רבי לוי יצחק, קדושת לוי המלא, פרשת קרח

קדושת לוי המלא

פרשת קרח

פרק טז

א. וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן

ויקח

[א]

לקיחה יֵחָשֵׁב: שנתן אדם איזה דבר לחבירו, ולוקח ממנו דבר אחר.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מימרא משרי דסכינא.

/כאדם שמחליף דבר על דבר... - וזהו בחינת לקיחה.

קדושת לוי, מסכת אבות, בשם המגיד ממזריץ'.

[ב]

זה נקרא בחינת לקיחה - דהיינו, שהשיגו... על ידי איזה דבר.

קדושת לוי, מסכת אבות.

ויקח קרח

ויקח קרח - ואתפלג קרח (תרגום אונקלוס)

ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' – הדא הוא דכתיב  (משלי יח, יט) אח נפשע מקרית עז - זה קרח, שחלק כנגד משה ומרד, וירד מן כבוד שהיה בידו... ומדינים כבריח ארמון - שהעלית הארץ בריחיה בעדו. ארמון - שחלק על משה ועל המקום (במדבר רבה פי"ח, א)

...צריכים אנחנו לעבוד את הבורא ברוך הוא באהבה וביראה, והמה סוד שתי עינים. וזה, עיני ד' אל צדיקים[1] – כלומר, שהצדיקים יש להם עיני ד', שפונים ומסתכלים תמיד באהבתו וביראתו יתברך ויתעלה. ומי שיש לו עינים הללו, דהיינו, עיני ד', בוודאי שיש לו כח לראות ולשוטט בכל הארץ. אבל מי שעובד רק מיראה, נקרא עין[2] ד' אל יראיו.

ואפשר שלסוד זה כוונות חז"ל ברמז ויקח קרח, "ואתפלג" – כלומר, שלא עבד מאהבה, ורצה ליקח לעצמו הגדולה. ולא כמו משה רבינו עליו השלום, שברח מן הגדולה.

ו"מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו" – כלומר, שלא היה לו רק עין אחת, כנזכר לעיל, שלא עבד מאהבה.

ועל זה כתב המדרש אח נפשע מקרית עוז – כלומר, שאהבת השם נקרא קרית עוז. ומחמת שעקר את עצמו מאהבת השם, נפשע וירד.

כתבי קודש, מד, ע"ג-מה, ע"א [ורשא (תרמ"ד): לד, ע"ב-ע"ג. לובלין (תרפ"ח): מה, ע"ד-מו, ע"ב], ד"ה במדרש ויקח.

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי

[א]

הנה הרמב"ן הקדוש כתב[3]: מחמת שהמרגלים ידעו שזה הדור לא יכנסו לארץ ישראל, מחמת זה נתקלקל קצת האהבה אשר היה לישראל אל משה, וזה גרם שחלקו והרהרו אחר משה. ולכך נסמכו הפרשיות. עד כאן תוכן דבריו.

הענין: כי הנה היה דור המדבר, ודור שנכנסו לארץ ישראל. והנה דור המדבר, הלשון מדבר - הוא דיבור, שפעלו הכל בדיבור. כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה. ודור שנכנסו לארץ ישראל - מרומז על העשיה, שהיו צריכין לעשות איזה פעולה.

ולכך, יהושע כאשר נלחם עם שלשים ואחד מלכים, היה צריך לעשות איזה מעשה, עם הכידון והאורב[4]. אבל משה שהיה בדור המדבר, לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור.

וזה שכבש יהושע את יריחו הכל בדיבור "עלינו לשבח", כמבואר בדברי רבותינו ז"ל,[5] הוא מחמת שיריחו כבש בשבת[6]. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל[7] שהשכל שיש להרב בחול, יש לתלמיד בשבת. והיה בו אז השכל שהיה למשה בחול, ומשה פעל הכל בדיבור, ובזה הבחינה כבש יהושע יריחו בשבת על ידי הדיבור. אבל בעי ושאר מלחמות, היה צריך לפעולה.

והנה תורת משה הוא כנגד הדיבור, שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור. אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה, כמאמר הכתוב[8] אני ראשון ואני אחרון.

והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל, לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה. וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה[9], הארץ - הוא העולם העשיה, להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה.

וזהו הרמז:

בן יצהר - לשון בהירות.

בן קהת - לשון אחדות, על שם הפסוק[10] ולו יקהת עמים.

בן לוי - לשון התחברות, על שם הפעם ילוה אישי[11],

לרמז: שקרח לא היה מאמין, רק בעולם הדיבור, שיש לו שלשה בחינות אלו. ולא היה מאמין שגם בעולם העשיה יש התלבשות. אבל באמת שגם בעולם עשיה יש התלבשות, כמאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון.

[ב]

או יבואר, ויקח קורח

כי יש צדיק שעובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא. ואצל זה הצדיק, אין חילוק אם הוא עושה תענוג להבורא ברוך הוא או צדיק אחר עושה תענוג להבורא ברוך הוא. אבל מי שרוצה לקבל שכר על עבודתו, זה רוצה שהוא בעצמו יעשה תענוג להבורא.

וזהו ויקח קורח - שרצה שהוא יקח, ולא אחר. וזהו פירוש רש"י: "שלקח מקח רע לעצמו" - שבשביל זה חלק על משה ורצה להיות כהן גדול. ואם היה עובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא, בוודאי לא היה חולק שיהיה הוא כהן גדול.

[ג]

פירש רש"י: "נתקנא על נשיאתו של אליצפן בן עוזיאל".

לכאורה אינו מובן: למה לא חלק תיכף אחר שמינה משה רבינו עליו השלום את אליצפן?

אמנם קודם גזירת מרגלים היו ראוים ישראל ליכנס מיד לארץ ישראל. על כן סבר קרח שגדולת אליצפן לא יהיה רק זמן מועט, דהא בזמן מועט יכנסו לארץ ישראל. מה שאין כן אחר גזירת מרגלים, וראה שיגזור שיהיו ארבעים שנה במדבר, אז קינא שאליצפן יהיה נשיא ארבעים שנה.

ודתן ואבירם

וזה פירוש הפסוק בפרשת פנחס ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם אשר הצו על משה בעדת קרח ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש ויהי לנס ובני קרח לא מתו[12].

ולכאורה קשה: למה כתב אצל בני ראובן ובני קרח לא מתו? וכן הרגיש בזה האבן עזרא.

ועוד, מדוע בני קרח לא מתו ובני דתן ואבירם מתו? וגם בזה הרגיש האבן עזרא.

וכתב האבן עזרא: שרעת דתן ואבירם יותר מרעת קרח. ולא ידעתי למה.

ונראה, דלכאורה צריך להבין: על הא דכתב הקרא ויהי לנס, למה לי למיכתב, וכי לא ידעינן דהיה לנס? ובמשנה תורה כתב כי עיניכם הרואות [את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה][13] [ו]אשר עשה לדתן ולאבירם [בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל],[14] ולא כתב כלל ויהי לנס.

אפס נראה דכך הוא הפירוש הפסוק: דמפני מה זכה קרח שבני בניו זכו לדוכן - מחמת שאיתרחש נס על ידם, נתקדש שמו הגדול, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה. וככה תיבות המקרא: ויהי לנס ונתקדש שמו הגדול, ולכן זכה שבני קרח לא מתו ועלו לגדולה.

ומה שמתו בני דתן ואבירם – נראה: דהנה האבן עזרא כתב שרעת דתן ואבירם גדולה מרעת קרח. ונראה, שהם הסיתו את קרח.

והנה לכאורה קשה: למה הקרא והגמרא קראם עדת קרח, כיון שדתן ואבירם היו העיקר?

אפס נראה לי: דאדרבה שזה היה לטובת קרח, כדי שיהיה לו העלייה, ובניו יעלו לגדולה. כיון שנקרא המחלוקת על שמו, והנס והבליעה נקראת על שמו. נמצא, האותות שהוציאו ישראל בקידוש שמו יתברך היה על שם קרח, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה, ויש לו עלייה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל.

נמצא, היה זה לטובת קרח. הגם שעיקר המחלוקת היה בהסתת דתן ואבירם ובעצתם הנס והבליעה, נקרא על שם קרח, והיה האותות של קדושת שמו יתברך נקרא על שם קרח.

וזה פירוש הפסוק:

הוא דתן ואבירם אשר הצו - שהם הסיתו,

בעדת קרח - ונקרא על שמו של קרח, שהרי הכתוב מעיד בעדת קרח ותפתח הארץ,

ויהי לנס - ונקרא הנס על שם קרח.

לכן, ובני קרח לא מתו - אבל בני דתן ואבירם שלא הורגל שמם בפי כל ישראל בבליעה, שקרח נכנס בעובי הקורה, והם הסיתו אותו לדבר זה. וכן הוא ב"אור החיים", שהם הסיתו אותו לדבר זה, והם גרמו.

קדושת לוי, כללות הנסים, סימן א.

ב. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם

נשיאי עדה

הנשיאים - לשון נשיאות, שירימו וינשאו את העם לעבודת השם יתברך.

קדושת לוי, פרשת נשא, ד"ה הנשיאים.

אנשי שם

שֵׁם – פירוש: המשכה.

שמועה טובה, נה, ד"ה טעם למה אין.

ג. וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'

ויקהלו

הנה כל דבר אשר הוא מקורי, שממנו נובעים דברים שונים ומתפשטין ומסתעפים ממנו - הוא נקרא קהל. לאשר שהרי כל הדברים אשר אחר כך מתפשטין ומסתעפין ממנו נקהלו כלם כאחד ועמדו במקור השכל מקורם. ולכן, אם המקור הוא טוב, שיש בתוכו קהלות הדברים הראויין להתפשט ולהסתעף בשקידה והשתדלות, יסתעפו הדברים ההם ממנו, ויצאו מן הכח אל הפועל, ויהיו כחדשים. כי מקודם היו בהעלם בכח המקור. אבל אם אין בכח המקור קהלת הדברים ההם, לעולם לא יצא ממנו מאומה, ולא יתפשט ולא יסתעף ממנו כלום - וזה אמרו[15] שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים.

שמועה טובה, דרשת פרשת ראה.

ויקהלו... כי כל העדה כולם קדושים

כשמקהיל כל ישראל, הוא השראות השכינה. כמאמר חכמינו ז"ל:[16] "אין השכינה שורה על ישראל בפחות מששים רבוא".

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה לא הביט.

כלם קדושים

קדוש - מלשון הפרש, והוא נבדל משכל האנושי, שאין בשכל האנושי להשיג.

קדושת לוי, פרשת פרה, ד"ה לבאר.

ד. וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו

וישמע משה ויפול על פניו

עתה נבאר בחינות נפילת אפים, כמו שנאמר במשה וישמע משה ויפול על פניו. ודבר זה קצת מבואר בספר החינוך להרב ר' אהרן.

והכלל הוא: מאתו השם יתברך לא יבא רע כלל להעולמות. ואפילו אם נראה למטה רעה, למעלה הוא טובה, והתכלית הוא טובה. וכן מי שעיניו פקוחות ומסתכל תמיד למעלה, יודע שזאת הוא טובה. ונמצא, אינו יכול לבקש על הרעה, כיון שהוא יודע באמת לתכלית הוא טובה, והוא מסתכל למעלה על התכלית. וזהו בבחינות שר - שרואה תמיד הפנימיות והכוונה מכל המעשים.

ויש עוד צדיק, שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו. ובאמת המעשה עצמו למטה נראה אינו טוב. זה יכול לבקש לבטל המעשה ההוא.

והנה כמו שיש בגוף האדם זקיפה והשתחויה, כמו כן יש בשכל זקיפה – היינו, שהשכל מסתכל למעלה בשורש וכוונת המעשה. והשתחויה – דהיינו, שהשכל אינו מסתכל למעלה בכוונה מהמעשה, וכאשר כתבנו שאז יכול לבקש על המעשה שיבטל.

וזהו הרמז נפילת אפים - להסתכל בהמעשה עצמה, ובזה יכול לבקש לבטל המעשה.

...מאמר חכמינו ז"ל:[17] "ר' חנינא בן דוסא [שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה]. הניח ראשו בין ברכיו [ובקש עליו רחמים, וחיה] אמר ר' יוחנן [בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו], אלא שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך".

וזהו הרמז בגמרא "שאני כשר לפני המלך" - ומסתכל על תכלית וכוונת המעשה.

(חסר)

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר.

ה. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו

והקריב אליו... יקריב אליו

לתרץ השינוי לשון: מתחלה אמר והקריב, ואחר כך יקריב.

ויש בזה רמז לעבודתו יתברך, והענין הוא כך: על פי המשנה[18] "ראש בית דין אומר: מקודש, והעם עונין אחריו: מקודש מקודש".

יש לדקדק: מפני מה ראש בית דין אומר "מקודש" פעם אחד, וכל העם שתי פעמים?

הכלל הוא כך: מי שרוצה לקרב עצמו לעבודת השם יתברך, מתחילה צריך להיות בגדר סור מרע[19] -להפשיט מעצמו כל התאוה, ואחר כך ועשה טוב - שילך בדרך השם יתברך לעבדו ביראה עילאי מעלה מעלה עד אין סוף.

וזהו הענין: מי שהוא כבר מופשט מתאות, צריך להזהר בכל עת ורגע איך לעבוד את השם יתברך בתורה ובתפלה ולקדש שמו יתברך לעשות לו נחת רוח בלי הפסק.

ועל פי זה יש לפרש המשנה:

"ראש בית דין אומר" - והוא כבר מופשט, כנזכר לעיל.

"אומר מקודש פעם אחד" – היינו, לקדש שמו יתברך בכל עת ורגע, כי כבר הוא מופשט והוא בגדר סור מרע[20].

"וכל העם" - הצריכין לשני הסיגין, יראה תתאי ויראה עילאי.

"עונין אחריו מקודש מקודש" – היינו, פעם אחד שיעזור להם השם יתברך להיות בגדר סור מרע. ושיעזור להם השם יתברך להיות ועשה טוב לעבודת השם יתברך ביראה עילאי מעלה מעלה בכל עת ורגע שלא לפסוק מעבודת השם יתברך.

וזה פירוש הפסוק ואת הקדוש - שהוא כבר מקודש.

והקריב אליו – מעצמו, ואין צריך סעד לתמכו. כמבואר פירוש רש"י בפרשת נח על הפסוק[21] את האלהים התהלך נח: "ובאברהם נאמר[22] [אשר התהלכתי לפניו - נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו]". עיין שם.

ואת אשר יבחר בו – היינו, שצריך סעד לתמכו, שיעזור לו השם יתברך לקרב עצמו לעבודתו וליראתו בכל עת ורגע ולעבדו באמת.

יקריב אליו - שהשם יתברך יקריב אותו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

ו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ

קרח וכל עדתו

והנה לכאורה קשה: למה הקרא והגמרא קראם עדת קרח, כיון שדתן ואבירם היו העיקר?...

יעוין להלן בפירוש פסוק יז.

ז. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי

ושימו עליהן קטורת

הכלל: יש בקדושה עשר ספירות[23]. ונאמר[24] זה לעומת [זה עשה האלהים]. רק שבקדושה כביכול, הוא וגרמיה חד הוא[25]. וזהו "עשר, ולא אחד עשר"[26] - אבל בסטרא אחרא כו'[27]. אף על פי כן, לית אתר פנוי מיניה[28], וצריך החיות מקדושה, כחודה של מחט. ושם נקרא אחד עשר. וכנגדן, אחד עשר סימני קטורת[29], להעלות הסטרא אחרא החיות שלה אל הקדושה[30]. ובזה ממילא בטל הסטרא אחרא.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אחד עשר.

ח. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי

ט. הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם

אלהי ישראל

[א]

...כי מחמת זכות, אז מיחד הבורא שמו עליהם לקרוא אלהי ישראל.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה איתא במדרש.

[ב]

הנה הבורא ברוך הוא ברא בשביל ישראל שנקראו[31] ראשית[32]. והיונים אמרו[33] "כתבו לכם על קרן שור שאין לכם חלק באלקי ישראל". והאמת, שהקדוש ברוך הוא נקרא אלקי ישראל[34] - שבשבילם ברא כל העולמות וגילוי אלקות.

כתבי קודש, יא, ע"ד-יב, ע"א [ורשא (תרמ"ד): ח, ע"ד-ט. לובלין (תרפ"ח): י, ע"ב-ע"ג], ע"א ד"ה והנה יש שלש.

[ג]

אלהי ישראל - הרוצה בטובתן של ישראל ואין חפץ ברעתם, רק להשפיע להם כל הטוב.

קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה ויקרא לו..

משכן ה'

רבי אלעזר הכי קא קשיא ליה: מכדי משכן איקרי מקדש, ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משכן ומקדש למה לי? (שבועות טז, ב)

באמת זה שהגוף נהנה, הוא גם כן מה שהנשמה נהנית. כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם, לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו. ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא, הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן - שהוא הרומז על הגוף, נקרא מקדש. ומקדש נקרא משכן.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה.

י. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה

ובקשתם גם כהונה

...קרח רצה להיות כולם כהנים ולא לוי, וכהן - מורה על חסד, ולוי - על דין. ורצה להיות הכל חסד, ובאמת צריך שיהיה דין ורחמים בעולם.

יעוין בהרחבה להלן, יח, יט

יא. לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו

ואהרן מה הוא

...שהאַיִן הוא השופע עליו תמיד, ותמיד הוא מקבל חיות מאת הבורא ברוך הוא. כי האַיִן נקרא מה.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ותתצב..

יב. וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה

לדתן ולאבירם

יעוין לעיל בפירוש פסוק א.

לא נעלה

נעלה - שיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ונהי בעינינו.

יג. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר

כי תשתרר עלינו גם השתרר

אמרינן במדרש:[35] אל תקרב הלום[36] - הלום זה מלכות. שמשה רבינו עליו השלום ביקש המלוכה, ולא ניתנה לו", רק על הדור המדבר.

כי בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו. וזהו מלחמות של מלך, וזה ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום, מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו. ובחינת הנביא הוא היפך המלך, כי הנביא צריך להתבודד עצמו תמיד.

והנה כבר ביארנו שבהעלות הנצוצות הצדיק לפעמים מתלבש במחשבת הניצוץ כדי שיעלה אותו. ועל בחינה זה אמרינן בגמרא:[37] "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה". ובאמת משה רבינו עליו השלום היה תמיד ומשה עלה אל האלהים,[38] ומחשבתו היה דבוק תמיד למעלה. לכך לא היה מלך, רק על דור המדבר, שהם אוכלי מן, והוא הוריד להם המן.

וזהו הרמז "שמשה בקש המלוכה ולא ניתנה לו" - הלא כל ישראל ראוי למלוכה, ולמה לא ניתנה למשה? ובזה יבואר: כי משה היה מחשבתו תמיד למעלה, ולא היה מחשבתו כלל על עולם התחתון, להעלות אותם.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

יד. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש

טעם מה שאמרו דתן ואבירם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש, מה שאין כן קרח לא אמר זה - כי קרח היה משבט לוי, ועל שבט לוי לא נגזר שימותו במדבר[39].

טו. וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם

ויחר למשה

כבר כתבתי בשם הרב הצדיק מברדיטשוב שאמר: אם ירצה אדם לכעוס, יראה לעשות תשובה תחילה, שהוא [=הכעס] כיום המיתה. דכתב הזוהר הקדוש[40] דלכל עבירות אין צריך לתקן כי אם אותה עבירה שעבר. אבל על הכעס, צריך לעשות תשובה כל כך, שתחזור עליו הנשמה הקדושה שהלכה ממנו בשעת הכעס. ולכך היא עבירה חמורה מכולן, שהנשמה הולכת ממנו, ואין לו רק נפש בהמיות. והוא כמו מיתה, וצריך לעשות תשובה מקודם.

אבות ישראל (קוזניץ), פ"ב. מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' רלז.

מאד

תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי

הכלל: משה רבינו היה מעלה כל ישראל, והיה מדבק עצמו תמיד לכל ישראל.

וזהו לא חמור אחד מהם נשאתי – כלומר, שלא נשאתי גוף אחד מישראל, רק כל ישראל נשאתי.

וכן לא דבקתי לאיש אחד מישראל, רק לכל ישראל. וזהו לא חמור [אחד מהם נשאתי] ולא הרעותי - לשון דביקות, מלשון אחי ורעי[41].

טז. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר

היו לפני ה'

בעל תשובה אשר סר מאחרי ה' במעשים הרעים והמתועבים. וכאשר ניחם על הרעה אשר עשה, ויתמרמר בנפשו על אשר נתרחק מה', ונבדל ונכרת מחיי החיים. וכל השבילין וארחות ה' נשתכחו ממנו, ונתגשם מאוד בחומריות התאות. ועתה איך יבוא לפני ה' והדר גאונו במעשים המלוכלכים.

אזי במסתרים תבכה נפשו, ובמר יצעק. ולפני ה' ישפוך שיחו מעומקא דלבא.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה לא כל המרבה בסחורה.

יז. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ

ונתתם עליהם קטורת

יעוין פירוש הפסוק הבא.

והקרבתם לפני ה'

ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה'[42] – פירוש: קרבו לפני ה', בזה תקריבו עצמיכם לפני ה' לעבודתו.

קדושת לוי, הגדה מסבי דבי אתוני.

יח. וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן

וישימו עליהם קטורת

על ידי הקטורת הוברר כי זה הצווי מהקדוש ברוך הוא שאהרן יהיה כהן גדול.

ועשית מזבח מקטר קטורת[43] - מקשה הרמב"ן ז"ל: למה כתב מעשה מזבח כאן, הלא בפרשת תרומה שם מקומה.

והנראה: כי כאן צוה הקדוש ברוך הוא לעשות את אהרן כהן גדול ולעשות לו בגדי קודש בגדי כהונה. ושמא חס ושלום יהיה קטרוג על זה, כאשר היה בסוף מחלוקת קרח על כהונה של אהרן. לכך צוה הקדוש ברוך הוא אחר שנמשח אהרן בכהונה, לעשות מזבח מקטר קטורת. ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הצווי מהקדוש ברוך הוא שאהרן יהיה כהן גדול. כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קרח בקטורת.

וקל להבין.

קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה ועשית מזבח מקטר.

ומשה ואהרן

[א]

"יש מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[44]. נראה, דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[45] וידבר אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[46] הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה אהרן שקול אל משה לענין זה.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.

[ב]

הנה האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה, שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[47] ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא' שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[48] ונהר יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.

יט. וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה

כ. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר

וידבר ה' אל משה ואל אהרן

הנה איתא במדרש[49] ובמכילתא[50] שבכל מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לא היה הנבואה והדיבור מה' רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה', רק על ידי משה. היינו, על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם.

וזהו הרמז בגמרא:[51] "משה ראה באספקלריה המאירה" - כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ותדבר מרים.

כא. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע

ואכלה אותם כרגע

הנה לכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין נמשך אור וחיות מהבורא ברוך הוא, בכל עת ורגע לצורך קיום עצמותם. כי אם היה נפסק חס ושלום רגע אחד האור והחיות מהעולמות, היו כל העולמות בטילים ממציאותם והיו כלא היו. וכמאמר "כד אנת תסתלק" כו'.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה יום טוב של פסח.

כב. וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף

אל אלהי הרוחות לכל בשר

[א]

הכלל: יש ללמוד זכות על ישראל מה שאינם עושין רצון הבורא בתמידות כמלאכים, מחמת שהם טרודים בפרנסתם. וזהו שאברהם אבינו היה איש חסד והיה מלמד זכות, ולכך נתן להם להמלאכים לאכול, להראות להם הצטרכות בשר ודם, כדי שלא ילמדו חובה על ישראל.

וזה שאמר משה אל אלהי הרוחות לכל בשר - שהאדם מחמת שהוא בשר ודם, הצטרכות של אדם בפרנסתו, ומחמת זה הוא לפעמים אינו עובד ה' בתמידות.

וזהו שאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר[52] – כלומר, שופט ומנהיג שילמוד תמיד זכות על ישראל כמו שאתה לומד זכות על האדם על שאינו עובד אותך בתמידות כן ביקש משה שיעמוד מנהיג לישראל שילמוד תמיד זכות על ישראל.

וזהו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר - כמו שאתה אלהי הרוחות לכל בשר ואתה מלמד זכות עליהם, כן פקוד איש על העדה - שמנהיג לישראל יהיה גם כן מלמד זכות על ישראל.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה יפקוד.

[ב]

או יבואר. הכלל: כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לעולם השרפים ולעולם החיות הקודש, ומהם נשפע השפע על ישראל. והבורא יתברך משפיע בעולמות עליונים, כאשר יוכלו גם ישראל לקבל זה השפע. ואם כן, הבורא ברוך הוא מצמצם זה השפע, ומשפיע כאשר יוכלו ישראל לקבל זה השפע. ונמצא, הבורא ברוך הוא כל החסד שמשפיע על עולמות עליונים הוא כשיעור שיוכלו גם העולמות התחתונים לקבל.

וזה שאמר משה אל אלהי הרוחות לכל בשר.

וזהו שביקש משה יפקוד ה' אלהי הרוחות – כלומר, אלהי הרוחני', שאתה משפיע לכל עליונים.

לכל בשר - כשיעור שיוכל האדם לקבל.

כן יפקוד ה' איש על העדה - שמנהיג על העדה ינהוג את ישראל, כאשר אתה מנהיג את עצמך עם ישראל.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה או יבואר הכלל.

[ג]

או יבואר (אל) אלהי הרוחות לכל בשר

הכלל: נפש אדם עיקר התאוה שלו לעבודת ה', רק הגוף הוא שיש לו תאות הגשמיות. ובאמת הגוף והנשמה שניהם מעשה ה', וכאשר יש כח בנשמה מן ה' על עבודתו יתברך, כן היכולת ביד ה' שיהיה הגוף גם כן עיקר תאותו לעבודת ה'.

ונמצא, יש לנו טענה אל הקדוש ברוך הוא לסלוח לנו עונותינו, כיון שהכח ביד הקדוש ברוך הוא שיתן הכח בהגוף לשעבד אותו לעבודתו יתברך.

והנה הנפש המתאוה לעבודת ה' נקרא רוח, כנאמר[53] רוח ה' דיבר בי. והגוף נקרא בשר. וזהו (אל) אלהי הרוחות - אתה המתאוים לעבודתך,

כן תהיה לכל בשר - זהו הגוף, כנזכר לעיל.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה או יבואר אל.

אחד יחטא

הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[54] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[55] - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.

כג. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

וידבר ה'

דבר - הוא לשון הנהגה. שהוא הבורא יתברך מנהיג העולמות כרצונו, כמאמר חכמינו ז"ל[56]: "דַּבָּר אחד לדור".

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול ימול.

כד. דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם

קרח דתן ואבירם

יעוין לעיל בפירוש פסוק א.

כה. וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל

וילכו אחריו

תיבת אחריך - שהוא לשון עצתך, כמאמר חכמינו ז"ל[57] וילך מנוח אחרי אשתו[58] - "אחרי עצתה". הרי, דאַחַר הוא לשון עצה.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה וגם בך.

זקני ישראל

[א]

...מוחין דגדלות, שעבדו להשם יתברך בשכל גדול. וזהו "במתן תורה נגלה להם כזקן"[59]  - שיש לו שכל גדול.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

[ב]

ידוע שזקן ושיבה הוא מדת הרחמים, כידוע מאמר חכמינו ז"ל: "בסיני נדמה להם כזקן מלא רחמים". וזו פירוש הפסוק מפני שיבה תקום[60] - רוצה לומר: שעיקר היראה הוא ליראה מפני שיבה, הוא מדת הרחמים, והדרת פני זקן.

קדושת לוי, פרשת קדושים.

כו. וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם

סורו נא

סנה הוא מן הקוצים, בחינות סטרא אחרא, ומורה על בחינות עליות, היינו על דבר הצריך לעליות. וזהו אסורה נא[61] - שרצה לסור מחשבתו אשר דבוק תמיד למעל, וזהו אסורה. וזהו כי סר לראות[62] - בכדי להסתכל במחשבתו לעלות אותו.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

כז. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם

יצאו נצבים

הנה האדם צריך להיות הולך ממדריגה למדריגה, ולא להיות נצב על מעמד בחינה אחת... כל העם נצב עליך[63] - שהם בבחינת נצבים במעמד אחד. והיה קשה לו על משה שידבר כל היום עם האנשים, אשר הם נצבים - במעמד אחד.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה מדוע אתה.

כח. וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי

כי לא מלבי

ויבואר בו הפסוק[64] אתם המיתם את עם [ה'].

הכלל: יש שהצדיק פועל דבר, אף על פי שלא נגזר מלמעלה, אף על פי כן הצדיק בתפילתו פועל זאת. ויש שהצדיק ממשיך הפעולה מלמעלה מה שנגזר מלמעלה.

וכאן חשדו ישראל את משה רבינו ואהרן שהם בצדקתם פעלו זאת בתפילתם. וזהו שאמרו אתם המיתם את עם ה'.

וזהו שאמר משה רבינו כי לא מלבי – כלומר, הדבר הזה מן הקדוש ברוך הוא נגזר, ולא אנחנו בתפילתינו.

כט. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

ל. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'

ואם בריאה יברא ה'

לפי שכולם בחכמה עשית[65], כל מה שנמצא בעולם הכל נעשה בחכמה נפלאה. נמצא, כשהקדוש ברוך הוא משנה סדרי בראשית, כביכול הוא ביטול חכמתו. על דרך האב האוהב את בנו קטן, לאהבתו הוא מצמצם את שכלו הגדול ומדבר עם הבן כפי השגתו. כך מרוב אהבתו יתברך, עושה לנו ניסים ונפלאות ומשנה סדרי בראשית.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה או יאמר לפי.

וירדו חיים שאולה

[א]

בזה יובן כוונת משה רבינו עליו השלום שאמר אם כמות כל [ה]אדם ימותון אלה [ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני]. ואם בריאה יברא [ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם] וירדו חיים שאולה [וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'].

אשר לכאורה יפלא: למה ירדו חיים שאולה דווקא?

אך הנה תלונת קרח היה על הכהונה, והיה רוצה לעשות מצוה. אם כן, דבק את עצמו במקור החיים. אמנם כוונתו לא היה בשלימות, ורוצה להתעטף בטלית שאינו שלו. כי מצות הכהונה כבר הוא נתונה לאהרן מאת ה'. אם כן, היה רוצה לעבור על דבר ה'. ועל ידי זה דבק את עצמו במקור המיתה גם כן.

ונמצא, היה שני הפכים בנושא אחד. על ידי שרצה לעשות מצוה הבא בעבירה, דבק את עצמו במקור החיים וגם במקור המיתה. ולכן היה משפט קרח נקצב לו כפי מדתו, כידוע "במדה [שאדם מודד, בה מודדין לו]".[66]

אשר לזה, היה משפטם שירדו חיים שאולה - שהוא חיים ומיתה ביחד.

וזה היה כוונת משה רבינו עליו השלום במה שאמר אם כמות... וירדו חיים שאולה, דווקא. כי היה רוצה שיודע לכל שהכהונה לאהרן הוא, על פי ה' אשר בחר בו. ובמה יודע זאת? בזה אם ירדו חיים שאולה – היינו, שיהיה משפטם נקצב להם בתערובות חיים ומיתה ביחד. זאת יהיה מופת על מה שרצה לעשות מצות כהונה, ועל ידי זה דבק את עצמו במקור החיים, כנזכר לעיל. אמנם מחמת שהכהונה נתונה לאהרן מאת ה', ואם כן במצוה זו רצה לעבור את פי ה', ועל ידי זה דבק את עצמו במקור מיתה. ולכן היה משפטם נקצב ונמדד להם כפי מעשיהם בתערובת שניהם יחד.

וזהו וירדו חיים שאולה דווקא.

קדושת לוי, פרשת שלח, במדבר יד, כא-כג

[ב]

לפרשת קרח משנת מקדש מלך (תקל"ד)

"והוי מתחמם נגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן [שלא תכווה]"[67]

נקדים לשום לב אל מה שאמר משה רבינו עליו השלום וירדו חיים שאולה[68] – מה זה שדקדק לומר דוקא חיים?

והענין נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל[69], שהוא יתברך מרכיב חיגר על סומא, ודן הגוף והנפש ביחד. ולהבין מליצת חכמינו ז"ל וחידתם: למה המשילו דוקא לחיגר וסומא?

ועוד קשה: דאם כן, ידונו אותם בחיי חיותם, כעין עונש קרח?

והענין: כי הנה כתיב[70] סור מרע ועשה טוב בקש שלום [ורדפהו]. כי הנה יש בחינת יראת העונש, וזהו כמו שהוא מתיירא מפני עצמו ולא מפני הבורא ברוך הוא. והנה אם זאת היראה היתה בתמידות, גם זה היה טוב. ויש יראה מחמת גדלות המלך, שכל העולמות וכל המלאכים ושרפים וחיות הקדש כלם חלים וזעים ממנו, ולגדודיו אין חקר, כמו שאמרו שמכל דיבור שלו יתברך נברא מלאך[71].

והענין: שבדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם[72]. נמצא, כל צומח וצומח יש לו מלאך[73]. וכן האדם נאמר[74] בו כל הנשמה תהלל יה, כי בכל נשימה בא לו חיות חדש. וכן לכל נמצא מיום שנברא העולם ועד עתה. ואם כן, איך לא יירא ויבוש האדם מבורא ומלך גדול טוב ומטיב כזה.

אך העיקר בכל מיני יראה: כשהאדם אינו עובר עבירה מחמת יראת הבורא ברוך הוא, יהיה כוונתו לקיים מצות יראת השם, לשמור מצות היראה. וזהו סור מרע ועשה טוב - בזו ההסרה מרע.

ובענין זה אמרו[75] "כל היושב ולא עבר עבירה, [נותנין לו שכר כעושה מצוה]" – רצה לומר:

"כל היושב" – רצה לומר: שמיישב עצמו שמה שהוא אינו עובר עבירה הוא עושה לקיים מצות בוראו.

"מקבל שכר כאלו עשה מצוה" – שהרי באמת עשה מצוה.

וזהו סור מרע – כנזכר לעיל,

ואז, בקש שלום – בין המצות עשה ומצות לא תעשה.

וכן אמר דוד המלך עליו השלום[76] ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני.

והנה כשהנשמה מאירה באדם, ויודע שיש עליו בורא מלך רב ושליט - הוא אינו חוטא בוודאי. וזה שאמרו  רבותינו ז"ל[77] "אין אדם חוטא עד שתכנס בו רוח שטות" – רצה לומר: שהנשמה היודעת את כל הנזכר לעיל, הוא מסתלקת ממנו, ואז הוא חוטא. ולכן עיקר עונש הנשמה, על מה שהלכה ונסתלקה מהגוף. ולגוף – על שגם התרחקות הנשמה ממנו.

ובמשל נקרא הגוף "סומא" - שהוא חומרי, ואינו רואה ומבין גדלות הבורא ברוך הוא וענינו, אשר בידו נפש כל ח[78]י, כנזכר לעיל.

והנשמה מכונה בשם "חיגר" – על שלא הלכה להתפשט בהגוף ולמונעו מהעבירה, כחיגר זה שאינו הולך למקום הראוי לו.

וכך הם נידונים – דהיינו, שהיא רק רוכבות על הגוף, בלי התפשטות בו. והגוף עדיין סומא, כמו שהיה בעת החטא. מה שאין כן בעיקר החיות שהנשמה מתפשטת בהגוף, ובהיותם בדרך זה, לא יחטאו. ולכן הם צריכין לידון בדרך שחטאו, כנזכר לעיל.

והנה אמרו רבותינו ז"ל[79] "קרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו [ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן... אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אובד אותה?! ולא ראה יפה לפי שבניו היו עושין תשובה ועומדין מהן]" – כי הנה ענין מחלוקת קרח שחלק על משה רבינו עליו השלום, לא שהיה שוטה, רק שרצה להיות כהן גדול. שסבור שהוא יוריד השפע הקדוש ויהיה במקום אהרן, כי היה גם כן אדם גדול. רק שהיה רוצה להביא השפע באופן אחר, כמבואר במקום אחר.

אך הנה אדם גדול כזה שהשכל מאיר בו, קשה עליו: איך לא הבין שלא יחטא נגד משה והבורא ברוך הוא?

אך הענין שהשכל שהיה לו (בו) לא היה בו מצד עצמיותו, רק שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, ומקום מחצב נשמתו היה רב ועצום. ואדם כזה כשהוא רוצה לעלות למקום מחצבו, ואינו יכול מחמת שאינו יודע סדר העליות, הוא נעקר מן העולם.

והנה כל מחלוקת קרח היה בשביל שנשמתו היה מאירה בו והיה חכם גדול. ואם כן, בו אינו שייך טעם חיגר וסומא הנזכרים לעיל. ולכן היה דינו שירד חיים שאולה - לידון שם בהתפשטות הנפש בגוף, כמו שהיה בעת החטא.

והנה התלמיד חכם נקרא עץ השדה וגחלת. והתורה הקדושה שבו, הוא האוּר הנאחז בהעץ, הוא הגחלת. כמו שנאמר[80] ותורה אור.

והנה מצינו[81] ברבי יוחנן שאחר פטירת ריש לקיש כששלחו אליו את ר' אלעזר [בן פדת], אמר: "אטו אנא לא ידענא דשפיר קאמינא?!", אך מחמת קשיות, "ממילא רווחא שמעתא".

ונמצא, בדברי תורה ההתנגדות הוא טוב, כשהכוונה הוא לעמוד על אמיתת הדין, שמהחימום ההוא רווחא שמעתתא, כנזכר לעיל.

וזהו "הוי מתחמם כנגד אורן [של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה]" – רצה לומר: הוי מתנגד להאוּר שבו, זו התורה. ומהגחלת - הוא עצמיותו, הזהר שלא תכווה, כנזכר לעיל.

ולהיות שהשכל הוא שומר לגוף, לקשרו בבורא ברוך הוא, והוא העיקר להתפלל בשמחה ותענוג. ואז נשפע מתענוג הבורא ברוך הוא להדביק האדם בו.

וזהו חבלים נפלו לי בנעימים [אף נחלת שפרה עלי].[82]

והבן.

שמועה טובה. עמ' פה-פו, ד"ה והוי מתחמם.

לא. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם

ותבקע האדמה

כשמאיר ראשית המחשבה שממנה נבראו כל העולמות, בכל העולמות אנו מנצחין כל האומות, והמה מסורים בידינו. כאשר כתבנו במקום אחר שהארץ בעצמו לוחם את מלחמתינו, שהרי לא נבראו כולם אלא בשביל ישראל. אף על פי שהארץ היא מדריגה תחתונה שהוא דומם, ועליה צומח חי (מדבר) ועליהם בני אדם כידוע, אף על פי כן לוחמת את מלחמותינו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

לב. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ

ותפתח הארץ את פיה

הנה תורת משה הוא כנגד הדיבור, שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור. אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה, כמאמר הכתוב[83] אני ראשון ואני אחרון.

והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל, לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה. וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה. הארץ - הוא העולם העשיה, להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח קרח.

לג. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל

חיים שאולה

חיים שאולה - שהוא חיים ומיתה ביחד.

יעוין לעיל בפירוש פסוק ל.

לד. וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ

לה. וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת

ואש יצאה

[א]

הנה מדת הדין נקרא אש.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

[ב]

מדת היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש.

קדושת לוי, לשבת נחמו.

[ג]

אש - רוצה לומר: השנאה והגבורות.

קדושת לוי, פרשת וזאת הברכה.

[ד]

אש - מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

פרק יז

א. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

וידבר ה'

דבר - הוא לשון הנהגה. שהוא הבורא יתברך מנהיג העולמות כרצונו, כמאמר חכמינו ז"ל[84]: "דַּבָּר אחד לדור".

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול ימול.

וידבר ה' אל משה לאמר

כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[85], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[86] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?

אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[87], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[88], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

ב. אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ

אמור

[א]

לשון אמור - השפע שכבר באה לאותיות. ועל בחינה זו אנו אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

[ב]

זה שאמרו רבותינו ז"ל בנשיאות כפים אמור להם[89] - להעלות[90] השפעות הטובות במחשבה.

קדושת לוי, פרשת וארא.

ג. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

למזבח

[א]

מזבח, והוא ענין הקרבה.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויבן שם מזבח.

[ב]

הנה ענין מזבח וקרבן היא כך: כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה, אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו. רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי. ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא. כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה...

ועל בחינה הזאת היה ענין הקרבנות. פירוש: מדת קרבן - הוא מלשון הקרבה שמעלה טובת הגשמיות טובת הבהמיות להבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר.

לפני ה'

[א]

מבואר בזוהר הקדוש[91] על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה עם זו. ויעוין עוד קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא.

[ב]

ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו. וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה'. כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו - לפני ה' דייקא.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.

[ג]

רצון הבורא ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...לפני ה' - בבחינות פנים.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ד]

לפני ה' אלהיך – פירוש: כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וברכך.

[ה]

שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה תפלה לעני.

[ו]

לפני ה' -  ...הבחינה התעורר... בה'.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה ויקרב משה..

ד. וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ

הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום

והנה מלאכת המשכן היה דוגמת מעשה בראשית... כמו כן בצלאל והאומנים אשר היו אתו, לקחו להמשכן גם כן כל המידות זהב וכסף ונחושת, מעין תבנית המשכן שלמעלה. והנה כמו שהוצרך השם יתברך לשתף בבריאת שמים וארץ מדת הרחמים, כך כיוונו העושי המלאכה במשכן. וזה שכתוב וירקעו את פחי הזהב - שעשו הפחין של זהב דקין. שהמדה של זהב המתיקו עד למאוד, לעשות דק היטב.

קדושת לוי, פרשת פקודי.

ה. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ

אשר לא יקרב זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת

צוה הקדוש ברוך הוא אחר שנמשח אהרן בכהונה לעשות מזבח מקטר קטורת.[92] ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הצווי מהקדוש ברוך הוא שאהרן יהיה כהן גדול, כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קרח בקטורת.

קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה ועשית מזבח.

ו. וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'

אתם המיתם את עם ה'

הכלל: יש שהצדיק פועל דבר, אף על פי שלא נגזר מלמעלה, אף על פי כן הצדיק בתפילתו פועל זאת. ויש שהצדיק ממשיך הפעולה מלמעלה מה שנגזר מלמעלה.

וכאן חשדו ישראל את משה רבינו ואהרן שהם בצדקתם פעלו זאת בתפילתם. וזהו שאמרו אתם המיתם את עם ה'.

יעוין לעיל טז, כח

ז. וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה'

הענן

[א]

זה שאי אפשר להשיג - נקרא ענן, לשון חושך, שאין שם התגלות בכל עת.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

[ב]

קמ"ץ הוא סתום... וזהו מורה חמשה נקודות שהם קמ"ץ... ובאמת משה היה לו ביטול ממציאות, ובא בקמ"ץ. וזהו ויבא משה בתוך העָנָן[93] - כולו נקד קמ"ץ.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה והנה כתב.

ח. וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד

משה ואהרן

[א]

"יש מקומות שקודם אהרן למשה, ויש שמשה קודם לאהרן - מלמד ששניהם שקולים"[94]. נראה, דהנה למשה דבר ה' לבדו, כמו שכתוב[95] וידבר אלהים אל משה. ולכן היה הדעת נוטה שמשה גדול מאהרן. לפיכך אמר הכתוב[96] הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' – היינו, אף על פי שהדיבור היה אל משה, אף על פי כן היה אהרן שקול אל משה לענין זה.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה הוא אהרן.

[ב]

הנה האדם צריך לעבוד את הבורא בכל עת ורגע ביראה ואימה, וללמד זכות על ישראל, ושלא לצער לשום אדם מישראל. והתחלת העבודה הוא יראה, ומהיראה בא לתענוג. ויראה הוא משה, שזכה לחכמה, וראשית חכמה יראת ה'.[97] ותענוג הוא אהרן, שאותיות אהרן - הוא נהר א'. היינו, מא' שביראה בא לתענוג, שנקרא נהר, כמו שכתוב[98] ונהר יוצא מעדן, שמיראה בא לתענוג.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.

אל פני

אל פני - לשון פנה, כאשר יפנו...

קדושת לוי, פרשת בהעלותך.

ט. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

יעוין לעיל פירוש פסוק א

י. הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

ויפלו על פניהם

ועתה נבאר בחינות נפילת אפים, כמו שנאמר במשה[99] וישמע משה ויפול על פניו. ודבר זה קצת מבואר בספר החינוך להרב ר' אהרן.

והכלל הוא: מאתו השם יתברך לא יבא רע כלל להעולמות. ואפילו אם נראה למטה רעה, למעלה הוא טובה, והתכלית הוא טובה. וכן מי שעיניו פקוחות ומסתכל תמיד למעלה, יודע שזאת הוא טובה. ונמצא, אינו יכול לבקש על הרעה, כיון שהוא יודע באמת לתכלית הוא טובה, והוא מסתכל למעלה על התכלית. וזהו בבחינות שר - שרואה תמיד הפנימיות והכוונה מכל המעשים.

ויש עוד צדיק, שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו. ובאמת המעשה עצמו למטה נראה אינו טוב. זה יכול לבקש לבטל המעשה ההוא.

והנה כמו שיש בגוף האדם זקיפה והשתחויה, כמו כן יש בשכל זקיפה – היינו, שהשכל מסתכל למעלה בשורש וכוונת המעשה. והשתחויה – דהיינו, שהשכל אינו מסתכל למעלה בכוונה מהמעשה, וכאשר כתבנו שאז יכול לבקש על המעשה שיבטל.

וזהו הרמז נפילת אפים - להסתכל בהמעשה עצמה, ובזה יכול לבקש לבטל המעשה. וזהו הרמז בגמרא "שאני כשר לפני המלך" - ומסתכל על תכלית וכוונת המעשה.

(חסר)

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה באר.

יא. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף

יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף

...מה שאין כן רשעים אומות העולם, כשקצף עליהם, אבדם מעל פניו. ולא כן עמנו בית ישראל, אשר לא עזב חסדו ואמיתו. ואשר עד הנה לא עזבנו ועוד ידו נטויה לפסוח ולהגן עלינו. וליתן חן וחסד לפני כל שובינו מעתה ועד עולם. אמן נצח סלה ועד.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מימרא דתרתי ביעי.

יב. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם

העם

[א]

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

[ב]

כל מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.

קדושת לוי, פרשת בלק.

יג. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה

יד. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח

טו. וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל משֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה

טז. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

יעוין לעיל פירוש פסוק א

יז. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ

דבר אל בני ישראל

...בא הציווי מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל - רצה לומר: שהם זרע ישראל, בני אברהם יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה, וידבקו לי לשמי. על כן דבר אתה עמהם.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה דבר אל בני ישראל.

יח. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם

יט. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה

כ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם

כא. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם

כב. וַיַּנַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת

העדות

עדות - לשון תענוג, לשון עדי עדיים.[100] שעל ידי זה יהיה תענוג להשכינה ממצות ישראל.

קדושת לוי, פרשת פקודי.

כג. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים

והנה פרח מטה אהרן... ויוצא פרח ויצץ ציץ

בפסוק [והנה פרח] (ויפרח) מטה אהרן

כי מטה אהרן ו[מטה] משה - הוא לשון הטיה. ומשה היטה את עצמו להקדוש ברוך הוא, כשמו משה.

ואהרן, כשמו.

פירוש: אהרן - הוא חכמה, על דרך ואאלפך חכמה[101]. היא א' של אהרן.

וה'ר'נ' של שמו – הוא אותיות: נהר, שמושך תענוג.

ופעם כתיב[102] וילבש אהרון מלא, בו'.

וזה סוד ונהר יוצא מעדן[103]:

ו' - הוא המשכה, נהר – התענוג.

וזה (ויפרח) [והנה פרח] מטה אהרן – לשון פר"ח ניצוצין. ר' – חכמה, פ'ח' - עולם התענוג.

ויצץ ציץ – לשון הבטה, על דרך מציץ מן החרכים[104].

ודוק.

כתבי קודש, ז, ע"א [ורשא (תרמ"ד): ה, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): ה, ע"ב], ד"ה בפסוק ויפרח.

ויוצא פרח

פִּרְחָהּ - הוא לשון דבר הנופל... וזהו פרחה - רפ"ח נצוצין.

קדושת לוי, פרשת תרומה.

ויצץ ציץ

הכלל הוא: כי יש שפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו. אשר בשביל זה ברא העולם, בכדי להיטיב לברואיו, ולא מחמת מעשה התחתונים. ויש שפע הנשפע מהבורא יתברך על ידי התעוררות עמו ישראל למלאות בקשתם, ומעוררים למעלה להשפיע.

ועל זה אמר אמ"ו ז"ל: שזה השפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו - נקרא ציץ, לשון זכר. והשפע הנשפע על ידי התעוררות התחתונים - נקראת ציצית, לשון נקבה.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ונבאר מאמר.

כד. וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ

כה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ

מטה אהרן

יש מטה משה[105] ויש מטה אהרן.

הענין: כי יש בכל דבר שתי נטיות:

או שהאדם נוטה ורואה שורשו מהיכן חיותו, וזה אור חוזר לשורש. ורואה הפרש בינו לעילתו, ומקבל מהשורש.  ויש שהוא נוטה לעצמו, ורואה את עצמו. ובזה נוכל להבין שדרום – חם, וצפון - קר.

וכשהאדם רואה את עצמו ואינו מסתכל ממי הוא מקבל, אז הוא נרגן מפריד אלוף[106], ונקרא "ווי לקרתא דשפכא דמיה בגווה"[107].

שמועה טובה. עמ' מט, ד"ה יש מטה.

כו. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה

כאשר צוה ה' אותו

בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה – רמז: משה משכל עצמותו לא השיג, רק אשר צוה ה', את משה - עם משה, כדאמרינן בגמרא: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

קדושת לוי, פרשת תצוה.

כן עשה

לשון ויעשו כן – משמע: דמיד עשו כן.

קדושת לוי, פרשת מקץ, ד"ה ויאמר אליהם.

כז. וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל משֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ

הן גוענו אבדנו כולנו

הן - הוא לשון אחדות. כפירוש רש"י: "שכן בלשון יוני קורין לאחת הן". ונמצא, רומז על אחדות.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בן חכם.

כח. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ

משכן ה'

רבי אלעזר הכי קא קשיא ליה: מכדי משכן איקרי מקדש, ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משכן ומקדש למה לי? (שבועות טז, ב)

באמת זה שהגוף נהנה, הוא גם כן מה שהנשמה נהנית. כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם, לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו. ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא, הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן - שהוא הרומז על הגוף, נקרא מקדש. ומקדש נקרא משכן.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה.

פרק יח

א. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם

ב. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרֲתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת

העדות

עדות - לשון תענוג, לשון עדי עדיים.[108] שעל ידי זה יהיה תענוג להשכינה ממצות ישראל.

קדושת לוי, פרשת פקודי.

ג. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם

המזבח

[א]

מזבח, והוא ענין הקרבה.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויבן שם מזבח.

[ב]

הנה ענין מזבח וקרבן היא כך: כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה, אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו. רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי. ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא. כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה...

ועל בחינה הזאת היה ענין הקרבנות. פירוש: מדת קרבן - הוא מלשון הקרבה שמעלה טובת הגשמיות טובת הבהמיות להבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר.

ד. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם

ה. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ו. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד

הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל

...הקדוש ברוך הוא, בעבור אהבת ישראל כתיב[109] אשר בחר בנו מכל העמים, שאומה הישראלית אשר נבחרה מכל האומות. ואז כיון שבחר בנו, אז הוא שונא לשונאינו, רק את זרע ישראל הוא אוהב.

אבל אצל הכהנים, אשר נבחרו מישראל, כתיב[110] [ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו] מתוך [בני ישראל לכהנו לי] - אף שבחר הכהן מכל ישראל, נשאר האהבה על ישראל. ומתוך אהבתינו בחר בכהן לו, לעמוד לשרת לפניו, לכפר על ישראל.

קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה והם יקחו.

ז. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת

עבודת מתנה

הנה כשאדם עובד את ה' - אינו מתנה, כי כן החיוב על האדם. אבל כשאדם מעלה הנצוצות - זה הוא מן האדם מתנה אל ה'.

וזהו "נשאת ונתת באמונה"[111] - כשאדם עושה משא ומתן עם נכרי, והישראל מרויח בהמשא ומתן, ועל ידי זה יכולת בידו לעבוד ה' ביותר, אזי מעלה הניצוצות מן האומות.

וזהו "נשאת" - לשון עליות.

"ונתת באמונה" – כמבואר, כי הוא מתנה אל ה' מישראל שמעלה הנצוצות.

ומזה בא הגרים מן האומות, מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן, כנזכר לעיל.

וזהו עבודת מתנה.

ח. וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם

לחק עולם

חק - הוא לשון צמצום.

קדושת לוי, לראש השנה, ד"ה זמרו.

ט. זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ

י. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ

יא. וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ

לחק עולם

יעוין לעיל פירוש פסוק ח.

יב. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים

ודגן ראשיתם אשר יתנו לה'

השם יתברך יש לו תענוג מעבודת ישראל. וזה שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל, ויש לו תענוג, נקרא ד' - לשון דלה ועניה. כי תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל.

וזה רמז דגן – ד' גן. כי גן - הוא לשון תענוג. מהד' יהיה לה' תמיד תענוג לרוב מעבדות ישראל.

קדושת לוי, פרשת תולדות.

יג. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ

יד. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה

טו. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה

כל פטר רחם... את בכור האדם

הרוצה להתקדש בקדושת השם יתברך, יבין שראשית הבריאה היה ישראל עם קדוש. ויעורר רחמנות על ישראל, שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה והצלחה וכל טוב... ידע שהבכור הוא ישראל, שנקראים בני בכורי ישראל[112], והם היו תכלית הבריאה. ולזה יהיה פטר כל[113] - על דרך פוטר מים,[114] שכל דבורך יהיה רחם בבני ישראל – היינו, לעורר רחמנות על ישראל, שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה בני חיי ומזוני ורפואה אמן.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה וידבר.

באדם ובבהמה

הנה עתה נבאר חקירה אחת: הנה מאחר שבכל נשימה ונשימה הקדוש ברוך הוא מחדש עולמו, ובכל יום אנו רואין בחוש העין. כמו שקבעו בפייט כי הנה כחומר ביד היוצר כן אנחנו בידך, וכל העולם כן בידו והוא מחדש אותם בכל רגע - למה לא אירע שיתהפך מאדם לבהמה או מבהמה לאדם או מבהמה לחיה וכן כיוצא בזו?

אפס הענין הוא כך: כמו שבתחלת מעשה בראשית, בדמותן ולדעתן ובצביונם נבראו כמו שאיתא בראש השנה דף י"א ע"א. ועיין שם ברש"י ד"ה לדעתן וזה לשונו: "שאלם אם הם חפצים להבראות, ואמרו הן". עד כאן לשון רש"י. כן תמיד בודאי כל בריאה ובריאה רצונו להשאר כך כמו שנבראו מקודם, ולא להשתנות מבריאתו. לכן הגם שהקדוש ברוך הוא מחדש עולמו בכל עת, כיון שרצון הבריאה שנברא שישאר כך הוא נשאר. כי הוא מחדש חסדו וכל רגע לברואיו ממלא רצונם, שיהיו כמו שנבראו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

ובבהמה

הרב הקדוש מו"ה לוי יצחק שיחי' אמר: שלכך נקראת בהמה – על שם שקולה בֶּה-מֶה. כי בהמה – בגימטריא: שם ב"ן, וצמאה לשם מ"ה. על כן, גם בהשתלשלות בזה עולם העשיה, גם כן קולה בֶּה-מֶה.

שארית ישראל (קוז'ניץ). מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' עג.

טז. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא

מבן חודש

באמונת הבורא יתברך יש שני בחינות. ועל זה, נמנו הלוים שתי פעמים: אחד, מבן חודש – דהיינו, בשכל קטן. ואחד, מבן שלשים שנה - דהיינו, בשכל גדול.

קדושת לוי, פרשת פקודי.

עשרים גרה הוא

צריך להיות לו הילוך והעברה, שיהיה תוך העולמות. כמו שכתוב[115] ויעבור אברם בארץ. וצריך להיות בחינה זו הולך ומאיר בהם.

וזהו שאמר הכתוב[116] מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל, ונקרא בכתבים[117] "אורחא דפלגותא".

עשרים גרה השקל – היינו,

[עשרים] - בחינות כ', רומז לכתר עליון, האין סוף ברוך הוא.

משם להשקל - התחברות בשורשו.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

יז. אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'

אשה ריח ניחוח לה'

יש בעבודת הבורא לעבוד אותו בכל כחו ובהתלהבות והחשק שיש לעבודה, זהו הנחת רוח שיש להקדוש ברוך הוא מהעבודה. ואין להרים קול בתפלתו, רק בכל כחו וחשק.

וזהו כי אש אוכלה הוא[118] – רצה לומר: ההתלהבות שהוא מכח אש אוכלה הוא,

שנחת רוח לפניו, וזהו אשה ריח ניחוח לה' – רצה לומר: האשה הוא נחת רוח לה'.

שמועה טובה, נז, ד"ה אש אוכלה.

לריח ניחוח לה'

[א]

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח (זבחים פ"ד מ"ו)

כמו שאיתא בזבחים:[119] "לשם ששה דברים הזבח נזבח", וחדא מנייהו "לשם ניחוח". ופירש רש"י: "שיש נחת רוח להבורא שאמר ונעשה רצונו".

ואשרי למי שעושה נחת רוח להבורא הכל והאל ברוך הוא משתעשע בו כמו אב שמשתעשע בבנו.

והנה הנחת רוח ליוצר הכל בשני אופנים: אחד, שמשתעשע שנעשה רצונו, כמו שכתב רש"י. והשני, יש להקונה הכל נחת רוח שעל ידי מצות ישראל, ובפרט על ידי מתנות לאביונים, הבורא הכל משפיע ששון ושמחה ושפע בכל העולמות. והשם יתברך שמח כשמשפיע שפע רב בכל העולמות ובכל הנשמות. כי תמיד המשפיע יש לו יותר תענוג כשמשפיע מהמקבל, כמו שאמרו חכמינו ז"ל[120] "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[ב]

 כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקדוש ברוך הוא שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים: "לשם ששה דברים הזבח נזבח", ואמרו: "לשם ריח, לשם ניחוח", ופירש רש"י: שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.

ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה. ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: "איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה, יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים. ויעשה פרי במעשיו, שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים. ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו".

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ג]

מעשה ידי הצדיקים נקרא מה שהשם יתברך משפיע עלינו טובות וברכות לישראל על ידי מעשה התחתונים. שעולה ריח ניחוח מהצדיקים ומעשי ידיהם הנעימים לפניו יתברך שמו ויתעלה, ועל ידי מעשי הצדיקים מתעורר אהבה למעלה ומשפיע בתחתונים.

קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

[ד]

כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות, כדכתיב[121] אשה ריח ניחוח לה'.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר הדברים.

[ה]

מהיכן בא הריח הניחוח - הוא מחמת שאדם יש יצר בו, ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה'... ולא במלאכי מעלה. כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם, כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו. וזה וירח ה' את ריח הניחוח[122] - שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה וירח ה'. על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי".

יח. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה

יט. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ

לחק עולם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ח.

ברית מלח עולם

הוא נאמר אחר מעשה קרח. כי קרח רצה להיות כולם כהנים ולא לוי, וכהן - מורה על חסד, ולוי - על דין. ורצה להיות הכל חסד, ובאמת צריך שיהיה דין ורחמים בעולם.

והנה הרמב"ן הקדוש כתב[123]: המלח הוא כח אש אשר במים. נמצא, המלח הוא מן כח אש ומים. היינו, דין וחסד, שניהם הם הנהגת העולמות.

וזה שנאמר זה אחר מעשה קרח - להראות כי בטל מעשה קרח שרצה להיות כולו חסד, ולא כן הוא כי צריך להיות דין וחסד.

לפני ה'

[א]

מבואר בזוהר הקדוש[124] על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא. כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה, וישראל בתפלתן מבטלין, אז הם לפני ה'.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה עם זו. ויעוין עוד קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ומרדכי יצא.

[ב]

ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו, רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו. וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא. ונמצא, בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה'. כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו - לפני ה' דייקא.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה ובאופן אחר.

[ג]

רצון הבורא ותענוגו, כשמשפיע טובות על ישראל, והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות. וחס ושלום להיפך, אין זה רצון הבורא. והכלל הוא: דבר אשר הרצון רוצה בזה, הבחינה הזאת נקרא פנים, ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. ...לפני ה' - בבחינות פנים.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ד]

לפני ה' אלהיך – פירוש: כשתעשה המצוה רק בשביל ציווי הבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וברכך.

[ה]

שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה תפלה לעני.

[ו]

לפני ה' -  ...הבחינה התעורר... בה'.

קדושת לוי, פרשת פינחס, ד"ה ויקרב משה..

כ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל

כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו מהתורה והמצות.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

כא. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד

לנחלה

נחלה – דהיינו, להשפיע מלמעלה.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

כב. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת

כג. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה

כד. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה

כה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר

וידבר ה' אל משה לאמר

כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם[125], ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[126] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם?

אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[127], והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב, וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל, ומגלה מסך העוורת מעל עיניו, יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים[128], ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה – רוצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסיגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל מקום.

כו. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר

כז. וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב

ונחשב לכם תרומתכם

ונחשב לכם תרומתכם - בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה (ביצה יג, ב)

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה. שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה, אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא. והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו...

כל איש אשר ידבנו לבו[129] - דהוא מרומז על המחשבה, על ידי זה תקחו את תרומתי - רצה לומר: שבזה יתרומם השכינה כביכול. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם[130] - רצה לומר: זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת - רצה לומר: על ידי העובדא.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו לי.

כדגן

יעוין לעיל בפירוש פסוק יב.

כח. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן

כט. מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ

ל. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב

לא. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד

לב. וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ

---

[1] תהלים לד, טז

[2] בדפוסים: עיני

[3] פירוש רמב"ן על התורה, במדבר טז, א: "כאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם, ולא בטלה הגזרה מהם. ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו. אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם להמיתנו במדבר. אמרו: 'הנה הבאת אותנו אל המקום הזה, ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל. אבל נמות במדבר, ונהיה כָּלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם. ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הֵנָה במקום הזה, אחר גזרת המרגלים מיד".

[4] מלחמת העי: יהושע ח, יח-יט: "...ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר. והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו ויבואו העיר וילכדוה וימהרו ויציתו את העיר באש".

[5] יעוין ספר חרדים, הקדמת המחבר: "ובכניסתם לארץ הקיפו את עיר יריחו, והיו אומרים 'עלינו לשבח' מראשו לסופו ומסופו לראשו, ונפלה חומת העיר תחתיה, ונכנסו בעיר ושרפוה באש."

[6] ירושלמי מו"ק ב, ד: "שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב (יהושע ו, ג) כה תעשה ששת ימים. וכתיב (שם שם, ד) וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב (דברים כ, כ) עד רדתה - אפילו בשבת".

[7] יעוין תיקו"ז תיקון כא, מו, א.

[8] ישעיה מד, ו

[9] להלן פסוק לב. במדבר כו, י.

[10] בראשית מט, י

[11] שם כט, לד

[12] במדבר כו, ט-יא

[13] דברים יא, ז

[14] שם שם, ו

[15] תהלים קמט, א

[16] מדרש הגדול וישלח לב, ג

[17] ברכות לד, ב

[18] ראש השנה פרק ב, משנה ז

[19] תהלים לד, טו

[20] תהלים לד, טו. שם, לז, כז.

[21] בראשית ו, ט

[22] בראשית כד, מ

[23] ספר יצירה שם, שם: "עשר ספירות בלי מה, במספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש". זוהר ג, רעיא מהימנא רעח, ב, ועוד.

[24] קהלת ז, יד

[25] יעוין תחילת תיקוני זוהר ג, ב

[26] תחילת ספר יצירה פ"א, ג: "עשר ספירות בלימה. עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר".

[27] נראה להשלים: "אין הוא וגרמיה חד".

[28] תיקוני זוהר תיקון נז, צא, ב

[29] "פטום הקטורת", על פי כריתות ו, א.

[30] יעוין עץ חיים שער המלכים פ"י

[31] ברא"ר פ"א, א

[32] ירמיה ב, ג: קודש ישראל לה' ראשית תבואָתֹה...

[33] ברא"ר פ"ב, ד

[34] בראשית לג, כ, ועוד רבים.

[35] ילק"ש תורה קעו

[36] שמות ג, ה

[37] עבודה זרה ד, ב

[38] שמות יט, ג

[39] בבא בתרא קכא, ב: "לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. דכתיב (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה - מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים".

[40] זוהר ב, קפב, א

[41] תהלים קכב, ח

[42] שמות טז, ט

[43]

[44] רש"י שמות ו, כו

[45] שמות ו, יב

[46] שמות ו, כו

[47] תהלים קיא, ג

[48] בראשית ב, י

[49] תורת כהנים א, ד

[50] מכילתא בא א, א.

[51] יבמות מט, ב

[52] במדבר כז, טז

[53] שמואל ב כג, ג

[54] יחזקאל כ, לח

[55] איכה א, ח

[56] סנהדרין ח, א

[57] ברכות סא, א

[58] שופטים יג, יא

[59] מכילתא בחדש פ"ה

[60] ויקרא יט, לב

[61] שמות ג, ג

[62] שם שם, ד

[63] שמות יח, יד

[64] במדבר יז, ו

[65] תהלים קד, כד

[66] סוטה ח, ב. סנהדרין ק, א.

[67] אבות פ"ב מ"י

[68] במדבר טז, ל: ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה...

[69] סנהדרין צא, א-ב: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד, גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס, אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן?! אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות?! מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד".

[70] תהלים לד, טו

[71] חגיגה יד, א: "כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא, נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".

[72] תהלים לג, ו

[73] ברא"ר פ"י, ו: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו: גדל".

[74] תהלים קנ, ו

[75] מכות כג, ב

[76] תהלים קיט, קב

[77] סוטה ג, א

[78] איוב יב, י: אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש.

[79] תנחומא קרח, פ"ד

[80] משלי ו, כג

[81] בבא מציעא פד, א

[82] תהלים טז, ו

[83] ישעיה מד, ו

[84] סנהדרין ח, א

[85] ברא"ר פ"א, א ועוד

[86] בראשית לו, יב

[87] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.

[88] סוכה מה, ב

[89] במדבר ו, כג

[90] אמור במשמעות העלאה.  יעויין בפירוש רבינו בחיי על הכתוב את ה' האמרת היום... וה' האמירך (דברים כו, יז): לשון מעלה וגובה, מלשון (ישעיה יז) בראש אמיר, שהוא הענף הגבוה.

[91] זוהר חלק ג, סז, א

[92] שמות ל, א

[93] שמות כד, יח

[94] רש"י שמות ו, כו

[95] שמות ו, יב

[96] שמות ו, כו

[97] תהלים קיא, ג

[98] בראשית ב, י

[99] במדבר טז, ד

[100] יחזקאל טז, ז

[101] איוב לג, לג: אם אין אתה שומע לי החרש ואאלפך חכמה.

[102] תוספות דעת זקנים שמות כט, ו: וסמכו אהרן - מלא וא"ו..." מנחת יהושע, כא, י: ויהי לבני אהרן ממשפחות - במקצת ספרים מלא וא"ו וכן נכון על פי המסורת שנמסר כאן במסרה גדולה ג' חסר בנביאים ושלשתם הם בפרשה זו, ואין זה מהם"

[103] בראשית ב, י

[104]

[105] שמות ד, ב: ויאמר אליו ה' מה זה בידך ויאמר מטה.

[106] משלי טז, כח

[107]

[108] יחזקאל טז, ז

[109]

[110] שמות כח, א

[111] שבת לא, א

[112] שמות ד, כב

[113] שמות יג, ב

[114] משלי יז, יד

[115] בראשית יב, ו

[116] שמות ל, יג

[117]

[118] דברים ד, כד: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא.

[119] זבחים מו, ב

[120] פסחים קיב, א

[121] ויקרא א, יג

[122] בראשית ח, כא

[123] פירוש רמב"ן לתורה ויקרא ב, יג

[124] זוהר חלק ג, סז, א

[125]  ברא"ר פ"א, א ועוד

[126]  בראשית לו, יב

[127] זוהר ב, צ, ב. שם, קכד, א. ועוד.

[128]  סוכה מה, ב

[129] שמות כה, ב

[130] שם שם, ג