תורת אמך, דרך נשיקת ספר התורה

פרק ב

דרך נשיקת ספר התורה

א. נשיקה בפה או ביד

למעלה הובאו דברי ר' אפרים זלמן מרגליות המתייחס למעשה הנשיקה:

וכל המתקרבים נושקים הספר תורה בפה, ואומרים "ישקני מנשיקות וכו' [=פיהו כי טובים דודיך מיין"]. ואם אין יכול לנשק בפה, ינשק ביד[1].

אמירת פסוק זה דווקא בעת נשיקת ספר התורה, משיקה לדבריו הנודעים של רש"י[2] בפירושו לאותו פסוק: ...מי יתן וישקני... מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה". דברים אלה מורים על ערכה המיוחד של נשיקת הפה, ואף ר' אפרים זלמן מרגליות מדגיש את חשיבותה היתרה של הנשיקה שבפה על פני הנשיקה שביד.

וכן דברי  ר' אליעזר פאפו, המתייחס אף הוא למעשה הנשיקה:

וכל מי שיכול לנשק בפה ואינו נושק כי אם נוגע בספר תורה ביד, לאו שפיר עביד. והכל כמנהג המדינה. וכל כי הא צריך פלס ומאזני משפט שלא לעשות חסידות יתירה ומילא דיוהרא... אלו דברים שאין להם שיעור[3].

בתיאורים אלה מועדפת הנשיקה בפה על פני הנשיקה שביד, ואולם בעוד שר' אפרים זלמן מרגליות מציג את שתי האפשרויות הללו, נשיקה בפה ונשיקה ביד, ומדרג אותן ש"אם אין יכול לנשק בפה, ינשק ביד", הרי שר' אליעזר פאפו מוסיף ומזהיר כי "כל מי שיכול לנשק בפה, ואינו נושק, כי אם נוגע בספר התורה ביד, לאו שפיר עבד". אף פוסק בן ימינו, ר' בנימין יהושע זילבר, מציג את שתי צורת הנשיקה הללו כאפשריות, ואולם הוא מעניק עדיפות לנשיקת הפה:

ובדברים כמו אלו העיקר הוא הכוונה שמראה שהתורה חביבה עליו עד שמחבקה ומנשקה, ועושה בזה נחת רוח ליוצרו. אבל כשנוגע ביד או שמראה בידו, אף שיכול לחבקה ולנשקה מראה בדיוק ההיפך.

ודוקא כשאינו יכול לנשק בפה, אבל אם יכול לנשק בפה אם מנשק ביד יתכן שמראה בזה שאין התורה חביבה עליו כדבר החביב על האדם שדרכו לנשק בפה[4].

עם זאת, חש ר' בנימין יהושע זילבר שהדיון ההלכתי אודות צורת הנשיקה העודפת יש בו כדי הטייתו של רגש אנושי שאמור להישפע מעצמו לקביעות פורמליסטיות קרות ונוקשות. סיכומו מעלה בעליל את ההתלבטות של איש ההלכה הנדרש לקבוע מסמרות באשר לדרכי ביטוי רגש פנימי אישי לכל אדם ואדם:

והכל לפי רוב המעשה. אף שלפעמים הוא בבחינת "ונעתרות נשיקות שונא". מיהו אפשר דגם על כגון זה נאמר "כי כל לבבות דורש ה'", ואם נוגע בידו ומנשקו ומכוון ומעורר לבו לאהבתה יותר טוב מאילו נושק ומחבק בלא לב, ולפעמים הוא בבחינת "ונעתרות נשיקות שונא"[5]

הפתרון שמעלה ר' בנימין יהושע זילבר הינה הקביעה ההלכתית הנודעת כי "הכל לפי רוב המעשה", לאמר לא איכות הנשיקה היא הקובעת אלא משכה, ריבויה, עוצמתה. אכן, הקורא בהמשך דבריו בשימת לב חש, כי אף קביעה זו הינה פורמליסטית, ויש שפע נשיקות שאינן לרצון ("נעתרות נשיקות שונא"), ויש ונשיקת היד מעוררת את הלב לאהבת התורה יותר מאשר נשיקת הפה.

ואף ר' אליעזר פאפו המעדיף את נשיקת הפה על נשיקת היד מסייג דבריו בשני סייגים כוללים, חיובי ושלילי: האחד, הקביעה כי "הכל כמנהג המדינה". לאמר, נוהגי הנשיקה הנכונים, הינם אלו המקובלים באותה חברה ובאותה תקופה. והאחר, על רקע הנורמות המקובלות בחברה, הנכון הוא "שלא לעשות חסידות יתירא ומילא דיוהרא". 

לעומתם, בדברי ר' אליהו הכהן האיזמרי מוצגות שתי צורות הנשיקה הללו כשוות ערך, וכאפשרויות שקולות:

כשנושק הספר תורה בפיו, יאמר: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שם א, ב). ואם מנשק רק בידיו, יאמר: "מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט, ט).[6]

אשר למצב הידיים בשעת הנשיקה בפה:

כתב בכתבי האר"י ז"ל: כשמנשק לספר תורה יאחז בשתי ידיו. וסוד גדול בזה. ויאמר "ישקני מנשיקות וכו'"[7].

הצבתן של שתי הידיים על הספר המנושק מתואר כ"סוד גדול בזה", ולא נפליג אל הנסיון לפענח סוד זה. נציין רק שבדומה לכך, גם בשעת הברכה על ספר התורה נאמר באותו מקור בשם כתבי האר"י לאחוז בשני העמודים, ואולם בשעת הברכה יסיר ידו השמאלית, להגביר ימין[8].  

מנגד, נשמעים אנו על היוצאים חוצץ (ואף לועגים) נגד נוהג נשיקת היד, הנה כך כותב ר' אפרים זלמן מרגליות[9]:

עיין בקיצור של"ה ובסידורים מלגלג על נשיקת היד.

ויש אף עדות המתייחסת לאר"י השוללת את נשיקת היד מכל וכל:

בספר יסוד ושורש העבודה כתב בשם האריז"ל דמה שנוהגין ליגע ביד בספר תורה ולנשק היד זה מנהג בורות[10].

הרא"ז מרגליות דוחה את דבריהם, עם שהוא שב להסברו:

וליתא, דכיון שניכר שעושה זה שמנשק בידו במקום שנגע בספר תורה, שפיר דמי לעשות כן, שמראה כאילו על ידי הנגיעה בספר תורה נדבק ביד רושם קדושה, לכן מנשק שם).

לחילופין, יש שהעדיפו את נשיקת היד על פני נשיקת הפה, וגם העידו עדות ראייה על מנהגי עדות מרוחקות בהן שכך נוהגים והצדיקום, כדבריו של ר' יוסף אליהו הנקין:

בהיותי במדינת קווקז ראיתי מנהג הספרדים (הגורדזים) דשם ויפה הוא בעיני, שהם אין מנשקים את הספר תורה בנגיעת הפה במעיל או במפה, אלא מראים מרחוק באצבע ומנשקים, ולענ"ד יפה עושים[11].

ויש שהסתייגו מדרך זו של "נשיקה באויר"[12]:

הנה בזמן האחרון התפשט מנהג מחודש להושיט את היד ולהצביע באצבע לכיוון הספר תורה בזמן ההגבהה, ואין לזה שום מקור, ועדיף שלא לעשות כן.

ניתן להטיל ספק באשר לדיוק בקביעה כי "בזמן האחרון התפשט מנהג מחודש", גם נחרצות הקביעה ש"אין לזה שום מקור" ראויה לבדיקה מעמיקה, כמו גם המסקנה המתבקשת כי "עדיף שלא לעשות כן", בעוד שכמה אישי הלכה הצדיקו נוהג זה. 

מספר נימוקים הועלו באשר לעדיפותה של נשיקת היד על פני נשיקת הפה:

האחד, הטיעון כי נשיקת הפה היא ביטוי למצב רגשי השמור למצבי נפש נעלים, אהבה בין קרובים ביותר, ויש לשמר אותה מפני זילות ופיחות ערכה, משום המסקנות שניתן להסיק מכך. שכן חלוקת נשיקות חופשית הנעשית על ידי הכל עשויה לטעת תחושה מוטעית בלב האדם שהנה הנה הוא קרוב לדבר המנושק על ידו (במקרה זה, התורה) קירבה מרובה, ובלשונו של ר' יוסף אליהו הנקין:

שנשיקה מקרוב דרך להיות בין המקורבים ביותר ומי יוכל להתפאר ולומר שהוא מקורב ביותר להספר תורה[13].

השיקול ההיגייני שבנשיקת ספר תורה

הטיעון השני המועלה על ידי ר' יוסף אליהו הנקין מתייחס לפן אחר, לשמירת ההיגיינה. הנשיקה הנעשית בפיות רבים את ספר התורה, על המעיל או על גוף ספר התורה, אינה נוהג נכון בשל החשש הבריאותי הכרוך בדבר:

הרי זה אסור מהלכות הרופאים כידוע.

ר' יוסף אליהו הנקין מרחיק לכת בהסתמכו על הטיעון הבריאותי הזה, ושולל את הנשיקה בפה לא רק של ספר תורה המנושק על ידי רבים, אלא גם של המזוזה המנושקת אף היא על ידי רבים (אם כי שלא כמו ספר התורה המחובק והמנושק בו זמנית על ידי רבים), ואף בתפילין שהן חפץ אישי של האדם, ורק הוא עצמו משתמש בהן יש מקום לשיקול זה:

 וכי האי גוונא גם כן לענין מזוזה (וכבר הוא מרומז בחז"ל מסכת דרך ארץ זוטא פ"ז: לא ישתה אדם מכוס ויתננו לחבירו, ונפסק באו"ח סימן קע סט"ו, ויעויין שם בט"ז ובמשנ"ב). ואף בתפילין שמשתמש בהם הוא בעצמו שייך קצת טעם זה, ודי לחכימא[14].

תשובתם של תומכי הנשיקה בפה אל מול הטיעון המרכזי, השיקול הבריאותי, הינה שרירותית למדי: אם אכן היה סיכון בריאותי בדבר, היו גדולי הדורות הקודמים מצביעים על כך. דברים כעין אלה כותב ר' בנימין יהושע זילבר:

ואני מתפלא על אותו גאון וצדיק: וכי כל הני קדמאי לא ידעו שיש איסור וחשש של סכנה, ומדלא חששו לזה החזיקו זה לדבר שאינו מצוי כלל[15].

תשובה למעשה, מעניינת עד מאוד, היא תגובתו של פוסק מרכזי בן ימינו, ר' שלמה זלמן אויערבאך, שנשאל באשר למנהגו לנשק את ספר התורה, אם אין בדבר משום סיכון בריאותי, דבר האסור מבחינה הלכתית:

והשיב לשואל, דאף שכולם ממשמשין בספר תורה, והרי זה לכאורה כמטבעות, שמבואר ביורה דעה סימן קטז סק"ה שאסור להכניסם לתוך פיו משום סכנה כיון שהכל ממשמשין בהם, והוא הדין בזה, מכל מקום המנהג שלא לחוש לדבר[16].

סתם ולא פירש: אם היות מוסכם על ידו שאכן יש בדבר צד של "סכנה", עם זאת המנהג לנשק את ספר התורה גובר על שיקול זה. לדנים באשר לתוקפו של מנהג לפנינו עדות של "מעשה רב", שכך נהג בעצמו פוסק מרכזי בן ימינו שלא רק ש"מנהג שובר הלכה", אלא שמנהג "שובר" אף סכנה החמורה מאיסור.

חששות נוספים בנשיקת הפה

למרות שר' יוסף אליהו הנקין עצמו מצביע על שתי סיבות התומכות לדעתו בהעדפת נשיקת היד על פני נשיקת הפה, נראה לי בתוך דבריו שני טיעונים נוספים:

האחד, הזלזול בספר התורה בנשיקה בפה. והשני, מעבר לזלזול, הפגיעה הממשית בספר התורה אם כתוצאה מנשיקת הפה ייגרם לספר פסול במחיקת אות:

מפני שמלכלכים בריר היוצא מהפה בעת הנשיקה את המעיל... שהוא גנות לגבי הספר. ובמה שיש נוהגים בעת שעולים לתורה לשפשף על האותיות במפה ולנשקה, הנה לבד הנ"ל גורמים בזה מחיקת האותיות ופוסלים על ידי זה ח"ו את הספר תורה, ולפעמים באים גם לידי מחיקת השם ועוברים על לא תעשון כן כו' וכבר הזהירו על זה בספרים[17].

נשיקה ורוק

הנשיקה הנעשית בפה, מטבע הדברים עשויה היא להתלוות ברוק המצוי בפה. פן זה, כפי שראינו משמש כטיעון בפי המתנגדים לנשיקת הפה: אם בשל הזלזול שבספר, אם בשל החשש לפגיעה בכשרות הספר, ואם בשל החשש הבריאותי שברוק המופרש מפי אדם אחד ועובר לאדם אחר עם נשיקתו הוא את ספר התורה, ואם בשל הרתיעה של אנשים מלנשק את ספר התורה ביודעם שאדם שרוק בפיו נשק לספר התורה.

גם המצדדים בנשיקת הפה, מתייחסים להיבט זה של הנשיקה:

הקורא בתורה... ומנשק הספר תורה קודם הקריאה ואחריה. וכשנזדמן לו רוק, ירוק ואחר כך ינשק, ולא ינשק ואחר כך ירוק[18].

ואף היריקה שלפני הנשיקה צריכה שתיעשה מתוך כבוד לספר התורה המונח לפניו:

יהפוך פניו על הצד וירוק תחלה, ואחר כך ינשק, ולא ינשק קודם ואחר כך ירוק, והמשכיל יבין[19].

מה עניינו של הביטוי "והמשכיל יבין" המשיא את הקורא אל עולמות שבחכמת הנסתר ומעמקי ההגות אצל דבר שבדרך ארץ בסיסי, והליכות ונימוסים שכל אדם אמור להיות אמון עליהם? יש שהתאמצו למצוא מובן נסתר לדברים[20], אם באשר לקשר הלא ראוי שבין הזכרת שם ה' ויריקה, או לעקרון של "ימלא פי תהלתך" - השמעת שם ה' בפה נקי מכל דבר אחר. אפשר אף שהיעב"ץ, כדרכו, השתמש בקולמוסו המושחז עד דק בעוקצנות מרובה כלפי אותם שרוממות סודות ורזין ורזי דרזין בפיהם, ובשם ומכח זה מורים היתר לעצמם לנהוג בדרך המנוגדת לנימוס בסיסי (ולדברים יש השלכה לסדרי בית הכנסת באופנים שונים). וכאילו אמר "אף המשכיל יבין שכך יש לנהוג".

בדומה לכך, אף נוהג נשיקת תפלין בפה נידון בהקשר של הנשיקה והרוק (אכן, לא השיקול הבריאותי הוא המנחה כאן, אלא הפגיעה האפשרית בתפילין בשל הרוק שיש בו לטשטש את הצבע השחור של התפילין)[21].

אמירה המטה את הרוק הבא עם הנשיקה לערך חיובי, עולה מהסיפור הקצר הבא, שאף עניינו הרוק הזב על ספר קודש עם נשיקתו:

הרב הקדוש מוהר"נ מראפשיץ זי"ע אמר:

..עיקר הרבי שלי היה הרי"ף ז"ל. כאשר הייתי בליזענסק היה לי אכסניא אצל אופה אחד בחדר קטן עם חלון עגול וקטן, ושם ישבתי ולמדתי וחזרתי על הרי"ף. וכל כך חזרתי את הרי"ף עד שפי נתמלא רוק, ועם הרוק נשקתי את הרי"ף, ואמרתי: רבי, בואו ולמדו אותי דרך ה'. וכן היה, כי מן אז היה בא ולמד אותי דרך ה'[22].

משמעה של נשיקת היד

דיון מיוחד מוקדש למשמעה ולטעמה של נשיקת היד. שכן, בעוד שנשיקת הפה מובנת כשלעצמה, שהרי היא מבטאת רגש אנושי נהיר למדי המוכר לאדם מחייו האישיים, הרי שנשיקת היד עשויה להיראות כבעלת אופי טקסי ורשמי, נטול רגש. ר' אפרים זלמן מרגליות נזקק לשאלה זו. הסברו מתייחס למעמדה של היד הנוגעת בדברים מדברים שונים, ועם הנגיעה מועברת אל האדם רישומו של אותו מגע. היד, כאמצעי, משקפת את הטבעתו של אותו רושם שנקלט באדם, אם של קדושה אם של טומאה. נשיקת היד מבטאת את מצבו הנעלה יותר של האדם בעקבות מגע ידו עם הקדוש-הטהור-הנעלה, כשם שנטילת היד היא ביטוי למצבו הנחות יותר של האדם בעקבות מגע ידו עם הטמא-המטונף:

הטעם: שמראה כאלו על ידי הנגיעה בספר תורה נדבק ביד רושם קדושה ולכך מנשק שם, וכן העולם נוהגים כשממשמשים ביד בתפילין משום היסח הדעת, או כדי לתקן כשהזיזו ממקומו נושקים ביד. והנוגע במקום מטונף יש לו ליטול ידיו, לחילופו בדבר שבקדושה מביא לידי טהרה. וענין נשיקה הוא חיבור לטהרה[23].

בצד ההסבר המורכב הזה, שייתכן ואינו מובן כל צרכו לכל אותם נושקי ספר התורה ושאר חפצי קדושה, חותם ר' אפרים זלמן מרגליות את דבריו באמירה המובנת לכל:

ויש בזה משום חיבוב מצוה.

נשיקת אחת מאצבעות היד

נשיקת היד, הינה למעשה נשיקה הנעשית באמצעות הושטת היד ונגיעה בספר התורה, ולאחר מכן השקתה אל השפתיים ונשיקתה. אכן, אשר לטכניקת נשיקת היד, אין נושקים את כל כף היד, אלא אצבע מסויימת. יש שהעדיפו את אצבע האמה (האצבע האמצעית, הזקופה, והמזדקרת מעל כל שאר האצבעות) של יד ימין כאצבע הנושקת, ובדומה לכך אף בנשיקת המזוזה[24].

הבחירה באצבע זו הושפעה מבולטותה של האצבע על פני שאר האצבעות, ואולם היא גם מבטאת זיקה כמוסה לקשר שבין נשיקת ספר תורה ונשיקת אשה (במכלול מובניה, אם בנשיקת הפה ואם בנשיקה במובן של מגע מיני). אצבע האמה נתפסה כ"אצבע המין" (אמה, כידוע משמש גם במובן של אבר המין הזכרי), ואף בשפת הגוף העממית, משמשת זקיפת האמה נוכח אדם מסויים כביטוי להתגרות מינית.

יש שהעדיפו דווקא את האצבע הקטנה שבחמש האצבעות, הזרת, כאצבע הנושקת, ובדומה לכך גם בנשיקת ספר התורה בעת הגבהתו. הבחירה באצבע זו הושפעה כנראה ממעמדה הנמוך ב"חברת האצבעות", ומשום כך נשיקה באצבע זו יש בה משמע של צניעות ואיפוק[25].

ויש שהעדיפו את האצבע הסמוכה לאגודל, כאצבע המורה על ספר התורה. בבחירה זו משוקעת הזיקה שבין האצבע לבין הקריאה והלימוד בספר התורה. הביטוי "מורה באצבע" המוכר לכל, נושא עמו את הזיקה הידועה לכל שבין האצבע לבין הקריאה בספר. אף בהלכה נקבעו כללי התנהגות שבצניעות הנוגעים לאצבע זו, משום הזיקה הזו שבין האצבע לבין הקריאה בספר התורה, גם דמות השרביט בה נעזר הקורא בתורה בקריאתו נושאת צורת כף יד, והאצבע המזדקרת מתוכה ומורה על הקריאה היא האצבע. הבחירה באצבע כמכשיר המתודי המלווה את המורה וכמכשיר עזר המלווה את הקורא הינה בין השאר בשל אפשרויות התנועה הרחבות שיש רק לאצבע זו על פני שאר האצבעות המוגבלות בהיקף תנועתן.

לא כאן המקום לדיון נרחב אודות שימושה של האצבע במערך ההוראה של פעם, ואולם אף הוראת טעמי הקריאה נעשתה באמצעות האצבע, ובדומה לניצוח הנעשה על ידי מנצח תזמורת המחזיק בידו שרביט מנצחים. במובן מסויים צורתם הגראפית של טעמי המקרא, שימרה את צורת תנועת האצבע של המורה-המנצח בכיתה המלווה את תלמידיו בשעה שהם קוראים בתורה בנגינתה.

מעמדן של האצבעות השונות בספרות הקבלית השפיע אף הוא על בחירת אצבע זו או אחרת כאצבע הנושקת את ספר התורה (כמו גם על האצבע, היא האגודל, שראוי לה להיות מוסתרת בשעה שאצבע אחרת נושקת, וכמו גם מצב הרגליים בעת שאצבע היד נושקת[26]). ביטוי מפורש לכך אנו מוצאים במעשי מצוות אחרות, שבהן מתקיימת הנשיקה (דוגמת ברית המילה[27]).

סגנון נשיקה שונה הוא זה של "איסוף נשיקות באויר", והוא יידון בנפרד.

דיון לעצמו הוא בדיקת השפעתם האפשרית של מנהגים הרווחים בדתות אחרות, בנצרות או באיסלאם, שבצידן התקיימו החיים היהודיים לאורך שנים רבות. השפעה אפשרית זו עשויה לפעול בשני ערוצים: אם כמקור לאימוץ מנהגים ולחיקויים, כדרך שחדרו ליהדות מנהגים רבים שמקורם באחת משתי הדתות הללו; ואם כסיבה לדחיית מנהגים קיימים או כמחסום מפני התקבלותם, בשל החשש מפני "חוקות הגוים".

יש להניח, כי בדומה למצב הידיים בשעת התפילה או השימוש באצבעות בשעת התפילה, שהושפעו על ידי נוהגים נוצריים ואיסלאמיים[28], אף השימוש באצבעות היד לצורך נשיקת ספר תורה, נדחה במידה רבה בשל השפעות דוחות אלה.

בנותן ענין הוא נישוק האצבעות אף שלא בהקשר לתשמישי קדושה דוגמת ספר תורה. עדות על מנהג רווח בצפון אפריקה:

נהגו כשמזכירים שם ה' או שם צדיק, מנשקים אצבע צרידה[29].

 אמירות נלוות לנשיקת ספר התורה

למעלה הובאו דברי ר' אפרים זלמן מרגליות המתייחס למעשה הנשיקה:

וכל המתקרבים נושקים הספר תורה בפה, ואומרים: "ישקני מנשיקות וכו' [=פיהו כי טובים דודיך מיין"].

הנשיקה מלווה איפוא באמירה מסויימת, אמירה שנועדה לבטא את תוכנה של הנשיקה ולהעצים את משמעותה. אף בנוהג זה של אמירה המלווה את מעשה הנשיקה עולה כהד הזיקה שבין מעשה נשיקת ספר התורה והנשיקה האנושית שבין אהוב ואהובתו (לא כאן המקום לדיון אודות מקומו של הדיבור המלווה את המגע המיני, ולא בכדי הטמיעה הלשון העברית זיקה זו בכינוי למגע המיני כ"דיבור").

אף הנושקים את ספר התורה בפיהם אומרים בפיהם דברים עם הנשיקה, והוא הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". בבחירת הפסוק המסויים הזה, כאמירה הנלוית לנשיקת ספר התורה בא לידי ביטוי רישומו הרב של ספר שיר השירים על שדרות העם הרחבות. שכן מועטים הם הספרים, אותם ידע היהודי יפה יפה, כדוגמת ספר שיר השירים הנאמר בנסיבות שונות, ובנעימה מיוחדת, ובעיקר עם כניסת השבת. ספר שיר השירים רווי בהבעות ובגילויי חיבה שבין הרעיה והדוד[30], ובכללם הנשיקה. לא בכדי משמש פסוק הפתיחה השני של הספר ככותר משני לספר וכפסוק מייצג את רוח הספר: "ישקני מנשיקות פיהו"[31], ואשר על כן הוא גם מקרא נודע שמופעיו מרובים והוא מצוטט בהקשרים רבים, אם בבית הכנסת ובבית המדרש כחלק מהמעשה הלימודי[32], ואם בפי העם כחלק מהפולקלור היהודי[33].

ואילו אותם מבין הקהל שלא רק נשקו את ספר התורה אלא אף זכו לחבק חיבוק מלא את ספר התורה, להם מזומן פסוק אחר מתוך שיר השירים, כדברי ר' אפרים זלמן מרגליות[34]:

...ואם קרוב אצלה ממש לחבק בזרועותיו, יחבקנה בימין ויאמר: "וימינו תחבקני".

אמירה זו באה בצידן של שלל אמירות המלוות את טקס קריאת התורה, בכל שלביו, החל מהוצאת הספר מההיכל ועד להשבתו אליו בתום הקריאה:

כשעולה לארון הקודש להוצאת ספר תורה יאמר: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז). כשנוטל הספר תורה בזרוע ימין, יאמר: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, י). כשנושק הספר תורה בפיו, יאמר: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שם א, ב). ואם מנשק רק בידיו, יאמר: "מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט, ט). כשקורין אותו לספר תורה, בשעת הלוכו יאמר: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א, ד). כשהולך השליח ציבור עם הספר תורה והוא הולך אחריו, יאמר: "אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון" (דברים יג, ה). כשבא האדם נגד ארון הקודש, ישתחוה לפניו ויאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח)[35].

נשיקה או חיבוק ונשיקה

כאמור למעלה, הקרובים לספר התורה כדי חיבוקו, יחבק את הספר בתוספת אמירת "וימינו תחבקני". חיבוק זה, אף שהאדם עומד בצידו של ספר התורה ("קרוב אצלה ממש") ויכול הוא לחבוק את ספר התורה בשתי זרועותיו גם יחד, עם זאת הנכון הוא לחבק ביד אחת היא יד ימין. אשר למשמעותו של חיבוק יד ימין זה, באה האמירה "וימינו תחבקני", שאינה אלא אמירה משלימה לפסוק שראשיתו "שמאלו תחת ראשי". למותר לציין, שתיאור זה  ומעניינת הטיית הלשון, מלשון זכר ללשון נקיבה: "אצלה", "יחבקנה").

בדומה להולכת ספר התורה בו מתקבל הוא בחיבוק ובנשיקה על ידי העומדים בקירבת מקום אליו, אף במופעים אחרים של נשיקת ספר תורה, העומדים קרוב אליו מחבקים ומנשקים את הספר. ראשון למופעים אלה הוא שליח הציבור המוביל את ספר התורה מן ההיכל אל הבימה. תוך כדי הולכת ספר התורה, הריהו סמוך אצל הספר הנתון על ידיו והנשען על גופו, מסמיכות זו מתבקש מעשה החיבוק והנשיקה, וכדברי ר' יצחק אייזיק יחיאל יהודה ספרין מקאמרנא:

הרימונים והכתר יונחו בכל שבת ויום טוב וראש חודש ואז הוא עת רצון, וכשמוליך הספר תורה יחבקה וינשקה...[36]

אכן, הנהגה זו תקפה בעיקר בהובלת ספר התורה לקריאה בו בימי שבת ויום טוב וראש חודש. המשותף לכל אלה הוא שזמן זה של הוצאת ספר התורה הוא "עת רצון", וביטוי למיוחדות הקריאה בימים הללו הם הרימונים והכתר שאינם ניתנים על ספר התורה בקריאות אחרות בו, בימי חול ובתעניות ציבור ועוד.

אחרון למופעים אלה הוא הגולל את ספר התורה בתום הקריאה בו. הנה כי כן מתאר ר' מנחם בן אהרן בן זרח תלמיד הרשב"א בן המאה הי"ד את דרך הכבוד לספר התורה של הגולל את הספר, לאמר של מי שגוחן על הספר ונמצא בסמיכות מקום אליו:

חייב אדם לכבד ספר תורה ולהשתדל לגוללו יפה ולחבקו ולנשקו ולכבדו, ויהיה לטוטפות בין עיניו ולאות על ידו. יקרה היא מפנינים ומכל הונו והודו. הפך בה והפך בה ולא תזוז מינה. סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. תתן לראשך לוית חן וצניף טהור יענדך. עטרת תפארת תמגנך[37].

מעשה הנשיקה הפומבי, מכובד או מחוסר כבוד

מן הלשון הנמלצת והנחרזת עולה כי לא זו בלבד שהאדם מכבד את ספר התורה בכך שהוא "מחבקו ומנשקו", אף התורה גומלת לו ב"סלסלה ותרוממך תכבדך" על "כי תחבקנה". וברקע הדברים נשמעת כאן מעין התרסה כנגד אותם השומרים על כבודם ונמנעים מלנשק את ספר התורה, או מלהפגין חיבה יתירה כלפי הספר בדמות חיבוק ונישוק. באים הדברים לומר כי דווקא הנהגה זו היא שתביא לו סלסול ורוממות וכבוד.

ויש בדברים הד להתלבטות מובנת: הרצון (או הצורך במקרים מסויימים) לשמור על כבודו העצמי של האדם, המונע ממנו להפגין בפרהסיא רגשות ולבטא אותם במעשים דוגמת חיבוק ונשיקה, אל מול הרצון לכבד את התורה והאהבה השופעת אל התורה המבקשת לה ביטוי.

לא רק בנישוק ספר תורה שבשבת ובמועד ובימים בהם נקראת התורה מתקיימת רתיעה זו, אף (ואולי, ביתר שאת) בחג שמחת תורה, נוכח ההמון המרקד ומפזז בכל עוז[38] עשויה היא שתופיע אצל אנשים כבודים (לפחות בעיני עצמם...). כנגדם יוצא בעל חמדת ימים:

וראוי לכל עבד ה' לרבות כל מיני שמחות לפני הספר תורה בריקוד ומפזז ומכרכר בשירים נאים. ולא יחוש על כבוד תורתו שמא ילעיגו עליו ויתבזה בעיני המוני העם[39].

דילמה זו מוטבעת ביסודה של פרשיה מקראית נודעת: מיכל בת המלך שאול ואשת המלך דוד הרואה את אישה המלך לפני ארון התורה כשהוא "מפזז ומכרכר, ותבז לו בלבה" (שמואל ב ד, טז). והדברים הבאים מפיה מציגים את כבוד המלכות המחולל כביכול: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (שם שם כ), ואילו דוד המלך מציג את מעשהו זה כביטוי של הכבוד היותר נעלה בעיניו: "...ושחקתי לפני ה'. ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה" (שם שם כב)[40].

התלבטות זו משתקפת גם במסופר על "כמה חסידים וגאוני עולם אשר ראיתי שמשתחוים לספר תורה במורא ובהכנעה, ולא גבה לבם לנשק, כי נראה להם לקלות ראש[41]. ראיה לדבר, מביאים אלו הנמנעים מנשיקת ספר תורה בשל היראות מעשה זה כ"קלות ראש" כלפי ספר התורה, מדברי הרמ"א הידועים (בהם נעסוק בהרחבה בחלקו השני של המאמר) כי "מביאין התינוקות לנשק התורה כדי לחנכם במצות". ההדגשה על "תינוקות" המובאים לנשק את ספר התורה, יש בה להורות לדעתם, על הנשיקה הפומבית כמעשה "תינוקי", "לא בוגר".

מנגד, מעלה ר' בנימין יהושע זילבר את הטיעון הבא:

 אבל נהגו העולם כהאריז"ל שהיה מחבק ומנשק הספר תורה.

הצמדת מנהג העולם לשמו של האר"י, שאף הוא נהג כן, באה להורות שני דברים: כי אין בנשיקת ספר תורה משום פחיתות כבוד, שהרי כבר נהגו העולם לעשות כן; כי אין בדבר משום פחיתות כבוד לכל אדם באשר הוא, שהרי אף האר"י נהג כן.

לחילופין, יש להיזהר מפני תופעה הפוכה: אנשים המבקשים להתכבד על ידי דרך נשיקה מופרזת של ספר התורה:

אבל [הנשיקה היא] רק למי שהתורה מתקרב אצלו... ולא יחמיר בזה לרוץ ממקום אחר, משום יוהרא. וכן במקומות שאין מלוין הספר תורה עד הבימה, מיחזי כיוהרא אם יחמיר ללוות עד הבימה[42]

והרי זה בא לשלול גישה הסבורה, שכיון שנשיקת ספר התורה עיקרה הוא מתן כבוד לתורה, אין לחשוש לרגשות גאווה של הנושקים את הספר[43].

נשיקת גוף ספר התורה או נשיקתו מבעד למעיל

נוהגים שונים מתקיימים אף ביחס לשאלה איזו נשיקה עדיפה, אם נשיקת ספר התורה עצמו או נשיקתו מבעד למעיל. הבדלי מנהג אלה, עניינם כמובן, לעולה לקריאה בתורה. לפניו מונח ספר התורה, אם כשהוא פתוח בעת הקריאה (ולא נדון במסגרת זו באשר לשאלה באיזה מצב נמצא ספר התורה בעת הברכה של העולה לתורה, אם סגור אם פתוח), אם כשהוא מכוסה במעיל לאחר הקריאה.

נשיקת ספר התורה על ידי העולה לקריאה בה נוגעת הן לנשיקה שאחר הקריאה והן הנשיקה שלפני הקריאה (וראה בפרק הקודם דברינו בזה).

סיכום המנהגים מצביע על שלשה מנהגי נשיקה: נשיקת הספר על ידי הטלית שעל האדם או המטפחת, נשיקת גוף הספר, ואולם בהנחת הטלית בעדינות על גוף הספר; הנחת הטלית לא על עצם הכתוב בספר התורה אלא על שוליו:

הרבה נוהגים לנשק מקודם את הספר תורה על ידי הטלית או מטפחת, משום חיבוב המצוה, וזה גם הוא מנהג ותיקין[44].

אולם יש הנוהגים לנשק במקום הקריאה, והיו אחרונים שהתנגדו לזה, שמא יבאו לידי מחיקת איזה אות של הספר תורה חס ושלום על ידי שלוחץ עליהם, על כן צריך להזהר לא ללחוץ חזק אלא לנגוע בנחת.

והמדקדקים אינם נוגעים בטלית על האותיות עצמן, אלא בצדם, בריוח שבין העמודים, מול מקום הקריאה[45].

הבדל קל בין נשיקה שלפני הקריאה לבין הנשיקה שלאחר הקריאה הוא באשר למקום הנחת הטלית על ספר התורה קודם הנשיקה. בעוד שבנשיקה שלפני הקריאה, יש חשיבות להנחת הטלית על מקום הקריאה, שהרי בכך מסמנים לבעל הקריאה מהיכן להתחיל לקרוא, הרי שלאחר הקריאה אין חשיבות לסימון זה:

רבים  נוהגים לנשק במקום שסיימו שם את הקריאה, אבל אין צריך בזה, כי עיקר הטעם שמנשקים דוקא על יד המקום שעתידים לקרות בו (שצריך לדעת לפני הברכה מאיזה מקום יקרא), וטעם זה שייך רק לפני הקריאה, אבל אחר הקריאה כל ענין הנישוק הוא רק משום חיבוב מצוה, על כן אין נפקא מינה באיזה מקום הוא מנשק[46].

כמו כן, ניתן להצביע על הבדל מנהג בין הנשיקה שלפני הקריאה לנשיקה שאחריה, שבעוד שבנשיקה שלפני יש מקום לנשיקת גוף הספר (הפתוח לקראת הקריאה בו, והרי המנהג הוא לברך ברכה שלפני הקריאה בעוד הספר פתוח לפניהם), בנשיקה שלאחרי מוענקת עדיפות לנישוק ספר התורה מבעד לעטיפתו, שהרי הנוהג הוא לברך ברכה אחרונה על ספר התורה הסגור:

ויש הסוגרים מקודם את הספר תורה ומנשקים אותו מבחוץ, כי בלאו הכי יש לסגור את הספר תורה לפני שמברך את הברכה האחרונה[47].

אף עדות מעשה בר' שלמה זלמן אויערבך מלמדת שהוא העדיף את הנשיקה שמבעד למעיל:

ובגמר הקריאה היה סוגר הספר, ובירך אחר שהניחו המעיל על גביו, ואחר הברכה רכן ונשק המעיל[48].

אכן, ניתן לטעון שהשיקול שהנחה אותו בכך עיקרו נוטה לאופן בו תיאמר ברכת התורה: הברכה צריכה להיאמר על ספר סגור ועטוף במעיל; הברכה ראוי שתיאמר סמוך ככל האפשר לקריאה. משום כך, נדחתה הנשיקה לאחר הברכה, בעת שספר התורה עטוף במעיל, והנשיקה כוונה איפוא למעיל העוטף את התורה. אולם אף הנשיקה שקודם הקריאה, אף היא נעשתה באמצעות המעיל:

נציין כאן סדר התנהגותו של רבנו כשעלה לתורה. היה פותח את הספר ורואה מקום הקריאה, ומקרב המטפחת אל הספר ונושקה כשהיא על גבי הספר. ומניח הספר פתוח ומטה ראשו לימין ואוחז הספר בשמאלו - בלא הפסק בין ידו לעץ החיים[49], ומברך[50].

בשתי הנשיקות, שלפני ושאחרי הקריאה, הקפיד איפוא אמנם לנשק את המטפחת ולא את גוף ספר התורה, ואולם הקפיד גם שהמטפחת תהיה מונחת על הספר עצמו בעת שהיא מנושקת.

גם אלו שנוהגם הוא לנשק את התורה קודם הברכה שלאחר קריאת התורה, אף הם הניחו את המעיל ("המפה") על הספר טרם שנישקו אותו, והנשיקה נעשתה איפוא דרך המעיל.

המניח המפה על הספר תורה בגמר הקריאה לנשק קודם ברכה אחרונה, יזהר להניח למטה ממקום הקריאה. ואם הניח על מקום הקריאה, לא יאמר הקורא את התיבות עד אשר יסיר משם המפה ויקרא מתוך הכתב[51].

כללי הנשיקה הנכונה

נשיקת ספר התורה מבטאת את התרפקותו של האדם אל הספר, כשקיקת אוהב לאהובתו. משום כך, נכון הוא שהנשיקה שמנשק את ספר התורה תהיה מעודנת ככל האפשר, רחוקה מדורסנות ומתוקפנות. כך למשל, נקבע:

כשמסיר הש"ץ המפה מעל הספר תורה, והספר תורה רחוקה קצת ממנו, לא ימשוך הספר תורה אצלו, אלא יטה עת עצמו להספר תורה אם יכול. וכעין שאמרו סוף מגילה מוטב תגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה. וכן כשמנשק הספר תורה[52].

במצבים של מרחק בין האוהב לאהובתו, ראוי הוא שיכפוף הוא קומתו אצלה, ולא להיפך, דוגמת המשפט המצוטט לרוב ובהקשרים שונים, "איתתך גוצא גחין ולחיש לה". אף הנושק לספר תורה, ראוי שיבוא הוא אצל הספר המנושק, ואל יטה את הספר אליו כדי לנשקו.

אשר לכיוון הפנים בעת הנשיקה של העולה לתורה, לא נאמרו דברים. ואולם יצויין שישנם מנהגים שונים ביחס לכיוון הפנים בקריאת התורה: אם לכיוון הספר עצמו, אם בהסבת פנים לצידו, ואם לכיוון ארון הקודש.

באשר למסורת הקריאה החב"דית שאל שאלה זו ר' מ"מ שניאורסון את חותנו ר' י"י שניאורסון, והוא השיבו כי אביו היה "עומד בעת הקריאה ופניו הצדה. בעת קריאת השירה [=שירת הים] ועשרת הדברות - מיסב פניו על הספר תורה, בשעת קריאת שירת מרים - מיסב פניו אל ארון הקודש"[53]. וכיוצא בדבר, אף כלל קהל השומעים בשעת קריאת עשרת הדברות מפנים פניהם אל ספר התורה[54].

אשר למצבן של העינים בשעת הנשיקה, אם פתוחות הן אם עצומות הן, ראה דבריו של ר' שלמה קרליבך (מי שנודע כ"רב מנשק", בשני משמעיו, והנהגתו זו שימשה כר נרחב להתייחסויות שונות אליו, ואף בספרות ההלכה בת ימינו, וראויים הדברים להידון כשלעצמם):

הקשר שבנשיקה הוא קשר יותר עמוק מראיה גשמית, ולכן כשמנשקים סוגרים את העיניים[55].

צורת נשיקה מעניינת, מתוארת כדרך בה נשק-לא נשק ר' אהרן רוקח מבלז תפילין:

"שלא היה מנשק, אלא קירב אותם לפיו דרך חיבה"[56].

ההימנעות שבנשיקה המלאה המופגנת על ידי קירוב הדבר אל הפה, בלא שינושק ממש, נושאת איפוא הצהרה מורכבת: יש בה ביטוי משולב של אהבה ויראה.

נישוק בני אדם בהקשר לספר התורה

דיון נפרד הקשור קשר אמיץ למנהגי נשיקת ספר תורה פונה למנהגי נשיקת בני אדם בהקשר לספר התורה. כוונת הדברים למנהג לנשק את ידי תלמיד חכם היורד מקריאת התורה ומדרשה בתורה; מנהגם של הבנים לנשק את האב לאחר שסיימו את קריאתם בתורה; ונשיקתו של העולה לתורה, בשעה שיורד מהבימה. בצד הצגת מנהגים אלה נדון במניעת הנשיקה של אב לבנו במרחב בית הכנסת.

כשלעצמו, דומה וההלכה הידועה בדבר אי נשיקת הורה את ילדו בבית הכנסת יש בה כדי להורות שבית הכנסת הריהו מקום שיש להימנע בו מנשיקות שאינן של אהבת ה' ואהבת התורה. ובכלל אלו כל הנשיקות למיניהן שבין בני אדם. 

אכן מנהג רווח בקרב יהודי מרוקו היא שהעולה לתורה מתנשק עם באי בית הכנסת, ואת ידי אביו או רבו הוא מנשק. התיאורים לכך הם רבים, דוגמת הבא:

מנהג פשוט בקרב יוצאי מרוקו כך הוא: לאחר שהעולה לתורה מסיים, הוא יורד לקראת מקומו ותוך כדי הליכתו הוא לוחץ ידי האנשים היושבים, יש קרובים איתם הוא מתנשק, ואת ידי אביו או רבו הוא מנשק[57].

אכן, בעוד שלחיצת יד ואמירת "חזק וברוך" או "יישר כח" וכדומה הינם מנהגים מקובלים ורווחים בכל קהילות ישראל, כמו גם נישוק ידי האב או הרב המקובל בקרב יהודי המזרח, ואשר על כן "וודאי שמיוסדים מנהגים אלו על אדני הקודש ומצוה נמי איכא, אך לגבי הנישוק עם קרוביו רבים ערערו... האם ניתן להמליץ על המנהג, או שיש לבטלו שמנהג טעות הוא"[58]?

עמדה חד משמעית נוקט ר' עובדיה יוסף, הפוסק המרכזי של כלל יהודי המזרח בימינו:

ונודע שאצל יוצאי מרוקו נהגו כן בארצם ובמקומות מושבם בחוץ לארץ, ונכון מאוד שכאן בארץ הקודש ישנו את מנהגם זה, כיון שאין נוהגים כן שאר העדות[59].

בעוד שבקטע זה מועלה נימוק אחד בלבד: "כיון שאין נוהגים כן שאר העדות" (והרי זה נימוק התקף רק ביחס לארץ ישראל, ואילו בארץ מרוקו עצמה, כמו גם בפזורות יהודיות בהן קהילת יוצאי מרוקו מהווה בהן רוב, יכול המנהג להמשיך להתקיים, לדעתו), הרי שבקטע הבא מועלה נימוק נוסף:

המנהג שיש נוהגים להתנשק עם העולה לספר תורה לאחר שסיים קריאתו בתורה, אינו נכון לפי ההלכה, ומצוה רבה לבטלו בהסברה ובדרכי נועם, ובפרט שכאן בארץ ישראל מנהג רוב העדות שאינם מתנשקים כלל[60].

הקביעה "אינו נכון לפי ההלכה" אינה מוסברת כלל, מהי ההלכה שאינה מקיימת נוהג זה. ככל הנראה הכוונה להלכה שאסור לאב לנשק את בניו בבית הכנסת. הלכה זו נודעה בזכות פסיקתו של הרמ"א[61], והיא משקפת שרשרת פסיקה ארוכה של פוסקי אשכנז (ספר האגודה, שו"ת בנימין זאב, ר' יהודה החסיד) שאסרו על האב לנשק את בניו בבית הכנסת ולהראות להם חיבה, כי עליו לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. אכן, לפסיקה אשכנזית זו אין מקור קדום לה, ולא מקור שמחוצה לה. משום כך התסיסה שקמה בקרב יוצאי מרוקו בישראל בעקבות פסיקתו זו של ר' עובדיה יוסף[62] (שאיננו בן ליוצאי מרוקו, אלא לקהילת עיראק) נשענה בין השאר על הטענה שאין לבטל מנהג עתיק יומין הרווח בקהילה זו של בני עדות המזרח בהסתמך על פוסקים אשכנזיים בלבד, טענה שהועלתה מספר פעמים:

והנה שוב רוצה הרב עובדיה יוסף שליט"א לבטל מנהג עתיק של יוצאי מרוקו, לא מכוחו של מרן, אלא  מכוח פסק אשכנזי[63].

בניגוד לעמדתו זו של ר' עובדיה יוסף, עמדת ר' שלום משאש רבה של ירושלים היא תמיכה במנהג זה, התואם לדעתו אף שיטת הרמ"א האוסרת על האב לנשק את בנו בבית הכנסת:

שכן הרמ"א אסר להראות סימני חיבה, אבל כאן מדובר בנישוק דרך כבוד[64].

זאת ועוד, פסקו של ר' עובדיה יוסף מרחיב עוד יותר מדברי הרמ"א, שהרי הרמ"א לא דיבור אלא על נישוק "בניו הקטנים" ואילו ר' עובדיה יוסף אוסר אף נשיקת מבוגרים בשל השיקול של "משום אהבת המקום ומורא שכינה שבמקדש מעט"[65]. אכן, כמסייע להכללת מבוגרים כילדים לאיסור נשיקה בבית הכנסת, אף עמדתו של ר' אברהם יצחק הכהן קוק אינה מבחינה בין גדולים לקטנים לענין זה[66]. אכן כאמור, פוסק נכבד בן העדה המרוקאית עצמה, ר' שלום משאש, יוצא נגד פסיקתו של ר' עובדיה יוסף, עם שהוא מתנגד גם להשוואת גדולים לקטנים לענין זה של איסור נשיקה בבית הכנסת. ההבחנה המעניינת שעורך ר' שלום משאש היא בין הנשיקה כגילוי אהבה (והיא הנשיקה לבנים קטנים, האסורה) לבין הנשיקה כגילוי של חיבה וכבוד, שלום וידידות (והיא הנשיקה לגדולים, המותרת שכן אין בה מיעוט אהבה לה').

טענתו הנוספת של ר' שלום משאש שאף לדעת הרב קוק אותו ציטט ר' עובדיה יוסף יש לאסור דווקא נשיקה הניתנת לגדול שלא בזמן עליית ספר תורה, ובדומה לנשיקת בנים קטנים שלא עלו לספר תורה, אבל בעליית ספר תורה זהו כבוד לתורה.

את עמדתו זו סיכם בדברים הנוקבים:

אין בזה שום איסור, ואדרבא זה כבוד לתורה הקדושה, וכן המנהג בכל העולם, וגדולי הדור לא מיחו מעולם על זה.

נימוק נוסף שלא לבטל נוהג זה משמש הטיעון שביטול המנהג עלול להביא לסכסוכים ומריבות:

שהרי הדבר תלוי גם בדעת אחרים, ולעתים רבות עלולים  הקרובים שלא להבין ולא לקבל הדברים, ואז במקום הרבות אהבה ואחוה ח"ו  עלולה לפרוץ מריבה או לפחות מתח (ואפילו קטן) מיותר[67].

נימוק נוסף לזכות גילוי החיבה המורעפים על העולה לתורה מעלה ר' יוסף משאש[68], לדבריו בדרך כלל נהגו למכור את העליות לכל המרבה במחיר, ויתכן שבעקבות כך היה בלבו של מאן דהוא על הזוכה בעליה, וכדי להראות שאין כאן קנאה ושנאה ותחרות אלא אהבה אחוה ושלום ורעות ביטאו המתפללים את חיבתם לעולה לתורה. ביטוי זה נעשה אם בלחיצת ידיים ואם בנשיקה[69]. 

טעמים שונים[70] הועלו באשר למנהג שהעולה לתורה ממתין לאחר ברכה אחרונה שלו לקריאת העולה אחריו [שלא יראה כתינוק הבורח מבית הספר; שלא יאבד תוך ירידתו את הקריאה הבאה] ולא הוזכר הנימוק של דחיית הכיבודים של הקהל..

עמדה הפוכה בתכלית מוצגת בשם הגר"א. בעוד העמדה הקודמת דוגלת בהרעפת חיבה על ראש העולה לתורה מבני הקהילה הסובבים אותו, הרי שלדעת הגר"א הנכון הוא לאחר שהאדם עלה לתורה, שירד בעןדן מכוסה בטלית, נסתר מעיני הקהל:

אודות המנהג שנוהגין לכסות הפנים קצת עם הטלית כשיורד מן התיבה, משום דכתיב "ויכל לדבר אתו ויתן על פניו מסוה"[71].

השפעת הקבלה

אשר לשאלה בדבר השפעת הקבלה על מנהג נשיקת ספר תורה ראוי לציין את הטיעונים השונים והמנוגדים אם יש לנשק את ספר התורה אם לאו, הנתלים בהנהגתו של האר"י.

למעלה  הראינו לדעת את הנאמר בכתבי האר"י:

כשמנשק לספר תורה יאחז בשתי ידיו. וסוד גדול בזה. ויאמר "ישקני מנשיקות וכו'"[72].

הצבתן של שתי הידיים על הספר עם נשיקת הספר מתוארת כ"סוד גדול בזה", ולא נפליג אל הנסיון לפענח סוד זה. נציין רק שבדומה לכך, גם בשעת הברכה על ספר התורה נאמר באותו מקור בשם כתבי האר"י לאחוז בשני העמודים, ואולם בשעת הברכה יסיר ידו השמאלית, להגביר ימין[73].  והרי זה תומך איפוא בהנחה כי לקבלת האר"י הייתה השפעה לכיוון נשיקת ספר התורה.

מנגד, צוטטו למעלה מקורות המתנגדים לנוהג נשיקת היד, עם שהם מצטטים מקורות קבליים מובהקים, דוגמת הדברים שכותב ר' אפרים זלמן מרגליות[74]:

עיין בקיצור של"ה ובסידורים מלגלג על נשיקת היד.

ובכללם גם עדות המתייחסת לאר"י השוללת את נשיקת היד מכל וכל:

בספר יסוד ושורש העבודה כתב בשם האריז"ל דמה שנוהגין ליגע ביד בספר תורה ולנשק היד זה מנהג בורות[75].

אכן, אף מקורות אלה מתנגדים לנשיקת היד, ואין בדבריהם התנגדות לנשיקת הפה את ספר התורה. וניתן להסיק מתוכם כי אכן נשיקת הפה את ספר התורה הייתה רווחת ומקובלת. 

אף דבריו של פוסק בן ימינו, ר' בנימין יהושע זילבר[76], מטים לעבר ההנחה כי נשיקת ספר התורה נתמכת על ידי הנהגת המקובלים ובראשם האר"י:

אבל נהגו העולם כהאריז"ל שהיה מחבק ומנשק הספר תורה.

מאידך גיסא, ראוי לציון הנאמר באוסף תיקונים והנהגות של מקובלי צפת:

רוב בתי כנסיות מוליכין נר של שעוה לפני ספר תורה, והמוליך מוליך לאחור ואנשי הקהל מלוין אותו עד התיבה, ובחזרה באים החכמים לקבל פניו במורא[77].

ממקור זה ניתן להסיק כי היפוכו של דבר הוא הנכון, תרומתם של המקובלים הייתה לעבר הבעה של רצינות מירבית, עד כדי "מורא" מפני ספר התורה, עם שהסממנים החיצוניים כנר שעוה והליכה לאחור תוך שהפנים מופנות לעבר ספר התורה, יש בהם להורות על הלך נפש שאין בו ולא דבר עם נשיקה.

סיכום

 מנהג נשיקת ספר התורה, כפי שהראינו לאורך המאמר הינו מנהג רווח בקהילות ישראל השונות. הן באשר לשאלת הזמן והן באשר לשאלת המקום, לאמר: מאימתי החל מנהג זה רווח, ומאיזה מקום החל מנהג זה להתפשט, אין בידינו תשובות חד משמעיות.

הנטייה המקובלת במחקר היא לייחס את התפשטות נשיקת תשמישי הקדושה לתקופה בה החלה להתפשט קבלת האר"י[78]. כשלעצמי, סבורני שנשיקת ספר תורה הינה קדומה יותר. להערכתי, מבין כל הזיקות המשפיעות, הזיקה היותר מרכזית היא זו של מנהג הוימפיל, והרי זה איפוא מביאנו לאשכנז למאה הי"ג. העדות המתייחסת לר' יהודה החסיד ש"לאחר שקרא בתורה מנשק ספר תורה על שם ישקני מנשיקות פיהו""[79] יש בה איפוא לאשר את המקום אשכנז כארץ המוצא לנשיקת ספר תורה, ואף להקדים את זמנה למאה הי"א-י"ב.

להערכתי, התפשטות מחזור הקריאה החד-שנתי, הבבלי, ודחיקת רגליו של מחזור הקריאה הארץ ישראלי בן השלש-שנים (או שלש שנים ומחצה), ויחד עמו תהליך התפשטותו של חג שמחת תורה, תהליך שהתעצם והסתיים במאה הי"ג-י"ד – ואתו המפגש ההמוני עם ספרי התורה, שלא בהקשר של קריאת התורה, החיש עוד יותר את נוהג נשיקת ספר התורה.

ייתכן ונשיקת תפילין ונשיקת מזוזה התקיימו קודם לכן, ואולם אלו היו נשיקות אישיות-פרטיות, בעוד שנשיקת ספר תורה שימשה כמעשה טקסי הנעשה בפומבי ובהקשר ציבורי, ולכן הייתה רווחת יותר. מאוחר יותר, בעקבות נשיקת ספר התורה, הורחב מעגל הנשיקה של תשמישי קדושה ומצווה עוד ועוד.

---

[1]  מרגליות א"ז, שערי אפרים, שער י סעיף ד. מובא אצל שפרלינג א"י, טעמי המנהגים, אשכול ירושלים תשי"ז עמ' סה.

[2] וכן פירש שם גם האבן עזרא.

[3]  פאפו א', פלא יועץ, ירושלים תשכ"ג עמ' ריג.

[4]  זילבר ב"י, בית ברוך, בני ברק תשכ"ג, עמ' שכד-שכה.

[5] זילבר ב"י, בית ברוך, בני ברק תשכ"ג, עמ' שכד-שכה.

[6] אליהו הכהן האיתמרי (ההדיר ולדמן ח"י), שבט מוסר, אור המוסר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תמ.

[7] סימגר ז', ספר זכירה, שאמלוי תש"א.

[8] שם שם.

[9] פתחי שערים שם.

[10]  הערה שם.

[11] הנקין י"א, "עדות לישראל" בתוך: כתבי הגרי"א הענקין, עזרת תורה ניו יורק תשמ"א עמ' קכג

[12] תופעה משיקה ל"נשיקה באויר" היא זו המצויה ביהדות צפון אפריקה: "מצוי בבני אדם כשעושים איזה מצוה או כשנותנים שבח והודאה לה' יתברך שעה עמהם חסד או נס, שנושאים עיניהם למרום, ומנשקים אצבעות ידיהם". "נהגו כשנותנים שבח והודיה לה' ברוך הוא, נושאים עינים כלפי מעלה, ומניחים ידים על העינים ומנשקים אותן". בן שמחון ר', יהדות המגרב, מכון בני יששכר ירושלים תשנ"ח עמ' 151. וראה עוד שפרבר ד', מנהגי ישראל, חלק א, עמ' רכז, מוסד הרב קוק ירושלים תש"ן.

[13] שם שם.

[14] שם שם.

[15] זילבר ב"י, בית ברוך, בני ברק תשכ"ג, עמ' שכד-שכה.

[16] טרגר י' ואויערבך א', הליכות שלמה, ישיבת הליכות שלמה, ירושלים תש"ס, עמ' 68.

[17] הנקין שם.

[18]  אויערבאך ש"ז, שלחן שלמה, ספרית בני תורה ירושלים תשנ"ד, לה, א.

[19] אויערבאך מנ"נ, אורח נאמן על שולחן ערוך או"ח, סי' קלד, ועד קרן התורה ירושלים תרפ"ו, בשם היעב"ץ.

[20] שם שם.

[21] תופעה ראויה לציון, היא דרך התייחסותו של ר' מ"מ שניאורסון מלובביץ' לנוהג זה. שכן, אף שבספר ההלכה הבסיסי והמחייב של חסידות חב"ד, שולחן ערוך הרב, נאמר מפורשות ש"מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת לבישתן ובשעת חליצתן", עם זאת האדמו"ר מלובביץ הנשאל "אם מותר לנשק התפילין בפה משיב  ש"מותר לנשק התפילין בפה" ואינו ממליץ על נשיקה שכזו, ברוח דברי שו"ע הרב) (שערי הלכה ומנהג, הבלין י"י, היכל מנחם ירושלים תשס"ב, עמ' נב).

זאת ויתר על כן, ר' מנחם מנדל שניאורסון אף יוצא להסביר את "אלה שאינם נוהגים כן, מפני שחוששים שמא בשעה שינשק התפילין יכנס לפיו צבע ואחר כך ירוק אותו" (שם שם). זאת ואף זאת, שלא כמקובל בספרות חב"ד, הערות השוליים המלוות את הדברים כוללות הפניות לספרות חוץ-חב"דית, ובכללה אף הפנייה לנוהגיה של חסידות בעלז, ושל ר' אהרן רוקח מבלז "שלא היה מנשק, אלא קירב אותם לפיו דרך חיבה" מנהגי בעלזא, ירושלים תשל"ד, עמ' ח.

[22]  רבינוביץ א"מ, זכותא דאברהם, ירושלים תש"ט

[23]  פתחי שערים על שער אפרים שם

[24] ראה חיד"א (ברכי יוסף גליון השו"ע, סימן רפה סע' ב, וכן בספרו ברכי יוסף אות ד); קיצור של"ה בשם מהר"ן שפירא (מצת שימורים דף פג, ב); לרנר י"י, ספר הבית, שער השמים, תשנ"ה, עמ' רמט

[25] אף כאן ההלצה העממית, שבאחד מפניה היא עוקבת אחר נוהגים ומנהגים וסונטת בהם, ובכלל זה מנהגי נשיקות המצווה לא נוקו משבט פיה (ואכן, ראוי נושא זה להידון כשלעצמו, ההומור היהודי על מנהגי הנשיקה השונים. וחומר רב ניתן להציב במאמר שכזה). והסברו של נוהג נשיקת ספר התורה דווקא באצבע השולית, הפחות משמעותית שבין חמש האצבעות, הזרת, הוסברה בה משום מעשה שהיה: האדמו"ר החסידי, קמץ במלוא ארבע אצבעותיו (האצבע הסמוכה לזרת נקראת קמיצה, על שם היותה חותמת את קבוצת האצבעות הקומצות) חופן הגון של טבק הרחה מעולה, מובחר שבמובחר. והנה ספר התורה מוגבה, מה יעשה האדמו"ר: לא יצביע לעבר ספר התורה וינשקה?! ואולם מאידך גיסא, בכך ישמט מידו הטבק היקר! מה עשה? זקף את אצבע הזרת לעבר ספר התורה ונישקה, ויצא ידי נשיקה וידי שמירת הטבק…

[26] צריך להניח רגלו זה אצל זה עד שיתכללו כאחד, וכן ידיו לפעמים יניח ימין על שמאל, ולא יראה אגודל שלו לחוץ. [הערה: כן כתב הרמ"ק הובאו דבריו במגן אברהם סק"ב] ספרין יאי"י מקמרנא, שלחן הטהור, סימן צד, תל אביב תשכ"ג בעריכת אברהם אבא זיס.

[27] ראה פרלוב ש', משמרת שלום, עמ' 61: מנהגי בעת אמירת "ואומר לך בדמייך חיי" הראשון – לטבול אצבע זרת בכוס וליתן בפי הנימול, וב"ואומר לך" השני – לטבול האצבע שאצל הגודל בכוס וליתן בפי הנמול. הרב"י כתב שצריך לעשות צורת שד"י באצבעותיו כשנותן היין בפי הילד. ובספר זכור לאברהם הביא בשם שו"ג כשכופף האגודל נעשה דל"ת, ואצבע אמה קמיצה הוא שי"ן, וכשנותן היין בזרת הוא יו"ד. עכ"ל. וכן הובא באחרונים. וביד הקטנה כתב דאמה קמיצה זרת הוא שי"ן, והאצבע שבו נותן היין בפי התינוק הוא כמין דל"ת, והאגודל הוא כמין יו"ד. ולסברא זו השם ש-ד-י כסדר. על כן נהגתי כשתי הסברות. וכן כתב בספר כורת הברית. וראה עוד עובדיה ד', נהגו העם, מכון ישמח לב ירושלים תשם עמ' רמט-רנ: האותיות "בכפי" עולות יב"ק, שהם שלשה שמות (יהו"ה, אהי"ה, אדנ"י). ביד רמוזים שלשה שמות אלה, כי האצבעות הם מתכנים בשם: גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת. וראשי תיבות שלהם עולים יב"ק, הוא מנין יהו"ה, אהי"ה, אדנ"י.

[28] ראה אורבך =, פרק חמישי "הידים", בתוך: כל עצמותי, עמ' 106-111. וראה וידר נ', =

[29] בן שמחון ר', יהדות המגרב, מכון בני יששכר ירושלים תשנ"ח, עמ' 151. וראה שם שציין כי "כן המנהג, והביא בספר נהגו העם, ובספר משפט וצדקה ביעקב סימן מה, ומקורו בהאריז"ל, וראה בבן איש חי, שנה א, פרשת כי תבוא.

[30] אשר לסיפור העלילה הנרקם בספר שיר השירים ולדמותם ומעמדם של "הדוד והרעיה", אם ביסודו שירי חתונה קדומים ראה פליקס י', שיר השירים, טבע עלילה ואליגוריה, תשל"ד, עמ' 12. רוזנסון י', "מבנה בשיר השירים?" בתוך: מסכת מגילות, עמ' 37-41, מכללת אפרתה ירושלים תשנ"ז. פוקס מ' וקליין י' (עורכים), עולם התנ"ך, מגילות שיר השירים, רות, איכה, תשמ"ז עמ' 12-18. ומאמרי בספר היובל לע' שטייזנלץ, ירושלים תשנ"ו.

[31] לא כאן המקום לדון בזיקת הפסוק הפותח את ספר שיר השירים המשמש כעין כותר ראשי לפסוק העוקב אחריו המשמש כעין כותר משני. נצביע רק על שרשור האות ש' המלכדת את שני הפסוקים הללו: "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו…"

[32] ראה גרשטנקורן י', אהבה בתענוגים, בני ברק תשי"ח.

[33] השימוש בפסוקי נשיקה בכלל ובפסוק זה בפרט בפולקלור היהודי הינו נושא כשלעצמו, וניתן להצביע על שימושים שונים. מן המצויים שבהם הוא השימוש בפסוק זה כאמצעי להיפטר מבעל חוב נוגש:  "לכל הפחות זכני באמירת מקרא קצר שבספר שיר השירים – את זה אני שומר לבעל חוב גדול משלך…"// ...תבע אותו על חובו, ופסק לו פסוק שני שבשיר השירים.. כל ימי הייתי תמה מה צורך יש ליהודי באחור [אם לא על מנת לקיים פסוק שני שבשיר השירים]..// (דרויאנוב א', ספר הבדיחה והחידוד, א, עמ' מ ב- מג. דביר תל אביב תרצ"ט). שימוש מצוי אחר בנסיבות דומות של התחייבות כספית שלא כובדה בנסיבות של חתונה ומחותנים. דוגמא לדבר הוא המסופר במחותן המבקש לנשק את מחותנו לאחר ה"הסכמה", וזה מסרב ואומר: עתה טרם מתנשקים.. ולאחר ה"תנאים" הוא שוב מבקש לנשקו, והוא שוב אומר לו: עתה טרם מתנשקים.., וכיוצא בדבר לאחר החתונה, הוא שב ואומר: טרם מתנשקים. וכצאת שבוע-שבועיים מהחתונה, ובא אותו מחותן לגבות את התחייבותו הכספית של הצד שכנגד, אומר לו: עתה אפשר כבר לנשק.. ובכלל משמש פסוק זה כדרך להיפטר מאדם טרדן, כדוגמת המסופר באותו שנטפל אליו טרדן ושאלו שאלה אחת קצרה של מה בכך, השיב לו הנשאל בחריפות יתירה בפסוק השני שבשיר השירים. תמהו עליו חבריו, וכי מה עשה לו אותו טרדן, שהרי לא שאל אלא דבר קל. השיב להם: יודע אני בו, שאין זו אלא התחלה, ומשאני משיב לו הרי הוא חוזר ומקיפני בחבילי חבילים של שאלות שווא, ובסופו של דבר הריני נאלץ בעל כורחי לומר לו אותו פסוק, אם כן איפוא הנני נחפז וכבר אומר לו אותו פסוק מייד עתה, והריני חוסך מזמנו ומזמני.. (דרויאנוב שם).

[34] מרגליות א"ז, שער אפרים שם.

[35] אליהו הכהן האיתמרי (ההדיר ולדמן ח"י), שבט מוסר, אור המוסר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תמ.

[36] ספרין יאי"י מקמרנא, שלחן הטהור, סימן קלט, תל אביב תשכ"ג בעריכת אברהם אבא זיס.

[37]  רבינו מנחם בן ר' אהרן בן זרח [תלמיד ר' יהודה בן הרא"ש ור' יהושע בן שועיב], צדה לדרך, כלל שני פרק ו, ורשא תר"מ.

[38] ראה יערי א, "שמחה יתירה בשמחת תורה" בתוך: תולדות חג שמחת תורה, עמ' 319-331.

[39] חמדת הימים ח"ג חג הסוכות פ"ח, ויניציה צג, ב. הובא אצל יערי שם עמ' 321.

[40] ההזדקקות להנהגתו זו של דוד המלך כתומכת בשמחה היתירה כלפי ספר התורה עולה גם בדברי חמדת הימים: "כי אף אם הוא גדול בתורה, ואולם דוד מלכא משיחא יגדל ממנו הרבה מאד. ואף על פי כן בשעה שהעלה ארון הקודש לירושלים היה מכרכר בכל עוז לפני ה', וכמה ביזה עצמו לכבודו של הקב"ה".

[41] זילבר ב"י, אז נדברו, ט, בני ברק תשל"ט עמ' קכ-קכא בשם לקה"ח בשם פחד יצחק.

[42] שם בשם קיצור השל"ה.

[43] שם בשם תורת חיים. ר' בנימין יהושע זילבר דוחה דבריו, בלא נימוק, באמירה כי "אין בזה טעם".

[44] טשקנד י', "קריאת התורה וההפטרה", בתוך: שיח תפלה, עמ' תקטז-תקיח, ירושלים תשנ"ט.

[45] שם שם.

[46] טשקנד י', "קריאת התורה וההפטרה", בתוך: שיח תפלה, עמ' תקטז-תקיח, ירושלים תשנ"ט

[47] =

[48] הליכות שלמה שם

[49]  ראה הכהן י"מ, משנה ברורה, סי' קמז ס"ק ב

[50]  טרגר י' ואויערבאך א, הליכות שלמה, ישיבת הליכות שלמה, ירושלים תש"ס, עמ' קנ הע' 68

[51]  פרידמאן מ', מעורר ישנים, עמ' מג, ורשא תרפג [ירושלים תשלב]

[52]  שם

[53]  שניאורסון מ"מ, שערי הלכה ומנהג, עורך הבלין י"י, היכל מנחם ירושלים תשס"ב עמ' נג

[54]  שניאורסון מ"מ, היום יום, קה"ת ניו יורק, כ"ד שבט, א' דחג השבועות, י"ג מנחם אב

[55] קרליבך ש, עומק הלב (עורך ויט י'), ירושלים תשנו, עמ' 36. ועוד מדבריו שם בנושא זה: נשיקה היא למישהו שנמצא בפנימיותו. נשיקה פירושה "תודה שלקחת אותי מן החוץ אל הפנים". וגם סיפור: כשרבנו הקדוש מרוז'ין נתן שלום לר' הרשלע מרימנוב הוא נישק אותו, אבל הרימינובער לא נישקו חזרה.כששאלוהו תלמידיו לפשר הדבר, ענה: הרימינוב ואמר: סוד הנשיקה התגלה לרוז'ינער, ולי זה עדיין לא התגלה… הוא יודע איך לנשק…

[56] מנהגי בעלזא, ירושלים תשל"ד, עמ' ח

[57] אזרד מ',  תורת אמך, מעלות תש"ס.

[58] שם שם.

[59] שם הערה י.

[60] ילקוט יוסף ב, עמ' קה, סעיף ז.

[61] איסרליש ר"מ, דרכי משה סימן צח. וכן בשו"ע או"ח סימן צח, א.

[62] ולא כאן המקום לדיון נרחב ומקיף על דרך פסיקתו של ר' עובדיה יוסף לכלל יהודי המזרח.

[63]  טולידאנו ש', דברי שלמום ואמת, הספריה הספרדית מכון בני יששכר, ירושלים עמ' 56-55.

[64] שמש ומגן ח"א סימן לט. וכן כתב בפסקי הסידור עמ' פג.

[65] שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן יב.

[66] אורח משפט, סימן כב.

[67] אזרד מ', תורת אמך, מעלות תש"ס.

[68] שו"ת מים חיים.

[69] אזרד שם.

[70] שם מח, ב-מט, א, שם אפרים.

[71] ליפיעץ י',  מטעמים, ורשא תרמ"ז דף מח, ב.

[72] סימגר ז', ספר זכירה, שאמלוי תש"א.

[73] שם שם.

[74] פתחי שערים שם.

[75]  הערה שם.

[76] זילבר ב"י,  אז נדברו, ט, בני ברק תשל"ט עמ' קכ-קכא בשם לקה"ח בשם פחד יצחק.

[77] טולידנו י"מ, "תיקונים והנהגות של מקובלי צפת" בתוך: אוצר גנזים, מוסד הרב קוק ירושלים תשך, עמ' 50.

[78]  זימר י, ""תנוחות ותנועות הגוף בשעת קריאת שמע", בתוך: אסופות (עורך בניהו מ') ירושלים, יד הרב ניסים, עמ' שנז.

[79] ספר חסידים, מהד' ויסטינצקי-פריימן, ברלין תרס"ה סימן תלב. וראה עוד שם סימן תתרלא.