כי טוב הוא - פרקי חיים של רבי אברהם אליהו כי טוב זכרו לברכה

אַ בינטל זכרונות - צרור זכרונות

(אופלה, תרע"ו-תרפ"ט)

פרקי הזכרונות הבאים ראו אור בספר אופולה שיצא לאור בשפה האידיש בשנת תשל"ז, וכולם מתייחסים לתקופת אופולה בחיי ר' אליהו כי טוב ז"ל (תרע"ו – תרפ"ט, מגיל ארבע עד לגיל קרוב לשבע עשרה).

הדברים נכתבו בשנתו האחרונה של ר' אליהו כי טוב ז"ל, שנת מחלתו הקשה, וראו אור לאחר פטירתו [בראש המאמר של ר' אליהו כי טוב מופיע שמו: "אליהו כי טוב (אברהם מאָקאָטאָווסקי) ז"ל", ובגוף הספר מופיע מאמר (שנלקח מעתון "מעריב", 10.9.76) "לזכרו של ר' אליהו כי טוב (מוקוטובסקי)"]. ר' צבי ז"ל מספר בזיכרונותיו כי "בשנת חייו האחרונה חזר אבינו ז"ל והעלה שוב ושוב זכרונות וקווים לדמותו של אביו...". נראה כי גם צרור הזכרונות שלפנינו, שנכתבו בשנה זו, הינם חלק מרצונו של ר' אליהו כי טוב לשמר את זכרו של אותו עולם שנכחד.

הדברים ניתנו בשפתם המקורית, ובצידם תרגומם לעברית. וכמה טעמים לדבר: האחד, הרצון לשמר את כתיבתו של ר' אליהו כי טוב ז"ל בשפת האידיש. שכן מעטים הם הדברים שידועים לנו ככתובים על ידו באידיש. השני, הכתיבה האידישאית משמרת בתוכה להפליא את דרך הסיפור בעל פה של ר' אליהו כי טוב (והרי, כפי שר' אליהו כי טוב עצמו כותב להלן במהלך זכרונותיו, "סיפור אופולאי אף פעם אינו משעמם"...). השלישי, ר' אליהו כי טוב עצמו יצא מגדרו, וכתב דברים שלא כהרגלו, בשפה האידיש, ומסרם להתפרסם בספר שעורכיו והרוח הנושבת בו היא בונדיסטית-חילונית (רובו של הספר הוא באידיש, כשפת התנועה הבונדיסטית), הגם שיכול היה לכתוב את הדברים בעברית. הרביעי, אף ר' אליהו כי טוב נהג כך בכתבי רבו ר' יוסף ביגון בספרו "עינא פקיחא" כאשר הביא את הדברים במקורם בשפה האידיש, ובצידם את תרגומם לעברית.

הרבה מהדברים המובאים להלן מוסיפים פיסות מידע המשתלבות עם ידיעות אחרים שיש בידינו, וזורעים עוד מנת אור על דמותו של ר' אליהו כי טוב ז"ל.

בסך-הכל געלעבט אין אָפּאַלע 13 יאָר, קינדערישע און בחורישע יאָרן. אוועק פון וואַרשע אין זומער 1916, צוליב הונגער ביי דער דייטשער אָקופאַציע-מאַכט, כדי זוכן אַ שטיקל ברויט אין אָפּאַלע, וועלעכע האט זיך געפונען אונטער דער עסטרייכישער הערשאַפט. אָנגעקומען אַהין אין א הייסן, מאָנטיקדיקן יאַריד-טאָג. גלייך פאַרפאָרן צו דער מומע גיטל קנאפלעך אין די גאַרבעריין, אויסער דער שטאָט, און אַריין דאָרט "מיטן רעכטן פוס".

בסך הכל חייתי באופולה שלש עשרה שנה, שנות ילדות ובחרות.[1] יצאנו מוורשה בקיץ 1916, בגלל רעב שגרם הכיבוש הגרמני, כדי לחפש אחר פיסת לחם באופולה, שנמצאה תחת שלטון אוסטרי.[2] באנו לכאן [=לאופולה] ביום חם, של יריד יום חמישי, הישר נסענו לדודה גיטל קנאפלעך[3] בבית בורסקי[4], מחוץ לעיר, ונכנסנו לשם "ברגל ימין".

-זע נאָר, מאַמע, אַזוי פיל ברויט! – ווייל גראַד דעמאָלט האָט די מומע גיטל אַרויסגענומען פון אויוון אַ געבעקט ברויט פאַר אַ גאַנצע וואָך, אָדער צווי וואָכן. נו, אַז איך האָב דאָס דערזען, נאָך אַזאָ לאַנגע צייט הונגערן...

-תראי, אמא, כל כך הרבה לחם! – משום שבדיוק אז דודה גיטל הוציאה מהתנור לחם אפוי לכל השבוע, או לשני שבועות. נו, כאשר אני ראיתי את זה, אחרי תקופה כל כך ארוכה של רעב...

התמונה שלמטה צולמה בשנים אליהן מתייחס ר' אליהו כי טוב ז"ל בזיכרונותיו. מופיע בה ילד-נער בלבוש האופייני של אז. אין זה ר' אליהו כי טוב ז"ל, כמובן. ואולם, כך, או בדומה לכך, הוא נראה. כאחד מילדי ישראל של אז, באופלה.

אין יענעם קאַלטן ווינטער פון 1928-9 – ווידער צוריק קיין וואַרשע, אין יענער צייט נאָך נישט אלט געווען קיין גאַנצע 17 יאָר, דעריבער קען איך נישט האָבן אָנגעזאַמלט פון אָפּאַלע צו פיל איבערלעבענישן און זכרונות. פון דעסטוועגן זענען פאַר מיר די 13 יאָר אין שטעטל, אַן אומאויסשעפּלעכער קוואל פון אינטערעסאנטע דערינערונגען צום דערציילן. "אַן אָפּאַלער מעשה אין קיינמאל נישט לאַנגווייליק" – אַזוי מיינען מיינע צוהערערס.

באותו חורף קר של 1928-9[5] – שוב חזרה לוורשה, באותה עת עדיין לא בן 17 שנים תמימות, לכן לא יכולתי לאסוף מאופלה יותר מדי נסיונות חיים וזכרונות. למרות זאת, היו עבורי אותן 13 שנים בעיירה, מעיין נדלה-בלתי פוסק של נוזלים [=מלה מוצלחת יותר] מעניינים לספרם. "סיפור אופולאי לעולם איננו משעמם" – כך סבורים שומעיי.

אַ בינטל פון בילדער. טיפּן, איבערלעבונגען און געשענישן אין שטעטל אָפּאַלע, וועלכע כ'האָב געזען, געהערט און געוואָרן פון זיי באַאיינדרוקט – לעבן תמיד פאַר מיינע אויגן, נישט צו פאַרגעסן. און אַ טייל פון דעם, קען  אויך זיין אינטערעסאַנט פאַרן יזכור-בוך.

צרור תמונות. טיפוסים. נסיונות חיים ואירועים בעיירה אופולה, שאותם ראיתי, שמעתי, והתרשמתי מהם – תמיד חיים לפני עיניי, שאין לשוכחם, וחלק מזה, יכול להיות גם מעניין ל"ספר יזכור".

"באותה עת עדיין לא בן 17 שנים תמימות".

אין זה ברור לשם מה נלקחה תמונה זו (שככל הנראה שימשה לצורך פורמלי כשלהו – באותה תקופה דרשו השלטונות שתמונות המופיעות במסמכים רשמיים תכלוננה את ראש האדם בלבד, ללא כיסוי ראש). אין זה ברור בן כמה שנים היה ר' אליהו כי טוב ז"ל כשהצטלם כאן. ההערכה היא שר' אליהו כי טוב ז"ל הינו כבן שש עשרה שנים, ועדיין באופלה.

אַוודאי איז אַ שווערע מלאכה צו באַשרייבן דאָס רעליגיעזע און געזעלשאַפטלעכע לעבן אין אַ שטעטל. די רבנים, מורה הוראה, קהילה אנשטאַלטן און דאָזאָרס, די פרעכיטקע שיל מיט די צווי בתי-מדרשים און דאָס פּראָסטע בית-מדרש און נאָך אנדערע 29 חסידים-שטיבלעך און סתם מנינים; די פּאָליטישע און ווירטשאַפטלעכע אָרגאַניזציעס פון אגודת ישראל און צעירי אגודת ישראל – ביזן "בונד", קָאמוניסטישע פּאַרטיי און דעם שפּעטער גערינגדעטן פריידענקער פאַראיין. די וואָס האָבן געלעבט אין שטעטל מערערע יאָרן, וועלן עס בעסער מאַכן פון מיר. איך וויל זיך באַגרענצען צום דערציילן אייניקע בילדער פון לעבן, טיפּן און געשטאַלטען, וועלכע האָבן זיך טיף איינגעקריצט אין מיין נשמה און אין זכרון.

וודאי זוהי מלאכה קשה לרשום אודות החיים הדתיים והחברתיים בעיירה. הרבנים, מורה ההוראה, מוסדות הקהילה וטובי העיר, בית הכנסת המפואר עם שני בתי המדרש,[6] ובית המדרש הפשוט, ועוד עשרים ותשעה שטיבלאך חסידיים שונים וסתם "מניינים"; הארגונים הפוליטיים והכלכליים מאגודת ישראל וצעירי אגודת ישראל – עד "בונד", המפלגה הקומוניסטית וזו שהוקמה לאחר מכן, איגוד החופשיים [=חילוניים]. אלה שחיו בעיירה יותר שנים, יעשו זאת יותר טוב ממני. אני אגביל את עצמי לספר מספר תמונות חיים, טיפוסים ודמויות, אלה שנחרתו עמוקות בתוך נשמתי ובזיכרון.

מעות-חטין זאמלונג פאר פסח

גרויס איז די אָרעמקייט אין שטעטל. א גאַנץ יאָר – אַ בהַאלטענע, שטילע און בכבודיקע אָרעמקייט. אין צענדליקער, אויב נישט הונדערטער שטובן, איז אַ קוואַרטיל מילך פאַר א קינד – א גרויסער ענין. ווער רעדט נאָך וועגן אַן איי, אַ מלבוש, אפילו געניצעוועט, און אַביסל האָלץ פאַר ווינטער – נו, זאָל שוין זיין אַ פורל טאָרף; אָבער שא-שטיל, ווער דאַרף וויסן?...

מגבית "מעות חיטים" לקראת פסח

 גדול הוא העוני בעיירה. כל השנה – עוני חבוי, שָׁתוּק ומכובד. בעשרות, אם לא במאות בתים, קווארטיל[7] חלב לילד – "ענין" גדול. מי מדבר כבר על ביצה, מלבוש, אפילו משומשים, וקצת עצים לחורף – נו, שיהיה כבר אַ פורל טאָרף; אבל, ששש-שקט, מי צריך לדעת?...

דאָס איז אַ גאנץ יאָר, אָבער אַז עס קומט ערב פסח, געוואַלד, וווּ נעמט מען וויין אויף ארבע כוסות, אַ פּוד מצות, אַ שאָק אייער, אַ פישל, אַ שטיקל פלייש צום סדר און עפעס צו באַנייען אויף פסח? אפילו די וואָס האָבן יאָ – ווי זעצט מען זיך צום סדר, אַז ביי אַנדערע אין זייערע שטיבן איז חושך, אומעטיק, אויסגעליידיקט פון אַלץ?

זהו בכל השנה, אבל כאשר מגיע ערב פסח, אויה, מאין לוקחים יין ל"ארבע כוסות", פוד[8] מצות, שוק[9] ביצים, דג, חתיכת בשר ל"סדר" ומשהו כדי לְחַדֵּשׁ לכבוד פסח? אפילו אלה שיש להם – כיצד ניתן לשבת ל"סדר", כאשר אצל האחרים בבתיהם יש חושך, עוני, ריק מכול?

נאָך פורים, אַז גייסט אַרויס אין מאַרק, אין דער אַלטער שטאָט און אין דער נייער שטאָט, וועסטו טרעפן אַ "פראצסיע" פון די שענסטע יידן אין שטעטל – און דער קראַנקער רב, ר' ירחמיאל בראש פון דער "פראצסיע". דאס גייט מען פון געוועלב צו געוועלב, פון שטוב צו שטוב, זאַמלען געלט פאַר ארעמע אויף פסח – די מעות-חטין זאַמלונג.

קיינער ווערט נישט אַדורכגעלאזט. מ'נעמט נישט קיין קליין-געלט. אלע ווערן אויפגעפאָדערט: "האסטו נישן צו געבן – נעם! אָדער גיב, אָדער נעם!"

לאחר הפורים, כאשר תצא החוצה אל השוק, בעיר הישנה ובעיר החדשה, תמצא "נציגות/משלחת" [מורכבת] מטובי היהודים שבעיירה – והרב החולה, ר' ירחמיאל[10] בראש ה"נציגות". זו הולכת מ[שכונה לשכונה], מבית לבית, לאסוף כסף עבור עניים לכבוד הפסח – מגבית "מעות חטים"

אין פוסחים על איש. אין לוקחים כסף-קטן. כולם נתבעים: "אין לך לתת – קח! או שתתן או שתקח!"

ווי צו מיר איבער מיין טאַטן, אין יענע טעג. ר' מיכאל הי"ד, אַ שיינער בכבודיקער מענטש, אַ גרויסע תלמיד-חכם, אַ משפחה פון זעקס נפשות – זעקס פונט מצות האָט מען געקויפט פאר יענעם פסח, אַ פונט מצות פאַר אַ נפש אויף אכט טעג יום-טוב, אָבער געבן פאַר מעות-חטין מוז מען! ווייל אויב נישט געבן, מוז מען נעמען...

אוי לי על אבא שלי, באותם הימים. ר' מיכאל ה' יקום דמו, איש הגון ומכובד, תלמיד חכם גדול, משפחה בת שש נפשות[11] – שש פונט[12] מצות הוא קנה לאותו הפסח, פונט מצות אחד לכל נפש לשמונת ימי החג, אבל לתת עבור "מעות-חטים" חייבים! כי אם לא נותנים, חייבים לקחת...[13]

"כאשר תצא החוצה אל השוק, בעיר הישנה ובעיר החדשה..." תמונת השוק באותן שנים

"עס ברענט אַ פייער אין דער נאכט פון שלש-עשרה מידות"

געווען איז עס נישט לאַנג נאָך דער באָלשעוויסטישער אינוואַזיע אין פּוילין. ווי שוואָמען נאָך אַ רעגן זענען איבער נאַכט אויפגעוואָקסן פּאַרטיין אין שטעטל. צווישען זיי דער "בונד" און ציוניסטישע אָרגאַניזאַציעס. כמעט אַלע זענען זיי געווען בעלבעבאטישע פאלקס-מענטשן און בעלי-מלאכהס. כמעט אלע שיל און בית-מדרש יידן וואס קומען יעדן טאָג, אָדער כמעט יעדן טאָג, צום דאַווענען מיט מנין.

"בוערת אש בליל שלש-עשרה מידות"

היה זה זמן לא רב אחרי הפלישה הבולשביקית לפולין. כמו פטריות לאחר הגשם, בן-לילה צצו להן מפלגות בעיירה. ביניהן היו ה"בונד" וארגונים ציוניים. כמעט כולם היו [של] אנשי-עם ובעלי-מלאכה. כמעט כל יְהוּדֵי בית הכנסת ובית המדרש הבאים אליהם מדי יום, או כמעט כל יום, להתפלל במנין.

דער ערשטער עפנטלעכער אינצידנט צווישן די ניי-אויפגעקומענע פּאַרטיין אין חסידישן בית-מדרש איז פארגקומען צווישן מנחה און מעריב. בעת דעם שיעור ביי דער דרום-וואַנט. מ'לערנט אַ ביסל משניות, אַ ביסל שולחן ערוך – "חיי אדם". ווי נאָר ס'איז אויפגעקומען די ציוניסטישע אָרגאַניזאַציע, קומען זי יון פאָדערן נישט אַנדערש, נאָר מ'זאל לערנען תנ"ך און ישעיהו, ווייל דאָס איז "העברעיש און נאַציאָנאַל", דאקעגן די מענטשען פון "בונד" פאדערן נאָר "חיי אדם", ווייל דאס איז פאָלקסטימלעך...

און אז דער "בונד" דארף האָבן א לאַקאַל, דינגט מען אויף די אוונט-שעה'ן דעם חדר פון אַ דרדקי מלמד (כ'געדענק נישט זיין נאָמען), אַנטקעגן דער דירה פון לייביש מאבער, אַ ברודער פון קלמן קאַשמאַכער. אַ גאנצע טאָג הערט מען אין חדר "קמץ אלף-אָ", און ביינאַכט רעדט מען דאָרט וועגן "בונד". אָבער שבת – צוריק קודש: אַ בונדישער מנין צום דאַווענען און ליינען די תורה. לייביש קארפּעל איז אַ גאנצע וואָך דער אָנפירער פון "בונד", און שבת – דער גבאי פון דער בונדישער שיל…

העימות הגלוי הראשון בין המפלגות שזה-עתה-באו בבית המדרש החסידי התרחש בין מנחה למעריב, בזמן השיעור אצל הכותל הדרומי. לומדים קצת משניות, קצת שולחן ערוך – "חיי אדם". משעה שהגיעו הארגונים הציוניים, באים הם ותובעים לא אחרת מאשר שילמדו תנ"ך עם ישעיהו, משום שזהו "עברית ולאומיות". מנגד, האנשים מה"בונד" תובעים רק "חיי אדם", כי זהו עממי...

וכאשר ה"בונד" צריך מקום, שוכרים לשעות-ערב את ה"חדר" מהמלמד דרדקי (אינני זוכר את שמו),[14] מול הדירה של לייביש מאבער, אחיו של קלמן קאשמאכער[15]. יום שלם שומעים בחדר "קמץ אלף – אָ", ובערב מדברים אודות ה"בונד". אבל שבת – שוב קודש: מנין בונדאי לתפילה ולקריאה בתורה. לייביש קארפעל הינו כל השבוע המנהיג של ה"בונד", ובשבת – הגבאי של בית הכנסת הבונדאי...

 האָט עס נישט לאַנג גענומען, און דער בונדישער פאַראַיין דאַרף אויך פירן קולטורעלע טעטיקייטן. גייט מען און מ'שטעלט צונויף א גרופּע פון "יינגען מיט מיידן" – אַ דראַמאַטישע סעקציע, און מען לערנט זיך אויס מאַכן א פארשטעלונג. דארף מען דאָך האָבן פריער אַ "פרובנע-פארשטעלונג" – מאַכט מען דאָס באַהאַלטן און שטיל. טאקע ערגעץ אַנדערש. נאָר אין יענעם חדר, ביי פאַרמאַכטע לאַדנס, און נישט אַן אנדערש מאָל, נאָר אין דער נאַכט פון סליחות – שלש עשרה מידות, ווען אַ פיש אין וואַסער ציטערט פאַרן יום הדין אין יום כפור!

לא נדרש זמן רב, והחילוניים הבונדיסטים גם כן צריכים תעסוקה תרבותית. הולכים ומכנסים קבוצה של "בחורים ובחורות" – פרשיה דרמטית, ומתלמדים איך לעשות הצגה. והרי צריך לעשות לפני כן "הצגת מבחן" – עושים זאת בהחבא ובשקט. באמת באופן שונה, אבל באותו חדר, בתריסים סגורים. ולא בכל עת אחרת, אלא בליל סליחות – שלש עשרה מידות, כאשר הדגים במים רועדים מפני יום הדין ויום הכיפורים.

נח גלאק, נאָר וואָס געקומען פון אַמעריקע מיט צויי גאָלדענע זייגערס אין ביידע וועסטל-טאַשן, און אַ פרומער ייד ביז גאָר, קומט צו לויפן פאַרסאָפּעט צו ר' ירמיהו, דער צוויטער רב אין שטעטל: ס'ברענט אַ פייער! יינגען מיט מיידן, אַ טריאטער!"

נח גלוק, [16] רק זה עתה בא מאמריקה עם שני שעוני זהב בשני כיסי אפודתו, ובכלל יהודי אדוק, מגיע בריצה מתנשף בכבדות אל ר' ירמיהו,[17] הרב השני בעיירה: בוערת שריפה! בחורים ובחורות, תיאטרון!

נעמט ר' ירמיהו דער רב אַליין, אַן אויסערגעוויילעכער צדיק און הימל-ייד און לויפט שנעל צו ר' ירחמיאלן, דער ערשטער רב אין שטעטל, אין וועמענס שכנות עס קומט פאַר די "פּרובנע פאָרשטעלונג",  דאָרט וווּ "ס' ברענט אַ פייער אין שטעטל". זיי נעמען ביידע און לויפן אַהין צו לעשן אַ פייער, באגלייט פון אַ שפּאָר ביסל בעלי בתים, און נח גלאָק צווישן זיי.

נוטל עצמו ר' ירמיהו הרב, צדיק יוצא מגדר הרגיל ואיש שמימי,  ורץ במהירות אל ר' ירחמיאל, הרב הראשון בעיירה, ואשר בשכנות לו עולה ה"הצגת מבחן", היכן ש"בוערת שריפה בעיירה". הם פותחים בריצה לשם לכבות שריפה, מלווים בקומץ בעלי בתים, ונח גלוק ביניהם.

מ'קומט אַהין, מען שטורעמט מיטן גאַנצן כוח די טיר. אָבער די טיר און די לאָדנס פאַרהעמערט, געשפּאַרט. מ'שטורמעט אַזוי לאנג, ביז ס'עפנט זיך די טיר פון אינעווייניק און ס'הייבן אָן פליען שטיינער און העלצער אויף די קעפּ פון די אויסנווייניקסטע. איין ציגל טרעפט ר' ירמיהון, ער ווערט עטוואָס פאַרוונדעט, אָבער קיינער טרעט נישט אָפּ. ביז ס'ווערט אַ גרויסע סומאַטאָכע, עס פּראַלן זיך אויף די לאָדנס פון די פענצטער און עס שפרינגען אַרויס דערשראָקענע מיידלעך. אוי, אַ בושה צו דערציילן וועמענס טעכטער מ' האָט אלץ געזען אַנטלויפן...

מגיעים לשם, הולמים בכל הכוחות על הדלת, אבל הדלת והתריסים נעולים, =. הולמים ארוכות כל כך, עד שנפתחת הדלת מבפנים ומתחילים לעוף אבנים וקרשים על ראשיהם של הבוכים. לבינה אחת פוגעת ברק ירמיה, הוא נפצע איכשהו, אבל איש לא זז ממקומו. עד שנהיית מהומה גדולה, צונחים התריסים מהחלונות, וקופצות החוצה בחורות אחוזות אימה. אוי, בושה לספר בנותיהן של מי נראו רצות...

דער סוף פון דער מעשה איז ערשט געווען צומאָרגנס, ווען פּאָליציי איז געקומען אין הויז פון ר' ירמיהון, אים מאָנען פאר אָן איבערפאָל און שטערן די עפנטלעכע רו.

דער סאַמער לעצטער סוף, אַזוי דערציילן יודעי דבר, איז ערשט געווען אינעם הויז פון יענעם ציגלוואַרפער, וווּ חברה קדישא האָט זיך דאָרט געהאט צו באַשעפטיקן אין יענעם ווינטער מיט איין לוייה, רחמנא ליצלן. נאָר די אַנדערע זאָל גאָט אָפּהיטן.

 סוף המעשה היה בתחילה למחרת בבוקר, כאשר הגיעה משטרה לביתו של ר' ירמיה, תובעת אותו על התנפלות והפרעת מנוחה בפומבי.

הסוף המסכם, כך מספרים יודעי דבר, התרחש בביתו של זורק הלבינה, היכן שה"חברה קדישא" נאלצו שם להתעסק באותו חורף בלוייה, רחמנא ליצלן. רק את האחרים ישמור ה' עליהם.

ווען דער גאַנץ שטעטל האָט מחלל יום-טוב געווען

ווער געדענקט נישט די ריקער שריפה? – אין ערשטן טאָג פון יום-טוב שבועות, איז אין ריקי, אַ שטעטל נישט ווייט פון לובלין, אויסגעבראָכן אַ שריפה. דאָס גאַנצע יידישע שטעטל איז אָפּגעברענט געוואָרן צוזאַמן מיט האָב-און-גוטס, נישט איבעלאָזנדיק אַ קלייד, אַ שוך, אַ ביסל עסן – גאָרנישט!

כאשר כל העיירה חיללה יום טוב

מי אינו זוכר את השריפה בריקי? – ביום טוב ראשון של שבועות, בריקי, עיירה לא רחוקה מלובלין, פרצה שריפה. כל העיירה היהודית נשרפה עם כל קנייניה, לא השאירה שמלה, נעליים, מעט אוכל – כלום!

די פּאָליציי פון ריקי האָט גלייך צו וויסן געגעבן די פּאָליציי פון די אַרומיקע שטעטלעך, זיי זאָלן אַלאַרמירן די יידן פון אַרום, צו קומען העלפן די אפּגעברענטע. שפעט אין אָוונט פון דער יום-טוב, איז אָנגעקומען די ידיעה צו די רבנים און דאָזאָרס אין אָפּאלע. גלייך גמאַכט אָן אסיפה אין מיטן דער נאַכט, אָרגאַנזירט אַלע יידישע בעלי מלאכות פון שטעטל, מיט זייערע פערד-און-וועגלעך, און געלאָזט וויסן די גבאים פון שול, בתי מדרשים, שטיבלעך און מנינים – יעדער זאָל לאזען וויסן זייערע בעלי בתים: מָארגן, דער צוויטער טאָג יום-טוב, זאָל קיינער נישט קומן דאַוונען אין קיין מנין. פאַר 10 אַזייגער פרי, אַלע זאָלען בלייבן אין זייערע היימען!

משטרת ריקי מייד הודיעה למשטרות בכל עיירות הסביבה, שהן תזעקנה את כל היהודים מסביב, לבוא לעזור לנשרפים. מאוחר בערבו של יום טוב, הגיעה הידיעה לרבנים ולטובי העיר באופולה. מייד ערכו אסיפה באמצע הלילה, אירגנו את כל בעלי המלאכה היהודיים שבעיירה, עם הסוסים והעגלות, ושלחו להודיע לגבאי בית הכנסת, בתי המדרשות, השטיבלעך וה"מנינים" – שכל אחד יודיע לבעלי הבתים שלו: מחר, יום שני של חג, אף אחד לא יבוא להתפלל בשום מנין. לפני 10 בבוקר, כולם צריכים להישאר בבתיהם!

פאַרטאָג זענען שוין אַלע פאַרזאַמלט אין מיטן מאַרק, אויך די בעלי-עגלות מיטן גאַנצן קלאפּערגעצייג, מורה הוראות, גבאים, דאָזאָרעס און סתם שיינע יידן.

לפנות בוקר כבר כולם נאספו באמצע השוק, גם בעלי העגלות עם כל כלי העבודה, מורי ההוראה, גבאים, טובי העיר וסתם יהודים טובים.

מען צעטיילט די בעלי-עגלישע וועגעלעך צו פאַרשידענע טיילן פון שטאָט, יעדעס וועגעלע ווערט באַגלייט פון עטלעכע מענטשען, יינגע און אַלטע, און מ'גייט איבער די הייזער. ווער ס'איז שוין אויפגעשטאַנען און וועמען מ'דאַרף וועקן פון שלאָף. אויף די וועגעלעך ווערט אויפגעלאָדן שפייז מכל המינים, רפואות, קישנס, קאָלדערס, קליידער, שיך, וועש, כלים. די באַגלייטערס ווערט געגעבן געלט, זילבערוואַרג און גאָלדשטיקס אויף צו פאַרקויפן און מאַכן דערפון געלט.

חילקו את העגלות של בעלי העגלה לחלקים השונים של העיר, כל עגלה לוותה בכמה אנשם, צעירים וזקנים, והולכים לעבר הבתים. מי שכבר ער ומי שצריכים להעיר משינה. על העגלות נערכו ארוחות מכל המינים, רפואות, כרים, שמיכות, שמלות, נעליים, כבסים, כלים. המלַוִּים נתנו כסף, דברי כסף וחתיכות זהב כדי למוכרם ולעשות מהם כסף.

ווי נאָר ס'ווערט אָנגעפולט אַ וועגעלע – וויאָ! דער בעל-עגלה זיצט אויבן-אָן אין יום-טובדיקע מלבושים, הינטער אים נאָך צווי אָדער דריי בעלי-בתים און יונגעלייט – אפשר וועט מען דאָרט דאַרפן אונטערשטעלן אַ פלייצע – און אין וועג אַריין!

איך שהתמלאה העגלה – דיו! בעל העגלה ישוב אל-על במלבושי יום טוב, מתחתיו ישנם שנים או שלושה בעלי בתים וצעירים – ייתכן יצטרכו שם לתת כתף – ויוצאים לדרך!

האחות אסתר

למעלה מדבר ר' אליהו כי טוב ז"ל על "משפחה בת שש נפשות" שניטל היה להאכיל. מבין כל האחים והאחיות של ר' אליהו כי טוב ז"ל (שאין אנו יודעים אל נכון את מספרם המדוייק), אין ר' אליהו כי טוב מזכיר כאן אלא "אחיו הגדול". ב"זכרונות" נוספים שכתב ר' אליהו כי טוב ז"ל הוא מזכיר "אחות נשואה". כל אחיו נפטרו (ככל הנראה ממחלת השחפת, ה' ישמרנו) בעשור השנים שבין תרפ"ג לתרצ"ג. מלבד אחות אחת, זו אסתר.

מתוך ספר אופלה אנו נלמדים כי אסתר הייתה שותפה באופן מסויים – אם כמורה או כחברה בוועד המנהל – בבית ספר "בית יעקב" שקם בעיר. לרגל יסודו של בית הספר הגיעה למקום הגב' שרה שנירר.

לתמונה המובאת למטה ערך היסטורי. שכן דרכה אנו מתוודעים לתמונה של שרה שנירר שאינה ידועה מכל מקור אחר. איכות התמונה הגרועה (שנסרקה מתוך ספר) אינה מאפשרת לנו להתעכב על תווי פניה של אסתר מוקוטובסקי.

ר' לייבל קאליש

רבה השני של העיירה אופלה היה ר' ירמיה קאליש, בנם של קדושים (לבית אמשינוב-וורקי), וצדיק מופלג כשלעצמו ("ר' ירמיהו הרב, צדיק יוצא מגדר הרגיל ואיש שמימי", מתוך: "צרור זכרונות"). בנו של ר' ירמיה היה ר' לייבל קאליש, מי שהיה בן גילו של סבא, יליד אותה שנה, תרע"ב.

קשה לדעת מה היתה מידת היכרותם בעת היותם ילדים בני ארבע ועד עשר שנים (שכן בשנת תרפ"ב יצא ר' ירמיה לוורשה, שם נודע כאדמו"ר וכצדיק מופלג). אף איננו יודעים מה היו קשריהם בתקופת וורשה של סבא (תרפ"ט-תרצ"ה). ואולם הקשר ה"אופלאי" לא הרפה מהם, ודרכי השניים היו שלובות זו בזו במערכת מורכבת של הערכה עמוקה והסתייגות מסויימת.

סבא ור' לייבל עשו בצוותא דברים שונים (ובכללם יצירת הספר "כפתור ופרח"), ולימים גם נוצרו קשרי משפחה עם נישואי ר' שלום צבי לנחמה ע"ה, בתו של ר' לייבל. זיקתו העמוקה של סבא לחסידות אמשינוב, משפחתו של ר' לייבל, הרחיבה עוד יותר את קשריהם.

ככלל, משפחות קאליש וכי טוב היו כעין משפחה אחת מורחבת לאורך כל ימי חייהם של סבא ז"ל ושל ר' לייבל. התמונה שלמטה היא של ר' לייבל בצעירותו.

---

[1] שנות ילדות ובחרות – ליתר דיוק, מגיל ארבע (ר' אליהו כי טוב נולד בשנת 1912) ועד גיל קרוב לשבע עשרה (כאשר שבה המשפחה לוורשה, בעקבות אביהם ר' מיכאל, בחורף שנת 1929). ר' צבי ז"ל – שככל הנראה לא ראה את דברי ר' אליהו כי טוב שלפנינו - לא דייק בדבריו כאשר כתב בזיכרונותיו כי "בעודו ילד קטן  עברה המשפחה לעיירה אופולה שליד לובלין, ובה עברו על אבא ז"ל רוב שנות ילדותו – שנות מלחמת העולם הראשונה – עד לגיל אחת עשרה (!) לערך כשהמשפחה חזרה לוורשה".

[2] לחפש פיסת לחם באופולה, שנמצאה תחת שלטון אוסטרית – כך גם כותב ר' אליהו כי טוב ז"ל בזיכרונותיו המובאים למעלה. ואולם מן הנקרא בהמשך הדברים הסיבה לבחירה דווקא באופולה, ולא בעיירה אחרת שתחת שלטונם של האוסטרים, היא משום הקירבה לדודה גיטל שגרה ליד אופולה.

[3] דודה גיטל קנאפלעך – לא נתברר באיזה אופן היא היתה דודה, אם כאחותו של אבא מיכאל או כאחותה של אמא רחל. בכמה סיפורי ילדות שסיפר ר' אליהו כי טוב ז"ל נוכחת דודה גיטל זו. בשלב זה לא ברור מה הייתה הקירבה של גיטל ללייבל קנאפלעך איש אופולה שהתגורר בריו דה ז'נירו, ברזיל, עבורו כתב ר' אליהו כי טוב (יחד עם לייבל קאליש, ולא מעט סיפורים שמענו כיצד נכתב ספר זה על ידי שניהם) את הספר "כפתור ופרח" ["כפתור" – על שם "קנאפלעך"]. בהקדמה לספר "כפתור ופרח" מציין לייבל קנאפלעך כי שם אמו היה פייגע (והיא נפטרה בדמי ימיה עוד בשנת תרס"ג) ושם אמו חורגתו היה אסתר, והיא נספתה בגיטו ורשה. האם גיטל הייתה גיסתו, אשת אחיו? בסוף ספר אופולה מופיעה רשימה ארוכה למדי של לוחות זכרון לנספים בשואה, בתוכם מקדיש מנדל קנאפלעך לוח זכרון למשפחתו, ובתוכה הוא מונה את "דודה גיטל קנאפלעך וילדיה". ההתיחסות ל"דודה גיטל" ולא לאישהּ אף הוא מעניין וככל הנראה טומן בחובו רמז כלשהו באשר לסיפור חייה. והדברים דורשים בדיקה.

[4] בורסקי - הצעת תרגום זמנית, שאיני משוכנע בצדקתה. חיזוק לדבר היא העובדה שאביו של לייבל קנאפלעך (המצויין בהערה הקודמת), ר' יעקב יוסף (נהרג בגיטו ורשה), שהיה דמות מרכזית בעיר, וראש למשפחה עניפה (שלא הצלחתי עד כה לעמוד על כל הסתעפויותיה, וכאמור בהערה הקודמת: כיצד "דודה גיטל" משתלבת בתוך משפחה זו) מתואר בספר אופולה (עמ' 355) כיצרן עורות (וכן שימש כמוהל העיירה).

[5] חורף קר של 1929-8 – אין זה ברור אם התיאור "חורף קר" בא לציין כי היה זה חורף קר במיוחד, כזה הנטבע בזכרון כ"חורף קר", או שבעיניו של הנער כך נתפס אותו חורף. ציון הזמן 1929-8 בא להורות כי היה זה במהלך חורף שנת תרפ"ט, או באחד החודשים האחרונים של שנת 1928 (אוקטובר-דצמבר) או בראשית שנת 1929 (ינואר-פברואר). בזיכרונותיו מספר ר' אליהו כי טוב כי אביו הקדים ונסע לוורשה בתחילת שנת תרפ"ט, וכמה חודשים אחרי כן הוא הגיע לוורשה.

[6] על שני בתי המדרש, יעויין בזיכרונותיו של ר' אליהו כי טוב (בעז"ה יתפרסמו בנפרד).

[7] קווארטיל – מידת נוזלים, שיעורה כחצי ליטר.

[8] פוד – מידת משקל שהייתה נהוגה בפולין. זהה ל-16,38 ק"ג. מורכבת מארבעים "פונט".

[9] שאק – מידה של ששים יחידות (פירוש המלה בפולנית: ששים, ומשתמשים בה שימושים רבים המתייחסים למספר ששים. דבר שיש בו להעיד כי ככל הנראה בפולין של אותן שנים הייתה רווחת קבוצה מספרית זו).

[10] הרב ר' ירחמיאל – הכוונה לר' ירחמיאל שפירא. עליו כותב נחמן דוזמן ("אפאלער מחלוקת'ן ארום דעם כסא הרבנות", עמ' 106-100) כי בתחילה שימש ר' ירחמיאל שפירא כמורה הוראה בעוד שהרב היה ר' נחמן פרידמן. לאחר שר' נחמן פרידמן נפטר בשנת 1906-7 ונותרה העיר "כצאן בלי רועה" שימש ר' ירחמיאל במשך שנים רבות במלאכת הרבנות, "אָן פרעטנסיעס און אמביציעס [=ללא יומרות וללא שאיפות]. בשנת 1910/1911 הגיע לעיירה ר' ירמיה קאליש. הוא היה גרוש ונשא לאישה את קיילע נחמה [גרושתו של האדמו"ר ממודזיץ], בתו של ר' אברהם אייגר מלובלין. או-אז החלה מלחמה באשר לתואר הרב של העיירה, עד לשנת 1922 כאשר ר' ירמיה עזב לוורשה. אז נותר ר' ירחמיאל הרב היחידי בעיר. אם כי היו לא מעט חתירות כנגדו. גם מודענו, לייבל קאליש כותב (באידיש) על נושא זה (עמ' 95) עם שהוא מעיר כי לא נוח לו לכתוב על נושא שיש לו בו מעורבות אישית עשה (הוא בנו של ר' ירמיה), אך הוא מציין שבמקומות שונים נכתב אודות ר' ירמיה, והדברים הינם "רחוקים מן האמת". ר' אליהו כי טוב ז"ל בהמשך זכרונותיו מתאר את ר' ירמיה כ"הרב השני", בעוד שר' ירחמיאל היה "הרב הראשון".

[11] משפחה בת שש נפשות – אין אנו יודעים לאיזו שנה מתייחסים הזכרונות, ואולם הדברים מתייחסים לזוג ההורים וארבעה (!) ילדים.

[12] פונט – מידת משקל, אחת מארבעים בפוד , זהה לליטרה, פאונד. שיעורה 409 גרם.

[13] אם לא נותנים, חייבים לקחת – אפשר וזהו זרעה של האמירה שהייתה שגורה על פיו של ר' אליהו כי טוב ז"ל, כעין "הוא היה אומר" של צו-חיים: "זיי פון די געבערס, און נישט פון די נעמערס!" [=הֱיֵה מהנותנים, ולא מן הלוקחים!"].

[14] אינני זוכר את שמו - בספר אופולה (עמ' 51-46) כותב יצחק ווייץ ("עלייתם ושקיעתם של שני ארגונים: האיגוד המקצועי ו"קולטור-ליגע") אודות "החוג הדרמטי" הזה. הוא מספר כי את החוג הקימו האחים לייביש אברהם ודויד קארפל בשנת 1922 (ר' אליהו כי טוב ז"ל היה אז בן 10, ובאותה שנה – מאוחר אחר הסיפור שלפנינו – עזב ר' ירמיה את אופולה), והם שכרו חדר ברחוב אחורי, במקום שבו היה ה"חדר" של המלמד שמואל ברוך (קנייפר), לא הרחק מ"החדר" של "אברהם חוקר (חויקר)" ושם הוא מספר עוד ועוד על ההצגות השונות שהוצגו בחוג הזה, ומי ומי עמדו בראשו. אכן את הסיפור שר' אליהו כי טוב מספר אין הוא מזכיר.

[15] לייביש מאבער, אחיו של קלמן קאשמאכר – טרם זוהו.

[16] נח גלאק – טרם זוהה.

[17] ר' ירמיהו – הכוונה לר' ירמיה קאליש, שלימים יכונה האדמו"ר מאופולה.