נווה דניאל שלי. על דעת המקום: גרפיטי בדרך לשדה בועז

נווה דניאל שלי. על דעת המקום: גרפיטי בדרך  לשדה בועז

חידות בצד הדרך שבין נווה דניאל לבין שדה בועז

הדרך המתפתלת בין נווה דניאל לשדה בועז, מלבד הנופים המרהיבים שבשני צדיה הנשקפים להולכים בה, זרועה חידות רבות. לרוב, אין אנו שמים לב אליהן. ואולם משמתקרבים אליהן, ובוחנים אותן מקרוב (לפעמים צריך לגחון קמעא כדי לראותן, ופעמים יש להגביה ראש ולשאת עינים כדי להבחין בהן), אלה החידות מזמינות אותנו לתת דעתנו אליהן. פיתרונן של החידות הללו, מעניק לדרך תוספת עניין ומשמעות.

לפני כשנה עמדתי ביום ששי אחד, צופה נפעם נוכח הכביש החדש הנסלל לשדה בועז מהשער הצהוב והלאה, כמו במבצע צבאי מסודר, ניצב טור ארוך של כלי עבודה, המון עובדים, וריח הזפת הנשפך אל הדרך, ונכבש לפס שחור בוהק.

הבינותי ללבם של משוררים שהתפייטו על "כיבוש הארץ" במובן זה של סלילת כבישים לאורכה ולרוחבה. נתן אלתרמן פורש את מראה הארץ הנגאלת: "נלבישך שלמת בטון ומלט/ונפרוש לך מרבדי גנים/על אדמת שדותיך הנגאלת/הדגן ירנין פעמונים". והרי זה בכלל קיום הייעוד המוטל על בני האדם "וכבשוה".

מצפור האלף

מטרים ספורים לפני השער הצהוב המוביל לשדה בועז מתנוסס לו מצפור האלף המוכר לכולנו, וגם לרבים רבים הפוקדים את המקום. היוזמה והעשייה המבורכת של משפחת מקובסקי, הציבו את נווה דניאל על מפת התיירות בגוש עציון. קיץ ארוך עשיתי במרפסת ביתי שנשקפה על המצפור, ומדי יום ביומו יכולתי לראות את האוטובוסים הרבים: אזרחיים וצבאיים שעולים אל המצפור, בצד רכבים פרטיים והולכי רגל. חגיגה לעיניים (עד שעץ האורן שבצד המרפסת עלה והיתמר לו, ועתה צמרתו מסתירה לגמרי את המצפור). כשם שהמצפור משקיף על מרחבי ארץ גדולים, כן הוא נשקף ממקומות רחוקים, וכמוהו כאומר: "כאן נווה דניאל".

המצפור נהנה משני יתרונות משמעותיים: טופוגרפי והיסטורי. מן הצד האחד, מיקומו הגבוה (אלף מטר מעל פני הים!) מאפשר פנורמה רחבה, מרהיבת עין ומרנינת לב. מן הצד האחר, מיקומו בצד הדרך העתיקה (זו המכונה, בצדק או שלא בצדק, בשם "דרך האבות") והממצא הארכיאולוגי שנמצא לידה, בדמות אבן מיל מספר 10 מירושלים, מוסיף נופך היסטורי למקום.

בפעם אחרת, תידון דרך זו, תוך שימת לב לאבני המיל שנמצאו בה, זו שמספרה 9 וזו שמספרה 11. במסגרת הדברים נספר על משמעותן של אבנים אלה, על העדויות הקיימות לגביהן, על חשיפתן (וגם על חלקו של חברנו זאב פרידבורג בחשיפת אבנים אלה).
לענייננו נציין רק כי מידת המרחק הרומית מיל הינה מרחק אלף (מיל, ברומית) צעדים (והכוונה לצעד כפול, פאסום ברומית), שאורכו הוא 1479 מטר (בימינו, שיעור המייל הינו: 1609 מטר). אבן המיל העשירית מורה איפוא על מהלך של למעלה מ-14 ק"מ.

"מסע של אלף מיל בנעליים שלי"

בצידו של המצפור רשום גרפיטי ענק, באנגלית, הריהו לפניכם:

למתקשים בקריאת הדברים, הריהם לפניכם, כלשונם (בעזרתו של יונתן סגל):

."You'r gonna have to walk a thousand miles in my shoes, just to see what its like to be me"

ובתרגום לעברית: "תצטרך ללכת אלף מיילים בנעליי, רק לדעת איך זה להיות אני".
בתחתית הגרפיטי באה החתימה: Marshall Mathers, הוא מרשל ברוס מאד'רס השלישי, הוא זמר הראפ הנודע.

איני יודע מיהו זה ששירבט את הגרפיטי הזה ומה הייתה כוונתו כאשר הציב את הדברים בסמיכות מקום לאבן המיל ההיסטורית הזו. האם לנגד עיניו עמד ההולך מירושלים והשלים עתה הליכה של עשרה מיל, ועוד תשע מאות ותשעים לפניו - מסע אל קצוי תבל. האם היה זה ההולך שעשה כברת דרך ארוכה ביותר, בדרכו לירושלים, ועתה הוא רחוק ממנה עשרה מיל בלבד. מיקומו של הגרפיטי מורה שפניו אל ההולכים מירושלים אל אן שילכו.

היום בימינו, כאשר מרחקים מצטמצמים עקב כלי התחבורה המהירה, מרחק גדול מאוד (בודאי, להולכי רגל) מתואר כ"אלף מיילים". בעבר הלא רחוק, השיעור המציין מרחק גדול מאוד היה מחצית מזה: חמש מאות מייל (המקבילה הלועזית למונח העברי המוכר מאוד, "ת"ק פרסה"). לא מעטים הם שירי העם שנוצרו בשנות הששים של המאה הקודמת, עם ההתעוררות הנוסטלגית לעברה של אמריקה, בהם מדובר אודות "חמש מאות מייל" (והשיר הנודע מכול, "חמש מאות מייל הרחק מהבית", לקריאת הערך בויקיפדיה לחצו על הקישור הבא: חמש מאות מייל). 

למקרא הדברים: גחנתי לשרוך מחדש את נעליי, למרות שהדרך משם עד לביתי הריהי בת מאות מטרים בודדים (כנראה בתמונה למעלה). ובבואי לביתי, חלצתי את נעלי ההליכה והחלפתי אותן בנעלי בית...

כאמור, המלים הן של זמר הראפר האמריקאי הנודע אמינם. הן זכו לעיבודים רבים ולקליפים שונים שיצאו. להלן כמה תמונות מהם, ומשותף להן: מרחבי הארץ הממתינים להולכים בהם, הדרכים המצפים לבואם של ההולכים. וכמה הולמים הדברים את סימון הדרכים הארוכות בואכה ירושלים וצאתה בדמות אבני המיל אשר לפנינו. שותקות, צופנות סודות עתיקים גם חדשים. 

השיר עצמו ארוך למדי, ומאוד מומלץ לדלג על חלקים בו, בשל השפה הזולה אשר יפה נפש סולד משמיעתה. ואולם בתוך הקש והגבבא נמצאות כמה שורות רגישות וחכמות, והן שבות ומתייחסות למוטיב זה של ההליכה בנעליו של הזולת, כדרך (תרתי משמע) להכיר את האחר.

But I already told you my whole life story
Not just based on my description
'Cause where you see it from where you're sitting
Is probably a hundred and ten percent different
I guess we would have to walk a mile
In each other's shoes, at least
What size you wear? I wear tens
Let's see if you can fit your feet

In my shoes, just to see
What it's be like, to be me
I'll be you, let's trade shoes
Just to see what I'd be like to
Feel your pain, you feel mine
Go inside each other's minds
Just to see what we find

בשולי הדברים נאמר כי שבתי ובררתי לי אם להביא את שירת העמים הזו. וחזרתי והצבתי לנגדי את דבריו הנודעים של התנא רבי יהודה (החולק בדבר על חבירו רבי שמעון בר יוחאי), כי יש להודות למלכות רומי על שגשרים גשרו, ומרחצאות בנו, ושווקים העמידו וסללו דרכים בארץ. ואף שירי דרכים בכלל זה.

וכמו שמצאנו בשירת קודשה של החסידות לדורותיה, שהשכילה ליטול משירי הגויים, ולזככם ולקדשם, ולהופכם לשירי אמונה. וכמו שאמרו "חכמה בגויים - תאמין", וכפירושו הנפלא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"ע: "תאמין", בניין הפעיל, במשמעות: תאמין את חכמתם, תהפוך את חכמתם למכשיר אמונה. וכן גם בשירתם אתה מוצא שירי רועי צאן, ושודדי דרכים, שיכורים ומלכים, ובאו רבותיה הגדולים של החסידות וגיירום, והיו אלה לשירי אמונה גדולה וכן הוא למן הבעל שם טוב ועד לאדמו"ר מלובביץ' בימינו (ומי אינו יודע את שירי הרועים ההונגרים של רבי יצחק אייזיק מקאליב, ושירו של שאמיל ברוסית-אוקראינית, ועוד ועוד. תקצר היריעה מלמנותם).