מדרש רות: רות ובעז, הסיפור שלא סופר במקרא (וסופר במדרש רות רבה)

מבוא
דומה כי הסיפור המסופר במגילת רות, ובמרכזו סיפורם של רות ובעז, הריהו מן הנודעים ביותר. אין מי מאיתנו שאינו מכירו, אם במקצתו אם ברובו. וכאשר הוא נקרא בבית הכנסת בבוקרו של חג השבועות, ובמנגינה הקסומה, וניחוח הצמחים המקשטים את בית הכנסת מלווים את הקריאה - חוזר ונגול לפנינו הסיפור.
ואולם לסיפור זה שלפנינו חסרים אנו מצג-רקע (אקספוזיציה): מתי התרחש הסיפור, ומיהו מחברו של הסיפור. ועוד חסרים אנו באשר למידע נוסף על הדמויות שבו (מלבד המעט שנמסר לנו בכתובים), ומה התרחש עוד (ולא סופר לנו בכתוב עצמו), ומה קרה לאחר שהסתיים הסיפור המסופר בכתוב, וכיוצא באלה.
על כל אלה, ויותר מכך, באים דברי חכמים במסורת שבעל פה שהייתה בידיהם, ומכח תבונתם העליונה, ובמידות שהכתובים נדרשים בהן, ומוסיפים ומרחיבים, ופורשים לפנינו יריעה רחבה.
ומכאן ואילך, מוזמן הקורא בכתובים ושונה בדברי חכמים, לשלש ולהוסיף עוד משלו. כשהוא נישא על כנפי בינתו ודמיונו, יכול עתה הקורא להציב את עצמו כמי שנמצא שם, באותו הזמן ובאותו המקום, וצופה בעיני רוחו באנשים החיים, ושומע באוזני רוחו את דבריהם. וכך ייבנה הסיפור היותר גדול, הסיפור של כל אחד ואחד. כאשר הסיפור המקורי, זה שבאמת היה, הוא זה המאגד בתוכו את כל הסיפורים של כל אחד ואחד.
לנגד עינינו ניצבת עצתו-הדרכתו של האדמו"ר הקדוש, מופלא בהלוך רוחו, רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה זכר צדיק לברכה, הפונה אל תלמידיו: "כשתלמד תנ"ך, תשתדל בכל מאורעות הקודש שעברו, כאילו גם אתה היית אז..." (כדרך שעשה, לאחרונה, נינו של אחי האדמו"ר, אמוץ שפירא, בסיפור יציאת מצרים, "גאולה").

הזמן –

במקרא נאמר באופן כללי כי הסיפור התרחש "בימי שפוט השופטים", ואולם לא צויין בו מתי בתוך פרק זמן ארוך זה (למעלה משלש מאות שנה) המובחן בתקופות-משנה שונות בתכלית אלה מאלה.
המדרש מציע כמה אפשרויות. כל אחת מהן כמובן צובעת באופן שונה לחלוטין את הסיפור המסופר לפנינו:
וַיְהִי בִּיְמֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (א, א) - ומי היו? רב אמר: ברק ודבורה היו. רבי יהושע בן לוי אמר: שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר: דבורה וברק ויעל היו".

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ (ב, כג) -  אמר רבי שמואל בר נחמן: מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר החטים, שלשה חדשים.

בעז, עובד וישי – אמרו רבותינו: יותר מארבע מאות שנה חיו. (ילק"ש ויחי, קנן).

אבצן – זה בעז (בבא בתרא צא, א)

בועז הוא אבצן – האב הראשון, שלא נעשה בו שינוי, [ואין נשמתו מגולגלת] (זוהר חללק ב, קד, א)

בשכר רבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצא ממנו רות, בת בתו של עגלון, בן בנו של בלק (סנהדרין קה, ב)

המקום –

בית לחם יהודה. שדי/שדה מואב. בדרך לשוב בית לחם. שער העיר. השדה/חלקת השדה אשר לבעז. שער העיר.

הדמויות –

נעמי. רות. בעז.

ההשגחה העליונה: וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז (ד, א) -  מה לאחורי תרעא הוה קאים? אמר רבי שמואל בר נחמן: אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקדוש ברוך הוא והביאו לשם, כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער מתוך ישובו.

רבי אליעזר אומר: בעז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי.

המחבר –

"שמואל כתב ספרו, ושופטים, ורות" (בבא בתרא יד, ב)

[רות ובועז]

א.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי (ב, ב)

רבי ינאי אמר: בת ארבעים שנה היתה, ואין קוראין בת אלא לבת ארבעים שנה.

בתחילה גילית שמה. כשנישאת למחלון, קרא לה רות. (זוהר חדש רות, עט)

ב.

וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר (ג, י)

רבי יוחנן אמר: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו. בועז היה בן שמונים שנה, ולא נפקד. כיון שהתפללה עליו אותה צדקת, מיד נפקד. שנאמר (ב, כ) ותאמר נעמי ברוך הוא לה'.

ריש לקיש אמר: רות בת ארבעים שנה היתה, ולא נפקדה כיון שנשאת למחלון. וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק, נפקדה. שנאמר ויאמר ברוכה את לה' בתי.

ורבנן אמרין: שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים, שנאמר (ד, יא) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם.

ג.

וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר(ג, י)

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: האשה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר.

ד.

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהֹוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן (ד, יג)

ותהי לו לאשה - אמר רבי שמעון בן לקיש: עיקר מוטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מוטרין.

ה.

ויקח בעז את רות – אותו הלילה שבא עליה, מת. (מדרש רות ב. עמ' 55).

[הקשר המשפחתי המוקדם]

א.

וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז (ב, א).

מודע – קרוב.

אמר רבי אבהו: נפיל נסיב לנפילא, מה הם מעמידין? גבורי חיל. בעז נסיב לרות, מה הם מעמידין? דוד -

[וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי] יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיהֹוָה עִמּוֹ (שמואל א טז, יח)...

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא (שם שם, כ)

אמר רבי שמואל בר נחמן: בעז גדול הדור היה, והאשה עשתה אותו קרוב, שנאמר קרוב לנו האיש.

ב.

וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה (ג, ב)

וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה (שם שם, ט)

וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי (שם שם, יב).

רבנן סבירין: טוב ואלימלך ובועז, אחים היו.

ורבי יהושע בן לוי אמר: שלמון [=אבי בועז] ואלימלך וטוב היו אחים.

אתיבון ליה: והא כתיב (להלן ד, ג) [וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה] אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ [מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב].

אמר להו: אין אדם נמנע לקרא לדודו אחיו.

[מפגש ראשון, בשער העיר]

פרק א

(ז). וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה

אמר רבי יהודה אמר רבי יוחנן: עברו על שורת הדין, והלכו ביום טוב.

(יט). וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי

אמר רבי שמואל ברבי סימון: אותו היום קציר העומר היה. דתנינן תמן: "כל העיירות הסמוכות לשם היו מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול".

ויש אומרים: אבצן היה משיא את בנותיו אותו היום.

רבי תנחומא בשם רבי עזריה ורבי מנחמא בשם רבי יהושע בר אבין: כתיב (תהלים פט, ט) יְהֹוָה [אֱלֹהֵי] צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ [וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ] - שמוציא דברים בעונתן. אשתו של בעז מתה באותו היום, ונתכנסו כל ישראל לגמילות חסדים, ואזיל כל עמא לגמילות חסדא. נכנסה רות עם נעמי, והיתה זו יוצאת וזו נכנסה.

[מפגש שני, ביום, בשדה]

פרק ב

(ג). וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ

ותלך ותבא - עד כדון לא אזלת, ואת אמרת ותבא?

רבי יהודה ברבי סימון אמר: התחילה מסיימת לפניה הדרכים.

[ותלך ותבא ותלקט בשדה – שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנים לילך עמהם. שבת קיג, א]

ויקר מקרה - אמר רבי יוחנן: כל הרואה אותה מריק קרי.

חלקת השדה ממשפחת אלימלך - שניתן לה ממי שהוא ראוי ליפול בחלקה.

(ד). וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה

(ה). וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת

על כמה היה ממונה?

אמר רבי אליעזר בר מרים: על ארבעים ושנים היה ממונה. מן הדא (דברי הימים ב ב, טז-יז) וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת]. וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל [וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם]. דעבד כן, יכיל קאים וידע מה דהוא עבד.

למי הנערה הזאת - ולא הוה חכים לה?

אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים, התחיל שואל עליה –

כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת.

כל הנשים מסלקות כליהם, וזו משלשלת כליה.

כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה.

כל הנשים מלקטות בין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר.

[ראה בעז דיין ישראל ענוותנותה של הצדקת הזאת: שלא מרימה עיניה להסתכל במקום אחר אלא לפניה; ורואה כל דבר בעין טוב; והצלחה ביד, כל מה שלקטה נוסף שוב בשדה. ובעז הסתכל כי רוח הקודש שורה עליה, ועתיד לצאת ממנה מלכים. לכן אמר לה עיניך בשדה אשר יקצורון" זוהר חלק ב, ריז, ב]

(ו). וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב

(ז). וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט

(ח). וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי

הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר - על שם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ').

וגם לא תעבורי מזה - על שם זה אלי ואנוהו (שם ט"ו).

וכה תדבקין עם נערותי - אלו הצדיקים שקרויין נערים, שנאמר (איוב מ') התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך.

(ט). עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

עיניך - זו סנהדרין. מאתים וארבעים ושמנה אברים שיש באדם אינן הולכין אלא אחר העינים, הדא שנאמר עיניך [בשדה אשר יקצורון] והלכת אחריהן

לבלתי נגעך - שלא לרחוק.

וצמית והלכת אל הכלים - אלו הצדיקים שקרויין כלים, שנאמר (שמואל ב א, ) איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה.

ושתית מאשר ישאבון הנערים - זה בית השואבה. ולמה נקרא שמה שואבה - שמשם היו שואבין רוח הקדש, שנאמר (ישעיה י"ב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

(י). וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה

מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ.

(יא). וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

למה שתי פעמים הגד הוגד לי? - הוגד לי בבית, הוגד לי בשדה.

כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך - שאין תלמוד לומר בחיי אישך.

ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך - זו איפרכיה שלך.

ותעזבי אביך ואמך - מעבודה זרה שלך, שנאמר (ירמיה ב') אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני.

וארץ מולדתך - זו שכונתה.

ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום - שאילו תמול שלשום, לא היית.

(יב). יְשַׁלֵּם יְהֹוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו

(יג). וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

אמר לה: חס ושלום, אין את מן האמהות אלא מן האימהות.

(יד). וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר

דבר אחר: גשי הלום מדבר בבועז –

[גשי הלום] - קרובי להכא.

ואכלת מן הלחם - זה לחמן של קוצרים.

וטבלת פתך בחומץ - דרך הקוצרים להיותן טובלין בחומץ פתן. אמר רבי יונתן: מכאן שמוציאין מיני חומצנין לגרנות.

ותשב מצד הקוצרים - בצד הקוצרים ודאי.

ויצבט לה קלי - קליל זעיר, בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק: את שמע מינה תרתי - או ברכה שרת באצבעותיו של אותו צדיק, או ברכה שרת במעיה של אותה צדקת. ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרת במעיה של אותה צדקת.

אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך, שאם אדם עושה מצוה, יעשנה בלבב שלם -

שאלו היה ראובן... ואילו היה יודע אהרן... ואלו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר - עגלות מפוטמות היה מאכילה.

(טו). וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ

(טז). וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ

רבי יוחנן היה מבדר סלעים, כדי לזכות בהן. רבי שמעון בר בא: רבינו היה מבקר גרישין, כדי לזכות בהן רבי שמעון בן חלפתא.

(יז). וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים

(יח). וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ

יט). וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז

תני בשם רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו היום, ולא אמרה אשר עשה עמי, אלא אשר עשיתי עמו - הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו, בשביל שהאכילני פרוסה אחת.

(כ). וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא

אשר לא עזב חסדו את החיים - שזן ופרנס את החיים.

ואת המתים - שנטפל בתכריכיהון.

(כא). וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי

אמר רבי חנין בר לוי: בודאי מואביה היא זו. הוא אמר וכה תדבקין עם נערותי, והיא אמרה עם הנערים אשר לי [תדבקין].

(כב). וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כי תצאי עם נעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר

[המפגש השלישי, בגורן, בלילה]

פרק ג

(א). וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ

(ב). וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה

(ג). וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתִַךְ \{שִׂמְלֹתַיִךְ\} עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּי \{וְיָרַדְתְּ\} הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת

ורחצת - מטנופת עבודה זרה שלך.

וסכת - אלו מצות וצדקות.

ושמת שמלותיך עליך - וכי ערומה היתה? אלא אלו בגדי שבתא. מכאן אמר רבי חנינא: צריך אדם להיות לו שני עטפים, אחד לחול ואחד לשבת.

וכך דרשה רבי שמלאי בצבורא, בכון חבריא.

אמרו: כעטיפתנו כחול כך עטיפתנו בשבתא!

אמר להון: צריכין לשנות.

וירדת הגורן - אמרה לה: זכותי תרד עמך.

דבר אחר: וירדת הגורן - מכאן שאין עושין גרנות אלא בנמוך שבעיר.

דלמא –

רבי שמעון בן חלפתא קבל מרבי חייא חדא חקל.

אמר לו: כמין היא עבדא?

אמר לו: מאה כורין זרעת, ואעלת ועבדת פריה מאה.

אמר ליה: לא אמר מרי דהיא עבדא מאה כורין זרעת, ואעלת ועבדת פריה מאה?

אמר ליה: אין.

אמר ליה: והיא עבדת פריה?

אמר ליה: הן אקימתא אדרא?

אמר: בגבוה שבעיר.

אמר לו: ולא כן כתיב וירדת הגרן?! אף על פי כן, אזל נפיחה והיא עבדה שארא.

(ד). וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי \{וְשָׁכָבְתְּ\} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין

(ה). וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי ֵַ \{אֵלַי\} אֶעֱשֶׂה

אלי קרי ולא כתיב - אמרה לה: שמא יבא אחד מן הכלבים ויזדווג לי. ואף על פי כן, עלי לישב הדברים.

(ו). וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ

במואב כתיב (ירמיה מח, ל) אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה עֶבְרָתֹו וְלֹא כֵן בַּדָּיו [לֹא כֵן עָשׂוּ]

רבנן אמרי: תחלת עיבורה לשם זנות, וסופה לשם שמים. שנאמר ותרד הגורן ותעש.

(ז). וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב

למה וייטב לבו? שבירך על מזונו.

דבר אחר: וייטב לבו - שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת לשון לתורה.

דבר אחר: וייטב לבו - שעסק בדברי תורה, שנאמר (תהלים קיט, עב) טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ [מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף].

דבר אחר: וייטב לבו - שהיה מבקש אשה, שנאמר (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב [וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָה].

ויבא לשכב בקצה הערמה - רבי יהודה נשיאה בעא קומי רבי פנחס בר חמא: בועז גדול הדור היה, ואת אמרת בקצה הערמה?

אמר לו: לפי שהיו אותו הדור שטופים בזמה, והיו נותנין שכר לזונות מן הגרנות. הדא הוא דכתיב (הושע ט, א) אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים [כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן], ואין דרכן של צדיקים לעשות כן.

ולא עוד, אלא לפי שהצדיקים רחוקים מן הגזל, ועל כן ממונם חביב עליהם.

(ח). וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו

חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (תהלים קיט, סב) - רבי פנחס בשם רבי אליעזר בן יעקב כנור ונבל היו נתונים מראשותיו של דוד וכיון שהיה מגיע בחצות לילה היה עומד ומנגן בהם...

על משפטי צדקך - משפטים שהבאת על עמונים ומואבים, וצדקות שעשית עם זקני ועם זקנתי. שאילו החיש לה קללה אחת, מאין הייתי בא? ונתת בלבו, וברכה. שנאמר ברוכה את לה' בתי.

חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ ובוֹטֵחַ בַּיהֹוָה יְשֻׂגָּב (משלי כט, כה).

[חרדת אדם יתן מוקש] - חרדה שהחרידה רות לבועז, דכתיב ויחרד האיש וילפת. ובדין הוא שיקללנה.

אלא ובוטח בה' ישוגב - נתת בלבו וברכה, שנאמר ברוכה את לה' בתי.

וילפת - לפתתו כחזזית.

(ט). וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה

התחיל ממשמש בשערה. אמר: רוחות, אין להם שער.

אמר לה: מי את, רוח או אשה?

אמרה: אשה.

-פנויה את או אשת איש?

אמרה לו: פנויה.

-טמאה את או טהורה?

אמרה לו: טהורה.

והנה אשה - טהורה מכל הנשים,

שוכבת מרגלותיו - שנאמר ויאמר מי את.

ותאמר אנכי רות אמתך [ופרשת כנפך על אמתך]

אמר רבי ברכיה: ארורים הרשעים, להלן כתיב (בראשית לט) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. אבל הכא, ופרשת כנפיך על אמתך.

(י). וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר

ברוכה את לה'

(יעויין בראש הקובץ).

היטבת חסדך האחרון מן הראשון [לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר]

(יעויין בראש הקובץ).

(יא). וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ

(יב). וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי \{אם\} גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי

(יעויין בראש הקובץ).

(יג). לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְהֹוָה שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר

ליני הלילה - הלילה הזו את לנה בלא איש, ואין את לנה לילה אחרת בלא איש.

אמר רבי יוסי: שלשה הן שבא יצרן לתקפן, ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה, ואלה הן: יוסף, ודוד, ובועז –

...בועז מניין, שנאמר חי ה' [שכבי עד הבקר].

[חי ה'] שכבי עד הבקר

רבי יהודה אומר: כל אותו הלילה היה יצרו מקטרגו ואומר: "את פנוי ומבקש אשה, והיא פנויה ומבקשת איש. עמוד ובועלה, ותהיה לך לאשה!". ונשבע ליצרו ואמר: חי ה', שאיני נוגע בה. ולאשה אמר: שכבי עד הבקר אם יגאלך טוב יגאל.

ורבי חוניא אמר: כתיב (משלי כד, ה-ו) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז [וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ. כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ].

גבר חכם בעוז - גבר חכם בועז, ואיש דעת מאמץ כח - שנזדרז על יצרו בשבועה.

["חי ה' שכבי עד הבוקר – מלמד שנטלה... והשביע יצרו שלא יעשה". מדרש הגדול בראשית לט, ח]

(יד). וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלֹתָו \{מַרְגְּלוֹתָיו\} עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶום \{בְּטֶרֶם\} יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן

אמר רבי ברכיה: בטרם יכיר איש. בטרום כתיב – מלמד, שנשתהתה שש שעות כמנין הו'.

ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן - למי אמר?

אמר רבי מאיר: לבן ביתו.

אמר רבי חוניא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה. כן יהי רצון מלפניך, אל יודע כי באה האשה הגורן, ולא יתחלל בי שם שמים".

(טו). וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר

הבה כתיב – מלמד, שהיה מדבר עמה בלשון זכר, שלא ירגיש בו בריה.

ואחזי (בה) – מלמד, שחגרה מתניה כזכר.

וימד שש שעורים וישת עליה אמר רבי סימון דרש בר קפרא בצפורי וכי יש דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורים או דרכה של אשה להנשא בשש סאין

אמר רבי יהודה בר רבי סימון: בזכות וימד שש שעורים וישת עליה זכה ועמדו ממנה ששה צדיקים, וכל אחד ואחד בהן שש מדות: דוד. חזקיהו. יאשיהו. חנניה מישאל ועזריה. דניאל. ומלך המשיח...

ויבא העיר - ולא היה צריך למימר אלא ותבא העיר, ואת אמרת ויבא העיר? אלא מלמד שהיה מהלך עמה, שלא יפגעו בה אחד מן הבחורים.

(טז). וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ

וכי לא היתה מכירה?

אלא אמרה לה: מה את, פנויה או אשת איש?

אמרה לה: פנויה. ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש.

(יז). וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר ֵַ \{אֵלַי\} אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ

(יח). וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם

רבי הונא בשם רבי שמואל בר רב יצחק: הצדיקים, "הן" שלהן הן, ו"לאו" שלהן לאו. שנאמר כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום.

[המפגש הרביעי, ביום. נישואין]

(א). וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב

מה לאחורי תרעא הוה קאים? אמר רבי שמואל בר נחמן: אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקדוש ברוך הוא והביאו לשם, כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער מתוך ישובו.

רבי אליעזר אומר: בעז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי.

(ד). וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָ \{וְאֵדְעָה\} כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל

הגידה לי ואדעה - שלא תאמר "יש לי אשה, ויש לי בנים. הריני כונסה לתוך ביתי על מנת שלא אזקק לה". כיון ששמע הגואל כן, אמר: "ודאי דהיא אזלת רות".

(יב). וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת

אמרו: כל בנים שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לך, יהיו מן הצדקת הזו.

(יג). וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהֹוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן

אמר רבי שמעון בן לקיש: עיקר מוטרין לא היה לה, וגלף לה הקדוש ברוך הוא עיקר מוטרין.

(יד). וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל

(טו). וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים

(טז). וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת

(יז). וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד

[הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה] עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם (דברי הימים א ד, כג) - מכאן אמרו: לא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות. הדא הוא דכתיב (מלכים א ב, יט) [וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ] וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ. וישם כסא לאם המלך - זו בת שבע, ותשב לימינו - זו רות המואביה.