ילדים אבודים בתוך המסורת
ספרו של הרב יאיר דרייפוס אינו מלא בהשתאות כשל חסיד או ברצון לדיוק
כשל חוקר, אלא בוחן בבחינה אישית מאוד את משנת ר' נחמן. בחינה שהייתה חסרה עד
עכשיו
"הנני
אתחיל לספר מעשיות" פותח ר' נחמן את מעשה הסיפור, שידו של רב-אמן, הוא ר' נתן
איש לבבו ודעתו של ר' נחמן, נתנה בידינו (הו, ר' נתן איש נמירוב! כמה נתן את עצמו,
לבלי שיור, למען רבו, ולא זכה שתינתן הדעת ככל הראוי לו על גודל מפעליו. נכון היה
שתישמע ההצהרה הברורה כי "ברסלב" הינו פועלם שבצוותא של ר' נחמן ושל ר'
נתן, הרב והתלמיד, גם יחד).
בדומה לכך
פותח הרב יאיר דרייפוס את הפרק הראשון שבספרו "חתונה של אבודים" שזה עתה
ראה אור, העוסק בניתוח המעשה היותר נכבד מכלל סיפוריו של ר' נחמן, "המעשה מז'
בעטלירס" (=שבעת הקבצנים): "אני רוצה להתחיל ללמד את סיפורי המעשיות של
ר' נחמן". אין זו היאחזות בשולי אדרת לשונית-סגנונית גרידא, כזו המכילה בקרבה
גם קריצה חברית שובבה-משהו של הרב דרייפוס דהאידנא הנשלחת לעבר ר' נחמן שלפני
מאתיים שנה. זו היא, בעיניי, הכרזת רבת תוקף על הזדהותו השלמה של הכותב בן ימינו
עם דמותו הרחוקה-קרובה של יוצר הסיפור המסופר לנו עתה.
המשפט הבא
בדברי הפתיחה לספר ממהר להדגים את ההזדהות הזו: "בשלב מסויים בחייו עבר ר'
נחמן מאמירת תורות לסיפור סיפורים. באופן אישי, במקום שאני נמצא בו, אני מבין מה
הביא את ר' נחמן להתחיל לספר מעשיות".
למן הצהרת
הכוונות הסמויה הזו באשר ליסוד פרשנותו האישית של הרב דרייפוס ביחס לסיפורי ר'
נחמן, לא יכולתי לאורך כל הקריאה (המרתקת) בספר שלא לראות את ההתכתבות המתנהלת בין
גוף הסיפור לבין מלאכת פרשנותו. וכך, המילה "אני" (המאוד לא חסידית
כשלעצמה, ומסופר בכמה וכמה אישים שנמנעו כל ימיהם משימוש בה) מופיעה במהלך הרצאת
הדברים בכל פרקי הספר, שזורה ונמשכת מעניין לעניין. יהיו הנושאים הנידונים בספר
טעונים ומורכבים עד מאוד – שאלת היחס אל הגוף, החיים הזוגים והחברתיים, רוחניות
גלותית וארץ-ישראלית, ועוד ועוד – הרב דרייפוס בוחן אותם, בהקשר הטקסטואלי של דברי
ר' נחמן, מתוך עולמו שלו. עושה שימוש בשפתו שלו, בתפיסותיו, בתובנותיו.
כמה וכמה
מעלות מיוחדות לספר זה, ואולם עיקר גדולתו בעיניי היא התייצבותו החשופה, הישירה
והכנה עד מאוד של הרב דרייפוס נוכח דברי ר' נחמן. אין הוא ניצב בעמדה המשתאה של
החסיד (כדרכם של אי אלו ספרי פרשנות של ר' נחמן), או בעמדת החוקר הספרותי חמור
הסבר המחויב לניתוח ספרותי באמות מידה מחקריות לגיטימיות, ולבטח לא כהיסטוריון התר
אחר העובדות, ה"אמת כפי שהיא" (כניסוח שהיה רווח פעם בהיסטוריוגרפיה).
הרב דרייפוס בוחן את דברי ר' נחמן מתוך הרב דרייפוס, ולטעמי הריהו מבשר בעמדה זו
חידושה של רוח החסרה לי עד מאוד במחוזותינו, היא העמדה האינטרוספקטיבית.
הגשמיות והלב
לפני
למעלה ממאתיים וחמישים שנה, כשנדרש הבעל שם טוב (ולענייננו, בנותן טעם לציין כי
הבעש"ט הריהו סב-רב של ר' נחמן מברסלב) לשאלת הגדרת ה"פשט" מהו
(נושא שככל שנשתברו קולמוסים ונשתפכו דיותות על אודותיו, טרם סוכם בהגדרה ממצה עד
עצם היום הזה), אמר (כמסורתם של אדמו"רי קומרנא, מפי ר' צבי הירש מזידיצ'וב)
כי ה"פשט" הריהו נגזרו של תהליך המכונה בפיו "התפשטות
הגשמיות". עצם נוכחותם של צרכים אנוכיים בתודעתו של האדם ותחושת מחויבותו
לספק את הצרכים הללו נושאות בחובן את זרעי ההטיה. אובייקטיביות מדעית לא תיתכן,
טוען הבעש"ט, כל עוד הדעת הבוחנת את הדברים שלפני האדם אינה חפה
מ"נגיעות", "נגיעות" שאמורות לתת מענה לצורכי הגוף.
אכן,
תהליך זה של "התפשטות הגשמיות" אינו תנאי מקדים לקריאה בטקסט ולהתמודדות
עם ה"פשט", אלא הריהו חלק מן החתירה אל ה"פשט", ומשמעותו הוא
ריכוז מוחלט בטקסט הנלמד ("ישים כל כוח מחשבתו בכוח התיבות שהוא מדבר")
המודרך לקראת יעד מוגדר ("עד שיראה האורות האיך מתנוצצים זה בזה"). מצבו
של אדם המגיע לאיכות הבנה שכזו הריהו מוגדר כ"התפשטות הגשמיות"
("וזהו התפשטות הגשמיות, פירוש: שיפשיט נשמתו מגופו, ותהיה נשמתו מלובשת
באותן המחשבות שהוא מדבר, ויראה כמה עולמות העליונים". כתר שם טוב. ליקוטי
אמרים). מבחינה זו, ה"פשט" הינו אובייקטיבי ומחייב את קבלתו על ידי
הכול.
ואולם
כחמישים שנה לאחר מכן, בדורו של ר' נחמן מברסלב, הוצעה הגדרה שונה
ל"פשט". ה"פשט" אינו אלא אותו הסבר מכלל ההסברים האחרים
שמתאפיין בכך שהינו זה "המתפשט בלב", זה המיישר את עקת הלב, המסיר את אי
הנחת שהתקיימה בו כל עוד לא ניתן ההסבר ה"נכון" לדברים. בהיות כן, הוא
אינו "מחויב" לכללים פרשניים מוסכמים, אינו מצריך תהליכים נפשיים
מקדמיים ואינו אמור לשאת חן בעיני אחרים. הוא אינו מחויב אלא לאדם עצמו. מבחן
ה"פשט" נערך בין האדם לבין עצמו, בתוככי נפשו פנימה. ואשר לכן,
ה"פשט" הינו סובייקטיבי במובהק.
כדרך
שסיפר ר' אהרן מקוידנוב על אודות ר' מרדכי מלכוביץ' (אשר אף הוא, כר' נחמן, נפטר
לפני כמאתיים שנה):
אדמו"ר (= ר' אהרן מקוידנוב) נשמתו עדן, לא הייתה כוונתו לדרוש
המקראות והמשניות בתורת דרשן. כמה פעמים שמעתי ממנו בעצמו שאמר לא לדרשה אני בא,
כי אם זה היה דיבורים הנובעים מלבבו הקדוש, אם לפי המדרגה שהיה בעצמו עומד בה בעת
מעשה, או לפי צורך האנשים שעמדו לפניו. ופעם אחת שמעתי ממנו אשר סיפר כי הרב הקדוש
ר' מרדכי מלכוביץ' נשמתו עדן היה פעם אחת במינסק. וצחקו ה"מתנגדים"
מהדברי תורה שלו, אשר אינו מיושב כל כך בפסוק. ואמר הרב הקדוש ר' מרדכי: מה רוצים
הם ממני? האם כוונתי ליישב הפסוק? אני רוצה ליישב הפסוק בקרבי!
לכמה וכמה
אישים בחסידות יוחסה האִמרה המתרעמת על התלמיד הטוען כי "זהו רמב"ם
קשה", "רש"י קשה", וכיוצא באלה לשונות שגורים בפי יושבי בית
המדרש – "וכי הרמב"ם הוא המוקשה?", תהה הרב, "שכלך הוא
המוקשה…".
שהנפש שבי תתיישב
נדרש מרחק
זמן בן כמאה ועשרים שנים לניסוחה של תפיסה זו וליישומה (בעיקר באמנות, וליתר דיוק
בשירה, וכלל לא בתחומים אחרים של הידע והיצירה). תפיסה זו היא שהייתה ביסודה של
התנועה האינטרוספקטיביסטית (שעיקר פעילותה הייתה בארצות הברית, וליתר דיוק
בניו-יורק בלבד, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת). כאשר בפאריס ה"אסכולה
היהודית" גועשת באקספרסיביות שלה – סוטין מושח שכבות צבע אדום סמיכות, שאגאל
חולם על שמים זוהרים ומודליאני שוטח את מחלותיו וכאביו על הדמויות המוארכות
והנוגות שלו – ובשעה שבארץ ישראל עדיין מתפעלים גוטמן וראובן מהשמש העזה, מפרדסי
הזיתים הגליליים ומהמפגש עם המזרח, באותה עת מהלכים בניו יורק צעירים התוהים לפשר
קיומם כיחידים ובודדים בעיר הענקית הזו. הם האינטרוספקטיביסטים. אהרן ליילס, נחום
ברוך מינקוב, ברנרד לואיס, ראובן לודוויג, יעקב סטדלסקי, והבכיר שבכולם – יעקב
גלטשטיין. כולם צעירים יהודים שהגיעו לארצות הברית ממזרח אירופה, מעולמה של
החסידות. שפתם העיקרית הייתה יידיש (למרות שכל האישים הללו רכשו לעצמם השכלה
אקדמית נרחבת בארצות הברית ובאנגליה, וכתבו ודיברו אנגלית רהוטה).
בראשית
הייתה ה"אינזיך". פירושה המילולי של המילה "אינזיך" הוא: בתוך
עצמך. המילה הייתה אמורה לבטא את עקרונות התנועה, אבל היא גם נועדה להיקלט, בהיותה
מילה קצרה ומוכרת היטב, ובעיקרה היא נועדה לשדר את המסר: כאן המדובר בשירתם של
משוררים יהודים ("אידישע שרייבערס") הכותבים בשפת היידיש.
המשותף
לשני השמות היה ההצהרה: אין לנו עניין לבחון את העולם הגדול, הרועש והמורכב
שמסביבנו, לעולם לא נצליח להבין אותו עד תומו. אנחנו לא מאמינים ביכולתו של אדם
אלא לבחון את עצמו, את המתחולל בתוכו פנימה, "אין זיך".
העיקרון
הבסיסי שעליו הצהירו חברי התנועה הינו הקריאה לבחון את המתרחש בתוך עצמם, ומתוכם
פנימה (הכולל בתוכו כמובן אף את העולם החיצון שנבלע בתוכם) הם שרים את שירתם.
ההליכה עד הקצה הביאה את חברי התנועה להכרזה כי הם כופרים (מבחינה אמנותית, כמובן)
בקיומו של עולם חיצוני, אובייקטיבי. ברור לכול שיש עולם חיצוני, כשם שברור לכול
שהמשוררים הללו הם חלק מאותו עולם, הם פועלים בו והוא פועל עליהם. אבל מבחינת
היצירה האמנותית, אין לעולם החיצון משמעות רלוונטית. "במידה שהוא נוגע לנו,
העולם הוא קטגוריה שאינה קיימת, שקר, אם אין לו שייכות לנו. הוא הופך להיות
אקטואלי רק בתוכנו ועל ידינו", הם כותבים במניפסט המציג את עקרונותיהם.
מעשה
האמנות אינו ניסיון תיאור של העולם, אין הוא מימזיס, חיקוי או ייצוג של העולם
(כהבנתו של אריסטו) או של עולם האידיאות (כהבנתו של אפלטון), אלא ניסיון לתת מבע
לקולו הפנימי של האדם. משום כך ניתנה חירות לאמן האינטרוספקטיביסטי לאסוציאציות
(אפילו פרועות ומוזרות) שהנפש הנביטה, או לתהליכים סוגסטיביים המתרחשים בתוך הנפש
(מילה הנשמעת, הגוררת אחריה רצף של אסוציאציות). משום כך, במסגרת החירות שניתנת
ליוצר להקיש לנעשה בתוך נפשו, ורק לזה, הותרו כל הרצועות מעל השירה: אין צורך
בריתמוס, אין צורך בחריזה. השיר האמיתי הוא המהווה ביטוי אמיתי לקולו הפנימי של
המשורר, ואילו הריתמוס והחריזה הינם אמצעים חיצוניים מגבילים. אלא אם כן מצליח
המשורר להביע את הריתמוס האישי שלו באמצעות השיר שיצר.
מן תיזת
היסוד של התנועה נגזרות כמה וכמה מסקנות נוספות: לשירה אין נושאים מוגדרים. כל דבר
שנמצא בתוכו של המשורר הריהו נושא לשירתו. ההגדרות "יפה ומכוער, טוב ורע,
גבוה ונמוך" שאולות מהשפה של העולם החיצון, ואולם בשפה של העולם הפנימי הן
אינן תקפות מבחינת כשירותן לשמש נושא לשירה. באותה מידה גם השאלה האם השירה צריכה
לתת את דעתה על ה"שאלות הגדולות", נושאים לאומיים וחברתיים, או להיות
שירה אישית – אינה רלוונטית. משום שכאמור, כל נושא יכול לשמש נושא שירי (אם הוא
רלוונטי עבור המשורר), וכל נושא יכול שלא להיות נושא שירי (אם הוא אינו רלוונטי
עבור המשורר).
כשתמצי
לומר, תמציתה של התפיסה האינטרוספקטיביסטית מקופלת בסיפור הקצר שהובא לעיל: לא
מעניין אותי מה יגידו מבקרי הספרות ביחס לחריזה ולמקצב של שירתי (כמו
שה"מתנגדים" בעיר מינסק טענו כלפי האדמו"ר כי הדברים שלו אינם
"נכונים"), ממש לא חשוב לי אם דבריי יירשמו כדברי א-להים חיים (כמו
שטענו כלפי האינטרוספקטיביסטים שאין זו שירה הראויה להירשם לנצח) – אין זה מעניין
אותי אם הפסוק שדנתי בו יהיה מעתה "מיושב", כי מה שכן מעניין אותי הוא
שהנפש שבי תהיה "מיושבת".
מפעלו
הפרשני של הרב דרייפוס הוא בעיניי מופת לקריאה אינטרוספקטיבית של סיפורי ר' נחמן.
תרומה לפרשנות החסידית
כאן המקום
לגילוי נאות: ידידותי עם הרב דרייפוס משתרעת על פני שנים רבות, כמו גם ברית
הידידות בין בני משפחותינו. נסיבות חיים של שמחה ושל עצב חלקנו בצוותא, ואלה אך
העצימו את קשרינו. ברם, דומה כי התשתית היותר מוצקה לברית שבינינו נוצקה במסע
משותף לאומן (ולמעלה מזה, למז'יבוז') שערכנו עם חלק מבני משפחותינו לפני כעשר
שנים. מני אז הלכה וגדלה נוכחותה של ברסלב עִמנו, והעמיקה שורשים בתוכנו.
למן אותה
נסיעה, דומני, לא חדל הרב דרייפוס מלהגות ולהורות בכתבי ר' נחמן. מקצת משיעוריו
אשתקד, אלה שניתנו בישיבת "שיח יצחק" שבה הוא משמש ראש ישיבה (הערת אגב
מתבקשת: דומה כי הגיעה העת לסקור את תרומתה של ישיבה זו לפרשנות החסידית בכלל,
ולזו של ר' נחמן מברסלב בפרט, ואת מקומם של רבניה ותלמידיה, למן מחותני הרב
שג"ר זצ"ל שרוחו הגדולה שורה על הישיבה, ועד לתלמידי חכמים יראי שמים
ורבי כישרון וידע, ייבדלו לחיים ארוכים, ובכללם איתן אברמוביץ, עורך הספר הזה,
שהשכיל ברוב חכמה ובטוב טעם לצקת את הדברים שבעל פה לדברים כתובים, רהוטים,
מנוסחים להפליא, ועם זאת כאלה המשמרים את ניחוח אמירתם הראשונית. דומה כי לא ירחק
היום וניתן יהיה לדבר על "אסכולת שיח יצחק" בפרשנות החסידות) – ובמקביל
להם אלה שניתנו במרחב אחר, שונה ומשלים, בבית הכנסת "קול רינה" בשכונת
נחלאות בירושלים, הם שהניבו את הספר הנאה הזה שלפנינו.
גילוי
נאות זה לא בא אך ורק כדי למלא חובה אתית. שכן כמי שמשתבח בעצמו בידידות ובהיכרות
אישית קרובה עם הרב דרייפוס, נודע עבורי לקריאה בספר ערך מוסף בשל העמדה
האינטרוספקטיביסטית העזה שבו.
אכן זה
היה צפוי. הספר הזה רואה אור אחר ספר דומה שראה אור זה עתה ("החיים כגעגוע,
קריאות חדשות בסיפורי מעשיות", בעריכת רועי הורן). ברם, ספר זה שלפנינו שונה
בכל מהותו מקודמו – "החיים כגעגוע" הינו פסיפס פרשני, ויש בו מיופיה של
קשת הדעות והכותבים, המייצגים גישות פרשניות שונות (אגב, מדוע לא באו בספר זה
עמדות פרשניות מתבקשות, ובכללן אלה של חסידי ברסלב, כמו הרב ארז משה דורון?).
לעומתו, ספרו של הרב דרייפוס הריהו ספרו של אדם אחד, שמתוכו פנימה הוא חוצב את
פרשנותו.
וככל
הנראה, יעלו ויבואו בעקבותיהם של הספרים הללו עוד ועוד חיבורים במהלך שנה זו, היא
שנת המאתיים לפטירתו של ר' נחמן.
הנה כי
כן, האש הקטנה שהצית ר' נחמן מברסלב לפני למעלה ממאתיים שנה בלבבות נאמניו וצירף
לה הבטחה כי היא תוקד עד עת בוא משיח, מעולם לא כבתה. היא דלקה והאירה ביותר בכל
מאתיים השנה הללו לאותם מתי-מעט שהגדירו עצמם כ"חסידי ברסלב" (ובפי
אחרים כונו, בנימה של לעג והשתוממות, "טויטע חסידים", חסידים מתים – על
שום החיזיון הנדיר של חסידים שאינם חסידיו של אדמו"ר חי, אלא של זה שנפטר זה
מכבר); והיא האירה בכל התקופה הזו למעט אישי סגולה שהושפעו עמוקות מכתביו
ומאישיותו של ר' נחמן עם היותם מזוהים חברתית ורוחנית עם זרמים אחרים בתוככי
החסידות (דוגמת ר' צדוק הכהן מלובלין המכנה את ר' נחמן כ"גאון
החסידות"), ואף מחוצה לה (כר' אליהו אליעזר דסלר, מאישי תנועת המוסר, המרבה
להביא מדברי ר' נחמן ואף מצווה את בניו להגות בכתביו).
האש הזו,
שלמן ימי ר' נחמן עצמו ולאורך כל השנים מאז הייתה מועטה ביותר, שבה והתלקחה בעוז
לפני כשני עשורי שנים. רבים עד מאוד (אין אפשרות ממשית למנות את מספרם של אלה,
ואולם בעזרת כמה מדדים ניתן לאמוד את מספרם במונחים של רבבות) יצרו תופעה חברתית
נוכחת מאוד, חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי.
עם
ההתעצמות המספרית של חסידי ברסלב לענפיהם השונים באה גם פריחה בלתי רגילה בספרות
ברסלב. ספרי ר' נחמן, ובראשם "ליקוטי מוהר"ן" ו"סיפורי
מעשיות", זכו למהדורות רבות, ולפרשנויות רבות מדיסציפלינות שונות. בפרק זמן
זה הלך והתרחב עד מאוד העיסוק בכתבי ר' נחמן, והביבליוגרף החרוץ השוקד על רישום
נאמן של כל הנכתב על ברסלב נדרש לעדכן את רשימותיו פעם אחר פעם.
צפוי היה
אפוא כי בשנה זו יגאה גל חדש של ספרים העוסקים במורשתו הרוחנית הגדולה של ר' נחמן,
כמו גם באישיותו הייחודית. ואולם לבלי ספק, ספרו זה של הרב דרייפוס יבלוט בייחודו
בין הספרים הללו.
להתחדש בלי לשבור
כל עיקרו
של מעשה שבעת הקבצנים הינו שני סיפורי מסגרת: הילדים ה"אבודים" התועים
ביער ומפגשיהם עם הקבצנים הפלאיים, והופעתם של הקבצנים הללו בשבעת ימי המשתה של
חתונתם של הילדים. על פניו נראה המעשה כסיפור מפגש שלנו, הקוראים המיושבים בביתם
ומתפקדים באופן "נורמלי", עם ה"אחרים": חסרי-הבית המשוטטים
"שם", אם משום שאין להם משפחה, אם משום שהם לקויים בגופם.
ברם, מהו
הלקח הכולל מתוך הסיפור המופלא הזה? "אני מרגיש", חותם הרב דרייפוס
במענה לשאלה זו, "שאנחנו יכולים להוליך את השורה התחתונה של הדברים למקום
אחר. להאמין ולבקש את הדרך לחיות עם הניגודים החריפים ביותר, להתחדש בלי לבגוד
ולשבור ולנטוש. לרתום את העוצמות שמחוץ ליישוב, שאותן חושף ר' נחמן בסיפוריו,
להעשרת החיים שלנו כאן ועכשיו. האתגר שלנו הוא להיות קבצנים ללא מומים, לחיות
כילדים אבודים בתוך המסורת המשפחתית שלנו, להמשיך אנרגיות של תחיית המתים אל תוך
חיינו".
פורסם
לראשונה: מקור ראשון, מוסף שבת. כ"ג בשבט תשע"א (28.1.2011).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה