נווה דניאל שלי. ממה ששמעתי. הרב רייניץ

הוליכו אותם בשירות ותשבחות

הקדמה

מוקפים אנו באנשים האוצרים בחובם אוצרות חכמה ודעת, תובנות וידע. זכרונות אודות מעשים שעשו, ומעשים אשר ראו עיניהם. נושאים הם עימם זכרם של אישים שפגשו, ומקומות שהיו. עדים היו לאירועים לאומיים גדולים, של חורבן ושל בניין, של גולה ושל גאולה. בצד חוויות פרטיות, פנים-משפחתיות שיש בהן לקח רב לשומעי הדברים.

כל אדם הריהו ספר חי. בדפי הספר רשומים חוויותיו, אירועים שהשתתף בהם, דברים שאמר ודברים ששמע. דברים שעשה ושנעשו עימו ובמחיצתו. "כל מעשיך בספר נכתבים" – בספרו הפרטי הכתוב בדיו-סתרים שרק הוא יודע לקוראו. וכדרשה הידועה על הנאמר (דברים יז, יט) "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".

ואם אין האדם קורא בספר חייו, שומה עלינו לדובבו. וכיצד הוא הדבר? נטה אוזן ונשמע ונקשיב ונאזין, ואו-אז יבואו הדברים. וכל השומע, יוצא נשכר.

הרב יעקב קאפל רייניץ שליט"א

ראש וראשון למספרים, עבורי, הינו מורנו ורבנו הרב הגאון, רבי יעקב קאפל רייניץ, יאריך ימים ושנים טובות עם נוות ביתו, הרבנית יהודית שתחיה.

שכן מלבד גודלו בתורה ובחכמה, ומלבד זקנתו בשנים (דומני, שהרב שליט"א הינו זקן היישוב), ומלבד היותו אוצר בלום של זכרונות ומעשים המשתרעים על פני יותר משמונה עשורי שנים (ובכללם, העולם היהודי שהיה טרם החורבן הגדול. ושנות השואה הנוראה, וההעפלה לארץ העוברת דרך מחנות קפריסין, ותקומת המדינה, וכל אשר ארע מני אז ועד היום. ותרומתו למערכת החינוך הדתי, ויצירתו התורנית החשובה. ועוד ועוד. תקצר היריעה מהכיל).

מלבד כל אלה, קיים הפן האישי: הרב רייניץ שליט"א הינו מורי משכבר הימים (לפני ששים שנה חסר אחת, בשנת תשכ"א. יחד עם חברי לספסל הלימודים, ד"ר מיכאל עמית). ומאז בואי לנווה דניאל, לפני כאחת עשרה שנה, זכיתי לקירבתו המרובה.

במרכז הסיפור ניצבים שניים מאדמו"רי חסידות מודז'יץ: רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב (תרמ"ז-תש"ח), ובנו רבי שמואל אליהו טאוב (תרס"ה-תרמ"ד). ואולם גם את בית מדרשו ואת "שולחנו" של הנכד, רבי ישראל דן (תרפ"ח-תשס"ו), וגם את זה של הנין, רבי חיים שאול טאוב שליט"א אשר בבני ברק, ממשיך הרב רייניץ לפקוד. לאו מילתא זוטרתא היא: מי שהכיר ארבעה דורות של אדמו"רים. כהיום הזה נחשב הרב רייניץ בקרב חסידי מודז'יץ כ"זקן החסידים". יאריך ימים ושנים.

את הדברים הבאים שמעתי מפיו כמה פעמים, ורשמתי אותם לעצמי בשנת תשס"ד. הדברים גם זכו לראות אור בבימות שונות, ולטעמי, הריהם פנינה סיפורית.

בינותי בסיפור, קראתיו שוב ושוב. הערתי עליו הערות מרחיבות ובכל עת אף אני שב ומספר אותו לאחרים. למען תספרו לדור אחרון.

הוליכו אותם בשירות ותשבחות

ובשבת קודש טז בכסלו תש"ח, הסתלק האדמו"ר רבי שאול ידידיה לעולמו. במוצאי שבת קודש, הידוע בציבור כליל "כט בנובמבר", רעמו הרמקולים והמונים מילאו את הרחובות בשירה ובריקודים, הן בלילה הזה נתקיימה ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת היהודים.

רבי שאול ידידיה טאוב 

למחרת בבוקר יצאה המיטה מרחוב כפר גלעדי לכיכר המושבות הסמוכה, בדרכה להר הזיתים. נושאי המטה פילסו דרכם בקושי בתוך ההמון הרוקד, והכיכר צהלה ושמחה. מי ישים לב בשעת שמחה זו למיטת המת, המשתרכת לה כשמלוויה מועטים...

זקן אחד שעמד לצידי, משך בשרוול מעילי, בהצביעו לעבר החוגגים: "ראה ילד! האדמו"ר שלנו, שכל חייו היו שירה אחת גדולה לכבודו יתברך שמו, מוליכים אותו לבית עולמו בשירה ובתשבחות! שמחה גדולה היא גם בשמים בבאו אליו נפש נקי וצדיק".

המיטה הגיעה סוף סוף למכונית החברה קדישא. האוטובוס שהוזמן להסיע את המלווים להר הזיתים כבר המתין בצד, והנה הגיעה השמועה: "בדרך לירושלים הערבים סוקלים באבנים את המכוניות היהודיות!", ורבה היתה המבוכה, האם לצאת לדרך, ושמא עדיף להביא את הנפטר למנוחת עולמים בבית הקברות שבנחלת יצחק.

הממונה על ההלוויה נטה למצדדים שלא להסתכן. ובעודם עומדים ומתלבטים וההכרעה מהם והלאה, ניגש יהודי זקן, נשען על מקלו, אל הממונה ובשאלו בקול חרישי: "מדוע משתהים?"

ההוא התעצבן על ה"מנדנד", אך בטרם היסהו, לחש לו העומד לידו: "זה האי"ש [=ה"חזון איש"].

"פוחדים לעלות לירושלים. אומרים שברמלה זורקים אבנים על המכוניות החולפות", הסביר לו את פשר ההשתהות.

"מען דארף נישט מורא האבן [=לא צריך לפחד]", לחש האי"ש.

די היה במילים הללו. חיש מהר זזה השיירה לדרכה.

הייתה זאת הקבורה האחרונה בהר הזיתים לנפטרים מחוץ לירושלים. בחצותם את העיר רמלה, בחוזרם מן ההלוויה, עמד ילד ובידו חופן חצץ...

החזון איש

בנו של האדמו"ר, רבי שמואל אליהו הוכתר כממשיכו בקודש.

בית המדרש שברחוב כפר גלעדי עבר לרחוב דיזנגוף. מבית המדרש שוב בקעו קולות השירה והזימרה כבימי היות בית המדרש ברחוב כפר גלעדי.

רבים מן העוברים ושבים ברחוב הסואן, הציצו פנימה והיטו אוזנם לניגונים הערבים. מארשים, וואלסים, ואופרות (לפי כינויים בפי החסידים). כמה מהם אף העיזו להיכנס פנימה, באלתרם כיפה מן המטפחת שבכיסם.

רבי שמואל אליהו

חלפו ועברו השנים, כחלום יעוף, כצל עובר, וגם יומו של הרבי הגיע לקיצו. ביום ד באייר שנת תשד"מ, יום הזיכרון לחללי צה"ל, הלך לעולמו. בערבו של היום נשאו החסידים את המיטה לאורך רחוב דיזנגוף, המקושט והמואר לכבוד יום העצמאות. מן הרמקולים בקעה שירה עליזה, וגם אני הקטן, בין המלווים את הרבי, בהרכנת ראש ובצער רב בלב.

ולפתע נדמה היה כי מי שהוא מושך בשרוולי. "ילד! ראה! הרבי שלנו, שכל חייו היו שירה אחת גדולה לכבוד שמו יתברך, מוליכים אותו לבית עולמו בשירות ותשבחות".

תהיינה נשמותיהם של הצדיקים הללו צרורות בצרור החיים.

בשולי הסיפור

ובשבת קודש טז בכסלו תש"ח - האדמו"ר ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב נפטר בליל השבת. זמן קצר לפני כן עלה ארצה, בפגישתו עם האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, ה"אמרי אמת", נפרד ממנו האדמו"ר מגור במלים המפתיעות "רפואה שלימה". באותה עת איש לא ידע כי ר' שאול ידידיה חולה ואכן זקוק לרפואה שלימה.

ב"ימים נוראים" התפלל האדמו"ר בישיבת "היכל התלמוד" בתל אביב, ועבר לפני התיבה. בשלב מסויים, הוא ביקש שיחליפוהו – היה בכך אות למצבו הבריאותי הרעוע.

הסתלק האדמו"ר רבי שאול ידידיה - הכוונה, לר' שאול ידידיה טאוב, האדמו"ר ממודז'יץ (בנו של מייסד השושלת המודיז'צאית, ר' ישראל, ה"דברי ישראל"). מי שלימים יכונה ה"אמרי שאול" (כמקובל בעולם החסידי, שאדמו"רים נקראים על שם הספר הכולל את דברי תורתם, שיצא לאור לאחר פטירתם. דוגמת "שפת אמת", "אש קודש", "שם משמואל"). מלחין פורה ביותר [ישנן הערכות שונות ביחס להיקף יצירתו, בין 1500 ל-2000 מנגינות. כמות שקשה למצוא לה מקבילה (אולי, הרב שלמה קרליבך?...) בכל תולדות היצירה המוסיקלית החסידית]. עוד אודותיו לחצו על הקישור הבא בויקיפדיה ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב).

לעולמו - בהערת שוליים נרשם:

קופל שנכח בהלוויה היה אז בן 14. כשהתקרב למקום מצא שהמטפלים בגופתו של הרבי היו חסרי נסיון. בתחילה הם ניסו להרחיקו. אך כשסיפר להם ביידיש על הניסיון שרכש בקבורת יהודים בהונגריה בתקופת השואה, הם צירפוהו לחבורתם כבר סמכא.

קופל שנכח בהלוויה - מפי הרב רייניץ עצמו אנו נלמדים כי לא הוא ולא משפחתו הכירו את חסידות מודז'יץ (שהרי מוצאו הוא מהונגריה, בעוד שחסידות מודז'יץ הינה פולנית). ואולם המדריך של קבוצת הנערים ב"בתי פוניביז'" שנועדו לילדי השואה, ר' יונה צלר, היה קשור לחסידות מודז'יץ. והוא זה שלקח את הילדים מבני ברק להלוויה בתל אביב.

בתחילה לא רצו הילדים לצאת להלוויה, בשל "ביטול תורה". אולם המדריך אמר להם כי "האחריות עליי".

היה אז בן 14 - ליתר דיוק, בן ארבע עשרה וחצי, קרוב לגיל 15.

כשהתקרב למקום מצא שהמטפלים בגופתו של הרבי היו חסרי נסיון – הרב רייניץ מספר שגופתו של הרבי (שנפטר, כאמור בליל שבת) היתה נתונה כיממה בתוך בלוקי קרח (לשמר אותה). הקרח החל להפשיר, והמראה היה "נורא".

כשסיפר להם ביידיש על הניסיון שרכש בקבורת יהודים בהונגריה בתקופת השואה - בהתחלה אכן העוסקים בטהרת גופתו של האדמו"ר ניסו להרחיקו, אך הוא אמר להם כי הוא "משם", ודי היה בכך כדי לצרפו אליהם. באותה עת, די היה בציון המרומז "שם" כדי להעביר את מטען החוויות וההתנסויות שעבר מי שהיה "שם".

המונים מילאו את הרחובות בשירה ובריקודים – רבים בתוכנו, יחיו לאורך ימים ושנים, זוכרים את עוצמת השמחה שהציפה את היישוב העברי בארץ ישראל בלילה זה. ישנן תמונות המתארות את ההמונים הצוהלים. השמחה של ליל "כט בנובמבר" הייתה גדולה מזו שבאה בעקבות הכרזת המדינה [כחצי שנה לאחר מכן]. הכרזת המדינה לוותה בחששות כבדים, ובאה עם הידיעה המרה שגוש עציון נפל וקרבנות רבים נפלו.

תחושת האופוריה החגיגית שבלילה זה הקיפה את כל בני היישוב. ביטוי לה, היה השימוש הלשוני הרווח, כזה שהשתמשו בכל עת, "זה אלפיים שנה".

זקן אחד שעמד לצידי – לא נתבררה זהותו של אותו זקן.

מוליכים אותו לבית עולמו בשירה ובתשבחות!- דומה כי מאז קבורתו של הרב שלמה קרליבך לפני עשרים וחמש שנים (מר-חשון, תשנ"ה) החלה מתפתחת (בעיקר, בקרב הקרובים אליו ברוחם) תופעה זו של שירה בשעת ולאחר הקבורה. מי שנכח באותה הלוויה, לא ישכח את מראה ההמון העצום ההולך אחרי הארון ושר מניגוניו של הנפטר. ובשעת הטמנת הגופה שרו הכל ברוב רגש את שירו "ברכי נפשי", ועוד שעות רבות לאחר מכן המשיכו לעמוד סביב קברו מאות אנשים ונשים ולשיר משיריו. וכל אותה עת ירדו קילוחי מים משמים: גם השמים הזילו דמעות.
ארבע עשרה שנים לאחר מכן, בחודש כסלו תשס"ט, הלך לעולמו חברי הטוב, הרב מאיר (מיקי) רוזן. ואף הוא, נטמן בעפרה של ירושלים בנוכחותו של המון גדול. והכל שרו את השיר (שכה אהבנו, אבדל לחיים ארוכים) "פליאה" בלחן הברסלבי הנוגע ללב. והכל שרו בפיהם ודמעות בעיניהם (עוד אודותיו, לחצו על הקישור הבא: הרב מאיר (מיקי) רוזן).

דומה כי לפני כן לא מצאנו כדבר הזה. ברם, בתולדות החסידות ידוע עד מאוד סיפור קבורתו של ר' משה לייב מסאסוב [=דור רביעי לחסידות: תלמידו של ר' שמלקא מניקולשבורג-תלמידו של המגיד ממזריץ'-תלמידו של הבעש"ט]. את הסיפור תיאר להפליא מורי חותני, ר' אליהו כי טוב ז"ל בספר "בחסד עליון". הספר נחתם בסיפור קבורתו של ר' משה לייב, ואולם לפני כן יש להקדים ולספר כי בשלב מוקדם בחייו, כאשר הגיע ר' משה לייב לעיר אפטא, נזדמנה לו מצות שמחת חתן וכלה, ור' משה לייב הביא את כל העיר כולה לשמח את שמחתם של העני והכלה העניים. השמחה הייתה כה גדולה, עד שאפילו חבורת המשוררים ומנגנים שהייתה בעיר אפטא, "שידעו לנגן על כל כלי שיר, ומטיבים נגן יותר מאחרים" ומעולם לא ניגנו אלא תמורת שכר הגון, באותו ערב הם ניגנו ושרו שירה מופלאה...

אמרו לו המנגנים: מה רצונך ונעשה עוד?

אמר להם: ולואי שתלווני בניגון זה בשעה שאלך לבית עולמי... (שם עמ' פב)

ועברו שנים רבות, ור' משה לייב חזר לעירו סאסוב בשם גדול, ושם נפטר. ובאותו יום שנפטר, עמדה להיערך שמחת נישואין של בתו היחידה של עשיר גדול שהיה בסאסוב, והוא הוציא הוצאות גדולות על מנת לערוך שמחת נישואין רבה ככל האפשר. ובכלל זה, הזמין מהעיר אפטא את להקת המנגנים הנודעת.

[מכאן והלאה נביא את לשונו היפה של ר' אליהו כי טוב, שם עמ' קפד-קפה. סוף הספר]

ראו הכל שקרבה שעתו האחרונה של ר' משה לייב. אף הוא הרגיש בדבר זה, וקרא למחותנים שיגשו אליו למיטתו, ויתאמץ בכל כוחו, ויאמר אליהם:

גוזרני עליכם, שלא תשביתו את שמחתכם כמלוא נימה. שמחו ושמחוני גם אותי.

ויצתה נשמתו בשמחה.

כל העיר, אנשים ונשים וטף ובני הכפרים והעירות הסמוכים, הכל באו להלוויתו של ר' משה לייב. ויהי הם עולים במעלה הדרך לבוא לבית העלמין, ושתי עגלות מלאות אדם רצות עם מורד הדרך ובאות לקראתם – הרי הם המנגנים של אפט, הם ועוזריהם וכלי זמריהם שבאו לשמח חתן וכלה בחופת בתו של העשיר מססוב!

ראו המנגנים את כל ההמון הגדול הזה שהוא מלווה את המת, מיד שאלו על המת מי הוא ומה שמו?

אכן, ר' משה לייב מיודעם הוא זה!

ראו מעשה ונזכרו בקשה. שכך ביקש מהם ר' משה לייב בחופת בתו של ישראל יצחק, שמש הכנסת בעירם 'מי יתן כששיגיע יום פקודתי , תוליכוני עם הניגון הזה לבית מועד לכל חי'. כבר עברו הרבה שנים מאותו הלילה ששמחו יחד אצל ישראל יצחק, כבר נשתקעו הדברים ונשתכחו מהם, גם אותו הניגון נשתכח מהם וזה זמן רב שאינם שרים אותו.

ואולם, ראה זה פלא – עכשיו הכל עומד לפניהם חי. נזכרו במעשה ונזכרו בניגון, והריהם עומדים הכן לקיים הבטחה...

מייד הושיבו בית דין על קברו של ר' משה לייב, והתירו חכמים את הדבר. שמצוה לקיים דברי המת, והרי כך היתה גם צוואתו בשעה שיצתה נשמתו 'ושמחוני גם אותי'.

לקחו המנגנים את כליהם בידיהם, נגשו לקבר הפתוח והקיפוהו מכל עבר, פתחו פיהם בשירה ונתנו כליהם באותו ניגון שניגנו אצל ישראל יצחק באפטא... וכל הקהל שעמד שם נתנו גם הם קולם ב...בכי, ואמרו עם קול הניגון שעלה מפי המנגנים והזמרים: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'!

והמלאכים בשמים וכל פמליא של מעלה ענו אחריהם ואמרו: 'אמן, יהא שמיה רבה מברך!'

וכאן מקום אתי לקיים את הכתוב את חטאי אני מזכיר היום: בשעתו, לפני למעלה מארבעים שנה התקבצה סביבנו בדירתנו בשכונת קרית משה, חבורת צעירים רגישים וברי לבב, שמשותף להם היה עיסוקם במוסיקה. היינו לומדים (ליקוטי מוהר"ן), והיינו מספרים (בסיפורי חסידים), והיינו שרים (מנגינותיהם של חסידים). אינני זוכר כיצד והיאך התגלגלו הדברים, וכשסיפרתי את סיפורו זה של ר' משה לייב, כפי שר' אליהו כי טוב, ובאותה עת שרנו מנגינה נוגעת ללב - זו הנושאת בחובה את התמהיל המזכך של עצב ושמחה, שלווה וגעגוע – אמרתי כי זו המנגינה ששרו בהלוויתו של ר' משה לייב מסאסוב. אינני זוכר כיצד התנסחתי אז, האם התכוונתי לומר שמנגינה שכזו ראויה הייתה להיות מושרת בהלווייתו של ר' משה לייב, או שאמרתי זאת באופן אחר. כך או כך, התגלגלו הדברים בעולם שמסורת יש בידי שזו היא המנגינה שהושרה בהלווייתו של ר' משה לייב.

ראשון למפיצי מסורת זו היה החלילן עקיבא בן חורין, שהעלה אותה על קלטת יפה, והירבה להשמיע בהזדמנויות רבות, ובכל הפעמים הציג אותה כמסורת שהגיעה אליו דרכי מפי ר' אליהו כי טוב. רובי וז'נט קסל היקרים המשיכו להשמיע את המנגינה הנפלאה הזו ה"ייחוס" לר' משה לייב, וסיפור ההלוויה. וכך הדברים המשיכו הלאה והלאה.

חוקרי הזמר החסידי פנו אלי לאשש מסורת זו, ואני נבוכותי. לא יכולתי לאשרה, כמובן. אך גם לא רציתי לסותרה, כיון שבאמת ובתמים לא זכרתי כיצד התגלגלו הדברים מפי, ואולי באמת כך שמעתי?!

קיצורו של דבר, היום המגנינה הזו מבוצעת בידי רבים (פתחו את יוטיוב, ותמצאוה תחת שמו של ר' משה לייב מסאסוב. והיא גם נקראת "ניגון סאסוב", וכדומה).

לו יהי כך.

מאיר קליינר מנגן את ניגון סאסוב

מרחוב כפר גלעדי לכיכר המושבות הסמוכה – הגם שלא צויין במפורש היכן ממוקמים הרחובות הללו (בשל ההנחה כי הדברים מובנים מאליהם), הכוונה היא כמובן לעיר תל אביב, מקום מושבם של אדמו"רי  מודזיץ (כמו גם של אדמו"רים רבים אחרים. רובן ככולן של חסידויות אלה, עבר בשנים מאוחרות יותר לבני ברק הסמוכה, או לירושלים).

בבית הקברות שבנחלת יצחק – בית הקברות שבשכונת נחלת יצחק (המשתרע בין גבעתיים לתל-אביב) שימש לקבורתם של אישים רבים, ובכללם אדמו"רי חסידות שהתגוררו בתל אביב. בעת האחרונה זכה קברו של האדמו"ר משטיפינשט (משושלת אדמו"רי רוז'ין) הנמצא במקום הזה לשמש כמקום עלייה המוני, וסיפורי נפלאות רבים של המתפללים במקום הזה [וגם נותנים מכספם ל"מוסדות" חסידות זו…] עושים להם כנפיים.

הממונה על ההלוויה – הכוונה, לר' אליהו [=ר' אֵלֵי] לרנר, דמות מרכזית בחסידות מודז'יץ של אז.

למצדדים שלא להסתכן – מפי הרב רייניץ אנו למדים כי זו גם הייה תה עמדתו של הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה הראשי של תל אביב, שהציע כי יקברו את האדמו"ר בנחלת יצחק.

אומרים שברמלה זורקים אבנים על המכוניות החולפות – שתי הערות:

א. הצעירים שבינינו נדרשים להסבר הדברים, ואולם לבוגרים שבינינו, אלה שעשו את הדרך לירושלים עד לשנות הששים-שבעים, זכורה היטב הדרך העוברת בתוך הרחוב הראשי הצר של רמלה. הנסיעה ארכה פרק זמן ארוך למדיי בתוך העיר הערבית הזו, כאשר האפשרות להיסקל באבנים הייתה ממשית מאוד.

ב. גם הצעירים שבינינו – והדברים נכונים גם עתה, בעצם הימים הללו, למגינת הלב – יודעים כי זריקת אבנים על מכוניות עוברות עלולה להיות מסוכנת מאוד, ואף קטלנית (והדברים גם עוגנו בחוק מדינה, ביחס לזורקי אבנים על מכוניות). וגם אבן תמימה הנזרקת על ידי נער קטן, עלולה, ה' ישמרנו, להיות מסוכנת עד מאוד.

זה האי"ש – ה"חזון איש" לא הכיר את האדמו"ר ממודז'יץ באופן אישי. עם זאת, הוא הגיע להלוויה למרות חולשתו ולמרות "ביטול התורה" הכרוך בנסיעה לתל אביב והשתתפות בהלוויה - משום שהוא ראה בכך פן של "הכרת הטוב". שכן, האדמו"ר ממודז'יץ היה אחד הגורמים שהביאו להצלתם של בחורי ישיבות רבים והברחתם מידי המרצחים הנאצים לגולת שנחאיי. האדמו"ר, שידע היטב את השפה הפולנית, היה בין אלה שהיטו את לבו של הקונסול הסיני להנפיק אלפי אשרות הכניסה לארצו.

"מען דארף נישט מורא האבן [=לא צריך לפחד]", לחש האי"ש – לא בדקתי בספרו רב המימדים של בנימין בראון על ה"חזון איש" אם הובא בו הסיפור הזה [הספר עצמו, ראוי להערכה של ההשקעה הרבה שבו. הספר "זכה" (כצפוי) להתקפות עזות של "שומרי משמרת הקודש" על מה שנתפס בעיניהם כזילות ערכו של ה"חזון איש"]. ברם, שתי נקודות משמעותיות באות לידי ביטוי בסיפור הזה:

א. אומץ רוחו של ה"חזון איש" – בעולמם של "חרדים" וחרדות; בתקופה של שפיפות קומה שלאחר השואה; נוכח ידיעות על "אינתיפאדה" בדרך ו"סכנות נפשות", להצהיר בפה מלא כי "לא צריך לפחד", ראוי לציון מיוחד.

ב. הענווה והצניעות – ה"חזון איש" לוחש את הדברים, ספק לעצמו-ספק לבן שיחו. ה"חזון איש" מודע לכך שהוא אורח מזדמן למקום, ומה לו להתערב בענין לא-לו; הוא יודע שהרב הראשי ה"רשמי" של תל אביב נוטה לצדד לקבור את האדמו"ר בנחלת יצחק הסמוכה. אך מאידך גיסא, אין הוא פוטר את עצמו מלהשמיע את דעתו, הגם שאין זה דעה "הלכתית".

זזה השיירה לדרכה – הרב רייניץ עצמו לא הצטרף להלוויה שיצאה לירושלים. הוא חזר עם חבריו לישיבת פוניביז' שבבני ברק.

בנו של האדמו"ר, רבי שמואל אליהו –  עליו, מתוך הערך המוקדש לו בויקיפדיה, לחצו על הקישור הבא רבי שמואל אליהו טאוב

הוכתר כממשיכו בקודש – מנהגם של חסידים הוא כי בתוך הקבורה, לאחר שהאדמו"ר הנפטר נטמן בקברו, וסיימו לערום עליו את עפרו, מכריז זקן החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבנו הרבי שליט"א" וכל הקהל עונים אחריו "מזל טוב! מזל טוב!". [היום בבוקר, לאחר תפילת שחרית, חזרתי ושמעתי מפי הרב רייניץ (שכאמור, לא נכח בקבורת האדמו"ר "אמרי שאול", אבל נכח בקבורתם של בנו ונכדו של האדמו"ר) את רושמו של מעמד שכזה].

בית המדרש שברחוב כפר גלעדי עבר לרחוב דיזנגוף – על בית המדרש שברחוב דיזנגוף ניתן לספר הרבה. מבין הרגעים המרגשים ביותר הזכורים לי מבית מדרש זה: תום "הקפות שניות" [שהיה אחד הימים היותר הומים בבית המדרש], כל ספרי התורה מובאים אל הבימה שבמרכז בית המדרש, האורות מכובים, ושירת "אני מאמין" נשמעת, בניגון המודיז'צאי הנודע.

ניגונים ערבים: מארשים, וואלסים, ואופרות (לפי כינויים בפי החסידים) - אחייניתי, שרה פרידלנד-בן ארזה כתבה עבודת מחקר מקיפה על המוסיקה המודיז'צאית, ובו היא דנה בין השאר בסוגים הנזכרים למעלה. המאמר המקיף והיסודי ("הניגון בחסידות מודזי'ץ") נמצא באתר "הזמנה לפיוט". כלל יצירתו מוערך בכ-700 מנגינות. היוצר הנחשב ביותר בקרב אדמו"רי מודז'יץ היה אביו, ר' שאול ידידיה שכלל יצירתו

כמה מהם אף העיזו להיכנס פנימה, באלתרם כיפה מן המטפחת שבכיסם – בית המדרש המודיז'צאי ברחוב דיזנגוף שכן בקירבת מקום לתיאטרון "הבימה" ו"היכל התרבות" ומוסדות תרבות אחרים, כמו גם בשכנות למקום מגוריהם של אמנים שונים, מבין אלה היו שפקדו את בית המדרש. אחד הנודעים שבהם היה המשורר אבות ישורון, שמצא את מקומו, נחבא וצנוע בתוך בית המדרש.

יומו של הרבי הגיע לקיצו - בנו של ר' שמואל אליהו, ר' ישראל דן, ה"נחלת דן" (תרפ"ח/1928 - כ' בסיון תשס"ו/2006) הוכתר תחתיו. שרה פרידלנד-בן ארזה מספרת (במאמרה הנזכר למעלה) בשם חסידים כי בצעירותו לא היתה לו מודעות מוסיקלית מפותחת, ולא ראה עצמו כמי שיעבור לפני התיבה, אף על פי שהיה בן יחיד, ובתור שכזה היה מיועד להיות האדמו"ר הבא. זמן קצר קודם שנפטר אביו, אמר לו (ביידיש): "את העמוד אל תעזוב", ובכך העביר אליו את תפקיד שליחות הציבור בתפילה (מורשתו המוסיקלית מסתכמת בכ-500-600 מנגינות). הוא ניהל את חצר מודז'יץ בתל אביב עד שנת תשנ"ה, שבה הוקם ביוזמתו מרכז גדול בבני ברק, ובו בית המדרש המרכזי של מודז'יץ. אחריו משמש באדמו"רות בנו, ר' חיים שאול טאוב – האדמו"ר החמישי לבית מודז'יץ.