קדושת לוי המלא, פרשת דברים

כל המשנה תורה - הוא מצוה שצוה משה, או תוכחה אשר הוכיח משה את ישראל (להלן פירוש דברים, י, ח).

ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב, מדות השם ודרכי השם, ותוכחה לישראל, להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה'.

ולמה זה? כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים... על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם, דור שנכנסו לארץ הקדושה, שלא היו משוקעים בטומאת מצרים. לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש (להלן פירוש דברים א, ג).

העוסק בספר בראשית באהבה רבה – כאילו הקריב עולה..., ובספר שמות – כנגד מנחה..., ובספר ויקרא – כנגד חטאת... ובספר במדבר – כנגד אשם. ובספר אלה הדברים – שלמים (להלן פירוש דברים כז, ז)

פרשת דברים

פרק א

א. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב

אלה הדברים

[א]

איתא בזוהר[1]: בכל מצות שאדם עושה, הקדוש ברוך הוא מתפאר בו, ואומר "אלה מעשי בני", ומדבר הדיבורים טובים של זה האדם. כמו האב שמדבר וחוזר דברי בנו הקטן החביב לו. וזה נקרא אלה. וזה על אלה אני בוכיה.[2]

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה אם למדת. כתבי קודש, ה, ע"א [ורשא, ורשא (תרמ"ד): ג, ע"א. לובלין (תרפ"ח): ב, ע"א], ד"ה ועוד יש לבאר.

[ב]

דרשו חכמינו ז"ל[3] אלה הדברים על ל"ט מלאכות. כלומר, אלה - שהוא מרומז על החיצונים. כמו שכתב האר"י ז"ל[4] על פסוק על אלה אני בוכיה, אנחנו צריכין לתקן אותם על ידי מלאכה.

קדושת לוי, פרשת ויקהל, ד"ה אלה הדברים.

אשר דבר משה

משה - נקרא השכל שיש באדם כח לצאת מהשכל ההוא לשכל אחר, ולבא לגדר האין. ונקרא משה – לשון סרה[5], כמו מן המים משתיהו[6]. ויוצא מדעתו, ובא לגדר האין.

וזהו כתר לי זעיר ואחוך[7] – שצריך (לבא לגדר האין) לצאת מהשכל והדעת לבא לגדר האין. ואחר כך, [ו]החכמה מאין תמצא[8].

שמועה טובה, עמ' מט, ד"ה משה נקרא.

אל כל ישראל

זה הכלל אמיתי: שאין באפשרי שיהיו כל ישראל באחדות גמור, רק שישובו כל ישראל להבורא יתברך שמו, ויהיה כל אחד ואחד הולך ונוסע לקרבם לה' לעשות רצונו. נמצא, יהיו כולם דבקים בו יתברך שמו. והוא יתברך שמו אוהב כל אחד מישראל אהבה שלימה, ממילא תהיה השראת השכינה בתוכינו במהרה ותהיה לנו כל הטובות והברכות, כי השם יתברך שמו מקור כל הטובות והברכות.

קדושת לוי, פירושי אגדות, המימרא החמשית.

בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב

[א]

נראה לפרש: שערבה - הוא לשון עֶרֶב. והנה בברייתו של עולם, ערב קודם לבוקר, כדאמרינן בריש ברכות[9]. ואם כן, תחלת ימי האדם נקראים ערב.

לזה, אמר בערבה מול סוף.

[בערבה]– דהיינו, בהתחלת שנותיו של אדם, תיכף יהיו כל מעשיו,

[מול סוף] - מול השכינה שנקראת סוף, כידוע[10].

בין פארן - כמו שדרשו רבותינו ז"ל[11] שנקרא פארן - שמשם יוצא פריה ורביה.

ובין תופל - כמו שפירש רש"י: לשון דיבור[12].

והיינו, שבין ברית המעור ובין ברית הלשון[13], הכל יהיה מול סוף - בקדושה ושמירה מעולה.

[ב]

לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל (רש"י)

ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה'.

ולמה זה? כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים, ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך, כנאמר ברבותינו ז"ל[14], ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן [ובין תופל ולבן וחצרות] ודי זהב, עיין שם. ונמצא, על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות, כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם, דור שנכנסו לארץ הקדושה, שלא היו משוקעים בטומאת מצרים. לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש, כנזכר לעיל.

וזהו אלה הדברים[15] – "כל מקום שנאמר אלה, פוסל את הראשונים"[16]. כלומר, מה שנאמר לראשונים התורה בלבוש, כנזכר לעיל, הוא מחמת במדבר בערבה [מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב], כפירוש רש"י.

יעוין להלן בפירוש פסוק ג הדברים במלואם.

[ג]

ערבה - הוא ערבוב מחשבה, ואמר הפסוק[17] ישרו בערבה [מסילה לאלהינו].

שמועה טובה, עמ' נד, ד"ה קול קורא.

ב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע

ויבואר על פי פסוק[18] שמן וקטורת כו'.

הכלל: יש בקדושה עשר ספירות[19]. ונאמר[20] זה לעומת [זה עשה האלהים]. רק שבקדושה כביכול, הוא וגרמיה חד הוא[21]. וזהו "עשר, ולא אחד עשר"[22] - אבל בסטרא אחרא כו'[23]. אף על פי כן, לית אתר פנוי מיניה[24], וצריך החיות מקדושה, כחודה של מחט. ושם נקרא אחד עשר. וכנגדן, אחד עשר סימני קטורת[25], להעלות הסטרא אחרא החיות שלה אל הקדושה[26]. ובזה ממילא בטל הסטרא אחרא.

וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל אחד עשר יום מחורב - כי הסטרא אחרא נקרא חורב[27]. כלומר, על ידי ישראל מעלים הכל אל הקדושה.*

וזהו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר - כי היצר הרע נקרא הר, ונקרא שעיר, כמאמר חכמינו ז"ל:[28] "צדיקים נדמה להם כהר, רשעים נדמה להם כשְׂעָרָה". וזהו דרך הר שעיר – כלומר, להעלות תאות היצר הרע.

עד קדש - עד הקדושה.

ג. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם

בעשתי עשר חדש באחד לחדש

...ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה. נמצא, ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה. והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו עליו השלום אמר משנה תורה בשבט, ככתוב בעשתי עשר חודש - הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה.

מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן, כאשר היו מקדשים על פי הראיה, ארבעים וחמשה ימים. וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה ארבעים וחמשה ימים.

הכלל: כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם, וחד סבר בתשרי נברא עולם[29]. והנה התוספות בראש השנה[30] מפרש: האדם[31] נברא בכ"ה באלול. ונמצא, מט"ו באב עד כ"ה אלול ארבעים יום, נגד יצירת הוולד[32]. וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר. נמצא, מט"ו בשבט עד כ"ה אדר ארבעים יום, נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים, וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט[33].

קדושת לוי, לקוטים.

דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו עליהם

ויבואר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש[34] על המשנה[35] "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל [- ללמד. לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא]"

הכלל: התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות. ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות: מעשה אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו - באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות. רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות טובות. דהיינו, מעשה אברהם - ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב - להראות צדקתו של יעקב, מעשה האמהות - להראות וללמוד צדקת האמהות. צדקת רחל, אשר עדיין זה הזכות קיים לנו, שהכניסה צרתה [לתוך ביתה], כמבואר ברבותינו ז"ל[36], שעל זה נאמר[37] קול ברמה [נשמע נהי בכי תמרורים] רחל [מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו]. ונמצא, נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה.

וכן כתיב מעשה בלעם ואתון שלו[38] - כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע, להרחיק מן מעשיו, כמאמר חכמינו ז"ל[39] "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו [של בלעם הרשע – תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא..., אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת]"– דהיינו, ליקרב עצמו למדת אברהם, ולרחק עצמו ממדת בלעם הרשע.

נמצא, זה שהתורה נאמר בסיפורי מעשיות, כדי שגם מן המעשה נלמד המדה. אבל באמת ישנו בה סודות נעלמות עד אין סוף. וכן אפילו שאר התורה שנאמרה בה המצוה בפירוש, יש בה סודות נעלמות.

וזהו "כל דבר שהיה בכלל" – דהיינו, התורה שהוא הכלל מן העולמות.

"ויצא מן הכלל" - להכתב בסיפור מעשה.

"ללמד" – דהיינו, ללמוד גם מן המעשה עצמה המדה המבואר בה.

וזה "לא ללמד על עצמו יצא" – כלומר, לא בהתורה אשר נכתבה בסיפור [מעשה] יש בה סודות [נעלמות עד אין סוף], אלא גם בהתורה אשר מבואר המצוה בה באר היטב[40] יש בה סודות [נעלמות עד אין סוף].

וזהו "אלא ללמד על הכלל כולו יצא". וזה מבואר קצת בזוהר הקדוש[41].

ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה'.

ולמה זה? כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים, ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך, כנאמר ברבותינו ז"ל[42], ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן [ובין תופל ולבן וחצרות] ודי זהב, עיין שם. ונמצא, על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות, כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם, דור שנכנסו לארץ הקדושה, שלא היו משוקעים בטומאת מצרים. לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש, כנזכר לעיל.

וזהו אלה הדברים[43] – "כל מקום שנאמר אלה, פוסל את הראשונים"[44]. כלומר, מה שנאמר לראשונים התורה בלבוש, כנזכר לעיל, הוא מחמת במדבר בערבה [מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב], כפירוש רש"י.

ד. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי

אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן

מלחמות סיחון ועוג ונתינת ארצם, שלא תאמר שהוא חסד שעה, כיון דארץ סיחון ועוג אין בו קדושת ארץ ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל. הזכיר ואמר[45] [לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו] - כי לא כן הוא, רק שהוא גם כן חסד עולם. ואמר כי לעולם חסדו - מתועלת הנמשך, שראו שביד הבורא ברוך הוא להמית הקליפות, ויכין רשע וצדיק ילבש בהנחילם את ארצם, ומזה הגיע להם יראת ה', זהו חסד עולם לירא מה'.

קדושת לוי, דרוש לפסח.

ה. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר

בארץ מואב הואיל משה באר את התורה

[א]

באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם (רש"י)

עיין ברש"י: "באר בשבעים לשון", ולמה ביאר כאן התורה בשבעים לשון? ובו יבואר הפסוק[46] ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה.

הכלל: כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום, כגון יגר סהדותא,[47] וכן הלשון של שאר אומות כגון טוטפת[48] – "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים"[49], וכן הן – "בלשון יוני אחת"[50], וכן שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגוים.

וחד טעם הוא: כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה, ולשון הקודש הוא של ישראל לבד. ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש, והקדוש ברוך הוא המביט מראשית אחרית[51] שראה שישראל צריכין להיות בגלות, לזה, כתב בתורה לשון של שאר אומות. שעל ידי זה יהיה להם אחיזה בחיות שלהם שהוא הלשון בהתורה הקדושה, בכדי שישראל יוכל להיות להם תקומה בגלות.

וזהו הרמז בפסוק: ה' יספור בכתוב עמים – כלומר, שהקדוש ברוך הוא כתב בתורה איזה כתב מן העמים מן שאר האומות.

זה יולד שם סלה - בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא זה, כמאמר חכמינו ז"ל:[52] "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה". וזהו הרמז זה יולד שם סלה - בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות.

וזהו בארץ מואב - כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש, אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגוים חוץ לארץ ישראל,

[הואיל משה באר את התורה הזאת באר היטב] - צריך לבאר התורה בכל הלשונות, בכדי לקיים ישראל בגלות.

[ב]

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.[53] ועיין ברש"י ז"ל[54]: באר היטב – "בשבעים לשון". וצריך להבין: מה צוה בכאן לכתוב את התורה בשבעים לשון?

ויבואר על פי פירוש רש"י ז"ל בראשית[55] "[ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים[56]]. (כדי שלא) [שאם] יאמרו [אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים]. הם אומרים להם כל הארץ [של הקדוש ברוך הוא היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם], וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

הפשט הפשוט: כיון שישראל קבלו התורה, ולכך נתן לנו את הארץ. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא להקים אבנים ולכתוב עליהם התורה בשבעים לשון בבואם לארץ - כדי להראות לכל האומות, לכך יקחו ישראל את הארץ. כי על שלא קבלו התורה כל האומות כי אם ישראל לבדם הם קבלו התורה, לכך יקחו ישראל את ארץ ישראל.

קדושת לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה וכתבת.

התורה הזאת

[א]

זאת חוקת התורה[57] - שהתורה תהיה בבחינות מקבל, בחינת זאת, שאנו נהיה משפיעים להתורה[58].

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה או יבואר זאת.

[ב]

כשהבורא נותן שפע, זה הדבר מקבל שפע מהבורא. והבורא - נקרא זה, וזה הדבר - נקרא זאת. וזה הדבר כשהיה בהבורא, לא היה ניכר, ועתה ניכר - ונקרא זאת.

כתבי קודש, יב, ע"ב [ורשא (תרמ"ד): ט, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): י, ע"ד], בתוך ד"ה ילכו מחיל.

[ג]

בזאת - רומז על כנסת ישראל. ובאמת למה זאת רומז על כנסת ישראל - כי באמת כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל, הם העיקר הגורם לבריאת העולם, ובזה מרומז כנסת ישראל במלה זאת. כלומר, זאת הוא עיקר והגורם.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה ויפן פרעה.

[ד]

זאת - מרמז על תורה שבעל פה, כי היא מקבלת תמיד מתורה שבכתב.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה כי יד.

[ה]

זו המשכה שנמשך מהתענוג להדבורים - נקרא זה, והדיבור – זאת. והנה הישראל במצרים גם כן היו עובדין להבורא ברוך הוא, רק במדריגה זאת – שהמליכו הדיבורים שנקראם זאת, שמקבל מהתענוג הנקרא זה.

כתבי קודש, יג, ע"ג-יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י, ע"ג-ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יב, ע"ג-יג, ע"א], ד"ה כי בי חשק.

לאמר

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

ו. ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה

ה' אלהינו

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים.

וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו. וצבאות - שהוא ברא את כל צבאות, וכן כל הכנוים. ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט.

והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. ואם מעשה תחתונים זכאים - נקרא אלהינו. הפירוש: שהנהגותיו כביכול שלנו. שאנחנו מהפכין ממדת הדין למדת הרחמים, והשם יתברך שומע תפלתינו. והצדיקים בכח מעשיהם לעמוד בפרץ. ומחמת גודל התפארות והשעשועים שמשתעשע השם יתברך בנשמות ישראל ובנשמות הצדיקים, הוא ממלא רצונם ומנהג עולמו כפי רצון הצדיק, ושופט עולמו כפי רצון הצדיק.

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

בעת שישראל עושין רצונו של מקום - נקרא אלהינו, כי בזה אנו מורים שהוא אלהינו. וזהו פירוש הפסוק[59] יברכנו אלהים אלהינו – פירוש: שהבורא יתברך יברכנו שיהא נקרא אלהינו.

קדושת לוי, שבת נחמו, ד"ה נחמו נחמו.

[ג]

הרמז שאנו אומרים אלהינו - שהוא מתנהג הכל כביכול כרצוננו. אלהי אברהם [אלהי יצחק ואלהי יעקב] - הוא קרוב אלינו כל כך, שהוא מתנהג כביכול כרצון אברהם יצחק ויעקב. ואלהי אבותינו - הוא מתנהג הכל כרצון אבותינו הקדושים, כרצון הצדיקים שבכל דור ודור.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

[ד]

השם אלהינו - הוא מורה שהוא אלהינו, אלהי ישראל דייקא, שעלו במחשבה תחילה, ובשבילם נבראו כל העולמות, והם ראשית המחשבה. ובהם מתפאר השם יתברך.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה ויאמר משה לפרעה התפאר.

[ה]

הרמז: ה' אלהינו. ה' - הוא המורה על עצמותו יתברך, שהוא אחדות הפשוט.

אלהינו - זה שאנו עובדים אותו יתברך.

ובאמת יש בה בחינות רבות, אבל אנחנו צריכין לדבק כל עבודתינו בו יתברך. וזהו ה' אחד[60] - צריך לדבק בה' שהוא מורה על אחדותו יתברך שמו.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע.

בחורב

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

לאמר

[א]

וזהו בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם, ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[61] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם. אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין, אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל ומגלה מסך העוורת מעל עיניו יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וידבר ה' אל משה - רצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל.

[ב]

לאמר - הוא לשון אהבה, כמאמר הפסוק[62] וה' האמירך.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר ואתחנן.

ז. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת

פנו וסעו לכם

ויסע אברם הלוך ונסוע[63] – דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.

בערבה

יעויין לעיל הדברים במלואם בפירוש פסוק א.

בהר

ועליתם את ההר[64] – היצר הרע נקרא הר, כמאמר חכמינו ז"ל "צדיקים [נדמה להם כהר]".

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה. ויעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

ובנגב

[א]

הכלל: כאשר רוצים להעלות הניצוץ, אז צריך לדבק עצמו במדת ה', שהוא מדת החסד.

וזהו בנגב – דרום, מורה על החסד. או לשבר תאות היצר הרע מתאותו.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה.

]ב]

לשון נגבה - הוא מלשון כי ארץ הנגב נתתני דעכסה[65], שפירושו: מנוגב. ובאמת הנגבה הוא דרום, מורה על מדת חסד. אך כי גם במים יש מדת קר ולח. דהיינו, הרכבה שלו. וקר - יורה על הצמצום, ולח - מורה על התפשטות. ולפי זה, מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו. דהיינו, קר ולח.

והענין: שאברהם אבינו עבד את הבורא ברוך הוא במדת אהבה. אך האהבה האמיתית הוא שצריך להתפשט מכל המדות שלו, ולעבוד את השם יתברך בכל אבריו ותנועותיו, ולא ישאיר לעצמו כלום. והנה זהו עצם הצמצום - שמתפשט מעצמותו ונכנס באהבת הבורא יתברך. וזהו עצם ההרכבה כנזכר לעיל.

וזהו כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע[66] – דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו ונתפשט והלך לאהבת הבורא. והיינו הנגבה.

ודוק היטב.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.

ובחוף הים

[א]

ים - מרמז על חסד, דמים - הוא חסד, כידוע. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים[67] - שבהגיעם על שפת הים, למקום החסד, מתו. כי אין להם אחיזה בחסד אל, רק על ישראל חסד אל כל היום[68].

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה וירא ישראל.

[ב]

ים - מרמז על בחינות הקדושה.

קדושת לוי, לראש השנה.

[ג]

ים - הוא עשיה.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ועשית לולאות.

[ד]

מצמצם שפע הבורא ברוך הוא באותיות.... וזהו הנותן בים דרך.[69]

קדושת לוי, לראש השנה, ד"ה או יבואר הנותן.

ארץ הכנעני

ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות, לכך נאמר בהם[70] לא תחיה כל נשמה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

ח. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם

ראה נתתי

רְאֵה - הוא בחינת ראיה. היינו, הבהירות להשגה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה ראה אנכי.

בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם

הנה רש"י ז"ל כתב בפרשת וארא[71] אשר נתתי אותה לכם מורשה – "ירושה היא לכם מאבותיכם", עד כאן.

הרי דלשון ירושה אינו שייך, רק כשיורש מאב. וכן כתב הסמ"ע בחושן משפט[72] דירושה – היינו, מה שנוטל מאב.

...ביארתי מאמר חכמינו ז"ל שאמרו[73] "משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה, שבכל מקום החיים יורשים את המתים, וכאן המתים יורשים את החיים". כי בכל מקום חי יורש מת, שבן הוא ענף האב, והאב הוא הנותן השלימות בבן, ומהאי טעמא יורש. מה שאין כן כאן המתים יורשים את החיים. דהמתים, הם דור שיצאו ממצרים, ירשו את הדור הבאים לארץ, כפירוש רש"י.

דהשם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים, כדי שיבואו לרשת את הארץ. דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה[74] אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען - דפירש רש"י: על מנת ליכנס לארץ. דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[75] "אוירא דארץ ישראל מחכים." ואמרו חכמינו ז"ל[76] "כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".

ואחר כך, שהיה הסיבה שדור שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל רק בניהם, קנו האבות שלימות. דהיינו, דור יוצאי מצרים שלא באו לארץ ישראל – "המתים". על ידי בניהם "החיים" - שנכנסו בניהם לארץ ישראל, ושם עבדו ה' בשלימות. ועל ידי שלימות בניהם, זכו האבות, כמאמר חכמינו ז"ל[77] "ברא מזכה אבא".

זהו שרמזו חכמינו ז"ל "המתים יורשים את החיים" - דדור יוצאי מצרים זכו בעולם הבא על ידי בניהם שבאו לארץ, דביאתם גורם שלימות. וכשהבן שלם, זוכה האב, כנזכר לעיל.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.

אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם

שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? ...עד שאמר להם מקרא זה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר, אלא להם - מיכן לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ, ב).

דהנה יש חקירה בין הקדמונים בענין תחיית המתים: אם יעמדו גם אותם אשר חטאו ופגמו בכל איבריהם בחטאים ופשעים, או שלא יעמדו רק הצדיקים אשר קדשו וטיהרו וזיככו כל איברי הגוף. ויש בזה דיעות שונות. והביאו ראיה לדיעה הראשונה, כי נחזי אנן לדיעה האחרונה, אם אם שמר כל איבריו שלא יחטא בהם, אך באבר אחד פגם – נמצא כי יעמוד מחוסר אבר, וזה לא יתכן.

ולזה, העיקר הוא כדיעה הראשונה, דכולם יעמדו בתחיית המתים, חוץ מאותן שמנו חכמינו ז"ל שאין עפרם ננער חס ושלום.

ובזה פירש הרב הקדוש הנזכר לעיל את מאמר המדרש בפרשת עקב:[78] "מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת?"[79] – פירוש:

"מנורה של פרקים" – היינו, גוף האדם, העשוי מפרקים.[80] והיינו, שיש בו איברים איברים.

ושואל המדרש: אם חטא באיזו מאבריו ופגם בהם, "מהו לטלטלה בשבת" – היינו, אם יהיה עפרו ננער לעת תחיית המתים, שהוא יום שהוא כולו שבת.

ואמר במדרש: "המעמיד קני מנורה" – היינו, השם יתברך שהוא העמיד את הקני מנורה ויצר את האדם בכל איבריו וגידיו, וגם הוא יעמיד קני מנורה בשבת. הוא יחיה את המתים ויעמיד את כל איבריהם ליום שכולו שבת. היינו, ביום התחיה.

"חייב חטאת" – היינו, שהוא יחטא וינקה את האדם מכל חטאיו, ויחייהו בתחית המתים.

ודפח"ח ושימד"נ [=ודברי פי חכם חן[81]. ושפתים יישק משיב דברים נכוחים[82]].

"מה שאמר בהיותו בקוידאנאב בפ' נח-לך תרס"ט", שפתי צדיקים, גל' א', עמ' יד." אמר [=ר' מרדכי דוב בער מטאמשפיל, חתנו של ר' לוי יצחק משיטאווה, נכד ה"קדושת לוי"] בשם חותנו זקנו ז"ל הרב הצדיק הקדוש הרב מבארדיטשוב זיע"א"

ט. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם

לאמר

מהו לאמר - אמר להם משה: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא (רש"י)

הכלל: הדיבור והציווי שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אל הנביא, אזי הוא בבהירות גדול. רק האדם השומע מפי הנביא, אזי אינו בבהירות כאשר יצא מפי הגבורה. והנה משה רבינו קיבל הדיבור מפי הבורא, וישראל שמעו ממנו. ובעת ששמעו ממנו, היה המצוה מאיר להם כאלו שמעו מפי הבורא, לפי ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, כידוע[83].

ולכך בכל המצות כתיב[84] ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה - בזה הבהירות שקיבל משה מפי הקדוש ברוך הוא.

קדושת לוי, השמטות (שייך לפרשת בהעלותך), ד"ה ובני ישראל.

י. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב

ה' אלהיכם הרבה אתכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

והנכם היום

הקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש, ומשפיע חסדים חדשים. ואדם העובד שמו יתברך, מקבל עליו בכל יום בהירות ושכל חדש, מה שלא היה יודע אתמול. וזהו שכתוב[85] ראה אנכי נותן לפניכם היום - על דרך שאמרו חכמינו ז"ל[86] היום[87] – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". רצה לומר: בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה ראה אנכי.

והנכם היום ככוכבי השמים

האותיות הם מאירים לישראל להשיג מה שאי אפשר להשיג. מה שאין המחשבה תופס האותיות הקדושים, הם המאירים לישראל. ובזה הבחינה נשלם בחינות המלכות ה' על ישראל. ונמצא, ישראל עושים עם הכ"ב אותיות כביכול כרצונם, לחסד לרחמים לחיים. וכן לכל הטובות על ישראל: באותיות חסד, הם עושים חסד – דהיינו, שהם עושים רשימה בהבורא כביכול להביא חסד על ישראל. וכן באותיות רחמים - להשפיע רחמים על ישראל.

ונמצא, ישראל כביכול עושים רשימה עם הכ"ב אותיות בהבורא בורך הוא, להשפיע עליהם כרצונם. והשם הוא כ"ו, והאותיות הם כ"ב. וזהו דרך כוכב[88] - כו כב, לעשות הרשימה עם כ"ב אותיות בהשם שהוא כ"ו, ובזה נשלם מלכות ה' על ישראל.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב.

ככוכבי השמים לרוב

הנה ישראל אסור לספור אותם, כמאמר חכמינו ז"ל[89] "כל המונה ישראל [עובר בלאו, שנאמר[90] והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד... עובר בשני לאוין, שנאמר לא ימד ולא יספר]". מחמת שאין יכולת לתפוס ישראל במחשבה, כי הם למעלה מן ההשגה. ולכן כיון שישראל למעלה מן ההשגה, לכן לא ראה אברהם אותם כשהביט במזלות[91]. [כי אברהם באצטגנונית היה מביט בכוכבים ובמזלות. והנה דרכם של אלו, שאינם יכולים לראות רק דבר שהוא בעולם הזה, שיש לו השגה. מה שאין כן דבר שהוא למעלה מן השגה, אין להם יכולת לראות]. כי אי אפשר להביט דבר כזה בהמזלות.

והבן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה אשר אם יוכל.

יא. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם

ה' אלהי אבותיכם

והנה האין אשר כל המסתכל בו הוא בטל במציאות - נקרא הויה. הבחינה הזאת אשר על ידו ישיג להסתכל באין - נקרא אהיה.

וישראל היו במצרים, ולא השיגו עדיין להסתכל באין, רק המדה אשר על ידו ישיג להסתכל באין. וזהו הרמז אהיה שלחני אליכם[92].

אבל אבות הקדושים, השיגו להסתכל באין. וזהו ה' אלהי אבותיכם, שם הויה ברוך הוא וברוך שמו.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה וראית את אחורי.

יב. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם

איכה

הכלל הוא כך: שיש איכות וכמות, או כמוס. ולשון כמות או כמוס -  הכל היא לשון אחד. כי כמוס בס' - הוא לשון כמוס עמדי[93]. וגם כמות - הוא בלשון "כמות שהוא" ואין לשנות.

אבל לשון של איכות – הוא לשון המחשבה. כמו שמין אנושי מחשב בדעתו איך לעשות: או יעשה כן או לא יעשה כן.

וזה לשון איכה.

וזה פירוש איכות וכמות. כי איכות - הוא המחשבה, וכמות - הוא המעשה.

אמרי צדיקים, יב, א. ילקוט קדושת לוי, עמ' קכ.

יג. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם

חכמים

[א]

עיקר מדת החכמה, שאדם יחשב בה לחכם - שמשיג בהשגה מה שחבירו אין יכול להשיג. אבל אם משיג מה שחבירו גם כן יכול להשיגו - אינו נקרא נגד חבירו חכם.

קדושת לוי, כללות ימים טובים.

[ב]

זהו מאמר חכמינו ז"ל[94] "איזה חכם, הרואה את הנולד" - דהיינו, להסתכל על מה נבראו.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר על פי.

וחכם חרשים[95] - כשמסתכל בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ואתו אהליאב.

[ג]

מי שהוא חכם - אין בעיניו הפרש כלל בין מי שאמר לשמן וידליק או יאמר לחומץ וידליק[96], או שהים יהיה סוער או הולך כדרכו. ואצל השם יתברך כל הניסים הם פשוטים אצלו, ואם כן, אין זה טירחא כלל להשם יתברך לעשות נס.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר נורא.

[ד]

מי שהוא חכם - יכול לעבוד הבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא גם כן, ותהיה העבודה לשמה. כי למשל יש בן קטן שאין לו דעת, כשעושה לו אביו בגד נאה, כשבא אצל אביו אינו בא רק להתפאר ולא לנחת לאביו. ובן גדול שיש לו דעת הוא מכוון לבא אצל אביו מלובש בבגדים שעשה לו אביו כדי לנחת אביו, כי יש לו תענוג גדול מזה. וכן בנידון דידן: מי שהוא בן חכם - יוכל לעבוד לבוראו שלא לשמה, היינו, בשביל עולם הבא. ויהיה לשמה, מחמת שכוונתו בזה שרוצה עולם הבא שיהא מלובש בבגדים נאים ויהא נחת רוח ושמחה בזה לאבינו שבשמים, כי להיפך חס ושלום אינו יכול לסבול צרות בנו אוהבו.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יאמר אנכי.

[ה]

כשבא האדם לגדלות השכל, ומשיג את הבורא ברוך הוא מחמת השכל - נקרא חכם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה או יבואר חכם.

[ו]

בן חכם ישמח אב,[97] והחכמה הוא היראה.

קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה או יבואר קדושים.

בן חכם ישמח אב. ומה הוא החכמה - ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה[98].

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בן חכם.

[ז]

הקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין[99], כאשר מתעורר עצמו והוא בבחינת חכם כבר, אז השם יתברך יהיב חכמה ושולח לו התעוררות העליון.

קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא.

חכמים ונבונים

נבון וחכם[100] – דהיינו, איש צדיק.

קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה ותן זרע.

לשבטיכם

שבט - הוא מלוכה.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב.

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים... היו יהודה ויוסף מלכים.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

יד. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת

טוב הדבר

נודע כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.

שמועה טובה.

טו. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם

שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות

זהו בבחינות שר - שרואה תמיד הפנימיות והכוונה מכל המעשים. ויש עוד צדיק שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר: "... ומעתה נבוא לבאר פירוש הפסוק באר חפרוה שרים, על פי מאמר חכמינו ז"ל (ברכות לד, ב): "שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך".

ושוטרים

שוטרים - שמשגיחים עליו לבל יעשה דבר מכוער, וכדומה.

עטרת ישראל, שופטים. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב. ויעוין להלן בפירוש הכתוב שופטים ושוטרים (טז, יח)

טז. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם [ושפטתם צדק] - כלומר, בעת ההוא צריך לשמוע הבעלי דינין, כדי לשפוט צדק. אבל לעתיד לבא, במשיח כתיב[101] "דמורח וְדָאין", אין צריך לשמוע הבעלי דינין.

"דמורח" - אפילו בלא שמוע הבעלי דינין, יודע עם מי האמת.*

גרו

אמרו חכמינו ז"ל:[102] "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ואין לו חיות כלל. אפס, הרוחניות מהלובן ואודם שנותן אביו ואמו בו. כי בכל ולד, הגם שהנשמה מאת הבורא יתברך, הרוחניות מלובן ואודם הוא מאביו ואמו. אבל גר, אין בלובן ואודם שלו שום חיות מאביו ואמו. ואינו נקרא כלל על שם אביו... ואין בו כלל חלק של אביו.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק ויאמר.

יז. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו

כי המשפט לאלהים הוא

[א]

שם אלהים - שהוא משפט ויראה.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויהי כאשר כלה.

[ב]

אלהים - שהוא מדת הדין.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר דהנה.

אשר יקשה מכם תקריבון אלי

השיב לו משה [ליתרו]: הם באים אלי לתקנם, ואני מעלה אותם בדיבור.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה מדוע אתה.

יח. וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן

ואצוה אתכם בעת ההיא

יעויין לעיל בפירוש פסוק טז.

יט. וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ

ונסע מחורב

יעויין לעיל בפירוש פסוק ב.

עד קדש ברנע

יעויין לעיל בפירוש פסוק ב.

כ. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ

ה' אלהינו

יעוין לעיל בפירוש פסוק ו.

נותן לנו

[א]

העיקר: כשישראל עוסקים בתורה ובמצות - יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו, מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן[103] - לשון הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל. אבל לא כן עצת הכסילים, הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

[ב]

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...

קדושת לוי, מסכת אבות.

כא. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת

ראה נתן

רְאֵה - הוא בחינת ראיה. היינו, הבהירות להשגה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה ראה אנכי.

ה' אלהיך

כשם שנבראו העולמות בשם הוי'ה אלקים, כך כשמדבר צריך להיות באהבה ויראה, שהם הוי'ה אלקים.

שמועה טובה, עמ' נה, ד"ה כל העוסק.

עלה רש

עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשה. והיו עובדים להבורא יתברך ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית, ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען, כידוע זאת. כי ממנו ניקח לעבוד את ה', לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית. וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש מהמשפיע.

קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב משה.

עלה רש כאשר דבר ה'

פירוש כאשר דבר ה'[104] - רק בשביל ציווי השם יתברך לבד הלך, ולא חשב כלל שבאמצעות הליכתו ישיג הטובות.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה וילך אברם.

אל תירא ואל תחת

[א]

ונראה באמת, כי הכלל הוא אם יבוא לאדם איזה מניעה חס ושלום לעבדות הבורא ברוך הוא – העיקר, שלא יעלה שום מורא ופחד על ראשו[105]. ואז בודאי בעזרת הבורא ברוך הוא לא יזיק לו.

וזה הרמז בפסוק[106] כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני - רשאי אתה לומר כן, רק התורה נותן עצה.

וזהו הרמז איכה אוכל להורישם – כלומר, התורה נותן עצה. איכה אוכל להורישם, כלומר, על ידי זה תוכל להורישם. לך הברית והחסד והשבועה שנשבע. לא תירא מהם[107] - ואז בודאי תוכל להורישם.

קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה כי תאמר.

[ב]

כתיב בפרשת בראשית[108] ומוראכם וחתכם אש על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל, כמאמר חז"ל:[109] בראשית[110] - בשביל ישראל [שנקראו ראשית]". שבשביל ישראל נבראו הכל, והם המשפיעים לכל העולמות. אם כן, הכל מתיראים (מהם), כמו שכתב התוספות יום טוב[111] בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע, עיין שם.

...אפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין[112] לא יחרץ לשונו[113], מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנזכר לעיל, מכל שכן שיתיראו מישראל. ומעתה אין לישראל לירא משום דבר. ודוק.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות דף ד.

כב. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן

נשלחה אנשים

נראה: כי עיקר כוונת הבורא ברוך הוא לשלוח אנשים יריאים ושלימים, אשר כל מגמתם עבודת הבורא ברוך הוא. ולא חס ושלום לתור את ארץ ישראל, גשמיותה של ארץ. רק צוה הבורא ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לשלוח עבדי השם מקודם, שיעשו רשימה שמה בעבודה. דהיינו, בתורה ובתפלה. להמשיך חיות ושפע מהארץ עליונה לארץ תחתונה, בכדי שהארץ בעצמו יתאוה שיבאו בני אברהם יצחק ויעקב.

וזהו שלח - לשון המשכה, מגזרת ותשלח את אמתה,[114] כמאמר חכמינו ז"ל.[115] דהיינו, שימשיכו מהם אנושותם, שיבואו למדריגת משה רבינו עליו השלום.

וזהו שלח לך אנשים[116] - שימשיכו את אנושותם. דהיינו, התפשטות הגשמיות...

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

ויחפרו לנו את הארץ

[א]

שלח משה השנים עשר אנשים וצוה להם ויתורו[117] - לשון תורה, שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם, כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ, והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו [לנו את] הארץ - לשון חפרה (החמה) [הלבנה][118], כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה ויקרא משה.

[ב]

עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשם. והיו עובדים להבורא ית' ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית, ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען, כידוע זאת. כי ממנו ניקח לעבוד את ה'[119], לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית. וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש מהמשפיע. וזהו הלשון לחפור את כל הארץ באו[120] - מלשון וחפרה הלבנה,[121] כי כל הארץ חפרה מפני בני ישראל בעשותם מצות ומעשים טובים ובעבדם להבורא יתברך ביראה ובאהבה האמיתית, והיתה מוכרחת לעשות רצון בני ישראל.

קדושת לוי, פרשת מסעי, ד"ה ויכתוב משה.

כג. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט

שנים עשר אנשים

האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם, במדת אהבה, אשר לזה מרומז יסוד המים. יצחק, במדת היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש. יעקב, במדת התפארת, אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות להמליך עליהם מלך מלכי המלכים. ועל זה המדה רומז יסוד העפר, ועל זה אמר אברהם אבינו[122] ואנכי עפר.

ונמצא, הרי כאן ארבעה מדות, וכל אחד כלול מתלת המדות אשר עבדו בהם האבות - הרי כאן שנים עשר, כנגד שנים עשר שבטים אשר כל אחד היה עובד בבחינתו ובמדתו.

קדושת לוי, לשבת נחמו, ד"ה או יבואר לא היו.

איש אחד

[א]

איש – היינו, אדם חשוב, כפירוש רש"י[123]: "אישי כהן גדול" – לשון אדנות.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה אשרי איש.

[ב]

איש - מכונה לאהבה.

קדושת לוי, אבות (בשם המגיד ממזריץ').

[ג]

בחינת איש - להיות לוחם מלחמות ישראל, להושיע לבניו.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה וירא כי אין.

כד. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ

ויעלו ההרה

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

כה. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ

וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ

כאשר הוכיח משה רבינו עליו השלום את בני ישראל וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ – לא נאמר שום דבה רעה שהוציאו על הארץ, ולכאורה היה ליה למימר מה שהוציאו דבה על הארץ.

אך הענין הוא כך: כי ארץ הקודש נקרא על שם ישראל, ונקרא ארץ ישראל. וגם כן נקרא עכשיו, על שם העתיד לבא במהרה בימינו אמן, ארץ ישראל.

וכמאמר הזוהר[124] שכעת ארץ ישראל הוא בריקניא.

והכלל הוא כך: כי ארץ ישראל הוא לבושי עמו בית ישראל. כמאמר חכמינו ז"ל[125]: "עתידה ארץ ישראל שתוציא כלי מילת".

והענין הוא: למשל, כשאדם עושה לבושים למכור בשוק - קרוב הוא אותו מלבוש ללבוש לכל. אבל אם אדם עושה לעצמו מלבוש – אזי אותו מלבוש אינו נכון בלתי לו לבדו.

ונמצא, כאשר באו המרגלים לארץ ישראל, ועדיין היה של הכנענים. (ו)לכן עיקר הדבה של המרגלים היה מה שאמרו טובה הארץ – כעת שלא באו עדיין ישראל. ואם כן, חס ושלום, אין שייכות לישראל בארץ הקודש.

וזה אשר הוכיח אותם למה אמרו טובה הארץ.

 אמרי צדיקים כו, א. ילקוט קדושת לוי, עמ' מו-מז.

טובה הארץ

יעוין בפירוש פסוק יד.

כו. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם

ולא אביתם

לא אבה יבמי[126] - שהוא מלשון רצון.

קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה ואברהם זקן.

את פי ה' אלהיכם

יעוין לעיל בפירוש פסוק י.

כז. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ

בשנאת ה' אותנו

[א]

כלל זה תקוע בלבנו: שהשם יתברך אוהב את עמו ישראל אהבה שלימה, ואין רשות למקטרג חס ושלום על עמו בני ישראל, בפרט בעת צרה.

פירוש זכירות, זכירת שבת.

[ב]

יש לנו... לאהבה אותו אהבה עזה, כאשר אנו רואים שהוא יתברך אוהב אותנו אהבת עולם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה חכם מה.

[ג]

הנה יש שני בחינות בעבודת השם יתברך: יש שאוהב השם יתברך מחמת שהשם יתברך אוהב אותנו, ומקבל ברצון עבודתינו, וישלם לאיש כמעשיהו ברב טוב הצפון ויתן לנו שכר טוב עין לא ראתה וכו'. ועבור אהבת השם יתברך אותנו שנותן לנו שכר טוב ומקבל ברצון עבודתינו, אוהבו אהבה גמורה.

ויש מדריגה למעלה מזו: האוהבים השם יתברך מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד. ואפילו אם היה שלא יומשך מזה שום תשלום גמול, על כל זה אהבתו יתברך בנו בלבד, הוא החביב והנחמד והנעים, ומחמת אהבתו בלבד אנו אוהבים אותו יתברך אהבה שלימה. ואין אהבתינו יתברך מחמת שיומשך מזה מאהבתו אותנו שכר טוב ליראיו ולשומרי מצותיו, רק מאהבתו יתברך אותנו בלבד שבחר בעמו ישראל באהבה הוא החביב לנו מרוב כל.

קדושת לוי, שיר השירים, ד"ה ישקני.

כח. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם

עם גדול

גדול - שנעשה בגדלות השכל, שלא היה להם שום מורא ופחד...

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יבואר אנכי.

כט. וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם

לא תערצון ולא תיראון מהם

יעוין לעיל פירוש פסוק כא.

ל. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם

ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם

אמרו חז"ל בסנהדרין דף פב[127]: זקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן, וזקנים עמי הארץ שאלו שלא כהוגן. דזקנים שבאותו הדור דשאלו כהוגן, אמרו ושפטנו מלכינו[128] - להיות להם מורה הוראה, להורות לעם ה' דרכי ה'. דזהו "כהוגן" - שישראל יהיה להם מורה הוראה. וזקנים עמי הארץ דשאלו שלא כהוגן, שבקשו ללחום מלחמתם זה "אינו כהוגן" - דהשם יתברך נלחם לישראל.

...ואפשר שהכי דייק לישנא דקרא בפרשת שופטים:[129] ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים – פירוש: כמו האומות ללחום.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות.

לא. וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה

ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך

ראה שטות שהיה בידם: השכינה הייתה סובלת אותם טעונים על ענני כבוד ומוקפין בהם, ועמוד הענן מהלך לפניהם, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך, והם אומרים (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו. אמר ר' ברכיה הכהן בי רבי: לגבור שהיה מהלך בדרך ובנו על כתיפו, והיה מוליכו בשוק, והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו: "קח לי", והוא לוקח לו, פעם הראשון והשני והשלישי, ובנו על כתפו. בסוף ראה אחד, אמר לו: "ראית לאבא?" מיד נטלו והשליכו לארץ. אמר לו: "כל הדרך הייתי טוענך על כתיפי, ועכשיו אמרת 'ראית לאבא". כך ישראל היו טעונים על ענני כבוד, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו, והם אומרים היש ה' בקרבנו. מיד ויבא (פסיקתא רבתי פי"ג)

נמצא, האב מפחיד הבן, כדי שידע שיש לו אב שיכול להציל אותו מהפחד. וכאשר יודע שיש לו אב, אז מקרבו בכל מיני קְרֵבוּת. ולזה נקרא זה החודש אב וחרב בו הבית המקדש שלנו - כדי שנדע שיש לנו אב. וכאשר יבוא הידיעה לנו, אז יבנה הקדוש ברוך הוא הבית המקדש.

קדושת לוי, לשבת נחמו, ד"ה לא היו ימים.

לב. וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם

מאמינים בה' אלהיכם

[א]

המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם... יושפע עליכם כל הטובות הנרמז במלת אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

[ב]

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

לג. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם

לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה

הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד. רק בעת ארבעים שנה היה מוליך אותנו חוץ לטבע, בעמוד אש כו'.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בהעלותך.

בדרך אשר תלכו בה

כשאדם עושה איזה מצוה באמת בלי שום פניה, אזי יכול להיות שיבוא אל מדריגה הגדולה לעשות עוד מצוה. ואם עשה עוד מצוה אחת, אזי יבוא למדריגה יותר גדולה. ולפי זה נקרא הצדיק בבחינת "מהלך"[130] - לפי שהולך ממדריגה למדריגה. וזהו "מצוה גוררת מצוה"[131].

ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו ז"ל[132] "תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום מובטח [לו שהוא בן עולם הבא]" – פירוש: זה קאי על הצדיק. ועל זה אמר "כל השונה הלכות" – דהיינו, שיְּשַׁנֶּה בכל יום הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדריגה יותר גדולה. אז "מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

קדושת לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה אם בחוקותי.

ובענן

[א]

זה שאי אפשר להשיג - נקרא ענן, לשון חושך, שאין שם התגלות בכל עת.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

[ב]

קמ"ץ הוא סתום... וזהו מורה חמשה נקודות שהם קמ"ץ... ובאמת משה היה לו ביטול ממציאות, ובא בקמ"ץ. וזהו ויבא משה בתוך העָנָן[133] - כולו נקד קמ"ץ.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה והנה כתב.

לד. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר

קול דבריכם

[א]

הקול - כלל כלי הדיבור, והדיבור - הוא כשנחתך מהקול בכלי המבטא, הוא לפי אותיות השייכים להדיבור. אך קודם הדיבור הוא בתוך הקול בכללות.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר ברוך אברם.

[ב]

הנה ידוע דקול - הוא בחינה כוללת מכמה בחינות: מאש, ורוח, ומים. והנה דיבור אלהים, אין לשער מה שיכול לכלול. ואצלו יתברך אין חילוק בין קול לדיבור. כי יכול לכלול בדיבור כל הענינים... מה שאין הפה יכול לדבר. אבל דיבור הגשמי, אי אפשר לכלול זולת דיבור אחד.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה בחדש השלישי.

לה. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם

הדור הרע הזה את הארץ הטובה

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר (במדבר יד, לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי ר' עקיבא (סנהדרין קח, א)

 [א]

הענין: כי הנה היה דור המדבר, ודור שנכנסו לארץ ישראל. והנה דור המדבר, הלשון מדבר - הוא דיבור, שפעלו הכל בדיבור. כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה. ודור שנכנסו לארץ ישראל - מרומז על העשיה, שהיו צריכין לעשות איזה פעולה.

ולכך, יהושע כאשר נלחם עם שלשים ואחד מלכים, היה צריך לעשות איזה מעשה, עם הכידון והאורב[134]. אבל משה שהיה בדור המדבר, לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור.

וזה שכבש יהושע את יריחו הכל בדיבור "עלינו לשבח", כמבואר בדברי רבותינו ז"ל,[135] הוא מחמת שיריחו כבש בשבת[136]. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל[137] שהשכל שיש להרב בחול, יש לתלמיד בשבת. והיה בו אז השכל שהיה למשה בחול, ומשה פעל הכל בדיבור, ובזה הבחינה כבש יהושע יריחו בשבת על ידי הדיבור. אבל בעי ושאר מלחמות, היה צריך לפעולה.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה

[ב]

...וזה אמרו חכמינו ז"ל "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" - כי דור המדבר היו במדריגה גדולה, והיה להם התעוררות גדול. ונמצא, לא היו חושבים את עצמן לכלום.

וזהו שאמרו:

"דור המדבר" - שהם היו במדריגה גדולה.

"אין להם" – כלומר, מה שהיו אַיִן, שלא היו חושבים את עצמם כלום, והיו תמיד מקשיבים לקול העליון.

זה הביא אותם שהיה להם "חלק לעולם הבא" - כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים, לא היה להם חלק עולם הבא. כי הם לא עשו כלום, רק התעוררות עליון.

ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק, מהכא דכתיב כי במדבר – פירוש: דיבור. דהיינו, הכרזה שמכריזין בכל יום.

יתמו – כלומר, שיהיו תמימים בדיבור. שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור.

ואמר עוד ושם ימותו - כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה, דילפינן שָׁם שָׁם ממשה. נמצא, היכא דכתיב שָׁם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו - רוצה לומר: במיתת נשיקה מתים.

ואין להקשות: דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים, דמשמע חס ושלום לרעה. אדרבא, זה הוא הוא דבר טוב?

דיש לומר: כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה, שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם. רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא, שהוא יכול להפוך הטבע. ונמצא, בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש, זה הוא בטבעיות העולם.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

הארץ הטובה

[א]

לך לך מארצך,[138] פירש רש"י ז"ל "להנאתך ולטובתך" – פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל. כי שם תעבוד על ידי מצות, ותוכל להמשיך עליך שפע. אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באַיִן, אי אפשר לך להמשיך עליך שפע.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה וזהו פירוש הפסוק.

[ב]

הנה הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים מצות הבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.

הטובה

נודע כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.

שמועה טובה.

לו. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'

ולו אתן את הארץ אשר דרך בה

כשהצדיק בא במקום, אז מעורר אותו הרשימה אשר כבר היה במקום ההוא. וכאן שהיה בארץ ישראל הרשימה מן המרגלים הראשונים...

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה וישלח יהושע.

לז. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם

לא תבוא שם

הנה יהושע אמר למשה כלאם[139], ומשום שניבאו "משה מת יהושע מכניס", ולבטל אי אפשר (כאן חסר), מחמת שנכתב בתורה. לזה אמר לו משה[140] מי יתן והיה כל עם ה' נביאים – כלומר, כשיהיו כל ישראל נביאים, אז יכולין לבטל הגזירה, אפילו אם נכתב. כיון שכל ישראל יהיו נביאים, יבינו זאת שצדיקים יכולין לבטל הגזירה, אפילו אם נאמר להנביא מן ה', הצדיקים יכולין לבטל.

וזהו שדרשו רבותינו ז"ל[141] על פסוק[142] אתה עובר היום את הירדן [לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך], אינני עובר את הירדן – היינו, שבנביאות משה האמינו כל ישראל שבוודאי נבואתו אמת. ונמצא, אפילו אם ישראל יבקשו לבטל הגזירה ממשה רבינו, עם כל זה לא יהרהרו חס ושלום אחר נבואתו. כי בוודאי ישראל יאמרו שנבואתו היה אמת, רק שישראל בתפילתם בטלו הגזירה להפוך לטובה.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ויאמר אדוני משה.

לח. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל

יהושע בן נון

יעויין לעיל בפירוש פסוק לה.

הוא יבא שמה

שמה - אותיות משה[143]. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים[144] על פסוק[145] ממכון שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[146] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.

וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[147] - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.

לט. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ

טוב ורע

יעוין בפירוש פסוק יד.

המה יבואו שמה

יעויין בפירוש הפסוק הקודם.

מ. וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף

פנו לכם וסעו

יעויין לעיל בפירוש פסוק ז.

מא. וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה

חטאנו לה'

הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[148] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[149] - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.

ה' אלהינו

יעוין לעיל בפירוש פסוק ו.

ותהינו לעלות ההרה

הכלל: כאשר רוצים... לשבר תאות היצר הרע מתאותו, כאשר מבואר במקום אחר[150] פירוש הפסוק[151] מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי – כלומר, לומר ליצר הרע הנקרא אויב[152]: "אתה מפתה אותי לעשות התאוה שלך, ופנימיות התאוה הוא שיהיה לי תענוג. הלא עיקר התענוג הוא בעבדות ה', מוטב לעבוד ה'! והחילוק, אצל עבדות ה' התענוג הוא לעולם. ותענוג שלך, הוא מדבר הפסד". וזהו מאויבי - הוא היצר הרע. תחכמני מצותיך כי לעולם [היא לי], עיין שם.

וזהו הרמז ועליתם את ההר[153] - היצר הרע נקרא הר, כמאמר חכמינו ז"ל:[154] "צדיקים [נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה]." כלומר, מפיתוי היצר הרע אקח התענוג לעבדות ה'. ובזה תעלה הניצוץ ותשבר הקליפה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה בנגב. לעיל יג, יז

מב. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם

בקרבכם

...זאת באמת הוא תשוקתינו, ונפשינו חכתה לה', לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל, ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו. ולפי זה נקרא שכינה - מלשון שוכן. כי הוא השוכן בקרבינו, עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה וזהו מה רב.

מג. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה

ואדבר אליכם... ותמרו את פי ה'

באמת כיון דהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו עליו השלום[155]... אין הפרש בין מפיו יתברך ובין מפי משה רבינו עליו השלום.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר ואתחנן.

ולא שמעתם

[א]

שמע – ...כלומר, אתה יכול לשמוע ולהשיג.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע.

[ב]

נשמע - הוא לשון התחברות, לשון הפסוק[156] וישמע שאול את העם.

קדושת לוי, אבות.

מד. וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה

בשעיר

היצר הרע נקרא הר, ונקרא שעיר, כמאמר חכמינו ז"ל:[157] "צדיקים נדמה להם כהר, רשעים נדמה להם כשְׂעָרָה".

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

מה. וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם

ותשובו ותבכו

כשאדם פועל בבכיותיו, אזי הדמעות שלו עושה רושם. וחס ושלום וכו'. ובאמת על חורבן כשאדם בוכה, אזי עושה רושם בבכיותיו. וזהו בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה[158] - שהדמעות עושה רושם למעלה.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

לפני ה'

ולפני ה' ישפוך שיחו,[159] שעיקר תפלתו לפני ה' – כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה תפלה לעני.

מו. וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם

ותשבו

[א]

וישב יעקב בארץ מגורי אביו[160], ופירש רש"י ז"ל: "ביקש לישב בשלוה" – כלומר, תמיד היה דרכו בכך שביקש לישב בשלוה ונחת רוח, ולקבל הכל לטובה... אפילו כשבא מגור ופחד, שהוא מדת אביו כנודע, קבל הכל בשלוה ונחת רוח מרוב צדקתו והבטחתו בו יתברך.

קדושת לוי, פרשת וישב, ד"ה וישב.

[ב]

מי שאינו צריך לאחר – עומד בעצמו, ומי שסומך על אחר – נקרא ישיבה.

כתבי קודש, יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י, ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יג, ע"א], ד"ה ה' למבול.

[ג]

כל הצמצום נקרא ישיבה, שהרי סמוך שיסבלו אותו.

כתבי קודש, יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י, ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יג, ע"א], ד"ה ה' למבול.

[ד]

"כל היושב[161]" – רצה לומר: שמיישב עצמו [=מתבונן].

שמועה טובה, עמ' פה-פו, ד"ה והוי מתחמם. לפרשת קרח משנת מקדש מלך (תקל"ד)

בקדש

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

פרק ב

א. וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים

ונפן ונסע המדברה

הנה הליכות ישראל במדבר היה להעלות נצוצות, הוצרכו אז לגלות היראה לכל, בכדי שעל ידי זה יראו הנצוצות גם כן את ה'.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ויהי בנסוע.

הר שעיר

...כי היצר הרע נקרא הר, ונקרא שעיר, כמאמר חכמינו ז"ל:[162] "צדיקים נדמה להם כהר, רשעים נדמה להם כשְׂעָרָה".

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים.

ב. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר

ויאמר ה' אלי לאמר

בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם, ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש[163] או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם. אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין, אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל ומגלה מסך העוורת מעל עיניו יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.

וזהו וידבר ה' אל משה - רצה לומר: שהדיבור היה אל משה בסגנון זה שהוא לאמר - לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל.

ג. רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה

פנו לכם צפונה

כי יש בכל דבר שתי נטיות: או שהאדם נוטה ורואה שורשו מהיכן חיותו, וזה אור חוזר לשורש. ורואה הפרש בינו לעילתו, ומקבל מהשורש. ויש שהוא נוטה לעצמו, ורואה את עצמו.

ובזה נוכל להבין שדרום – חם, וצפון - קר.

עמ' מט, ד"ה יש מטה.

ד. וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד

ואת העם

[א]

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

[ב]

כל מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.

קדושת לוי, פרשת בלק.

צו

מלת צו - הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על פסוק[164] כי בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.

ובזה היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[165] "אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.

אתם עוברים

הנה זהו הטעם שהתורה הקדושה משנה לשונה בקריאת השם מאותם הנוסעים, השמים לדרך פעמי רגליהם. שלפעמים קוראת אותם הולכי דרכים, ולפעמים עוברי דרכים.

כי הנה האדם הנברא בעולם הזה יש לו לפניו שני דרכים: דרך ימין, שהוא דרך החיים. ודרך שמאל, שהוא דרך כו'. והבחירה הוא אצל האדם, וכמו שאמר הכתוב[166] ראה נתתי לפניך היום את החיים [ואת הטוב ואת המות ואת הרע].

והנה לב חכם לימין[167], ומימינו אש דת למו[168], והולך בדרכי התורה והמצות. ואפילו מדברים הגופנים והגשמים המוכרחים לו להאדם, נוהג בהם בשכלו על פי התורה הקדושה. כל אחד לפי מדרגתו ובחינתו.

ועל כן האדם הלזה, וכיוצא בו נקראים "הולכי דרכים" – כי הצדיק (ה)נקרא הולך, כידוע מאמר הכתוב[169] ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. שכל הליכתם היא בדרכי השם יתברך. כי לא פעלו עולה, רק בדרכיו יתברך הלכו.

אמנם לב כסיל לשמאל חלילה. והוא וכיוצא בו נקראים "עוברי דרכים" – כי את דתי המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אינם עושים[170], ועוברים על מצותיו.

וזה היה כונת אדום, אשר לא נתן את ישראל להלוך בגבולו[171]. כי היה ירא שבודאי משה וישראל בהליכתם דרך שם יבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות אשר ישנן בחלק גבול ארצם. ואז ישאר בעירום ובחוסר כל המחיים חיותו, וישאר שממה, ויהיה כלה ונאבד. וכמו שיתבאר לקמן.

אמנם משה וישראל פתחו בשלום, כצווי השם יתברך עליהם. והבטיחו אותו בהבטחה שלא ידאג וירא מזה. ועל כן, שלחו אליו ואמרו נעברה נא בארצך[172]. נעברה – דייקא. היינו, שיהיו נוסעים דרך שם בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל. ולא בבחינת "הולכי דרכים", ולא נעשה לך הפסד ואבדן, כנזכר לעיל.

אמנם אם תאמר: איך אפשר שמשה וישראל הקדושים, אשר הקדימו נעשה לנשמע[173] בגודל התלהבותם והתלקחותם אל הבורא ברוך הוא, הם יאכלו וישתו ויתענגו שלא על פי התורה, חלילה, ויהיו בכלל "עוברי דרכים", חלילה. ובודאי לא היה ולא יהיה כך.

לזה אמרו: לא נעבור בשדה ובכרם[174], וגם לא נשתה מי באר – היינו, דע שלא נטעום אצלך בגבול ארצך שום טעימה, הן דאכילה והן דשתיה, להיות שם בבחינת "עוברי דרכים" בהתפעלות פעולה ומעשה. כי באמת ודאי לא נעבור – היינו, [שלא] נהיה בבחינת "עוברי דרכים", חלילה. ואיני אומר לך, חלילה, באופן שנאכל ונשתה, ואף על פי כן נהיה חלילה בבחינת "עוברי דרכים". כי זאת אי אפשר לכל בר ישראל. כי באופן זה, היינו, בעובדא ובמעשה, ודאי צריכין אנחנו דרך המלך – מלכי המלכים,

נלך – היינו, נלך דייקא, בחינת "הולכי דרכים", כנזכר לעיל.

רק אני אומר לך שלא נאכל ולא נשתה, רק כך נעבור בארצך.

ונמצא, לא נטה ימין ושמאל – היינו, שנהיה בבחינת "שב ואל תעשה". נמצא, לא נטה לא לימין – היינו, מה שאתה ירא ממנו, כנזכר לעיל. וגם לא לשמאל, חלילה – להיות בבחינת "עוברי דרכים" בפועל ובמעשה. רק באופן זה דייקא נהיה, בבחינת "עוברי דרכים". והיינו, בבחינת "שב ואל תעשה". שלא נפעול בכוון פעולות ומעשות לברר ולהוציא ניצוצות הקדושות. כי גם זה צריך האדם לפעמים לפעול בכוון פעולות על זה. אבל אנחנו נהיה ב"שב ואל תעשה", למען השלום, כמצות השם יתברך.

עד אשר נעבור גבולך – דייקא. היינו, עד שנסע דרך גבול שלך נהיה בבחינת "עוברי דרכים", בבחינת "שב ואל תעשה". אבל משם ואילך, ודאי לא נהיה בבחינת "עוברי דרכים" אפילו ב"שב ואל תעשה". כי בחינה זאת. היינו, אם להיות ב"שב ואל תעשה", אי אפשר לפעול בכוון פעולות, כנזכר לעיל, הוא הכל לפי העת ולפי הזמן. והבן.

אמנם עם כל זה אדום השיב לו לא תעבור בי[175] – היינו, איני רוצה שתהיו נוסעים דרך ארצי, אפילו בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל.

כי פן בחרב אצא – היינו, כי מתיירא אני שלא אלא אצא חרוב ונחרב, כנזכר לעיל.

לקראתך – היינו, אפילו באם שתהיה ארצי רק נגד פניך ותביט בי, יכול להיות שיתבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות. כי האמת הוא שאפילו ראייתן ושיחתן של צדיקים מבררין ומעלין וכו'.

ולזה, אמרו אחר כך שיאכלו וישתו אצלו ויתנו מכרם ויקנו מהם, להנאותן. כי ממון של צדיקים מצליח, וכהאי עובדא דאליהו. ונמצא, יהיה לך אדרבא הנאה והצלחה מזה.

וזה שנאמר רק אין דבר[176] – ופירש רש"י: "ואין שום דבר מזיקך".

ברגלי אעבורה – היינו, שאפילו בחוש הראייה והדיבור וכיוצא בה נסע דרך שם במדרגות התחתונים. היינו, בבחינת "עוברי דרכים", כנזכר לעיל, הנקראים בחינת רגלים. והכל, למען השלום, כמצות השם יתברך.

אמנם אדום הרשע גם על זה אמר (ו)לא תעבור[177], כנזכר לעיל. וימאן אדום [נתון את ישראל עבור בגבולו][178]. ויצא [אדום] לקראתו בעם [כבד וביד חזקה][179].

וזה שפירש בעל הטורים: היינו דכתיב[180] אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.

וה' יברך את עמו ישראל בשלום[181].

פתגמין קדישין, ט. ילקוט קדושת לוי, עמ' ס-סב.

ונשמרתם מאד

תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

ה. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר

[א]

הנה אנו אומרים בתפילתנו בסוף שירה כי לה' המלוכה ומושל בגוים[182]. ועלו מושיעים בהר ציון [לשפוט את הר עשו] והיתה לה' המלוכה.[183]

...לעתיד כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ, אפילו האומות ידעו ויכירו שהוא לבד מלך עולם. ונהרו אליו כל הגוים[184] ויתנו לו כתר מלוכה[185].

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר.

[ב]

לעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך הוא יעשה לנו נסים ונפלאות והאומות יעשו עמנו מלחמה ויצירו לנו, בוודאי נדמה להם היצר הרע כהר[186]. שאם היה כחוט, היו מניחים לנו לילך לארצנו ולא היו מצירים לנו. אלא וודאי הוא להם כהר. ובאמת יהיה כחוט השערה, לזה ישפוט עמם ה'.

וזה כוונת הכתוב:

ועלו מושיעים לעתיד בהר ציון - כי מושיעים הם ישראל צדיקים, ונדמה להם כהר.

ויעלו בהר הזה לשפוט את הר עשו - בשביל מה שנדמה להאומות היצר הרע כהר. כי באמת לעתיד יהיה היצר הרע כחוט.

קדושת לוי, פרשת בשלח, "או יבואר".

[ג]

הגאולה העתידה במהרה יהיה מאדום.

לכן, "כל המועדים"[187] - שהוא זכר להצלת שאר האומות, "בטלים" - דאדום יותר גדול. כמאמר חכמינו ז"ל:[188] "כיון שניצול מארי, שכח מעשה הכל וסיפר בהצלת ארי", שהוא גדול מכולם. מה שאין כן פורים שאין נתבטל - שהוא מדוגמת הגאולה העתידה להיות, דהוא מאדום. דהפיר הקדוש ברוך הוא מחשבת המן, שהוא עמלק דהוא אדום.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה אמרו רבותינו.

ז. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר

ברכך בכל מעשה ידך

[א]

הכלל: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאַיִן, ואלישע שאמר[189] מה יש לכי בבית - כי הכלי צריך האדם לעשות. והוא שצריך לעשות אותיות, והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה - דוגמא לעשות אותיות, וקצירה - הוא השפע הבא עליו מלמעלה... אשר זהו הרמז בפסוק[190] (וברכתיך) [וברכך] בכל אשר תעשה.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, בד"ה בחריש.

[ב]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה... והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו... זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה... על ידי העובדא.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו לי.

[ג]

בחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה.

נס חנוכה היה על דרך עשיה שיצאו להלחם נגד האויב. אם שכל זה היה רק בבחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה, בבחינת וברכתיך [וברכך ה' אלהיך] בכל אשר תעשה. כי היו חלשים ומועטים, ורק על ידי נס היתה הישועה מאתו יתברך.

חששו חכמינו ז"ל שמא חס ושלום בעקבתא דמשיחא ימצאו מקום לטעות שהיה על פי דרך הטבע, [לכך] לא תקנו חז"ל קריאת מגילה בנס חנוכה כמו בפורים.

בית אברהם, חנוכה, "בשם הרב הקדוש מבארדיטשוב". ילקוט קדושת לוי, עמ' קפו.

ידע לכתך במדבר זה ארבעים שנה

הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד. רק בעת ארבעים שנה היה מוליך אותנו חוץ לטבע.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה בהעלותך.

ח. וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב

ונעבור מאת אחינו בני עשו

[א]

דעשו - הוא הסטרא אחרא, הוא מלאך המות, הוא היצר הרע.[191]

ובקשת יעקב היה הצילני נא [מיד אחי מיד עשו][192] - שלא יהיה עשו אחי[193].

וזהו מיד אחי מיד עשו - שלא יתגלגל שהיצר הרע יהיה אחי. שפעמים חס ושלום היצר הרע מסית לעבירה, ולעין אדם מראה מצוה. ועל דרך זה מתקרב לאדם ללכדו במהרה לעשות עבירה.

והבן.

קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה הצילני. ובלשון דומה: שפתי צדיקים (דינאוויץ), פרשת לך לך. ילקוט קדושת לוי, עמ' טו.

מדרך הערבה

[א]

נראה לפרש: שערבה - הוא לשון עֶרֶב. והנה בברייתו של עולם, ערב קודם לבוקר, כדאמרינן בריש ברכות[194]. ואם כן, תחלת ימי האדם נקראים ערב.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים.

[ב]

ערבה - הוא ערבוב מחשבה, ואמר הפסוק[195] ישרו בערבה [מסילה לאלהינו].

שמועה טובה, עמ' נד, ד"ה קול קורא.

ט. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה

אל תצר את מואב

יעוין להלן בפירוש פסוק יט.

י. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים

עם גדול

גדול - שנעשה בגדלות השכל, שלא היה להם שום מורא ופחד...

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יבואר אנכי.

יא. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים

יב. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם

אשר נתן ה' להם

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...

קדושת לוי, מסכת אבות.

יג. עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד

יד. וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם

טו. וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם

יד ה'

[א]

כוחו, המכונה בשם יד.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

[ב]

ידו - לשון ממשלה.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ידו בכל.

[ג]

זאת המדה נקראת בבחינת יד - כי יד הוא הנותנת ומשפיע.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה או יאמר והבאתי.

[ד]

הידים - הם מרמזים על אהבה.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה היום אתם.

[ה]

ידו - מורה על הבהירות העליון, הבא מכח אהבת בורא לישראל, כי יד עליון מורה על הבהירות.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה וזהו הרמז ויראו.

[ו]

הגבהת הנצוצות נקרא יד.

קדושת לוי, לראש השנה, ד"ה הכלל כל.

עד תומם

עד תומם[196] – פירוש: ...כליה.

קדושת לוי, פרשת וילך, ד"ה ויכתוב משה.

טז. וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם

העם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ד..

יז. וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר

וידבר ה' אלי לאמר

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

יח. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר

אתה עובר את גבול מואב

ידוע מה שכתב האר"י ז"ל[197] שהשם יתברך אין סוף. ושיהיו ישראל יכולים לקבל ממנו אהבתו, מצמצם עצמו, כדי שיהיו ישראל יכולים לקבל בהירתו. וכל שישראל יותר גבוהים, יותר יכולים לקבל בהירות הבורא יתברך. והצמצום הוא יותר קטן, שאין צריך צמצום כל כך. וצמצום הוא גבול - שעד כאן יבוא[198], כדי שיוכלו לקבל בהירות השם יתברך, ולא יצטרך לצמצם.

וזהו ומחץ פאתי מואב[199],  שלעתיד ימחצו הגבולים - שהוא הצמצום. מואב - הוא הקדוש ברוך הוא, אב לכל ישראל. שהיה צריך לצמצם, עתה לא יצטרך לצמצם, כיון שיהיו יכולין לקבל בהירתו.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה או יבואר ומחץ.

יט. וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה

וקרבת מול בני עמון אל תצורם

כל שפע נשפע על ידי תפארת ישראל, ומהתמצית יונקים כל האומות על ידי תפארת ישראל. ונמצא, כל האומות הם צריכים להחזיק טובה לישראל על זה. והנה עמון ומואב כחשו זאת שעיקר השפע לתפארת ישראל, והם המשפיעים לכל העולם.

קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה לא יבוא.

כ. אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים

ישבו בה

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

כא. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם

עם גדול

יעוין לעיל בפירוש פסוק י.

וישבו

וישב - ...כלומר, תמיד היה דרכו בכך שביקש לישב בשלוה ונחת רוח, ולקבל הכל לטובה... אפילו כשבא מגור ופחד... קבל הכל בשלוה ונחת רוח...

קדושת לוי, פרשת וישב, ד"ה וישב.

כב. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה

כג. וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם

כד. קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה

קומו סעו

ויסע אברם הלוך ונסוע[200] – דהיינו, שנסע ויצא מעצמותו.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויסע אברם.

ראה נתתי

רְאֵה - הוא בחינת ראיה. היינו, הבהירות להשגה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה ראה אנכי.

את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו

מלחמות סיחון ועוג ונתינת ארצם, שלא תאמר שהוא חסד שעה, כיון דארץ סיחון ועוג אין בו קדושת ארץ ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל. הזכיר ואמר[201] [לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו] - כי לא כן הוא, רק שהוא גם כן חסד עולם.

קדושת לוי, דרוש לפסח. ויעוין לעיל א, ד הדברים במלואם.

כה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ

היום הזה

ביום הזה - בבהירות זה, שהוא עצם הקדושה.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

כו. וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר

דברי שלום

[א]

פעם אחת בא לעיר לשבות שם שבתו. ויבואו אליו הרב דחייטים והרב דמוכרי קמח לקבל פניו, ובסתר לבבם כיונו להתלוצץ עליו. והוא ברוח קדשו צפה וראה מה בדעתם.

ויאמר להם: אין אני יודע מי הגדול שבכם להקדים לו "שלום", לכן הא לכם לשניכם אין שלום (כוונתו: כי בלשון אשכנז נקרא מספר אחד – אֵין. והוא כיון על הפסוק[202] אין שלום אמר ה' לרשעים)...

תפארת בית לוי, עמ' 6

[ב]

פעם אחת אחר תפלת שמונה עשרה בלחש הלך לאיזה אנשים ונתן להם "שלום", ויתמהו כל הקהל על זה.

ואחר כל התפלה אמר להם: "בל תתמהו, כי כל אלה האנשים בתוך תפלתם לא היו בכאן, רק משוטטים במחשבתם עם סחורתם על הירידים שבמקומות אחרים. ואחר תפלתם כשפסעו לאחוריהם, הפסיקו מחשבותיהם ובאו מהירידים לכאן. ולכן נתתי להם 'שלום עליכם', כדין בא מן הדרך..."

תפארת בית לוי, עמ' 10. מרגניתא דבי רבנן, עמ' קכא.

כז. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול

לא אסור ימין ושמאל

יעוין לעיל בפירוש פסוק ד.

כח. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי

רק אעברה ברגלי

יעוין לעיל בפירוש פסוק ד.

כט. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ

ה' אלהינו

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים.

וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו. וצבאות - שהוא ברא את כל צבאות, וכן כל הכנוים. ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט.

והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. ואם מעשה תחתונים זכאים - נקרא אלהינו. הפירוש: שהנהגותיו כביכול שלנו. שאנחנו מהפכין ממדת הדין למדת הרחמים, והשם יתברך שומע תפלתינו. והצדיקים בכח מעשיהם לעמוד בפרץ. ומחמת גודל התפארות והשעשועים שמשתעשע השם יתברך בנשמות ישראל ובנשמות הצדיקים, הוא ממלא רצונם ומנהג עולמו כפי רצון הצדיק, ושופט עולמו כפי רצון הצדיק.

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

בעת שישראל עושין רצונו של מקום - נקרא אלהינו, כי בזה אנו מורים שהוא אלהינו. וזהו פירוש הפסוק[203] יברכנו אלהים אלהינו – פירוש: שהבורא יתברך יברכנו שיהא נקרא אלהינו.

קדושת לוי, שבת נחמו, ד"ה נחמו נחמו.

[ג]

הרמז שאנו אומרים אלהינו - שהוא מתנהג הכל כביכול כרצוננו. אלהי אברהם [אלהי יצחק ואלהי יעקב] - הוא קרוב אלינו כל כך, שהוא מתנהג כביכול כרצון אברהם יצחק ויעקב. ואלהי אבותינו - הוא מתנהג הכל כרצון אבותינו הקדושים, כרצון הצדיקים שבכל דור ודור.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

[ד]

השם אלהינו - הוא מורה שהוא אלהינו, אלהי ישראל דייקא, שעלו במחשבה תחילה, ובשבילם נבראו כל העולמות, והם ראשית המחשבה. ובהם מתפאר השם יתברך.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה ויאמר משה לפרעה התפאר.

[ה]

הרמז: ה' אלהינו. ה' - הוא המורה על עצמותו יתברך, שהוא אחדות הפשוט.

אלהינו - זה שאנו עובדים אותו יתברך.

ובאמת יש בה בחינות רבות, אבל אנחנו צריכין לדבק כל עבודתינו בו יתברך. וזהו ה' אחד[204] - צריך לדבק בה' שהוא מורה על אחדותו יתברך שמו.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע.

אשר ה' אלוהינו נותן לנו

יעויין לעיל בפירוש פסוק יב.

ל. וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה

סיחון מלך חשבון

העיר הזאת שלקחה אותה סיחון מיד מואב, והיה מותר לישראל לכבוש אותה. כי אלו היה תחת מואב, לא היו רשאים לכבוש אותה, ולא היה לה בנין ותקומה. אבל עכשיו שלקחה סיחון מיד מואב, והיה מותר לישראל ליקח אותה מיד סיחון, כמאמר חכמינו ז"ל:[205] "עמון ומואב טהרו בסיחון", זה הבנין ותקומה של העיר.

וזהו [בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון][206]

תבנה ותכונן - זה הוא הבנין וכונן של העיר הזאת, מחמת שהוא עיר סיחון.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר. יעוין עוד שם פרשת בלק, ד"ה או יבואר עתה ילחכו.

לא. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ

ראה החילותי

יעוין לעיל בפירוש פסוק כד.

לב. וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה

הוא וכל עמו למלחמה

[א]

יש שני מיני מלחמות: האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והשנית, שהשם יתברך שולח מלחמה כדי שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים.

קדושת לוי, פרשת וישב, ד"ה ובגפן שלשה.

[ב]

מלחמה - הוא מעשה ידי אדם, ולא על ידי ניסים ונפלאות... לכן יהושע נלחם בעמלק, כי מלחמה הוא בטבעיים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה כי יד.

לג. וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ

ה' אלהינו

יעוין לעיל בפירוש פסוק כט.

לד. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד

ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף

[א]

הכלל: העיקר השמחה, כשאדם מעלה נצוצות לעבודת הבורא יתברך. וכשאדם מעלה נצוצות, אז הפנימיות שבתוך הנצוצות ההוא הוא מעלה אותו, והחיצונית הוא זורק. ומחמת שהוא זורק החיצונית, מזה בא הנגע בבית. כי הפסולת שבתוך הניצוץ הוא מסריח. וכאן[207] שצוה השם יתברך לא תחיה כל נשמה משבע עממין, רק הניצוץ היה בתוך הבתים.

קדושת לוי, פרשת מצורע, ד"ה ונתתי

[ב]

הכלל: במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא, בקל יכולים לכבוש אותם. ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ, אז אי אפשר לכבוש אותם, אם לא בהתפשטות הגשמיות. ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות, לכך נאמר בהם לא תחיה כל נשמה. לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר.

לה. רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ

רק הבהמה בזזנו לנו

הרב הקדוש מו"ה לוי יצחק שיחי' אמר: שלכך נקראת בהמה – על שם שקולה בֶּה-מֶה. כי בהמה – בגימטריא: שם ב"ן, וצמאה לשם מ"ה. על כן, גם בהשתלשלות בזה עולם העשיה, גם כן קולה בֶּה-מֶה.

שארית ישראל (קוז'ניץ). מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' עג.

לו. מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ

על שפת נחל ארנון

פירוש מלת על – ...רצה לומר: סמוך.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

לז. רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ

ה' אלהינו

יעוין לעיל בפירוש פסוק כט.

פרק ג

א. וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי

הוא וכל עמו למלחמה

[א]

יש שני מיני מלחמות: האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והשנית, שהשם יתברך שולח מלחמה כדי שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים.

קדושת לוי, פרשת וישב, ד"ה ובגפן שלשה.

[ב]

מלחמה - הוא מעשה ידי אדם, ולא על ידי ניסים ונפלאות... לכן יהושע נלחם בעמלק, כי מלחמה הוא בטבעיים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה כי יד.

ב. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן

אל תירא אותו

[א]

הכלל הוא: אם יבוא לאדם איזה מניעה חס ושלום לעבדות הבורא ברוך הוא – העיקר, שלא יעלה שום מורא ופחד על ראשו[208]. ואז בודאי בעזרת הבורא ברוך הוא לא יזיק לו.

וזה הרמז בפסוק[209] כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני - רשאי אתה לומר כן, רק התורה נותן עצה.

וזהו הרמז איכה אוכל להורישם – כלומר, התורה נותן עצה. איכה אוכל להורישם, כלומר, על ידי זה תוכל להורישם. לך הברית והחסד והשבועה שנשבע. לא תירא מהם[210] - ואז בודאי תוכל להורישם.

קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה כי תאמר.

[ב]

כתיב בפרשת בראשית[211] ומוראכם וחתכם אש על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל, כמאמר חז"ל:[212] בראשית[213] - בשביל ישראל [שנקראו ראשית]". שבשביל ישראל נבראו הכל, והם המשפיעים לכל העולמות. אם כן, הכל מתיראים (מהם), כמו שכתב התוספות יום טוב[214] בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע, עיין שם.

...אפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין[215] לא יחרץ לשונו[216], מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנזכר לעיל, מכל שכן שיתיראו מישראל. ומעתה אין לישראל לירא משום דבר. ודוק.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות דף ד.

ג. וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד

ה' אלהינו

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים.

וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו. וצבאות - שהוא ברא את כל צבאות, וכן כל הכנוים. ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט.

והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. ואם מעשה תחתונים זכאים - נקרא אלהינו. הפירוש: שהנהגותיו כביכול שלנו. שאנחנו מהפכין ממדת הדין למדת הרחמים, והשם יתברך שומע תפלתינו. והצדיקים בכח מעשיהם לעמוד בפרץ. ומחמת גודל התפארות והשעשועים שמשתעשע השם יתברך בנשמות ישראל ובנשמות הצדיקים, הוא ממלא רצונם ומנהג עולמו כפי רצון הצדיק, ושופט עולמו כפי רצון הצדיק.

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

בעת שישראל עושין רצונו של מקום - נקרא אלהינו, כי בזה אנו מורים שהוא אלהינו. וזהו פירוש הפסוק[217] יברכנו אלהים אלהינו – פירוש: שהבורא יתברך יברכנו שיהא נקרא אלהינו.

קדושת לוי, שבת נחמו, ד"ה נחמו נחמו.

[ג]

הרמז שאנו אומרים אלהינו - שהוא מתנהג הכל כביכול כרצוננו. אלהי אברהם [אלהי יצחק ואלהי יעקב] - הוא קרוב אלינו כל כך, שהוא מתנהג כביכול כרצון אברהם יצחק ויעקב. ואלהי אבותינו - הוא מתנהג הכל כרצון אבותינו הקדושים, כרצון הצדיקים שבכל דור ודור.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

[ד]

השם אלהינו - הוא מורה שהוא אלהינו, אלהי ישראל דייקא, שעלו במחשבה תחילה, ובשבילם נבראו כל העולמות, והם ראשית המחשבה. ובהם מתפאר השם יתברך.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה ויאמר משה לפרעה התפאר.

[ה]

הרמז: ה' אלהינו. ה' - הוא המורה על עצמותו יתברך, שהוא אחדות הפשוט.

אלהינו - זה שאנו עובדים אותו יתברך.

ובאמת יש בה בחינות רבות, אבל אנחנו צריכין לדבק כל עבודתינו בו יתברך. וזהו ה' אחד[218] - צריך לדבק בה' שהוא מורה על אחדותו יתברך שמו.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע.

ויתן ה' אלהינו בידינו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו

מלחמות סיחון ועוג ונתינת ארצם, שלא תאמר שהוא חסד שעה, כיון דארץ סיחון ועוג אין בו קדושת ארץ ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל. הזכיר ואמר[219] [ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו] - כי לא כן הוא, רק שהוא גם כן חסד עולם.

קדושת לוי, דרוש לפסח. ויעוינו הדברים במלואם לעיל א, ד.

ד. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן

לקחנו

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם.

קדושת לוי, מסכת אבות.

ה. כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד

דלתים ובריח

ענין עבודה זרה שהיה בימי ירמיה[220] שהיה בדלת, וכשהיה סוגרין הדלת היה העבודה זרה נשלם, וכשהיה פותחין, לא היה נראה אפילו חצי צורה.

הענין: בטבע, מה שניתגדל השכל בעבדות ד', יש לאדם התנשאות מפניות. רק כשהשכל שורה על האדם, אז רואה גדולת ד' בשכלו. ואז נבטלין כל הפניות, והחשק מתלהב לדביקות [חסר].

כשהדלת פתוח – דהיינו, השראת השכל.

אבל, כשהדלת סגור – אז היה כל הפניות, ועבודה זרה היה שלם.

כתבי קודש, כ, ע"א [ורשא (תרמ"ד): טו, ע"ד-טז, ע"א. לובלין (תרפ"ח): כ, ע"א-ע"ב], ד"ה ענין עבודה זרה.

הרבה מאד

תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

ו. וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף

ז. וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ

ח. וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן

ט. צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר

י. כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן

יא. כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ

יב. וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי

הארץ הזאת

[א]

בחינות מקבל, בחינת זאת[221].

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה או יבואר זאת.

[ב]

כשהבורא נותן שפע, זה הדבר מקבל שפע מהבורא. והבורא - נקרא זה, וזה הדבר - נקרא זאת. וזה הדבר כשהיה בהבורא, לא היה ניכר, ועתה ניכר - ונקרא זאת.

כתבי קודש, יב, ע"ב [ורשא (תרמ"ד): ט, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): י, ע"ד], בתוך ד"ה ילכו מחיל.

[ג]

בזאת - רומז על כנסת ישראל. ובאמת למה זאת רומז על כנסת ישראל - כי באמת כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל, הם העיקר הגורם לבריאת העולם, ובזה מרומז כנסת ישראל במלה זאת. כלומר, זאת הוא עיקר והגורם.

קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה ויפן פרעה.

[ד]

זאת - מרמז על תורה שבעל פה, כי היא מקבלת תמיד מתורה שבכתב.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה כי יד.

[ה]

זו המשכה שנמשך מהתענוג להדבורים - נקרא זה, והדיבור – זאת. והנה הישראל במצרים גם כן היו עובדין להבורא ברוך הוא, רק במדריגה זאת – שהמליכו הדיבורים שנקראם זאת, שמקבל מהתענוג הנקרא זה.

כתבי קודש, יג, ע"ג-יד, ע"א [ורשא (תרמ"ד): י, ע"ג-ע"ד. לובלין (תרפ"ח): יב, ע"ג-יג, ע"א], ד"ה כי בי חשק.

אשר על נחל ארנון

פירוש מלת על – ...רצה לומר: סמוך.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

יג. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים

יד. יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה

טו. וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד

טז. וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן

יז. וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה

והערבה... ים הערבה

[א]

נראה לפרש: שערבה - הוא לשון עֶרֶב. והנה בברייתו של עולם, ערב קודם לבוקר, כדאמרינן בריש ברכות[222]. ואם כן, תחלת ימי האדם נקראים ערב.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים.

[ב]

ערבה - הוא ערבוב מחשבה, ואמר הפסוק[223] ישרו בערבה [מסילה לאלהינו].

שמועה טובה, עמ' נד, ד"ה קול קורא.

יח. וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל

ה' אלהיכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

ה' אלהיכם נתן לכם

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...

קדושת לוי, מסכת אבות.

יט. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם

נשיכם וטפכם ומקניכם

ונבאר מה שאמרו בני גד ובני ראובן[224] גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ומשה רבינו השיב להם בהיפוך[225] בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו.

הלא זה הדבר אשר דברו חכמינו ז"ל[226], והזהירו באזהרות גדולות להדבק במדות הבורא ברוך הוא, מדת אמת, ואל ישעו חס ושלום בדברי שקר[227] וכזבים, חס ושלום. כי מותר האדם מבהמה אינו ניכר כי אם מפאת דבור הלשון. ודבור הוא כלי חמדה אשר נתן ה' במתנה למין האנושי יתר על כל הנמצאים. אם כן מהראוי הוא שלא להשתמש בכלי חמדה זו רק בדברי אלקים חיים, ואל יכשלו בלשונם לדבר כזבים ולשון הרע, חס ושלום.

וידוע המעשה שהובא במדרש תנחומא[228] ובירושלמי[229] שהלך אלכסנדר מוקדון לאיזה מדינה, ובאו שם שנים לדון לפני המלך מהמדינה. אחד קנה מחבירו חורבה ומצא בה אוצר, והיה רוצה להחזיר האוצר למוכר, באומרו שלא היה במחשבתו בעת הקנין רק החורבה לבד. וימאן המוכר ליקח האוצר, באומרו שבדעתו היה בעת המכירה שמוכר לו החורבה וכל מה שבתוכה. ופסק המלך יעויין שם.

ואמר אלכסנדר שאם היה דין זה במדינתו, היו הורגים המוכר והלוקח, והאוצר לגנזי המלך. ושאל לו המלך: אם מאיר השמש במדינתו, ואם יורד מטר? ואמר לו אלכסנדר: הן. אמר לו המלך שהיא בזכות הבהמות. הוי, אדם ובהמה תושיע ה'[230] – בשביל בהמות מושיע ה' לאדם. ואלו היו מחזיקין במדת אמת, היו נזונין בזכות עצמן, כמו במדינה ההיא, שהמוכר והלוקח היו מדברים בפיהם את אשר עם לבבם. לכן היו נזונין בזכותן, לא בשביל בהמות.

וזה ענין בני גד ובני ראובן שאמרו גדרות צאן [נבנה למקננו פה וערים לטפנו] – הקדימו צאנם לטפם, כפירוש רש"י ז"ל[231]. דפעמים אדם ניזון בזכות בהמה. אם כן, הבהמה יותר במעלה מאדם, כאמור אדם ובהמה תושיע ה'.

ומשה רבינו הורה להם דרך ישרה שיבור לו האדם[232]: להתנהג במדת אמת, לשמור פיו ולשונם מדברי כזבים ולשון הרע, חס ושלום. ולכן אמר להם בנו לכם ערים [לטפכם וגדרות לצאנכם] והיוצא מפיכם תעשו – שתשמרו הדבור, לקיים מוצא שפתימו, אזי תהיו נזונין בזכותכם, לא בזכות הבהמות.

ולזה הקדים טפם לצאנם – כי כשאדם הולך באמת, בודאי הוא יותר במעלה מהבהמה. ואדרבה, הוא הגורם להביא רב טוב וברכה וחיים ושפע בעולם לכל הנמצאים, וכולם נזונין בזכותו, ועל פיו צוה ה' את הברכה חיים עד העולם[233].

ספר זכירות, זכירת מרים.

כ. עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם

כא. וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה

עיניך הרואות

[א]

מה שהעולמות מסתכלים ומשיגים באַיִן ובזה האַיִן השם יתברך מגלה אלהותו יתברך... - זה העין ימין של האדם רומז בו.

ומה שהעולמות אחר כך חוזרים לעצמותם, והמשכיל מלמד ולומד לזה השכל עצמו שישיג את מה שמשיג כשמתסכל בהאַיִן - וזה הוא עין שמאל של האדם רומז.

ולכך העינים הם בשוה בשטח אחד, הגם כי לפי הנזכר לעיל היה צריך להיות זה תחת זה. ובאמת הם בשוה בשטח אחד, כי באמת כך האציל המאציל העליון: כל מה שאחר כך יוכל ללמוד את השכל שישיג, זה הוא משיג כשמסתכל באַיִן. ומה שלא יוכל ללמד את השכל שישיג אחר כך, זה אינו יוכל להשיג בהאַיִן, היינו, כשמסתכל באַיִן. ולכך הם בשוה - כי מה שהעין שמאל משיג, את זה מסתכל העין ימין.

וזהו בחינת נקודת צירי, שני הנקודת בשוה בשטח אחד לרמוז על זה.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה מה שהעולמות.

[ב]

הנה מורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער אמר: שכמו שיש אור וחושך בעולם, כך יש בשכל האדם אור וחושך. עד כאן דבריו.

אך כששומעים דבורים יוצא מפי צדיק, נזדכך השכל ויאירו עינים.

קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה והנה עיניכם רואות. ושם: "וזהו כי עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין,(בראשית מה, יב) - שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם, מחמת כי פי המדבר אליכם - שמדיבורו של הצדיק נזדכך השכל השומעים דבריו".

אשר אתה עובר שמה

שמה - אותיות משה[234]. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים[235] על פסוק[236] ממכון שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[237] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.

וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[238] - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.

כב. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם

ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם

אמרו חז"ל בסנהדרין דף פב[239]: זקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן, וזקנים עמי הארץ שאלו שלא כהוגן. דזקנים שבאותו הדור דשאלו כהוגן, אמרו ושפטנו מלכינו[240] - להיות להם מורה הוראה, להורות לעם ה' דרכי ה'. דזהו "כהוגן" - שישראל יהיה להם מורה הוראה. וזקנים עמי הארץ דשאלו שלא כהוגן, שבקשו ללחום מלחמתם זה "אינו כהוגן" - דהשם יתברך נלחם לישראל.

...ואפשר שהכי דייק לישנא דקרא בפרשת שופטים:[241] ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים – פירוש: כמו האומות ללחום.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות.

---

[1] זוהר ג, פג, ב

[2] איכה א, טז

[3] שבת ע, א: "לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים... ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב). דברים, הדברים, אלה הדברים - אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני", וברש"י: "דברים - משמע תרי, ה' לרבות חד - הרי שלשה, אלה בגמטריא: שלשים ושש - הרי שלשים ותשע".

[4] יעוין זוהר א, רכח, א. שם, ב, רלו, ב.

[5] יעוין שמות ג, ד: וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה...

[6] שמות ב, י: ...ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו.

[7] איוב לו, ב: כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלים.

[8] איוב כח, יב: והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה.

[9] ברכות ב, א

[10] זוהר ב, נ, א

[11] שבת פט, א-ב: "חמשה שמות יש לו: ...מדבר פארן - שפרו ורבו עליה ישראל", וברש"י שם: "שפרו ורבו - דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), ולא ידענא היכא רמיזא".

[12] רש"י דברים א, א: "אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן - אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן, שהוא לבן, ואמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". ויעוין איכה א, יד: נביאיך חזו לך שוא ותפל, ופירש רש"י שם: "שוא ותפל - דברים שאין בהם טעם".

[13] יעוין ספר יצירה פ"א מ"ב. ובשם הבעל שם טוב: "ברית הלשון וברית המעור מכוונים יחד, ועל ידי שפגם בברית הלשון יכשל גם כן בברית המעור" (מאור עינים, פרשת וירא). וכן הוא במקומות רבים, יעוין עוד בדגל מחנה אפרים, פרשת מקץ, ד"ה וימצא: "ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, וזה נמשך מזה". יושר דברי אמת, קונטרס דרך אמת, אות ב: "ברית הלשון וברית המעור מכוונים. רוצה לומר: אם פגם בברית, ברית הלשון גם כן פגם", ועוד.

[14] ספרי דברים א

[15] פסוק א

[16] ברא"ר פי"ב, ג

[17] ישעיה מ, ג: קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלהינו.

[18] לא נתברר לאיזה פסוק כוונתו. ואפשר שהכוונה לפסוק במדבר ד, טז: ...שמן [המאור] וקטורת [הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו]. ובמהדורת דרבמדיגר ציין למשלי כז, ט: שמן וקטורת [ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש]. ואולם בפסוק זה אין כל עניין למדובר לפנינו.

[19] ספר יצירה שם, שם: "עשר ספירות בלי מה, במספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש". זוהר ג, רעיא מהימנא רעח, ב, ועוד.

[20] קהלת ז, יד

[21] יעוין תחילת תיקוני זוהר ג, ב

[22] תחילת ספר יצירה פ"א, ג: "עשר ספירות בלימה. עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר".

[23] נראה להשלים: "אין הוא וגרמיה חד".

[24] תיקוני זוהר תיקון נז, צא, ב

[25] "פטום הקטורת", על פי כריתות ו, א.

[26] יעוין עץ חיים שער המלכים פ"י

[27] ליקוטי תורה פרשת דברים, ד"ה אחד עשר.

[28] סוכה נב, א

[29] ראש השנה י, ב

[30] במהדורות קדושת לוי ציינו המהדירים לתוס' ראש השנה כז, א ד"ה כמאן. ואולם הנכון הוא לציין לתוס' ראש השנה ח, א ד"ה לתקופות.

[31] נראה כי נפלה טעות דפוס (בכל מהדורות קדושת לוי) וצ"ל: "העולם". שהרי האדם נברא בראש השנה (או בראש חודש ניסן, כמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע). וכן הוא בספר בת עין, פרשת עקב: "וגם הרב הק' מבארדיטשוב זללה"ה אמר שט"ו באב הוא התחלת השנה הבאה בתשובה. על דרך שאמרו חז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין כו'. כי בכ"ה באלול נברא העולם, ומט"ו באב עד כ"ה באלול יש ארבעים יום. עד כאן דבריו לענינינו".

[32] על פי סוטה ב, א: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני..."

[33] יעוין בבני יששכר חודש אב, מאמר בתולה במחול שכתב ככל הדברים הללו (בלא לציין לדברי קדושת לוי).

[34] זוהר ג, קמט, א-ב

[35] תחילת תורת כהנים. פסחים קכ, א. יבמות ז, א. זבחים מט, א ועוד.

[36] ברא"ר פע"א, ז (מובא בפירוש רש"י בראשית ל, ג): "אמר לה [=יעקב לרחל]: יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי [=שרה]? אמרה לו: מה עשתה? אמר לה: הכניסה צרתה לתוך ביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי - מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה".

[37] ירמיה לא, יד

[38] במדבר פרק כב, כא-לג. ושם פסוק ל ההסכן הסכנתי, בתרגומו: " הא מתהניתי מינך במשכבא".

[39] אבות פרק ה, משנה כב. ובתחילת המשנה: "...עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע".

[40] להלן פסוק ה: ...הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.

[41] זוהר ג, קמט א-ב

[42] ספרי דברים א

[43] פסוק א

[44] ברא"ר פי"ב, ג

[45] תהלים קלו, יט

[46] תהלים פז, ו

[47] בראשית לא, מז

[48]דברים ו, ח

[49] זבחים לז, ב

[50] שבת לא, ב: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה (איוב כח, כח) - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן.

[51] על פי ישעיה מו, י: מגיד מראשית אחרית.

[52] ברכות ו, ב

[53] דברים כז, ח

[54] רש"י שם שם

[55] בראשית א, א

[56] תהלים קיא, ו

[57] במדבר יט, ב

[58] יעוין קדושת לוי, פרשת תזריע (מפי המגיד ממזריץ'), ד"ה או יבואר אשה: "מלת זאת - נקרא על בחינת נוקבא, כידוע. עיקר העבדות יהיה רק על סיבת התענוג המגיע להבורא ברוך הוא, ואז נקרא כביכול הבורא ברוך הוא בחינת מקבל. וזהו מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח, כג) – דהיינו, שהקדוש ברוך הוא כביכול יהיה בבחינת נוקבא, בחינת זאת". ושם, פרשת ויחי, ד"ה וזאת אשר דבר: " וזאת - ...שהוא בחינות עלמא דנוקבא, שרוצים להיות מקבלים".

[59] תהלים סז, ז

[60] דברים ו, ד

[61] בראשית לו, יב

[62] דברים כו, יח

[63] בראשית יב, ט

[64] במדבר יג, יז

[65] יהושע טו, יט

[66] בראשית יב, ט

[67] שמות יד, ל

[68] תהלים נב, ג

[69] ישעיה מג, טז

[70] דברים כ, טז

[71] שמות ו, ח

[72] *[כן כתב הרמ"א בדרכי משה חו"מ סי' רנג, סק"ח. ויעוין בסמ"ע סי' רעו סק"ג שמשמע שכן דעתו. ויעוין בחידושי רע"א בסי' רפא, ס"א. וכן כתב רמב"ן בפרשת פנחס, במדבר כז, ט]

[73] בבא בתרא קיז, א

[74] ויקרא כה, לח

[75] בבא בתרא קנה, ב

[76] כתובות קיא, א

[77] סנהדרין קד, א

[78] דב"ר פ"ג, א

[79] יעוין קדושת לוי סוף פרשת ואתחנן שפירש כעין הדברים הבאים.

[80] בקדושת לוי שם כתב: "כי ידוע דגוף האדם נקרא מנורה, כמו שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם. וכשהנשמה קרויה נר, אם כן הגוף נקרא מנורה, אשר הנר עומד בה".

[81] קהלת י, יב

[82] משלי כד, כו

[83] יעוין זוהר ג, רלב, א

[84] שמות יב, כח. שם שם, נ.

[85] דברים יא, כו

[86] יעוין רש"י דברים כו, טז: "היום הזה ה' אלהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם". ויעוין ספרי ראה, ו: "אשר אנכי נותן לפניכם היום - יהיו חביבים עליך היום כאלו היום קבלתם אותם מהר סיני. יהו רגילים בפיכם כאלו היום שמעתם אותם".

[87] דברים כו, טז

[88] בראשית כד, יז

[89] יומא כב, ב

[90] הושע ב, א

[91] שבת קנו, א

[92] שמות ג, יד

[93] דברים לב, לד

[94] תמיד לב, א

[95] ישעיה ג, ב

[96] על פי תענית כה, א: "חד בי שמשי חזייה [=ר' חנינא בן דוסא] לברתיה דהוות עציבא. אמר לה: בתי, למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

[97] משלי י, א

[98] איוב כח, כח

[99] דניאל ב, כא: ...יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.

[100] בראשית מא, לג

[101] סנהדרין צג, ב: "כתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה' - ...רבא אמר: דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג-ד) ולא למראה עיניו ישפוט [ולא למשמע אזניו יוכיח]. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ".

[102] יבמות מח, ב

[103] במדבר יג, ב: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל...

[104] בראשית יב, ד

[105] על פי שופטים יג, ה: ומורה לא יעלה על ראשו. וכן בשמואל א, א, יא

[106] דברים ז, יז

[107] הפסוק הבא.

[108] בראשית ט, ב: וילך אברם כאשר דבר אליו ה'...

[109] ויק"ר פל"ו

[110] בראשית א, א

[111] פירוש תוס' יום טוב, ערלה, פ"א מ"ה

[112] יעוין שבת קנה, ב: "יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים".

[113] שמות יא, ז: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה...

[114] שמות ב, ה

[115] יעוין סוטה יב, ב: ותשלח את אמתה – "דאשתרבב אישתרבובי". אכן במדרש לקח טוב ה': ותשלח את אמתה ותקחה – "נמשכה אמת בת פרעה".

[116] במדבר יג, ב

[117] במדבר יג, ב

[118] ישעיה כד, כג

[119] על פי שמות י, כה-כו: ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו... כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו.

[120] יהושע ב, ב

[121] ישעיה כד, כג

[122] בראשית יח, כז

[123] יומא יח, א

[124] זוהר ב, לב, א

[125] שבת ל, ב

[126] דברים כה, ו

[127] צ"ל: סנהדרין כ, ב

[128] שמואל א ח, כ

[129] דברים יז, יד

[130] קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה והוא עומד עליהם

[131] אבות פרק ד, משנה ב

[132] נדה עג, א

[133] שמות כד, יח

[134] מלחמת העי: יהושע ח, יח-יט: "...ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר. והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו ויבואו העיר וילכדוה וימהרו ויציתו את העיר באש".

[135] ירושלמי מו"ק ב, ד

[136] במד"ר פי"ד, א

[137] יעוין תיקו"ז תיקון כא, מו, א.

[138] בראשית יב, א

[139] במדבר יא, כח

[140] שם שם, כט

[141] דב"ר פ"ג, יא: אתה עובר את הירדן - כשבאו לעבור את הירדן, הזכיר להן כל מה שביקש עליהן סניגוריא. שהיה סבור שהם מבקשים עליו רחמים שיכנס עמהם... שהיה משה מחבט עצמו לפניהן, ואומר להם 'אתם עוברים, אני איני עובר'. ופתח להם פתח, שמא יבקשו עליו רחמים. ולא היו מבינים.

[142] דברים ט, א

[143] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.

[144] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.

[145] תהלים לג, יד

[146] שיר השירים רבה פ"א

[147] דברים יב, ה

[148] יחזקאל כ, לח

[149] איכה א, ח

[150] יעוין קדושת לוי, פירושי אגדות, סבא דבי אתונא. קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה או יאמר אלה.

[151] תהלים קיט, צח

[152] זוהר חדש, כי תצא: "אויב ירדפו - דא יצר הרע, דאיהו שנאיה דבר נש".

[153] במדבר יג, יז

[154] סוכה נב, א

[155] זוהר ג, רלב, א.

[156] שמואל א טו, ד

[157] סוכה נב, א

[158] איכה א, ב

[159] תהלים קב, א

[160] בראשית לז, א

[161] מכות כג, ב

[162] סוכה נב, א

[163] בראשית לו, יב

[164] ירמיה י, י

[165] שם נו, ב

[166] דברים ל, טו

[167] על פי קהלת י, ב: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו.

[168] דברים לג, כ

[169] זכריה ג, ז

[170] על פי אסתר ג, ח

[171] במדבר כ, כא: וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו.

[172] שם שם, יז

[173] שמות כד, ז

[174] במדבר כ, יז

[175] במדבר כ, יח

[176] שם שם, יט

[177] שם שם, יח

[178] שם שם, כא

[179] שם שם, כ

[180] תהלים קכ, ז

[181] תהלים כט, יא

[182]  תהלים כב, כט

[183]  עובדיה א, כא

[184]  ישעיה ב, ב

[185]  ע"פ תפילות ימים נוראים, "ובכן צדיקים".

[186] סוכה נב, א: "לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: 'היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?!' ורשעים בוכין ואומרים: 'היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?!"

[187] ירושלמי תענית יב, ב

[188] ברכות יג, א

[189] מלכים ב ד, ב

[190] דברים טו, יט

[191] בבא בתרא טז, א

[192] בראשית לב, יב

[193] יעוין רמתים צופים, תנא דבי אליהו פרק ו, שהביא בדרך דומה: "...לא רצה יעקב אבינו עליו השלום בדבר מכוער, האחוה והתחברות עם אחיו. ובזה נבאר המשך מקראי קודש ולתרץ מכמה דקדוקים הנופלים בזה. וזה מאמר הכתוב הצילני נא מיד אחי מיד עשיו – היינו, שביקש מהקדוש ברוך הוא שיצילהו מן האחוה ומרשעתו של עשו".

[194] ברכות ב, א

[195] ישעיה מ, ג: קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלהינו.

[196] דברים לא, כד

[197] יעוין עץ חיים שער א, ענף ג: "טעם למה הוצרך ענין הצמצום הזה, ומה ענינו..."

[198] תהלים קד, ט: גבול שמת בל יעבורון... איוב לח, יא: ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף...

[199] במדבר כד, יז: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב...

[200] בראשית יב, ט

[201] תהלים קלו, יט

[202] ישעיה מח, כב

[203] תהלים סז, ז

[204] דברים ו, ד

[205] גיטין לח, א

[206] במדבר כא, כז

[207] דברים כ, טז

[208] על פי שופטים יג, ה: ומורה לא יעלה על ראשו. וכן בשמואל א, א, יא

[209] דברים ז, יז

[210] הפסוק הבא.

[211] בראשית ט, ב

[212] ויק"ר פל"ו

[213] בראשית א, א

[214] פירוש תוס' יום טוב, ערלה, פ"א מ"ה

[215] יעוין שבת קנה, ב: "יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים".

[216] שמות יא, ז: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה...

[217] תהלים סז, ז

[218] דברים ו, ד

[219] תהלים קלו, כ

[220] צריך להיות: ישעיה. יעוין הערה הבאה. שם, נז, ח: ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך...

[221] יעוין קדושת לוי, פרשת תזריע (מפי המגיד ממזריץ'), ד"ה או יבואר אשה: "מלת זאת - נקרא על בחינת נוקבא, כידוע". ושם, פרשת ויחי, ד"ה וזאת אשר דבר: " וזאת - ...שהוא בחינות עלמא דנוקבא, שרוצים להיות מקבלים".

[222] ברכות ב, א

[223] ישעיה מ, ג: קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלהינו.

[224] במדבר לב, טז

[225] שם שם, כד

[226] ספרי עקב מט

[227] על פי שמות ה, ט: תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר.

[228] תנחומא אמור, ו

[229] ויק"ר פכ"ז, א (ואפשר אף ויק"ר נקרא "ירושלמי", כדרך ברא"ר).

[230] תהלים לו, ז

[231] רש"י במדבר לב, טז: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם".

[232] על פי אבות פ"ב מ"א: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם".

[233] על פי תהלים קלג, ג: ...כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

[234] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.

[235] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.

[236] תהלים לג, יד

[237] שיר השירים רבה פ"א

[238] דברים יב, ה

[239] צ"ל: סנהדרין כ, ב

[240] שמואל א ח, כ

[241] דברים יז, יד