רבי לוי יצחק מברדיצ'ב - "השנה הנודעת" (שנת תקנ"ג)

"השנה הנודעת" - התמוטטות ובריחה מברדיצ'ב

שנת תקנ"ג/1793

מבוא

בפרקים הקודמים נטען כי רבי לוי יצחק סבל מהטרדות והצקות רבות גם בתקופת ברדיצ'ב של חייו, חלקן תואר בפרקים הקודמים, ואחרות תתוארנה להלן. ואולם את מה שארע לו בשנת תקנ"ג (1793) ניתן להגדיר כשנה הקשה מכול. במהלך שנה זו סבל רבי לוי יצחק מהצקות קשות במיוחד שהביאוהו לכלל משבר נפשי עמוק, אותו ננסה לתאר להלן, בעטיין נאלץ לברוח[1]  מעירו ולמצוא מחסה ומזור למצבו במקום מרוחק.

ההנחה שהכל מכירים את מה שאירע, ואשר על כן אין צורך לספר על כך, הביאה לכך שמעולם לא סופר הסיפור כהווייתו. אמנם פה ושם במסורות בתי חסידים השונות מצויים רמזי דברים בודדים המתייחסים במישרין או בעקיפין לפרשיה הזו, ואולם אף אלה הינם קטועים וחלקיים ביותר. החשש של המספרים שמא חשיפתם של צללים בדמותו של הצדיק יש בה כדי לפגום, ולו במשהו, בדימויו כצדיק עליון, הגביר את הרתיעה מפני העלאת הדברים על הכתב. כך ארע שאמנם בתחילה, כל עוד חיו בני הדור אשר הכירו את רבי לוי יצחק וממשיכיהם הראשונים, הם כינוי את אותה שנה בכינוי "התקופה הנודעת" (או "כנודע"), ופטרו עצמם מלתאר בפרוטרוט מה אירע אז. ואילו עבור הבאים אחריהם הלכה ושקעה בתהום הנשיה פרשיה סבוכה זו. הגיעו הדברים שבספרות המוקדשת לרבי לוי יצחק פרשיה זו מוזכרת בשורות בודדות, או שהיא נעדרת ממנה לחלוטין.

להלן נשתדל להציג לראשונה תמונה מקיפה ככל האפשר של פרשיה זו.

א. השתלשלות האירועים – מקורות ראשונים

המקור הראשוני המתאר (באופן חלקי) את השתלשלות האירועים בשנה זו, הנושא אופי מהימן[2], הינם דבריו של ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין (מקומרנה), המוסר דברים ששמע מפי חותנו, ר' אברהם מרדכי הורביץ (מפינטשוב). ר' אברהם מרדכי היה תלמיד קרוב של רבי לוי יצחק[3], ולמד תורה מפיו בישיבתו בברדיצ'ב[4] לאורך תקופה ארוכה לאחר שהחלים רבי לוי יצחק והתאושש מהמשבר שפקד אותתו (קרוב לשנה[5], בשנת תקנ"ד), ובתור שכזה יכול היה לראות בעיניו ולהיווכח כיצד שב רבי לוי יצחק למלוא יכולותיו ותפקודיו הקודמים.

הדברים נכתבו בעקבות דיון קצר בנושא "ירידת הצדיק"[6], וביתר דיוק, תופעת "חלישות דעת" הפוקדת את הצדיק, כזו שהייתה לכמה וכמה גדולים וצדיקים למן הבעש"ט ("גם אצל מרן איש אלהי הקדוש מורנו ורבנו חיות נפשנו משיח השם הריב"ש היה מעשה על ידי חלישות דעת"[7]) ועד לזמנו ("וכבר ראינו בזמנינו שעל ידי חלישות הדעת הרבה נפלו וירדו, שלא היה כח נשמתם לסבול[8]"). הדיון מתנהל בערוצים שונים, שיידונו להלן.

ההסברים המוצעים באשר לטעמיה וסיבותיה של חולשת הדעת אצל הצדיק נפרשת על פני מספר מישורים: התיאוסופי – אם כתוצאה מהתערבות שמיימית המתרחשת עוד בשלב הראשוני של חיי האדם, וזו נועדה לצורך שמירת האיזון הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, בשם הבחירה החופשית ("כשיורד נשמה גבוה לעולם טוען הס"מ: הרי זה הצדיק ימלא כל העולם יראה ואהבה וחכמה ותורה וישפיע מאורו... ויתבטל הבחירה")[9]. אם כתוצאה מקטרוגים שמימיים בעקבות מעורבותו של הצדיק בהנהגות העליונות ("בשמים ממעל בשנה הזאת היה עליו קטרוג, שהתגרה עם שרי מעלה בשנה הזאת"). ואם כחלק מהשאלה הקוסמית בדבר הטוב והרע ("כי הרע מואס בטוב לגמרי, ומושך עצמו לשורשו, ושונא לצדיק"). ואילו הערוץ האחר הוא החברתי – ירידת הצדיק ונפילתו ממדרגותיו היא תוצאה נפעלת של המרכיב השלילי הפועל בחברה היהודית, בדמות ה"ערב רב"[10].

לפנינו שני נוסחים, דומים אך שונים ונבדלים זה מזה:

א.

...כמו שהיה בימי רבותינו הקדושים, וכמו שעשו להקדוש מופת הדור מורנו הרב לוי יצחק זצ"ל. שסיפר לי מורי וחמי, שהי' מחלישין דעתו מאוד אין שיעור. ובשנת תקנ"ג מרוב חלישות דעת הרבה נפל ממדריגתו מענין מ"ש, והיה מתפלל בתוך סידור קטן במהירות, וניתק מעט דעתו, כידוע כל זה.

וסיפר לי מורי חמי הרב הצדיק ר' אברהם מרדכי מפינטשוב, שהמגיד מקאזניץ תלמידו עזרו הרבה. ואמר: שבוודאי לא היו מניחים אותו מן השמים ליפול ממדרגתו חלילה, אלא שגם בשמים ממעל בשנה הזאת היה עליו קיטרוג, שהתגרה עם שרי מעלה בשנה הזאת. על כן לא היתה באפשריות לעזרו.

ומורי חמי היה אצלו בשנת תקנ"ד, אחרי המעשה הנ"ל, שכבר חזר למדריגתו הגבוהה באור מופלא ובמדריגות גדולות. והיה אצלו קרוב לשנה, ולמד אצלו תורה ויראה ואהבה, עד שנעשה כאש שורף להבת שלהבת.

והיה לו חלישות הדעת הרבה מאותן וכו'. וקרא למו"ח ואמר לו: "ראה בני שאני מפיל גורל[11] אם הם אינם כדאים להיות אצלי, כי הם ערב רב. או שהם כשרים משורש ישראל, ואני איני כדאי".

ותמיד נפל הגורל שהם אינם כדאים להיות אצלי [צ"ל: אצלו]. וכך היה כל זמן היותו אצלו[12].

כאמור, הנוסח השני דומה מאד לקודמו, ואולם הוא נבדל ממנו במספר מרכיבים סיפוריים משמעותיים:

ב.

יאמינו לי אחיי וריעיי, ידידי עליון, כי כמה פעמים יעלה נסיונות אל אדם וחלישות דעת הבה מכמה נסיונות, כי הרע מואס בטוב לגמרי, ומושך עצמו לשורשו, ושונא לצדיק.

כמו שהיה לחיות נפשנו רוח אפינו,  משיח ה' מרן קדש הקדשים רבינו הקדוש ישראל בן שרה הריב"ש טוב, שעבר עליו כמה חלישות דעת מערב רב. ופעם אחת נחלש דעתו מאד, עד שהיה קרוב חלילה ליפול ממדריגתו, ונתחזק בהרף עין מן השמים בהשגחה נפלאה.

וכן היה לכל הצדיקים אמיתיים על ידי אנשים מתנגדים, ובפרטיות על כולם, לרבינו הקדוש מוהר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב, שעל ידי חלישות דעת שהיה מחלישין דעתו הרבה, ועל ידי רדיפות וחלישות דעת הרבה, נפל ממדריגתו יותר מחצי השנה.

ואמר תלמידו רבינו הקדוש מוהר"ר ישראל מגיד מקאזניץ שבודאי היו נותנין לו התחזקות משמים שלא יפול, אלא שגירה עצמו עם השרים של מעלה להפילם.

ובאמת מצוי זה אצל כל הצדיקים על ידי ערב רב. ותאמינו לי אחיי, שכמה פעמים שהיה לי רדיפות וחלישות דעת, נסיונות גדולות[13].

לבלי ספק, נוסח א' הוא הנוסח הראשוני, ומאוחר לו הוא נוסח ב', שכן קיימים בנוסח א' פרטים מרובים, שחלקם אינו מופיע בנוסח ב'. ואולם אין בנוסח ב' - מלבד פרט אחד, בו נעסוק בהרחבה בהמשך הדברים - פרטים שאינם בנוסח א'. נוסח ב' הוא איפוא נוסח מאוחר, מקוצר וערוך של נוסח א'.

המגמה הברורה המסתמנת מתוך קריאת שני הנוסחים, היא ריכוך עוצמת האירוע: נוסח א' טבוע בחותמו של המספר הראשון, ר' אברהם מרדכי שחווה את האירוע זה מקרוב: רבו רבי לוי יצחק מכונה "מופת הדור"; האירוע נמסר בפרטי פרטיו – ציון השנה (תקנ"ג), תיאור התנהגותו של רבי לוי יצחק בתקופת המשבר ("מתפלל בתוך סידור קטן, במהירות"),  תיאור מצבו המנטלי ("ניתק מעט מדעתו"). הצורך החיוני של רבי לוי יצחק לשכנע את עצמו ואת תלמידו כי אכן הקמים עליו הם "ערב רב", והטלת הגורל החוזרת ונשנית, המוכיחה זאת - כל אלה אינם נזכרים בנוסח ב'.

האירועים שפקדו את רבי לוי יצחק בשנה זו לא יכלו להיות מוסתרים מידיעת הכלל, שכן הכול ראו את השוני בסגנון התפילה שלו בשנה הזו. כאלה הם גם דבריו של ר' נחמן מברסלב:

...ואמר אז רבינו הקדוש [=ר' נחמן מברסלב] שבשביל זה היה לו עונש להרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל ששנה שלימה התפלל בפשיטות בסידור כמו ילד, ולא השיג השגות שהיה משיג מקודם שהיה רואה המלאכים שאומרים שירה[14].

ב. על מצבו של רבי לוי יצחק – "נפל ממדריגתו מענין מ"ש"

לעיל צויינו מספר תיאורים המתייחסים למצבו של רבי לוי יצחק באותה שנה שהופיעו בנוסח א' ונשמטו בנוסח ב'. הללו מתייחסים למצבו המנטלי ולאופן בו התפלל. ואולם השינוי המשמעותי ביותר, שלא ניתנה עליו כלל הדעת, נעוץ במשפט המפתח "נפל ממדריגתו מענין מ"ש". מהו פתרון ראשי התיבות מ"ש? נ' בן מנחם, מהדיר מגילת סתרים, פותר: "מורא שמים"[15] – פתרון מתמיה הן באשר לצירוף הלשוני כשלעצמו, והן בהקשרו הטקסטואלי. א' עובדיה, במהדורת אוצר החיים, באר אליהו[16], מתלבט בפתרון ראשי התיבות: "מה שהיה"/ "מה שכתב" – ולמותר לציין, כי אף שתי ההצעות הללו אינן ממין הענין. באין פתרון הולם, העדיפו אחרים המצטטים קטע זה להביא את ראשי התיבות הללו כפי שהם[17].

למעלה צויין כי פרט אחד נוסף בנוסח ב' על פני נוסח א', והוא נמצא במשפט תמוה זה: "נפל ממדריגתו מענין מ"ש" המופיע בנוסח א'. במקומו נכתב בנוסח ב'  "נפל ממדריגתו יותר מחצי השנה". אמור איפוא, ראשי התיבות מ"ש נפתרו כ"מחצי שנה". אף כאן, נראה על פניו שפיתרון זה הוא מאולץ: אין הוא הולם את הקשרו, והריהו מוסיף נתון ביוגרפי שלא נמסר בנוסח א' המלא.

דומה כי הפיתרון המתבקש של תעלומה זו הינו כי מ"ש – מרה שחורה[18], דבר שגרם לו, בצד אובדן דעת מסויים ("ניתק מעט מדעתו"), לאבד את מדרגותיו[19]. לפנינו איפוא קביעה ברורה כי רבי לוי יצחק בא לכלל דיכאון עמוק בשנה זו, ואולם במסגרת מגמת הריכוך של נוסח ב' על פני נוסח א', ניתן פיתרון אחר.

המסורות הסיפוריות בדבר נפילתו של רבי לוי יצחק בשנת תקנ"ג תומכות באבחנה הזו, מדובר בהן על שכיבה במיטה באפס מעשה ובשינה מתמדת, מאפיינים ברורים של דיכאון עמוק:

אין יאהר תקנ"ג, איז ר' לוי יצחק זצ"ל שלאף געווארן... נאך א גאנץ יאהר ליגען צובעט, איז ער צוריק געזונד געווארן[20]. [=בשנת תקנ"ג, נפלה שינה על רבי לוי יצחק. אחר שנה שלימה של שכיבה במיטה, הוא שב לבריאותו].

חשוב לציין כי במקור שלישי, שיידון בהמשך דברינו, ואף הוא מכלל כתבי ר' יצחק אייזיק יהודה, נרשם בבירור כי המשבר נמשך שנה מלאה ("ונפל  ממדריגתו שנה תמימה ועצבות").[21]

זאת ועוד, בשני הנוסחים נקבע באופן ברור כי האשמים במצב נפילת הצדיק הם הערב-רב (במסגרת המגמה הכללית של נוסח ב' על פני נוסח א', מוגדרת באופן כללי זהותם של הגורמים לנפילה, והם מכונים "אנשים מתנגדים"). בדומה לכך, כותב ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל במקום אחר על הממשק שבין ""חצופי הדור, ליצני הדור" לבין מצב "עצבות ומרה שחורה":

הקליפות גוברין מאוד, ומלשינות ושנאת חנם. ובפרט לצדיק אמת יש סביבו חצופי הדור, ליצני הדור... ישראל צריכין למעבד ברוחיהן, כד אתערב בהון חשוכין, עצבות ומרה שחורה, המסתיר אורו יתברך, ונהורין דזיו השכינה, המאיר לצדיק באור נפלא, ועל ידי חצופי הדור שמצערין את הצדיק...[22]

ג. גורמי המשבר

ר' אברהם מרדכי מפינטשוב אינו מוסר כל פרטים מזהים: מי היו אותם אנשים שהיו "מחלישין דעתו מאד אין שיעור"; כיצד ובאלו דרכים פעלו אותם האנשים, ומה היה הדבר שהביא להתמוטטותו של רבי לוי יצחק; על רקע מה פעלו אותם אנשים כפי שפעלו, ומה היו הסיבות והמניעים שהביאו אותם לפעול כפי שפעלו: האם היה זה בעקבות אירוע פנימי שבתוך הקהילה, או בעקבות התרחשות כלשהי מחוצה לה. לחילופין, יש מקום לשאול האם היו אנשים שעמדו לצידו של רבי לוי יצחק בתקופת משבר זו, וכיצד הם תמכו בו. ואף באשר לרבי לוי יצחק עצמו אין אנו יודעים מה עבר עליו כל אותה עת, וכיצד נחלץ מהמשבר.

המסורת שמפיו של ר' אברהם מרדכי אף אינה נותנת בידינו מרכיבי סיפור בסיסיים, ואינה משרטטת את מסגרת הזמן והמקום: מתי במהלך שנת תקנ"ג התרחשה ה"נפילה"; כמה זמן היא נמשכה (הקביעה בנוסח ב' כי המדובר ב"חצי שנה", תידון להלן), ועד מתי; היכן שהה רבי לוי יצחק במשך אותה תקופת משבר.

עיון במקורות נוספים שיוצגו בהמשך, עשוי להעשיר את ידיעותינו באשר לפרשה זו, ולהשיב על השאלות שהוצגו לעיל.

על פי המסופר בנוסח א' המובא לעיל יודעים אנו כי "המגיד מקאזניץ תלמידו עזרו הרבה", ואולם אין אנו יודעים באלו דרכים הוא ניסה לעזור לו. מאותו מקור ניתן ללמוד כי ר' ישראל מקוז'ניץ התקשה במתן ישועה לרבי לוי יצחק ("לא היתה באפשריות לעזרו"). את הסיבה למשבר שפקד את רבי לוי יצחק, ואת הקושי לחלצו ממשבר זה נימק ר' ישראל מקוז'ניץ בעטים של כוחות קוסמיים – "בשמים ממעל בשנה הזאת היה עליו קיטרוג, שהתגרה עם שרי מעלה" נרשם בנוסח א', ובנוסח ב' באה הרחבה קלה: "שגירה עצמו עם השרים של מעלה, להפילם"

גם במסורות סיפור ברסלביות ישנה התייחסות למשבר שפקד את רבי לוי יצחק, ואף הן מצביעות על כוחות עליונים, גזירת שמים, כגורם שהביא למשבר זה. ואולם לא היה זה בגלל התגרות של רבי לוי יצחק במלאכי עליון אלא בגלל שלא הציב את כובד משקלו בהדיפת הרודפים את ר' נחמן, ובראשם הסבא משפולה. שכן אילו רבי לוי יצחק היה נותן את הסכמתו להחרים את הסבא משפולה, כי אז הרדיפות נגד ר' נחמן היו בטלות:

פעם אחת נסע הזקן משפאלי להרב הצדיק מבארדיטשוב לדבר דברי שטות שלו, כי כן היה דרכו לנסוע להצדיקים להלשין ולדבר דברי לשון הרע של שטותו ושקר גביית עדות של שקר. ונקבצו אז כמה וכמה צדיקים גדולים לבית הרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל כדי להחרים ולנדות את הזקן עבור שמבזה תלמיד חכם אמיתי, הוא רבינו ז"ל [=ר' נחמן מברסלב], חינם, על לא דבר, כמובא בחיי מוהר"ן. אבל אשתו של הרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל בלבלה הדבר...

ואמר אז רבינו הקדוש [=ר' נחמן מברסלב] שבשביל זה היה לו עונש להרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל ששנה שלימה התפלל בפשיטות בסידור כמו ילד, ולא השיג השגות שהיה משיג מקודם שהיה רואה המלאכים שאומרים שירה[23].

מקור זה מציב את ר' נחמן מברסלב כגורם המכונן של האירוע: לא זו בלבד שהמשבר שאירע לרבי לוי יצחק נגרם בעטיו של ר' נחמן מברסלב, יכול היה המשבר להיות חמור יותר, אלמלא חס ר' נחמן על רבי לוי יצחק. רוצה לומר: בידי ר' נחמן, כמי שחש נפגע על ידי התנהגותו של רבי לוי יצחק כלפיו, היה מסור גם הכוח לקבוע את גבולות המשבר:

ורבינו ז"ל אמר שהיו נוטלין ממנו כל מדרגותיו, אך הוא חס מאד על טירחותיו ויגיעתו, שכל מדרגתו באו לו ביגיעה ובטירחה גדולה[24].

למותר לציין כי מעבר למגמתיות הברורה שביסוד הדברים, בהעמדת ר' נחמן כציר המרכזי של האירוע, מקור זה לוקה באנכרוניזם ברור: מסע הרדיפה של הסבא משפולה כנגד ר' נחמן החל שנים לא מעטות אחר שנת תקנ"ג, לאחר שובו של ר' נחמן מארץ ישראל בקיץ תקנ"ט/1799, והגיע לשיאו הראשון בקיץ תקס"ב/1802[25]. ובכלל, חיי ר' נחמן משנת תקנ"ג ועד לנסיעתו לארץ ישראל, לא ידעו מחלוקות של ממש, מעבר למחלוקת ברמה מקומית[26]. ואולם החשוב לעניננו היא העובדה שהאירוע שפקד את רבי לוי יצחק היה ידוע לכול, וכי אחד מערוצי ההסבר שניתנו באשר לגורמי המשבר היה התערבות שמיימית מסויימת.

למעלה הובאו שני נוסחים מאת ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל באשר למשבר שנת תקנ"ג, להלן יובא נוסח דברים שלישי המציג, בניסוח כוללני ומעומעם, סיבה אחרת לפשר המשבר שפקד את רבי לוי יצחק.

ד. חלוקת פולין השניה

בשנת תקנ"ג נפל דבר בחיי היהודים בברדיצ'ב, כמו בחייהם של קהילות ישראל בחלקים נרחבים של מלכות פולין: בין החודשים אפריל-יוני של השנה[27] התרחשה חלוקת פולין השניה[28]. הצאר הרוסי הרחיב את אחיזתו באופן גורף בממלכת פולין-ליטא[29], ובמסגרת הסיפוח הנרחב עברה ברדיצ'ב משלטון פולין לשלטון רוסיה,[30] דבר שהביא להתגברות הכוחות הפרו-רוסיים בברדיצ'ב.[31] לדבר זה נודעת השפעה על מעמדו של רבי לוי יצחק, כאשר יובא בהמשך.

כן יש לזכור כי בשטחים שסופחו לרוסיה למן החלוקה הראשונה, הונהגו סדרי חוק ומינהל חדשים שהביאו להפחתה ניכרת במעמדם החוקי של היהודים, צומצמה מאוד מידת האוטונומיה של הקהל ושל בתי הדין[32]. בהתאם לכך, חל כירסום רב במעמדם של רבני הקהילות. דבר ששליך על מעמדו של רבי לוי יצחק בעירו.

במקור שהובא למעלה לא צויין מה ארע באותה שנה שהביא את רבי לוי יצחק להתעצם כנגד כוחות של מעלה, אף לא פורט מיהם אותם "שרי מעלה", "השרים של מעלה", ומדוע היה כה חשוב לרבי לוי יצחק "להפילם" ובמיוחד בשנה זו. עיון בכתבי רבי לוי יצחק יעמידנו על המקום הנרחב שרבי לוי יצחק הקדיש בפרשנותו לזיקה שבין מלכויות של מטה, לבין שריהן של מעלה:

האומות העולם אשר המה מקבלים מתחת ידי שרי מעלה... וכפי השפעתם מעילת העילות לשר שלהם, ומשר שלהם בא אל האומות... השפעתם ושכלם הוא תחת השר... האיך שמקבל השר השפע, והאומה מקבלת משר[33].

השרים-המלאכים הללו ניתנים להפלה. וכאשר הם מופלים, גם האומה עליה הם מופקדים מאבדת את מהותה, את חיוניותה, ואת מעמדה:

וכיון שהשר יש לו מפלה, ממילא אין לה כתב ולשון. וידוע שכל אומה שאין לה מלכות כי אם מלכות אחר שולט עליה, שוב אין לה שר.

בתודעת האנשים, דבר שבא לידי ביטוי, במסורות הסיפוריות הרבות שסופרו אודות רבי לוי יצחק, הוא נתפס כמי שמתרועע עם מלאכים[34] (ובעיקר, עם המלאך מיכאל, שנתפס כבן דמותו העליון של רבי לוי יצחק[35]). ואולם בעיקר, הוא נתפס כמי שנאבק במישרין עם מלאכי שמים. כאשר הזמן היותר מסוגל לכך היה בכל ימות השנה בשעת תפילת שחרית, בברכת "יוצר אור", בעת אמירת המלים "יוצר משרתים, ואשר משרתיו".[36] וביתר שאת, בתפילות ימים נוראים[37]. וכן הן מספרות על קנאתם של מלאכים ברבי לוי יצחק ועל קטרוגים שמלאכי עליון קטרגו עליו באופן שסיכנו את חייו[38].

יש לזכור כי רבי לוי יצחק לא הסתיר מעולם את הבוז העמוק שהוא רחש למלכות הצאר – כשם שהוא בז לקיסרים ומלכים אחרים - עם שהוא משתמש בכינוי מזלזל ("פוניה") של הצאר הרוסי[39]. וזאת, קבל עם ועדה בבית הכנסת, ובמעמד שאמור להיות אחד מרגעי השיא של תפילת ימים נוראים[40]; הוא מלגלג על יכולתו של הצאר ושליחיו לאכוף את חוקיו על נתיניו[41]; הוא מרעיף קללות על ראשו של הצאר, כמו גם על ראשיהם של מלכים אחרים[42]; גם בתקופת מלחמות נפוליאון, כאשר התחדד הויכוח בין מנהיגי היהודים, ובין אדמו"רי החסידות באשר לשאלה האם לתמוך בקיסר הצרפתי או להתנגד לו[43], כשנדרש רבי לוי יצחק לחוות את דעתו, הוא השתמט מלהכריע בשאלה זו. ועם זאת הוא לא נמנע מלהביע את דעתו השלילית הן על הצאר והן על נפוליאון, תוך שהוא משתמש בדימוי מזלזל ("כביסה מלוכלכת")[44].

לזילזול במלך ועושי דברו התלוותה גם הנמקה תועלתית: בכך מוחלש תוקפם של חוקים וגזירות של המלכות[45]. הדימוי הזה של רבי לוי יצחק, כמזלזל ביכולתו של הצאר לאכוף את גזירותיו, גם כאשר פועל מטעמו מנגנון גדול של שוטרים ושופטים, בא לידי ביטוי בסיפור הנודע אודות ערב פסח בו רבי לוי יצחק אינו מוצא חמץ בבתי ישראל בעוד שהוא מוצא סחורה שנאסרה על ידי השלטונות לייבוא[46]. לימים התעצם הדימוי הזה של רבי לוי יצחק עד לכלל הצגתו כאיש הפרולטריון המתקומם כנגד עריצות הצאר[47].

כפי שתואר לעיל בפרק המוקדש למינויו כרבה של ברדיצ'ב[48], אחת הסיבות שהביאו את אנשי ברדיצ'ב לקבלו כרב בקהילתם שמונה שנים לפני כן, בשנת תקמ"ה (1785) הייתה הידיעה שרבי לוי יצחק עוין את הצאר. באותה עת המינוי הזה שירת את המגמה האנטי-רוסית. ואולם, בשנת תקנ"ג, לאור הנסיבות המשתנות התהפכה המגמה, ורבי לוי יצחק נתפס כגורם חתרני.

ניתן איפוא להניח כי ההתעמתות של רבי לוי יצחק עם מלאכי שמים, באופן שבו נעשתה, שהתרחשה דווקא בשנת תקנ"ג, שנה של רעידת אדמה פוליטית והתגברותה של מלכות הצאר, התאפיינה (או שנתפסה כך בעיני האנשים) כקריאת תיגר על הצאר ועל מלכותו. יש לשער כי הדבר היה לצנינים בעיני התנועה הפרו-רוסית שבברדיצ'ב, והם קמו חוצץ כנגד רבי לוי יצחק ויצאו כנגדו בדרכים שונות. דבר שהביא בסופו של דבר לבריחתו מברדיצ'ב.

ה. תמורות בפינסק: הדחתו של ר' אביגדור מרבנות העיר

תקופת פינסק בחיי רבי לוי יצחק תוארה לעיל בהרחבה[49]. במהלך שמונה השנים מאז עזב רבי לוי יצחק את העיר באמצע שנת תקמ"ה/1785 ור' אביגדור בן חיים אויבו הגדול קבל לידיו את רבנות העיר[50], לא ידוע לנו שרבי לוי יצחק שב אליה לביקור או לכל מטרה אחרת, נראה היה כי פרק זה בחייו תם ונשלם. עם זאת, אין לשכוח כי רבי לוי יצחק הותיר אחריו בפינסק קבוצה גדולה של חסידים, דבר שנתן את אותותיו בבאות, כאשר יתואר בהמשך.[51]

בשנת תקנ"ג חלה תמורה משמעותית בקהילת פינסק: במקביל ובסמוך לחילופי השלטון עם חלוקת פולין השניה, חלו שינויים גם בהנהגת הקהילה היהודית במקום – חברי מועצת הקהילה הוחלפו, ומונה אדם המזוהה עם החסידים, הרשל קולודנר, למשרת ראש הקהילה.[52] הללו פעלו נמרצות נגד ר' אביגדור בדרכים שונות, שכללו גם השחרת פניו של ר' אביגדור[53]. עדת החסידים, נאמני רבי לוי יצחק (שגם לפני כן הייתה גדול) הלכה והתרחבה והגדילה את כוחה השפעתה[54]. בעקבות השינויים הללו הודח ר' אביגדור מתפקידו בשנת תקנ"ג[55], שנתיים לפני תום התקופה הרשמית ואיבד את זכויותיו[56].

בדברים אלה כשלעצמם היה בהם כדי להסב קורת רוח לרבי לוי יצחק: הוסרה אבן נגף מעל דרכה של החסידות, ומרכז חסידי – שהוא, רבי לוי יצחק שקד על טיפוחו – הולך ומתפתח[57]. גם מידה של צדק היסטורי נעשתה בכך: מי שהיה שותף להדחתו מרבנות פינסק, נענש והורחק ממנה בטרם השלים את תקופת רבנותו. גם ההשתדלויות של ר' אביגדור אצל השלטונות לא הועילו לו, ויהודי פינסק בראשות הרשל קולודנר סיכלו אותם[58].

ואולם, אליה וקוץ בה: מייד לאחר הדחתו החל ר' אביגדור המושפל בתנופה רבה במסע נגד החסידות וצדיקיה[59]. יעד בולט במתקפתו היה רבי לוי יצחק, אויבו משכבר הימים, ומי שחסידיו בפינסק השפילו אותו כשהביאו להדחתו. הוא פנה לעזרתו של הגאון ר' אליהו (הגר"א) מוילנא, ושידלו לעשות בוילנא את אשר נבצר מר' אביגדור לעשות בפינסק, לשרוף בפומבי את ספרי החסידות[60]. מעתה נעכרה שמחת ניצחון פינסק: בעקבות המדנים שר' אביגדור החל לזרוע, ושיאם יגיע בשנים הקרובות, והניסיון לערב את הגר"א, עשויה להיפתח מלחמת חרמות חדשה, ורבי לוי יצחק ימצא את עצמו נתון במרכזה[61]. באשר למתנגדי החסידות שבברדיצ'ב עצמה, איננו יודעים מה היו השלכות הדחתו של ר' אביגדור עליהם והאם ומה הייתה תגובתם על כך, ואולם יש להניח כי איבתם לרבי לוי יצחק רק גברה.

ו. שנת מפנה ופריחה של ר' שניאור זלמן ותנועת חב"ד

גורם נוסף שעשוי היה לתרום להעכרת רוחו של רבי לוי יצחק בשנת תקנ"ג היו הידיעות שהגיעו אליו בדבר שגשוגו של חוג החסידים בראשותו של ר' שניאור זלמן מלאדי [להלן: הרש"ז] ופתיחתו של עידן חדש.

מערכת היחסים ארוכת השנים בין רבי לוי יצחק והרש"ז, למן שנותיהם המשותפות כחברי חוגו הקרובים ביותר של ר' דב בער ממזריץ' ועד לפטירתו של רבי לוי יצחק, הינה נושא מורכב ורב פנים, ותידון בנפרד[62]. לאורך למעלה מארבעה עשורי שנים עושים השנים דרך משותפת ונפרדת, דומה ושונה, קרובה ורחוקה. גם, ואולי דווקא אז, לעת זקנתם לכשנתקשרו זה עם זה בקשרי חיתון משפחתיים כפולים[63], והם שבים ונפגשים זה עם זה, מלווים בקהל חסידיהם ותלמידיהם, מתגלעים ההבדלים שבין השניים. הבדלים שבאופי, שבהנהגה, ושבתפיסה.

אף שזה כעשור שנים, למן השנים תקמ"ג-תקמ"ה 1785-1783 הרש"ז שימש כמנהיג חסידי[64] (ובתוכן החל משנת תקמ"ו הוא נתפס כמנהיג הבלעדי של החסידים ברוסיה ובליטא[65]), שנת תקנ"ג נחשבת במובנים רבים כשנת מפנה ופריצת דרך בתולדותיה של חב"ד[66], והיא מסמנת מגמה מכוונת להפצתה של תפיסת החסידות שבנוסחה החב"די. ספר היסוד של תורת חב"ד, התניא, אמנם נדפס לראשונה בשנת תקנ"ז,[67] אך הוא נזכר בשמו "תניא" כבר בשלהי שנת תקנ"ב[68], וברוב מאמרי תשרי-כסליו תקנ"ג של הרש"ז הוא מזכיר את הספר ודן בדבריו[69]. משנת תקנ"ג ואילך מתחילים להתפרסם דרושיו של הרש"ז, והם נפוצים ברבים[70].

יש מקום להניח (אף שהדברים לא נאמרו עד כה) כי מגמה זו של פרסום בכתב של דרושי הרש"ז באה למלא חסר מסויים – הגבלות הביקור אצל הרש"ז שהוטלו על החסידים בידי רבם[71]. שכן למן שנת תקמ"ו הנחשבת כאמור כשנה בה היה הרש"ז למנהיגה הבלעדי של חסידי רוסיה וליטא, הלכו ורבו המצטרפים לקהל חסידיו[72]. בשלב מסויים, כאשר רבו מאוד הבאים אל הרש"ז כדי להתקבל ל"יחידות" עימו, נוצר איפוא צורך בשל לחץ המבקרים להסדיר את ביקורי החסידים אצל רבם. את החסר הזה בשמיעת דברי תורתו של רבם פנים אל פנים, באו למלא הדברים הנכתבים שהגיעו אליהם.

בשנת תקנ"ג, על רקע ההגבלות הללו שהטיל על חסידיו, יכול הרש"ז להצביע על ההבדל החותך שבינו לבין אדמו"רי פולין-וואהלין (ורבי לוי יצחק בכללם, אף שאין הוא מזכיר אותו בשמו): הוא משמש כמנהיג יחיד לקהל חסידים המפוזר על פני מרחב גדול, בעוד שהם גרים בקירבת מקום זה לזה, ולכן נטל הנהגת החסידים בארצם מתחלק ביניהם[73].

בין אם הגיעה איגרת זו לידיעתו של רבי לוי יצחק ובין אם לאו, יש בהם להעיד לא רק על תפיסתו העצמית של הרש"ז ביחס לאדמו"רי פולין וואהלין, אלא גם על פני המציאות: הרש"ז נהנה (עם כל הקושי והטרדות הכרוכים בהנהגת יחיד) מעצמאות וחופש פעולה, בעוד שרבי לוי יצחק והצדיקים האחרים שבוואהלין התחככו זה בזה, עם שהם רבים זה עם זה על תחומי שליטה.

יש להניח כי למרות המרחק הפיזי הגדול מאוד שבין ברדיצ'ב וליאזנא (מקום מושבו של הרש"ז), לא נעלם מעיני רבי לוי יצחק הרוח החדשה הנושבת בבית מדרשו של הרש"ז, של תנופה רבת מרץ המבשרת התחדשות והתרחבות. השוואת מצבו הוא בברדיצ'ב, לאחר שמונה שנות ישיבה על כס הרבנות בה וללא פריצת דרך של ממש, סבוך בעימותים עם אדמו"רים אחרים (ובראשם, ר' ברוך ממז'יבוז'[74]), ובאין סימן על פני האופק המבשר התרחבות ושגשוג חוג חסידיו, בדומה לזה של הרש"ז, תרמה אף היא תרומה מסויימת לדכדוך הנפש שהביא בסופו של דבר למשבר עמוק ולהתמוטטות.

ז. תמורות בזליחוב: ר' אשר מסטולין משתקע בעיר

מספר פעמים[75] במהלך עבודה זו נטען כי זיקתו של רבי לוי יצחק לעיר זליחוב המשיכה להתקיים לאורך כל השנים, ולא תמה אלא בסמוך לפטירתו. במשך קרוב לארבעים שנה נשמר לרבי לוי יצחק בזליחוב מעמד מסויים שהקנה לו זכויות כלשהן, ורבי לוי יצחק עצמו ראה את המקום כתחום נחלתו הרבנית.

אכן בשלהי שנת תקנ"ב ובראשית שנת תקנ"ג התחוללה תמורה בזליחוב, כזו שאיימה על מעמדו של רבי לוי יצחק בעיר, והעכירה עד מאוד את רוחו: ר' אשר(מי שלימים יוכר על שם העיר סטולין), בנו של ר' אהרן הגדול מקרלין[76] ותלמידו-חניך ביתו של ר' שלמה מקרלין[77], "קבע ישיבתו בעיר זעליחוב"[78]. נסיבות השתקעותו של ר' אשר בזליחוב והשלכותיה מתוארות בכתבי ר' נתן נטע דונר מקאלביעל[79]:

וקודם הסתלקותו של הרה"צ מקארלין [=ר' שלמה] אמר למו"ר הרה"צ ר' אשר זצוקללה"ה: שאל מה אתן לך. והשיב לו: הלא ידוע לאדומו"ר שאין לי בת זוג, וגם בן אין לי[80]. ואמר: תיסע לפולין, ותיקח לך משם אשה, ויהיה לך בן זכר. ונסע להרה"צ המגיד מקאזניץ וציוה לו שיקח לאשה את האלמנה אשת הרה"צ ר' ארעלע שותק, שמה פייגא[81]. וקבע ישיבתו בעיר זעלחוב.

ר' שלמה מקרלין נפטר בשלהי שנת תקנ"ב, וזמן מסויים לאחר מכן מגיע ר' אשר לעיר זליחוב. בתחילה הוא מגיע לשם על מנת לשאת את אלמנת ר' אהרן שותק[82] בן העיר, ולאחר מכן הוא גומר אומר לקבוע את מקום מושבו שם. הרי איפוא, ניתן לתארך את השתקעותו של ר' אשר בזליחוב כסוף שנת תקנ"ב או ראשית שנת תקנ"ג[83].

כל האישים הנזכרים במקור זה הריהם אנשים שמערכת מורכבת של קשרים טוויה בין רבי לוי יצחק לבינם. המסכת רבת הפנים של קשרי רבי לוי יצחק ור' ישראל מקוז'ניץ תלמידו-ידידו, ההולכת ונארגת למן ימי בית המדרש של המגיד ממזריץ' ועד לפטירת רבי לוי יצחק, מתוארת בהרחבה במקום אחר.[84] גם עם ר' שלמה מקרלין ידידו קשר רבי לוי יצחק קשרים רבים, בעת תקופת רבנות פינסק.[85] אכן ר' ארעלע שותק, מוכר היטב לרבי לוי יצחק כמתנגד חריף לו.[86]

ניתן לשער כי בעיני ר' ישראל היו אלה נישואין ראויים: אלמנתו של רב צדיק הנישאת לרב צדיק גרוש[87]. עובדת היות הכלה אלמנתו של מי שהיה מתנגדו של מורו-חברו רבי לוי יצחק לא נראתה בעיניו כטעם לפגם. מגוריו של ר' אשר בעיר זליחוב, בעקבות נישואיו אלה, נראו לר' ישראל כדבר שיש בו לפתח את הקשר בינו לבין ר' אשר[88], בעוד ר' אשר מתגורר בקירבת מקום לקוז'ניץ. ואכן ממספר מקורות אנו נלמדים על קשר אישי קרוב שהחל להרקם בין ר' ישראל מקוז'ניץ ור' אשר: ר' אשר סעד על שולחנו של ר' ישראל, ומתוך כך הכיר את זוגתו ובני ביתו של המגיד מקוז'ניץ.[89]

זאת ויתר על כן, מסורות חסידים מוסרות על כך שבעיר זליחוב התקיימה גם קבוצת חסידים של ר' ישראל מקוז'ניץ, ובראש אותה קבוצה עמד מי שהיה דודהּ של פייגא הכלה המיועדת, ר' שמואל.[90] הצעתו של ר' ישראל לר' אשר לשאת את אחייניתו של אחד מחסידיו, והצטרפותו של ר' אשר לחוג חסידיו בזליחוב דרך נישואין אלה, עשויה הייתה לחזק ביותר את החבורה הזו. ואכן מסופר[91] ש"מעת נשואיו של הסטאלינער באו חסידי קאזניץ, ובראשם החסיד ר' שמואל, פארבריינגען אצל הסטאלינער בשלש סעודות ועוד".

כוונתם הראשונית של חסידי קוזניץ שבעיר זליחוב תאמה את ציפיותיו של ר' ישראל מקוז'ניץ – ר' אשר לא יתעטר בכתר אדמו"רות, אלא ישמש כמי שמתוועדים החסידים אתו (פארבריינגען) בזמנים מיוחדים, כגון זמן סעודה שלישית בשבת, בהם העדה החסידית, נוהגת לשבת בצוותא בדרך האופיינית לאותו זרם חסידי אליו היא משתייכת.

ואולם "התנהגותו של הסטאלינער הי' קשה להם, ווייל עהר איז גיוועהן ווילד [=בגלל שהוא נהג בפראות]. וכמה פעמים נסע החסיד ר' שמואל בשליחותם לקאזניץ להתאונן עליו לפני המגיד". ואולם "תמיד היה הסטאלינער נוסע אחריו, וממילא לא היה ביכולתו להתאונן". ואולם כשהדברים הגיעו לבלי נשוא "ופעם אחת בסעודה שלישית האט זייע דער סטאלינער אונטער גיגאסין וואסער אונטער דיא פיס [=הסטולינר שפך להם מים מתחת לרגליים]", יצאה קבוצת החסידים בהרכב נרחב של משתתפים להתלונן עליו לפני ר' ישראל מקוז'ניץ.

ר' ישראל עצמו אמנם גונן על ר' אשר מפני חסידי קוז'ניץ שבזליחוב, ואף איים עליהם כי "כל זמן זייא וועלין נישט האבין... זאהלין זייא נישט קומין צוא איהם" [=כל זמן שהם לא יקבלו [את ר' אשר], שהם לא יבואו אליו". ואולם נראה היה כי נכזבה תקוותו שר' אשר ירחיב את גבולות קהילת חסידי קוז'ניץ בעיר. מלבד סיבות נוספות שיפורטו להלן, גם אכזבה זו הביאה את ר' ישראל לייעץ לר' אשר לעזוב את זליחוב ולפנות למקום אחר.

שלא כדעתו של ר' ישראל מקוז'ניץ שיזם את הצעת הנישואין של ר' אשר וליווה אותם מקרוב, רבי לוי יצחק לא היה מרוצה נוכח נישואיו אלה. מסורת בעל פה שנשתמרה בקרב חסידי קוז'ניץ[92] מוסרת כי

הקפדתו של הרה"ק מבארדיטשוב זיע"א על הסבא קדישא מסטאלין זיע"א לא היתה על שקבע משכנו בזעליחוב, אלא הקפידא היתה על שנשא את אלמנת ר' אהרלע שותק. שסבר שהיה גדול כמלך, ולכן אסורה להינשא, כאשת מלך[93].

בעצם התיישבותו של ר' אשר בזליחוב לא ראה רבי לוי יצחק כל פגם, שכן בדומה לשיקוליו של ר' ישראל מקוז'ניץ אף רבי לוי יצחק סבור היה שנוכחותו של ר' אשר בעיר עשויה לתרום לחיזוקה של קהילת חסידיו (עליה ידובר בהמשך). ואולם העובדה שר' אשר נשא לאישה את אלמנתו של ר' אהרן השותק, מי שנחשב כבר פלוגתא חריף של רבי לוי יצחק, היה בה כדי להדאיג שמא בהשפעת הנישואין הללו אף ר' אשר יצטרף למתנגדיו של רבי לוי יצחק. ככל הנראה גם קירבת המשפחה של הכלה לחסידי קוז'ניץ שבזליחוב, הייתה סיבה לאי הנחת של רבי לוי יצחק מהנישואין הללו.

בפועל, התיישבותו של ר' אשר בזליחוב לא חיזקה, כמתואר למעלה, את קהל חסידי קוז'ניץ. שכן התנהגותו השונה משל רבם, הרתיעה אותם. ואולם מן הצד האחר, דווקא דרך עבודת ה' שונה ואחרת שהציג ר' אשר גרמה לתופעה הפוכה: הצטרפותם של חסידי רבי לוי יצחק בזליחוב אל החסידות החדשה שהקים ר' אשר:

והיו שם חסידים בעלי מדרגות[94] מתלמידי הרה"צ מבארדיטשוב זצוקללה"ה, ובראותם העבדות שלו, נספחו אליו. וכאשר בא לשם הרה"צ מבארדיטשוב והרגיש בדבר, הוציא מפי קדשו איזה לטותא דרבנן. ובהגיע הדבר להמגיד מקאזניץ[95], יעץ לו שיעקור דירתו מזעלחוב[96], ויוציא עמו האנשים שנתקשרו אליו. ותקע ישיבתו בעיר סטאלין הסמוכה לקארלין.

במסגרת הזיקה המתמשכת בין רבי לוי יצחק לעיר-חסותו זליחוב, התקיימה בעיר זו לאורך השנים מאז עזב רבי לוי יצחק רשמית את המקום, קבוצת עילית של "חסידים" המזוהה אתו, ואנשיה מוגדרים כ"תלמידי הרה"צ מבארדיטשוב". לא נמסר לנו מה היה גודלה של קבוצה זו בקרב הקהילה היהודית במקום ומידת השפעתה, ואולם היו אלה קבוצה איכותית, "בעלי מדרגות".

עם בואו של ר' אשר לזליחוב נזדמן לחסידים הללו בעירם (ולא בברדיצ'ב הרחוקה מאוד מעירם) צדיק הבא מאסכולה אחרת של חסידות, והנוהג באופן שונה מזה של רבם[97]. הדבר הביא לזליגה של חסידים מבית מדרשו של רבי לוי יצחק לטובת בית מדרש חדש זה ההולך ומוקם בזליחוב. וכתגובה, פרצה מחלוקת בין חסידיו של רבי לוי יצחק לבין הפורשים.

מטבע הדברים, תיאור האירועים שלפנינו קטוע וחסר, ומותיר אחריו שאלות רבות. כך למשל, איננו יודעים אם רבי לוי יצחק בא לזליחוב כנוהל שבשיגרה, או שהוא בא במיוחד על רקע שמועות שהגיעוהו על המתרחש בעיר. ואולם מהרצאת הדברים ניכר שרבי לוי יצחק בא לזליחוב זמן קצר לאחר ההתרחשות הזו. איננו יודעים מה הייתה ה"לטותא דרבנן" שהוציא מפיו[98]. אך זו נתפסה כדבר כה חמור, עד שר' ישראל מקוז'ניץ (שהיה במובן מסויים האחראי לבואו של ר' אשר לזליחוב) מורה לר' אשר לעזוב את העיר, הוא וכל האנשים שנספחו אליו.

גם מקרים של מחלות קשות שפקדו את החסידים שהצטרפו לבית מדרשו של ר' אשר נתפסו כתוצאה מהפגיעה ברבי לוי יצחק:

ואחד מהם [="מהאנשים שנתקשרו אליו"] חלה בביתו במחלה אנושה. ולקח [=ר' אשר] חומש בידו, ונשבע שיקום ממחלתו. כי לא כיון לעשות לו חלישת הדעת להרב מברדיטשוב. רק שדרך שלו ישר בעיניו יותר[99].

ייתכן ובדברים הללו מתהדהדת אותה "חלישת הדעת" שפקדה את רבי לוי יצחק בשנת תקנ"ג, ואשר תוארה למעלה בתחילת הפרק. בצר לו, פונה ר' אשר לעזרתו של אביו, ר' אהרן הגדול מקרלין (שנפטר עשרים ואחת שנים לפני כן), ולרבו ר' שלמה מקרלין (שנפטר זמן לא רב לפני כן, בשלהי שנת תקנ"ב).

ושלח אחד מתלמידיו על ציון אביו הרה"צ ר"א הגדול מקארלין, להזכיר אותו שיש עליו רוגז מהרה"צ מבארדיטשוב.

ואחרי שבועות אחדים הגיעוֹ מכתב מהרה"צ מבארדיטשוב לפייסו. וכתב בזה הלשון: ראיתי אשר התפלות שלנו לא עולים למעלה. ופשפשנו במעשינו. ואחר כך עשינו השבעת עליות נשמה, וראינו אשר הרה"צ ר' אהרן הגדול והרה"צ ר' שלמה מקארלין אינם מניחים התפלות שלנו לעלות, בגין הרוגז שיש לי על בבת עינם. והבטיחו להם שאשלח לפייסו[100].

גם בדברי רבי לוי יצחק המספר כי "ראיתי אשר התפלות שלנו לא עולים למעלה" מתהדהד התיאור שהובא למעלה בו נאמר אודות תפילתו של רבי לוי יצחק באותה תקופה, ש"היה מתפלל בתוך סידור קטן במהירות".

המחלוקת שהתעוררה בזליחוב בין נאמניו של רבי לוי יצחק לחסידים החדשים של ר' אשר הצריכה את ר' אשר – מי שבעטיו נוצרה המחלוקת – להתנהל באופן מורכב, על מנת לשמור על איזון בין הצדדים הניצים. הנה מספר שנים לאחר מכן, כאשר ר' אשר נדרש להביע דעתו במחלוקת ביחס לדרכה של החסידות, הוא כותב באיגרת לר' ישראל מקוז'ניץ[101] שכך היא גישתו העקרונית, וכך הוא נהג גם בזליחוב:

הזוכר למזכיריו טובות זכרונות יזכור כשהייתי בק' זעליחאב והיו עלי כמה הרפתקאות, ובעז"ה דחיתי בשמאל וקרבתי בימין[102].

ר' אשר מוסיף ואומר, בנימה של תוכחה כלפי ר' ישראל המבקשו עתה להתערב במחלוקת, כי ר' ישראל הוא זה שהורה לו בשעתו, בעת היותו בזליחוב, שלא להתערב במחלוקת:

...שבקש אותי [=ר' ברוך מזליחוב] משמו הקדוש [=של המגיד מקוז'ניץ] שברצונו הטוב בטובתו ובחסדו חסד ד' על יראיו, ובפרט למיחלים להשפיע חסדו לבריותיו, שאשב בהשקט ובשלוה ולא אתערב במחלוקת[103].

באשר למספרם של המצטרפים לר' אשר ולמשך הזמן בו התקיים בית מדרשו בזליחוב, המסורות הקרליניות מספרות על מספר גדול ("הרבה") של חסידים ועל תקופה שנמשכה מספר ("כמה") שנים:

כשנשא את זוגתו הרבנית הצדקת מרת פייגע זצ"ל, והיא היתה אלמנת הרה"ק ר' אהרי'לע שותק מז'עליחוב, ונתיישב שם לכמה שנים, ונתקרבו אליו הרבה חסידים אנשי מעשה. והיה לו תרעומות מהרה"ק מבארדיטשוב ז"ל, שהיה אז הרב בזעליחוב[104].[105]

אין בידינו לקבוע תחום זמן מוגדר באשר למשך שהותו של ר' אשר בזליחוב – כשם שאין אנו יודעים מתי הגיע ר' אשר לסטולין[106], וכמה זמן עשה בה[107] - אמנם במסורות הסיפור הקרליניות נמסר כי בעקבות עצתו-הוראתו של ר' ישראל מקוז'ניץ לעזוב את זליחוב, יצא ר' אשר עם קבוצה מחסידיו, לגלות שנמשכה שנה ומספר חודשים, ובמהלכה הלך והתרחב חוג חסידיו, שלאחריה הגיע לסטולין:

...ויעץ לו שישנה את מקומו. והאנשים שנתקשרו אליו הלכו עמו בגלותו.... וכך הלכו עמו מעיר לעיר. ובכל מקום בואו נתוספו עליהם תלמידי חכמים ואנשי מדע. וכך הלכו עמו בגלות במשך שש עשרה חדשים שקיבל על עצמו. וישב באיזה כפר, ולא בא אל המנוחה ואל הנחלה... נסע לסטאלין.[108]

אם אמנם עשה ר' אשר בזליחוב קרוב לשמונה שנים, ועד לשלהי שנת תק"ס/1800,[109] יש להניח שהדבר נתן את ביטויו באופי קשריו של רבי לוי יצחק עם עיר-רבנותו זליחוב במהלך השנים הללו. גם אירועים שהתרחשו בעיר, הקשורים לר' אשר [כמו חתונה שערך לבתו בעיר בשנת תקנ"ו[110]] האם רבי לוי יצחק נכח בהם.

ח. מרי בברדיצ'ב: נטישת חסידים את רבי לוי יצחק

יש להניח כי כל הגורמים שהוצגו מקודם תרמו, במידה זו ואחרת, לנפילת רוחו של רבי לוי יצחק במהלך שנת תקנ"ג, והביאוהו בסופו של דבר לכלל משבר נפשי עמוק. ואולם, ככל הנראה לא אלה הם אותם האנשים "שהי' מחלישין דעתו מאוד אין שיעור" הנזכרים בדברי האשמה של ר' אברהם מרדכי. ר' אברהם מרדכי אמנם נמנע מלנקוב בשמם או בזהותם של אותם האנשים,[111] אך מתוך דבריו עולה כי הוא מתייחס לאנשים מסויימים שהתגוררו  בברדיצ'ב בשנת תקנ"ג, והמשיכו להתגורר בה גם לאחר מכן. הנה כי כן, בשנת תקנ"ד עושה ר' אברהם מרדכי כתלמיד לפני רבי לוי יצחק בברדיצ'ב, ורבי לוי יצחק שוב ושוב, לאורך כל השנה ("כל זמן היותו אצלו"), חוזר ומדבר על אותם אנשים (המכונים בפיו "הם"): "הם אינם כדאים להיות אצלי..., הם ערב רב", כמי שמתייחס לאנשים מסויימים המוכרים לשומע הדברים.

פיתרון חלקי לשאלת זהותם של אותם אנשים, ובמה וכיצד גרמו לשברון רוחו של רבי לוי יצחק, ניתן למצוא בקטע אחר בכתבי ר' יצחק יהודה יחיאל[112], שלא ניתנה עליו הדעת עד כה:

וצריך להתפלל על זה בדמעות לפני קונו שלא יפול ממדריגתו על ידי ערב רב. כי אפילו אדונינו מלאך אלקים קדוש, אור צח, אור חי, שבחו מי ימלל, מרגניתא דלית ביה טימי, נפל ממדריגתו שנה תמימה ועצבות על ידי עזי פנים שבדור ערב רב, שהיה מחלישין דעתו הרבה והרבה...

בדומה לשני המקורות שהובאו למעלה בתחילת הפרק, מזוהים אותם אנשים שהביאו לנפילת המדרגות של רבי לוי יצחק כ"ערב רב". כן נלמדים אנו מקטע זה, כפי שהובא למעלה, כי המשבר נמשך שנה תמימה, ולא כתיקון המאולץ שנערך בנוסח ב' המדבר על חצי שנה בלבד. ואולם תרומתו העיקרית של המקור שלפנינו הוא בתיאור השיטות בהם השתמשו אותם אנשים כנגד רבי לוי יצחק:

ואמר אדונינו רבינו לוי יצחק מבארדיטשוב שהיו מחלישין דעתו, והיו נוסעין לפני ביתו דייקא בערב שבת[113].

אמנם לא נרשמה לפנינו זהותם של אותם אנשים, אבל צוין כאן מה הם עוללו לרבי לוי יצחק – הם נטשו אותו ופנו לצדיקים אחרים. בעולמם של חסידים המונח "נוסעים" מציין את הליכתו של החסיד אל רבו השוכן במקום אחר. אותם אנשים שבעיר ברדיצ'ב השתדלו באופן מכוון לפגוע ברבי לוי יצחק: לא זו בלבד שהם לא הסתירו את העובדה שהם נוטשים את רבי לוי יצחק לטובת צדיק אחר, אלא שהם עשו זאת באופן מופגן ומרושע: הם יצאו את ברדיצ'ב דווקא בערב שבת, ובחרו דווקא במסלול נסיעה העובר על פני ביתו של רבי לוי יצחק.

כדי להרגיע את נפשו, ניחם רבי לוי יצחק את עצמו בקביעה שהסיבה שאותם אנשים נטשו אותו, אינה נעוצה בפגם כלשהו בו, אלא בהם: הם "אינם כדאים וראוים ליהנות מאורו". ואשר לאפשרות שיהיו אנשים מבני ישראל שאינם ראויים לאור תורתו, מסביר רבי לוי יצחק לעצמו ולתלמידיו כי אין זאת אלא במי שהם נטע זר שהתערה בעם ישראל ("ערב רב"). וכאמור בשני המקורות שהובאו למעלה, אף כאן מוזכר שרבי לוי יצחק השתמש בהטלת גורל כדי להוכיח את טענותיו:

אמר שאני מפיל גורל, ותמיד נופל הגורל שהם ערב רב, ואינם כדאים וראוים ליהנות מאורו. וזה היה אחר שחזר למדריגתו, והיה מתחזק עצמו[114].

ההעדפה של אותם אנשים לנסוע דווקא בערב שבת ולא במועד מוקדם יותר, נבעה כאמור מהרצון להפגין באופן מתריס את עזיבתם את רבי לוי יצחק. ר' יצחק אייזיק יהודה מוסיף כי ככל הנראה ידעו האנשים הללו שבכל ערב שבת נמצא רבי לוי יצחק במצב של נפילת מדריגות יחסית, וביקשו לנצל מומנטום זה להעצים את שברון רוחו:

כי בערב שבת כל צדיק נופל ממדריגתו מהארה גדולה בשביל כבוד שבת. ולכן הרגיש אז צער וחלישות דעת ביותר. והפיל גורל[115].

כאמור, לא צויין במקור שלפנינו מי היו אותם אנשים שנטשו את רבי לוי יצחק, ואולם מתוך מורת רוחו הרבה יש להניח כי היו בתוכם אנשים בעלי עמדה בקהילה והיה אותו צדיק שאליו נסעו הנוטשים את רבי לוי יצחק[116][117]

כמו כן אין אנו יודעים מי היו אותם צדיקים אליהם נסעו הנוסעים. אין זה מסתבר שאותם נוסעים יצאו לעבר יעד מרוחק ולמרחק נסיעה של ימים רבים, בערב שבת[118]. סביר יותר להניח כי המדובר בדמות כלשהי שהתגוררה במרחק נסיעה המאפשר הגעה, במאמץ מסויים, ביום נסיעה מברדיצ'ב. מדברי הכותב המציין כי הם נסעו "דייקא בערב שבת" ניתן להסיק כי הם עשו זאת כדי לפגוע ברבי לוי יצחק, למרות שמבחינתם עדיף היה להם לנסוע לפני כן ולא בערב שבת דווקא, אך בשבת הם הגיעו ליעדם.

ט. המחצית השניה של השנה: ניסן – אלול

למעלה הובאו דבריו השונים של ר' יצחק אייזיק יהודה ספרין באשר למשך זמן המשבר, שנה תמימה או מחצית שנה. אכן, ביחס למחצית הראשונה של השנה, אין בידינו כל מקור שעשוי ללמדנו דבר. ואולם ביחס למחצית השניה של השנה, למן חודש ניסן ועד לחודש אלול של השנה, יש בידינו מקורות שונים שעשויים ללמדנו מספר פרטים.

על סמך עדות שמיעה הנסמכת על עדות ראיה למדים אנו כי באמצע חודש ניסן, בחג הפסח שנה זו היה רבי לוי יצחק בקוז'ניץ:

וסיפר עוד אדמו"ר זצ"ל [=ר' אהרן מנחם מנדל מראדזמין] כי שמע עוד מזקינו אדמו"ר הזקן זצ"ל [=ר' יעקב אריה מראדזימין] שפעם אחת היה בקאזניץ בפסח, והיה אז הגאון הקדוש מבארדיטשוב זצ"ל אורח אצל המגיד [מקאזניץ] זצ"ל, שברח אז מעירו מצד המחלוקת שהיה עליו. והיה מתאכסן בבית המגיד זצ"ל.

ואף שהיה המגיד זצ"ל כפוף לו, וכפי הנראה היה תלמידו שנסע אליו כמה פעמים, מכל מקום לא רצה להיות עמו בצוותא חדא בשעת הסדר של פסח. ונתן לו חדר מיוחד לנהוג הסדר [ואולי הטעם, מפני שרצה הרב המגיד זצ"ל לעשות היסבה. אבל הוא מהנסתרות לה'].

ואמר אדמו"ר הזקן זצ"ל: ואני הייתי עומד בין שני החדרים עם נר ו"הגדה" בידי, והייתי נוטה אוזן לכאן ולכאן, לשמוע משניהם יחד.

ואמר: בעולם הזה אין לי עוד תקוה לשמוע כזאת, אולי אזכה עוד בעולם העליון לשמוע כזאת.

והגאון הקדוש מאוסטראווצי זצ"ל נתפעל מאוד מאלה הדברים, ואמר: אלמלא לא באתי אלא לשמוע זאת, דייני.

ואני הכותב עמדתי אז, ושמעתי כל זאת[119].

כותב הדברים, אברהם נייערמן מספר עוד כי ר' יעקב אריה מראדזימין הירבה לפקוד את המגיד מקאזניץ בסדרי פסח שערך[120].

נייערמן מקדים תיאור נרחב באשר לנסיבות שבהן הועברה המסורת שבידי ר' אהרן מנחם מנדל לרבי מאוסטרוווצא. ואף שאין זו מטרתו המוצהרת, יש בדבר כדי לתת תוקף של מהימנות למסורת זו. בתיאורו זה מתייחס נייערמן הן להקשר הסביבה בה נעשית העברת המסורת, והן לאופי היחסים שבין מעביר המסורת ומקבלה.

אשר לסביבה: העברת המסורת נעשית לא במסגרת הרגילה (ב"שולחן" של האדמו"ר, בהתוועדות חסידית, וכדומה) אלא באיזור קייט. בסביבה נעימה ומשוחררת, במקום שבו אנשים שמחים על מפגשים אנושיים המזדמנים להם שם ונוטים לשתף את בני שיחם בתולדות חייהם וחיי משפחתם. ואשר לאופי היחסים שבין השניים, נייערמן שוקד להציג את השניים כרוחשים כבוד מרובה זה לזה. הרבי מאוסטרווצה (שמוצאו היה ממשפחה פשוטה בתכלית, אביו היה אופה כעכים, מקצוע שהיה בתחתית הסולם החברתי של פולין) נוהג כבוד באדמו"ר המיוחס לשושלת ראדזימין. ואילו האדמו"ר מראדזימין נוהג כבוד מרובה ברבי מאוסטרווצה, כמי שהיה מגדולי גאוניה של יהדות פולין בתקופתו, ונודע בחומרותיו ובסגפנותו.

כשהיה אדמו"ר זצ"ל בפאלעניץ סמוך לווארשא לשאוף שם רוח צח, היה שם הגאון הקדוש הרבי מאסטראווצי זצ"ל. ורצה אדמו"ר זצ"ל להתראות אתו, ושלח אליו שליח מיוחד לשאול את פה קדשו אם יוכל לבוא אליו עכשיו. והשיב: כן. אבל כשהלך השליח מאתו, לבש הגאון הקדוש מאוסטראווצע זצ"ל המלבוש העליון והלך לאדמו"ר זצ"ל. וכך כשבא השליח בחזרה לבש האדמו"ר זצ"ל המלבוש העליון והלך להגאון הקדוש מאוסטראווצי.

ואדמו"ר זצ"ל היה דר בעליה, וכאשר רק ירד מהמדרגות פגש בהגאון הקדוש מאסטראווצי. ואמר לו האדמו"ר זצ"ל שילך אצלו. כי לחולשתכם קשה עליכם לעלות במדרגות.

והבתים שהיו דרים בהם שני הצדיקים האלה היו סמוכים [זה] לזה. אבל הגאון הקדוש מאוסטראווצי זצ"ל לא רצה לילך חזרה לביתו. ואמר כי לפי ראות עיניו קרוב הדרך לעלות במדרגות מלחזור לביתו. ועלו שניהם יחד לבית אדמו"ר זצ"ל, וכיבדו אדמו"ר זצ"ל כנהוג, לפי כבודו הרב. ואדמו"ר זצ"ל סיפר לו הרבה מאדמו"ר הזקן זצ"ל...

על סמך הסכמותיו של רבי לוי יצחק יכולים אנו לקבוע כי בראשית חודש ניסן של שנה זו, עדיין לא היה רבי לוי יצחק בקוז'ניץ. שכן מן המחצית הראשונה של שנת תקנ"ג אמנם אין בידינו כל הסכמות שהן, ואולם מהמחצית השניה יש בידינו מספר הסכמות. שתי ההסכמות הראשונות ניתנו בראשית חודש ניסן תקנ"ג בעיר לבוב (ככל הנראה, בדרכו של רבי לוי יצחק לקוז'ניץ).

י. הסכמותיו של רבי לוי יצחק כמקור מידע על מהלכיו בשנה זו
ההסכמה הראשונה של רבי לוי יצחק בשנה זו ניתנה לספר מקדש מלך מאת ר' שלום בוזאגלו. זאלקווא[121], והיא נושאת ציון זמן ומקום מדוייקים – יום ראשון בשבוע, ד ניסן, לבוב[122].

ראשונה לסדר ההסכמות הנדפסות - כמתבקש ממקום הדפסתו של הספר, זולקווא - הוא רבה של העיר, ר' מרדכי צבי הירש מייזילש ("כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם בדורו א"בד [!] ור"מ דפ"ק והקרייז יצו"), ותאריך הסכמתו הוא י תמוז תקנ"ג, בסמוך להדפסת הספר. אחריו מובאת הדפסתו של רבי לוי יצחק הנפתחת במלים "בעברי דרך פק"ק לבוב...", והיא נושאת את התאריך "יום א' ד' ניסן תקנ"ג". את דבריו חותם רבי לוי יצחק במלים "הק' לוי יצחק בהגאון מוהר"ר מאיר החונה בק"ק בארדיטשוב יצ"ו" – ביטוי שאולי יש בו להעיד על תחושת ארעיות כהונתו הרבנית בעיר (בצל מאורעות אותה שנה).

אות למעמדו של רבי לוי יצחק היא העובדה שהסכמתו נדפסה לפני זו של ר' ישכר בער מזלאטשוב, הגם שזו הוענקה למוציאים לאור כחודש לפני כן ("יום ד' ח' אדר תקנ"ג"),[123] ור' ישכר בער הוא זה שקצב את משך זמן איסור הדפסה מתחרה, עשר שנים, ואחריו מחזקים איסור זה רבי לוי יצחק ור' מרדכי צבי הירש מייזליש. ראוי לציין כי הסכמתו זו של רבי לוי יצחק לספר המרבה לצטט מתוך ספר חמדת הימים, חוזרת ונזכרת במהלך הדיון המתמשך בשאלת עמדתם של אישי חסידות שונים כלפי ספר זה, ובכללם רבי לוי יצחק עצמו[124].

שהותו של רבי לוי יצחק בלבוב, הזמינה מוציאים לאור נוספים לבקש את הסכמתו לספרים שהם עומדים לפרסם. ואכן, למחרת אותו יום שב רבי לוי יצחק ונותן הסכמה לספר נוסף, אהבת דודים מאת ר' בנימין מזלאזיץ שראה אור בעיר זו בשלהי אותה שנה[125]. בהסכמה זו מציין רבי לוי יצחק את ארעיות שהותו בעיר ("מידי עברי בפ"ק לבוב"). הסכמתו של רבי לוי יצחק לספר זה נדפסה לאחר הסכמותיהם של רבני הסביבה: ראשון להם, ר' צבי הירש ראזינס, רבה של לבוב. ואחריו, ר' שמואל ב"ר משה פנחס מטרנפאל ור' מאיר ב"ר צבי מבראד (בד' שבט, ובר"ח מנחם אב תקנ"ג, בהתאמה). ולאחריה באו הסכמותיהם של ר' יוסף גינזבורג מזאלקווי מסניטין (י"א תמוז תקנ"ב); ר' ישכר בער מזלאטשוב (ט"ו תמוז תקנ"ג), כמי שהכיר היכרות קרובה את המחבר ("מכירו הייתי בו גודל צדקותו והשיב רבים מעון בתוכחת מוסר")[126].

הסכמתו זו של רבי לוי יצחק שניתנה לר' אשר זעליג בנו של המחבר, חזרה ושימשה אותו כהסכמה על ספר נוסף של אביו, חלקת בנימין על הגדה של פסח, שראה אור מאוחר יותר בשנה שלאחר מכן, בשנת תקנ"ד[127]. ואולם על אף שמדובר באותו נוסח במדויק, ר' אשר זעליג המוציא לאור בשנת תקנ"ד – שנה בה חזר רבי לוי יצחק למלוא מעמדו הקודם – הביא את הדברים באופן שונה, וכראוי למעמדו הנכבד של רבי לוי יצחק: ראשית, מסיבות מובנות, ר' אשר זעליג שמט מההסכמה המקורית את ההתייחסות הישירה לספר אהבת דודים, באופן הנראה שהסכמתו של רבי לוי יצחק ניתנה במישרין לספר חלקת בנימין.

ואולם מעבר לכך, בניגוד לספר אהבת דודים, הסכמתו של רבי לוי יצחק לספר חלקת בנימין הינה הסכמה יחידה. כל ההסכמות הרבות (תשע במספר, מהן של רבני לבוב!) שניתנו לספר אהבת דודים נשמטו מספר זה. זאת ועוד,  בעוד שבכותרת הסכמתו של רבי לוי יצחק לספר אהבת דודים הוא מתואר כ"הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם איש אלקי נ"י ע"ה פ"ה", הרי שבהסכמה לספר זה הוא מתואר ביתר שאת, בתארי כבוד נוספים: "הרב הגאון הגדול מופת הדור שלשל' היחוסין נ"י פ"ה ע"ה איש אלקי קדוש יאמר לו".

ייתכן וברקע הדברים פעל גורם אחר שהביא להשמטתם של שאר המסכימים, ובראשם ר' צבי הירש ראזינס, במהדורת ספר הנדפס בלבוב בשנת תקנ"ד – החלפת בית הדפוס בו ר' אשר זעליג מוציא לאור את ספריו: בעוד שהספר אהבת דודים נדפס "בדפוס של הרבני מוהר"ר אהרן במהור"ר חיים דוד סג"ל", הרי שהספר חלקת בנימין נדפס "בדפוס של האשה הגבירה הרבנית מרת יהודית אשת הרב הגאון המפורסם בדורו מהור"ר צבי הירש אב"ד דק"ק לבוב". ייתכן ומפני לזות שפתיים, בדמות רב המעניק הסכמה לספר היוצא לאור בבית הדפוס של זוגתו, נמנע ר' צבי הירש מלתת הסכמתו לספר זה. ומאחר שהסכמתו נשמטה, נשמטו עימה שאר ההסכמות שנלוו אליה.

לעומת זאת, הסכמה שניתנה על ידי אישיות נכבדת כרבי לוי יצחק שאינו אלא עובר אורח בעיר לבוב, ושל ר' אליעזר הורוויץ כידיד המחבר[128], לא היה בה כדי להיכנס לנושא הנתון בין שני בתי דפוס שבלבוב (את הספר הבא, אמתחת בנימין, הדפיס ר' אשר זעליג במינקוויץ).

כחודש לאחר מתן הסכמות בראשית ניסן, אנו מוצאים הסכמה נוספת הניתנת על ידי רבי לוי יצחק. זמנה של הסכמה זו בראשית חודש אייר (יום א, ט אייר) והיא ניתנה לספר נצח ישראל מאת ר' יהודה ליווא בן בצלאל (מהר"ל) שראה אור בנאווי דוואהר בשנת תקנ"ג.

שתי הסכמות בלבד ניתנו למוציא לאור, ר' יעקב משה מירוסלב (ולאחר מכן, וורשה). הראשונה היא של רבי לוי יצחק, והשנית היא של ר' ישראל מקוז'ניץ. מלבד סדר ההסכמות, בו הוקדם רבי לוי יצחק לר' ישראל מקוזניץ, בא לידי ביטוי מעמדו הבכיר של רבי לוי יצחק לעומת ר' ישראל גם בתארים המוקדשים לזה ולזה. בעוד שרבי לוי יצחק מתואר בשתי סדרות תארי כבוד: "הרב המאור, הגאון הגדול, והחסיד המפורס', המקובל, איש אלקי" – תארים השמורים לתלמידי חכמים שיד להם גם בחכמת הנסתר. ו"נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימני, מאור הגולה" – תארים המיוחדים לגדולי תורה ומנהיגי ציבור. הרי שר' ישראל מתואר רק בתארים מהסדרה הראשונה: "הרב המאור, החסיד המפורס', המקובל, איש אלקי", ובהשמטת התואר "הגאון הגדול".

העדפתו של רבי לוי יצחק על פני ר' ישראל מקוז'ניץ בולטת עוד יותר לאור העובדה שהסכמתו של האחרון ניתנה כחודשיים וחצי לפני זו של רבי לוי יצחק (הסכמת המגיד מקוזניץ: יום ב, כ"ב שבט תקנ"ב/??. הסכמת רבי לוי יצחק: יום א, ט' אייר תקנ"ג). זאת ועוד, המביא לבית הדפוס, ר' יעקב משה מירוסלב-וורשה, מוגדר בהסכמתו של ר' ישראל מקוזניץ כ"תלמידי", בעוד שמהסכמתו של רבי לוי יצחק לא עולה כל יחס אישי ביניהם. ועם זאת, הסכמתו של רבי לוי יצחק ניצבת לפני הסכמתו של ר' ישראל.

תופעה נוספת בולטת: היעדר ציון מקום נתינת ההסכמות, הן של רבי לוי יצחק והן של ר' ישראל. למעלה נטען כי ייתכן והדברים קשורים למאורעות אותה שנה בחייו של רבי לוי יצחק, לעזיבתו את ברדיצ'ב ומציאת מקלט אצל תלמידו-חבירו, ר' ישראל מקוז'ניץ. מקצת ראיה לדבר הם ראשית דבריו של ר' ישראל מקוז'ניץ "ה"ה תלמידי הרבני מו"ה יעקב משה... הביא לפני ספר הנקרא נצח ישראל", שיש בהם ללמד כי תלמידו של ר' ישראל מקוז'ניץ בא לפני רבו, בקוז'ניץ, ושהה שם עד לאחר הפסח, כאשר רבי לוי יצחק היה במקום והעניק לו את הסכמתו.

גם האופן בו מתואר רבי לוי יצחק בכותרת ההסכמה, יש בו להעיד על נסיבות הזמן: "הסכמת הרב... אב"ד ור"מ דק"ק בארדיטשוב ודק"ק זעלחוב" – למרות השנים הרבות שעברו מאז עזב רבי לוי יצחק בפועל את כס הרבנות בזליחוב, הוא עדיין מכונה כרבה של העיר. דבר שיש בו כעין הכרזה שברדיצ'ב אינה מקום רבנותו היחיד (כנאמר לעיל,[129] עד שנת תקס"ח, עדיין הייתה רבנות זליחוב בחזקתו של רבי לוי יצחק), וכי גירושו מברדיצ'ב לא יפגע בו. כמו כן, השימוש בתואר "מאור הגולה" עשוי אף הוא להיות מכוון כלפי אנשי קהילת ברדיצ'ב בהתרסה, כמכריז שאין רבי לוי יצחק רבה של ברדיצ'ב בלבד[130].

נמצאנו למדים עד כה כי לפני פסח, בראשית חודש ניסן של שנת תקנ"ג היה רבי לוי יצחק בלבוב. את הפסח עצמו חגג בהיותו בקוז'ניץ, ושם עשה עם רעו ותלמידו ר' ישראל מקוז'ניץ גם בחודש אייר שלאחריו.

כן יש בידינו מסורת מקומית המתייחסת לביקורו של רבי לוי יצחק בקוז'ניץ בחג השבועות, בחודש סיון שלאחר אייר:

פעם אחת היה בקאזניץ בחג השבועות. כשהגיע קדרותא דצפרא לפני עלות השחר, נכנס להמגיד ואמר לו ללכת יחדיו אל המקוה...

הלכו יחד אל המקוה. אולם כאשר הגיעו לההר הסמוך להמקוה, אמר להמגיד:  "לאמער פירען די כלה אין מקוה אריין" [=הבה נוביל את הכלה אל תוך המקוה], והתגלגל מראש ההר עד לקיר המקוה[131].

ככל הנראה האירוע הזה התפרסם מאוד וכך הוא גם התקבע בזיכרונם של בני הקהילה.  בעקבותיו העליה אל ההר הזה לפנות בוקר של חג השבועות הפכה להיות מעין-מנהג, כפי שמוסרת הסופרת מלכה שפירא, צאצאית אדמו"רי קוז'ניץ:

...עם עלות השחר [=שלאחר תיקון ליל שבועות] מתפזר קהל החסידים. מהם מתקינים עצמם לעלות על הגבעה. אותה הגבעה, שממנה התגלגל ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, מתוך התלהבות קדושה, בליל שבועות. מהם מתבודדים עם האילנות הפזורים בתוך החצר, כדי לקרוא קריאת שמע של שחרית[132].

אמנם אין לפנינו במקור זה ציון זמן המתייחס לשנה בה ביקר רבי לוי יצחק בקוז'ניץ באותו חג שבועות, ואולם מסתבר כי היה זה בהמשך לביקורו בחג הפסח בשנת תקנ"ג, ובמהלך אותה מחצית שנה בה עשה בקוז'ניץ.

גם באשר לשאלה מתי שב רבי לוי יצחק לברדיצ'ב, ניתן בידינו לקבוע באופן ברור בהסתמך על הסכמה רבת חשיבות. שכן בהסכמתו של רבי לוי יצחק לספר פירוש הזכירות מאת ר' רפאל מפרנקפורט שראה אור במעזירוב בשנה שלאחר מכן, תקנ"ד מופיעים ציוני זמן ומקום ברורים: כ"ה אלול, בארדיטשוב.

לספר זה חשיבות רבה, הן בשל היותו היצירה הספרותית הראשונה מפרי רוחו של ר' לוי יצחק שראתה אור תחת שמו כמחבר, זו שקדמה בארבע שנים להוצאתו לאור של הספר "קדושת לוי" (בעניני חנוכה ופורים, כללות הנסים ובמאמרי אגדה שונים), והן בשל דברי ההקדמה של המביא לבית הדפוס, ר' ישכר בער, מהם עולים פרטים ביוגרפיים משמעותיים ביחס לחיי רבי לוי יצחק. הדברים יידונו בהרחבה בפרק הבא.

ר' ישכר בר הצליח לקבל מאת ר' לוי יצחק "הסכמה" על הוצאת הספר. ה"הסכמה" מתייחסת לפירוש הזכירות מאת ר' רפאל מפרנקפורט (המכונה דרך קבע במהדורות ה"זכירות" השונות, "בעל המחבר מרפא לנפש על חובת הלבבות" או כ"ר' רפאל דיין"), ספר שראה אור כשלושים שנה לפני כן, והינה ההסכמה יחידית על הספר. ואולם החשוב לדיוננו הוא הספר כולל גם את דבריו של רבי לוי יצחק.

כאמור הסכמתו של ר' לוי יצחק נכתבה בברדיצ'ב בשבוע האחרון של שנת תקנ"ג (דבר שגרם ככל הנראה לרישום המוטעה של ביבילוגרפים שונים המציינים מהדורה זו כ"מעזירוב תקנ"ג"). אף שאיננו יודעים באיזה שלב של שנת תקנ"ג שב ר' לוי יצחק לברדיצ'ב, ואולם על סמך הסכמה זו נלמדים אנו כי בשלהי חודש אלול של שנה זו, בשבוע שלפני ראש השנה, הוא כבר היה שוב בברדיצ'ב.

בחתימת שמו של ר' לוי יצחק נרשם "היום יום ב' כ"ה אלול תקנ"ג לפ"ק הקטן לוי יצחק בהגאון מהורר משה [!] פה ק"ק בארדיטשוב יע"א". אין זה ברור מה גרם לציון המוטעה של שם אביו של ר' לוי יצחק כ"משה"[133]: אם הרי זו טעות שנגרמה בשל השמטה (שם אביו של ר' לוי יצחק היה מאיר, ושם אבי אביו היה משה. ויתכן שבמקור נרשם "בהגאון מהורר מאיר בן מהורר משה"). ואם בשל פתרון מוטעה של ראשי תיבות (כאשר במקור נאמר "בהגאון מהורר ר"מ" בלבד)[134].

ראוי לציין כי ישנן מסורות סיפוריות אודות ביקור של רבי לוי יצחק בקוז'ניץ בראש השנה וסדר תקיעת שופר שנהגו בו המארח ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ ואורחו רבי לוי יצחק[135]. ואולם לא היה זה בראש השנה של שנת תקנ"ד, שכן כפי שהראינו לדעת לקראת ראש השנה הזה שב רבי לוי יצחק לברדיצ'ב עירו[136]. והדברים יורחבו בדיון בפרק הבא.

יא. בקוז'ניץ

כאמור, מפסח ועד לשלהי הקיץ, עשה רבי לוי יצחק בברדיצ'ב, בבית תלמידו-ידידו, ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ. הבחירה בקוז'ניץ הרחוקה מרחק רב מברדיצ'ב מובנת כשלעצמה: העיר סמוכה ביותר לזליחוב, ובהיות רבי לוי יצחק בה הוא יכול לבקר ולבחון מקרוב את הנעשה בזליחוב; בעיר זו שוכן מי שיסכים לתמוך בו בשעתו הקשה ולסעוד אותו גם לאורך זמן, בעוד שצדיקים אחרים שחיו בקירבת מקום לברדיצ'ב, נרתעו מלארח בביתם את רבי לוי יצחק, אף לא לשבת אחת בודדת[137] (אכן, גם ר' ישראל מקוז'ניץ "נתן לו חדר מיוחד"[138]); הרצון להתרחק מה"ערב רב", משלוחיהם עלי אדמות של "השרים של מעלה" שהתגרה בהם להפילם. בכל מקום הקרוב לברדיצ'ב יכולים היו אלה לרדוף אותו ולהלשין עליו לפני השלטונות הרוסיים כמי שפועל כנגדם.

ממקורות סיפוריים עולה סיבה נוספת לבחירה בקוז'ניץ כעיר מקלט, הנשענת על קשר הידידות רב השנים בין רבי לוי יצחק ור' ישראל מקוז'ניץ. מהם עולה כי הדפוס החוזר של בריחת הרב מעיר רבנותו אינה רק מאפיינת את רבי לוי יצחק, הבורח מכל ערי רבנותו הקודמות, אלא אף ר' ישראל מקוז'ניץ ברח מעירו בשלב מסויים בעקבות "נפילה ממדרגתו", וגם הוא מצא לו עיר מקלט בשעתו הקשה אצל מורו ורעו רבי לוי יצחק בעירו ברדיצ'ב.

מוכר ספרים אחד מעיר קאזניץ בא להמגיד הקדוש עם ספר קבלה למכור, ורצה בעדו ה' רענדליך (זהובים). והמגיד לא רצה ליתן בעבורו, רק ב' רענדליך. והלך האיש ממנו. היה בעיר וואסער טרעגער [=שואב מים] אחד שמצאו לאיש הזה, וקנה ממנו הספר בעד ה' רענדליך. למחר שלח המגיד אחר הסוחר הנזכר לעיל אם יש לו עדיין הספר, והשיבו הסוחר שכבר קנאו הוואסער טרעגער ממנו. והיה לפלא גדול בעיני המגיד ענין זה, וחישב לנסותו. קרא המגיד להוואסער טרעגער, וכשבא אצלו נתן לו לשתות מכלי שלא טבלו. כשראה המגיד שאינו רוצה לשתות, גזר עליו המגיד שיאמר לו מי הוא. נטל האיש הפאטשיילע [=מטפחת] שלו, ונתן על פניו, ולקח ממנו כל המדריגות.

נסע המגיד תיכף לבארדיטשאוו. כששמעו בבארדיטשאוו שהמגיד בא, נסעו הרבה אנשים לקראתו לערך שתי פרסאות. וגם הרב הקדוש מבארדיטשאוו בעצמו נסע לקראתו לערך שתי פרסאות. כשנפגשו שאל אותו הרב הקדוש מבארדיטשאוו על סיבת ביאתו, וסיפר לו כל המעשה[139].

יב. החלמה

ר' אברהם מרדכי מפינטשוב המוסר הראשוני על המשבר שפקד את רבי לוי יצחק בשנת תקנ"ג, מספר כי המשבר היה כה קשה, עד ש"לא היתה באפשריות לעזרו". עם זאת הוא מוסיף ואומר כי כחלוף שנה מתחילת המשבר רבי לוי יצחק "חזר למדריגתו הגבוהה באור מופלא ובמדריגות גדולות". ואולם אין הוא מוסר מה הביא להתאוששותו של רבי לוי יצחק וכיצד התרחשה החלמתו.

אכן למעלה הראינו לדעת, על סמך מקורות הסיפור הקרליני, כי רבי לוי יצחק פעל בכמה דרכים כדי להיחלץ בכוחות עצמו מהמצב המשברי בו היה נתון: הוא החל בבדיקה עצמית ("פשפשנו במעשינו"), וכדרך התיקון הקלאסית. משזו לא הניבה תוצאות, הוא עבר לשימוש באמצעים מיסטיים ("ואחר כך עשינו השבעת עליות נשמה"). וכאשר נודע לו סיבת הדבר – הקפדתו על ר' אשר מסטולין ("בגין הרוגז שיש לי על בבת עינם [=ר' אשר מסטולין]"), מחל על כבודו ופנה בבקשת סליחה ופיוס.

מנגד, מסורות סיפוריות אחרות תולות את המפנה במצבו של רבי לוי יצחק במעורבותו של ר' ישראל מקוז'ניץ. ברי כי השהיה בביתו של ר' ישראל בקוז'ניץ העניקה לרבי לוי יצחק מנוחה מהמתחים בהם היה נתון, דבר שהועיל להחלמתו. יש להניח כי ר' ישראל פעל באמצעות קשריו ההדוקים בזליחוב כדי להרגיע את הרוחות הסוערות, ולהשיב את נפשו של רבי לוי יצחק. מעבר לאלה שהותו הארוכה במחיצתו של תלמידו-חבירו הגדול זיכתו אותו במחוות של כבוד רב מצידו של ר' ישראל, דבר שלבטח תרם תרומה להחלמתו של רבי לוי יצחק:  

הרב מבארדיטשעוו, בעת שפעם אחת ירד ממוחו דגדלות כידוע, נסע על דאטשע (רצה לומר: מקום פנוי לנוח) לזעלעחוב. והיה אז קרוב לעיר קאזניץ, והמגיד חלק לו כבוד מאוד. והיה איזה משך עמו, עד שעזרו ה' ושב למדריגתו. בעת שנסע הקאזניצער לזעלעחוב, והביאוֹ לביתו, הושיב על העגלה את הרב בראש, והוא ישב בצידו. ואז לא היה עדיין פארסאלין [=מטריות] להגין. והפשיט הקאזניצער את המלבוש שלו, ועטף את הרב מבארדיטשעוו, ונתיישר בעיניו. ואמר לו: "בעבור זה תתעטפו במלבושי משי". רצה לומר: שיתפרסם לצדיק הדור[140]. וכן היה[141].

בדומה לתיאורים אחרים אודות מפנה חד במצבו של הצדיק המצוי במרה שחורה, המתרחש באופן פתאומי ומהיר[142], כך גם מתואר המפנה במצבו של רבי לוי יצחק:

פעם ניטלו מהברדיטשובער הקדוש המדריגות הקדושות שלו, והיה מתפלל בפשיטות. ובא להמגיד הקדוש מקאזניץ, והיה שם זמן מה. עד שפעם אחת בתפלת שמונה עשרה של שחרית בשבת קודש, שהתפלל המגיד הקדוש לפני העמוד. וכאשר חזר המגיד השמונה עשרה בקול רם, והגיע ל"ישמח משה", אמר המגיד בקול רם: "ישמח לוי יצחק במתנת חלקו". וחזרו אליו המדריגות[143].

בניגוד לאמור למעלה שרבי לוי יצחק החלים מהמשבר שפקד אותו בשלב מסויים לקראת סוף שנת תקנ"ג, ואורך תקופת המשבר הייתה כשנה, מסורת קוז'ניצאית מקדימה את החלמתו של רבי לוי יצחק כבר לליל הסדר. רוצה לומר, בסמוך לבואו לקוז'ניץ:

בהיותו אצל רעו ותלמידו המגיד הקדוש בתקופה הידועה, ובליל הסדר בהגיעו לפיוט "אומץ גבורותיך" קיבל המוחין דגדלות. ומרוב התלהבותו הפך את שלחן הסדר, ושר ניגון זה בדביקות. הניגון אומץ על ידי המגיד הקדוש ובניו הקדושים המשוררים נגון זה בליל הסדר ובשביעי של פסח בעת חזרת פיוטי ההגדה, כנהוג עד היום[144].

רבי לוי יצחק אמנם עשה את ליל הסדר בקוז'ניץ בשנת תקנ"ג, ויש מקום להניח כי אף בליל סדר זה, כבשאר לילות הסדר שערך, "הפך את שלחן הסדר"[145]. ואולם אין זה מסתבר, לאור עדותו של ר' אברהם מרדכי מפינטשוב, שכבר באמצע שנת תקנ"ג שב רבי לוי יצחק לאיתנו[146].

לא נמסר לנו מה היו צעדיו הבאים של רבי לוי יצחק לאחר החלמתו. ככל הנראה הוא קם ושב לברדיצ'ב, שכן כאמור למעלה, אנו מוצאים אותו בשלהי השנה בעיר ברדיצ'ב. אשר לגורמים בברדיצ'ב אשר הציקו לו והביאוהו למשבר הנפשי ולבריחה מן העיר, ככל הנראה הלך והשלימה בתוכו ההבנה שאותם אנשים "הם אינם כדאים להיות אצלי". הגם, שהוא נזקק שוב ושוב להטלת גורל, כדי לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו, שאכן כך הוא הדבר.

מנגד, יש מקום להניח כי ההתמוטטות הנפשית של הצדיק ובריחתו מן העיר גרמה לאנשי ברדיצ'ב תנועה הפוכה בדמות חמלה והזדהות עם רבי לוי יצחק. הדברים יידונו בפרק הבא, בתיאור התקבלותו המחודשת של רבי לוי יצחק כרבה של העיר בראשית שנת תקנ"ד.

מקור הגיוגרפי מאוחר[147] מספר כי לאחר החלמתו ושיבתו לכוחותיו הקודמים ביקש רבי לוי יצחק ליזום דיאלוג עם המתנגדים לחסידות. כחלק מתהליך התעשתותו, רצה רבי לוי יצחק למלא את אשר בעבר השתמט מלעשות. ייתכן והדברים קשורים לפעילותו של ר' אביגדור בוילנא[148], ורצונו זה של רבי לוי יצחק – המכיר היטב את ר' אביגדור ואת טענותיו – אינו מעיד על כוונה מצידו לפתוח דיאלוג עם כלל המתנגדים, אלא על צעד המכוון למנוע מר' אביגדור להטות את לב הגר"א לפעול להשבתו לרבנות פינסק.

ואולם ר' ישראל מקוז'ניץ הניא אותו מלעשות כן תוך שהוא משתמש בטיעון, שהתקבל על לבו של רבי לוי יצחק, כי הוא לא יצליח לשכנע את המתנגדים בגלל סגנון התפילה של רבי לוי יצחק ("בעינים פקוחות"[149]) שייראה להם מוזר, ואף מנוגד להלכה.[150]

אכן אין זה אלא מקור יחיד, ובכל המסורות הסיפוריות שקדמו לו אמנם מובא סיפור זה, ברם בכולן לא מוזכר שהיה זה בשלב שלאחר התאוששותו מהמשבר שפקד אותו בשנת תקנ"ג. בחלק מהמקורות הסיפורותיים[151] אף נרשם שאת רצונו זה של רבי לוי יצחק הוא הביע לפני ר' ישראל מקוז'ניץ בשעה שר' ישראל ביקר אותו בברדיצ'ב.

אירועי שנת תקנ"ג בחיי רבי לוי יצחק הותירו רושם על חוג תלמידיו הקרובים. ר' אברהם מרדכי מפינטשוב, המוסר הראשוני של אירועי השנה מספר כי רבי לוי יצחק "חזר למדריגתו הגבוהה באור מופלא ובמדריגות גדולות". וכי שוב לומדים "אצלו תורה ויראה ואהבה", לימוד שיש בכוחו לעשות את התלמיד "כאש שורף להבת שלהבת".

ר' יעקב יצחק, "החוזה" מלובלין, ברך על שיבתו של רבי לוי יצחק לחיים:

נשמע מהרב הקדוש מלובלין: שכל ששה עשר שנים שהיה הרב הקדוש מבארדיטשוב חי לפניו, הנה בכל יום ויום היה מיחד לו שעה אחת להודות ולהלל להשם יתברך, ששלח לעולם הזה נשמה גדולה וקדושה של הרב הקדוש מבארדיטשוב[152].

נקב ה"חוזה" במשך זמן מוגדר מאוד, שש עשרה שנים, שבהן הוא הודה מדי יום על שנשלחה לעולם נשמתו של רבי לוי יצחק. במפורש לא נמסר מהן אותן שש עשרה שנים ומה עניינה של שליחת נשמתו של רבי לוי יצחק. ואולם כל היודע – וכאמור לעיל בראש הפרק, היתה זו "שנה נודעת" לכול – אודות המשבר שפקד את רבי לוי יצחק בשנת תקנ"ג, וכי בשנת תקנ"ד החלים ממחלתו ושב לעצמו עד לפטירתו בשנת תק"ע, יודע כי אותן שש עשרה שנים הן השנים תקנ"ד-תק"ע/1794-1909 שבהן שב רבי לוי יצחק לפעול ולהשפיע.

שלהי שנת תקנ"ג, לאחר שובו של רבי לוי יצחק לברדיצ'ב מוקדשים היו לקראת שני אירועים שיתוארו בפרק הבא: התקבלותו מחדש של רבי לוי יצחק כרבה של העיר, והוצאה לאור זו פעם ראשונה של אחד מכתביו, פירוש זכירות.

---

[1] יש לציין כי בכל המקורות העוסקים באירועי שנת תקנ"ג ומה שעבר על רבי לוי יצחק במהלך שנה זו לא נזכרים בני ביתו: אשתו פרל וילדיו. סביר להניח כי הם הצטרפו אליו (להלן יובאו תיאורים המתייחסים לליל הסדר ולחג השבועות של שנה זו, ואף שגם בתיאורים הללו בני משפחתו הקרובים של רבי לוי יצחק לא מוזכרים, מסתבר כי הם חגגו עימו בצוותא את החגים).

[2] ר' אברהם מרדכי נחשב כמספר שופע (נכדו, ר' אליעזר צבי סאפרין מקומרנא, כותב בהקדמה לספרו של אביו זהר חי: "אני בעצמי הייתי מאוכלי שולחנו [=של ר' אברהם מרדכי] בכל יום ויום לערך שתים עשרה שנים רצופות... כמעט שבכל יום ויום שמעתי ממנו מעשיה חדשה״), זאת בהסתמך על היכרותו הקרובה עם אישי חסידות רבים (ר׳ אליעזר צבי, רושם עליו בהפלגה מרובה, בהקדמתו לספר אוצר החיים, קיצור תרי״ג מצוות כי הוא "שמש שלש מאות צדיקים בעלי רוח הקודש, תלמידי חבעש״ט"). אכן העדות שלפנינו נושאת אופי מהימן ביותר שכן היא מסופרת מפי עד ראיה בזמן משמעותי ביותר הנוגע לסיפור: שיבתו של רבי לוי יצחק לעצמו, למלוא יכולותיו ולתפקידיו הקודמים.

[3] ראו א' רובינשטיין =, סיני, = עמ' = המניח שר' אברהם מרדכי הוא זה שהעתיק את כתב היד = הכולל את דברי המגיד ר' ממזריץ' שרשמם רבי לוי יצחק, ודברים משל רבי לוי יצחק עצמו ומשל ר' אלימלך מליז'נסק. זאת על סמך היות ר' אברהם מרדכי בן העיר פינטשוב (כתב היד היה בבעלותו של בן העיר =, לפני שעבר לחזקתם של =) והיותו תלמיד קרוב לרבי לוי יצחק. הדברים ראוים לדיון בפני עצמם, ואין כאן מקומם.

[4] על רבי לוי יצחק כראש ישיבה, ועל ישיבתו בברדיצ'ב ראו עמ' =@.

[5] ר' אברהם מרדכי, בדומה לתלמידים אחרים בישיבתו של רבי לוי יצחק דוגמת ר' אברהם דוד מבוטשאטש, נמנה על קבוצת התלמידים המבוגרים: אלה המצויים בשנות העשרים לחייהם, נשואים ואבות לילדים, ויש בהם המשמשים במשרות רבניות. לפי הכרונולגיה המקובלת, ר' אברהם מרדכי, יליד שנת תקכ"ו/1766 היה בעת שהותו בישיבת ברדיצ'ב בשלהי שנות העשרים לחייו, נשוי ואב לילדים (דיון מפורט בתולדותיו ילמדנו כי באמצע שנות הארבעים לחייו, זכה ר' אברהם מרדכי לראות בני בנים. שכן נכדו, כמובא בהע' =@ מספר על שתים עשרה שנים שעשה עם סבו זה, ואילו ר' אברהם מרדכי נפטר, בשנת תקפ"ד/1824(. עבור תלמידים שכאלה, שהות בת שנה נחשבה כפרק זמן לא קצר כלל ועיקר (ר' אברהם דוד מבוטשאטש עשה בישיבת ברדיצ'ב ששה שבועות).

[6] נושא "ירידת הצדיק" בתורת החסידות זכה להתייחסות מרובה. =@ ראו: צ' קויפמן, בכל דרכיך דעהו, רמת גן תשס"ט, עמ' 248-236, 541-523. מ' אלטשולר, הסוד המשיחי, =@

[7] ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, אוצר החיים והיכל הברכה, למברג תרכ"ד, הקדמת המחבר לספר במדבר. שם, ויקרא, תחילת פרשת בחקותי, רפא, א-ב. הדברים מהדהדים גם בכתביו האחרים, כאשר נדון בהם להלן. ובכללם: נוצר חסד, נו, ב  מגילת סתרים (בעריכת נפתלי בן מנחם), מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ד, עמ' 23-21.

[8] שם שם.

[9] אף שאין הדברים מצויינים במפורש, נראה כי ברקע מתהדהדות מסורות סיפוריות אודות הקטרוג בשמים שקדם ללידת רבי לוי יצחק, וטענת השטן כי מעתה תתבטל הבחירה. ראו תולדות קדושת לוי, פרק א,סעיף ג: "יסופר, שהבעש"ט הקדוש סיפר אז [=בעת שבישר על הולדת רבי לוי יצחק] לתלמידיו הקדושים שבשעה שירדה לעולם נשמתו הקדושה [=של רבי לוי יצחק) עמד השטן וטען: "מפעולת הנשמה הזאת יתבטל לגמרי הבחירה חפשית, כי כל העולם יחזור לטוב ויסורו מדרכם הרעה, ומה אפעול עוד בשליחותי?" השיבו הקדוש ברוך הוא: "נשמה זאת עתידה להיות רב בכמה עיירות, וטרדות ורדיפות ועול הרבנות יחליש כח השפעת עבודתו (באופן שישאר עוד הבחירה חפשית)". וראו עוד: אמרי דבש, עמ' לט-מ. אוצר ישראל, מערכת ר' לוי יצחק, אות א, עמ' קפג. ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק, אות רצז, עמ' 89. אלה מסעי, עמ' מה-מו, ועוד. וראו עמ' =@ דיון בנוסחים השונים.

[10] רבי לוי יצחק מזהה את ה"ערב רב" עם הכינוי המקראי "העם", רוצה לומר: המרכיב העממי שבחברה היהודית. נטולי ייחוס אבות, אלה שיש מקום להניח ביחס אליהם כי הם נספחו לעם ישראל בזמן מן הזמנים. ראו קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה עתה ילחכו (וכן שם שם, ד"ה ויגר מואב): "כל מקום שכתוב העם הוא הרמז על הערב רב, הגרים שהיו בישראל". (עמדתו החיובית של רבי לוי יצחק ביחס לגירות, ובכלל זה אפילו מעורבות אישית, ראויה לדיון נפרד. לענייננו נציין כי לדעת רבי לוי יצחק הינה  תופעה שהתקיימה בישראל לאורך כל הדורות – "כל מקום שישראל שוכנים, מתגיירים להם גרים, כמו ערב רב שנתגיירו לישראל", קדושת לוי, שם שם).

[11] לא נמסר מה הייתה טכניקת הטלת הגורל שרבי לוי יצחק השתמש בה, אכן ראוי לציין בסביבתו של רבי לוי יצחק היה נהוג להטיל גורל. הנסיבות שהביאו להטלת הגורל התפרשו על פני מנעד רחב ביותר. למן קבלת החלטות רבות אחריות וטעונות משמעות גדולה,  דוגמת החלוקה בין תלמידי המגיד ממזריץ', ורבי לוי יצחק בכללם, באשר לחלוקת התפקידים ביניהם בעת טהרתו לקבורה. ראו סיפורים נוראים (ירושלים תשמ"ח), עמ' פ-פד. לקוטי סיפורים, עמ' לח. קובץ מרחפת עמ' לה אות כב (מסיפורי ר' משה ליב שפירא). "זכרונות שילה", מגדל עז, עמ' רנה-רנו, בנוסח שונה. אוצר סיפורי חב"ד, טז, עמ' 110-108: "...בעת שגברו העליונים ונלקח רכב ישראל למעלה, טבלו התלמידים את גופו הקדוש במקוה מים חיים. והפילו גורל על כל אבר, מי יזכה לטפל בו. ונפל הגורל שרבנו הזקן יחזיק בראשו. והתפעלו מזה כל התלמידים, וראו בחוש שהוריש לו כל תורתו בשלימות...". או הטלת גורל בקהילת למברג שתכריע מי הוא זה שיארח בביתו את רבי לוי יצחק. ראו ארחות אהרן, ר' אהרן רוזנפלד (פינסק-קרלין), עמ' ריד-רטו, ירושלים תש"ע: " אחר גמר התפילה ערכו המתפללים גורל ביניהם מי יזכה להזמין את הרב הקדוש על שולחנו לסעודת מוצאי יום הכפורים, ונפל הגורל על אחד מראשי הקהל". ועד לכלל קבלת החלטה טריוויאלית ביותר, דוגמת מי הוא זה שיקנה כעך לטובת סעודת מלווה מלכה של תלמידי רבי לוי יצחק. ראו שיח שרפי קודש (בנדר), חלק א, אות תריד, עמ' רסז-רסח. אבניה ברזל, שם שם. משם: פעולת הצדיק, עמ' קנ-קנא: "פעם אחד ישב [=ר' נתן מנמירוב, תלמידו של ר' נחמן מברסלב] עם החסידים תלמידי הרב מברדיטשוב בסעודת מלוה מלכה, והפילו גורל את מי לשלוח לקנות בייגיל, ונפל הגורל על ר' נתן. והלך לקנות, ובאמצע הדרך נפל עליו מרירות מענין העליות והירידות שלו...".

[12] אוצר החיים, היכל הברכה, הקדמת המחבר.

[13] אוצר החיים, היכל הברכה שם.

[14] ש' הורוויץ, חיי מוהר"ן, עם השמטות. הוספות מספרי כוכבי אור, אבניה ברזל  בית שמש תשס"ט [מהד' 3] עמ' 376.

[15] ובעקבותיו: א' שטיינמן, שער החסידות, תל אביב תשי"ז, עמ' 388. ג' נגאל, "חלישות הדעת בברדיטשוב" ר' לוי יצחק מברדיטשוב, (סיפורים), עמ' 36. ש' דרזנר, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, עמ' 35 ועוד.

[16] אליהו עובדיה, באר אליהו, אוצר החיים. רחובות תשע"א, הקדמת המחבר, עמ' מד, הע' יא

[17] יעקב שלום דונר, "מענין חלישות הדעת", דרך אמונה ומעשה רב, ורשה תרנ"ח, עמ' 49

[18] צורה זו של ראשי תיבות (או באופן דומה, מר"ש) רווחת בספרות החסידית. ראו ר' מ"מ מלובאויץ (צמח צדק), אגרות צמח צדק, עמ' שכה: "...מנע [=ר' שניאור זלמן מלאדי, סבו] אותי מלשורר ניגון שיש בו מ״ש, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בניגון שיש בו מ״ש, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת". ח' ליברזון, ארץ החיים, פשמישל תרפ"ז עמ' 112: "ובבואו [=ר' אברהם מאושמיר] לחצרות קדש [=של ר' נחום ממאקרוב] בעת קבלת שלום, ענה בפה קדשו ואמר שלא יהיה לו [=לחתנו של ר' אברהם מאושמיר, ר' שלום שכנא אלטשולר] שום מ"ש אי"ה יהיה לו רפואה שלימה".

[19] על הזיקה בין מרה שחורה ואובדן מדרגות ראו ר' אי"ה מאפטא, אוהב ישראל, פרשת ויקרא, ד"ה ויקרא המתייחס לתופעה רווחת באותה תקופה: "...והנה בעינינו ראינו רבים [!] מן החסידים שנעשו משוגעים ח"ו או בעלי מרה שחורה...", והוא זוקף תופעה זו לבקשת מדרגות מופרזת: "ומאין נמצא הדבר הזה?... יש אנשים שעיקר עבדות שלהם להשי"ת הוא כדי להיות בעל מדריגה... כמו שאנו רואין שח"ו נעשו בעלי מרה שחורה".

[20] יעקב צבי, רבי לוי יצחק בערדיטשעווער, עמ' 45.

[21] זוהר חי, בראשית, א, קפט, א.

[22] נתיב מצוותיך, נתיב היחוד שביל ה, ירושלים תשי"ז, עמ' צז.

[23] ש' הורוויץ, תוספות והשלמות לחיי מוהר"ן. בית שמש תשס"ט [מהד' 3] עמ' 376

[24] שם שם.

[25] ראו בעל היסורים, פרשת חייו של ר' נחמן מברסלב, עמ' 115-114. על חלקו של רבי לוי יצחק בעימות שבין הסבא משפולה ור' נחמן מברסלב, ראו עמ' =@.

[26] בספרות הברסלבית המתארת את קורות חייו של ר' נחמן באופן כרונולוגי (ראו פעולת צדיק, ברוקלין תשל"ח, עמ' סד ואילך) ישנה התייחסות מרובה לשנת תקנ"א – בואו לכפר מדודווקא, לשנת תקנ"ב – בה החלו להתקבץ סביבו חסידים, דבר שעורר תרעומת מסוייגת מצד כמה אנשים. ואילו בין השנים תקנ"ג-תקנ"ח אין התייחסות לאירוע כלשהו בחיי ר' נחמן.

[27] תקופה זו חופפת לחודשים העבריים ניסן-אייר-סיון – תקופת שביחס אליה יודעים אנו, כמתואר במהלך פרק זה, שרבי לוי יצחק שהה מחוץ לברדיצ'ב. הסיפוח הרחב הזה (שכלל חלק גדול של רוסיה הלבנה, מחצית ווהלין והחלק המערבי של אוקראינה, כולל פודוליה כולה) הושלם ב-22 ביולי/י"ג מנחם אב של אותה שנה כאשר הסיים של גרודנה אישר את סיפוח השטחים שרוסיה נטלה לעצמה. בפועל, השתלטה רוסיה על אדמת פולין המזרחית מספר חודשים לפני כן (על אף מיעוט הידיעות ביחס לאותה תקופה, ידוע כי עוד בשנה הקודמת, 1792/תקנ"ב, צבא רוסי גדול נכנס לתחום פולין המזרחית, ליטא ואוקראינה, בהסכמתם של אנשי אצולה פולניים שהתנגדו לקונסטיטוציה של מאי 1791 (ראו: מ' נדב, תולדות קהילת פינסק 1880-1506, ספר פינסק (בעריכת זאב רבינוביץ), א, עמ' 196-195).

[28] החלוקה הראשונה = בה סופחו = הייתה בשנת 1772. זמן קצר לאחר החלוקה השניה, בעקבות מרד =, התרחשה חלוקת פולין השלישית, בה סופחו =

[29] בכתבי רבי לוי יצחק ניתן למצוא התייחסות מרומזת לאופי השונה של כיבושים טריטוריאליים, ולאפשרות של סיפוח איזורים ואוכלוסיות גדולות בלא שפיכות דמים מרובה, אלא בעקבות חילופי שלטון גרידא. ובדומה, לדרך שבה נהגו הצאר (ראו קדושת לוי, תחילת פרשת יתרו: "הנה יש נצחון למלכות במלחמה נגד אנשי מלחמתו אשר נושע ברב חיל והורג בשונאיו הרג רב, ובזה יצא טבעו בעולם שנוצח כל המלחמה. אכן מכל מקום לא ניתוסף למלכותו וממשלתו יותר ריבוי עם ממה שהיה לו מקודם. אך יש נצחון אחר, והוא כאשר יהרג לאיש ריבו לבד, היינו להמלך המנגד, ויתר העם חיילותיו יקח חיים למדינתו תחת ממשלתו וימלוך עליהם. נמצא, במדריגה זו יותרת הכבוד יש לו ממה שהיה לו מקדם, כי עכשיו ימלוך על רבוי עם ומיושב מדינתו מעם").

[30] בכתבי רבי לוי יצחק ניתן למצוא התייחסות מרומזת לאופי השונה של כיבושים טריטוריאליים, לסיפוח איזורים ואוכלוסיות גדולות בלא שפיכות דמים מרובה, אלא בעקבות חילופי שלטון (ראו קדושת לוי, תחילת פרשת יתרו: "הנה יש נצחון למלכות במלחמה נגד אנשי מלחמתו אשר נושע ברב חיל והורג בשונאיו הרג רב, ובזה יצא טבעו בעולם שנוצח כל המלחמה. אכן מכל מקום לא ניתוסף למלכותו וממשלתו יותר ריבוי עם ממה שהיה לו מקודם. אך יש נצחון אחר, והוא כאשר יהרג לאיש ריבו לבד, היינו להמלך המנגד, ויתר העם חיילותיו יקח חיים למדינתו תחת ממשלתו וימלוך עליהם. נמצא, במדריגה זו יותרת הכבוד יש לו ממה שהיה לו מקדם, כי עכשיו ימלוך על רבוי עם ומיושב מדינתו מעם").

[31] בדומה לויכוח המר שניטש בקרב האצולה הפולנית, בין מתנגדי הקונסטיטוציה של מאי (שקיבלו ברצון את חדירת רוסיה לארצם (נדב, שם שם) לבין חסידיה שדגלו בעצמאותה של פולין ודחו את מגמות הסיפוח הרוסי, התקיימו ככל הנראה ויכוחים דומים בקרב האוכלוסיה היהודית שהתגוררה בשטחים הללו.

[32] ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, ה, עמ' 189-188. levitats I: The Jewish community in Russia 1772-1844. New York 1943 pp.27-24.

[33] קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[34] ראו אודות המסופר על אמירת "ושמרו" בתפילת ליל שבת: רשימות דברים (רש"ג), א, עמ' עא. סיפורי חסידים ורבותיהם (שוסטרמן), אות צב. אוצר סיפורי חב"ד, טז, עמ' 233. א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, חלק ג, מס' 2416, עמ' 107. סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קעז, אות ו. מובא בבוצינא דנהורא, חלק ב, עמ' קס. למען ידעו, אות צב. פסקי הסידור, אות קכח. היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ב, "אמירת ושמרו", עמ' קיא.

[35] הזיקה בין דמותו של המלאך מיכאל, סניגורם במרומים של ישראל ובין רבי לוי יצחק המלמד זכות על ישראל עלי אדמות מוזכרת רבות בסיפורת החסידית, וזוקקת דיון לעצמה. לענייננו נסתפק כאן באמירתו של ר' שניאור זלמן מלאדי ביחס לרבי לוי יצחק: "וואס מיכאל איז אויבן, איז ער אינטן [=מה שמיכאל הוא בעליונים, הוא בתחתונים]". למען ידעו, בנים יולדו, אות צד. עמ' 263. רמ"ח אותיות, אות רג. לקוטי רשימות מעשיות, אות יד. סיפורי חסידים ורבותיהם (שוסטרמן), עמ' צד. אוצר סיפורי חב"ד, טז, עמ' 189. היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ב, עמ' קז.

[36] ארץ החיים, מערכה ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אות שיג, עמ' 92. בוצינא דנהורא השלם, עמ' קל. שבחי צדיקים, ציטרין מנדל (מהדורת נגאל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 9-12). יעוין זכרון לראשונים, עמ' 113. רבי לוי יצחק, סיפורים. נגאל. סיפורי חסידים (תורה ב), זוין שלמה יוסף. ירושלים תשס"ב, חלק ב, עמ' 197-199. ארחות אהרן (מפינסק-קרלין), עמ' שפח.

[37] ראו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (ארליך), עמ' קיח-קכ אודות רבי לוי יצחק המתעמת בראש השנה עם השטן לפני בית דין של מעלה, וגובר עליו. וראו עוד: סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קכח-קכט. קנקן הכסף, עמ' 99-98. מליץ יושר, עמ' כא-כג, ועוד רבים (סיפור זה חוזר ונשנה בפי ר' שלמה קרליבך, ובנוסחים שונים. ראו: סיפורי נשמה א, עמ' 113-112. יחד כולם קדושים עמ' 58-56 ועוד. וזכה אגב כך, לניתוחים ועיונים מכיוונים שונים).

[38] ראו המסופר אודות ר' ברוך ממז'יבוז' המציל את רבי לוי יצחק מקנאתם וקטרוגם של המלאכים: ארחות אהרן (ר' אהרן רוזנפלד מפינסק-קרלין), עמ' שפח. דורש טוב, כ"ה תשרי. כתבי ר"י שו"ב, עמ' קכו, אות כג. בוצינא דנהורא השלם, עמ' קלג. תולדות קדושת לוי, פרק ח, סעיף קח. דברי שלום, דרוש למילה, יד, א. שם, פרשת ויצא. סיפורי נשמה, א, עמ' 108-107. מ"י ברדיצ'בסקי, ממקור ישראל, צדיקים וחסידים, מהרב ועוד, אות יא. יש שכרכו קנאת מלאכים זו בסיפור משבר תקנ"ג, ראו הגדה של פסח, עבודת ישראל השלם, עמ' רפה-רפו. על פי פאר ישראל, עמ' יא-יב: קרה פעם שהיה קטרוג גדול על הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל... נתרתח השטן מהנחה זו, וטען כי צדקת הרב גדולה היא, אך מפאת המוחין העילאין המאירים עליו. אבל אם לא תהיה לו כל כך מוחין, אזי לא יהיה גדול כל כך. פתאום לפתע נפסקו כל המוחין של הרב מברדיטשוב זצ"ל, ונלקחו ממנו כל מדרגותיו הקדושות, והיה לאיש פשוט ממש, אשר גם התפילה היה מתפלל בפשיטות כאחד מן השוק".

[39] ראו מ' בובר, אור הגנוז, עמ' 221 (מתוך דברים ערבים): "פעם אחת כשהגיע ר' לוי יצחק בתפילת ראש השנה אל אמירת הקדיש, פתח: "פוֹניה [=כינוי של גנאי לרוסים, וכאן מכוון לצאר] אומר שהוא המלך", וכן מנה את שאר המלכים הגדולים בכינוייהם, ואחר כך קרא בתרועת גיל: "אבל אני אומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!".  אין זה ברור כי "פוניה" הוא כינוי גנאי לצאר הרוסי, סביר יותר שהוא שימש ככינויו של המלך הפולני פוניאטובסקי סטאניסלאב אוגוסט (לימים, המלך סטאניסלאב השני, 1795-1764). כך או כך, הדבר הולם את עמדת הבוז שרחש רבי לוי יצחק כלפי המלכים השונים, בלא העדפה לזה או לאחר.

[40] בתוך אמירת ה"קדיש" הנאמר לפני תפילות הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור. אמירת ה"קדיש" זו מלווה בלחן מוכר המיוחס לרבי לוי יצחק אשר זכה לביצועים רבים. נוסח דברי רבי לוי יצחק ב"קדיש" זכה לנוסחים רבים ושונים (שרק בחלקם נזכר הצאר הרוסי, ובצד מלכים אחרים), וראוי הוא לדיון בפני עצמו.

[41] ראו את המסופר אודות רבי לוי יצחק המחפש בערב פסח סחורה שהשלטון הצארי אסר לייבאה, ובכל זאת – למרות המערכת המשטרתית הגדולה שיש לשלטון שאמורה לאכוף איסור זה, אין היא מצליחה בכך, והיא מוברחת וניתנת להשגה (ובניגוד לציווי התורה באשר להחזקת חמץ בפסח, שללא כל מערכת אכיפה, נשמר צו זה בקפידה מרובה). ראו י' ארליך, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עמ' קמו, ועוד במקומות רבים (הסיפור זכה לעשרות נוסחים, במאגר סיפורי רבי לוי יצחק שתחת ידי רשומים עתה למעלה מעשרים נוסחים של הסיפור, והריהו ראוי לדיון כשלעצמו).

[42] ראו את המסופר אודות סדר אמירת עשר המכות בפי רבי לוי יצחק בליל הסדר, כאשר כל מכה מיועדת למלך זה. את המכה הראשונה, דם, העניק רבי לוי יצחק לצאר הרוסי. ראו סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קכז. "שמע מר"נ שוחט". מאמר מרדכי, עמ' עב. תשואות חן,  צ'רבינסקי יהושע, ירושלים תרפ"ז, עמ' צו-צז "שמעתי מרב זקן אחד". כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' קכז-קכח. יהי אור, אות רא, עמ' קיד.

[43] רבות נכתב על עמדותיהם השונות של גדולי תנועת החסידות ביחס לשאלה זו. =@ ראו ספרו של מ' בובר, גוג ומגוג, =@/להרחיב. להשתמש באטקס/בעל התניא. אדמו"רי חב"ד ויהדות צרפת.

[44] חוטים המשולשים, ע"ב. הובא בנר ישראל, חלק ו, עמ' תק-תקא.

[45] ראו קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה כתיב בתרגום: "[מרדכי] תלה אותו [=את המן], להראות שהוא לא היה חשוב כלל. וביזה אותו לעיני כל, ונמצא האגרות שכתב ושלח ממילא אין להם קיום כלל."

[46] תחת ידי רשומות עשרים גירסות שונות לסיפור זה (ראו דור דעה, ת"ק-תר"כ, עמ' קמז. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ארליך, עמ' קמו ועוד), והן קובעות מקום דיון לעצמן.

[47] הגיעו הדברים עד שאפילו באמצע המאה העשרים, בארצות הברית של אמריקה, זמר שחור נודע, פול רובסון, היה מודע לדימוי הזה. ראו  ש' דרזנר, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עמ' 77-75 המספר על הופעתו של רובסון בשנת 1959 במוסקבה: "...הכריז בעוז, 'ועכשיו אשיר לכם שיר אנטי-אימפריאליסטי שבוודאי עדיין לא האזנתם לו. כתב אותו לפני יותר ממאה וחמישים שנה איש רוסי במחאה נגד הצאר. שם המחבר הוא לוי יצחק, והוא חי בעיר ברדיצ'ב'. ואז התחיל רובסון לשיר את הקדיש של לוי יצחק...". באשר לאמינותו של סיפור זה בהקשר לזמר הזה, ראו לעיל עמ' =@

[48] ראו לעיל עמ' =@

[49]

[50] על הנסיבות שבהן קיבל ר' אביגדור את רבנות העיר, ראו לעיל =

[51] בכתב הבקשה של ר' אביגדור מאת הממשלה הרוסית (בתרגומו של ז' רבינוביץ, החסידות הליטאית, עמ' 42-42), שנדון לעיל עמ' =@, מציין ר' אביגדור כי לאחר שלא הצליח להטות את לב החסידים בדברים ("אמנם השתדלתי על ידי הטפת מוסר להחזירם למוטב מדרכם הנלוזה"), לא עלה בידו גם כן לאחוז באמצעים חריפים ("לא היה כבר לאל ידי לשרוף בפומבי את ספריהם"), למרות שמעמדו איפשר לו לעשות כן ("אם כי הייתי אב בית דין שלהם"), וסיבת הדבר – "משום שהרוב בכל הערים שנמצאו תחת פיקוחי, כבר היה שייך לאותה הכת".

[52] הכת דחתה אותם [=את בני התורה, מלכהן במועצת הקהילה] ובחרה במקום אנשים כרצונם, חסרי כל נסיון. הם בחרו לראש הקהל בהרשל קולודנר, רק משום שהוא ומשפחתו שייכים לכת". שם, עמ' 42.

[53] טענותיהם של בני הקהילה בפני המאגיסטראט [=העיריה] של פינסק כללו האשמות קשות של ר' אביגדור כי הלה הוציא בכוח כספים מתושבי העיר, וכי הוא רגיל לשתות משקאות חריפים. ראו מ' נדב, =, עמ' 199.

[54] ר' אביגדור כותב: "קמו [=החסידים] כאיש אחד נגדי... ואף השיאו לבסוף את האחרים [=שאינם חסידים]".

[55] רבינוביץ, שם עמ' 40 עורך חשבון זמנים מפורט של מהלכי ר' אביגדור בשנים הבאות, ועל סמך זה הוא קובע כי שנת ההדחה הייתה 1793. מ' נדב (שם, 198, הע' 11) מקבל תיארוך זה. רבינוביץ (שם, עמ' 43 הע' 87) מציין כי הסן (= רוסית = , פטרבורג 1906 עמ' 151) סבור כי הדחתו של ר' אביגדור הייתה בשנים 1974/1975. אף מ' וילנסקי, חסידים ומתנגדים, א, עמ' 230  סבור ששנת ההדחה הייתה 1794 (למרות שלפניו עמד חשבון הזמנים שערך רבינוביץ, ובלא שהוא ידחה אותו, כהערת מ' נדב, שם). אכן, לענייננו אין הבדל אם ר' אביגדור הודח רשמית בשנת תקנ"ג או בשנה שלאחריה, שכן מוסכם על הכל כי בפועל הוא איבד את כוחו ואת מעמדו בשנת תקנ"ג.

[56] כולל אובדן זכויותיו הכספיות, שעליהן הוא בעיקר מלין בכתב הבקשה שכתב, ואשר הביאוהו בסופו של דבר (לדבריו) לכלל כך ש"עכשיו, לעת זקנתי, דלותי ביחד עם כל בני ביתי" (שם, עמ' 42).

[57] על שינוי מעמדו של רבי לוי יצחק בפינסק, בעקבות הדחתו של ר' אביגדור, עשויה ללמד הסכמה לספר אור עולם, סוד יכין ובועז, אוסטרהא תקנ"ד. בכותרתה מוצג רבי לוי יצחק על ידי המוציאים לאור כ"אב"ד מק"ק פינסק והגליל וק"ק ברדיטשוב", למרות שחלפו כתשע שנים מאז עזב את רבנות פינסק.

[58] ר' אביגדור מתאר במכתבו בפרוטרוט את המהלכים השונים שעשה, וכיצד אלה סוכלו בידי החסידים. ניתוח כתב הבקשה אמנם מעלה שלל בעיות טקסטואליות (שעל חלקן העיר מ' נדב, שם עמ' 198-197, ויש להוסיף עליהן) שאין כאן מקומם, אבל ניתן לדלות ממנו – בכפוף לאפשרויות פרשניות שונות – פרטים לא מעטים שיש בהם כדי לשרטט תיאור כללי באשר לצעדים שעשה ר' אביגדור.

[59] מ' נדב (שם, עמ' 200) סבור, ובצדק, שרק "משנתברר לר' אביגדור שאין לו אפשרות להיעזר בגר"א, החליט לפעול לפי התנאים החדשים", כלומר, פניה לערכאות השלטוניות.

[60] מ' נדב (שם, עמ' 199) מציין כי "ר' אביגדור לא השלים עם הדחתו והחליט להיאבק על זכויותיו". צעד ראשון במסגרת מאבק זה הייתה הפניה לגר"א ("ראשית כל החל להתדפק על דלתו של הגר"א... ואמנם הצליח לעורר בשנת תקנ"ד את הגר"א לפעולה, ולשריפת הספר צוואת הריב"ש. אך את ענינו האישי לא הצליח לקדם"). אין בדברים כל הסבר מה חשב בתחילה ר' אביגדור שהגר"א יוכל לפעול למענו בפינסק, מול רוב חסידי מוצק. אכן, הטיעון המוצג למעלה מציע מתן הסבר: שריפת ספרי החסידות הנעשית באישורו של הסמכות התורנית העליונה בדמות הגר"א, והנערכת בשיא הפומביות: בערב חג הפסח (בצמוד לשריפת החמץ), בחצר בית הכנסת, מהווה אישור לצידקתו של ר' אביגדור שביקש לשרוף בעירו את ספרי החסידות, והדבר נמנע ממנו.

[61] גם בברדיצ'ב עצמה, איננ

[62] ראו להלן עמ' =@

[63] נישואי נכדו של רבי לוי יצחק, ר' אלעזר בנו של ר' מאיר לנכדתו של הרש"ז שרה בת ר' דב בר, בקיץ תקס"ז/1807, הידועים בשם "החתונה הגדולה בז'לאבין" (ראו ספרי עד שמצאתי, ירושלים תשע"ה, עמ' =@, והמקורות הרבים המצויינים שם.  נישואין אלה יתוארו להלן עמ' =@), ונישואי נכדו של רבי לוי יצחק, ר' יקותיאל זלמן בנו של ר' יוסף בונם (חתנו של רבי לוי יצחק) לנכדתו של הרש"ז, רבקה בת ר' דב בער, שהתקיימו בחורף תקס"ח/1808?

[64] באיגרת שכותב בנו של הרש"ז, ר' דב בר, בחיי אביו בשנת תק"ע/1810 לחסידי אביו הוא מתארם כמי ש"נפשם קשורה בנפשו [=של הרש"ז] זה יותר מכ"ה שנים" (אגרות קודש, האדמו"ר האמצעי. ניו יורק תשע"ג. אגרת ב). רוצה לומר, מלפני שנת תקמ"ה/1785. ובאיגרת אחרת (שם, איגרת יד) הנכתבת לאחר פטירת אביו, הוא מכנה אותם כ"הנאמנים בברית והתקשרות עוז חיבת הקדש קדוש עליון כ"ק אאמו"ר זללה"ה נ"ע אשר נטע בתוכם זה שלושים שנה מאור תורתו אמת". רוצה לומר בין השנים תקמ"ג-תקע"ג/1812-1783. וראו שד"ב לוין, תולדות חב"ד בארץ הקודש, ניו יורק תשמ"ח, עמ' 25 המסכם כי "התחלת הנהגתו את החסידים היתה בין השנים תקמ"ג-תקמ"ה". 

[65] שנת תקמ"ו/1786 נחשבת בכרונולגיה החבד"ית כשנת התייצבותו של הרש"ז כמנהיג בלעדי של החסידים ברוסיה ובליטא (לוין, שם שם), קביעה זו מסתמכת על מקורות רבים, שרובם רוכז בידי י' מונדשיין (בטאון חב"ד, 32, עמ' 19-18).

[66] "כבר בשנת תקנ"ג התחיל להאיר אור תורת חב"ד בעולם". לוין, שם שם.

[67] על הדפסתו של הספר וההסכמות עליו, מהן נעדרה הסכמתו של רבי לוי יצחק, ראו להלן עמ' =@

[68] על השיטות השונות באשר לזמן כתיבתו של הספר, ראו =, תורת חב"ד-תניא, עמ' 9-7.

[69] ראו ד"ב לוין, מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' קצ.

[70] אכן יש הטוענים כי "נמצא בכתבים דרושי רבינו ד"ח שדרש בשנת תק"מ/1780" (ד"צ היילמן, בית רבי, טו, ב), ואולם עד כה טרם נמצאו דרושי חסידות מאת הרש"ז שזמנם קודם לשנת תקנ"ג (שד"ב לוין, שם שם: "בין אלפי כרכי כת"י דרושי חב"ד שהגיעו לידינו אף דרוש אחד ויחיד מלפני שנת תקנ"ג") לעומת זאת, החל משנת תקנ"ג, ולאורך כל השנים הבאות, מצויים דרושים רבים מאת הרש"ז הנושאים את תאריכי שנה זו והבאות אחריה (שם שם).

[71] אלה כלולות ב"תקנות לאזנא", באחת מהן נקבע כי "כל מי שהיה פעם אחת בעיר לאזנא... שלא ליסע רק פעם אחת בשנה, ואף גם זאת לא יכנס ביחידות" (אגרות קודש אדמו"ר הזקן, איגרת כג).

[72] ראו בית רבי, נה, א: "שמענו שכשבא רבינו ללאזני והתחילו לנסוע אליו, ראה רבינו דרך החלון שנוסעים המונים המונים, ונפל לארץ והתחיל להתגולל וצעק בקול: מה רוצים ממני, מה נוסעים אלי, מה ראו בי...". ככל הנראה תיאורו זה של היילמן אינו נקי מהגזמה מסויימת: בשנת בואו של הרש"ז ללאזני, בשנת תקל"ח/1778, טרם נהרו אליו "המונים המונים", ואולם יש בהם להצביע על צמיחתה המהירה של תנועת חסידי הרש"ז כבר בשלב מוקדם זה. תיאור זה הולם יותר את התקופה שלאחר שנת תקמ"ו (ראו שד"ב לויו, תולדות חב"ד ברוסיה הצארית, ניו יורק תש"ע, עמ' לה).

[73] אגרות קודש אדמו"ר הזקן, איגרת כד: "...והנה אף לפי דמיון הכוזב העולה על רוחם לערב תבן את הבר לגדולי הדור המפורסמים שיחיו, אין דמיונם [=ההשוואה של הרש"ז אליהם] עולה יפה. כי שם רובם ככולם, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים, הנה משכן כבודם במדינה אחת בעיירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, והקל מעליהם ונשאו אתם במשא העם".

[74] יעוין עמ' =@

[75] ראו עמ' =@

[76] על ר' אהרן הגדול מקרלין ויחסיו עם רבי לוי יצחק, ראו עמ' =@

[77] על ר' שלמה מקרלין ויחסיו עם רבי לוי יצחק, ראו עמ' =@

[78] שמע שלמה, ב, עמ' 26

[79] שם שם

[80] הדברים התרחשו לאחר שר' אשר נשא אשה, נישואין שלא צלחו והסתיימו במתן גט, וללא ילדים ("סיפר שאביו הרה"צ ר' אהרן הגדול בא אליו מעולם העליון והזהירו כמה פעמים שלא יגע בה", שם שם).

[81] בכל המקורות הסיפוריים היא נקראת פייגא, ואולם שמה המלא היה פייגא בתיה (כפי שעולה ממכתבו של ר' אשר לר' ישראל מקוז'ניץ. ראו אגרות בעל התניא, אגרת קז).

[82] במקומות אחדים (ראו אגרות בעל התניא, עמ' קפו, הערת המהדיר בשולי האיגרת) הוא מכונה ר' אהרן האלם, "ר' אהרלע דער שטומער", על שם שתיקתו רבת השנים מכל דיבורי חול.

[83] ראו בית ישראל ...אכן מן המסופר ש"בהיותו גר בזעליחוב ביקש ממנו הרב המגיד מקאזיניץ זצ"ל שיתפלל אצלו לפני העמוד בראש השנה. וענה לו: 'מיר זיינען נאך נישט פארטיג מיט דעם שיל"ת'. ונענה המגיד ואמר: 'אז ר' אשר סטאלניער קאן דאס זאגין, וואו זיינען מיר אין דיא וועלט". ברכת אהרן, ירושלים תשל, עמ' מח.

[84] ראו עמ' =@ק

[85] ראו עמ' =@

[86] ראו עמ' =@

[87] על תופעת נישואי אלמנתו של צדיק לצדיק אחר בתנועת החסידות, ועל הסיבות להתנגד לנישואין שכאלה ראו ד' אסף, דרך המלכות, עמ' 60 הע' 7. עוד על תופעה זו בעולם היהודי ובעולם הנוצרי ראו E.Cohen & E. Horowitz. In Search of the Sacred: Jews=

[88] ראו המסופר בהע' אודות ר' ישראל המזמינו להתפלל בבית מדרשו בראש השנה.

[89] ראו הערת מהדיר אגרות בעל התניא, עמ' קפו.

[90] ראו א"א שור, קארלין בתקופת גלות תקמ"ו-תקס"א, קובץ בית אהרן וישראל, שנה כז, גל' קסב, עמ' קמח, מסורת בעל פה שעברה בקרב חסידי קרלין שרשם ר' שמעון שווארץ, מפי ר' משה אהרן הורביץ מפי ר' שמעון מזליחוב: "כשנשא הרה"ק מסטאלין את אלמנת ר' אהרל'ע שותק התיישב בזעליחוב. ושם היה לה דוד, החסיד המופלג ר' שמואל מהחברייא של המגיד הק' מקאזניץ".

[91] שם שם

[92] א"א שור (הע' =) על סמך רשימותיו של ר' אורי שווארץ ממה ששמע מר' יעקב סופר ממה ששמע ר' אליעזר גד'לס ממה ששמע מפי ר' ירחמיאל משה מקוז'ניץ.

[93] על פי רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ב. וראו לעיל הע' =

[94] מכלל החסידים הללו בולטת דמותו של ר' ברוך מזליחוב. הלה היה איש הקשר בין ר' ישראל מקוז'ניץ ור' אשר, ודרכו היה ר' ישראל מעביר עצות-הוראות לר' אשר. כך למשל, באותה איגרת (הע' =) רושם ר' אשר כי הוא התרחק מהמחלוקת שפשתה בזליחוב, בעקבות דבריו של ר' ישראל אליו לנהוג כן: "...דבריו הקדושים והנעימים שפרס עלי סוכת שלומו על ידי אהובי ר' ברוך מזעליחאב שבקש אותי משמו הקדוש שברצונו הטוב בטובתו ובחסדו חסד ד' על יראיו, ובפרט למיחלים להשפיע חסדו לבריותיו, שאשב בהשקט ובשלוה ולא אתערב במחלוקת".

[95] במקור אחר, ברכת אהרן עמ' נ, נמסר כי עצתו של ר' ישראל מקוז'ניץ לעזוב את זליחוב באה לאחר שר' ישראל עצמו ביקר בעיר וראה מקרוב את תוצאותיה של הקפדתו של רבי לוי יצחק: "...כשנשא [=ר' אשר] את זוגתו הרבנית הצ' מרת פייגע זצ"ל, והיא היתה אלמנת הרה"ק ר' אהריל'ע שותק מז'עליחוב... והיה לו תרעומות מהרה"ק מבארדיטשוב זצ"ל, שהיה אז הרב בזעליחוב. וכאשר הרב המגיד מקאזיניץ בא לזעליחוב, הרגיש בזה, ויעץ לו שישנה את מקומו."

[96] ראו הערה קודמת, שם נרשם כי "יעץ לו שישנה את מקומו". אכן, ר' ישראל מקוז'ניץ לא יעץ לו לשוב לקרלין או לפנות לסטולין המרוחקות. וייתכן וסיבת הדבר היא רצונו של ר' ישראל לעמוד בקשר קרוב עם ר' אשר בהכירו בתרומתו של ר' אשר להרחבת גבולה של החסידות.

[97] ניתן להצביע על הבדלים רבים בין השניים. נציין רק את הבדלי אופן התפילה שביניהם: בעוד שתפילתו של רבי לוי יצחק נאמרה בקול שקט (רבי לוי יצחק בכתביו דורש שלא להתפלל בקול רם. ראו קדושת לוי, =@), הייתה תפילתו של ר' אשר בקולי קולות ("היה בוקע רקיעים בתפלתו. והיה לו שאגת אריה. חסידים הראשונים ספרו שהיו מחדשים עמו הלבנה במרחק פרסה, והיו שומעים הקול מלה במלה". שמע שלמה, עמ' 27-26). כן ראוי לציין כי ר' אשר אמנם ביקר אצל רבי לוי יצחק בברדיצ'ב, ואולם לא היה זה אלא כחלק מביקורים שערך אצל רבים ("היה כמעט אצל כל הצדיקים בדורו, פרט להצדיק הקדוש ר' זאב מזיטאמיר", ברכת אהרן עמ' מח), וככל הנראה נערכו ביקורים אלה בעקבות היותו חשוך בנים במשך זמן רב ("אמר בעצמו שהוא עם זוגתו הרבנית נסעו להרבה צדיקים, עד שפעלו שיהיה להם הבן יחיד" שם שם), ואילו רבו המובהק היה ר' ברוך ממז'יבוז', אותו הוא מרבה לצטט, ובו נהג כרב מובהק, מי שהיה בן פלוגתא של רבי לוי יצחק.

[98] ייתכן ו"לטותא" זו מהדהדת אמירה קשה שיוחסה לרבי לוי יצחק בעת העימות בסוף עם ר' ארעלא זליחובר אודות שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואינם נוחים זה לזה, שהאחד מהם סופו למות והשני סופו לגלות. בעקבות הדברים הללו, עזב רבי לוי יצחק עזב את זליחוב כעין גלות, ור' ארעלע נפטר (ראו כתבי ר' יושע שו"ב, עמ' קכה).

[99] ברכת אהרן, עמ' נ.

[100] ברכת אהרן, שם. בדומה לכך, ראו א"א שור (הע'=), עמ' קמו, מתוך רשימותיו של ר' ישראל בנימין גלויברמן: "היות כי ראה שאין תפלתו עולה למעלה, לא נהירין ולא בהירין. ועשה עליית נשמה בעת קדושת כתר וראה שאביו הרה"ק הר"א הגדול ורבו הרש"ק עומדים בדרכו, ואין מניחין לעלות תפלתו למעלה. ושאל מדוע עושים כן והשיבו שזה עקב שפגע בבבת עינם. והבטיח להם שישלח לפייסו. וענה לו מרן הרא"ש זיע"א: נעניתי לך, מחול לך".

[101] אגרות בעל התניא, אגרת קז. ד"צ הילמן משער כי את זמן כתיבתה של האיגרת יש לקבוע בין השנים תקס"ג-תקס"ו (שכן מוזכר בה בנו של ר' אשר, "הילד אהרן", הוא ר' אהרן מקרלין בעל בית אהרן, שנולדת בשנת תקס"ג

[102] שם שם.

[103] אגרות בעל התניא, שם.

[104] כאמור, אין הכוונה שרבי לוי יצחק כיהן בפועל כרבה של העיר, אלא שמעמד רבנות העיר היה שמור בידו – באותו מקור נרשם כי רבי לוי יצחק בא לבקר בעיר זליחוב, אך הוא עצמו התגורר ופעל באותה עת בעיר ברדיצ'ב.

[105] ברכת אהרן עמ' נ.

[106] ז' רבינוביץ, שם, עמ' 44, מתלבט בנושא זה: מן הצד האחד, ובהסתמך על מכתב הבקשה של ר' אביגדור מפינסק,  ניתן להניח כי בשנת תק"ס/1800 ר' אשר עדיין לא היה בסטולין. ואילו מן הצד האחר, ובהסתמך על מסורות חסידיות ייתכן והוא כבר היה בסטולין בשנת תקנ"ח/1798. א"א שור, על תקופת שהותו של מרן הרא"ש הגדל מסטאלין בזעליחוב שבפולין וחלקו ביסוד כולל לעולי פולין באה"ק בשנת תקנ"ז" קובץ בית אהרן וישראל, גל' 10, תשמ"ז, עמ' קמט, מציב גבולות זמן ברורים באשר לתקופת ר' אשר בזליחוב: תקנ"ג/1793-שלהי תק"ס/1800.

[107] רק מאוחר יותר, לאחר שנת תק"ע/1810 עבר ר' אשר מסטולין לקרלין. ראו ז' רבינוביץ, שם, עמ' 44.

[108] שם שם.

[109] ראו לעיל הע' =

[110] ראו להלן עמ' =@

[111] ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל מצטט אותו במכוון באופן מקוטע: "היה לו חלישות הדעת הרבה מאותן וכו'." בלי לתת סימני זיהוי באותם אנשים.

[112] זוהר חי, בראשית, א, קפט, א.

[113] שם שם

[114] שם שם

[115] שם שם

[116] אנו יודעים על קיומם בברדיצ'ב של עשירים ובעלי מעמד בקהילה שהיו חסידיהם של צדיקים אחרים בתקופת רבי לוי יצחק (בשנים מאוחרות יותר משנת תקנ"ג). ראו למשל חיי מוהר"ן עם השמטות. הוספות מספרי כוכבי אור, אבניה ברזל, עמ' 399 אודות ר' אברהם מבארדיטשוב, דמות של חסיד דעתן ובעל מעמד ("היה חתן עשיר גדול, וגם הוא בעצמו היה לו מעות הרבה... כי היה [ר' אברהם] איש חיל ומשכיל ומבין בכל עסקי משא ומתן גם היה ידיו רב לו בכתב ולשון"), שהיה נוסע לר' נחמן מברסלב. על הגישות השונות ביחס לנסיעה לאדמו"ר נוסף יעויין מונדשיין, המאסר הראשון עמ' 10 המתאר את התקופה כמי ש"עדיין לא התגבשה החלוקה המוחלטת בין ה'חצרות': ה'שבטיות' לא היתה דומיננטית וההשתייכות לחסידות". דיון כשלעצמו היא תגובתו של רבי לוי יצחק נוכח חסידים העוזבים אותו ונוסעים לר' אלימלך מליז'נסק.

[117] יש מקום לדון באפשרות שהיה זה ר' שלום, לאורם של מחקרים שנעשו אודות דרכי התחבורה בשלהי המאה הי"ח, ומשך זמן הנסיעה בהן, המלמדים מה היה טווח המרחק שנעשה בנסיעה מאומצת בעגלה (גם בימי ששי הקצרים בתקופת החורף) הנמשכת כשמונה שעות, אשר על כן, אם ברצוננו לנסות ולהעלות אפשרויות שונות באשר לשאלה אל מי נסעו אותם האנשים, שומה עלינו לבדוק מקום קהילה יהודית בה התגורר צדיק כל שהוא במנעד הטווחים שהוצע. כך למשל, המרחק מברדיצ'ב לפוהרוביץ' הוא 81 ק"מ.

 [118] יש שהניחו (בלי שמקור זה שלפנינו עמד לנגד עיניהם) שחסידיו לשעבר של רבי לוי יצחק נסעו לזליחוב הרחוקה אל ר' אשר (א"א שור, הע' = עמ' =).

[119] תועפות ראם. נייערמן, אברהם. ורשא תרצ"ו, דף כח, א-ב. עוד על מסורות קוז'ניצאיות ביחס לביקור רבי לוי יצחק בקוז'ניץ ראו הגדה של פסח, עבודת ישראל השלם, עמ' רפה-רפו. פאר ישראל, עמ' יא-יב.

[120] תועפות ראם שם: "אדמו"ר הזקן אמר כי זה שעמדה לו, מה שהיה אצל המגיד מקאזניץ זצ"ל שמנה עשר סדרים של פסח, ושמע וראה סדר של פסח. והמדרגות הגדולות בהארות דקדושה שהיה מאיר אז, היה מאיר למרחוק. עד שכל נפש מישראל שהיה שם היה מרגיש גודל המתיקות ונעימות דקדושה". ובהמשך דבריו הוא מפרט כיצד נראה ליל הסדר שערך המגיד מקאזניץ, על חלקיו השונים.

[121] על דפוס זולקווא ומערכת היחסים של רבי לוי יצחק עם דפוס זה, ראו עמ' =@

[122] יש להניח כי ההסכמה ניתנה לאחד משלושת המו"לים של הספר (אותם מונה רבי לוי יצחק בדברי ההסכמה): המדפיס ר' נפתלי הירץ דרוקור [!] מלבוב. ייתכן ובהיות רבי לוי יצחק בלבוב הוא פגש גם את שני היוזמים האחרים להוצאת הספר לאור: ר' מרדכי מרדוש רבה של פאריצק (שהצטרף ליוזמה זו רק מאוחר יותר. בהסכמה המוקדמת בזמן, של ר' ישכר דוב מזלוצ'וב הוא אינו נזכר) ור' מרדכי השותף הכספי והמביא לבית הדפוס בעירו זולקווא

[123] הסכמות אלה, כלשונן וכצורתן, חזרו ונדפסו במהדרות פרמישלא תר"ס, ועליהן נוספו הסכמות רבות אחרות.

[124]

[125] חתימת ההקדמה לספר מאת ר' אשר זעליג נושאת את התאריך ח' אלול. במהלך אותו קיץ אסף המדפיס הסכמות מאת אישים נוספים: ר' יוסף גינזבורג מזאלקווי מסניטין (י"א תמוז תקנ"ב); ר' ר' ישכר בער מזלאטשוב (ט"ו תמוז תקנ"ג), כמי שהכיר היכרות קרובה את המחבר ("מכירו הייתי בו גודל צדקותו והשיב רבים מעון בתוכחת מוסר"); ר' מאיר ב"ר צבי מבראד (ראש חודש אב תקנ"ג).

[126] שתי ההסכמות הבאות לאחר הסכמתו של רבי לוי יצחק ראויות לציון: הראשונה, הסכמתו של ר' אליעזר הורוויץ, רבה של העיר זלאזיץ בה שימש המחבר כמגיד מישרים זמן רב. ולא זו בלבד אלא כעדותו שלו, הוא היה קשור בקשרים אמיצים עם המחבר ("הייתי מכיר את כבוד הרב הגדול המנוח מ' בנימין זלה"ה מ"מ דקהלתינו יצ"ו. ובהיותו בחיים חיותו היתה נפשי קשורה בנפשו ממש, כי ראיתי את גודל ענוותנותו וחסידותו ופרישותו ודרשן ופרשן גדול אשר לא הניח תמורתו"). עם זאת, הוצנע מקומו של ר' אליעזר ברשימת ההסכמות, לרצונו (כפי שהוא פותח את דברי הסכמתו "מדתי לעולם להיות נחבא אל הכלים, ולא לעמוד במקום גדולים, לישב לפני הספר ישיבה שיש בו סמיכה"). גם ההסכמה הבאה ראויה לציון: הסכמתו של ר' צבי הירש סג"ל מבראד שניתנה עשר שנים לפני כן (בכ' סיון, תקמ"ג) למחבר עצמו על ספר זה – דבר שיש בו ללמד כי הספר היה ערוך להדפסה שנים רבות לפני שבן המחבר הביאו לדפוס (ר' בנימין עצמו נפטר שנה לפני הדפסת הספר, בשנת תקנ"ב). בנוסף להסכמות הללו, נוסף דף הסכמות נוסף, ובו הסכמותיהם של ר' אריה ליב מוולצ'יסק, ר' שמעון אשכנזי מדאברמיל ור' שלמה יצחק היילפרין מבאר.

[127] בשנת תקנ"ו עתיד רבי לוי יצחק לחזור ולהעניק הסכמה אחרת לספר נוסף של ר בנימין, אמתחת בנימין, שראה אור במינקוויץ (ולהלן היא תידון בהרחבה).

[128] הסכמה זו הינה הסכמה חדשה ושונה מזו שנתן לספר אהבת דודים. את נכונותו להעניק הסכמה נוספת לספר אחר של ר' בנימין מנמק ר' אליעזר הורויץ בהצלחה לה זכה תוך זמן כה קצר הספר אהבת דודים ("ואלעזר רואה כי ערבים דברי דודים אשר בשנה זו נדפס ספר אהבת דודים אשר הניח אחריו ברכה ה"ה כבוד הרב המנוח החסיד מוהרר בנימין ז"ל מ"מ דקהלתינו. וראיתי כי מאוד מאוד מקובל הספר הנ"ל בעיני כל רואיו, כי המה לאמיתי [!] של תורה בנגלה ובנסתר. וכעת נדבה רוח בן המחבר ה"ה הרבני המופלא כמהורר אשר זעליג כאשר החיל לעשות חסד של אמת..."). משום כך, תאריך החתימה להסכמתו של ר' אליעזר הורוויץ, "הכ"ד המדבר לכבוד התורה ודורשיה יום ב' כ"ז טבת יקרב גאולת עם יי לפ"ק פ"ק זלאזיץ", שעשוי להצביע על שנת תק"ן (כפי שאכן נרשם ברשומות מפעל הביבליוגרפיה העברית) אינו אפשרי. וצריך להיות: תקנ"ד.

[129] =

[130] יצויין כי במהדורת למברג תר"ך הובאו שתי ההסכמות כלשונן, תחת הכותרת "הסכמות" ולא "הסכמות וחרמות". שינוי אחר בלשון ההסכמות, ראוי לציון: בעוד שבהסכמת רבי לוי יצחק נכתב "למען שלא יכנס אדם בגבול מהרי"מ הנ"ל גזרני על כל איש מישראל לבל ידפיסו שנית", וכן בהסכמתו של ר' ישראל נכתב "...אך שלא יבא לידי פסידא גזירתי שלא ישיגו גבולו ולהדפיסו", הרי שבמהדורת למברג נכתב בהסכמתו של רבי לוי יצחק "למען שלא יכנס אדם בגבול מהרי"מ הנ"ל בקשתי [!] על כל איש מישראל לבל ידפיסו שנית", וכמו כן נכתב בהסכמתו של ר' ישראל "אך שלא יבא לידי פסידא בקשתי [!] שלא ישיגו גבולו ולהדפיסו...". שינוי נוסף במהדורת למברג: שתי ההסכמות לא הובאו בראש הספר, אלא בסופו, בעמוד האחרון של הספר, באופן שיש בו כעין "שלא להוציא את הנייר חלק".

[131] פאר ישראל, אות יב, עמ' י.

[132] מ' שפירא, בלב המסתורין, עמ' 121

[133] למרבה התמיהה, מתחת למשפט מוטעה זה באים במהדורת מזירוב תקנ"ד דברי המדפיס, יצחק אייזק בן אהרן, הפונה לקוראים כי "אולי המצא תמצא באיזה תיבה חסר אות או חילף או יתר כנטול דמי המעקם הדיבור שלא כענינו ויתלה החסרון בי... אך באתי להשתטח תחת כפות רגלי היריאם [!] והחרידים לדבר ה' לדון אותי לכף זכות...

[134] מהדורות חדשות שיצאו לאחרונה פתרו באופן שונה טעות זו: אם בעקיפתה ("הקטן לוי יצחק בהגאון מוהרר"מ"), ואם בתיקונה ("לוי יצחק בהגאון מהור"ר מאיר"). בכל המקרים לא צויין שמעשה תיקון לפנינו, וכי במהדורה הראשונית נכתבו הדברים באופן שונה.

[135] שיח זקנים (חלק ה'), עמ' מג. משם: זכות אבות (שווארץ), עמ' נט.

[136] ראו עוד שם כי "הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע רגיל היה לנסוע לעיירות לפני ראש השנה, לקבץ הנדחים. היה מחזיר אותם בתשובה, ונסע עמהם לאיזה עיר, ושמה התפלל עמהם". נסיעותיו של רבי לוי יצחק, היקפן, המקומות אליהם הגיע, קובעות דיון לעצמן. ראו עמ' =@.

[137] ראו אדיר במרום, עמ' רסז: "פעם הוכרח הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב להתאכסן בעיר מעזבוז לשבת. וביקש מהרבי ר' ברוך'ל רשות שיתאכסן אצלו. וידוע שלא הוי ניחא ליה להרבי ר' ברוך'ל דרכו בקודש של הרב הקדוש מבארדיטשוב, שהיה מרבה לעשות תנועות משונות". סיפור זה ומה שאירע באותה סעודה זכה לנוסחים שונים ורבים (במאגר סיפורי רבי לוי יצחק שתחת ידי רשומים למעלה מעשרים נוסחים).

[138] ראו לעיל הע' =

[139] חמדה גנוזה עמ' קיא. ראוי לציין כי תיאור החלמתו של ר' ישראל מקוז'ניץ במקור זה תואמת לתיאור החלמתו של רבי לוי יצחק המובא להלן. בדומה לרבי לוי יצחק: "בליל שבת קודש אמר שיהיה שקט בבית המדרש, ולא היה. ולמחר ביום שבת קודש זירז מאד על זה, ואמר זמן רב בתפילה, וצעק בקול רם "ישמח לוי [יצחק] במתנת חלקו", וחזרו לו כל המדריגות".

[140] אם אמנם התרחש סיפור זה בשנת תקנ"ג (ראו הערה הבאה), יש לציין כי בשנה זו כבר היה ר' ישראל מקוז'ניץ מפורסם זה מכבר כצדיק ידוע (הוא היה לאדמו"ר  בשנת תקמ"ו/1886), ואולם רבי לוי יצחק איחל לו ש"יתפרסם לצדיק הדור".

[141] כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' קכח-קכט. סיפור דומה בקווים כלליים לסיפור שלפנינו מופיע בעשר אורות, פיטרקוב תרס"ו, לאחריו באהלי שם, בילגורייא תרע"א, עמ' 33 בפרק המוקדש לר' ישראל מקוז'ניץ, ואולם הוא התרחש בזמן מוקדם יותר כאשר "הרב המגיד היה עני גדול ומסובל בדחקות ונסע להרה"ק ז"ל מברדיטשוב שהיה אז משכנו בעיר זעליחוב...". וראו עוד לעיל עמ' =?

[142] ראו אוצר חיים = על המהירות שבה יצאו ממצב של מרה שחורה: הבעש"ט, הוא עצמו

[143] ספרן של צדיקים, מערכת יא, אות יא, עמ' כו. מהד' בני ברק תשנ"ח, עמ' קכג. נוסחים אחרים (פאר ישראל, אות טז, עמ' יא-יב. הגדה של פסח, עבודת ישראל השלם, עמ' רפה-רפו ועוד) רושמים כי ר' ישראל כפל את לשון התפילה: בתחילה אמר אותה כתיקנה "ישמח משה במתנת חלקו", ולאחר מכן חזר ואמר "ישמח לוי יצחק במתנת חלקו". בערך "ר' לוי יצחק מברדיטשוב" באנציקלופדיה לחסידות, אישים, עמ' כב  נרשם באופן כללי כי "רבי ישראל מקוז'ניץ סייע לו, ובשנת תקנ"ד חזר לעבודתו הרגילה".

[144] א"א שור, בית אהרן וישראל, כז, גל' ו/ (הע' =), עמ' קמג הע' 118.

[145] אם כי לפי התיאורים הרבים אודות הנהגתו של רבי לוי יצחק בליל הסדר, הפיכת השולחן לא היתה בעת אמירת הפיוט "אומץ גבורותיך" אלא בשעת אמירת "מצה זו". ראו דברים ערבים, מהדורת רוט, עמ' קסו, ועוד.

[146] יש שהוסיפו שלא זו בלבד שרבי לוי יצחק החלים לחלוטין בליל הסדר, אלא שדברי התורה המופיעים בספרו קדושת לוי על מגילת שיר השירים שעניינם ירידת המוחין אצל הצדיק, נאמרו באותו חג הפסח שבו שב רבי לוי יצחק למדרגותיו (א"א שור, בית אהרן וישראל, שנה כז, גל' ו/(הע' =), עמ' קמג.

[147] פאר ישראל, אות יז, עמ' יב: "אחר השבת [בה הושבו לר' לוי יצחק מדרגותיו, לאחר שהות של חצי שנה בבית המגיד מקוז'ניץ, בשנת תקנ"ג], כשהרגיש שהוא כבר בכח רוחניותו העילאה והנשיאה, נכנס אל המגיד בכדי להפרד ממנו. שאלו המגיד: "להיכן רוצה לנסוע מורי?" ענהו: "היות שמקודם היתה לו הזמנה להתווכח עם המתנגדים אודות החסידות, ולא הספיקה לו שעתו, לכן רוצה הוא עתה למלא את חובתו ולנסוע לתמן".

[148] המקורות הסיפוריים המוקדמים המספרים על רצונו של רבי לוי יצחק להתווכח עם המתנגדים (ראו ספרן של צדיקים, מערכת יא, אות ג, עמ' כד-כה. מהד' בני ברק עמ' קכא).  אינם מציין יעד מוגדר היכן רצה רבי לוי יצחק לקיים דיון זה, ואולם יש הנוקבים בשמה של וילנא כמקום בו רצה רבי לוי יצחק לדון עם המתנגדים (ראו סיפורי חסידים (תורה, ב), עמ' 238, מהד' תשס"ב. באר החסידות, המגיד ותלמידיו, ר' לוי יצחק,  עמ' 238. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל (דרזנר), עמ' 28. הנשמה החסידית, עמ' 101. כל אלה, בעקבות אור הגנוז, עמ' 225 הנסמך על ספרן של צדיקים. ואולם במקור זה לא נזכר שם העיר). דבר זה יש בו לחזק את ההנחה שכוונתו של רבי לוי יצחק הייתה לבטל את דברי הקיטרוג שר' אביגדור הביא אתו לוילנא, לפני הגר"א.

[149] על מנהגו של רבי לוי יצחק להתפלל בעינים פקוחות, ועובדה זו ששימשה כטיעון בידי המתנגדים לחסידות (במכתבו של ר' אברהם קצנבוגן לרבי לוי יצחק משנת תקמ"ד), ראו עמ' =@

[150] על כך, ראו עמ' =

[151] אור הגנוז, עמ' 225. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (ארליך), מהדורת תשמ"ו, עמ' לד.

[152] עשר אורות, מערכת ו, אות לה. "בתפארת שלמה (פרשת תבא) מביא, שנשמע מהרב הקדוש מלובלין שכל ששה...". משם הובאו הדברים במקומות רבים, ראו נפלאות הרבי, עמ' כח. מזקנים אתבונן, עמ' כג. תכין לבם, עמ' קנט. מאמר מרדכי, עמ' סט. יהי אור, אות קפט, עמ' קט (שם נרשם משום מה "חמש עשרה שנה" ופרק הזמן שלקח "החוזה" מדי יום היה "חצי שעה"). אמרי קודש (בויאן), סוכות, עמ' רלה. הסניגור (ג' חנוך), עמ' פא. באר החסידות, המגיד ותלמידיו, ר' לוי יצחק,  "שבחי ר' לוי יצחק", עמ' 240 (בלי לנקוב במשך הזמן של שש עשרה שנה, ובכך נשמטה כוונת הדברים). בסוד קדושים [ר' יעקב ישכר בער מנדבורנה], עמ' קפח. עיטורי תורה, ז, עמ' 156 (אף כאן, בלי לנקוב במשך הזמן של שש עשרה שנה).