נוה דניאל שלי. סיפור לשבת. אליהו כי טוב: פרוטה אחת ודובדבנים הרבה

פרוטה שחוקה אחת ועשרים ואחד דובדבנים בה

סיפור נשכח מאת אליהו כי טוב

מבוא

עונת הדובדבנים עתה. עצי הדובדבן נותנים פרים בחסדי שמים, בשפע רב  ביישוב נווה דניאל אין הדבר בא לידי ביטוי (אחר הכל, ביישוב בעל צביון פרבר-עירוני, עסקינן. ואולי באחת החצרות שבו פורח לו עץ דובדבן), ואולם העובר בכבישים החוצים את גוש עציון, יכול לצפות במשטחים נרחבים של מטעי דובדבנים. אצל שכיננו, הקיבוצים ראש צורים וכפר עציון נושאים בגאון את פרים, מטעי דובדבנים ענקיים.
הדברים הבאים נכתבים בשעה שבמטעי קיבוץ כפר עציון מתקיים "הפנינג דובדבנים" (יום ה, כ"ז באייר, ערב יום ירושלים). 

הפנינג דובדבנים

אנו מזמינים אתכם לחווית קטיף דובדבנים תחת עצי הדובדבן של קיבוץ כפר עציון, במטע הדובדבן הגדול בארץ.
העצים שלנו מניבים פירות מתוקים וגדולים והשנה לראשונה אנו מזמינים את הציבור לקטיף עצמאי.
צל נעים בקיץ הנוח של גוש עציון, טעם משובח ושילוב בסיור מורשת ברחבי הגוש כולל צפייה במיצג האורקולי החדש וביקור באמת הביאר.

בעבר טענו אנשי ראש צורים כי מטע הדובדבנים שלהם הוא הגדול בארץ. ואולם השנה, מטעי כפר עציון התרחבו, והם אלה שהפכו להיות "מטע הדובדבן הגדול בארץ". ולנו אין לקוות אלא שקיבוץ ראש צורים ירחיב את מטעיו, ולו רק כדי לזכות בתואר נכסף זה של "המטע הגדול בארץ". קינאת נוטעים תרבה פירות, ותואר אליפות הארץ יישאר בתחום גוש עציון, ואנו אולי נזכה למחירים זולים יותר של הפרי...

מדובדבני גוש עציון

וברוך ה', הנה הולכת וכלה תקופה זו של הסתגרות וריחוק חברתי, ושבים אנו יחדיו לחגיגה זו, כמדי שנה בשנה, וביתר שאת. חגיגה זו. שכל כולה שיר הודיה לבורא על הארץ הטובה אשר נתן לנו. ועל הריה נותני הפירות, והרי זה מכלל סימני הגאולה, והיותר מובהק שבכולם. ככתוב בנבואת הנביא היושב בבבל: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא (יחזקאל לו, ח), ואמרו חכמים בפירוש כתוב זה (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה" - "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ. ואין לך קץ מגולה יותר" (רש"י שם).

פסטיבל הדובדבנים בשנה שעברה

לכבודו של יבול הדובדבנים החדש, ניתן לפנינו סיפור משכבר הימים על דובדבנים. דובדבנים של מקום אחר, של זמן אחר: ארץ פולין שלפני למעלה ממאה שנה.

חביב עלי סיפור זה. שמעתיו כמה וכמה פעמים מפי המחבר. בעיני רוחי אני רואה אותו מספרו, ובאוזני רוחי אני שומע את הסיפור מתנגן מפיו בנעימה ובהטיות הקול, שאותם לצער הלב אין אפשרות להעתיק, ואף לא לתאר.
ולקח רב משוקע בו. וכל הנותן דעתו עליו נמצא נשכר.

על המספר

מספר אמן היה מורי חותני, רבי אברהם אליהו כי טוב, זכרונו לברכה. מספר בעל פה ומספר בכתב. בצד יצירותיו הגדולות ("ספר התודעה", "איש וביתו", "ספר הפרשיות" ועוד), נודע הוא בספרי הסיפורת שכתב, "חסידים ואנשי מעשה".

הרב אליהו כי טוב

במועד אחר, ברצות ה' יתברך, נרחיב דברים אודות כלל יצירתו, ונקדיש דברים אודות סיפורי החסידים שכתב. דברים רבים יש לומר בנושא זה: באשר לתוכנם של הספרים, ובאשר לצורתם ולשונם. ובאשר למקורות שעמדו לפניו, על פיהם נכתבו הדברים. ועל מאפייני כתיבתו, ועל נסיבות כתיבתם של הסיפורים. ועוד יבואו דברים אודות ציפיותיו של המחבר מהסיפורים שכתב, ומי היה קהל היעד אליו הועיד את סיפוריו. ועל התקבלותם של הספרים, והשפעתם הגדולה, ועוד ועוד. דברים רבים, יעזרנו ה' לכותבם.

ברם כאן נסתפק בציון העובדה כי קודם למהדורה המפוארת הנושאת את השם "חסידים ואנשי מעשה" (שהוציא לאור ברוב עמל ומסירות ואהבה, גיסי המנוח רבי חנוך בן ארזה, זכרונו לברכה, בשנת תשל"ח), ראתה אור סידרה בת ארבעה ספרים קטנים, שראתה אור בין השנים תשט"ו-תשט"ז (ועוד ספר בודד, שראה אור בשנת תשכ"ו). וכל שהתפרסם בסידרה הצנועה הזו, שב והתפרסם במהדורה הגדולה והמפוארת.

ואולם גם לסידרת הספרים הראשונה קדמה סידרה אחרת, צנועה הימנה בהרבה: "מן הימים ההם לזמן הזה": חמש חוברות שראו אור בשנות תשי"ג-תשי"ד. רבי אליהו כי טוב השתמש בשם העט "אליעזר הכהן שפירא".

ואף סידרת החוברות הללו נסמכה על סידרה שקדמה לה: סיפורים שכותרתם זהה: "מן הימים ההם לזמן הזה" שראו אור בעיתון "הקול", בגליונות יום ששי בשבוע, כסיפור לשבת. בעיתון זה כתב רבי אליהו כי טוב מאמרים בנושאים שונים, והשתמש לשם כך בשמות עט מרובים. וכך, אימץ לו לסידרת הסיפורים את שם העט הזה (לעת אחרת, בעזר ה', נרחיב דברים ממה ששמעתי מפיו בטעם הבחירה בשם הזה),

כאמור, כל הסיפורים שבסידרת "מן הימים ההם לזמן הזה" שבו וראו אור בסדרות שלאחריה. מלבד מספר סיפורים בודד, שלא חזרו ונתפרסמו. לא כאן המקום לברר מדוע נשמטו סיפורים אלה, נשמור זאת לעת אחרת. הסיפור שלפנינו מופיע בחוברת הרביעית שבסידרה, והוא חלק מסיפור ארוך ומורכב הנושא את השם "שנים שלמדו כתב ולשון". סיפור זה, בצד סיפורים מועטים נוספים, לא שב ונדפס שוב, מני אז, בשנת תשי"ד ועד היום (ששים ושש שנים!).
איננו יודעים מפי מי שמע ר' אליהו כי טוב את הסיפור, אך יודעים אנו גם יודעים כי היה זה מפיו של אדם נאמן, ששמע את הדברים מפי בעל המעשה עצמו: הרב הקדוש ר' מאיר יחיאל הולשטוק מאוסטרובצא (תרי"ח-תרפ"ח), מדמויות המופת של יהדות פולין בטרם ירד עליה הכורת (אודותיו, בערך המוקדש לו בויקיפדיה לחצו על הקישור הבא: ר' יחיאל מאיר מאוסטרובצה).

רבי יחיאל מאיר מאוסטרובצה

הסיפור

וזה הוא הסיפור שרבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה סיפר על עצמו מימי נעוריו:

"כשהייתי נער ולמדתי כתב ולשון שלהם, נזדמנה לידי "כרסטומטיה" שלהם, כלומר, ספר קריאה ללימוד לשונם. מצאתי שם סיפור נאה, והוצאתי ממנו, מוסר ולקח טוב. וזה הוא הסיפור וזה המוסר השכל"

מעשה בכפרי עני אחד שהלך עם בנו לעיר הסמוכה לכפרו. בדרך ראה הכפרי מטבע קטן ושחוק מוטל על הארץ. אמר הכפרי לבנו: ראה, מטבע על הארץ, שלח ידך והרימו. הציץ הנער במטבע, ראה כי רק פרוטה אחת היא, שחוקה היא וגם החלודה עלתה בה, ותבוז בעיניו ויאמר לאביו: מטבע שחוק זה, אינו שווה שאכפוף את קומתי עבורה פעם אחת. ולא אבה הנער להרימו. שמע אביו את דברי בנו והחריש. כפף הכפרי את קומתו לארץ, הרים את המטבע, אתה הרים גם מעט רגבי עפר, שפשף את המטבע ברגבים, העביר ממנו את החלודה עד שהתחילה נחושתה להיות נוצצת, ברם, לא יכול היה הכפרי לעשותו יותר מפרוטה אחת...

הגיעו שניהם לעיר, עשו שם חפציהם ובטרם שבו לביתם, לקח האב את בנו ויביאהו לשוק הפירות אשר בעיר. והימים ימי ביכורי דובדבנים. הציץ האב בעיני בנו וראה כי נוצצות הן מתאווה לעברם של הדובדבנים שהיו פרוסים על דוכנו של המוכר. אולם כיסי שניהם ריקים היו, אין בהם פרוטה...

נגש האב למוכר, ובקשו לשקול לו דובדבנים בפרוטה אחת. שקל לו הלה מעט מאד, רק שלוש אונקיות קטנות. אז הוציא הכפרי מכיסו את הפרוטה השחוקה שמצא בדרך ושילם. לקח הכפרי פירותיו, שם בכליו, ויצאו שניהם מן העיר לשוב לביתם.

והשביל בין השדות צר היה, אין שני אנשים יכולים ללכת בו יחד זה על יד זה, אלא זה מאחורי זה. הלך האב לפניו ובנו אחריו. ויהי בלכתם בדרך, הוציא האב את פירותיו מתוך כליו והתחיל לאכול. תוך כדי אכילתו היה מתכוון שישמט מבין אצבעותיו דובדבן אחד שיפול לארץ לעיני בנו למען ירימו בנו ויאכל. כך עשה עם הדובדבן השני ועם השלישי וכו'. רק היה עושה מעשה זה כאילו לא התכוון אליו, וכאילו לא ידע אפילו ולא יבוש בנו ולא פניו יחוורו להרימם ולאכלם...

ויהי כאשר עבר אבי הנער לפניו, הביט הנער וירא כי אין אביו רואה, כפף מלוא קומתו והרים את הדובדבן הראשון, באצבעותיו נקהו מן האבק שעליו ובשניו ובחיכו מצץ את לשדו ולא בלעו מהר, כי היה צר עליו לשלחו לבית הבליעה, ער שראה אחר נופל. וכמעשהו בראשון, כך מעשהו בשני ובשלישי ובכל שאר הפירות "הנושרים" שלאחריהם...

עשרים ואחת פעמים, כפף הנער את קומתו– להרים עשרים ואחד דובדבנים. –

לא כדאי היה לו לנער לכפוף את קומתו פעם אחת, להרים את המטבע, ובכבוד, עתה כפף את קומתו עשרים ואחת פעם בבזיון ובבשת פנים... –

עד כאן סיפורו של ר׳ יחיאל מאוסטרובצה.

בשולי הדברים:
למעלה רשמתי כי "אולי באחת החצרות שבנווה דניאל פורח לו עץ דובדבן"". והנה שעות ספורות לאחר מכן, נשמעת נקישה בדלת ביתי. בפתח עומדת נוגה שפירא, ביתם של שרי ואמוץ שפירא, ובידה סלסלת דובדבנים יפהפיים, פרי עץ הדובדבן שבחצר ביתם.

הימים עתה הריהם ערב חג הבכורים. והתחושה למראה הדובדבנים הללו הייתה כעין קבלת ביכורים (והרי אמרו חכמים כי כל המביא דורון לתלמיד חכם, הריהו כמביא ביכורים...).

גם בנווה דניאל יש דובדבנים (על עצים!).