תורת אמך, "טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן"

פרק ב

"טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן"

על מנהג הבאת התינוקות לבית הכנסת בידי אמותיהם

הקדמה

אמרה תורה במצוות "הקהל"[1]: הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובשבת השמורה לדרשתו ר' אלעזר בן עזריה כך הוא דרש בחלק ההגדה שבה על הכתוב הזה: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן".[2]

דברים אלה של ר' אלעזר בן עזריה הם הם המקור למנהג להבאת ילדים לבית הכנסת, כדברי בעלי התוספות:[3]

"כדי ליתן שכר למביאיהן" – ועל זה סמכו להביא ילדים קטנים לבית הכנסת.

שיטות פרשנות שונות נאמרו בהגדרת המונח טף, ועיקרן חלוקות בשאלה האם המדובר בילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך,[4] או שמא דווקא בילדים שטרם הגיעו לגיל זה[5]. וכן נאמרו הסברים שונים מה עניינו של אותו שכר הניתן למביאי הטף לקריאת ספר התורה: משום שהבאת התינוקות הקטנים מעצימה את כוחה של התפילה[6]; כי הבאת התינוקות יוצרת אחדות, שבלעדיה אין עם ישראל זכאי לקבל כל שכר;[7] שכן בגלל הבאת התינוקות זוכים ההורים לראות את ילדיהם גדלים בתורה;[8] כי תשוקתם של ההורים  המביאים את ילדיהם למעמד קריאת התורה, הגם שאין הוא מבין בדברים עתה, גורמת לתיקון מידות מולדות מבטן, לילד ולהוריו גם יחד.[9]

בראוי שהבאת התינוקות למעמד קריאת התורה לא תיעשה מתוך כורח המציאות, כתוצאה של אין ברירה (שהרי האם באה למעמד זה כדי לשמוע, ונאלצת היא ליטול איתה את תינוקה), אלא מתוך כוונת מכוון שמצווה היא מקיימת בהביאה את תינוקה איתה:

כתיב אנשים ונשים וטף. ומקשה הגמרא: "בשלמא אנשים באים ללמוד, נשים לשמוע, וטף למה באו? כדי ליתן שכר למביאיהם".

והקשה הרי"מ [ר' יצחק מאיר מגור]: מה סלקא דעתך להקשות "טף למה באו?", אם אבותיהם ואמותיהם עלו לרגל - הלא על כרחם הוכרחו לקחת עמהם הבנים הקטנים. וכי נוכל לעזוב אותם לבדם בביתם?!

ואמר: כי זה עצמו קושיית הגמרא "טף למה באו?" - הכוונה להקשות: למה הוצרך התורה זה להזהיר ההורים להביא עמהם טפם. הלא בעל כרחם בלי ציווי התורה יעשו זאת מעצמם!

לזה תירצה הגמרא "כדי ליתן שכר למביאיהם" – הכוונה: לזה צוותה התורה, שיהיו מצווים ועושים, כדי להרבות שכרם, כי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה".[10]

דרשתו זו של ר' אלעזר בן עזריה מובאת בתוך סיפור מורחב, והריהי משתלבת באותו סיפור. שכך מסופר:

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה? –שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. –ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. –ומה דרש בה? –"הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני?!

על שום מה שמח כל כך ר' יהושע למשמע הדברים הללו, עד שכינה אותם "מרגלית טובה"? מדוע מציין הוא את חשיבות הדברים עבורו באופן אישי ("לאבדה ממני")? שהרי ר' יהושע עצמו נאמר בו "אשרי יולדתו"[11], על שום מנהגה של אמו שהייתה מביאה אותו כתינוק קטן לבית המדרש, כדי שישמעו אזניו תורה – "זכור אני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת, כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה".[12]

הדברים שהשמיעם ר' אלעזר בן עזריה בשכר האם המביאה את ילדיה לשמוע תורה, הם הם שבחה של אמו של ר' יהושע. וזו אכן "מרגלית טובה" עבורו.[13]

הרי נמצאים אנו למדים מה גדול ערכה של המצוה להביא את התינוקות לקריאת התורה בבית הכנסת, מה רב שבחה של האם הנוהגת כן. "מרגלית טובה". ובענין זה נדון להלן בכמה היבטים:

  

א. הבאת תינוקות לקריאת התורה

זיקת הקריאה בספר התורה לחינוך הילדים הרכים הינה עתיקת יומין. ראשיתה נעוצה ככל הנראה במשמעות הכפולה של המוסד "בית מקרא" או "בית ספר", אם במובן של מקום בו נקרא ספר תורה אם במובן של מקום בו לומדים תינוקות של בית רבן. לא כאן המקום לדון אם בית הספר בתקופת חז"ל שכן בבית הכנסת, ואם פונקציית ה"חזן" בהקשר לפעילות בית הכנסת זהה לזו של מלמד התינוקות, וכיוצא בו פונקציית ה"סופר"[14], ואולם עדויות רבות מלמדות על נוכחותם של ילדים רכים בבית הכנסת, ועל זיקה קרובה בין ההתייחסות אליהם וההתייחסות לספר התורה. דוגמא לדבר, ההלכה הדנה בפעמונים שונים אם כלי הם (לענין קבלת טומאה) וכורכת זה בצד זה פעמוני שבצידי מטפחות ספרים ומטפחות תינוקות:

העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים ולמטפחות תינוקות...[15]

איזכור צמוד זה של מטפחות ספרים ומטפחות תינוקות הוסבר על רקע הזיקה שביניהם, כפירושו של רש"י שם:

ולמטפחות ספרים - כשנושאין אותן לבית הכנסת, שהתינוקות של בית רבן קורין שם[16], מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין.

לאמר, הפעמונים שבשולי מטפחות ספרי התורה שימשו להשמעת כעין צלצול פעמון בבית הספר בן ימינו המזכיר לתלמידים על תחילתו של השיעור[17]. אכן, אף למטפחות התינוקות עצמם היו פעמונים (שנועדו ככל הנראה למטרות שונות: אם כדי לשמוע אותם לבל יאבדו, אם כדי לחבב את הבגד על התינוק, ועוד). מטפחות ספרי התורה ומטפחות התינוקות היו איפוא דומות זו לזו, הן במראיהן והן בשימושן.

ב. "הגבהה"

הלכה רווחת היא בישראל כי אין הנשים עולות לקריאת ספר תורה בציבור, ולא כאן המקום לדון בנושא זה, שלאחרונה מרבים לדון בו[18]. שכך היא המידה: באות הנשים לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה, ולא לקוראה. ואולם לענייננו נציין כי מעמד נכבד זה של קריאת התורה אוצר בתוכו מרכיבים שלא רק נועדו לגברים הנמצאים בתוככי בית הכנסת, אלא אף לנשים שבעזרת הנשים, שאליהן נלווים ילדיהן הרכים, דוגמת ה"הגבהה".

שכן מנהג הגבהת ספר תורה, שבסמוך לקריאתה, עיקרו מכוון לא רק לאנשים שבבית הכנסת, אלא אף לנשים שבעזרת הנשים. כדברי הרמב"ן הנודעים על הכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת:[19]

...ולי נראה [שמוסבים דברי הכתוב] על חזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראותו פני כתיבתו  לכל. כמו שמפורש במסכת סופרים[20] שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה[21]... וכן נוהגים[22].

וראשיתו של מנהג זה הוא האמור בספר נחמיה[23]:

ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר... ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם... והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם. ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא.

מאחר "שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע" באה הגבהתו של ספר התורה לאנשים הנמצאים בבית הכנסת, אך גם לנשים שבמקום עומדן בעזרת נשים הן רחוקות מספר התורה, להן עוד יותר נועדה הגבהת הספר. וכעולה מדברי קדמונים, כר' נתן בר' יהודה[24]:

ויש מסכת סופרים שכשהיה החזן על המגדל[25], היה פותחו ומראה הכתב לאנשים ונשים. ואז כולם אומרים וזאת התורה.

ומכאן מנהג הנשים שהן דוחקות לראות ספר תורה. ואינן [צ"ל] יודעות למה.

אך מה שהן עומדות בשעת קריאת התורה – טעות הוא בידם, ודרך מינות לעשות כן. משום דכתיב בעזרא[26] וכפתחו עמדו. ואינם מאמינים  מה שדרשו רבותינו דעמדו[27] היינו שתקנו לאסור לספר בשעת קריאת התורה.

כידוע, יש קהילות בישראל הנוהגות להגביה את ספר התורה, ולהראות את הכתוב בו, קודם לקריאת התורה. ויש הנוהגים לעשות כן לאחר הקריאה. ואין כאן המקום לדון בפרטי ובהסבר הדברים. ועיקרם של דברים הריהו מחלוקתם של המחבר והרמ"א. שלדעת המחבר[28] יש להגביה את ספר התורה לפני הקריאה בו. ואילו הרמ"א[29] כתב כי המנהג להגביה את ספר התורה לאחר הקריאה, וכן הוא מנהג האשכנזים.[30]

אכן תהו חכמים באשר למנהגם זה של האשכנזים, שהרי הוא עומד בניגוד לעולה ממסכת סופרים ממנה משמע שבעוד החזן עומד  על המגדל הריהו פותח את ספר התורה ומראהו לעם.[31] מייד עם הוצאת ספר התורה היו מראים לעם את הכתוב בו. וכתבו בטעם הדבר שיש בכך משום יתר חיבוב התורה.[32] לדברינו שלמעלה מובן אל נכון מהו חיבוב זה של התורה: שכן מפני חביבות ספר התורה, הכל רוצים לראותה. ואולם בשעת התחלת הקריאה, עדיין אין כל העם נמצא בבית הכנסת. ובשל ברוב עם הדרת מלך התקינו שיגביהו את ספר התורה לאחר הקריאה, כדי שהכל יזכו במצוה זו[33].

ר' נתן בר' יהודה מציין שני מנהגים שנהגו נוכח ספר התורה, את האחד הוא מציין כמנהג חיובי, כזה המשתלשל ובא ממקור נאמן. ואת האחר הוא דוחה בתוקף כמנהג בלתי ראוי, כ"דרך מינות"[34]. שני המנהגים הללו הינם של נשים, ולא של הגברים. תופעת ההידחקות כדי לראות את ספר התורה מאפיינת את הנשים דווקא, והרי זה מנהג שיש לו יסוד איתן. ואילו המנהג לעמוד בשעת קריאת התורה אינו ראוי. שכן משמעות הכתוב עמדו אינו במובן של עמידת הגוף אלא במובן של עצירה והפסקה. רוצה לומר, להשתתק מלדבר, ש"אסור לספר [=לדבר] בשעת קריאת התורה".

ביטוי טראגי לתופעה זו של הידחקות נשים עם הגבהת ספרי התורה מתארת גליקל מהמלין בספר זיכרונותיה. בקטע שלקראת סוף הספר היא מתארת מהומה שפרצה בעזרת נשים[35] עם הגבהת ספרי התורה מההיכל, במהלך חג שמחת תורה בשנת תע"ה (1714). לא נמסר במפורש מה היתה סיבת המריבה, אך ככל הנראה נבע הדבר מרצונם של הנשים כולן לראות את ספרי התורה המוגבהים. בעקבות הנשים הניצות הצטרפו למריבה גם הגברים שבעזרת הגברים בבית הכנסת.[36] למהומה זו, לדעת גליקל היו תוצאות מרות. הדברים נכתבים בעקבות אסון שהתרחש בעזרת הנשים במהלך חג השבועות באותה שנה, שנת תע"ה (1715), שגרם להשבתתו של החג. גליקל זוקפת את האסון הזה בשל אותו אירוע שהתרחש כשמונה חדשים לפני כן, במהלך שמחת תורה באותה שנה.

אינני יכולה בעוונותינו הרבים לייחס זאת לשום דבר אחר אלא לחטאים שנעשו בחג שמחת תורה תע"ה, כשהגביהו את כל ספרי התורה כנהוג. גם לאחר שעמדו שבעה ספרי-תורה על השולחן התחילה קטטה אצל הנשים, והן קרעו בעוונותינו הרבים אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים.

משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים גם כן לריב ולהתקוטט זה עם זה, אף על פי שהגאון הגדול מהור"ר אברהם צעק בקול רם ובאיומי חרם שיהיה שקט ושלא ימשיכו לחלל יום טוב. אבל כל זה לא הועיל. הגאון אב"ד הנ"ל והקצינים הפרנסים יצאו איפוא בחפזה מבית הכנסת וקבעו מה יהיה עונשו של כל אחד. [37]

בעקבות קטע זה בא קטע נוסף קצר, מופלא, המתאר אירוע קוסמי שהתרחש ארבע שנים לאחר מכן, וכך נחתם הספר הגדול הזה.

בנוסף להתנהגות זו שנהגו בה הנשים נוכח ספר התורה היוצא מן ההיכל שיש בה מן הסכנה, באה גם הנהגה אחרת שיש בה מן הקלקול. ולכך עמדו חכמים ועמלו לבטלה. שכך מובא בפנקס תקנות העיר ניקולשבורג[38]:

עוד ראינו לתקן באשר שרעה ראינו מה שנעשה מחדש בעזרת נשים בשעת הוצאות והכנסות ספר תורה, פותחים הנשים הגנטיר טיהרלך [=פתחי המחיצה] ועומדין בפרהסיא ומסתכלים לתוך עזרת אנשים. ויש לחוש גם להיפך חס ושלום, והוי מצוה הבאה בעבירה.

בכן חלילה להיות עוד מהיום והלאה, ולא יעשה עוד במקומותינו. רק יתוקן מחדש מחיצה שלימה, כדי שלא יוכלו לפתוח שום דלת קטן או גדול להסתכל בבית הכנסת. וגם יעשו וילון על המחיצה, ולעת הוצאות והכנסות הספר תורה, הרשות בידם להסיר הוילון. וכל זמן  התפילה יהיה הוילון פרוס.

וכל מי שעוברת על זה תוקנס בקנס לצדקה. וכן תזהר כל אשה לבל תעלה למעלה מן המחיצה כדי לראות לתוך עזרת אנשים. והעוברת תוקנס בקנס כפי ראות עיני הגבאים, והיא כפרוצה.

נמצאנו למדים מדברי ר' נתן בר' יהודה כי הן ההידחקות כדי לראות את הכתוב בספר התורה מכאן, והן העמידה בזמן הקריאה בספר התורה, הריהן תופעות המיוחדות לנשים. והרי הן מעידות על רישומו המיוחד של ספר התורה על הנשים. מעתה נקל לשער מה גדול היה רושם זה על התינוקות שנלוו לאמותיהן לקריאת התורה, אלא הנישאים על זרועותיהן, אלה הנתונים בעגלה, אלה השבים והולכים בין אמותיהן שבעזרת הנשים לבין אבותיהם שבעזרת הגברים.

ג. "עזרת נשים": לתקנת הנשים וילדיהן הרכים

גם המבנה הארכיטקטוני של בית הכנסת (החל מסוף המאה הט"ז, כאשר החלו לחבר את "עזרת הנשים" לבנין הראשי של בית הכנסת: אם לצידו ואם כיציע מעליו, בפנים בית הכנסת[39]) התחשב בזיקה זו של הנשים לספר התורה, וחובתן לראות את ספר התורה המונף ב"הגבהה". אשר לכן, במסגרת החשיבה התכנונית של  בית הכנסת ניתנה הדעת על שמירת קשר עין בין עזרת נשים וארון הקודש (במקרים רבים, אף קשר עין קרוב יותר משל הגברים הנמצאים בתוך בית הכנסת)[40]. ולא זו בלבד, אלא אף קשר פיזי קרוב יותר, כאשר עזרת הנשים נמצאת הישר מעל הבימה.[41]

ציורו הנודע של מאוריציו גוטליב, "יום הכפורים" מדגים היטב את מיקומה המרכזי של הבימה שעליה ספר תורה בארכיטקטורה של בית הכנסת. הקירבה בין הנשים שבעזרת נשים הכמו-נוגעות בבימה לבין ספר התורה הניצב על הבימה, מושגית בעיניו של האמן (שככל הנראה הוא בן דמותו של הנער הצעיר העטוף בכתונת פסים העומד לצידו של ספר התורה, כשמעליו משקיפה אמו בעזרת נשים) מכח ספר התורה שבמרכז הכל.[42]

ואף במקומות (כמו בתימן) שבהם לא הייתה עזרת נשים בבית הכנסת, בשל חוסר הצורך שבה, היו באות נשים (אמנם מועטות) בשעת הוצאת ספר התורה וניצבות בפתח בית הכנסת, נושאות כפיהן כלפי ספר התורה ומשתחוות נכחו[43]

אכן, נוסחה זו של בית כנסת בעל בימת מרכז, עם כל פשטותה וייחודה[44], לא הייתה נוסחה חללית יחידה באמנות היהודית[45]. יש לציין על ידה לפחות עוד נוסחה אחת מתחרה, אשר צמחה בגולת ספרד, התפתחה במיוחד בתפוצותיה שלאחר הגירוש וכבשה לעצמה לבסוף מעמד מקובל ובעל תוקף גם כיום. בניגוד לטיפוס הבנין המרכזני, הפותר תוך הדגשת הבימה את בעיית ההתמודדות בינה לבין ארון הקודש, הומצא עתה מערך פנימי מאוזן יותר, המסדיר בצורה רכה את כלל היחסים בין ה"היכל" (ארון קודש), תיבה (בימה), ומתפלל... העקרון בבתי כנסת אלה היא הקוטביות המאוזנת בין ה"היכל" וה"תיבה" הנמצאים בקצוות המנוגדים, ה"מזרחי" וה"מערבי" של הבית, ביניהם נוצר מעבר ארכי, ומשני צידיו לארכו, טורי ספסלים הפונים אליו[46].

מדוע איפוא גברה נוסחת בית הכנסת בעל הבימה המרכזית על פני הנוסחה האחרת? בעיניו של הארכיטקט, הרי זה בגלל ש"הקסם המיוחד של בתי כנסת [בעלי בימה מרכזית] הוא מלבד פאר הביצוע והרמה הסגנונית המוחלטת, ביצירת מסגרת חזותית מרשימה לטקס התפילה: ספרי התורה על כתריהם, עטופי המשי והקטיפה מעשה רקמה יקרה, מועברים בתהלוכת פאר מה"היכל" ל"תיבה" וחזרה, לנגד עיני כל הקהל אשר משני צדי המעבר. בעל הקורא (וכן גם שליח הציבור המתפלל בבתי כנסת אלה מהבימה) פונה בעת ובעונה אחת אל ארון הקודש ואל קהל המתפללים. כל העדה צופה אל ציר שני הקטבים תוך הנאה והרגשת הזהות וההתאמה בין חלל הבנין על ריהוטו, לבין המתרחש בו... בארץ מועדפת באופן מכריע נוסחת הבימה המרכזית, יתכן בגלל משמעותה הרעיונית-סמלית, אך בוודאי גם בגלל המסורת והמורשת של מזרח ומרכז אירופה"[47].

רבות נכתב, ועוד ייכתב בשאלה מורכבת זו שעניינה אופן השתתפותן של הנשים בתפילה שבבית הכנסת וההתייחסות אליה במישור הארכיטקטוני. [48] לאור דברינו שלמעלה, נראה כי המרכיב המכריע בשיקולי העדפתה של נוסחת הבימה המרכזית היה הצורך במתן מענה למבוקשן המרכזי של הנשים בבואן לבית הכנסת: ראיית ספר התורה המונף אל על, כדי שהן וילדיהן הרכים שאיתן, יוכלו לראות את הכתוב בו.

בענין זה ראוי לציין קטע שלא הושם לב אליו, המצוי בתלמוד הירושלמי[49]:

ר' יוחנן מיקל לנשייא דשלחין בגדיהון על אוירא דבי מדרשא [=היה מקלל את הנשים שפורסות בגדיהן על חלל בית המדרש].

קללה זו על שום מה היא? האם על בזיונו של מקום קדוש[50], או משום מיעוט חללו של בית הכנסת (שאלה זו שנחלקו בה פוסקים אחרונים לרוב, משמשת בציר העימות (הראשון) שבין "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" בסיפורו הנודע של עגנון[51]. ולא נדון בה כשלעצמה. ואולם לא ניתנו הסברים על שום מה נהגו כך הנשים. אכן לאור הדברים המוצגים לאורך מאמר זה היו הנשים באות לבית הכנסת עם ילדיהן. חלק מדאגת אם לילדיה היא שיהא הילד עטוף ומכוסה כראוי, בחורף מפני הצינה, ובקיץ מפני החמה. מסתבר איפוא, שהילדים שהיו נמצאים בקירבת מקום לאמותיהן בבית הכנסת נזקקו לכיסוי שכזה שנמצא להם בבגדיהן של אמותיהן.

ד. "גלילה"

זיקה קרובה זו שבין קריאת התורה והתינוקות באה לידי ביטוי רב  במהלך התפילה בבית הכנסת, בסדר קריאת התורה, בשעה שכורכים את מטפחת הספר בגלילתו לאחר הקריאה. תיאור רחב מופיע בדברי ר' יצחק אור זרוע מוינא:

אחר שקרא, הולך שליח ציבור ויושב על קטידרא, וכל התינוקות הולכין ומנשקין לספר תורה כשגללה הגולל.[52]

סביר להניח כי המנהג האשכנזי הנפוץ לכבד את הילדים הרכים שבבית הכנסת בגלילת ספר התורה (אף שכיבוד זה בראשיתו נחשב ככיבוד רב מעלה עד שהעלו שכרו של הגולל ספר תורה כנגד שכר כל העולים) ניזון מזיקה זו שבין מטפחות הספרים ומטפחות התינוקות. אף מנהג נשיקת ספר התורה המתואר על ידי ר' יצחק אור זרוע בראשיתו[53], היתה הנשיקה שבעת גלילת ספר התורה[54].

ומנהג יפה הוא זה לחנך את התנוקות למצות ולזרזם.. וגם מחמת שבאים קטנים לבית הכנסת נכנסת יראת שמים בלבם, כדתנן[55]: "יהושע בן חנניא, אשרי יולדתו", ומפרש בירושלמי פרק קמא דיבמות[56]: משום שהיתה אמו מוליכתו לבית המדרש כדי שידבקו אזניו בדברי תורה, והיינו דתנן: "הושע בן חנניה, אשרי יולדתו".

..וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום.. ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים, וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משחוה לו להתפלל בעדו. ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים.

ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכם במצוות.

ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר: אתם נצבים היום כולכם טפכם נשיכם[57]" - אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן. מיכן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבתי כניסיות, כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר[58].

ה. הבאת תינוקות בידי אמותיהן לבית הכנסת לנישוק ספר תורה

כאמור למעלה, ר' יצחק אור זרוע מוינא מתאר את מנהג הנשיקות שנושקים התינוקות את ספר התורה לאחר ה"גלילה", כאשר שליח הציבור יושב על המושב המכובד הנועד לנושא ספר התורה ("קטידרא"), והליכתם של כל הילדים הנמצאים בבית הכנסת ("וכל התינוקות") אל ספר התורה ומנשקים אותו. נעשתה הנשיקה לאחר שהספר נגלל וניתן במעילו, שכן אין מן הראוי לנשק את הספר החשוף[59].

דברים אלה שימשו מקור לקביעתו של הרמ"א את נוהג הבאת התינוקות לנישוק ספר תורה, כמנהגם של בני אשכנז:

יש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה כדי לחנכם ולזרזם במצוות, וכן נוהגין.[60]

אכן לא ציין הרמ"א אימתי נעשית נשיקה זו, ומכלל זאת אנו למדים כי המדובר בכל עת שספר התורה גלול ונתון בתוך מעילו. והרי זה מנהג רווח עתה בכל קהילות ישראל שנושקים לספר התורה הן בעת הוצאתו מארון הקודש והולכתו לקריאת התורה, והן בשעת השבתו והכנסתו לארון הקודש, וכדרך של כבוד התורה.[61]

מכלל לשונו של ר' יצחק אור זרוע (המתייחס להבאת "תינוקות") יש להסיק שמדובר בילדי הגיל הרך, וניסוח מטרת ההבאה ("כדי לחנכם") יש בו כדי ללמד שהמדובר בגילאי ארבע חמש ומעלה ("בני חינוך"). ואילו באשר לילדים גדולים מאלה, הללו אין צורך להביאם שכן יכולים לבוא בכוחות עצמם, או שכבר רגילים הם לבוא לבית הכנסת ואין צורך להביאם. אכן, יש שהבינו כי איזכור "תינוקות" בהקשר למנהג זה בא להורות, שאף שבגילאים אלה פעמים רבות אין התינוק נקי[62], עם זאת אין להימנע בשל כך מלהביאו לבית הכנסת לנשק את ספר התורה, בשל הערך החינוכי המיוחד שיש בדבר זה.

זאת ועוד, הלשון המורחבת "לחנכם ולזרזם במצוות" באה להורות, כי נוהג זה אינו רק מילוי של מצוות חינוך הפונה אל הרובד ההכרתי-החוויתי, אלא יש בו אף ערך מוסף של "זירוז במצוות", לאמר של הפעלה פיזית[63].

אל מול דבריו אלה של הרמ"א מהם עולה כי היה זה מנהג רווח בסביבתו, יצויין שבדברי ר' משה מפרעמסלא (עליו נאמר ש"דין גלי רזי מאי דחזי הלכה למעשה מרבו המובהק רשכב"ה רבינו המהרש"ל"[64]), המרבה לדון בספרו ובפירוט נרחב על קריאת ספר תורה, לא מוזכר מנהג זה של הבאת התינוקות לנשק התורה, כמו שגם לא מוזכרת נשיקת הספר באחד משלבי קריאת התורה למן הוצאת הספר מארון הקודש ועד להחזרתו.

זאת ועוד, ממקורות שונים אנו נלמדים על שוני עמדות באשר לעצם הבאת ילדים לבית הכנסת בשעת התפילה. עיקר ההתנגדות להבאת ילדים לתפילה היא בשל ההפרעה לסדרי התפילה ולכוונת המתפללים[65]. אשר לכן, הבאת התינוקות לבית הכנסת לקריאת התורה, ובעיקר לטקס שלפני ולאחרי הקריאה: הולכת הספר, גלילתו בסוף הקריאה והחזרתו להיכל, נטענת בערך מוסף, בתודעת הילד.

סביר להניח כי נשיקתם של התינוקות המובאים לבית הכנסת בידי אמותיהם וניתנים לאבות שיישאום לעבר ספר התורה, הביאה גם שהאבות ינשקו את הספר: האב גוחן עם התינוק שבידו לעבר הספר וראשו נוגע בו; המעשה כולו הינו מעשה שבחינוך, והאב חש איפוא צורך לנשק גם הוא את הספר, בדומה לתינוק שעל ידיו.

האפקט החינוכי שבנשיקת התינוק את ספר התורה, עם שהוא משליך אל ספר התורה את ההבעה הרגשית המוכרת לו מהנשיקה האנושית (של הבית, של אוהביו) מובנת למדי[66], וכאשר אף האב מצטרף עמו לנשיקת ספר התורה, גובר עוד יותר רושמה של הנשיקה.

אכן יש להניח כי האפקט החינוכי שבנשיקה המשותפת לאב ולתינוק שעל זרועותיו את ספר התורה מועצם ביותר עם הידיעה על קיומו של המנהג האשכנזי שאין האב נושק לבנו בבית הכנסת[67] (יעויין בנספח דיון בשאלת נשיקת אב את ילדו בבית הכנסת, ולחילופין נשיקת בן את אביו השב מהעליה לתורה). בדרכים שונות ניתן להיווכח (אף שהדבר לא נאמר במפורש) בתחושה שקיים קשר בין שני מנהגים אלה המובאים על ידי הרמ"א המתייחסים לתינוקות בבית הכנסת: המנהג שלא לנשקם על ידי אבותיהם[68], והמנהג שהאבות מביאים את ילדיהם לנשק את ספר התורה. יש להניח כי רושם הנשיקה של התינוק את ספר התורה, כשאליו מצטרף האב הנושק אף הוא את ספר התורה, בעוד שהאב עצמו נמנע מלנשק את בנו בבית הכנסת (ודווקא בבית הכנסת נמנע האב מלנשק את בנו[69]), יש בו כדי להיחקק עמוקות בלב הילד הרך[70].

בנותן טעם להציג כמה מחלומותיו של ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעל שם טוב (אבי אמו, אדל הנודעת), ובהם שב וחוזר זיקת הילד לאביו (ובמקרה זה, לסבו הגדול) על רקע בית הכנסת והקריאה בתורה, והחיבוק והנישוק שעימה:

ראיתי בחלום שאדוני אבי זקני זללה"ה קירב אותי למאוד וחיבק ונישק אותי.

ראיתי בחלום אור ליום ה וישב תקמ"ה שאדוני אבי זקיני עלה על האלמעמיר (=הבימה[71]) בבית הכנסת, ולקח שופר ותקע... ואני עומד ומשתומם מה אני אעשה... ואחר כך קרא "יעמוד" כמו שקורין לספר תורה, ועליתי שמה ועמדתי אצל רוחב השופר וברכתי ברכה כמו שעולין לספר תורה, והייתי עומד ממש בתוך השופר כשהקול יוצא משופר. ואחר כך לקחתי השופר בעצמי לביתי ותקעתי בו...

ראיתי בחלומי שהייתי מתפלל באיזה בית מדרש, ואחר כך קראו בתורה, ואחר כך היה אחד הגבה, ואחז את הספר תורה. ועליתי למגדל לראות את הכתב כמנהג, וראיתי בתוך הספר תורה אותיות "טוב" ועוד תיבות אחרים אחר אותיות "טוב".

אור ליום ב' פנחס תקמ"א ראיתי את אדוני אבי זקני זללה"ה, וקרבתי עצמי פנים אל פנים ממש, יחד ידבקו, וחיבק אותי בשתי ידיו ואמר לי בזה הלשון: טבעך וטבעי יצאו בעולם, הבעל שם שלי ושמך הטוב שתהיה עובד ה' ולומד ואומר תורה לישראל. ושם היה עומד איש אחד מהאורחים החשובים הרגילים לבוא לצדיקים לשמוע מהם. והרכין אדוני אבי זקני זללה"ה את ראשו אליו ונענע בראשו כלומר: כה יהיה בוודאי. ואני עומד על הספסל ורואה את נענועי ראשו.

ראיתי בחלום שאדוני אבי זקני זללה"ה קירב אותי למאוד וחיבק ונישק אותי[72].

ביטוי לאותו רשימו, בא לידי ביטוי בין השאר באמנות היהודית: בתיאורי בית הכנסת שברישום ובציור, שב ועולה מוטיב זה של האב והילד הנישא על ידיו הנושקים שניהם לספר התורה, בעוד האם-הרעיה צופה בהם מעזרת נשים. ושל הבן הנישא על זרועות אמו המוקפת נשים, נוכח האב והסב הנושא ספר תורה על ידיו. והרי זה נושא רחב המזקיק מסגרת נפרדת.

ביטוי אחר לזיקתה של נשיקת ספר התורה לתינוקות הינה הרתיעה של "אישים כבודים" מפני נשיקת ספר התורה, שכן נראה להם דבר זה כמעשה ילדות:

...ויש שכתבו מדנקט [הרמ"א "מביאין התינוקות לנשק התורה כדי לחנכם במצות"] "תינוקות" ראיה מזה לכמה חסידים וגאוני עולם אשר ראיתי שמשתחוים לספר תורה במורא ובהכנעה, ולא גבה לבם לנשק, כי נראה להם לקלות ראש, אבל נהגו העולם כהאריז"ל שהיה מחבק ומנשק הספר תורה[73].

זאת ועוד, ספרות ההלכה מרבה להתלבט בשאלה אם להביא ילדים רכים (ואף בהגדרה מדוקדקת יותר, בהתייחס לגילם[74] ובהתייחס למינם, בנים קטנים בלבד או גם בנות קטנות[75]) לבית הכנסת בשעת התפילה אם לאו. השיקולים נוטים הנה והנה: טובת הילד מה היא, טובת האב, טובת שאר המתפללים בבית הכנסת[76]. ואולם מוסכם על הכל, בעקבות דברי הרמ"א, כי "טוב להביא את הבן לנשק את ספר התורה כדי לחנכו ולזרזו במצוות"[77]

היבט חינוכי אחר מציג ר' יוסף חיים מבגדד: החשיבות של קריאת התורה הנעשית במעמד כלל מרכיבי החברה היהודית, אנשים ונשים, זקנים וטף. עצם ההתלכדות סביב קריאת התורה הריהי ערך חינוכי הראוי להיטמע בלב הילד:

..כאשר צוה לקרוא את משנה תורה נגד כל ישראל באזניהם, צוהו שיקהיל הכל, גם הנשים וגם הטף וגם הגרים, לומר שאין אני רוצה מכם קיום התורה כי אם באופן שיהיה כל אחד מכם נזיר ופרוש ונבדל מבני אדם ומכל עניני העולם כאותם הנזירים שהיו שוכנים ביערים. אלא רוצה אני קיום התורה בהיותכם מעורבים ודרים ביחד גדולים וקטנים, שיהיו דרים זה עם זה האנשים עם הנשים ועם הקטנים והגרים בחברת בני אדם כפי הנהגה המדינית...[78]

היבט נוסף למעשה החינוכי שבקריאת התורה הוא בהקפדה המופנית אל ציבור השומעים את קריאת התורה, שאכן יקשיבו רוב קשב לקריאת התורה. שהרי, בין השאר, בכך הם משמשים כדוגמא לילדיהם הבאים אתם לבית הכנסת - והללו יותר משם מטמיעים את הדברים הנקראים בתורה, הינם מפנימים את נורמות ההתנהגות של הוריהם והבוגרים האחרים שבבית הכנסת בשעת קריאת התורה.

הקפדה זו מופנית למי שאינם תלמידי חכמים, לבל יפטפטו בדברי סרק, שהרי בוגרים והורים הם. וביתר שאת הריהי פונה דווקא כלפי תלמידי חכמים האמונים על לימוד תורה, לבל יעסקו בדברי תורה, בשעת קריאת התורה.

בעוד שהדברים המתייחסים ל"בעלי הבתים" הריהם ברורים ומוסכמים למדי, הרי שביחס לתלמידי חכמים מתרחב הדיון בספרות השו"ת עד מאוד. במסגרתו נבחנים צדדי ההיתר לעסוק בדברי תורה בשעת קריאת התורה [כשיש עשרה אנשים המקשיבים לקריאה; כשהוא כבר יצא חובת קריאה; בין העליות; בזמן התרגום; לתלמיד חכם שתורתו אומנותו; על ידי הסבת הפנים ועוד] נדחות בהמלצה ש"יש להחמיר כי בעוד שהשליח ציבור קורא בספר תורה, אפילו יש עשרה דצייתי, ואפילו יצא ידי חובת שמיעה, עם כל זה אסור לדבר אפילו בדברי תורה"[79]. גם עמדתו המקילה של ר' חיים בנבנישתי[80] מוסברת על ידי החכמים הבאים אחריו כעמדה עקרונית, ואולם גם הוא מציין ש"המחמיר בזה אין מזניחין אותו". לאמר, הרי זו הנהגה נכונה וצודקת.

ככלל ניתן להצביע בספרות ההלכה המאוחרת על תפיסת מעמד קריאת התורה וסדריה ומנהגיה מעבר למצוותה המוגדרת, גם כמסגרת חינוכית הפונה אף אל הילד הרך. ואשר על כן, שאלות שונות[81] שאופיין חינוכי נידונו בהקשר לקריאת התורה דווקא.

ו. זכרון הנשיאה על ידי האם. פרקי ספרות

רישומה של נשיאת התינוק על כפיים, הבאתו לבית הכנסת, נחקקת עמוקות בתודעתו של הילד. בפרקי זכרונות ובדברי ספרות ושירה מהדהד זיכרון זה. כך למשל, בשירו "אמא"[82] של הרב דוד זריצקי, מדובריו הבולטים של הזרם הנובהרדוקאי בתנועת המוסר, ניכר היטב עד כמה זכרון נשיאתו לבית הכנסת בזרועות אמו, נצרב בתודעתו. אשר על כן, הדימוי הראשון של השם "אמא" העולה בתודעתו הוא של ספר תורה:

אני נושא שמך, אמא,

כאשר ישא יהודי ירא-שמים

ספר-תורה מוצל מן הלהבות...

אני נושא שמך –

כאשר בעודי ילד נשאתיני בזרועותיך.

ובהמשכו של השיר[83], הנכתב על ידי אדם בוגר בשנים, גולה ומרוחק בגלות סיביר, תבוא שוב דמות האם, ובהקשר ללימודיו ב"חדר":

רכסי-הרים ארכים ושלג על פניהם,

מעליהם עבי ענין, ומה מאחוריהם?

שם אמי נצבת, היא מחכה לי שם,

כפי שהיתה מחכה לי בפתח ביתנו החם,

בעודי ילד, בשובי מן ה"חדר", ואמרה ברוך:

ילדי הקט, אני כבר מחכה לך זמן ארוך.

למדת תורה בשקידה? לא כואב לך מאומה? ---

סיכום

בפנים מפנים שונות הראינו לדעת עד כמה גדולה ומיטיבה היא מצוה זו של הבאת ילדים לבית הכנסת לקריאת התורה.

אכן, דווקא בשל ערכה הרב, שומה על ההורים המביאים את ילדיהם לבית הכנסת להשגיח עליהם השגחה יתירה, כדי שאמנם יבואו דברי התורה לאזניהם של הילדים. ולבל תהא הבאתם של הילדים לבית הכנסת לקלקלה, להם להוריהם ולמתפללים האחרים שבבית הכנסת.

אשר לכן, ראוי להטות אוזן לדבריו הנמרצים של ר' מנחם די לונזאנו, מגדולי חכמי איטליה וארץ ישראל במאות הט"ו-ט"ז:

להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום לזוז אותם ממקומם בבית הכנסת, בעת קריאת ספר תורה...., [אחר שהביא לפני כן את דברי התוס'[84] האומרים כי "על זה סמכו להביא ילדים לבית הכנסת"] אמר מנחם: בזמן הזה יש טף באים לבית הכנסת לתת עונש למביאיהם. לפי שהוא בא לחלל קדושת בית אלהינו, ולשחוק ברחובות קריה.[85]

מתוך דברי תוכחתו של ר' מנחם די לונזאנו משתקפת מציאות עגומה של הורים שאינם משגיחים על ילדיהם, ואלה משתובבים ומפריעים לשמיעת הקריאה בתורה, ויצא שכר הבאתם לבית הכנסת בהפסד מרובה:

ויקומו לצחק זה עם זה. זה משחק עם זה, וזה מכה את זה. זה מרנן, וזה בוכה. זה מדבר, וזה צועק. זה רץ אילך, וזה רץ אילך, רץ לקראת רץ ירוץ. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז יאמרו "מים מים!". ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכהו לארץ, או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר מקול צעקתם כוונת המתפללים והשומעים אל קריאת ספר תורה נפסדת, ונמצא שם שמים מתחלל.

והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת - אין ראוי להיות לו על זה שכר, כי אם ידאג מן הפורענות.

ומכאן באה תוכחתו המרה כלפי ההורים, תוך שהוא משתמש במשל נוקב:

הא למה זה דומה? לאיש יש לו עבד שוטה, והלך לדבר אל המלך ועבדו עמו. עמד העבד בשטותו וביזה את המלך וחירפו, ואדוניו ראה ושתק. הלא יקצוף המלך על אדוני העבד ויאמר לו: "לא עבדך ביזני, כי אם אתה!" וייסרהו כדי רשעתו. ולעבד לא יעשה דבר, כי אין לעבד עון אשר חטא, כי השהו אלוה חכמה ולא חלק לו בבינה.

הנמשל, מסביר ר' מנחם די לונזאנו, חריף בהרבה מן המשל. בעוד שבמשל חטאו-טעותו של האדון היה בכך שנטל את העבד השוטה עמו כשהלך אל המלך, והוסיף וטעה בכך שלא השתיק את העבד. הרי שפני המציאות הנשקפת במשל מעשיהם של ההורים חמורים יותר:

והנה כן הדבר הזה. ולא עוד אלא שלפעמים גם האבות משחקים אתם, למען ספות הרוה את הצמאה[86]. ויותר רע, כי יגדלו הנערים בזה המנהג הרע והתכונה הזרה. וכל אשר יגדלו, עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהן ענין בית הכנסת וקדושתו, ולא יתנו כבוד לתורה. וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, גם כי יזקין ממנה לא יסור ממנה.[87]

ר' מנחם די לונזאנו בוחן את חולשות האופי שמגלים ההורים נוכח מעשי בניהם. הם מעדיפים להצטרף אליהם, בתקווה שבכך יקנו את אהבתם, בעוד שהיה עליהם להוכיחם ביד קשה. ואולם אף ר' מנחם די לונזאנו אינו קורא לבטל כליל את הבאתם של הילדים לבית הכנסת, אלא הוא מציע סייגים וגבולות להבאה זו:

סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת בשאר הימים, וכל שכן בשבתות ובחגים ובמועדים, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אך הטף הגדול קצת, יביאנו לבית הכנסת. ולא יניחנו לזוז ממקומו, וילמדהו ויזרזהו לענות קדיש וקדושה. ולא יניחהו לדבר דברי הבאי, וילמדהו לשבת שמה באימה וביראה.

ובזה יהי לו שכר טוב מאת ה' יתברך, ועל בניהם יאמר[88] "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".

בראשית פרק זה הובאו דברים באשר להגדרת המונח "טף", ואילו ר' מנחם די לונזאנו מבחין בין "טף הקטן מאוד" לבין "טף גדול קצת": ה"טף הגדול קצת" מסוגל לשהות במקומו בבית הכנסת בלי "לזוז ממקומו"; הוא יכול לשנן את האמירות המתבקשות בעת  שנשמעים "קדיש" ו"קדושה" בבית הכנסת; הוא יכול לשמור על איפוק בדיבור, ולהתנהג באופן ראוי לבית הכנסת ("לשבת שמה באימה וביראה"). ואילו ה"טף הקטן מאוד" אינו מסוגל לכל אלה עדיין.

וכדרכם של ה"מוכיחים" הוא מצרף לדבריו אזהרה חמורה לעובר על הדברים, עם שהוא נסמך על "מעשה שהיה":

ואם יעלים עיניו מהם - מרה תהיה באחרונה.

כמו שאמרו במדרש אגדה[89] שהיה מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת בחג הסוכות, ובנו עומד לנגדו. והצבור היו קורין את ההלל ועונים "הללויה", ובנו עונה דברי תיפלות. אמרו לו: "ראה בנך שהוא עונה דברי תיפלות!" אמר להם: "ומה אעשה לו, תינוק הוא, הניחו לו וישחק". שוב למחר עשה כך, וכל אותם שמונה ימים של חג, ולא אמר לו אביו דבר.

ולא יצאתה אותה שנה עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו ובן בנו. ויצאו לו שש עשרה נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד: אחד חיגר וסומא, ואחד שוטה ורשע. עד כאן.

את דבריו חותם ר' מנחם די לונזאנו בלקח מרכזי, ובהשלכות היוצאות ממנו, ובסדר עולה: מצוות חינוך המוטלת על האב להדריך את בנו להתנהגות של איפוק ושל כבוד, משתרעת על כל מרחבי החיים. ואולם ככל שהמרחב (של המקום ושל הזמן) בו נמצא הבן מקודש יותר, כן הוא נדרש ליתר איפוק וכבוד, ומחמת טעם התואם לאותו מרחב:

על זאת יחרד לב כל אישי ישראל, לנהל את בניו במוסר השכל בכל מקום. וביותר בהיותם בבית מקדש המעוז, להיות מורא המקום עליהם ביתר דברי הרנה והתפלה. ויותר בשבתות ובמועדים מפני כבוד ה' צבאות העומד אחר כתלינו. ובעת קריאת ספר תורה יותר מהם לשמוע את דבר ה'. ולא יחטיאו אל השערה מהקשב אזניו, כמו שנאמר[90] ואזני כל העם אל ספר התורה.

שזה הוא סדר תחומי החיים שיש להתנהג בהם כראוי, מלמטה למעלה: בכל מקום  בו נמצא האדם; בהיותו בבית כנסת בימי חול – בשל מורא המקום; בהיותו בבית הכנסת בימי שבתות ומועדים – "מפני כבוד ה'; בהיותו בבית הכנסת בשבתות ומועדים בזמן קריאת התורה – כדי "לשמוע את דבר ה'".

ואת דבריו הוא חותם בהבעת התקווה כי

די בזה במעט מזער שהזהרנו במעלת מצוה זו, לחזק ידים רפות במצוה רבה וגדולה כזאת.

ללמדנו שכל תוכחותיו, ותקנותיו, והדרכותיו באשר להבאת תינוקות לקריאת התורה בבית הכנסת לא באו אלא משום שהיא "מצוה רבה וגדולה כזאת".

---

[1] דברים לא, יב

[2] חגיגה ג, א

[3] חגיגה שם, ד"ה נשים לשמוע

[4] אשר לגיל חינוך יעוי' לעיל בהתחלת המבוא.

[5] יעוי' דברי ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר (דברים לא, יב)                                                                                          

[6] כלי יקר (שם שם) המסביר כי הבאת התינוקות כשלעצמה היא חסרת ערך עבור התינוקות ועבור הוריהם ("כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם"), וכל ערכה היא כשירות לחזרה בתשובה. הבאת התינוקות מזמנת להורים התעוררות תשובה, באמרם "ויאמרו 'אם לא למענינו יעשה, אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו'. כדאיתא בנוסח של 'אבינו מלכנו': 'חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו'... וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף - שיאמרו לפניו יתברך 'עשה למען טף אלו המובאים בית ה', כדרך שנאמר ביואל (ב טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים".

[7] ר' יצחק מקארלין, קרן אורה (יבמות קכב, ב) האומר כי השכר הוא בשל הפגנת האחדות שיש בנוכחותם של כולם, גם של התינוקות שאינם מבינים דבר ("אם לא יתקבצו כולם באחדות אחד, להתקרב אליו יתברך, ונמצא אנו פזורים ונדחים, לא נוכל לקבל השכר השלם, מפני חסרון ענף אחד מענפי עצי החיים אשר נפרד. וזה שאמר 'כדי ליתן שכר טוב למביאיהם").

[8] ר' משה אלשיך, תורת משה (דברים שם) כי השכר להורים המביאים את הטף הוא "שבזכות זה יזכו שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה'. כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה'".

[9] ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, מי השילוח (פרשת וילך): "וטף למה באו, כדי ליתן שכר טוב למביאיהן" – היינו, שעל ידי התשוקה שבאביו ואמו שיכנסו דברי תורה באזני התינוק, אף שאינו יודע מאומה... על ידי זה יתוקן באדם אף המדות שנטבעו בו מבטן אמו... שעל ידי זה יכול לרפאות את הקודם. והיינו "למביאיהן" – שגם אביו ואמו יתוקנו גם כן".

[10] יועץ קדיש קים, שיח שרפי קודש, פרשת וילך.

[11] אבות פ"ב מ"ח

[12] ירושלמי יבמות סוף פרק ראשון.

[13] אחר שנתחדשו לי דברים אלה, שמחתי לראות כי כוונתי לדעת גדולים. שכן הם דברי ר' מאיר שמחה כהן, משך חכמה (דברים שם) המסיים דבריו: "שלו (לר' יהושע) יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה, שגם אמו עשתה כן".

[14] מכלול תפקידיו של ה"חזן" מחייב דיון נפרד, כמו גם בנגזריו "חזן הכנסת" [שיטת רש"י במקומות רבים כי "חזן הכנסת" הינו השמש המשמש את הציבור ומשגיח על עניני בית הכנסת (ברכות נג, א. שבת לה, א. מכות כב, ב ועוד) ואין זה שליח הציבור העובר לפני התיבה. ויעוי' עוד רש"י תענית טו, ב ומדבריו בשבת יא, א נראה שהכוונה שחזן הכנסת היה המקרא בתורה. ויעוי' ר"י בן ארזה, יוסף דעת, סוטה עמ' קעא. יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה ירושלים תשס"א.] או "חזן העיר" ("חזנא דמתא"). מובנו הבסיסי של המונח "חזן" בספרות חז"ל הינו המפקח על מוסדות הקהילה (ולאו דוקא בבית הכנסת, אלא אף בבית הספר [כגון משנה שבת פ"א מ"ג: "החזן רואה היכן התינוקות קוראים.] ובבית הדין כגון בתוספ' סנהדרין ט, א: ולמחר משכימין לבית דין, החזנין קוראין...], ומטעם מוסדות הקהילה כגובה צדקות ומסים עירוניים או ביצוען של פעולות ציבוריות כמו התקיעה ביום הששי המודיעה על ביטול מלאכה לקראת השבת הקרבה, ועוד ז' ספראי, "התפקידים הקהילתיים של בית הכנסת בארץ ישראל" בתוך: ספר זכרון למרדכי ויזר יבנה תשמ"א עמ' 245. ובתוך: בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, מרכז שזר ירושלים תשמ"ו עמ' 118). ובכלל תפקידיו של ה"חזן" הוא לעבור לפני התיבה בתפילה רש"י ברכות לד, א. ורש"י תענית טז, ב. אכן רבינו תם (ברכות לד, א ובאור זרוע ח"ב תיא) כתב שהמפרשים "חזן" במובן של שליח ציבור טועים..

אכן, המונח "סופר" בראשיתו היה מכוון ליודע כתב יעוי' ר"ש אפנשטין, עיון וחקר, עמ' 34, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ו)., ולימים משעה שרבים היו יודעי כתב, עבר המונח היסטי-משמע שונים. במסגרת זו לא נדון בהשתלשלות המונח "סופר" (ובהכללה, "סופרים"), מאוחר יותר הפך לתוארו של מלמד התינוקות (יעוי' רש"י סוכה לח, ב), דוגמת הנאמר בתוספתא מגילה סוף פ"ד: "מעשה דוד ובת שבע לא נקרא ולא מתרגם, והסופר מלמד כדרכו". תפקיד אחר שמילא הסופר היה ככותב שטרות נצרכים, גיטין, ואף אגרות למטרות שונות (נושא כשלעצמו הוא מידת ידיעת הכתב בקרב שכבות הציבור. שלא כשני הכישורים האחרים: קריאה ודיבור, דרשה הכתיבה מיומנות מיוחדת שככל הנראה רק מעטים הסכינו לה. הקביעה כי תלמיד חכם ראוי לו שידע לכתוב מלמדת כי מיומנות זו הייתה נחלת מעטים).

[15] שבת נח, ב

[16] רש"י, לשיטתו במסכת ברכות יז, א הנידונה למעלה בראשית דברינו, מפרש שבית הכנסת הוא מקום לימודם של הילדים.

[17] שלא כפירוש ר' מנחם המאירי, בית הבחירה, שם שפירש: "וכן למטפחות ספרים, כדי שיהא קול ספר התורה נשמע בהוצאתו, ושיהו הכל שומעין ובאין.

[18] יעוי' ר"א שטרן, "על שילוב נשים בפעילות דתית בקהילה", בתוך: צהר, יד, תשס"ג, עמ' 40-37. אריה ודב פרימר, "בירור דין  כבוד הציבור ומחילתו" (אנגלית), בתוך Tradition 32:2 , עמ' 18-115. אליאב שוחטמן, "עליית נשים לתורה", בתוך: קובץ הרמב"ם (בעריכת הרב יוסף אליהו מובשוביץ), ירושלים תשס"ה, עמ' רעא-שמט. אוהד אופנהיימר, "קריאת הנשים בתורה" בתוך: מעליות יט, תשנ"ז, עמ' 168-192. חנה ושמואל ספראי "הכל עולין למנין שבעה", בתוך: תרביץ 10, תשנ"ז, עמ' 391-405. א"א פרימר, "מעמד האשה בהלכה – נשים ומנין", בתוך: אור המזרח לד/א-ב (קכ-קכא), ניו-יורק תשמ"ו. דניאלה סלומון, "קריאת נשים בתורה", בתוך: להיות אשה יהודיה (בעריכת מרגלית שילה), ירושלים תשס"ג עמ' 65-76. ולאחרונה, ר"ח נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה – ' בין עבר לעתיד, תל אביב 2011. סיכום מקיף וממצה של הנושא: ר"ד שפרבר, דרכה של הלכה. קריאת נשים בתורה, פרקים במדיניות פסיקה. ראובן מס, ירושלים תשס"ז. ועוד היד נטויה בבירורה של הלכה זו, עם שיש לשים לב לדבריו הנמרצים של הרב עובדיה יוסף (האוסר עליית נשים לתורה) כי "בפרט בזמן הזה שבעוונותינו הרבים הרפורמים רוצים לקעקע את יסודות היהדות, ומבקשים להעלות לספר תורה נשים, שבוודאי יש לעמוד בפרץ ולמנוע דבר זה..." (ילקוט יוסף, ח"ב, ירושלים תש"ן, סי' קלח, סע' מא, עמ' סה). ושב ואמר כי "למעשה, כיום שישנם רפורמים הרוצים לשנות ולקלקל, להשוות נשים לגברים, יש להימנע מלהעלות נשים, כדי להתרחק מהם וממעשיהם הרעים והמקולקלים. ולא שמענו ולא ראינו מעולם שאשה עולה לתורה, אף על פי שמן הדין יכולה" (שעורי שנה ראשונה, שיעור יט, ירושלים תשנ"ח, עמ' קנא)

[19] דברים כז, כו

[20] פי"ד, יד (מהדורת היגר) עמ' 261-162

[21] דברים ד, מד

[22] ומקור דברי הרמב"ן בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד. אכן יעוי' ר"ד שפרבר, מנהגי ישראל, א, עמ' עח שדן בשאלת הגר"א (ביאור הגר"א לאו"ח סי' קלד, ס"ג ג. ויעוי' אנציקלופדיה תלמודית חלק ח, ערך "הגבהה" (ב) קסז, הע' 4

[23]נחמיה ח, ד-ח

[24] ספר המחכים לר' נתן בר' יהודה (המאה הראשונה לאלף השישי), מהדורת י' פריימן, האשכול י, קראקא תרס"ט (ד"צ: ירושלים תשכ"ח)

[25] היא הבימה הנישאת שבבית הכנסת, מעליה נקראת התורה. והלשון "מגדל" באה בהתייחס לאמור בתיאור קריאתו של עזרא הסופר, בספר נחמיה.

[26] אכן הכוונה לספר נחמיה, וכדרכם של "ראשונים" המציינים את ספר נחמיה שלפנינו כחלק מספר עזרא המורחב הכולל את פרקי ספר נחמיה. ברם להוותנו, מאז באו ידי זרים, מעשה נוכרים, וחילקו את התנ"ך לספרים שלא ידעום ה"ראשונים" (דוגמת שמואל א-שמואל ב, מלכים א-מלכים ב). וכדרך שחילקו באופן מגמתי וזדוני את התנ"ך לפרקים. ועתה זו חלוקת התנ"ך השגורה אצל הכל. ואכמ"ל.

[27] האמור בנחמיה ח, ה

[28] או"ח סי' קלד

[29] שם שם

[30] וכן כתב בדרכי משה סי' קמז אות ד

[31] ואכן לשיטת הגר"א, ביאור הגר"א, העיקר הוא כדעת המחבר, ויש להגביה לפני הקריאה. ומכאן מקום לתהייה מדוע ה"פרושים" בירושלים, הנוהגים בכול כמנהג הגר"א לא נהגו כן בענין הגבהה, ואילו החסידים בירושלים נוהגים (כמנהג הספרדים) ומגביהים קודם הקריאה, ונמצא שדווקא הם נוהגים כמנהג הגר"א (יעוי' שבילי הלכה, ב', עמ' ס).

[32] לבוש סי' קמז. וכתב בשיורי כנסת הגדולה סי' קמז כי נהגו כן כלפי המון העם הסבורים שראיית ספר התורה חשובה מהקריאה בו. לכך נקבע המנהג שבתחילה יקראו בספר התורה, ורק לאחר מכן יגביהוהו.

[33] אורח נאמן, ס' קמז. שו"ת מהרי"ץ (דושינסקי) חלק א, ס' י. וכתב עוד שם בשו"ת מהרי"ץ כי הרוצה להחמיר ולנהוג כשני המנהגים, ולהגביה הן לפני הקריאה והן לאחר הקריאה – הרשות בידו לעשות כן. ואין בכך משום "בל תוסיף" כי כתבו ראשונים (חידושי הרשב"א, חידושי הריטב"א, ראש השנה דף טז) שכל שעושה דבר מפני הספק, אין בכך משום "בל תוסיף". ויעוי' שו"ת ויאמר מאיר (ועקנין) או"ח סי' ג. ובשבילי הלכה שם.

[34] ובטעם הדבר שהרי זה "דרך מינות" יעוי' בסידור יסודי ישורון לר' גדליה פעלדער, ח"א עמ' 674 המסביר שהדבר מכוון לשלול דעתם של הקראים (שכך הוא מנהגם לעמוד בכל שעת הקריאה בתורה. כמובא בספר ענן, מהד' שכטר,קיימברידז' 1910, ד"צ אמריקה 1970 עמ' 19. מובא אצל לוין, חילוף מנהגים בין בני מזרח לבני ארץ ישראל, עמ' 101). ויעוי' מנהגי ישראל שם, עמ' עט הע' 7, ומאוחר יותר במנהגי ישראל, ח, עמ' קמז. ובספר החילוקים שבין בני מזרח ובני ארץ ישראל, מהד' מרגליות, ירושלים תרצ"ח עמ' 174 הע' 7. וכן דעת הרמב"ם בתשובותיו (מהד' בלוי, ח"ב, ירושלים תש"כ, סי' סג) שכן הרי זה מעשה הנראה כקראי. ונחלקו בדבר המחבר (שו"ע או"ח סי' קמו, ד) שאינו מצריך לעמוד בקריאת התורה, והרמ"א שם שכתב כי "יש מחמירין ועומדין" (וכדעת מהר"ם מרוטנבורג).

[35] במקומות שונים בזיכרונותיה עולים הדים להשתתפותה הרבה של גליקל בתפילות בבית הכנסת. כך היא מספרת שכאשר גרה בבית בתה במץ, לא שהתה בביתה בשעת ארוחת הצהרים כיון שבאותה עת אמרה תהלים בבית הכנסת [עמ' 577-576] וכי היא היתה משכימת בשחר יום כדי להצטרף לאמירת "שומרים לבוקר" (עמ' 330-331), יעוי' י' חובב, עלמות אהבוך, עמ' 339

[36] י' חובב, שם עמ' 340 מצביעה על הסימטריה שבין המקומות בעזרת הגברים בבית הכנסת לבין אלה של הנשים בעזרת הנשים, מבחינת ערכם וחשיבותם. תשובתו של ר' מאיר אייזנשטאט (1670-1744) (שו"ת פנים מאירות ניו יורק תשכ"ב ס, ד' לג) דנה במקרה שהתרחש ב"קהל אחד, שבנו בית כנסת חדשה ומכרו המקומות של בית הכנסת בעזרת הנשים, ותחילה מכרו מקומות לצד מזרח שש מקומות לצד דרום הארון הקודש ושש מקומות מצד צפון ארון הקודש. והתנו שלאותן י"ב מקומות יהיה להם קדימה לבחור בעזרת נשים מקומות החשובים ביותר. ואחר כך יקנו שאר בני הקהילה". וכן בכתב הרבנות שניתן בברלין לר' יעקב יהושע פאלק, בעל "פני יהושע" בשנת תצ"א (1731) נקבע: "גם יהיה לכבוד אמ"ו נר"ו מקום חשוב בבית הכנסת הקבוע לפי כבודו בכותל מזרחית ראשון בקודש לצד ארון הקודש, וכן להגבירה הרבנית מקום חשוב בעזרת נשים הקבועה לה" [מובא בתוך ש' אסף, לקורות הרבנות, אודסה תרע"ח, נספח 2, א]. ויעין עוד במנהגים דק"ק וורמיישא, א, עמ' קצט המוסר כי "שלשה אתרוגים של קהל, השמש מתקנם עם הדס וערבה כדינו. והחשוב שבאתרוגים הוא לחזן, ושנים האחרים מוכרין אותן כל בוקר מימי החג. ומי שקונה אתרוג של קהל בסיום ההלל, שולחו לאשתו לבית הכנסת דנשים, והיא נוטלו בראשונה, ואחר כך שאר הנשים, כסדר מושבן בבית הכנסת. ואין שולחין שני אתרוגים לבית הכנסת דנשים, רק אחד. ושתי נשי הקונים מברכין תחילה על אתרוג ההוא, ואחר כך שאר כל הנשים".

[37] גליקל, זכרונות (1691-1719), מהד' ח' טורניאנסקי, עמ' 603

[38] פנקס תקנות ניקולשבורג, תקנה עא

[39] לא כאן המקום לדון בקשת הדעות שנאמרו ביחס לשאלה מאימתי והיאך מתקיימת "עזרת נשים" כחלק ממכלול בית הכנסת. שאלה זו תלויה בשאלה, הדורשת בירור נרחב לעצמה וכוללת בתוכה מספר רב של נושאי דיון, מה היה מנהגם של הנשים באשר להליכה לבית הכנסת: מי הן הנשים שהלכו (נשואות, רווקות, ילדות); באלו עתים הן הלכו (בימים נוראים, בכלל החגים, בשבתות); מה הייתה עמדת חכמי הדורות באשר להליכתן של נשים לבית הכנסת; באלו קהילות ישראל נהגו ללכת ובאלה מהן שלא נהגו כן, ואולי אף שאסרו על כך. אף בקהילות שבהן הלכו נשים לתפילה בבית הכנסת יש להבחין בין "בית כנסת של נשים" שהיה חלק מבית הכנסת הכללי, והרי הוא כ"עזרת נשים" המוכרת לנו בצורותיה השונות. או שמא היה זה בנין נפרד, כחלק מקומפלקס של בניני ציבור ששכנו בקירבת מקום, ובכלל קומפלקס זה אף המקווה וה"תלמוד תורה", ועוד כיוצא באלה.

[40] דוידוביץ ד', "בתי הכנסת של היהודים האשכנזים" בתוך: מחנים צה (עורך: מנחם הכהן), צה"ל תל אביב  תשכ"ה עמ' 84.

[41] על המונחים השונים למקום בו נקראת התורה (בימה, תיבה, כורסיא, מגדל) ומופעיהם השונים, יעוי' י"ל ביאלר, "סמלים בבית הכנסת" בתוך: מקדש מעט, עמ' 57-62, משרד החינוך ירושלים תשל"ה עמ' 73-76.

[42] וראה עתה שירו של א' בנאי, בתוך: זוכר כמעט הכל, כתר ירושלים תשס"א, עמ' 21 בו מתהדהד ציורו של גוטליב: "ראיתי הערב בטלויזיה סרט תיעודי/ עכשיו אני כותב ואני לבדי./ מאוריצי גוטליב צייר את עצמו/ עומד אחרי מותו/ בבית הכנסת ביום הכפורים./ על הפרוכת רקומות אותיות שמו/ לעילוי נשמתו./ הוא מליט פניו בידו, מהרהר,/ חושב הכי רחוק שאפשר…  הוא חי כאן עשרים ושלש שנה, מאוריצי./ קראו לו רמברנדט היהודי./ ראיתי הערב בטלויזיה סרט/ עכשו אני כותב ואני לבדי." ואך למותר לציין היפוכם של דברים: אין האותיות הרקומות של שמו על הפרוכת ל"עלוי נשמתו" אלא כתפילת וברכה ואיחולים לחיים טובים, כמנהג יהודי אשכנז.

[43] בן יעקב אברהם, "בתי הכנסת של עדות המזרח", בתוך: מחנים צה (עורך: מנחם הכהן), צה"ל תל אביב  תשכ"ה עמ' 114.

[44] קשטן א', "הארכיטקטורה של בתי הכנסת", בתוך: הטכניון, כרך א, מס' 4 קיץ תשכ"ז, עמ' 13.

[45] התיאור המקיף ביותר על מעמדה הארכיטקטוני של "עזרת נשים" בבית הכנסת, יעוי' ר' קראוטהיימר, בתי כנסת בימי הביניים, מוסד ביאליק ירושלים תשנ"ד, עמ' 85-92.

[46] שם שם.

[47] שם שם.

[48] על מורכבות בעיית אופן שיתופן של הנשים בתפילה וביטויה הארכיטקטוני עמד גם אחימן ח', "העזרות בבית הכנסת" בתוך: מקדש מעט, עמ' 57-62, משרד החינוך ירושלים תשל"ה. עוד על מעמדה של הבימה בבית הכנסת יעוי' ש"ד גויטיין, "אנבול – בימה של בית הכנסת" בתוך: ארץ ישראל ו (תשכ"א), עמ' 162-167. נדפס שנית בתוך: הישוב בארץ ישראל בראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים, לאור כתבי הגניזה. ירושלים תש"ס, עמ' 219-225. ר"ש גרינברג,  "מקום הבימה בבית הכנסת" בתוך: בית הכנסת, ב/ג, ד שבועות תש"ו, עמ' 14-15. מ' הילדסהיימר, "בימה באמצע בית הכנסת", בתוך: סיני סו, תש"ל, עמ' 380. ר"מ הכהן, "בענין בימה באמצע בית הכנסת", בתוך: נועם ה' תשכב עמ' ס-סט. רנ"ש שכטר, "בדין בימה באמצע בית הכנסת, אי בעינן באמצע בדיוק", בתוך: נועם ז תשכד, עמ' קכה-קלב. ועוד.

[49] ירושלמי מגילה פ"ג ה"ג

[50] ר"ח הלברשטאם, שו"ת דברי חיים ח"א סי' ג. ועיין רש"מ שבאדרון, בשו"ת מהרש"ם סי' י.

[51] ויעוי' מקורות ופירוש לענין זה, אצל א"א אורבך, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מקורות ופירוש. בתוך: לעגנון שי.

[52] אור זרוע ח"ב סימן מח.

[53] אור זרוע ח"ב סימן מח.

[54] ויעוי' ר"ב רקובסקי, קטן והלכותיו, א, נתיב הברכה ירושלים תשנ"ו, עמ' קצ המתייחס למצות גלילת ספר תורה: "וזו אף שמצוה רבה היא, נהגו לכבד הקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין שבקדושה, וכן נוהגים להביא התינוקות לבית הכנסת לנשק הספר תורה כדי לחנכם ולזרזם במצוות", אכן, הנראה הוא שהם הם הדברים: הבאת הילדים לבית הכנסת לנשיקת ספר התורה עיקרה הוא בגלילת ספר התורה. ויעוי' עוד שם מה שכתב: "ונראה שיש לחנך לכאורה הבנות בשעת הגבהת הספר תורה שיראו את הכתב ויאמרו "וזאת התורה וכו'", הרי שאף מעשה החינוך של הבת בזיקה לספר התורה קשור להגבהת וגלילת הספר. ועוד נדון בדברים.  

[55] אבות פ"ב מ"ח

[56] ה"ו

[57] דברים כט, ט-י

[58] מסכת סופרים פי"ח מ"ז-מ"ח

[59] יעוי' שבת יד, א בענין עונשו של "האוחז ספר תורה ערום" (בלא מטפחת. רש"י שם).

[60] הגהות שולחן ערוך אורח חיים, סימן קמט.

[61] מקום יש לדון בדרכיה של הולכות אלה, בהוצאה ובהכנסה, ובשאלות הלכתיות רבות שנשאלו בה באשר למסלולה, והאם ראוי להרחיבה או לקצרה, בשל שיקולים שונים (אישיים וציבוריים), ואכמ"ל.

[62] אויערבאך מנ"נ, אורח נאמן על שולחן ערוך או"ח, סימן קמט, בהערות מבן המחבר.

[63] יעוי' הערתו של ר' אליהו הגר"א מוילנא, ביאור הגר"א על השולחן ערוך או"ח שם המראה מקור לדברי הרמ"א הללו בנאמר באברהם "ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו" בראשית יח, ז, כאשר הכינוי "הנער" מתפרש אצל חז"ל כמוסב על ישמעאל. (ויעוי' ר"א רקובר, ברכת אליהו, ירושלים תש"מ על ביאור הגר"א שהביא רק את חלקו הראשון של הפסוק "ויתן אל הנער" ושמט את המשכו "וימהר לעשות אותו", שהוא עיקרו, המדבר על המהירות/הזריזות).

[64]  שער הספר מטה משה, קראקא שנ"א, אוצר הפוסקים ירושלים תשל"ח.

[65] אחרונים בשם השל"ה.

[66] בדומה לחשיבות נשיקת ספר התורה כחלק ממעשה החינוך של הילד, כן אנו מוצאים אישי חינוך שראו בנשיקת חפצי קדושה כספר תורה משרתת ערך חינוכי זה ואחר, ושקדו על קיומה. כמו שמוסר ר' מרדכי אריה הורביץ מפי ר' ישראל הגר, האדמו"ר מויז'ניץ מחבר הספר דמשק אליעזר, יעוי' רא"י בומבך, נפשות חסידיו, ירושלים תש"ס, עמ' קיט: אמר לי שהוא מקפיד על בחורי הישיבה שלו שינשקו המזוזה בכניסתם לבית וביציאתם. והסביר טעמו בזה, דהנה ידוע החוק בצבאות המדינה, שכל חייל שפוגש במפקדו חייב להצדיע לפניו. ובזה ניכר שהוא נכנע אליו. ואם אינו עושה כן, עונשו גדול, כי מראה בזה שאינו נכנע למרותו. והנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וכיון שבמזוזה כתוב יחוד שמו יתברך, דאמרו חז"ל (מנחות לג, ב) שהקדוש ברוך הוא יושב מבחוץ ומשמר אותנו על ידי המזוזה, על כן צריכים אנו צבא ה' להקפיד לנשק המזוזה בכניסתנו וביציאתנו, להראות בזה שאנו מקבלים מרותו של הקדוש ברוך הוא.

[67] עמי בכתובים מאמר נרחב העוסק בשאלה זו, ואכמ"ל.

[68] רמ"א בשו"ע או"ח סי' צח, סע' א: "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא". ויעוי' ספר חסידים סי' רנה, ובשו"ת בנימין זאב סי' קסג. וכתב בשו"ת אורח משפט חלק או"ח סי' רב שאף שכתב הרמ"א "בניו הקטנים" למעשה אין הבדל בין בנים קטנים לבנים גדולים בענין זה. ויש מקום דיון ארוך בענין זה, ובהבחנות בין נשיקה שנושק האב לבנו לבין נשיקה שנושק הבן לאביו. ובין נשיקה בפה לבין נשיקה על כף היד. ובין נשיקת אב לנשיקת רב. ועוד צדדי דיון רבים בנושא זה. ואכמ"ל.

[69] יעוי' בענין זה דבריו-עדותו של ר' אליהו דוד רבינוביץ תאומים שנמנע מלנשק את בנו במקום שיש בו ספר תורה, אדר היקר.

[70] אף ההימנעות משיחה עם הילד, משום שהאב "משוחח" עם הבורא משרתת אותו יעד חינוכי. ויעוי' בענין זה דבריו של ר"ע שטיינזלץ, "חינוך לתפילה" בתוך: התפילה היהודית, המשך וחידוש, קדם ירושלים תשל"ח המספר: בתי הקטנה רצתה יום אחד באמצע התפילה לשוחח אתי, והיתה לה תרעומת גדולה עלי: מדוע אתה לא מדבר? עניתי לה (כשם שאני סבור שצריך היה לומר): הייתי עסוק, דברתי עם ה'. ואז חזרה ושאלה בתבונה רבה, שאינה רואה שה' עונה לי... שם עמ' 211 ). 

[71] מקור המלה בערבית: אל מינבר, המציין את דוכן ההטפה והקריאה שבמסגד.

[72] ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים, בסופו.

[73] רב"י זילבר, אז נדברו, ט, בני ברק תשל"ט עמ' קכ-קכא בשם לקה"ח בשם פחד יצחק.

[74] יעוי' ר"י פינקלשטיין, מקורי מנהגים, מישקולץ תרל"ד, דף ד, א המבחין בין "הטף הקטן מאוד" לבין "הטף הגדול קצת". ובהרחבת ענין זה יעוי' להלן בדברי ר' מנחם די לונזאנו.

[75] יעוי' דיונו של ר"ש סובל, שלמת יוסף, ירושלים תשכ"ו, עמ' כז: הך דמבואר ברמב"ם ובשו"ע סוף הלכות יום טוב להזהיר את העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה. עד כאן. אם גם נערות קטנות בכלל זה שלא תבואנה תוך בית הכנסת של האנשים בשמחת תורה ובשמחת בית השואבה.. גם בשו"ע הביא דמנהג טוב ולהביא קטנים וקטנות גבי קריאת התורה המגילה. וצריך לומר דהקטנות יהיו בבית הכנסת של נשים. וראיה לזה, דבסוף הלכות קריאת התורה כתב הרמ"א להביא תינוקות לנשק הספר תורה לחנכן במצוות, ושם לא קאמר "קטנות", משמע שלא תבואנה נערות קטנות לנשק הספר תורה, אפילו במשחת תורה. גם בספר מבן אחותו של הרא"ש כתב שירגיל שלא יראה בנשים בין גדולה בין קטנה. ותשובתו התמציתית של ר' יוסף ראזין, שם ממנה עולה שאין להביא ילדות קטנות לבית הכנסת לנשק את ספר התורה. ויעוי' עוד לאחרונה ר"א נבנצל ור"א בריזל, בית אהרן וישראל, שנה ה' גליון כח-כט, תש"ן המתייחסים ללשון "תינוקות" המובאת בדברי הקדמונים במשמע גם של בנים זכרים, ולאו דווקא בנות [הדיון מתקיים בהקשר של דברי רש"י סנהדרין עז, ב: "רגילין תינוקות לכות בכדור", ושם הכוונה היא לבנות דווקא].

[76] יעוי' רי"י נויבירט, פרק לב, "חינוך הבנים למצוות", בתוך: שמירת שבת כהלכתה, סע' נד, עמ' שכד-שכה, פלדהיים ירושלים תשכ"ה: חייב האב לחנך את בניו שיעמדו בבית הכנסת באימה וביראה [קפג - סי' צח במ"ב ס"ק ג וסי' קכד במ"ב ס"ק כח], ובעודם קטנים מוטב שלא להביאם כלל לבית הכנסת, מאשר להביאם והם לא יעמדו במקום אלא יסתובבו, שכן הרגל נעשה טבע [קפד - שם ושם], וגם הם מבלבלים דעת המתפללים [קפה - סי' תרפט במ"ב ס"ק יח]. וכשמביאם ישים לבו שיהיו נקיים לגמרי מצואה, הם ומלבושיהם, כדי שלא להכשיל את המתפללים בזה [קפו - סי' קכד במ"ב ס"ק כח]. ועיקר מצות חינוך בענין בית הכנסת הוא שהאב יחזיק את בניו הקטנים לידו וישגיח עליהם [קפז - סי' תרפט במ"ב ס"ק יח], וילמדם לענות אמן במקום שצריך לענות, וכן אמרו חכמינו ז"ל קטן מאימתי יבוא לעולם הבא, משעה שיענה אמן על ברכה ששומע [קפח - סי' קכד סע' ז ברמ"א מהא דסנהדרין קי, ב]. וטוב להביא את הבן לנשק את ספר התורה כדי לחנכו ולזרזו במצוות [קפט - סי' קמט ברמ"א]. ויעוי' עוד ר"י פינקלשטיין, מקורי מנהגים, מישקולץ תרל"ד, דף ד, א:  "נוהגים להביא ילדים קטנים לבית הכנסת והאבות מתפנקים עמהם".

ויעוי' עוד רב"י זילבר, אז נדברו, ט, בני ברק תשל"ט עמ' קכ-קכא על הבאת ילדים קטנים לבית הכנסת, וההסתמכות על המסופר בר' יהושע בן חנניה או על הנאמר שטף – כדי ליתן שכר טוב למביאיהם, יש מקום להבחנה בין מקום תורה למקום תפילה [יעוי' רב"י זילבר שם, עמ' קכ] הוא עצמו אינו מקבל את ההבחנה הזו, שכן "כיון דהוי בכלל דבר שבקדושה". טענתו שהכוונה לגיל חינוך, הגם "שעדיין לא מבינים מה שקוראים ואומרים", ובדומה לכך הבאת ילדים קטנים לבית הכנסת לשמיעת מגילת אסתר (שולחן ערוך או"ח סימ' תרפט סעיף ה': מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה" הכוונה לגיל חינוך, כך אומר המשנה ברורה שם בשם האחרונים. ויעוי' ביאור הלכה שם באשר להגדרה "מנהג טוב". הרב זילבר מצד עצמו מעלה את האפשרות שהכוונה לפני גיל חינוך "בתור סגולה שהאזניים יקלטו דברים שבקדושה" ולכן "אין להשגיח כלל על הגיל", ואולם אף הוא אומר ש"מכל מקום יש לקיים דברי האחרונים שאם מבלבלים התפלה לא שייך בזה 'מנהג טוב' ויצא שכרו בהפסדו. ואולם כיון שהדבר בניגוד לשיטת המשנה ברורה שאף אם אין מבלבלים אין להביא קטנים מגיל חינוך לבית הכנסת, הוא מסיים ב"לכן עדיין צריך עיון מה שנוגע למעשה".

[77] שמירת שבת כהלכתה שם.

[78] ר' יוסף חיים מבגדד, עוד יוסף חי, פרשת וילך עמ' קלח, סאלם ירושלים תשנ"ב.

[79]  ר"ח פאלאגי', רוח חיים, אורח חיים סי' קמו, אזמיר תקמ"א (ירושלים תשל"ח).

[80]  כנסת הגדולה או"ח סי' קמו.

[81] דוגמא מעניינת לדבר, היא דיונו של רב"צ יעקובוביץ, זכור ימות עולם, בני ברק תשנ"ח, עמ' תרצ-תרצו בשאלה האם לשם הערך החינוכי [העלאת כל אחד מהאברכים שישמש כבער קריאה] ניתן להתעלם מ"חזקה" של הקורא הקבוע. תשובתו מצדיקה את בעל החזקה, מחזקת את ידו בהתנגדותו לשינויים (ולא בשל עצם השינוי, אלא אך ורק בשל חזקתו שנפגעה), ואפילו נותנת בידו כלים להבעת תרעומתו.

[82] הרב דוד זריצקי, "אמא", בתוך: בית ישראל – המשפחה היהודית, עמ' 234

[83] שם עמ' 237

[84] חגיגה ג, א, ד"ה כדי ליתן

[85] חמדת הימים, שבת קודש, פרק יב

[86] דברים כט, יח

[87] פארפארזה (הפוכה) על פי משלי כב, ו: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

[88] ישעיה סא, ט

[89] במד"ר פ"ד, כ

[90] נחמיה ח, ג