל. ולזה, היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו, מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים, כנזכר לעיל.
וזהו הרמז בפסוק כי תבואו אל ארץ מושבותיכם [אשר אני נותן לכם]. ועשיתם (עולה) [אשה] לה' [...ויין לנסך]. ותלוים הנסכים בארץ - לרמוז על הנזכר לעיל, שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנזכר לעיל.
וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין - כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם.
קדושת לוי, פרשת ויקרא, ד"ה הכלל הוא.

אשר אני נותן לכם
והעיקר, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם. דהיינו, מהתורה והמצות.
וזהו אשר אני נותן - לשון הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל.
קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

ג. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן
אשה לה' עולה
[א]
והקרבתם[157]  - אם הַקְּרִיבָה שלנו,
הוא אִשֶּׁה - לשון אש התלהבות, להמליך אותו ביראה ואש הגדולה.
אז, עולה לה' - יש עליה לשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו.
קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה והקרבתם. יעוין עוד שמועה טובה נז, ד"ה אש אוכלה.

[ב]
או יאמר והקרבתם אשה
והקרבתם - אם אתם רוצים לקרב,
אשה - היראה והתלהבות.
עולה לה' - תראה שיהיה לה עלייה עד לה'. שלא יהיה מרוחק מהבורא ברוך הוא, בלי פירוד ושיתוף יראה והתלהבות אחרת, חס ושלום. אך באחוה ודביקות אחד, כולו כלול שלא על מנת לקבל פרס[158].
קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה והקרבתם.

[ג]
או יבואר והקרבתם – שלנו,
אינו אלא לאשה - לקבל. כי לכך ברא אותנו, שיהיה משפיע בנו.
ואחר כך, כשאנו מקבלים ועובדים בו להבורא ברוך הוא, יש אחר כך [עולה לה'] - עלייה לה', שנתגדל שמו בכל העולמות על ידי ישראל הקדושים שממליכים אותו אפילו בארץ, מכל שכן למעלה בעולמות עליונים.
קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה והקרבתם.

עולה
עולה - הוא [אור] חוזר מעולם התחתון לעולם העליון, ולכך עולה כולה כליל.
קדושת לוי, פרשת צו, ד"ה ענין חטאת.

לעשות ריח ניחוח לה'
[א]
לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח (זבחים פ"ד מ"ו)
כמו שאיתא בזבחים:[159] "לשם ששה דברים הזבח נזבח", וחדא מנייהו "לשם ניחוח". ופירש רש"י: "שיש נחת רוח להבורא שאמר ונעשה רצונו".
ואשרי למי שעושה נחת רוח להבורא הכל והאל ברוך הוא משתעשע בו כמו אב שמשתעשע בבנו.
והנה הנחת רוח ליוצר הכל בשני אופנים: אחד, שמשתעשע שנעשה רצונו, כמו שכתב רש"י. והשני, יש להקונה הכל נחת רוח שעל ידי מצות ישראל, ובפרט על ידי מתנות לאביונים, הבורא הכל משפיע ששון ושמחה ושפע בכל העולמות. והשם יתברך שמח כשמשפיע שפע רב בכל העולמות ובכל הנשמות. כי תמיד המשפיע יש לו יותר תענוג כשמשפיע מהמקבל, כמו שאמרו חכמינו ז"ל[160] "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק".
קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[ב]
 כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקדוש ברוך הוא שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים: "לשם ששה דברים הזבח נזבח", ואמרו: "לשם ריח, לשם ניחוח", ופירש רש"י: שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.
ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה. ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: "איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה, יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים. ויעשה פרי במעשיו, שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים. ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו".
קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ג]
מעשה ידי הצדיקים נקרא מה שהשם יתברך משפיע עלינו טובות וברכות לישראל על ידי מעשה התחתונים. שעולה ריח ניחוח מהצדיקים ומעשי ידיהם הנעימים לפניו יתברך שמו ויתעלה, ועל ידי מעשי הצדיקים מתעורר אהבה למעלה ומשפיע בתחתונים.
קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

[ד]
כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות, כדכתיב[161] אשה ריח ניחוח לה'.
קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.

[ה]
מהיכן בא הריח הניחוח - הוא מחמת שאדם יש יצר בו, ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה'... ולא במלאכי מעלה. כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם, כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו. וזה וירח ה' את ריח הניחוח[162] - שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם.
קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה וירח ה'. על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי".

ד. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן
מנחה
[א]
מנחה - הוא לשון נדבה.
קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה או יאמר ויצא יצחק.

[ב]
מנחה - הוא לשון מתנה.
קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה או יאמר שמפני.

ה. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד
ויין לנסך
יעוין להלן בפירוש פסוק ז.

ו. אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין
בשמן
[א]
שמן – בא'ת' ב'ש': ביט, לשון הבטה.
קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

[ב]
שמן - הוא בחכמה.
קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.
/שמן - כינוי לחכמה עליונה.
קדושת  לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויצא יעקב.

ז. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'
ויין
[א]
השכל הרואה את המחדש נקרא י'. וכל י' הוא כפול, דיו"ד - הוא בגמטריא עשרים. דהיינו, שני י'.
ואחר כך משפיע לנ' - שערי בינה, ומשפיע ששון ושמחה.
וזה ויין – פירוש: שמשפיע מי' שהוא שני י' לנ', כנזכר לעיל, ישמח לבב אנוש.
קדושת לוי, ליקוטים.

[ב]
יין - הוא בינה, כנזכר בזוהר הקדוש...[163] ומבינה בא גבורה לנצח כל הקליפות, כמבואר בזוהר הקדוש.[164]
קדושת לוי, פרשת לך לך.

ח. וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה'
ט. וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין
י. וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'
אשה
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.

אשה ריח ניחוח לה'
יש בעבודת הבורא לעבוד אותו בכל כחו ובהתלהבות והחשק שיש לעבודה, זהו הנחת רוח שיש להקדוש ברוך הוא מהעבודה. ואין להרים קול בתפלתו, רק בכל כחו וחשק.
וזהו כי אש אוכלה הוא[165] – רצה לומר: ההתלהבות שהוא מכח אש אוכלה הוא,
שנחת רוח לפניו, וזהו אשה ריח ניחוח לה' – רצה לומר: האשה הוא נחת רוח לה'.
שמועה טובה, נז, ד"ה אש אוכלה.

ריח ניחוח לה'
יעוין לעיל בפירוש פסוק ג.

יא. כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים
יב. כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם
יג. כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'
יד. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכֲכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה
טו. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'
לפני ה'
[א]
מבואר בזוהר הקדוש[166] על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.
קדושת לוי, לקוטים, ד"ה עם זו. ויעוין עוד קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא.

[ב]
ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו. וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה'. כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו - לפני ה' דייקא.
קדושת לוי, לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.

[ג]
רצון הבורא ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...לפני ה' - בבחינות פנים.
קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ד]
לפני ה' אלהיך – פירוש: כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך.
קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וברכך.

[ה]
שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.
קדושת לוי, לקוטים, ד"ה תפלה לעני.

[ו]
לפני ה' -  ...הבחינה התעורר... בה'.
קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה ויקרב משה..

טז. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
יז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
יח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה
מביא אתכם שמה
שמה - אותיות משה[167]. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים[168] על פסוק[169] ממכון שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[170] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.
וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[171] - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה.
קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.

יט. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'
והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'
הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה. שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה, אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא. והמעשה, הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו...
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם[172] - רצה לומר: זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו. זה הוא בא על ידי המעשה.
קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו.

כ. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ
ראשית עריסותיכם חלה תרימו
קבלה בידנו תחינתה של פרל אשת ר' לוי יצחק, כשהיתה לשה ואופה את החלות לשבת נוהגת היתה לומר תחינה זו: "רבונו של עולם, מבקשת אני מלפניך, אנא עזור לי, שכשיהא לוי יצחק שלי מברך בשבת על החלות האלה, יכוין בלבו אותן הכוונות שאני מכוונת בשעה זו שאני לשה ואופה."
אור הגנוז, עמ' 224. מתוך רבי לוי יצחק בערדיטשעווער, יעקב צבי (יוסקוביץ), (אידיש, לודז תרפ"ט).

כא. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם
כב. וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה
כג. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד משֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם
כד. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת
מעיני העדה
שכל המשיג דבר הוא הסתכלות הרוחניות, ורואה אותו בלי שום הסתפקות המחשבה, וחבר את עצמו בזאת המחשבה, ומביט בה בזאת המחשבה בעין שכל נקרא אור. כמ"ש רש"י[173] ואם מעיני העדה, הם חכמי העדה.
קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

 כה. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם
כו. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה
כז. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת
כח. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ
לכפר עליו
וזה שאמר הכתוב[174] לכפר על נפשותיכם - כי האין מקנח כל הנפשות וכל העולמות. ועיין ברש"י על פסוק[175] אכפרה פניו במנחה. על זה נקרא המזרקים של קודש כפורי זהב[176] - מבחינות גוונין שלהם, על ידי שמאיר בהם בלבנונית שלו.
קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

כט. הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה
ל. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ
לא. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ
לב. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת
איש מקושש עצים ביום השבת
חכמינו ז"ל אמרו:[177] "מקושש לשם שמים נתכוין, שידעו העולם הגם שנגזר עליהם למות במדבר, אף על פי כן חייבים לשמור התורה והמצות". עיין במדרשי חכמינו ז"ל.
ולכאורה תמוה: אף על פי כן, האיך חילל שבת?
אמנם חכמינו ז"ל אמרו:[178] "מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור עליה". והנה הכא נמי, כיון שלא היה בדעתו לקושש עצים לצרכו, שלא היה צריך כלל, רק נתכוין שיתקדש שם שמים על ידו. אם כן, הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם כן, לא חילל שבת כלל. רק סקלוהו עבור העולם שלא ידעו מזה. כפשט המדרש.

לג. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקשֵׁשׁ עֵצִים אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה
לד. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ
לה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
כל העדה מחוץ למחנה
בשעה שאדם עובד ה', אז אינו מתירא משום דבר, ואינו צריך לעשות שום פעולה. אך בשעה שיצא רגע אחת לפעמים מעבודת ה', צריך לפעול אז להרים הנצוצות, שיעבדו הבורא ברוך הוא. והנה הגבהת הנצוצות נקרא יד... וזהו וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה[179] - פירוש: בשעה שאתה יוצא מחוץ למחנה, אז תהיה לך עליות הנצוצות, הנקרא יד. ואם אתה עושה כן, אז ויצאת שמה חוץ - אתה רשאי לצאת לפעמים רגע אחת מעבדות ה', כדי להעלות הנצוצות.
קדושת לוי, לראש השנה, ד"ה הכלל כל.

לו. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה
כאשר צוה ה' את משה
בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
קדושת לוי, פרשת תצוה.

לז. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר
ויאמר ה' אל משה לאמר
כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[180], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[181] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?
אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[182], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[183], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

לח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
ציצית
[א]
לשון מציץ מן החרכים.[184]
יעוין להלן בפירוש הפסוק.

[ב]
הכלל הוא: כי יש שפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו. אשר בשביל זה ברא העולם, בכדי להיטיב לברואיו, ולא מחמת מעשה התחתונים. ויש שפע הנשפע מהבורא יתברך על ידי התעוררות עמו ישראל למלאות בקשתם, ומעוררים למעלה להשפיע.
ועל זה אמר אמ"ו ז"ל: שזה השפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו - נקרא ציץ, לשון זכר. והשפע הנשפע על ידי התעוררות התחתונים - נקראת ציצית, לשון נקבה.
קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ונבאר מאמר.

[ג]
אין שֵׁם ציצית אלא יוצא (מנחות מא, ב). תלוי ויוצא מן הכנף משהו (רש"י, שם)
הנה יש שני מיני לבושים: א'. הוא במה שהבורא יתברך משער בשכלו כביכול בחינת הנבראים, ומצמצם עצמו כביכול, ומלביש עצמו בבחינת הנבראים. ואחר כך, זה הלבוש עצמו נתלבש בשכל הנבראים...
וזה הבחינה שנית נקראת "טלית קטן" – לשון טלית - שנתלבש בשכל קטן[185], וצריך שכל התלמיד לחזור אצלו. ויודע הרב שכל התלמיד, ומצמצם שכלו כפי שכל הקטן של התלמיד.
וזה, ציצית – כמו שאמרו רז"ל "אין ציצית אלא יוצא", שיצא שכל התלמיד אצל הרב, כנזכר לעיל. ולכן הציצית הם סוף הטלית, כי הוא סוף מחשבת הרב, כנזכר לעיל.
כתבי קודש, י"ז, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): יד, ע"א. לובלין (תרפ"ח): =] ד"ה איתא במדרש מנצפ"ך.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת
דהנה ידוע מדברי הבעל שם טוב ומן המדרש על פסוק[186] ה' צלך [על יד ימינך] דהצל עושה כל דבר שהאדם עושה וכן כביכול אצל השם יתברך דכל מה שאדם עושה למטה מעורר עובדא דלעילא ועושה הקדוש ברוך הוא דוגמתו כשאדם עושה צדקה למטה גורם שהשם יתברך משפיע גם כן חסד וצדקה.
ובזה תבין מה שהכהן גדול היה לובש ביום הכפורים בגדי לבן, כי המראה לבן אין בו גוון כלל רק שאחר כך יכול לקבל כל הגוונים. והנה השם יתברך כביכול אין בו גוון כלל, כי אין בו לא דמות ולא דיוקן רק אנו עושים בו גוון כפי מה שאנו עושין למטה כך ממשיכין הן מדת אדום שהוא מרמז על הגבורה והן חסד המרמז על לבן.
והנה בחינת לבן הוא המעלה הגבוה מכל הגוונים ושחור הוא מעלה השפלה מכל, ולכך התכלת שהוא נוטה לשחור נקרא תכלת מלשון תכלה שהוא מורה על חושך, ולבן מורה על אור שהוא בהירות. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה:[187] "משיכיר בין תכלת ללבן". ולכך הכהן גדול ביום הכפורים שהיה צריך להמשיך גבורה על שונאי ישראל וחסדים ורחמים על זרע ישראל ולכך היה צריך לדבק את עצמו במקור העליון אשר כולו לבן ומשם משך כל מה שרצה ועשה כל הגוונים לכן לבש בגדי לבן לעורר לעילא הבחינות לבניניות והמשיך משם כל הבחינת רחמים וגבורות.
וזהו כוונת הציצית שהיה בו תכלת דהוא מורה על שחרות, ובמצות ציצית אנו ממתיקין את התכלת דהוא חושך, ואנו מהפכין לאור בהיר.
ובזה יש לומר פירוש הכתוב הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית - שהוא לשון מציץ מן החרכים.[188] יש לומר: שעל ידי המצוה זו המתיקו התכלת, שהוא מרמז על חושך שיתהפך לאור בהיר.
קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה או יבואר שושנת.

לט. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
והיה לכם לציצית
הקדוש בעל "קדושת לוי" זי"ע הוי מרגלא בפומיה: כשאיש ישראל מפריד חוטי הציצית קודם עטיפתו בטלית, מתקבצים המלאכים ושרפים ואומרים: 'הנה היהודי הזה יברך תיכף 'להתעטף בציצית'. כמו בעת שהמנגן עורך נימי הכינור, מתקבצים הנערים ואומרים: 'תיכף ינגן זה".
זכותא דאברהם (רבינוביץ), עמ' סד. והביא שם בשם בעל התניא: "אשר המלאך מיכאל אומר לפני השם יתברך שהוא יחזור לו כל הבחינות מלאך שנתן לו, ורק שיזכה על כל פנים לציצה אחת שיש לישראל".

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם
"דע מה למעלה ממך"[189] - רצה לומר: שהם אינם ברשותך[190], והם למעלה. "עין רואה" – מעצמה, דבר ערוה. "ואוזן שומעת" – מעצמה, דבר נבול פה. "וכל מעשיך בספר נכתבים" – תיכף ומיד נכתב על ספר לוח לבך[191]. ו"ליבא ועינא, תרי סרסורי נינהו"[192].
שמועה טובה, עמ' נג, ד"ה דע.

מ. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם
והייתם קדושים לאלהיכם
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם[193] - ...נראה לי בזה: וכבר האריכו הקדמונים בענין הזה. דהיינו, במה שיכול האדם לגשת על עבודת הקודש, "איזה עבודה שהוא בלב? הוי אומר זה תפלה"[194]. דהיינו, במה שנותן נגד עיניו גדולת הבורא ברוך הוא, אומר: "מה אני לבקש ולזעוק לפני המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הלא אני עפר רמה ותולעה, מלא עונות ופשעים". ואחר כך חושב בעצמו: "מהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים באמת ובלב שלם". וכן בכל יום ויום ילך ממדריגה למדריגה. וישמע חכם ויוסיף לקח[195].
קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה במדרש יכול כמוני.

מא. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
אני ה' אלהיכם... אני ה' אלהיכם
אני ה' אלהיכם כפל.
הכלל: כי אדם צריך תמיד להעלות על מחשבתו שכל דבוריו ומחשבותיו ותנועותיו עושים רושם למעלה. ולכך צריך האדם לשמור כל מחשבותיו ותנועותיו ודיבוריו ביראת ה', כיון שכל תנועותיו עושים רושם למעלה.
וזה הוא כלל גדול בעבדות הבורא: שצריך האדם להעלות על מחשבתו שכל תנועותיו עושים רושם למעלה. כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם, ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם. וזה העיקר עבדות האדם, שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו.
וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ותעלה על מחשבתך אני ה' אלהיכם - אני משגיח תמיד על כל דרכיך.


[1]  ברא"ר פ"א, א ועוד
[2]  בראשית לו, יב
[3] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.
[4]  סוכה מה, ב
[5] שבת לא, ב. ומה שכתב רבינו לענין הבושה - יעוין נדרים כ, א: "יראתו על פניכם (שמות כ, יז) – זו בושה".
[6] קהלת ג, יד
[7] בראשית לז, כג: ויפשיטו את יוסף את כותנתו.
[8] יהושע ב, ד
[9] ברש"י שם כתב מקורו: "במדרש אגדת תנחומא (שלח, א)".
[10] דברים כ, טז
[11] יעוין סוטה לד, ב (ומשם, בפירוש רש"י). סדר אליהו רבה פכ"ט, ועוד.
[12] שמות ב, ה
[13] יעוין סוטה יב, ב: ותשלח את אמתה – "דאשתרבב אישתרבובי". אכן במדרש לקח טוב ה': ותשלח את אמתה ותקחה – "נמשכה אמת בת פרעה".
[14] יעוין תנחומא שלח, ד: "לאלו את קורא כסילים, שולח דברים ביד כסיל (משלי כו, ו), אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבת הארץ, שנאמר (משלי י, יח) מוציא דבה הוא כסיל. אף על פי כן, בני גדולים היו, ועשו עצמן כסילים".
[15] סוטה לד, ב. במדב"ר פי"ח, כא. לקח טוב, ילקוט שמעוני, מדרש הגדול, זוהר חלק ג, קנח, ב. וברש"י להלן פסוק טז.
[16] פסוק ג
[17] צ"ל: שבת, פז, א.
[18] פסחים נז, א. והציון "איתא שם" נסמך על מראה המקום הקודם המציין למסכת פסחים.
[19] סנהדרין קח, א
[20] במדבר יד, לה
[21] תפלת "אתה בחרתנו" בסדר שמונה עשרה לשלש רגלים
[22] יעוי' חגיגה טו, א. זוהר ח"ג קכו, א
[23] עוד בענין התעוררות יראה בכל יום, יעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה אלה תולדות: "באמת בכל יום ויום מגיע לאדם התעוררות מאת הבורא ברוך הוא, כדאמרינן בגמרא בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים. והוא אתערותא על יראת הבורא ברוך הוא". ושם, פרשת חיי שרה, ד"ה ואברהם זקן: "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת שובו בנים שובבים. ויש להבין מה זה הקול. נראה אף על פי שאדם אינו שומע הקול, זה שמגיע לאדם בכל יום התעוררות תשובה זה היא מחמת הכרזת הקול, וזהו הקול ששומע. ומהיכן בא לאדם התעוררות תשובה בכל יום מזה ששמענו את הקול בהר סיני אנכי ולא יהיה לך (שמות כ, ב ג) מפי ה', זה נרשם בלבינו, ומזה בא התעוררות תשובה בכל יום. וזהו הרמז "מהר חורב" - זה סיני, על דרך (שמות ג, א) ויבא אל הר האלהים חורבה. וזהו שמיעת הקול. לפי זה יובן מה שנקרא "בת קול" -  על כי השפע מהבורא ברוך הוא יתברך נשפע בכל יום, רק שמצמצם האדם את עצמו כדי שיוכל לקבל השפע כפי הכנת קבלתו: יש אדם שמצמצם לחכמה שיחכם בעבודת השם יתברך, ויש שמצמצם לעושר וכבוד ולחן ולשאר הטובות, ולכל אחד כפי הכנת קבלתו יהיה השפע כמו שהוא נשפע מאת הבורא יתברך אשר הוא כלול הכל".
[24] בענין שמיעת בת קול זו, יעוין קדושת לוי, לקוטים, ד"ה חמשה תלמידים, שאכן אין אנו שומעים קול זה: "הנה בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים. הגם שאין אנו שומעין אלו הכרוזים, אף על פי כן יש בזה תועלת שאדם מעורר עצמו. כמו האב שמעורר הבן, הגם שאין הבן הולך בדרך הטוב, מכל מקום רחמי האב על הבן ומעורר אותו לטוב, וכן בישראל בא התעוררת לחזור בתשובה".ואולם יעוין שם, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע, כי הצדיקים זוכים לשמוע קול זה: "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', והצדיקים זוכים לשמוע זה". וביותר, שם, פרשת כי תבוא, ד"ה והיה אם שמוע, שאף כל איש ישראל זוכה לכך: "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים. ובאמת כל איש ישראל זוכה לפי מדרגתו לשמוע זה הקול, וכמאמר רבותינו ז"ל אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי. ומזה הקול בא התעוררת תשובה לכל איש ישראל בכל יום".
[25] עוד באשר לדרך בה צריך אדם לנהוג כשבאה לו התעוררות זו, יעוין בקדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה אלה תולדות: "ובאמת התעוררות הוא רק על רגע אחד, ואחר כך הולך התעוררות, והוא בסוד מטי ולא מטי. אבל האדם בשעה שמגיע התעוררות צריך לאחוז בה ולדבק עצמו בה בכל כחו, דהיינו לעשות תיכף ומיד איזה מצוה. היינו, צדקה או תורה. ובזה מתקשר בה, וכמו שהיה בעת שבא אליו התעוררות זה". ושם, פרשת חיי שרה, ד"ה ואברהם זקן: "...מה שנקרא "בת קול" - על כי השפע מהבורא ברוך הוא יתברך נשפע בכל יום, רק שמצמצם האדם את עצמו כדי שיוכל לקבל השפע כפי הכנת קבלתו. יש אדם שמצמצם לחכמה שיחכם בעבודת השם יתברך, ויש שמצמצם לעושר וכבוד ולחן ולשאר הטובות. ולכל אחד, כפי הכנת קבלתו יהיה השפע".
[26] להלן פסוק לא
[27] שבת קנו, א
[28] במדבר כד, ז
[29] מלחמת העי: יהושע ח, יח-יט: "...ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר. והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו ויבואו העיר וילכדוה וימהרו ויציתו את העיר באש".
[30] ירושלמי מו"ק ב, ד
[31] במד"ר פי"ד, א
[32] יעוין תיקו"ז תיקון כא, מו, א.
[33] רש"י שם: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך. אם תרצה, שלח"
[34] שמואל א ב, ג
[35] דברים א, כב
[36] בבא בתרא עה, א
[37] תוספתא סוכה ב, ז. בבלי סוכה כט, א. תנא דבי אליהו זוטא פט"ז. ילק"ש תורה קפח. ויעוין מה שכתב רבינו קדושת לוי, פרשת נחמו.
[38] במדבר לג, ב
[39] בראשית מא, נב
[40] שם שם
[41] תהלים פט, ג
[42] בראשית לה, יח
[43] בראשית מא, נב
[44] שם שם
[45] בראשית מט, כ
[47] בראשית מט, כא
[48] תרגום יונתן: "...וכד הוה פתח פומיה בכנשתא דישראל למשבחא, מבחר מכל לשניא". ובתרגום ירושלמי שם: "וכשהוא פתח פומיה בכנישתא דיעקב, לישניה חלי כדובשא".
[49] פניני החסידות, בראשית, עמ' תלו: "נפתלי אילה שלוחה – מי שאמונתו בה' מעמידתו על רגליו כאילה זו הקלה ברגליה, זוכה לשבח אותו יתברך – הנותן אמרי שפר".
[50] שבת קד, א
[51] בראשית כא, כו
[52] בראשית מט, יט
[53] במדבר יג, ג
[54] לעיל פסוק ב.
[55] דברים א, כב
[56] קה"ר פ"א, יעוין במדרש תהלים יז: "הארץ, אין לה אזנים, ויש לה לפני המקום... ואין לה ידים, ויש לה לפני המקום... והארץ, אין לה טבור, ויש לה לפני המקום. שנאמר (יחזקאל לח, יב) יושבי על טבור הארץ. ואין לה פה, וכתיב (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה. וכן אין לה רגלים, ולא ירכים, ויש לה לפני המקום. דכתיב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת. וכן יש לה ירכים, דכתיב (ירמיה לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ.
[57] בראשית מב, ט
[58] לא נמצא מקור ישיר. ויעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה ברש"י: "...כל דבר שיש בעולם יש בו אותיות התורה ונצוצות קדושות המתלבשות שם. ואדם כלול מרמ"ח אברים, כנגדם יש רמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידים, כנגדם יש שס"ה מצות לא תעשה. והם החיות של האברים והגידים. והארץ יש לה גם כן רמ"ח אברים, שיש לה לב הארץ ופי הארץ ועין הארץ וכו', ובה יש גם כן חיות של מצות. וכשאדם עושה מצות אזי כל הארץ שלו. ולפיכך בזה היה כובש יהושע שבעה ארצות שהוא ידע כל החיות של כל עיר ועיר והמצוה השייכה לה והיה מקיים אותה, לפיכך כבש כולם. וזה שאמר רבי יצחק שמפני זה התחיל התורה בבראשית מפני כח מעשיו הגיד לעמו, היינו הכח של כל דבר ודבר והחיות דהיינו המצות.."יעוין שם בהרחבה.
[59] יחזקאל לח, יב
[60] במדבר כב, ה
[61] זוהר, חלק א, קע, ב
[62] יעוין חולין צא, ב: "שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו". וכן הוא בפירוש רש"י בראשית כח, יג.
[63] ישעיה כד, כג
[64] במדבר כא, יז
[65] במדבר כא, יח
[66] יעוין קדושת לוי, הגדה מסבי דבי אתונא, מלחא כי סריא. ושם, פרשת נח, ד"ה עוד יבואר אלה תולדות.
[67] תהלים קיט, צח
[68] קדושת לוי, שם פרשת נח: "...כשמתאוה לדבר גשמי, כגון לממון או לכבוד, אז צריך האדם לישב עצמו: 'מה זה התאוה שאני מתאוה לגשמי, זה הגשמי דבר נפסד וכלה הוא, אבל עבדות הבורא זה דבר עולמית ושם אצל הבורא יש כל התענוגים כי הוא מקור כל הנבראים'... וזה פירוש הכתוב מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי. מאויבי - רצה לומר: מ' של מאויבי הוא כמו: מן אויבי, מאויב שלי. דהיינו, יצר הרע. תחכמני מצותיך - רצה לומר: היצר הרע מפתה אותי לתאות גשמי. דהיינו, תאות אשה או שאר תאות גשמי. אזי מזה התאוה הגשמי מיצר הרע תחכמני מצותיך - אזי לבי בוער להיות עובד את ה'. כי לעולם היא לי - רצה לומר: תאות גשמי הוא דבר נפסד וכלה. לא כן כשאהיה עובד הבורא, זה הוא לי לעולם - כי אני מדבק עצמי בבורא שהוא חי וקים לעולם". ויעוין עוד שם, הגדה מסבי דבי אתונא: "...על פי דביארנו פירוש הכתוב בתהלים קי"ט, מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי... -  פירוש: מיצר הרע שהוא אויבי, שאין לך אויב כיצר הרע שמסית לעבירה. תחכמני מצותיך - מאתו אני מחכים עצמי למצותיך בקל וחומר הנ"ל: 'ומה אם הוא מסית אותי לעבירה, שהוא דבר הפסד כנ"ל - מכל שכן שראוי לי לעבוד ה', שמעבודתו אני מתענג בתענוג עולם כנ"ל. זהו כי לעולם היא לי – פירוש: שזה התענוג שיש לי בעבודת ה' היא לעולם".
[69] סוכה נב, א
[70] חולין פט, א
[71] בראשית יח, כז
[72] שמות טז, ז
[73] יהושע טו, יט
[74] בראשית יב, ט
[75] בראשית מב, יב
[76] אבות פרק ד, משנה א
[77] יהושע ב, א
[78] שמות ג, יז
[79] שמות יז, ז
[80] במדבר יג, כז
[81] במדבר יג, ב
[82] רש"י שם: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך. אם תרצה, שלח"
[83] שמואל א ב, ג
[84] דברים ד, ד
[85] יואל ב, כו: ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא...
[86] במדבר יא, ו: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.
[87] ישעיה מח, יא
[88] במדבר יד, לה
[89] לעיל פסוק ל
[90] משלי ו, ו-ז
[92] עירובין ק, ב
[93] בראשית א, א
[94] ירושלמי ברכות ב, ד
[95] ויקרא א, יג
[96] ויקרא כז, י
[97] רש"י שמות ו, כו
[98] שמות ו, יב
[99] שמות ו, כו
[100] תהלים קיא, ג
[101] בראשית ב, י
[102] שמות ג, יז
[103] זוהר ח"א רמו, א
[104] שמות טז, ד
[105] תהלים קכא, ה
[106] קדושת לוי, דרושים לחנוכה
[107] שבת קנא, ב
[108] מתוך "אתה זוכר" בתפילת מוסף לראש השנה.
[109] במדבר יד, ט: סר צלם - צלו של המקום (רש"י)
[110] ראש השנה ג, א
[111] שבת כב, ב
[112] שם ד"ה וכי לאורה
[113] ברא"ר פכ"א, ו
[114] ברא"ר פי"ד, יא
[115] תהלים קנ, ו
[116] שמות לד, ז
[117] שמות כ, ו
[118] עזרא ט, ו
[119] לעיל יג-טז
[120] איוב כב, כח
[121] ספרי מטות, א
[122] דברים לב, מ
[123] על פי ישעיה ז, טו-טז: חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה.
[124] אבות פרק ו, משנה יא
[127] בראשית לז, כד
[128] שמו"ר פל"ב, א. שם פמ"א, ט. שם פנ"א, ו. ויק"ר פי"ח, ג. במדב"ר פט"ז, טו. שיהש"ר פ"ה, ו. תנחומא תשא טז. שם שלח, יג. שם עקב, ח.
[129] שמות לב, טז
[130] במדבר כב, ה
[131] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.
[132] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.
[133] תהלים לג, יד
[134] שיר השירים רבה פ"א
[135] דברים יב, ה
[136] תורת כהנים א, ד
[137] מכילתא בא א, א.
[138] יבמות מט, ב
[139] במדבר טז, יד
[140] דברים לב, מ
[141] שמות ו, ח
[142] סדר
[143] ברכות יח, א
[144] שמו"ר מא
[145] בראשית כז, מ
[147] תהלים קיט, צח
[148] זוהר חדש, כי תצא: "אויב ירדפו - דא יצר הרע, דאיהו שנאיה דבר נש".
[149] במדבר יג, יז
[150] סוכה נב, א
[151] יחזקאל כ, לח
[152] איכה א, ח
[153]  ברא"ר פ"א, א ועוד
[154]  בראשית לו, יב
[155] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.
[156]  סוכה מה, ב
[157] במדבר כח, יט
[158] על פי אבות א, ג: "...הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".
[159] זבחים מו, ב
[160] פסחים קיב, א
[161] ויקרא א, יג
[162] בראשית ח, כא
[163] זוהר ח"ב קמז, א
[164] יעוין זוהר ח"א קנא, א
[165] דברים ד, כד: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא.
[166] זוהר חלק ג, סז, א
[167] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.
[168] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.
[169] תהלים לג, יד
[170] שיר השירים רבה פ"א
[171] דברים יב, ה
[172] שמות כה, ג
[173] רש"י תענית כד, א: "מעיני העדה - זקנים, מאירי עיני העם".
[174] שמות ל, טז
[175] בראשית לב, כא. וברש"י שם: אכפרה פניו - ...ונראה בעיני: שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא. והרבה בגמרא: "וכפר ידיה", "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא". וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב - על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק".
[176] עזרא א, י
[177] יעוין תוס' בבא בתרא קיט, ב שהביא כן בשם מדרש: "לשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים, שוב אין מחוייבין במצוות. עמד וחילל שבת, כדי שיהרג, ויראו אחרם". ויעוין תרגום יונתן במדבר טו, לב בהרחבת דברים.
[178] שבת קה, ב
[179] דברים כג, יד
[180] ברא"ר פ"א, א ועוד
[181] בראשית לו, יב
[182] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.
[183] סוכה מה, ב
[184] שיר השירים ב, ט
[185] כלשון נער בארמית (דוגמת בראשית כב, ג: ויקח את שני נעריו – "ודבר ית תרין טליו", תרגום יונתן שם)
[186] תהלים קכא, ה
[187] ברכות ב, ב
[188] שיר השירים ב, ט
[189] אבות פ"ב מ"\
[190] תנחומא תולדות יב: "את מוצא שלשה דברים ברא הקדוש ברוך הוא ברשותו של אדם, ושלשה אינן ברשותו. הללו שהן ברשותו: הידים, והפה, והרגלים... הללו שאינן ברשותו: העינים, והאזנים, והחוטם. העינים כיצד - היה עובר בשוק. ראה עבירה או דבר שהוא מאוס בעיניו או אדם שאין לו בו חפץ לראות או שלטון שלא היה רצונו לראותו, מה יעשה? רואה הוא שלא בטובתו. האזנים - שומעות חרופין וגדופין או דבר שאין לו בו חפץ, מה יעשה? שומע שלא בטובתו. החוטם - עבר בדרך והריח תבשילין טמאין או ריח של קטורת עבודה זרה, לא היה רצונו להריח, מה יעשה? הריח בהם שלא בטובתו".
[191] על פי משלי ג, ג: ...כתבם על לוח לבך.
[192] ירושלמי ברכות פ"א ה"ח
[193] ויקרא יט, ב
[195] משלי א, ה


פורסם על ידי ב-
תוויות: ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)