פרשת דברים
פרק א
א. אֵלֶּה
הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת
וְדִי זָהָב
אלה הדברים
[אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן
וחצרת ודי זהב]
[א]
אלה מיעט הקודם[1] - פירוש: לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו[2], שכל הספר
תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'[3]. ואמרו ז"ל[4]: "קללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן". ואפילו מה שחזר ופירש
מאמרי ה' הקודמין, לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים[5].
וחש הכתוב
לומר: כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה, כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי
עצמו איזה דבר. לזה, אמר אלה הדברים - פירוש: אלה
לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בארבעה חומשים לא אמר אפילו
אות אחת מעצמו. אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת
יתירה או חסרה[6].
[ב]
עוד ירצה להגיד
הכתוב: שכל ארבעים שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דיבר להם קשות, זולת אלה
הדברים הוא שדיבר קשות. והגם שמצינו שאמר להם[7]: שמעו נא המורים - לא אמר דבר זה לכללות ישראל,
אלא לחלק אחד שהיו מורים הוראה[8]. וכן אמרו בספר הזוהר[9], אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה.
והוא מה שדקדק
לומר אל כל ישראל - פירוש: אל כולם הוא שלא דיבר
קשות אלא אלה, אבל לקצתן ימצא שדיבר קשות חוץ מאלה.
[ג]
עוד ירצה: לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל, שהם
במספר אלה. וכן מוכיחים הכתובים כי באחד לחודש שבט התחיל לדבר
אליהם, דכתיב[10]:
בעשתי עשר חודש באחד
לחודש. והוא נצפן בז' באדר[11] - הרי
ל"ו, כמספר אלה שבהם דיבר הדברים של התוכחות האמורים בענין.
[ד]
עוד ירמוז: על דרך מה שאמרו בגמרא[12]: אמר
רבא[13], ודברת בם[14] ולא בדברים בטלים[15]. עד
כאן. מכאן שאסור[16]
לדבר זולת בדברי תורה ויראה. והודיע הכתוב כי משה רבינו עליו השלום אלה הם הדברים
אשר דיבר כל ימיו מעצמו, לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולם דברי תורה וחכמה
ומוסר.
[ה]
עוד ירמוז, על זה הדרך: אלה -
פסל כל הדברים חוץ מאלה, שאין מדריגה שוה לדברים אלו. ונתן הכתוב טעם מעלתם: א. אשר דבר משה - מצד מעלת המדבר, שאין כמוהו עליון, כמו שהעיד ה'
לשני[17] אחיו
ככתוב בתורה[18].
ב. אל כל
ישראל - מצד מעלת הנדבר
אליו, אומה שלימה[19].
[ו]
ורמז עוד באומרו אל כל ישראל -
פירוש: לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים, אלא לכל ישראל
אשר שם היו ואשר עתידין להיות[20], כי
תורה שם משה בדבריו עליונים אלו, ועל כל ישראל[21] לקיים
כל דבר הכתוב בדברים אלה. הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים - פירוש: ואין דומה להם.
אשר דבר משה - פירוש: לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף[22], ויאמר האומר: והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בחמשה עשר באב של
שנת הארבעים[23] קודם מאמר זה של משה[24], ואם כן אלה הצאן מה עשו[25] שמוכיחם[26].
לזה אמר אשר
דבר משה - פירוש: אם היו
הדברים מפי ה', אין מקום לדבר להם קשות. אבל משה הוא המדבר, ויכול ליסר גם אותם
שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה. כי בית דין של מטה מענישין מבן י"ג[27]. וכנגד
אותן שהיו בן י"ג בים סוף הוא שדיבר משה קשות.
אל כל ישראל
[א]
טעם אומרו אל
כל ישראל - לפי שבדברי משה יש שני ענינים: א. שהחזיר
להם התורה. ב. שהוכיחם על מה שכבר עשו. ולכל אחד צריכין הדברים להיות לכולן, לענין
חזרת התורה כלום טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים, משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח
איזו מצוה ממצות ה', ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא, והשגיון מה הוא,
לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה, שבאמצעות כן יהיה ביד כל אחד מחסורו גם לענין
התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם, מה נשתנו אלו מאלו.
[ב]
עוד אפשר: שכלל במאמר אל כל ישראל, גם
לאותן שכבר מתו, שבתוכחותיו דיבר על הראשונים ועל האחרונים, על דרך אומרו[28]: אביך הראשון חטא.
בעבר הירדן - נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו
מוסרו ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה, ונפשם קצרה, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.
ואומרו במדבר
בערבה [מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב] -רבותינו ז"ל[29] דרשו
שהוכיחם על מה שעשו במדבר [בערבה מול סוף בין תופל
ולבן וחצרות ודי זהב].
[ג]
ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר. והוא, כי
במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה', והם
מדות תשעה:
הא'. שיהיה לוקח מדתו של אברהם, דכתיב[30]:
"אברם העברי". והוא מה שרמז באומרו "בעבר".
ב. שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאומרם ז"ל[31]:
"טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות". והוא מה שרמז באומרו הירדן.
ג. מדת הענוה, כאומרם ז"ל[32]:
"לעולם ישים אדם עצמו כמדבר". ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו[33] בפסוק ויסעו מרפידים. והוא מה שרמז באומרו במדבר.
ד. שתהיה הענוה בדרך הנאות, לא בדרך הפחיתות הנמאס,
כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות[34].
עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון, אם
יראה איש עובר פי ה', ויאמר: מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים?! אלא צריך
להוכיח לצד חיוב בערבות[35].
והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל
שני דברים: א. שתהיה הענוה ערבה, על דרך אומרו[36]: ומצא חן ושכל טוב [בעיני אלהים
ואדם]. ב. חיוב הערבות,
שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול,[37] ולא
ישתמש בענוה בענין זה.
ה. מאמר התנא[38]:
"הסתכל בשלשה דברים [ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת], ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד [ליתן
דין וחשבון]". וכן אמר התנא[39]:
"ושוב יום אחד [לפני מיתתך]". ופירשו[40] שם
שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה. והוא מה שרמז
באומרו מול סוף - שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו.
ו. מאמר החסידים,[41] וזה
לשונו: "הפרוש צהלתו בפניו, ודאגתו[42]
[ואבלו] בלבו". והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל. כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן -
לשון פאר, היפך עצבון שהוא פנים רעות[43]. וכנגד
עצבון הלב אמר ובין
תופל - שלא יהיה לבו ערב
עליו ויתעצב אל לבו, מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא
מיעט בעבודה ממה שצריך עשות.
ז. שיהיה לו לב טהור ונקי. כדרך שהתפלל דוד[44]: לב טהור ברא לי [ורוח נכון חדש
בקרבי]. וירחיק ממנו שנאת
הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה. והוא מה שרמז באומרו ולבן -
שיהיה לו לב טהור. שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן[45].
ח. תלמוד תורה בקביעות, כיעקב אבינו, דכתיב[46] יושב אהלים[47], לא ללמוד עראי. והוא אומרו וחצרות - הם חצרות ה', שהם בתי מדרשות.
ט. שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם
הזה. שכל ההולך אחר תאות לבו, בטל הוא מעבודת ה'. וצריך האדם להסתפק בהכרחי. והוא
מה שרמז באומרו ודי
זהב - שיאמר לזהב די.
או ירצה, על זה הדרך: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו
דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב. והוא על דרך אומרם[48]:
"איזהו עשיר - השמח בחלקו". ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה, היא עבודת ה'
אלהים חיים.
ב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר
שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ
ג. וַיְהִי
בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר
משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם
ד. אַחֲרֵי
הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג
מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִ.
ה. בְּעֵבֶר
הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר
ו. ה’ אֱלֹהֵינוּ
דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה
ז. פְּנוּ
וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר
וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד
הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת
ח. רְאֵה
נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’
לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם
אַחֲרֵיהֶם
ראה נתתי לפניכם [את הארץ] באו
ורשו את הארץ [אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם]
אומרו בתחילה ראה
לשון יחיד, וגמר אומר לשון רבים - לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד, ואין ההשתנות
ביניהם. אבל בערך מה שהם, אין גדר כולם שוה. לזה אמר לפניכם.
וכמו כן כל מה שאמר בפרשה אחר כך בלשון רבים באו ורשו [את הארץ], אינו בגדר ההשתוות כאחד.
[את הארץ באו ורשו את הארץ] - טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ, ולא אמר אותה, ומובן שחוזר אל הארץ
שהזכיר בסמוך.
לפי שהארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה', היא ארץ סיחון ועוג שנתן
לבני גד ובני ראובן. לזה כשאמר באו
ורשו, הוצרך להזכיר מה
שירשו.
ואמר הארץ
אשר נשבע ה' [לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם] - פירוש: כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה
בכלל השבועה, וכמו שכתבתי בפרשת מטות[49]
והוכחנו מספרי.
ט. וָאֹמַר
אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם
[ואמר אלכם בעת ההוא] לאמר לא אוכל [לבדי שאת אתכם]
פירוש: לא שאמר להם הדברים ככתבן לא אוכל לבדי [שאת אתכם], אלא מאמר המובן ממנו שכוונתו לומר[50] לא אוכל[51].
י. ה’ אֱלֹהֵיכֶם
הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב
ה' אלהיכם [הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב]
קשה: הרי לא מצינו שנתרבו ממה שהיו במצרים ריבוי שיש
בו היכר, כמובן ממספר שני של שנה השנית. שעל אותו זמן הוא אומר שאמר להם בעת ההוא [לאמר].
ואולי שנתכוין עוד, על פי מה שאמרו בזוהר[53] שעל
ידי הזכרת ריבוי טובה יפעיל השלטת כח במשטין להרע. ואמרו[54] שבכל
מקום שמזכיר שם עליון עליו, אין כח בכוחות הרע לשלוט בו.
ולפי שאמר משה לא אוכל לבדי [שאת אתכם], הרי הוא מפליג בריבויים, ויש בזה חשש האמור. לזה
הזכיר שמו יתברך עליהם ואמר ה'
[אלהיכם] הרבה אתכם, שבזה אין מקום
למריע, כאמור שם. ולפי זה תתפרש תיבת הרבה כפשטה.
והנכם היום
דקדק לומר היום,
להעיר כי המאמר נחלק לשני זמנים: א. הוא בשנה השנית כשאמר להם לא אוכל לבדי, ועל אותו זמן הוא אומר הרבה אתכם.
והשני, הוא בזמן שהוא מדבר עמהם בשנת הארבעים, כמו שדקדק לומר והנכם היום [ככוכבי השמים לרב].
ופירוש אומרו ככוכבי השמים, נתכוון על פי דבריהם ז"ל שאמרו[55]: אין
מנין לרשעים. שהגם שיהיה מספרם רב, אין ריבויים ריבוי. הא למדת שמנין הצדיקים
יתייחס אליו הרבוי, הגם שיהיו מועטים במספר.
והוא מה שנתכוון לומר והנכם [היום] ככוכבי - פירוש: שאחר שהרבה אתכם, עוד לכם שהנכם היום ככוכבי [השמים לרב] - פירוש: ודבר זה הוא גם כן גדר הריבוי שבהיותם
ככוכבים, ימנו לריבוי עצום.
יא. ה’ אֱלֹהֵי
אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר לָכֶם.
ה' אלהי
[אבתכם יסף עליכם] ככם [אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם]
פירוש: צדיקים - ככם אלף פעמים. וכנגד הריבוי
אמר ויברך אתכם כאשר
דבר [לכם].
ורבותינו ז"ל אמרו[56]:
"[אמרו לו: משה, אתה נותן קצבה לברכותינו?! כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את
אברהם אשר אם יוכל
איש למנות [את עפר הארץ גם זרעך ימנה] (בראשית יג, טז). אמר להם:] זו משלי
[הוא, אבל הוא יברך
אתכם כאשר דבר לכם]". וכוונת המאמר כולו הוא להזכיר שמו יתברך עליהם גם
כשהזכיר שבחם במדה טובה, היותם צדיקים הדומים לכוכבים. כדרך שפירשנו במאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם, שהזכיר שמו
יתברך עליהם כשהזכיר רבויים.
זו משלי הוא
יב. אֵיכָה
אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.
איכה אשא [לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם]
היא גזירת[57] מאמר לא אוכל, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדיבור לא אוכל לבדי [שאת אתכם], כמו שפירשתי. וחזר להשלים הדיבור שהתחיל לומר, ואמר: איכה אשא [לבדי טרחכם ומשאכם
וריבכם]. הבו לכם [אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם].
יג. הָבוּ לָכֶם
אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.
הבו לכם
[אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם]
אמר לכם - להקדים טעם מאמר לשבטיכם. כי
זה מהנאות לכם כשיהיה כל שבט שופטיו ממנו. ועיין מה שפירשתי בפרשת פנחס[58] בפסוק יפקוד ה' אלהי הרוחות [לכל בשר]
איש על העדה [אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם]. ושם תשכיל אופן הנאות שיש בדבר הזה. והוא אומרו לכם.
ואשימם [בראשיכם]
פירוש: הגם שאני אומר לכם הבו לכם,
שאתם הם הבוחרים אותם, לא יהיו תחת מאמרכם ורשיונכם. אני אשים אותם לראשים עליכם,
לרדותכם במקל וברצועה.
יד. וַתַּעֲנוּ
אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.
ותענו אותי [ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות]
[א]
רבותינו ז"ל אמרו[59] שאמר
להם: "היה לכם לומר: 'רבינו משה, ממי נאה ללמוד [תורה: ממך או מתלמידך או
מתלמידי תלמידך?!][60], ולא ממך, שנצטערת עליהם,[כענין שנאמר[61] ויהי שם עם ה' ארבעים יום
וארבעים לילה], אלא יודע אני [מה
שתחת עקבי רגליכם, הייתם אומרים: 'עכשיו הוא ממנה עלינו דיינים, שהם מונים אלף חסר
פרוטרוט. אם אינו שומע - אנו מביאים לו דורון והוא נושא לנו פנים בדין. לכך נאמר ותענו אותי. כשהייתי מתעצל, הייתם אומרים: 'יעשה מהרה']".
עיין שם.
[ב]
ואפשר לפרש הכתוב לשבח: שישראל נצטערו על הדבר, אבל
להנאת משה מחלו על עצמם. והוא אומרו טוב
הדבר - להקל מעל רבינו,
הגם שהוא קשה אצלנו לעשותו, ללמוד מפי תלמידך. והוא אומרו אשר דברת - דברים קשים אצלנו, לעשות -
אותם.
והגם שהמאמר בא בכלל התוכחות, אולי שהקפיד גם על זה.
[ג]
ואפשר לומר: כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם שתי
דרכים: אחת לגנאי, כמו שאמרו בספרי. ואחת לשבח, כמו שפירשנו.
וטעמו, כי בישראל היו שני סוגים: אחת כת הצדקת, ואחת
כת הקנטרנית. וכל אחד מהם יודע עצמו. וכשאמר הדברים, כל אחד יבין את אשר עם לבבו.
כת הצדקת, דבריו להם כדרכנו, כמו שפירשתי. כי יודעים בעצמן מה היתה כוונתם. וכת
הקנטרנית, יכאיבו אותם הדברים, כפי מה שענו ויבינו, כפירוש ספרי.
טו. וָאֶקַּח אֶת
רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים
עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת
וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.
טז. וָאֲצַוֶּה
אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק
בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.
בעת ההוא לאמר
[א]
כמו כן במה שלפנינו, לא שצוה אותם בעת ההוא בלשון זה
עצמו, אלא מכוון הצווי היה לאמר להם שמוע וגומר.
[ב]
ואולי: שנתכוון גם כן לרמז מה שאמרו ז"ל בסנהדרין[63] וזה
לשונם: רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם[64]". עד כאן.
[ג]
עוד יתבאר: על דרך מה שאמרו בסנהדרין[66] ופסקו
רמב"ם בפרק כ"א מהלכות סנהדרין[67], וזה
לשונו: "צריך הדיין לשמוע הטענות מבעלי דינין ולשנות טענותיהם, שנאמר[68] ויאמר המלך זאת אומרת [זה בני
החי ובנך המת וזאת אמרת לא כי בנך המת ובני החי]". [עד כאן].
והוא מה שנתכוון במאמר לאמר שמוע -
פירוש: שצריך השופט לאמר בפיו מה ששמע מבעלי דינים.
שמע בין אחיכם [ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו]
[א]
א. קשה: מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו, על מה ידונו?
ב. עוד, למה אמר בדרך זה, ולא אמר שמעו?
אכן, הכוונה היא שיהיו מתמידין לשמוע ולא יקוצו. ודבר
זה יתחלק לשני דברים:
אחד, הוא מבעלי דינים עצמן. שאם יאמרו: עוד יש לנו
לטעון, עוד יש לנו להוכיח, לא יקוצו מדבריהם. ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות
ולא הועילו, לא יאמר הדיין: שוב אין ראיה ואין טענה, אלא שמוע - בתמידות.
והשני, שאם הטריחו עליהם בעלי דינין, לא יאמרו: הרבה
טורח טרחנו היום, ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן. אלא שמוע - באין הפסק. וכאן נצטוו על דקדוק עינוי הדין.
[ב]
עוד ירצה: להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין
הטוענים להכיר אמיתות הענין. והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחייב החייב, אם
ניכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם היפך מה שנתחייב הדין, אין לדיין אלא מה
שעיניו רואות[69].
והוא אומרו שמוע -
לשון השכלה.
בין אחיכם - פירוש: מה שיעברו ביניהם מהדברים וההתווכחות.
ושפטתם צדק - פירוש: כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק, הגם שיהיה היפך
משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדיין שאינו יודע בירור לדבר, אין לדיין אלא מה
שעיניו רואות.
[ג]
עוד נתכוון: על דרך אומרם במסכת מכות[70] משנה
בסוף פרק ראשון, וזה לשונם: "שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי מתורגמן [...][71]. עד
כאן.
והוא אומרו שמוע בין אחיכם - ולא מהתורגמן.
[ד]
עוד ירצה: שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד
מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם.
והוא אומרו שמוע -
פירוש: דרך השמיעה,
תהיה בין
אחיכם - אם אתה תשא עיניך,
תשא לשניהם. ואם תשפיל, תשפיל לשניהם.
[ה]
או אפשר: שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם. כי אפשר
שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו, ויסתתמו טענותיו.
ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי
כרוחי, ה"ה הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו
עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר. ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו, לצד
ההכרח, באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו.
והוא אומרו שמוע בין אחיכם - שלא יעשו אלא השמיעה, והדברים באים מהטוענים לפניהם, באין השתנות לאחד
מהם. ובזה, ושפטתם
צדק.
בין איש ובין אחיו [ובין גרו]
נתכוין הכתוב להזהיר על שלושה דינים הסובבים משפט צדק:
הא'. על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק כ"ב מהלכות
סנהדרין[72], וזה
לשונו: "שלא תאמר איש פלוני [...][73] שמא יהרוג את בני" [...]73 . עד כאן - כנגד זה אמר בין
איש, וכדרך שדרשו ז"ל[74] בפסוק[75] לא תגורו מפני איש.
ב. כשבאים שני אחים למשפט, תבא סברת הדיין לומר:
"אין לדקדק במשפט זה, כי אנשים אחים הם" - לזה אמר ובין אחיו.
גם נתכוון למה שאמרו בפרק "שבועת העדות"[76] ופסקו
רמב"ם פרק כ"א מהלכות סנהדרין[77]:
"שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים [...][78], אומר למכובד: 'או הלבישהו כמותך עד
שתדון עמו, או לבוש כמותו'." [...]78. עד כאן. והוא מה שנתכוון באומרו ובין אחיו -
שיהיו אחים בהדרגה אחת. שזולת זו לא יצא משפט צדק, וכמו שכתב שם ברמב"ם
בתחילת הפרק[79].
ג. על פי מה שאמרו בפרק "שבועת העדות"[80], וזה
לשונם, "תנו רבנן: בצדק
תשפוט עמיתך[81] - שלא יהיה אחד יושב ואחד עומד" [...][82]. והוא
אומרו ובין
גרו - פירוש: שיהיה
מתגורר כמותו: או שניהם בישיבה, או שניהם בעמידה. שזולת זה, אין כאן משפט צדק.
יז. לֹא תַכִּירוּ
פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי
אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם
תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.
יח. וָאֲצַוֶּה
אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.
יט. וַנִּסַּע
מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר
רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא
עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
כ. וָאֹמַר
אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.
כא. רְאֵה נָתַן
ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֱלֹהֵי
אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת.
כב. וַתִּקְרְבוּן
אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ
אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת
הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.
ויחפרו לנו
יעוין
בפירוש הפסוק הבא.
כג. וַיִּיטַב
בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד
לַשָּׁבֶט.
וייטב בעיני הדבר - פירוש: לפי טעם שאמרתם ויחפרו
לנו, ואמרו ז"ל[83]
שהכוונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם.
ואומרו בעיני - פירוש: אני, שעיני בשר לי. אבל בעיני בוחן לבבות,
לא. ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך[84].
כד. וַיִּפְנוּ
וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ.
ויפנו ויעלו [ההרה]
אומרו ויפנו - פירוש: שפנו מדרך שהיו בה. כי קודם שהתחיל השליחות
היו צדיקים[85],
כאומרו[86]: כלם אנשים. ומעת שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו ופנו מדרך השכל.
ועיין מה שכתבתי בפסוק[87] וילכו ויבאו.
וירגלו אתה - פירוש: לא כמו שאמרו ישראל למשה ויחפרו
לנו, אלא רגלו אותה - לדעת מה היא
ומה אנשיה, ולא ביקשו לדעת חפירות המטמוניות.
כה. וַיִּקְחוּ
בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר
וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.
ויקחו בידם [מפרי הארץ וירדו
אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו]
צריך לדעת:
א. למה הוצרך לומר ויקחו בידם, שלא
היה צריך לומר אלא ויורידו
אלינו מפרי הארץ?
ב. למה אמר וישיבו אותנו דבר ויאמרו [טובה הארץ], שלא היה צריך לומר אלא וישיבו אותנו טובה?
אכן, הכוונה היא לפי שהיו במרגלים שתי הדרגות: אחת
רעה, היא תשובת עשרה מרגלים. ואחת טובה, היא תשובת יהושע וכלב.
ובדבריו כאן אמר שתי התשובות. כנגד מה שהשיבו עשרה
האנשים הרשעים לרעה, אמר ויקחו
[בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו] וישיבו אותנו דבר - פירוש: לא רצה משה עליו השלום לחזור הדברים הרעים,
שלא לעורר הדין על שכבר מתו, ואמר הענין סתם שהשיבו דבר.
ולהעירך שעל עשרה מרגלים הוא אומר, אמר ויקחו בידם - פירוש: על דרך אומרם ז"ל[88]: שמונה
מרגלים נטלו אשכול, אחד נטל תאנה, ואחד נטל רימון. אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום,
כאמור בדבריהם ז"ל. והוא מה שדקדק במאמר ויקחו בידם –
לומר: שהם העשרה שלקחו בידם מפרי הארץ, וישיבו אותנו דבר - מה שהשיבו.
גם אפשר לדון גזרה שוה דבר מדבר האמור בפרשת שלח, דכתיב[89]: וישיבו אותם דבר. והגם שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבלה מרבו[90] -
בכיוצא בזה, לגלות פשטי הכתובים, הודיעונו רבותינו ז"ל שיכולין לגלות בגזירה
שוה כזו[91]. וזה
פשוט להולכים באור החיים. וכנגד יהושע וכלב, אמר ויאמרו טובה הארץ[92].
וכפי זה, יש טעם נכון לכפל וישיבו [אתנו דבר] ויאמרו [טובה
הארץ]. גם נתיישב דברי משה
שאמר דבריו סתומים: ויאמרו
טובה הארץ, שמשמעות הדברים יגיד
על כולן. ולדברינו, הרי חִלֵּק דברי המרגלים לשנים, רעים וטובים.
כו. וְלֹא
אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
ולא אביתם [לעלת ותמרו את פי ה' אלהיכם]
והגם שעשרה אמרו עדות, כמו שאמר בסמוך[93]: אחינו המסו [את לבבנו לאמר עם
גדול ורם ממנו ערים גדלות ובצורות בשמים וגם בני ענקים ראינו שם], כבר אמר להם ה' שאין הורשת (העיר) [הארץ] מצד גבורת
ישראל, אלא במתנה מה'. כמו שדייקנו בפרשת שלח[94], ממאמר[95] אשר אני נותן. כי הוא יוריש מפניהם יושבי הארץ. כמו שאמר גם כן
בסמוך[96] ה' [אלהיכם ההלך לפניכם] הוא
ילחם לכם. ואין המאמר זה סתירה
להכחיש הפלאת תוקף (העיר) [הארץ] ואנשיה שאמרו המרגלים. ובזה, לא קשה קושית
רמב"ן[97].
כז. וַתֵּרָגְנוּ
בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.
כח. אָנָה
אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם
מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים
רָאִינוּ שָׁם.
כט. וָאֹמַר
אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם.
ל. ה’ אֱלֹהֵיכֶם
הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם
בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם.
לא. וּבַמִּדְבָּר
אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ
בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.
לב. וּבַדָּבָר
הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם.
ובמדבר הזה אשר ראית אשר נשאך ה'
אלהיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם אל המקום הזה]. ובדבר הזה
[אינכם מאמינם בה' אלהיכם]
צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה.
ורש"י ז"ל פירש על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן. אלא כפשט
הכתוב שעל ניסי מדבר הוא, אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו[98] שגם
בדבר הזה אינם מאמינים.
וזה לך האות,[99] אומרו[100] היש ה' בקרבנו אם אין, וכמשל שהביא בזוהר[101] על אב
שנשא בנו על כתפו ופגעו באדם אחד. והיה הבן שואלו על אביו ['ראית את אבא?' אמר לו
אביו: 'אתה רוכב על כתפי, ואתה שואל עלי?! הריני משליכך, ויבא השונא וישלוט
בך!']". כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא.
והוא מה שנתכוון במאמר ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם [כאשר ישא איש את בנו].
ואומרו ההולך
[לפניכם] - מוסיף להפליא פרטי
הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה'.
לג. הַהֹלֵךְ
לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה
לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם.
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.
לד. וַיִּשְׁמַע
ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר.
לה. אִם יִרְאֶה
אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.
לו. זוּלָתִי
כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ
בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה’.
[זולתי כלב בן יפונה] הוא יראנה
ולו אתן [את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי ה']
ונראה: שנתכוון ה' לומר ששני זכיות היו ביד כלב בענין
זה, ובשבילם זכה לשני דברים: א. שפינה עצמו מעצת המרגלים ולא אמר רע[103]. ב.
שאדרבא היה סותר דברי המרגלים למלאות אחרי ה', דכתיב[104] ויהס כלב [את העם אל משה ויאמר
עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה].
וייעד לו ה' שני דברים טובים: כנגד מה שפינה עצמו מעצת
המרגלים, עלה בידו זכות שלא ימות בגזירתם. והוא מה שסמך לומר בן יפונה הוא יראנה - פירוש: בשביל שפינה עצמו מעצת המרגלים, יצא מכלל
גזירת[105]
אם יראה איש [באנשים
האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבתיכם], וכל מנאצי לא יראוה[106]. וכנגד שמילא אחרי ה', נתן לו את הארץ. והוא אומרו ולו אתן את הארץ [אשר דרך בה
ולבניו] יען אשר מלא אחרי ה'.
לז. גַּם בִּי
הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
גם בי התאנף ה' בגללכם [לאמר גם אתה לא תבא שם]
וקשה: והלא לא מצינו
שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים?
ורמב"ן פירש ואמר: ועוד הוספתם להרע פעם אחרת, עד
שגרמתם להתאנף בי. עד כאן.
ואין דבריו נראים, כי רואני שעדיין הוא מדבר בענין
המרגלים, שכן אמר הכתוב אחר זה וטפכם
אשר אמרתם [לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה ולהם אתננה והם
יירשוה] עד סוף הפרשה, והוא
מדבר בענין המרגלים, ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין. ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר
יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה.
והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו[107] בפסוק[108] ויבכו העם בלילה [ההוא] קבעו בכיה לדורות. כי ליל ט' באב היתה שבו נחרב הבית[109].
ואמרו עוד[110]
שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון
נוגעת בו. ואמרו עוד[111] בפסוק[112] מזמור לאסף אלהים באו גוים
[בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים], וזה לשונם: קינה
מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים.
מעתה, אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש,
ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום
חורבן הבית. לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר.
והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם - פירוש: בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון
המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם. והגם שיבנה בית המקדש, אין מיחוש,
כי לא נתגבר בחינת הרע, והיו עומדים בצדקם בארץ. אלא מאמצעות עון מרגלים, גברה יד
רשעה, וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו[113].
ואם תאמר: והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה[114]? כבר
כתבתי שם[115]
שאם משה היה מקדש שמו יתברך, היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים,
באמצעות קידוש ה' הגדול. והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש
מכון לשבתו עולמים[116].
לח. יְהוֹשֻׁעַ
בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא
יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.
לט. וְטַפְּכֶם
אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב
וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.
מ. וְאַתֶּם
פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף.
מא. וַתַּעֲנוּ
וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר
צִוָּנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ
לַעֲלֹת הָהָרָה.
מב. וַיֹּאמֶר ה’
אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם
וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
מג. וָאֲדַבֵּר
אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.
מד. וַיֵּצֵא
הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר
תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה.
ותמרו [את פי ה'] ותזידו [ותעלו
ההרה]. [ויצא האמורי הישב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו
אתכם בשעיר עד חרמה]".
[א]
פירוש: המרו פי ה' - שאמר להם שלא לעלות. ועוד: שהיה
ענין שתחששו ביותר שלא להמרות כי הוא הגשתכם לפני אויביכם, וזה יגיד זדון לבבכם -
והוא אומרו ותזידו
[ותעלו ההרה].
[ב]
עוד ירצה לומר: שלא עשו העליה להר לעוצם ההבטחה בה',
כדי שיהיה להם תיקון למיעוט הבטחה ואמונה שהיה להם בה', עד שאמרו שאינו יכול חס
ושלום להצילם ולהוריש העמים. אלא בזדון עשיתם הדבר, בלא מרדות והכנעה ובקשת תיקון
לפני ה'.
לזה, ויצא
האמורי [הישב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו אתכם בשעיר
עד חרמה].
מה. וַתָּשֻׁבוּ
וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה’ וְלֹא שָׁמַע ה’ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם
ותשבו ותבכו [לפני ה'] ולא שמע ה' [בקלכם ולא האזין לכם]
א. צריך לדעת כוונת הכתוב. אם הכוונה בזה ששבו מהמלחמה
ויבכו על מה שהכו מהם האמוריים, אין ידוע מכוון הסיפור בזה.
ב. גם אומרו ולא שמע [ה' בקלכם] ולא האזין [לכם], אם הבכי היה על צרה שעברה עליהם, מה מקום למאמר זה?
אכן נראה שכוונת הכתוב היא, שאחר שהכום האמורי נכנעו
לפני ה', ושבו בתשובה גם בבכי על עון, כמשפט השבים. ואף על פי כן, גדלה צחנתם שלא
שמע ה' לקול תשובתם ולא האזין לבכייתם.
פרק ב
א.
וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֵלָי
וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים
ב.
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי לֵאמֹר
ג.
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה
ד.
וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו
הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד
ה.
אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל
כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר
לא אתן [לכם
מארצם עד] מדרך כף [רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר]
פירוש: אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם
עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם, אין ה' אוסר עליהם הדבר. ולזה,
שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי, אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם.
ו.
אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ
מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם
ז.
כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת
הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא
חָסַרְתָּ דָּבָר
ח.
וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ
הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר
מוֹאָב
ונעבר מאת אחינו [בני עשו]
[א]
טעם שהזכירם באחוה: לומר שקיימו מאמר ה' שצוה אותם לבל
יתגרו בם[117],
ונסעו מהם באחוה.
[ב]
עוד: קראם אחינו -
לפי שנהגו עם ישראל באחוה, שמכרו להם לחם ומים ומזון, דכתיב[118] אכל בכסף תשברני [ואכלתי ומים
בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי]. כאשר עשו לי בני עשו [הישבים בשעיר].
ט.
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי
לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר
יְרֻשָּׁה
י.
הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים
יא.
רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים
[כי לבני לוט נתתי את ער ירשה].
האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורם כענקים]. רפאים יחשבו [אף הם כענקים]
צריך לדעת: לאיזה ענין
מודיענו הכתוב שהרפאים
יחשבו [אף הם כענקים]?
ונראה: כי לפי שבעממים אשר אמר ה' לאברהם לתת לנו[119],
הזכיר הרפאים שהוא אחד מעשרה. והודיע הכתוב כי ער שנתן ירושה לבני לוט, היא הרפאים
אשר אמר ה' לאברהם. והוא אומרו האמים
לפנים ישבו בה [עם גדול ורם כענקים], ופירוש לפנים - הוא קודם שכרת ה' ברית עם אברהם. והכוונה בזה,
שתעמוד לזכותנו.
יב.
וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם
וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל
לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָהֶם
יג.
עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד
יד.
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל
זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם
טו.
וְגַם יַד ה’ הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם
וגם יד ה' [היתה בם] להמם - פירוש: מלבד המיתה עצמה, עוד להם שלא היה להם נחת רוח במדבר,
כמאמרם ז"ל[120]
שהיו הומים, אסטורדידו"ס בל"ס. והיו הומים והולכים בתחלואים, עד שתמו[121].
ואומרו מקרב
המחנה - פירוש:
שהפליא ה' בין אותם שנגזרה גזירה עליהם ובין שאר המחנה. שאותם שנגזרה עליהם גזירה,
היו הומים ומתמעטים והולכים. אשר לא כן שאר המחנה שהיו בתוכם.
טז.
וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם
יז.
וַיְדַבֵּר ה’ אֵלַי לֵאמֹר
יח.
אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר
יט.
וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא
אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ
יְרֻשָּׁה
כ.
אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים
יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים
ארץ רפאים
תחשב [אף היא רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים]
פירש רש"י, וזה לשונו: "אבל לא זו היא שנתתי
לאברהם."
ואין אני רואה הכרח לדבריו: כי היכן מצינו שאמר ה'
שאין רפאים אלו בכלל? ועוד: כיון שלא פירש ה' לאברהם מין רפאים, אלא סתם, כל רפאים
במשמע.
וראיתי שתלה זייניה[122] במה
שאמר הכתוב[123]
ההוא יקרא ארץ רפאים. מאומרו ההוא, העירנו שאחרת הגם שנקראת רפאים אינה כפי האמת רפאים.
וכן גילה דעתו בסוף פרק "אלו טריפות"[124] דיבור
המתחיל "ליתו וליפקו."
ואין הכרח לזה. ותיבת ההוא -
מי יאמר שבא לשלול רפאים אחרים? דלמא בא לשלול חבל ארגוב אחר, שאינו נקרא ארץ
רפאים כי אם ההוא. וכן הדעת נוטה: כשנאמר שתיבת ההוא לדיוק באה, אחר שאמר הכתוב על ארץ עמון ומואב שרפאים ישבו בה, וה' נתן לאברהם הרפאים בדרך כלל.
ועוד: תיבת ההוא יקרא, לא
מיעטה אלא הקריאה, שאינה נקראת כן היום ארץ רפאים, אלא
סיחון ועוג, ולא ארץ
עמון ומואב. גם שתחשב ארץ זו מערי
הרפאים שאמר ה' לאברהם - לא היתה נקראת באותו זמן ארץ רפאים, לפי
שנתנה ה' לבני לוט, מטעם גלגול דברים של אברהם, כאמור בדבריהם[125] ומשל
אברהם נתנו ללוט.
וכפי זה, ידוייק על נכון למה בארץ סיחון ועוג אמר[126] יקרא, ובארץ בני לוט[127] אמר תחשב - כי ארץ סיחון ועוג עוד שמה עליה, לפי שהיה עוג בה.
אבל ארץ בני לוט אינה נקראת ארץ
רפאים, הגם שהיא נחשבת ארץ
רפאים, ובכלל רפאים שאמר ה' לאברהם היא נכללת.
והעיקר שאני חושב בזה, הוא: שכל שיאמר הכתוב שתקרא ארץ רפאים היא בכלל מתנת אברהם.
ולפי דברי ברייתא של ספרי שהבאתי בפרשת מטות[128] שארץ
סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה' עם אברהם, ידויק מה שאמר הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים, על זה הדרך: ההוא יקרא -
ולא יחשב. פירוש: שהעולם קוראים אותו ארץ
רפאים, אבל כפי האמת אינה
נחשבת רפאים. ובשביל שמה שקורין אותה בני אדם ארץ רפאים, לא
תכנס בכלל הרפאים שנתן ה'. ועיין בסמוך מה שפירשתי בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים, ושם פירשתי באופן אחר.
כא.
עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה’ מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם
וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם
כב.
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת
הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
כג.
וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים
מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם
כד.
קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן
מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה
כה.
הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת
כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ
כו.
וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן
דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר
כז.
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול
כח.
אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי
וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי
כט.
כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים
הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’
אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ
ל.
וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה’
אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם
הַזֶּה
ולא אבה [סיחן מלך חשבון העברנו
בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה]
אמר לשון אבה, שמורה מיאון בלא טעם - לומר: הגם שלא היה לו מיחוש
ליראת העברת ישראל בעירו, וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו, אף על פי
כן, לא
אבה. והוא מה שגמר אומר כי הקשה ה' [אלהיך את רוחו ואמץ
את לבבו למען תתו בידך כיום הזה].
לא.
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ
הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ.
ראה החלתי
[תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו]
אמר החילותי לשון עבר - חוזר אל מאמר הקשה ה' את רוחו למען תתו בידך.
ומאמר החילותי חוזר לנתינה[129], לא
למאמר לפניך. ומשה הבין שחוזר לכל האמור. ולזה, התחנן לה', בחושבו
שהותר הנדר, כאומרם ז"ל[130].
לב.
וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה.
לג.
וַיִּתְּנֵהוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל
עַמּוֹ.
לד.
וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם
וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד.
לה.
רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ.
לו.
מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד
הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה’
אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.
לז.
רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר
וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ.
פרק ג
א.
וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ
הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי
ב.
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל
עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ
הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
ג.
וַיִּתֵּן ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל
עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד
ויתן ה'
[אלהינו בידינו]
אמר בידינו - יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפרק
"הרואה":[131]
"דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה. [ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי
ונקבוה, ונחית בצואריה. הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא, ולא מצי
למשלפה]. משה כמה הוה, [עשר אמות. שקיל נרגא בר עשר אמין], שוור [עשר אמין],
ומחייה בקרסוליה וקטליה". עד כאן.
והוא אומרו ויתן ה' -
פירוש: על ידי תקיעת ההר בצוארו.
ואמר בידינו - שהרגו בידו
ממש.
גם: יד משה, יד כל ישראל תחשב[134].
ד.
וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא
לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן
ה.
כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי
הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד
ו.
וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל
עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף
ז.
וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ
ח.
וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן
ט.
צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר
י.
כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי
עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן
יא.
כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ
עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ
וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ
יב.
וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל
אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי
יג.
וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט
הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ
רְפָאִים
ההוא יקרא ארץ רפאים
[א]
פירשתי למעלה כי הכוונה: היא תקרא, ולא תחשב כפי האמת.
שאם אינך אומר כן, והיא בכלל הרפאים [מה] שנתן ה' לישראל, תקשה ברייתא דספרי[135]
שאמרו: "[כי
תבואו אל הארץ] אשר ה' אלהיך נותן לך - פרט לעבר הירדן, שנטלת מעצמך". עד כאן. והלא בכלל מה שנתן ה' היא?!
ומה גם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו ברבות[136]
שהרפאים זה חוי. ומצינו שמנאו הכתוב בכלל השבעה [עממין] שנתן להם בעלותם מארץ
מצרים, דכתיב[137]
ואומר אעלה אתכם מעני
מצרים אל ארץ הכנעני [והחתי והאמרי והפרזי] והחוי [והיבוסי]. אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים, אלא שנטלוה
מעצמן.
ואם תאמר: והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין
אשר אמר ה' שיתן להם בעלותם בארץ מצרים והוא סיחון, דכתיב[138] מלך האמורי, וכתיב[139] וישב ישראל בכל ערי האמורי, וחזרה קושיתנו לדברי ספרי.
זו אינה קושיא, כי ערי האמורי
האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה' לאברהם, כמו שגילה הכתוב בפירוש שם[140]: כי חשבון עיר סיחון [מלך האמרי
הוא] והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו [עד ארנן]. הרי, שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון.
ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי, ולעולם לא באה בכלל
מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם.
[ב]
עוד נראה: כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת הרפאים, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה'
היא, שהרי קראה הכתוב ארץ
האמורי. וארץ עוג גם כן, הרי
קראה רפאים, שהם החוי. ופירוש ברייתא של ספרי שאמר "פרט לעבר
הירדן", הוא על ישיבת הארץ. כי הגם שנתן ה' שבעה עממין לאברהם, לא כל הארצות
שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם. ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו[141] עשר
הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה. ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה. והגם שנתן ה'
אותה לאברהם, תהיה לשלל עמה, וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה, אבל לא לדירה.
והוא מה שאמרו בספרי: "לתת לנו - פרט לעבר הירדן". שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת
לנו - פירוש: הארץ אשר
נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו. למעט שאר ארצות, שהגם שנתנם לנו, לא נתן הארץ לדירה,
מפני שאינה ראויה לקדושה.
ותמצא, שנתן גם כן עמון ומואב ואדום, שהם הקיני
והקניזי והקדמוני, וכתיב[142] והיתה אדום לשמה. וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ
ישראל היא מה שנשבע ה' לתת לישראל לשכון שם.
ושמור לך כלל זה[143] גם
כן: שהגם שלא נתן ה' הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם, וכבשוה רוב ישראל - יש
לנהוג בה דין קדושה, בשביל שנכבשה לפני ה'.
יד.
יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי
וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד
הַיּוֹם הַזֶּה
טו.
וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד
טז.
וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ
הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן
יז.
וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח
תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה
יח.
וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה’ אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ
הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כָּל בְּנֵי חָיִל
יט.
רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ
בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם
כ.
עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה’ לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר
ה’ אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם
כא.
וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל
אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה’
לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה
ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר
עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה
ואת יהושע צויתי - פירוש: צויתי לבל יירא מהעמים, כמו
שאמר בסמוך לא
תיראום. ואינו חוזר על מאמר עיניך
הרואות - כי בזה לא יוצדק לשון צווי.
וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג,
וכְתָבוֹ אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם: לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה
משה עם בני גד ובני ראובן יוולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה' הוא הלוחם, מה
צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן.
אשר על כן, סמך מאמר ואת יהושע [צויתי בעת ההיא] למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן – לומר: שלא תחשוב
שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה.
והוא מה שגמר אומר כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. דקדק לומר הוא -
למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן חלוצים תעברו.
בעת ההוא לאמר
טעם אומרו בעת ההיא -
פירוש: בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן, ויעור המיחוש. על דרך שפרשתי
בפסוק הקודם לזה.
[א]
ואומרו לאמר - אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו. לזה, אמר לאמר - פירוש: מכוון המאמר הוא זה.
[ב]
עוד ירצה: שצוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת שבעה
עממין, להסיר מורך מלבם.
את כל אשר עשה [ה' אלהיכם לשני
המלכים האלה] כן יעשה [ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה]
במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם
ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה' לשני מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות [אשר אתה עבר שמה]. וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל[145] שנים
עשר, כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה'.
ולטעם זה, הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן
חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם, ה'
הוא הנלחם, ולא החלוצים.
ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות [את כל אשר עשה ה'
אלהיכם], אלא אחר שהתנה עם בני
גד ובני ראובן לעבור חלוצים. אבל זולת זה, אין ראיה ממה שראה. שאינו דומה זכות
שנים עשר שבטים לזכות תשעה ומחצה. והוא עצמו שפירשתי[146] בפסוק
ואתם תשבו פה שאמר לבני גד ובני ראובן.
כב.
לֹא תִּירָאוּם כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם
לא תיראום
[א]
הגם שמדבר ליהושע, אמר
לשון רבים - לכלול גם כל ישראל. לומר: שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם, כי ה'
נלחם להם.
[ב]
ולמה שפירשתי לאמר
לישראל, אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים.
[1] מכילתא
תחילת פרשת משפטים. והובאו הדברים ברש"י שם, שמות כא, א. וראה רש"י שם
שמות כא, א. וראה באור יקר שהעיר שלא נקט הלשון "אלה פסל הראשונים",
כיון שכאן אין לשון זו באה לפסול חלילה את הראשונים, אלא נהפוך הוא, שכן הראשונים
דברי ה' הם. ולכן לא אמר אלא "מיעט הקודם".
[3] ראה שפת אמת פרשת דברים שנת תרנ""ט
בענין זה, וזה לשונו: משנה תורה הוא בחינת תפילין של יד, והארבעה ספרים בחינת
תפילין של ראש. לכן יש במשנה תורה כל הנאמר בארבעה ספרים הקודמים, כמו בתפילין של
יד שכל הארבע פרשיות בבית אחד. ולכן נקרא "דברים" - דברי תוכחות, שהם
מקרבין לבות בני ישראל אל התורה, כמו שכתוב בתפילין של יד "וקשרתם" -
והוא נגד הלב. ותפילין של ראש - נגד המוח, שהוא מדרגה שלמעלה, "וראו כל עמי
הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, י) דרשו (מנחות לח, ב) על תפילין של
ראש.
[4] מגילה לא, ב. על מה ששנינו במשנה שאין מפסיקין
בקללות, אלא אחד קורא את כולן, שכן אמר הכתוב: "מוסר ה' בני אל תמאס"
(משלי ג, יא). אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל בקללות שבמשנה תורה
פוסק. מאי טעמא, הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן (ונעשה שליח לומר: כך
אמר לי הקדוש ברוך הוא, שהרי אמורין בלשון "ונתתי",
"והפקדתי", "ושלחתי" - מי שהיכולת בידו לעשות. רש"י),
והללו בלשון יחיד אמורות (דבמשנה תורה כתיב "יככה ה'", "ידבק ה'
בך" - משה אמרן מאליו: אם תעברו על מצותיו, הוא יפקוד עליכם. רש"י),
ומשה מפי עצמו אמרן (וברוח הקודש. תוספות שם).
[5] ראה
ברכת שמעון ואור יקר שהעירו להרמב"ן כאן שפירש כן "הואיל משה"
מלשון: "הואיל נא ולין וייטב לבך" (שופטים יט, ו), כי מעצמו ראה לעשות
כן. יעויין שם.
[6] ראה
בנספחות סעיף א.
[7] במדבר כ, י
[8] ראה ברכת שמעון שהראה לפירוש רבינו במדבר כ, ז
שפירש "המורים" לשון המראה
ולשון הוראה. ועיין ברש"י שם: "ויקהילו את הקהל" - שהחזיק המועט את
המרובה. ומשמע קצת שלכולם אמר.
[10] פסוק ג
[11] קידושין לח, א. סוטה
[12] יומא יט, ב
[13] השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: "ודברת
בם"
[15] בגמרא איתא: אחרים
[16] יעויין שם ביומא דברי רב אחר בר יעקב: עובר
בלאו, שנאמר "כל הדברים יגעים לא יוכל (אין לו רשות. רש"י) איש
לדבר" (קהלת א, ח)
[17] יש ספרים שגירסתם: לבד. וראה ברכת שמעון שתיקן:
לבב. והיינו על פי הנאמר: "
[18] במדבר יב, ה
[19] ראה דברי רבינו להלן, היינו שהיא אומה שלימה לא
רק בהיותה כוללת את כל בני הדור ההוא, אלא אף בני כל הדורות כולם
[20] ראה מאיר עיני הגולה, כתבי חסידים בשם החידושי
הרי"ם שאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" - היינו, שמשה
רבינו עליו השלום הכניס הדברים בתוך כל ישראל שכבר היו ולדורות אשר עתידים להיות.
כי הלא לדור המדבר לא היו כל התוכחות, שהיו כולם צדיקים (כמו שאיתא במדרש דברים
רבה פרשה א: "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים" - צדיקים כיוצא בכם, מקבלים
תוכחות ושותקים. וכמו שאמר ר' אחא: יכולין היו ישראל לומר לו: רבינו משה, אנו יש
בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו? אלא שתקו. עיין שם. אלא שדבריו של משה רבינו
עליו השלום היו לכל הדורות. כי למשה רבינו עליו השלום היה כח בתוכחתו שהיה יכול
להוכיח אף לדורות הבאים. שיוכל לכ איש למצוא בעצמו משהו מהחטאים אשר עשו ישראל
במדבר, ולשוב עליהם. ראה ליקוטי יהודה דברים א עמ' ו. וראה עוד בשפתי צדיק פרשת
דברים אות ב. וכן אמר השפת אמת בשם החידושי הרי"ם על פסוק זה: משה רבינו עליו
השלום דיבר הדברים אל כל ישראל ולכל הדורות, ולכל אחד ואחד מבני ישראל.
[21] ראה אור יקר שהגיה: בדבריו עליונים אלה על כל
ישראל
[22] כלשון הכתוב בתהלים קו, ז
[23] ראה תענית ל, ב. ובסוף פתיחתא דאיכה רבה, ומה
שכתב רבינו בפירושו במדבר יד, כט
[24] שהיה בא' בשבט שבסוף שנת הארבעים
[26] ראה ברכת שמעון שהראה לבמדבר רבה פרשה א: אמר ר'
אחא יכולין היו ישראל לומר לו רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו
[...]. ובמפרשים שם: שהרי אבותיהם הם שחטאו וכבר מתו. יעויין שם.
[28] ישעיה מג, כז
[29] ספרי
[30] בראשית יד, יג
[31] ברכות ז,
[32] נדרים נה,
[33] שמות יט, ב
[34] פרק ה הלכה ו-ח
[36] משלי ג, ד
[38] עקביא בן מהללאל. אבות פרק ג משנה א
[39] רבי אליעזר. אבות פרק ב משנה י
[41] חובת הלבבות שער הפרישות פרק ד
[42] צריך להיות: ואבלו
[44] תהלים נא, יב
[46] בראשית כה, כז
[48] אבות פרק ד משנה א
[49] במדבר לב, ז
[51] ראה ברכת שמעון שהראה לפירוש רבינו לקמן בפסוק
טז. ועיין רש"י ושפתי חכמים כאן.
[53] ג, ריא,
[54] שם ריב,
[55] סנהדרין כו,
[56] ספרי, בהעלותך, פיסקא כו. שם דברים, פיסקא יא.
הובא ברש"י.
[58] במדבר כו, טז
[59] ספרי
[61] שמות
לד, כח
[63] ירושלמי פרק ג הלכה ח
[64] משלי לא, ח
[65] על פי ישעיה נט, טו: ותהי האמת נעדרת... ובסנהדרין צו, א: "מאי ותהי האמת נעדרת? אמרי דבי רב: מלמד
שנעשית עדרים עדרים והולכת לה".
[67] הלכה ט
[68] מלכים א ג, כג
[70] ו,
[72] הלכה א
[74] סנהדרין ו,
[76] שבועות לא,
[77] הלכה כ
[80] שבועות ל,
[83] ילקוט תחילת פרשת שלח
[86] במדבר יג, ג
[87] במדבר יג, כו
[88] סוטה לד,
[89] במדבר יג, כו
[91] עיין פסחים סו, ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג ופרק
י הלכה א
[92] ראה ברכת שמעון שהעיר שכן כתב רש"י מהספרי,
וכן הוא בתרגום יונתן. ועיין ברמב"ן שהקשה שאם כן מה הטענה עליהם, וראוי
שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. ועיין בדברי רבינו בפירושו במדבר יד, י, שכתב משום
שהדין ששנים כמאה.
[93] להלן פסוק כח
[95] במדבר יג, ב
[96] להלן פסוק ל
[99] על פי שמות ג, יב: ...וזה לך האות כי אנכי שלחתיך.... והוא מטבע לשון שגור בפירוש אור
החיים.
[100] שמות יז, ז
[101] כן הוא בשמו"ר פכ"ו, ב, והובא בפירוש
רש"י שמות שם.
זה משל לתינוק
שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא אמר לו אביו
אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך כך אמר הקדוש
ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא
השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק:
[102] בבא קמא עד, א. בבא בתרא מא, ב סנהדרין לא, א:
"יש בכלל מאתים מנה"
[103]
ילקוט שמעוני תורה תשמב: "אמאי קרי ליה בן יפונה - שפנה עצמו מעצת מרגלים".
[104] במדבר יג, ל
[105]דברים א, לה
[106] במדבר יד, כג
[107] במדבר רבה פרשה טז
[108] במדבר יד, א
[110] תהלים עט, א
[111] שוחר טוב עט
[112] תהלים
[115] במדבר כ, ה
[118] דברים ב, כח-כט
[119] בראשית טו, יח
[120] שוחר טוב עח
[123] דברים ג, יג
[124] חולין ס,
[125] עיין רש"י פסוק ה
[126] דברים ג, יג
[127] כאן
[130] ספרי תחילת פרשת ואתחנן
[131] ברכות נד, ב
[132] בראשית א, כו
[133] ראה ברכת שמעון שהפנה לפירוש רבינו שם שפירש שכן
דרך העניו לדבר בלשון רבים.
[135]
בספרא (מצורע, ה. קדושים, ג. אמור, י. בהר, א), בכל המקומות: "כי תבואו - יכול משבאו לעבר הירדן,
תלמוד לומר: אל הארץ אל הארץ –
המיוחדת".
[136] בראשית רבה פמ"ד, כב: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך
נתתי... ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים (בראשית טו, יח-כ) - לפי שאינו
מזכיר כאן החוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם".
[137] שמות ג, יז
[138] במדבר כא, כא
[139] שם כה
[140] פסוק כו
[141] כלים פרק א משנה ו
[142] ירמיה מט, יז
[146] במדבר לב, ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה