רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – דמות ודימוי

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – דמות ודימוי, בין דמיון וממשות

הקדמה

אחד האתגרים היותר מורכבים הכרוך בנסיון לעמוד על דמותו של רבי לוי יצחק הוא הצורך לבדוק את דימוייו הרבים והשונים של רבי לוי יצחק החקוקים בתודעה, והעמדתם נוכח המקורות והמסורות שבידינו. לבדיקה זו תועלת כפולה: היא עשויה להפריך את הדימוי הקיים, לאששו או לסייגו. והיא עשויה לחשוף לפנינו את דרך היווצרותו של אותו דימוי, מניין וכיצד צמח הדימוי.

הקביעה של איש הספרות כי "הפופולריות שלו [=של רבי לוי יצחק] משתווה לזו של הבעל-שם"[1] (קביעה זו[2] שכשלעצמה צריכה ויכולה להיבדק בכלים שונים[3], ועבודה זו שלפנינו תנסה להציגם ולהשמיש אותם. כמו גם בדיקת הזיקה שבין דמות רבי לוי יצחק לבעש"ט[4]) "והוא ממלא מקום ייחודי מאוד בתנועה החסידית, כמו גם בחייו של כל חסיד" מסבירה את יצירתם של הדימויים הרבים הללו. 

הפופלריות המרובה הזו של רבי לוי יצחק, שהיו שותפים להפצתה גברים ונשים[5] כאחד, ואליה נחשף היהודי למן ילדות מוקדמת, יצרה זיקה נפשית מיוחדת כלפי רבי לוי יצחק. לרוב נטמעו הדברים באיזורים כמוסים שבתוכו של האדם ונותרו שם, עם שהם כמובן משפיעים על תפיסותיו וגישותיו. ברם במקרים מסויימים נועזו אישים לחשוף רובד נפשי פנימי זה שבקרבם. כמו האדמו"ר ר' חיים מאיר הגר[6], האדמו"ר מויז'ניץ, האומר בהזדמנויות שונות כי "איך האב א געפיל צום הייליגער בארדיטשובער רב זי"ע. איך האב דעם יוד ליב אן א גבול" [=יש לי רגש מיוחד לרב הקדוש מברדיצ'ב. אני אוהב את היהודי הזה ללא מיצרים][7], ורואה את עצמו במובן מסויים כצאצאו של רבי לוי יצחק.[8] וכמו הסופר אלי ויזל המספר על עצמו כי "כילד דימיתי אותו כמגן החלשים... הוא היה הגיבור שלי, והוא עדיין כזה. לעתים קרובות, כאשר אני מנסה לחזור אחורה בזמן אל מקורותי-שלי, מה שאני זוכר הוא את שיריו ותפילותיו".

זכרון "שיריו ותפילותיו" של רבי לוי יצחק בתודעת הילד היהודי נסמך לרוב על האמהות השרות לפני צאת השבת את שירותיו ותפילותיו של רבי לוי יצחק (כפי שיוכח במסגרת עבודה זו באמצעות דיווחי-זכרון מרובים הבאים מפיהם של אנשים באים בימים, רחוקים עד מאוד בזמן ובמקום מאז שמעו אותן שירות ותפילות), וזכרון סיפורי רבי לוי יצחק נסמך פעמים רבות על דברים שנשמעו מפי הסבא [במהלך הדיון שעבודה זו תנסה לקיים באשר למידת התוקף ההיסטורי של הסיפור החסידי, נעשה נסיון לסווג את צורות הקשר שבין שומע המסורת הסיפורית לבין המשמיע אותה: חברוּת, תלמידות, קירבת משפחה (מדרגה ראשונה או מרוחקת יותר). במהלכה ניווכח למספרן הרב של מסורות סיפוריות בהן השומע הוא נכדו של המוסר[9].  אלה גם אלה, האמהות של הילדים הרכים והסבים של נכדיהם הקטנים, הם מראשוני מעצבי התודעה של האדם[10].

תופעה מעניינת המתרחשת בעת האחרונה, שעבודה זו תתן דעתה עליה, היא בחינת מקומו של רבי לוי יצחק במסגרת "השיבה אל הילדות העשוקה" – הגילוי בה מתגלית עתה דמותו של רבי לוי יצחק לפני מי שלא גדל בסביבה בה רבי לוי יצחק הוא גיבור תרבות נערץ, ואמו לא שרה לפניו במוצאי שבת מזמירותיו של רבי לוי יצחק וסבו לא סיפר לו מסיפורי רבי לוי יצחק. דוגמא אחת מני רבות לכך הוא המקום בו תופסים סיפורי רבי לוי יצחק ביצירתו המאוחרת של הסופר פנחס שדה.

שדה מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם סיפורי החסידות, זו שמבית מדרשו של בובר בספרו אור הגנוז – "במיעוט הדמיון" שבה "ובריבוי החינוכיות" שבה. או את זו החסידות שמבית היוצר של דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד" – ב"כיעור הממלא אותם, הנשים כולן 'קליפות', הבעלים דוברים סרה בנשותיהם, החתנים עיניהם לבצע...". ואשר על כן, הסיכום הבלתי נמנע של הסופר: "לא יפלא, איפוא כי לא מצאתי ענין, במשך כל אותן שנים בעולם זה של סיפור העם היהודי. אשר עליו, כפי שאכן נתברר לי לבסוף, לא ידעתי אלא מעט".

יצויין כי פינחס שדה אינו חוקר. הוא הינו סופר, והריהו משיח את אשר על לבו ואת תחושותיו. בזכרונו הוא נוצר את זכרן של שתי יצירות ספרותיות שבתחום החסידות (הראשונה עוסקת בה באופן ישיר ומלא, בעוד שהשנית עוסקת בעולמה של החסידות אך לא בחסידות עצמה[11]) ואין הוא מזכיר אלא את שמם של שני יוצרים בלבד, בובר ודרויאנוב. בכך הריהו שומט מספר רב של יוצרים שניסו בדרכים שונות להנחיל את מורשת החסידות לבני הדור הצעיר, ובעיקר לילדי מערכת החינוך החדשה שקמה בישראל וזו היהודית שקמה בארצות הברית, ומקום של כבוד בתוכה נשמר בה לדמותו ולפעליו של רבי לוי יצחק. שכן ההנחה הייתה שהבשורה המקופלת בדמותו של רבי לוי יצחק, בעיקר בצדדיה ההומניסטיים (הכינויים "סניגורן של ישראל", "אוהב ישראל" היו לסמלים מזהים של רבי לוי יצחק), עשויה לסלול מסילות בלבבות הקוראים הצעירים. סופרים ומחנכים התגייסו כאחד למילויה של משימה זו, וספרים וחוברות רבות שנועדו לבני הנעורים מכילים סיפורים שדמות הגיבור בהם הוא רבי לוי יצחק [במסגרת עבודה זו תיסקר הסיפורת אודות רבי לוי יצחק, וייוחד בה פרק ל"ספרות ילדים ונוער"]. שאלה לעצמה היא האם הצליחה משימה זו, ובאיזו מידה, ואין היא מכלל ענייננו כאן.

הסביבה הגיאוגרפית-תרבותית כגורם מעצב דימוי והטיית לב

למעלה הוזכרו בסמיכות אקראית לחלוטין שני אישים החשים תחושות דומות כלפי רבי לוי יצחק, אם כי הם מתנסחים באופן שונה, כיאה למיקומם ומעמדם התרבותי השונה. עבור האדמו"ר מויז'ניץ, הגם שהוא עצמו בן לשושלת חסידית מוגדרת, ומשמש כאחד מחוליותיה של שושלת אדמו"רית זו, משמש רבי לוי יצחק כדמות אדמו"ר ("איך בין א בארדיטשובער חסיד"[12], "=אני חסיד ברדיצ'ב). ועבור הסופר וחוקר הספרות והתרבות אלי ויזל, הגם שהוא עצמו גיבור תרבות נחשב[13], משמש רבי לוי יצחק כדמות הגיבור ("הוא היה הגיבור שלי, והוא עדיין כזה"). עם זאת, היותם ילידי סביבה גיאוגרפית-תרבותית זהה, באיזור הגבול שברומניה-הונגריה, יש בה להצביע על הלכי רוח אופייניים לסביבות יהודיות.

מכאן נגזר הצורך בבדיקת דימוייו של רבי לוי יצחק בהקשר הגיאוגרפי-תרבותי יהודי. ואכן, במסגרת עבודה זו ננסה לעמוד על מאפייניה של דמות רבי לוי יצחק כפי שנתפסה אצל בני האיזורים הגיאוגרפיים-תרבותיים השונים. הדבר בא לידי ביטוי באופן בו מוצג רבי לוי יצחק במחקר ובסיפור (ובמיוחד, בסיפורים בהם פועלות כמה דמויות חסידיות), בצורה ובמידה בהן מצוטטים דבריו ובדרך בה הם נידונים.

לשוני זה שבתפיסת רבי לוי יצחק בקרב הקיבוצים הגיאוגרפיים היהודיים נודעת חשיבות גם בתחום ההיסטוריוגרפי. הדבר בא לידי ביטוי בדרך ההתייחסות של כותבי ההיסטוריה כלפי רבי לוי יצחק, בתיאור דמותו ובהערכת פעליו, במשקל שהם מייחסים לתרומתו של רבי לוי יצחק לבנין תנועת החסידות שבמקומם, בהערכת השפעתה של היצירה ההגותית-פרשנית של רבי לוי יצחק על התפתחותה הרוחנית-תורנית של תנועת החסידות. במקרים רבים מקורה של ההטייה השונה כלפי רבי לוי יצחק המתגלעת בין כותבי ההיסטוריונים העוסקים בתולדות החסידות ואישיה, היא מוצאם הגיאוגרפי השונה.

כך למשל, ההיסטוריונים ה"פולניים" (דוגמת א"ז אשכולי[14], מ"צ רבינוביץ[15]) מגלים נטייה ברורה להציב את רבי לוי יצחק כאחד מהאבות המייסדים של חסידות פולין. ביתר שאת עושים זאת ההיסטוריונים ה"ליטאיים" (ז' רבינוביץ[16], מ' נדב[17], ע' שוחט[18] ואחרים), בעוד שה"גליצאיים" (דוגמת מ' וונדר[19]) ינכסו את רבי לוי יצחק לגליציה, ולמותר לציין כי ה"אוקראיניים" יציגוהו כ"אבי החסידות באוקריינה"[20].

הזיקה לבתי החסידות השונים כגורם מעצב דימוי

בין בתי החסידות השונים, על שיוכם השושלתי האחר ועל זיקתם הגיאוגרפית המגוונת, משתנה גם מידת נוכחותו של הסיפור שגיבורו הוא רבי לוי יצחק והאופן בו הוא מתואר בסיפור. כך למשל, בחסידות הליטאית תופס רבי לוי יצחק מקום נרחב בסיפורת שבפי האדמו"רים וחסידיהם. ועדות לכך הם כתבי סיפוריהם של ר'

בכתביהן של חסידויות שהסתעפו מבית רוז'ין: סדיגורא, צ'ורטקוב, הוסיאטין, בויאן ואחרות מופיעים סיפורים רבים אודות רבי לוי יצחק. וברובם המכריע, הריהם סיפורים הבאים בהקשר לר' ישראל מרוז'ין או לאבותיו וזקניו: ר' שלום מפרוהוביטש, ר' אברהם המלאך, וה"מגיד" ממזריץ'. נקל לשער כי בסיפורים הבאים מבית מדרשה של חסידות זו, מעמד הבכורה יינתן לצדיק שמבית רוז'ין.

ענין מיוחד הם הסיפורים הבאים מבית לובביץ'-חב"ד. לרבי לוי יצחק שמור מקום של כבוד בחסידות לובביץ', ולמן ראשית דרכם בחסידות של רבי לוי יצחק ושל ר' שניאור זלמן מלאדי אבי שושלת לובביץ', בבית מדרשו של ה"מגיד" ממזריץ, ועד לפטירת רבי לוי יצחק, שלש שנים לפני  פטירתו של ר' שניאור זלמן הריהם שבים ונפגשים בנסיבות רבות (ובכללן, חתונה משותפת של נכדיהם). מסכת היחסים בין השניים מזקיקה דיון נרחב, שיתקיים בעבודה זו. חב"ד ידועה גם בדרכים בהן היא נוצרת את "זיכרונותיה", ומעבירה את מסורת הסיפור מדור לדור[21].

מובן איפוא כי רבות הן המסורות הסיפוריות המצויות בפי חסידי חב"ד, בהן נמצא רבי לוי יצחק. אך למותר לציין כי מעמד הבכורה בסיפור יינתן לר' שניאור זלמן מלאדי. ובמידה ובין השניים ניצת ויכוח כלשהו, התשובה הניצחת תישמר לר' שניאור זלמן מלאדי.

מנגד, בקאנונים הסיפוריים של שושלות חסידיות אחרות (דוגמת בית צ'רנוביל, לענפיו המרובים), יש ומקומו של רבי לוי יצחק מועט ביותר, ואפילו נפקד לגמרי. מעתה נקל לשער כי בפגישה המתקיימת בין אישי חסידות הנמנים על זרמים שונים בחסידות. האחד מהם מזוהה עם חסידות בה שמור לרבי לוי יצחק מקום של כבוד, והאחר הוא בן לתנועה חסידית שונה, וכזו הנוטה להמעיט את ערכו של רבי לוי יצחק נוכח רבם הם (או כל דמות אחרת המועדפת עליהם), כי אז איש הראשון ייחלץ לגונן על דמותו פחותת הערך של רבי לוי יצחק, כפי שהיא מוצגת על ידי בן שיחו[22].

הסניגור

הדימוי הרווח של רבי לוי יצחק הוא של זה "המלמד זכות על כלל ישראל",[23] ובכך הוא "הלך בדרכיו של הבעש"ט".

ככל הנראה זה הוא הדימוי היותר נפוץ של רבי לוי יצחק, מספר ספרים המוקדשים לרבי לוי יצחק נושאים שם זה ככותר הספר,[24] והוא משמש בפי הבריות לרוב. התפיסה הזו, המעוגנת במספר רב של סיפורים (ובכללם, סיפורי עם מאוחרים, שאמינותם ההיסטורית מפוקפקת. ועל כך, יעוין בפרק העוסק במקורות הסיפוריים אודות רבי לוי יצחק) נדרשת לבדיקה בערוצים שונים: האם יש לה הד וביסוס בהגותו ובפרשנותו של רבי לוי יצחק, והאם היא תואמת לסיפורים אחרים שבהם מופיע רבי לוי יצחק כמוכיח תקיף, שעשוי להכלים פני אדם ברבים, ואף להכותו.

איש החסידות ולא איש ההלכה

ז' גריס[25] מצביע נכוחה על כך ש"ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שעל פי המוסכמות השגורות של ההיסטוריוגרפיה המקובלת, ידוע פחות כאיש הלכה ויותר כלוחם לעניינה של החסידות, כפעיל בהפצתה (כך בהצלחותיו כנגד ר' אביגדור מפינסק) וכסנגורם של ישראל, ששבחיו נפוצו מאוד". אכן, בדיקת "הסכמותיו" של רבי לוי יצחק (עם שותפים ל"הסכמות", והם גדולי תורה מובהקים, המתייחסים אליו בכבוד רב) מעידה שלא כך הם הדברים.[26] ועל כך יש להוסיף כי לכשייחשף מכלול כתיבתו ההלכתית של רבי לוי יצחק, ובכלל זה פסיקות וקביעות הלכתיות עקרוניות, דימוי זה של מי שאינו "איש הלכה" יוכר כבלתי מוצדק בעליל.

"הוא היה לוחם"

כפל פנים זה של רבי לוי יצחק, של המתעמת עם אלהים עבור ישראל מכאן, ושל המוכיח את הסובבים אותו מכאן, הביא לעיצובו של דימוי רבי לוי יצחק כאיש של מאבקים. אלי ויזל הילד, השואל את סבו (מקור ההשראה שלו באשר לדמותו של רבי לוי יצחק) "מהי גדולתו של לוי יצחק מברדיצ'ב?" נענה בתשובה: "הוא היה לוחם"[27].

בדיקה מקיפה של תולדות חיי רבי לוי יצחק יש בה כדי להראות שלא כך היו פני הדברים. במאבקים הרבים שהוא ניצב במרכזם, נמצא אותו כמי שאינו משיב מלחמה לתוקפיו. הוא בורח (או מגורש) מפני רודפיו בעיירות רבנותו. ובמקרים מסויימים, חבריו הם המגוננים עליו, ומשיבים מלחמה על רודפיו, במקומו (כמו בתקופת רבנותו בפינסק); הוא אינו משיב דברים למזלזלים בו ולועגים לו, כר' ברוך ממז'יבוז'; הוא אינו משתתף ב"חרמות" כלשהם ואף מונע אותם (כגון היוזמה להטיל חרם על ר' נחמן מברסלב על ידי ר' אריה לייב משפולא, ולחילופין היוזמה להטיל חרם חלופי על ר' אריה לייב משפולה מקרב חוגי ר' נחמן).

המסורת הסיפורית החב"דית ניסחה את זה באופן מפורש למדיי: "רבי לוי יצחק אמר, שמעולם לא היה לו מריבה עם מי שהוא. ושאלו אותו: הלא בהיותו רב בפינסק היה לו ריב עם המתנגדים שבעיר, עד שנשלח משם? ויען כ"ק: הלא מצדי לא היה לי ריב עם המתנגדים. המתנגדים נטפלו עלי ורדפו אותי, עד ששלחו אותי משם"[28].

"עממיות"

בעקבות הסיפורים הרבים, המעוגנים גם בפרשנותו ובהגותו של רבי לוי יצחק, בהם מתייצב רבי לוי יצחק וממליץ טוב על כל אדם מישראל, כאמור למעלה. ויש והוא מתעמת חריפות כבא כוחם של בני ישראל המעונים והנרדפים, נוצר דימוי של כעין טריבון עממי. רבי לוי יצחק נתפס כ"אחד העם", שלא לומר מן הפרולטריון. דימוי מאוחר זה (שנוצר ככל הנראה בהשפעה ברורה של ספרות ההשלכה המאוחרת, זו המכונה בפי יוסף דן כ"חסידות פרומקיניאנית", והריהו מאפיין את שלהי המאה הי"ט וראשית המאה הכ') גרם לחוקרים להעתיקו אל דורות מוקדמים ובהתאם לכך להסביר את יחסם כלפי רבי לוי יצחק.

דוגמא לדבר: הסברו של ר' מנחם מנדל מקוצק לפִשְׁרָהּ של ה"אהבה גדודה כל כך בין החסידים" שהייתה בזמנו של רבי לוי יצחק, ואילו בזמנו של הרמ"מ מקוצק (עשורי שנים בודדים, כארבעים שנה בלבד, לאחר פטירת רבי לוי יצחק) נגוזה אהבה זו. "מדוע לפנים היתה האהבה גדולה כל כך בין החסידים, מה שלא נמצאה כל כך בעתים האחרונות?"[29] נשאל ר' מנחם מקוצק, והשיב על כך: "כי יש בשמים היכל אהבה. והרב הקדוש רלו"י זצללה"ה מברדיטשוב פתח אותו היכל, ומזה נעשתה האהבה כל כך גדולה בין החסידים. אך כאשר הרשעים השתמשו גם כן באהבה זו לאהבות חיצוניות, נמנו צדיקי הדור וסגרו את ההיכל הזה".

"יתכן כי עוקצו של סיפור זה, אם אמנם יצא מפי ר' מנחם מנדל מקוצק" כותב בחריפות חוקר החסידות מנדל פייקאז'[30] "מכוון נגד ה'עממיות' של ר' לוי יצחק, שלא הייתה לטעמו של הרבי מקוצק".

בדיקה מעמיקה של כל הסיפורת הרחבה אודות רבי לוי יצחק, ובדיקה מקבילה במכלול כתביו, לא תניב תו כלשהו של "עממיות" בדמות דיוקנו של רבי לוי יצחק. רבי לוי יצחק הינו נצר למשפחת רבנים מיוחסת, חוליה בשושלת של דורות רבנים עתיקת יומין; הריהו חתנו של אדם עשיר ורב השפעה; מגיל צעיר הוא משמש כרבן של קהילות נודעות; וכל המפגשים שלו עם המון העם הינם רגעיים, בהם הוא מלמד זכות עליהם או שהריהו למד מהם דבר זה ואחר, אך מייד לאחר מכן הוא שב אל מקומו הראשון. ואין במי שהינו "אוהב העם" ואף "אהוב העם" כדי לעשותו "עממי".

דימויים פיזיים, שמן ורזה

אוצר הדימויים של רבי לוי יצחק מכיל גם דימויים פיזיים, מה היה מראהו, גובה קומתו ומראה פניו. בעיני רוחו של ר' חיים מאיר הגר (האדמו"ר מויזניץ') "הרב הקדוש מבארדיטשוב היה יהודי נמוך וצנום"[31] – תיאור זה הינו מרכיב חיוני במסגרת הסיפור אותו מספר ר' חיים מאיר הגר העוסק במאבק פיזי בין רבי לוי יצחק לבין יהודי מסויים שאותו רבי לוי יצחק אירח בביתו במשך שנה שלמה ובסופה של אותה שנה הוא ניסה ל"שדל" להמיר את דתו: "כשהתעקש הרב הקדוש וביקש לקחת אותו בכח אל הכומר, החל הלה להתאבק ולהתקוטט עמו. היהודי היה גבה קומה וכבד-גוף (אף הוסיף רבינו בצחות: הרי זה לאחר שנה של אכילה דשנה..."), ואילו הרב הקדוש היה יהודי נמוך וצנום, והפיל את הרב הקדוש לארץ".

בספרות החסידית, שמועטים בה עד מאוד תיאורים פיזיים של אישיה וניתן לזהות בה את רתיעתם של הכותבים מגלישה אל ההיבטים החומריים של דמות ה"גיבור", בודדים הם האישים שיודעים אנו פרט מסויים המתייחס למראיהם החיצוני. אכן, באשר לרבי לוי יצחק ישנו איזכור בודד אחד המתייחס למראהו החיצוני, והוא בא מבית מדרשה של קוצק: "שוחח רבינו [=ר' מנחם מנדל מקוצק] על בעל "קדושת לוי". אחד החסידים נענה ואמר כי הכירו, והיה מסורבל גוף. מתוך הקפדה על בטוי זה, לא הוסיף רבנו לדבר עם אותו חסיד, והלז לא הוציא את שנתו".[32]

תקופת אדמו"רותו של ר' מנחם מנדל מקוצק שבטרם פרק ההסתגרות חלה בשנים תקפ"ז, 1827 – ת"ר, 1839. ר' מנחם מנדל התחיל איפוא את אדמו"רותו שבע עשרה שנה בלבד לאחר פטירת רבי לוי יצחק. אין בידינו ידיעות על היכרות מוקדמת של ר' מנחם מנדל עם רבי לוי יצחק,[33] ברור למדי כי שמע אודות רבי לוי יצחק מפי רבותיו ה"חוזה" מלובלין וה"יהודי הקדוש" מפשיסחא, ואולם ספק הוא אם הללו תיארו לפני ר' מנחם מנדל מקוצק את מראהו החיצוני של רבי לוי יצחק.

ר' מנחם מנדל מקוצק לא סתר את דבריו של אותו מוסר, כל שעשה לא היה אלא "הקפדה על בטוי זה" – ניסוח הדברים לא נראה לו,[34] ואולם הוא לא שלל את אמיתותם[35].

מתינות רעיונית

דימוי אחר המיוחס לרבי לוי יצחק הוא כמי שבתחום הרעיוני הריהו מתאפיין במתינות. יוסף דן כותב כי "ספרו 'קדושת לוי' מנסח בבהירות את עמדותיו הרעיוניות, שהן מתונות ברוב התחומים".[36] משום כך, הוא מציג (בתמיהה, יש לומר) את "האגדה החסידית [ש]קשרה לו כתרים של קיצוניות בהתנהגותו החסידית, שאין לה יסוד בכתביו העיוניים".[37]

עיון מעמיק בספר "קדושת לוי" יצביע עד כמה משנתו של רבי לוי יצחק סובלת מדימוי נחות, ובהתאם לכך עלולה היא להיתפס כ"מתונה ברוב התחומים". בעת האחרונה, עם גבור העניין בהגותו של רבי לוי יצחק, הולכת ונחשפת חדשנותו, שלא לומר מהפכנותו, המחשבתית. מחקריהם של מ' אידל, ר' אליאור, ר' מרגולין, מ' פייקאז', ר' ש"ץ-אופנהיימר ורבים אחרים[38], הולכים ומצטרפים להבנייתה של גישה חדשה ביחס לבשורה ההגותית שב"קדושת לוי".

תלמיד ה"מגיד"

הדימוי של רבי לוי יצחק הוא כאחד מתלמידי ה"מגיד" ממזריץ' היותר בכירים. מעקב אחר המקום בו הוא מוצב בקרב תלמידי ה"מגיד" יצביע על מנעד רחב למדי - למן הצגתו כתלמיד הראשון במעלה ועד להצבתו במקום מרוחק ברשימת התלמידים הקרובים של ה"מגיד", ואולם תופעה נדירה היא השמטת שמו לגמרי מקרב רשימת תלמידי ה"מגיד" (ובכל מקרה ששמו נשמט, נדרשת בדיקה על שום מה לא נזכר רבי לוי יצחק באותה רשימה) – ברם לעולם הוא נתפס כאחד התלמידים הקרובים והמרכזיים בין תלמידי ה"מגיד".

אטינגר[39]  מציב אותו בראש תלמידי ה"מגיד", ולאחריו הוא מציין את ר' יחיאל מיכל מזלוצ'וב ואת ר' אלימלך מליז'נסק, ור' אהרן "הגדול" מקארלין.

מתנגד ל"דבקות בצדיק"

בדרכים שונות נמדדה דמותו של רבי לוי יצחק, ובעקבותיה התקבעו דימויים כאלה ואחרים, מתוך השוואה לאישי דורו. שאף הם מכלל תלמידי ה"מגיד", וחבריו לבית המדרש. אחד הביטויים לכך היא התפיסה כי "בכל היות ערך הצדיק גדול גם בעיניו, לא החליט כי יש לכל איש דבקה בנפש הצדיק, כאשר החליטו חבריו".[40] ואף שלא נקב יעבץ בשמות חבריו, לבלי ספק כוונתו לר' אלימלך מליז'נסק, חבירו של רבי לוי יצחק [על אופיה ומהותה של חברות זו, נעמוד בפרק המוקדש לרבי לוי יצחק בקרב חוג תלמידי המגיד], מי שהרבה לעסוק בפן זה של קשר החסיד והצדיק.

בהתאם לתפיסתו זו מטעים יעבץ מדוע לא הקים רבי לוי יצחק חצר חסידית משלו: "ועל כן לא היה רב לעדת חסידים, כאשר היו הם [=חבריו], כי אם רב דין ומורה לקהלת עיר היה בכמה ערים ובפינסק, ואחרי כן בעיר ברדיצ'ב".

ממשיך תורת המוסר הקלאסית

זאב יעבץ טוען כי רבי לוי יצחק "בתורת החסידות לא הרבה להתפלסף, כי אם הלך בתורת המוסר התמימה, המחבבת את האהבה והשמחה בעבודת ה', אשר הורה רבי ישראל בעל שם טוב, בה הלך"[41]. המודל ההולם את דמותו של רבי לוי יצחק, אליבא דיעבץ[42] הוא ר' ישעיה הלוי הורוויץ, השל"ה הקדוש: "רבי לוי יצחק, הדומה בצדקתו בטהרתו ובתם לבו לחסיד הגדול רבי ישעיה הורויץ בעל ספר שני לוחות הברית"[43].

תפיסה זו ראוי לה שתיבדק על בסיס שלש עמדות מבחן:

בתחום המעשי. דוגמת אחד ההיבטים של תחום זה: פעילותו של רבי לוי יצחק להפצת ספר המוסר הנודע "חובות הלבבות" (יעוין הפרק העוסק בפעילותו של רבי לוי יצחק בהדפסת ספרים); תמיכתו הנלהבת להוצאת הספר "יסוד ושורש העבודה" (יעוין על כך בפרק בנושא הסכמותיו של רבי לוי יצחק).

בתחום הסיפורת. כמו למשל מחקרו של זאב גריס[44] המצביע על המאבק הפנימי המתנהל בקרב רבי לוי יצחק, כפי שעולה מהסיפור הנודע אודות רבי לוי יצחק העובר לפני התיבה כשליח ציבור בתפילת שמחת תורה,[45] שיקוף של התביעה שהעמידה ספרות המוסר משכבר הימים לענוותו ושפלות רוחו של האדם. מקום היה לבעל דין לקום ולטעון כנגד מסקנה צודקת זו כי יש לסייגה ולהעמידה דווקא בהקשר של רבי לוי יצחק "המוקדם". רוצה לומר, רבי לוי יצחק שבטרם היותו לחסיד. שכן הסיפור מתרחש "בילדותו היה עילוי, ונשתדך עמו גביר אחד והתפאר בו. ואחר חתונתו, בשמחת תורה הראשון [=שלאחר הנישואין] כיבדו הקהל את הרב הקדוש הנ"ל, שהיה חתן הגביר הנ"ל שיאמר "אתה הראת" וגו' לפני התיבה...". ואולם לקראת סופו של הסיפור לכשמתדיינים רבי לוי יצחק ויצרו הרע באשר למידת החסידות שבהם, ורבי לוי יצחק נשאל על ידי היצר: "איפה היית אתה לקבל דרכי חסידות?" הוא משיב לו: "אצל המגיד הקדוש ממזריטש"[46]. ועדיין, הרוצה לסייג את הדברים, יוכל להעמידם דווקא בראשית דרכו של רבי לוי יצחק בבית מדרשו של ה"מגיד". ואולם מסקנתו של גריס בעינה עומדת.

מספר רב של סיפורים עוסק בדרך בה התייחס רבי לוי יצחק לדרשנים ו"מוכיחים" ממשיכי דרכה ומנחיליה של תורת המוסר הקלאסי. בדיקת הדברים תאיר מזוית נוספת את עמדתו העקרונית ביחס לתורה זו (ולמצער, ביחס לדרך בה היא נתפסה בדורו).

בתחום התיאורטי. בהגותו ובפרשנותו נדרש רבי לוי יצחק הן לנושאים שהיו בלב-לבה של תורת המוסר הקלאסי, הן לתובנות שבאו בה. רבי לוי יצחק מתעמת עם תפיסותיה של תורת המוסר הלזו ומציג נגדן את תפיסותיו שלו.

מייצג את מגמת ההמשכיות ולא את המהפכנות

לדעת יעבץ רבי לוי יצחק, בקרב תלמידי ה"מגיד" היתה קבוצת תלמידים שמאפייניה היא היותם גדולי תורה, ותפיסתם הייתה ביסודה מושתתת על המשכיות ולא על ניתוק. "כשלושים איש מגדולי החסידים היו רואי פניו [של ה"מגיד"], אשר יבאו אליו בכל עת. ובתוכם היו אנשים אשר עשו להם שם גדול בתורה, הלא הם הגאונים רבי פינחס הורויץ הלוי בעל ספר הפלאה והמקנה,אשר היה אחרי כן לרב בפרנקפורט ואחיו רבי שמואל (שמלקי) הלוי הורויץ שהיה לרב בניקולסבורג, והגאונים רבי שניאור זלמן מלאדי ורבי לוי יצחק... דומה הדבר כי הרבנים הגדולים האלה, ואולי עוד אנשים מחבריהם, לא היה עם לבבם לרחקה מעל דרכי גדולי הדורות אשר היו לפניהם. אולם מרבית תלמידי המגיד החלו להבדל ולהבדיל את אנשיהם מדרכי הפרושים. ובהתפללם היו 'מטפחים בידיהם, מנענעים לצדיהם, ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונות למעלה'[47] ולמען יכירו אותם כי נבדלים הם מן הפרושים, עשו להם חגורות שונות מחגורותיהם[48]"

חסידות אוקראינה

דמותו של רבי לוי יצחק כרוכה בקשר בל ינתק עם העיר ברדיצ'ב שבאוקראינה. שם עשה מירב שנות רבנותו, על פני תקופה ארוכה של כמחצית יובל שנים (תקמ"ה – תק"ע), והוא הותיר בה חותם כה עמוק [ראו על כך בפרק המוקדש לתקופת ברדיצ'ב]. דימוי זה מתעלם מתרומתו המשמעותית של רבי לוי יצחק לשני מרכזים חסידיים גדולים. האחד, בפולין. והאחר, בהונגריה. "לולי דמסתפינא" כותב א"ז אשכולי "הייתי מונה את ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בין אבות החסידות של פולין"[49]. בפרק המוקדש לתרומתו של ר' לוי יצחק לייסודה של חסידות פולין, נדון בקביעה זו. ואולם לשון הזהירות המופלגת שאחז בה אשכולי לפני שנועז להעלות את קביעתו זו ("לולי דמסתפינא") ממחישה עד כמה הדימוי המחשק את דמותו של ר' לוי יצחק לחסידות אוקראינה דווקא, מהווה מחסום מסויים, שנדרש אומץ לב כדי לחצותו.

כיוצא בדבר, לגבי חסידות הונגריה ורומניה. בפרק המוקדש לתרומתו של ר' לוי יצחק להקמתה של חסידות הונגריה ורומניה תידון גם התעלמותם של כותבי הביוגרפיה של רבי לוי יצחק מצד זה של פעילותו. בין השאר, בשל אותו דימוי המציב אותו דווקא באוקראינה.

---

[1] ויזל אלי. הנשמה החסידית. אישים, מעשים, מעשיות. ידיעות אחרונות, 2010. עמ' 95

[2] בצד קביעה זו של אלי ויזל באות קביעות אחרות, חלקן מבוסס על הנחות בלבד וללא אישוש כלשהו, וחלקן שגוי בעליל. כמו הקביעה ש"הוא [רבי לוי יצחק] לא ביקש להפיץ את תורתו, ואף לא להקיף עצמו בתלמידים", שם שם -  שהריהי מוטעית בעליל, ובמסגרת עבודה זו יוקדש מקום נרחב הן למאמציו הרבים להפיץ את תורתו, והן בדרכים השונות שהוא אחז בהן כדי "להקיף את עצמו בתלמידים". אף הקביעה ש"את סיפוריו [של רבי לוי יצחק], שיחותיו ותפילותיו אי אפשר לייחס לשום אדם אחר" לוקה בהכללה מרובה. אכן, שירותיו ותפילותיו של רבי לוי יצחק אינן ניתנות לייחוס לאדם אחר, ולו רק משום שבאחדות מהן שמו של רבי לוי יצחק, "לוי יצחק בן שרה סאסע" מוזכר בהן. ואולם ביחס לסיפוריו אנחנו מוצאים חילופים רבים, ולשני הכיוונים: סיפורים שמקורם ברבי לוי יצחק שיוחסו לאחרים, וסיפורים שמקורם באחרים ויוחסו לרבי לוי יצחק. במסגרת עבודה זו נדון בתופעה זו ובסיבותיה. דוגמא אחת מני רבות, הוא הסיפור שמאמרי "קול מבית וקול מחוץ", בתוך: מבוע, =, עמ' =, עוסק בו.

[3] אחד הכלים הוא מספרם של הפרסומים אודות רבי לוי יצחק, בסיפור ובפרשנות, בהגות ובמחקר; כמות האיזכורים של רבי לוי יצחק בפרסומים השונים; מספרם של הערכים האנציקלופדיים, הלקסיקונים המוקדש לרבי לוי יצחק. כמו גם הנפח היחסי המוקדש לרבי לוי יצחק. ואכן אני שוקד על כתיבתה של ביבליוגרפיה מוערת המוקדשת לרבי לוי יצחק (בדומה לברסלב, ביבליוגרפיה מוערת, שערך דוד אסף). כבר בשלב זה של המחקר, ניתן להיווכח בנוכחות המרובה של רבי לוי יצחק (לצורך השוואה לר' נחמן מברסלב: רשימת הערכים האנציקלופדיים והלקסיקונים המוקדשים לרבי לוי יצחק שבעבודה זו ככל הנראה תשתווה ואף תעלה על זו המוקדשת לר' נחמן).

[4] עבודה זו אמורה להכיל פרק הדן בנושא זה.

[5] חלקן של הנשים ביצירתה של תודעת רבי לוי יצחק בקרב העם, כמו גם חלקן המשמעותי של הנשים שבחייו של רבי לוי יצחק (אמו, אשתו) תטופל במסגרת עבודה זו. פרק מיוחד יוקדש לתפילתו של רבי לוי יצחק "גאט פון אברהם" שהיה לנכס נשיי מובהק. פן זה במחקר העוסק ברבי לוי יצחק עשוי לתרום למחקר ההולך ומתפתח בעת האחרונה באשר למקומן של הנשים בחסידות.

[6] ר' חיים מאיר הגר, האדמו"ר מויז'ניץ (ויז'ניץ, תרמ"ח, 1887 – בני ברק, תשל"ב, 1972)

[7] גם מי שאמון על חשיבה לוגית, נטולת הטיות לב, כפרופסור לפילוסופיה כללית ולאתיקה, הריהו עשוי לחשוף בתוכו אהבה זו לרבי לוי יצחק, וגם להצהיר על כך ברמה. הנה במסגרת ראיון עיתונאי הרואה אור בימים האלה ממש, נענה כשר לשאלה באשר ל"מנהיג היסטורי מוערך" בעיניו, והוא משיב: "רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. איש שרוחו ודרכו הרוחנית חשובות לי מאוד. הוא לא שאב רק מעולם המחשבה החסידית אלא גם מהעולם ההלכתי. הוא היה רב העיר, לא רק האדמו"ר של החסידים שבה. אבי בא ממשפחה חסידית, ואמי ממשפחה מתנגדית. פעם הייתי אומר על עצמי שאני אוהב כמו חסיד ושונא כמו מתנגד. כיום אני לא שונא. הייתה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב יכולת לפרש את מעשיו של כל אדם לטובה. לכן צריך להיזהר לפני שאומרים מלה על אדם. אנחנו שטופים באמירות ביקורתיות, חסרות שחר, חסרות טעם וחסרות אחריות. אני סולד מזה. רבי לוי יצחק דיבר גם על הסכנה של עבודת עצמך, האלילות של עבודת עצמך. זו סכנה שאורבת לכל אחד כל הזמן. הסכנה שאדם יחוש שהוא חשוב הרבה יותר מכל דבר אחר. אני מאוד אוהב אותו". כשר אסא, "אתיקה לטווח רחוק", בתוך: סגולה, מגזין ישראלי להיסטוריה, גל' 33, שבט תשע"ג/פברואר 2013, עמ' 65. לאחר סדרת ההנמקות לבחירתו ברבי לוי יצחק, שכולן נשענות על מסכת דימויים סובייקטיביים לחלוטין (סובלנותו; מורכבותו התורנית; חוסר חד צדדיות בפעילותו הציבורית; ראייתו הפוזיטיבית את האדם; סלידתו מפני הסגידה העצמית ועוד) באה השורה המסכמת, והחשובה מכל, לטעמי: "אני מאוד אוהב אותו". ובמובלע הוא מזכיר את שורשיו החסידיים, כרקע לאהבתו זו.

[8] ווינר, יעקב יוסף. שרפי קודש, עמ' נד: "פעם כששוחח על הרב הקדוש מבארדיטשוב, נכח שם אחד הרבנים. כשהבחין אותו רב בהתלהבותו הגדולה של רבינו זצ"ל, נענה ואמר: בוודאי הרבי הוא מצאצאי הרב מבארדיטשוב? השיב לו רבינו: ברוחניות".

[9] אין כאן מקום להרחבת יריעה זו. ולעת עתה ראו אלי ויזל שם, על רושם שיחותיו עם סבו אודות רבי לוי יצחק.

[10] תופעה מעניינת, שעבודה זו תתן דעתה עליה, היא בחינת מקומו של רבי לוי יצחק במסגרת "השיבה אל הילדות העשוקה". דוגמא אחת מני רבות לכך הוא המקום בו תופסים סיפורי רבי לוי יצחק ביצירתו המאוחרת של הסופר פנחס שדה. ראו ספר הדמיונות, עמ' 402 תיאורו את ההיכרות הראשונה שלו עם סיפורי החסידות, זו שמבית מדרשו של בובר בספרו אור הגנוז – "במיעוט הדמיון" שבה "ובריבוי החינוכיות" שבה. או זו שמבית ליצנותו של דרויאנוב בספר הבדיחה והחידוד – ב"כיעור הממלא אותם, הנשים כולן 'קליפות', הבעלים דוברים סרה בנשותהים, החתנים עיניהם לבצע...". ואשר על כן, הסיכום הבלתי נמנע של הסופר: "לא יפלא, איפוא כי לא מצאתי עני, במשך כל אותן שנים בעולם זה של סיפור העם היהודי. אשר עליו, כפי שאכן נתברר לי לבסוף, לא ידעתי אלא מעט".

[11] בכל שלושת חלקי "ספר הבדיחה והחידוד" על אלפי חידודיהם אין רבי לוי יצחק מוזכר אלא = פעמים בלבד.

[12] וויינר, שם.

[13] אלי ויזל זכה בשנת 1956 בפרס נובל, אם כי לא זה בקטגוריית ספרות אלא על תרומתו לשלום העולם במסגרת פעילותו בנושא הנחלת זכרון השואה.

[14] א"ז אשכולי, החסידות בפולין [בעריכת דוד אסף], ירושלים תש"ס, עמ' 36. אכן זהירותו המדעית עמדה לו מלעשות כן. אשכולי כותב (יש לומר, בפיקחות רבה, נוסח פולין...) "ולולא דמסתפינא, הייתי מונה את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בין אבות החסידות של פולין" והוא מנמק את דבריו אלה. הוא מקדים "לולא דמסתפינא" שכן יודע הוא שהכלים המשמשים את הדיסציפלינה בשמה הוא דובר, היסטוריה יהודית, לא יאפשרו אישורה של קביעה זו. אך אין הוא נמנע מלהכריז על נטיית לבו לעשות כן – ביטוי להלך רוח של יהדות פולין.

[15] ככל הנראה כי מבין כל ה"פולנים" צ"מ רבינוביץ הוא מנכסו העיקרי של רבי לוי יצחק לחסידות פולין. צ"מ רבינוביץ עצמו, בן לשושלת אדמו"רית פולנית, שב ומציג את מקומו של רבי לוי יצחק כאחד ממייסדיה של חסידות פולין, ראו בין פשיסחא ללובלין, אוסף מחקרי החסידות שלו=.  במחקר מוקדם, משנת תש"ד, שנכתב בעיצומה של השואה ונושאו הוא "לחורבן החסידות בפולין" מגדיר צ"מ רבינוביץ לאיזו חסידות פולין כוונתו זו: "גם חסידות עממית פשוטה זכת-נפש וטהורת-לב לא חסרה בחסידות פולין. זו התחילה מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, יליד זאמושץ שבפולין הפנימית, רבה של זליחוב, אביהם של מלמדי זכות על ישראל". באופן גלוי למדי בא צ"מ רבינוביץ חשבון עם התפיסה הרווחת כי עיקרה של חסידות פולין היא החסידות הקוצקאית-פשיסחאית, נוסח גור ואלכסנדר. ובכך הוא משמש פה לענפי חסידות רבים, קטנים ושקטים, שהיו בפולין (דוגמת חסידות ראדומסק, שהוא עצמו אחד מצאצאיה).

[16] ז' רבינוביץ הקדיש מחקרים רבים באשר למקומו של רבי לוי יצחק בליטא, ואלה יפורטו בביבליוגרפיה המוערת. עיקר עבודתו זו משוקע בספרו החסידות הליטאית, מוסד ביאליק, ירושלים

[17] אף מ' נדב הקדיש מספר מחקרים העוסקים ברבי לוי יצחק ה"פינסקאי". כמו: "קהילות פינסק-קארלין בין חסידות להתנגדות", בתוך: ציון שנה לד. עמ' 98-108

[18] ע' שוחט, "עמדתה של פינסק בפולמוס השני נגד החסידות ויחסה לר' לוי יצחק מברדיצ'ב", בתוך: דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ב, ירושלים 1972, עמ' 359-368

[19] מ' וונדר, חכמי גליציה, ג, ירושלים, תשמ"ו, טו' 374- 384

[20] =

[21] החיבורים ההיסטוריוגרפיים מבית מדרשה של תנועת חב"ד, ובמיוחד אלה של האדמו"ר ר' יוסף יצחק (הריי"ץ) זכו להתעניינות מרובה בעת האחרונה בעיני המחקר. רחל אליאור, עמנואל אטקס, ישראל ברטל, זאב גריס הינם חלק מסוללת חוקרים שנתנו דעתם בנושא זה. לחילופין, המחקר ההיסטורי הפנים-חב"די (כגון מחקריהם של יהושע מונדשיין, ברוך אברלנדר, ועוד) מרבה לעשות שימוש בכתבים אלה.

[22] כעין המסופר על מפגש המתקיים בין אדמו"ר לבית צ'רנוביל (ר' מרדכי מרחמסטריווקא) לבין איש חב"ד (ר' דב בער אפרת, רבה של עדת חסידי חב"ד בחברון). הראשון מספר לשני אודות עימות כלשהו שהיה בין ר' ברוך ממז'בוז' לבין רבי לוי יצחק, בו ר' ברוך גבר על רבי לוי יצחק.  למשמע הסיפור נחלץ ר' דב בער להגן על דמותו (בסיפור) של רבי לוי יצחק. כותב הסיפור מעיר בהערת סוגריים המתייחסת לתגובתו של ר' דב בער אפרת "כי היה – ר' בער אפרת – מחסידי חב"ד, שהפליגו מאד בקדושת הרב הקדוש מבארדיטשוב". קובץ מטה אהרן כסלו. הובא בבוצינא דנהורא השלם, עמ' קכט.

[23] אטינגר שמואל, תולדות ישראל בעת החדשה. עמ' 59. בהערת שולים זו ראוי להביא גם את הפתיח לדברי אטינגר: "בין תלמידיו של המגיד שתפסו מקום חשוב בתנועת החסידות יש להזכיר את ר' לוי יצחק רבה של ברדיצ'ב, שהלך בדרכיו של הבעש"ט כמלמד זכות על כלל ישראל". במפורש או במרומז נטען כאן כי אף שרבי לוי יצחק הינו תלמידו של ה"מגיד", עם זאת בהנהגה זו של לימוד זכות על כלל ישראל הוא הולך בדרכי הבעש"ט, ולא בדרכי ה"מגיד". שכן באשר ל"מגיד" אנו מוצאים אותו כמתנגד לסגנון זה של לימוד זכות, תוך שהוא מנמק את עמדתו זו. ראו =אהל אלימלך...

[24] כגון: ג' חנוך. הסנגור, סיפורי מופת מוגשים לילדי ישראל בניקוד וציורים. אורה, ירושלים, תשל"ט. דרזנר, שמואל. ר' לוי יצחק מברדיצב, סניגורם של ישראל. דביר, תל אביב, תשמ"ז (1987). או בלשון אחר, "מליץ יושר": שוסטיק, יצחק. מליץ יושר (אידיש).

[25] גריס ז'. ר' ישראל בן שבתי מקוז'ניץ ופירושיו למסכת אבות. בתוך צדיקים ואנשי מעשה, עמ' 129-128

[26] שם שם.

[27] ויזל, שם

[28] יהודה חיטריק, רשימות דברים. עמ' 211

[29] שם משמואל, ר' שמואל בורנשטיין (מסוכצ'וב), בן בתו של ר' מנחם מנדל מקוצק,  פרשת וירא, תרע"ד. והובאו הדברים שוב מספר פעמים (ובניסוחים שונים) בסדרת ספריו שם משמואל (פרשת תצוה, תרע"ג. שם, צו ושבת הגדול, תרע"ו. שם, פרשת שלח, תרע"א ועוד). וראו לוינגר, יעקב. "תורתו של הרבי מקוצק לאור האמרות המיוחסות לו על ידי נכדו ר' שמואל מסוכטשוב", בתוך: תרביץ, נה (תשמ"ה) עמ' 242. פייקאז', מנדל. "משהו על בעית הניוון והשקיעה", בתוך: חסידות פולין, מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ("השואה"), מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 191. אכן, פרשנותו של פייקאז' הרואה בדברי רמ"מ מקוצק ביקורת על דרכו ה"עממית" של רבי לוי יצחק, אינה נראית לי, ובמקומו אדון בדברים.

[30] פייקאז', מ'. "משהו על בעיית הניוון והשקיעה" בתוך: בתוך: חסידות פולין, מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ("השואה"), מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 191.

[31] שרפי קודש, עמ' נו

[32] שיח שרפי קודש. עמ' =. אמת ואמונה, עמ' רנא.

[33] אף שמבחינת סדר הזמנים יכולה הייתה להתרחש היכרות שכזו: ר' מנחם מנדל מקוצק נולד בשנת תקמ"ז, 1787, והיה קרוב לבן עשרים ושלש כשרבי לוי יצחק נפטר.

[34] לצער הלב, אין בידינו את הניסוח המקורי, בשפת האידיש, בה נאמרו הדברים. כל שניתן הוא רק לשער מה היה הביטוי האידישאי המקורי שהשתמש בו אותו מוסר. במסגרת שפת האידיש תיתכנה כמה אפשרויות לתאר אדם בעל משקל, מהן מעודנות יותר ומהן מזלזלות. ככל הנראה השתמש אותו מוסר בביטוי בעל קונוטציה שלילית, ועל כך גער בו ר' מנחם מנדל מקוצק, ברם בכך לא הוטל ערעור על אמיתותם של הדברים. בבעייה אופיינית זו, הקושי לעמוד על לשון המקור, עתידים אנו לפגוש פעמים רבות במהלך הנסיון לעמוד על מסרים שונים המצויים בתחום הסיפורת.

[35] בפרק המוקדש לניתוח מערכת היחסים שבין רבי לוי יצחק לר' משה לייב מסאסוב יובא מקור אחר הבא מסביבה חסידית שונה, הכורך אף הוא את רבי לוי יצחק לנושא זה של משקל יתר, ואולם מזווית שונה לחלוטין: "שמעתי מאדמו"ר מסקולען [שליט"א] זצללה"ה שהרב הקדוש רבי ר' משה לייב מסאסוב זי"ע היה בעל בשר. ושאלו הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע: היאך יתכן כזאת, מאחר שהוא יודע שאינו נהנה מעולם הזה. והשיבו הרב הקדוש הנזכר לעיל: שזה בא לו מהשמחה והתענוג שיש לו מאמירת הברכה "שלא עשני גוי" . בין שני המקורות הללו מזדקרים לעיני הקורא ארבעה הבדלים בולטים: האחד, שוני הלשון - "בעל בשר" הוא ניסוח תקין, ובניגוד ל"מסורבל גוף" הנחשב (בעיני ר' מנחם מנדל מקוצק) כבלתי ראוי; השני, דמות המספר - בבית מדרשו של ר' מנחם מנדל מקוצק, זה המספר הוא "אחד החסידים" (שאין נוקבים בשמו, כדי לא להכפיש את זכרו. ובסופו של דבר הוא אף נענש בעונש כפול: הרבי חדל מלדבר אתו, והוא עצמו נפטר באותה שנה). בעוד שבמקור השני, האדמו"ר הוא המספר כן לפני חסידיו; השלישי, גורם ההנמקה. במקור הראשון, מוצג רבי לוי יצחק כפי שהוא מוצג, ובלא שניתן טעם וסיבה להיותו כזה. ואילו במקור השני, מוסבר טעמו ונימוקו של ר' משה לייב על שום מה הוא "בעל בשר"; הרביעי, תיאורו של רבי לוי יצחק בסיפור. בעוד שבמקור הראשון רבי לוי יצחק מתואר כמי שהוא זה ש"מסורבל גוף", הרי שבסיפור השני הוא מתואר כמי שתוהה למראה אדם שהינו "בעל בשר". דבר שיש בו ללמד עד כמה הדבר זר ומרוחק בעיני רבי לוי יצחק עצמו.

[36] דן, יוסף. הנובלה החסידית, עמ' 21

[37] שם שם.

[38] אידל, משה. החסידות, בין אקסטזה למאגיה, הדן ביכולתו של האדם באפשרות לעצב את הפוטנציה האין סופית. הנ"ל, בפרק רחב, בספרו שלמויות בולעות, אודות תפישתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את האותיות הלבנות. אליאור, רחל. "בין התפשטות הגשמיות לבין התפשטות האהבה גם בגשמיות", הדנה בעמדתו של רבי לוי יצחק בנושא "ההשוואה": השתקעות התודעה באלהי לעומת ניתוקה מן הממשות. ורשימת הנושאים ארוכה מכדי לפורטה במסגרת זו, ובביבליוגרפיה המוערת שתלווה ברצות ה' עבודה זו, תבוא רשימה רחבה של הכותבים ונושאי כתיבתם.

[39] אטינגר שמואל, תולדות ישראל בעת החדשה. עמ' 59

[40] יעבץ ז', תולדות ישראל, יג, עמ' 157

[41] יעבץ זאב, תולדות ישראל, יג, עמ' 157

[42] על תפיסתו ההיסטוריוגרפית של ז' יעבץ, ראו: צייטלין, ה'. ספרן של יחידים, עמ' =. לדעת צייטלין, תפיסתו ההיסטוריוגרפית של יעבץ טוענת ליכולת של ההיסטוריון לעמוד על "רוחו האמיתית" של העם, ולעגנה בנסיבות זמן ומקום מוגדרים. לדעתו של יעבץ, תקופת ראשית עם ישראל בימי המקרא היא המודל לרוחו האותנטית של העם. מבחינה זו, הפנייה אל ספרות המוסר המוקדמת היא נסיון ביניים שנועד למעשה להביא בסופו של דבר את האדם היהודי למקורותיו הראשוניים, המקראיים.

[43] שם עמ' 156

[44] גריס, ז'. "סיפורי תפילה חסידיים כמקור לתפיסת עולם ואדם של החסידים", בתוך: שפע טל, עיונים במחשבת ישראל ובתרבות היהודית (בעריכת: זאב גריס, חיים קרייסל, בועז הוס). אוניברסיטת באר שבע, =, עמ'   232. לדעת גריס "הספרות החסידית בראשית התפשטות התנועה היתה רובה ככולה ספרות מוסר, הכוללת דרושים, הנהגות, אגרות ושבחי צדיקים" (ספר סופר וסיפור בראשית החסידות, עמ' 21

[45] מקורו של הסיפור: ברגר י'. עשר אורות, ירושלים תשל"ג, עמ' 48.

[46] במקומות שונים העירונו על הבעייתיות הקבועה באשר לפריודיזציה של חיי רבי לוי יצחק. ואף הסיפור שלפנינו מעורר תמיהות כרונולוגיות: זמן נישואיו של רבי לוי יצחק, לפי התיארוכים הרווחים, הינו בערך בשנת תקט"ו-תקט"ז, 1755-1756. השנה הראשונה שלאחר זמן נישואיו היא איפוא תקי"ז-תקי"ח – זמן בו הבעש"ט עודו בחיים חיותו, ואין זה מסתבר שבאותה עת "נוסעים" אל המגיד ממזריץ'.

[47] מתוך דברי ר"י עמדן, מטפחתהות

[48] יעבץ זאב שם, מתוך תורת הקנאות בכת"י.

[49] אשכולי א"ז, החסידות בפולין, עמ' 34