תורת אמך, חלקן של הנשים בעיצוב חג שמחת תורה

פרק ב

הקדמה

אין לנו יום בשנה שכל כולו סובב סביב ספר התורה: בקריאה מרובה בו, בשמחה גדולה בו, בהבאתו לפני כל אדם מישראל, כיום שמחת תורה. אין לך יום בשנה שנוכחות כה רבה בבית הכנסת לילדים הבאים אליו, ואפילו אלה קטנים ביותר הנישאים על זרועות אבותיהם בעת ההקפות, ואף הם הילדים עולים לקריאת התורה כגדולים, כיום שמחת תורה. ואין לך יום בשנה שהאמהות שמחות בו עם בעליהן וילדיהן בשמחת ספר התורה, כיום זה של שמחת תורה.

בדומה למעמד "הקהל" הנערך בתום מחזור שבע שנים, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות, אליו באות גם הנשים וילדיהן הרכים (ככתוב[1] ויצו משה אותם מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לֵרָאוֹת את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת). כן גם חג שמחת התורה הנחוג בצאת חג הסוכות באות אליו הנשים וילדיהן הרכים.[2] 

יום שמחת תורה, הוא היום הפותח את מחזור הקריאה בספר התורה בשנה החדשה, הוא יום מכונן להאצלת אהבת ספר תורה על הילד. אימותיהן של הילדים השכילו לעשות זאת באופנים שונים, על חלקם נצביע להלן.

א. האם וילדה בעיטורם של ספרי התורה

את ילדיהן הרכים הביאו האמהות על זרועותיהן בשבתות השנה, וביתר שאת במועדיה, הם ימי הקריאה בתורה של פרשת השבוע ופרשת המועדות[3]. ואולם ככל שרב היה רושמה של קריאת התורה בימי השבת והחג על הילד הרך המובא לבית הכנסת על ידי אמו, לאין ערוך עז וגדול מכך היה רושמו של חג שמחת תורה. שכן אין יום חג ומועד בשנה שבו השתתפו הנשים בשמחת הציבור בבית הכנסת כיום חד שמחת תורה. [4]

תקצר יריעת מאמר זה מלתאר את רישומו העז של חג שמחת תורה בתודעת הילד, את שלל החוויות המזומנות לו למראה אימו השמחה בשמחת התורה. מכללן נציין את עיטורו של ספר התורה לקראת החג.

שכן  ממקורות רבים אנו נלמדים על מעורבותן הרבה של הנשים בעיטורם של ספרי התורה לקראת חג שמחת תורה. הנה כי כן בקהילות אשכנז עיקר קישוטו של בית הכנסת לקראת חג שמחת התורה היה סביב ספרי התורה (בעוד בקהילות צפון אפריקה היו מקשטים את כתלי בית הכנסת בפרוכות צבעוניות,[5] ובדומה לכך בקהילת בגדד,[6] ובקהילות הספרדים שבמערב אירופה[7]), חלק נכבד ועיקרי בקישוטם של ספרי התורה נמסר לידי הנשים, כאשר ילדיהן עוזרים על ידן בכך. כך בקהילת אייזנשטאט:

ביום שמיני עצרת אחר הצהריים כבר מתחיל שמחת תורה... "הנשים הצדקניות", כלומר, סניף הנשים של חברא קדישא, מוזמנות על ידי השמש לבית הכנסת שבו צפוי להן טכס... תפקידן עתה הוא לקשט את ספרי התורה לתפילת ערבית. מחזה נוגע עד הלב הוא לראות אשה זקנה עולה במעלות לארון הקודש, מוציאה ספר תורה בזרועותיה, ושאר הנשים עוטפות, מלבישות ומקשטות אותו כאילו היה יצור חי.

לילדים בלבד הרשות להסתכל לפעמים במחזה זה. ולעתים אף לעזור במקצת. ואילו לגדולים הכניסה אסורה. בליל שמחת תורה מזהיר בית הכנסת מרוב כסף ופנינים. כל כלי הקודש מוצבים מסביב לארון הקודש, ולא ייפלא שמציבים באותו לילה שומר מיוחד לבית הכנסת[8].

לענייננו ראוי לציון שיתופם של הילדים במעמד זה, השמור להם ולאמותיהם. לא זו בלבד שהם עוזרים לאמותיהם במקצת, ובכך מצטרפים הם לשמחת האם העושה לנויו של ספר התורה, אלא הריהם אף יכולים לחוש את העובר על אמותיהן בשעה שהן "עוטפות, מלבישות ומקשטות אותו [=את ספר התורה], כאילו היה יצור חי". רוצה לומר: כאילו היה זה תינוק קטן, הנזקק לחיתולו ולהלבשתו. נקל לשער עד כמה הוטבע מעמד זה בתודעתו של הילד הרך.

למנהג אשכנז זה קדם מנהג עז-רושם, שנהג בפרובנס במאות הי"ג-י"ד, מנהג אותו מתאר ר' אברהם בן נתן הירחי (מחבר ספר המנהיג):

העטרה, מה שנהגו בשמחת תורה, ולסבבה בצעיפי הנשים ולתפור ולארוג סביבותיה, ולתת עליה כל חלי וכתם ונזמי הנשים וטבעותיהן ותכשיטיהן שעליהן. ונותנים על התורה כשמוציאין אותה. ובעת הקריאה על ראש הקוראים.[9]

תרומת לבן של הנשים לכבודו של ספר התורה ביום שמחתה של תורה, הגם שהיא תרומה לזמן קצוב, יש בה להעיד על מידת האהבה הגדולה שרחשו הנשים לספר התורה. דבר שלבטח חילחל ובא אל נפש ילדיהן הרואים את תכשיטיה של האם, ובגדיה היותר יקרים, ניתנים על ספר התורה ועל ראשיהם של הקוראים בתורה. אכן ר' אברהם הירחי קם כנגד מנהג זה, והביא לביטולו, מפני שיקולים הלכתיים ומוסריים: אכן לא חלה קדושה על התכשיטים הללו (הניתנים לזמן קצר לספר תורה), ויכולות הנשים לשוב ולקחתם להם. ואולם יש בדבר זה "משום גנאי", ובשל ארבעה נימוקים:

א.      "יש בו חשש גנאי משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'. שהם [הקוראים בתורה, ובאותה עת מתעטפים בתכשיטיהן ובבגדיהן של נשים] מתגאים בתכשיטי נשים.

ב.      [בהיות שהנשים התורמות] היו מתקשטות בהן שלא בשעת טהרתן, אין נכון לתתם על התורה.

ג.        גנאי וכיעור הדבר אחרי כן לתתם על הנשים, דמעלין בקודש ולא מורידין

ד.      כי על ידי זה באים לחלל יום טוב, שאורגים ותופרים ותולשים עשב המריח ריח טוב לתת עליה.

ר' אברהם הירחי משתבח בעצמו כי "שבח לבורא עולם שבטלתיו בקהל אחד שהייתי בשנת ס"ד לפרט [1304]". שבח ראוי הוא זה שמשתבח ר' אברהם בעצמו שהרי, כפי שניתן לשער, לא קל היה הדבר, ובמיוחד עבור הנשים, לוותר על מנהגן זה. ואולם ביתר ראוי הוא שבח זה, שכן הריהי מנוגדת לתשובתו של רב האי גאון, שהתיר לעשות עטרה לספר תורה מתכשיטי נשים, עם שהוא שולל את הנימוקים לאיסור הבאים בדבריו של בעל "המנהיג":

ועוד נשאל ממנו [מרב האי גאון]: מקום שנהגו לעשות עטרה לספר תורה בין מכסף בין מזהב, בין מן הדס, בין מן תכשיטי נשים, כגון נזמים וטבעות וכיוצא בהם. ותולין באותה עטרה, ומניחין על ספר תורה, כשהוא בתוך התיק או על התיק שלו ביום שמחת תורה – מותר בתכשיטי נשים או לא?

והשיב: בין בזה ובן בזה [=בתוך התיק של ספר התורה או עליו] מותר להניחם על ספר תורה.[10]

אשר לחששות לאסור, מנה רב האי גאון את החששות הללו אחד לאחד, וביטלם:

א.      אי משום חשש שמא יש  בהו צד קדושה – ...אין בכך כלום [=כיון שהונחו על ספר תורה "על דעת שעה" ו"דרך ארעי"]

ב.      להניחו בראש הקורא – אי משום 'שמלת אשה', אין זה דרך תכשיט אשה, ואין בכך כלום [=כלומר, איסור "לא ילבש" קיים רק בבגדי נשים ובאופן שבו הם נלבשים על ידי הנשים. מה שאין כן בתכשיטי ובגדי נשים הניתנים על ראשיהם של הקוראים בתורה]

אמנם בסיכומם של דברים, סייג רב האי גאון את דבריו:

אלא שאין יפה לשום כן על ראש בני אדם. ואם הנוהגין כן יפה הוא בעיניהם – יעשו, ואין בכך כלום.

הרי לפנינו תיאורים משכבר הימים, מימי ה"גאונים" וה"ראשונים", אשר אמנם יש בהם ללמדנו על מסירותן הגדולה של הנשים בישראל לאהבת ספר התורה, ומוסיף על כך: על רישומה של אותה אהבת ספר תורה בליבם של ילדיהן. הם הילדים הבאים עם אימם לבית הכנסת כדי לעטר את ספר התורה בתכשיטיה ובבגדיה היותר נאים. הם הילדים הרואים במהלך יום שמחת תורה את ספר התורה נישא במחולות ובריקודים בידי קהל עדת ישראל, כשהוא מעוטר בתכשיטיה של אימם.

ב. "בעטרה שעטרה לו אמו" - נתינת עטרות ספרי התורה בראשי התינוקות

למעלה נלמדנו על מנהג קדמונים בנתינת עטרת ספרי תורה בראשיהם של הקוראים בתורה. זאת, ויתר על כן. מדברי הרשב"א למדים אנו כי בספרד במאה הי"ג מנהג היה לעטר ביום שמחת תורה בעטרות של ספרי התורה את ראשיהם של התינוקות הבאים לבית הכנסת. שכך נשאל הרשב"א:

על ענין עטרות ספר תורה שמשימים בראשי הקוראים והתינוקות ביום שמחת תורה, אם מותר לעשות כן או לא.[11]

עיקר תשובתו מורכב: מלכתחילה, מן הראוי היה שלא לכונן מנהג שכזה [בשל השיקול של הורדה בקדושה]. ואולם בהיות מנהג זה עתיק יומין, ובשל היותו מנהג נפוץ ("פשט המנהג הזה ברוב מקומות ישראל"), ומעולם לא קם רב ומנהיג בישראל חוצץ נגד המנהג – לכך אין מקום לביטולו. ובלשונו:

באמת לולי שנהגו כן, היה טוב להשמר מכיוצא בזה, מפני שנשתמש בו קודש... אבל שמעתי שפשט המנהג הזה ברוב מקומות ישראל, ולא שמעתי אדם שמיחה.

גם בעיר הזאת [=ברצלונה] זכורני כשהייתי קטן, והיו לוקחים עטרות הספרים ומשימים בראשי התינוקות ומוליכין אותם בבית שהיו מונחות שם אל יד השומר. ולא מיחו בידם החכמים שבדור. ושמא מפני שאין משתמשים בהם לצורך ההדיוט, אלא לכבוד התורה... וסוף דבר: הנח להם לישראל.

מלבד שמנהג זה של נתינת עטרות ספר תורה בראשי תינוקות היה מנהג נפוץ בספרד, כעדות הרשב"א, הרי זה מנהג שמחצבו בהררי קודש, בטמיר ונעלם. שכך נאמר בתיקוני זוהר[12]:

בההוא זימנא דשמחת תורה, שווין עטרה בריש כל צדיק לעילא, כמה דאת אמר[13] בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו... צריכין ישראל לאתעטרא בכולא בעטרה על רישייהו ביומא דשמחת תורה.

הרי לנו כי מן הכתוב בשיר השירים האמור בעטרה שמעטרת האם את ראש בנה ביום שמחת לבו, למדים אנו לענין עטרה (הבאה מתכשיטי האם לעיטור ספר התורה) הניתנת על ראש בנה הילד ביום שמחת לבו בשמחת התורה.

נקל לתאר מה גדול הוא רושמה של נתינת עטרה של ספר תורה בראשו של ילד קטן ביום השמחה בספר התורה, ועד כמה הטביע רושם זה את חותמו לימים על הילד. הנה כי כן, אף הרשב"א, זוכר בעת בגרותו וזקנותו את אותה חוויה ("זכורני כשהייתי קטן, והיו לוקחים עטרות הספרים ומשימים בראשי התינוקות"). שהרי זו חוויה הנצרבת בתודעת אדם ומלווה אותו לאורך כל ימי חייו.

ג. מכירת "מצוות ספר התורה", לנשים ולילדים

מנהג שנהג בקהילות רבות באשכנז הוא מכירתן של "המצוות" לפני תפילת ערבית של שמחת תורה[14]. אלה "המצוות" הנוהגות בבית הכנסת, בשימוש ספרי התורה שבו ובסדרי בית הכנסת. עדות ראשונה למנהג זה שנהגו בקהילות ריינוס במאה הי"ד נזכרת אצל תלמידי מהר"ם מרוטנבורג:

בליל שמחת תורה, בין מנחה למעריב, נעצרין כל הקהל בבית הכנסת. ונהגו לקנות [מצוות] על כל השנה. והשמש יכריז: "כך וכך יתנו בעד מצוה זו", והמרבה זכה בה. והגדול שבכולם [=הרב], יברך הקונה [="מי שברך"], בעבור שיתן כך וכך בעד מצוה זו, בשכר זה..."[15]

יש בידינו תיאור מפורט ומדוקדק, לפרטי פרטים, של "המצוות" הללו, שנמכרו בעזרת הגברים. כמה מן ה"מצוות" הללו יועדו בעיקר לנערים קטנים:

הסרת הפרוכת מן הצד בעת יציאת [הוצאת] הספר תורה ובעת ההכנסה. והשני, הוא מי שמחזיר הפרוכת ומשים פני הארון אחר הוצאה והכנסה. ומנהג לחנך במצוה זו נערים קטנים. מי שיש לו [הסרת הפרוכת] עומד בצפונו של הארון, ומושך בחבל המחובר למעלה בקרן צפונית בפרוכת. ומי שיש לו [החזרת הפרוכת] עומד בדרומו של הארון, ומושך בחבל המחובר למעלה בקרן דרומית בפרוכת.[16]

וכאמור למעלה בפרק שעניינו פתיחת הארון, יכולים אנו לשוות בעיני רוחנו את מראה שני הילדים העומדים בשני צידיו של ארון הקודש נוכח כל הקהל, נצפות על ידי אמותיהן שבעזרת נשים, במעמד הוצאת ספר התורה. הילד האחד המושך בחבל שבידו כדי להסיט את הפרוכת מעל ארון הקודש, לפני הוצאת הספר. והילד האחר, המושך בחבל שבידו כדי להשיב את הפרוכת למקומה, לאחר שהספר יצא מהארון, ובטרם יובל לבימה לקריאה בו.

ובאותה עת, כך נמסר באותו מקור, בה התקיימה מכירת ה"מצוות" לגברים בעזרת גברים, התקיימה מכירת מצוות המיוחדות לנשים בעזרת הנשים.

מנהג נשים בין מנחה למעריב הנ"ל [=שמחת תורה] באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם, ובאים בחצר החיצון של בית הכנסת לפני פתח החיצון של בית הכנסת דנשים [=עזרת נשים]. ורוב הנשים, בפרט נשים בחורות, מחברות יד ליד, ובראשן נשי "חתן תורה" ו"חתן בראשית". והולכין עיגול סביב סביב ומשוררין "יגדל" וזמירות שרגילין לשיר לכבוד חתן וכלה. ואחר כך הולכין לבית הכנסת שלהן. ושם נער אחד קורא ומכריז המצוות של הנשים לשנה, ומוכרן.

ואילו הן: כיבוד בית הכנסת; חלוקת ווימפלש לקפלן[17]; לעשות פתילות להדלקה; ולשאוב מים לנטילת ידים בחצר בית הכנסת של אנשים ונשים.

ודמי מצוות ההמה אינן באין ליד הגבאי צדקה, רק הנשים מחזיקות דמיהן לעצמן. ועושין שתי נשים צדקניות לגבאיות עליהן. והמה קונין בהם שעוה, ומדליקין נרות בבית הכנסת דנשים כל השנה כולה.[18]

בדומה לכך בא תיאור מתחילת המאה הי"ח:

גם נמכרים מצוות שהנשים עושות. דהיינו, קפול המפות וכיבוד הבית הכנסת... בכל ערב שבת וערב יום טוב, קונין בעלי הנשים המהדרין. ובקהלות קונין הנשים כמה וכמה בשותפות, וזוכה כל אחת מהשותפות לכבד מעט..."[19]

ד. זריקת הממתקים על ראשי חתני התורה, מאת הנשים אל הילדים

מרכיב נוסף במכלול מנהגי שמחת תורה, שהטביע רושם רב בתודעתם של הילדים הרכים היה המנהג שרווח בקהילות רבות בישראל, ממערב וממזרח, לזרוק מעזרת נשים ממתקים על ראשיהם של העולים לתורה. הממתקים היו מושלכים לעבר הבימה, מקום קריאת התורה (בדומה להשלכת ממתקים לעולה לתורה בשמחת בר המצווה ובשמחת חתן בשבת חופתו, ובדומה למנהג שבימי התלמוד בזריקת קליות ואגוזים לפני חתן וכלה[20]), והילדים הקטנים היו אוספים את הממתקים, לשמחתם.

הנה כך מעיד ר' אליהו גיג במנהגם של יהודי אלג'יר:

נהגו ביום שמחת תורה כשיעלו החתנים לספר תורה מפזרין מיני מתיקה, הנקרא כונפיט. והקטנים מלקטים. ועושים כן לכבוד שמחת תורה.[21]

אכן, לימים התבטל מנהג זה בקהילת אלג'יר. וזאת משום הנזק (שהגיע למימדים של סכנת נפשות) שנגרם כתוצאה ממנהג זה. כפי שר' אליהו גיג מעיר כי "בזמנינו עמדו גבאי בית הכנסת ובטלו זה המנהג, שיצא ממנו נזק וסכנת נפשות".[22] אין הוא מפרט מה היה אותו נזק, ואולם יש להניח כי הכוונה למריבות שפרצו בין הילדים המלקטים את הממתקים הללו (ואולי אפילו בין ההורים, שנחלצו לעזור לילדיהם).[23] ויתכן אף שהכוונה למריבות שפרצו בין הנשים בעזרת נשים, וכשם שהראינו לדעת (לעיל בפרק "הגבהה") אודות מנהגן של הנשים "הנדחקות" עם הוצאת ספר התורה, עד שהיה בדבר משום סכנת נפשות. אפשר שאף במנהג זה באו הנשים לכלל מריבה ביניהן.

ואולם לא בכל הקהילות התבטל מנהג זה, שהרי עיקרו הינו חיובי ומכוון לחינוך הילד לאהבת התורה, וישנן קהילות שבהן שרד המנהג. שכך הוא הנהוג בקהילות הספרים שבארץ ישראל:

ועדיין נוהגים הספרדים בארץ ישראל לזרוק ממתקים מהעזרת נשים על ראש החתנים, חתני  תורה ובראשית. וכן עושים להבר מצוה ולחתן בשבת של שבעת ימי חופתו כשעלה לקרות בתורה.[24]

נשי משפחות החתנים קובעות להן מושב בשורה הראשונה הפנימית של העזרה... ובהגיע זמן קריאת התורה והחתנים מוזמנים אחד אחד לעליות, קד לפניהם השמש כלפני המלך. והחזן פותח בשיר לכבוד העולה: "חתן נעים עלה...". בעוד הוא עולה, ברד של סוכריות וממתקים ניתך על ראשו מעזרת הנשים. והנערים פושטים על הארץ סביבו לאסוף את השלל.[25]

וכיוצא בדבר, בקהילות אשכנז שבהונגריה:

כשעולים החתנים בשמחת תורה, זורקות הנשים עליהם ממתקים מתוך עזרת נשים.[26]

ועוד נלמדים אנו כי היו קהילות שבהן הנשים הצעירות שנישאו באותה שנה (ועדיין לא היו להן ילדים משלהן), הן שתרמו את הממתקים הללו[27]. לכשתימצי לומר, הרי זו סגולה שאלה תלדנה ילדים, ולימים תבואנה לעזרת נשים ותשלכנה אף הן ממתקים לעבר חתני התורה, וילדיהן שלהן ילקטום.

ה. "משפחת חתן תורה": האב, האם והילדים

פן נוסף במכלול חוויות שמחת תורה שחווה הילד הרך הנלווה לאמו, הוא זה השמור לילדיו של מי שזכה להיות "חתן תורה" או "חתן בראשית". דיון נפרד, הדורש מסגרת רחבה, הוא בשאלות הרבות הכרוכות בדרך בחירתם של ה"חתנים" הללו, באשר לתכונות הראויות להם, ובאשר לאופן בו הם נבחרו. ואולם משנבחרו ה"חתנים" הללו, וניתנה עטרת "חתן" בראשם וכבוד רב נהגו בהם, לא היה זה רק ב"חתן" עצמו, אלא אף בבני משפחתו, באשתו ובילדיו, ובקרוביו.

הנה כי כן בקהילת ורמיזא במאה הי"ז, התקיימה תהלוכה רבת רושם ביום שמחת תורה לאחר סעודת שחרית וקודם המנחה, בה הוליכו את חתן התורה ואת חתן בראשית, הם ובני משפחותיהם ברוב הדר ופאר בחוצות שכונת היהודים שבעיר:

אחר סעודת שחרית [ביום שמחת תורה] נער של שמש מכריז דרך הרחוב בזה הלשון: "חתן וכלה, אונטיר די ברייט-הויז ווירן!" [=בואו להוליך את החתן והכלה אל תחת בית החתנות!]. ואז חתן תורה ואוהביו וקרוביו, וגם חתן בראשית ואוהביו וקרוביו, באין תחת הברייט-הויז, עם נשי החתן תורה ובראשית.[28]

שני החתנים, של תורה ושל בראשית, מלווים בנשותיהם ובילדיהם ובקרוביהם צועדים בתהלוכה רבת משתתפים. נקל לדמות מה הרגישו ילדיהם של ה"חתנים" המדדים בראש תהלוכה שכזו, או הנישאים בזרועות אמותיהן.

ולא זו בלבד, בתום התהלוכה התקיימה סעודת פירות [שהרי אין מקום לעריכת סעודה נוספת, לאחר שזה עתה הסתיימה סעודת שחרית של חג], ואולם אין זו סתם סעודת פירות, אלא פירות משובחים ומיוחדים שהחתנים תרמו:

ועמהן [=עם החתנים ומלוויהם] פירות חשובים להעמידן על השולחן, וגם לזורקן לפני הנערים, וילקטו בשמחה. גם שני גבאי צדקה באים עם פירות נאים ומשימין על השולחן

סעודת פירות ["חשובים"!] זו אינה מיועדים רק לבוגרים המסובים ליד השולחן, אלא אף לנערים. אליהם, בדרך משובה, בזריקה, מושלכים הפירות, בעוד הילדים מלקטים אותם ["בשמחה"!]. ככל הנראה היה זה אירוע מרשים – ובמיוחד השלב שבו נזרקים הפירות לעבר הילדים - אף בעיניהם של הגוים. עדות לכך, הם דבריו הבאים של שמש ונאמן הקהילה בוורמיזא, ר' יוסף יוזפא האן:

פעם אחת ראתה ערילה אחת בשמחה זו, וציותה קודם מותה. גן אחד היתה לה סמוך לקברות היהודים. אותו הגן יהיה להן ליהודים במתנה גמורה. בתנאי זה שכל שמחת תורה יקחו הפירות  של אותו הגן, ישימו על השולחן ויזרקון לפני הנערים תחת הברייט-הויז בשמחת תורה, עד ביאת הגואל.

וכן ראיתי בעיני אני הכותב. ואכלתי מפירות החמה. ועתה מזמן קרוב נחרב הגן ההוא מעם המלחמה. ואותן הפירות היו שני גבאי צדקה מביאין, ומשחרב הגן הביאו משלהן [כלומר, בכך מסביר ר' יוסף יוזפא מה מקור המנהג שנהג בימיו שהגבאים מביאים מביתם את הפירות הנוספים על פירותיהם של החתנים].

השמחה הזו מלכדת סביבה את בני המשפחה של ה"חתנים" (ובכללם, למותר לציין, אשתו וילדיו), ואת כלל הציבור, ובראשו נשואי הפנים: הרב והרבנית, ורוב בעלי הבתים שבקהילה.

 והחתנים והבאים עמם יושבין סביב השולחן, ובפרט הרב והרבנית. באים כולם לכבוד התורה, ורוב הבעלי בתים כמעיט כולם. ויושבין וקצתם עומדין סביב לשולחן. ומי שיש לו חבית יין במרתפו, מביא עמו קנקן מלא יין. והחתנים מביאין יין לרוב, אל יחסר המזוג. ואוכלין מהפירות ושותין ושמחין.

זאת ועוד, אל הסעודה נלווים גם אירועי-שמחה נוספים, הפונים אל המבוגרים שבקהל, ואולם ביותר הם משובבים לבם של הילדים: מדורה גדולה וריקודים.

ועושין מדורה גדולה של אש גדולה בחצר שלפני הברייט-הויז, וכשהאש דולק יפה יפה, כמו חצי שעה אחר שהדליק, הרב עם הרבנית והחתנים, כולם יוצאין ורואין בשמחה ההיא. והבעלי בתים מרקדין סביב האש, ומחנגין ועושין כל מיני שמחות. ולפעמים גם הרב מתחבר עמהם בחינגא סביב האש, לכבוד התורה. ושוהין שם עד מנחה. ושותין שם יין אצל האש. והחתנים נותנין היין, ועצי המדורה השמש נותנן, והחתנים פורעים לו.

ו. שמחת נשים וילדיהן בשמחת התורה

אין לנו עוד יום בכל ימות השנה כיום שמחת תורה כפי שהוא נחוג בבית הכנסת. אין עוד יום שבו שרים כה הרבה, ומחוללים ומפזזים לאורך לילו ויומו, כקטן כגדול, כתלמיד החכם כ"עם הארץ", כילד וכישיש. נפשן של נשים נמשכת אחר הנגינה והשירה, שכן הוא השגור בפי הבריות: "בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא" [=בת ששים כבת שש, לקול כלי הזמר היא ממהרת לרוץ].[29]

הנה כי כן, בהיות בית מקדש עומד על מכונו, ונחוגו בו לאורך ימי חג הסוכות אופני שמחה שלא היה כדוגמתם, עד שאמרו עליהם כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו",[30] ניצבו במרכזה של שמחה זו כלי זמר מרובים שליוו את השירה והמחולות.[31] בשל שמחה זו שבשירה ובריקודים היו באות נשים רבות לצפות בהם, לשם כך הוצרכו להתקין גזוזטרא בבית המקדש, ב"עזרת נשים" ("במוצאי יום הראשון של חג, ירדו לעזרת נשים, ומתקנין שם תיקון גדול"[32]). תוספת זו איפשרה לנשים להיות לצפות מלמעלה,[33] ולגברים שלמטה לצפות בחסידים הרוקדים בלא היסח דעת[34].

בטעם ההימשכות המיוחדת של הנשים לשירה ולנגינה רווחת בעולמם של חסידים אימרה, שאמנם יש בה מן החידוד ("ווערטיל"), אך היא צופנת בחובה גם מן ההבנה העמוקה בנפש האישה: הנה בדיון בסוגיית התלמוד[35] בשאלת חיובן של הנשים במצוות מזוזה, הועלתה ההצעה שמא נקיש את מצוות מזוזה למצוות תלמוד תורה, וכשם שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, כן הן תיפטרנה ממצוות מזוזה. ונדחתה הצעה זו כדבר שאין להעלותו על הדעת ("לא סלקא דעתך"), שכן נאמר במצוות מזוזה למען ירבו ימיכם. ומעתה יש לטעון "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי"?! [=הגברים צריכים חיים, הנשים אינן צריכות חיים?!]. את המשפט "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי" ניתן לקרוא כמשפט תמיהה (ועל פי אופן קריאה זו ברור הוא שהנשים צריכות חיים), אך ניתן גם להטעימו כמשפט חיווי, ועל פיו הגברים נצרכים לחיים, ואילו הנשים אינן צריכות חיים. נמצא איפוא כי אופן ההטעמה, הנעימה המוסיקלית, היא הקובעת אם הנשים צריכות חיים או אינן צריכות חיים. מכאן למדנו כי המוסיקה היא הרציונל לחייהן של הנשים...

כאמור, הרי זה דבר הלצה, ואולם יש בו גם גרעין של אמת. ואשר על כן, ביום שמחת תורה, ביום שאין דומה לו בשירה ובריקודים בבית הכנסת, הוא גם היום בו באות נשים בשערי בית הכנסת יתר על כל ימות השנה.

לזיקה מיוחדת זו של הנשים (כשאליהן נלווים ילדיהן הרכים), לשמחה הנחגגת לכבוד ספר התורה בבית הכנסת ביום חג שמחת תורה, נוסף צד אחר של חידוש: כניסתן של הנשים אל תוכו של בית הכנסת, לנשק את ספרי התורה. כך נמסר שנהגו בקהילות ליטא שהנשים והנערות באות לתוך בית הכנסת בשמחת תורה לנשק את ספרי התורה.[36] וכמותן בקהילת בגדד, שבה אף הרחיבו את ההיתר הזה גם ליום כיפור וליום שלפני שמחת תורה, שמיני עצרת. כאשר הכניסה לבית הכנסת הינה זוגית, הבעלים ונשותיהם יחד:

בכפור, בשמיני עצרת, ובשמחת תורה מוציאים בכל בתי הכנסת את כל ספרי התורה מבית גנזם ומניחים אותם ב"היכל". והאנשים והנשים הולכים מבית כנסת לבית כנסת לנשק כל ספר וספר, וקוראים זאת "זייארה" [=ביקור].[37]

אף שלא צוין במקור זה כי גם הילדים השתתפו ב"ביקור" זה, סביר להניח כי כאשר שני ההורים גם יחד הולכים בצוותא למסע בתי כנסת בעיר, כדי לנשק את ספרי התורה שבהם, אף הילדים – ובוודאי הילדים הרכים, הנישאים בזרועות הוריהם, ואלה התלויים בהם – התלוו אליהם במסע זה.

והיו קהילות שהותרו בהן כניסתן של הנשים, ואיתן בנותיהן הבוגרות, לעזרת הגברים (ליתר דיוק, לחלק עזרת הגברים שלפני עזרת הנשים), בזמן ה"הקפות" או לחילופין הוסרה (או שהוזחה לצידה) בהן המחיצה המבדלת בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. הנה כך מופיע בתיאור מנהגי קהילות דרום רוסיה:

בשעת ההקפות גודל הרעש מהילדים... ומהילדות והנשים, שבליל שמחת תורה מותר להן להיכנס לעזרת האנשים.[38]

כמו גם בקהילות תימן, כפי שכותב הרב קפאח,[39] כמעט כל הנשים כולן באות לבית הכנסת בשמחת תורה (שלא כמו בשאר המועדים) ועומדות אצל הפתח.

בליל שמחת תורה ויומו מביאים לבית הכנסת גם את הבנות הקטנות עד גיל שש שנים. הילדים והילדות שבבית הכנסת נושאים בידיהם נרות שעוה דולקים בפמוטים או בלי פמוטים.

אף בקהילות חסידיות, המקפידות הקפדה מרובה על הפרדה בין גברים לנשים, התרופפה קמעא הרצועה בחג שמחת תורה. לא מעט אנקדוטות משעשעות ודברי חידוד יש בפי חסידים אודות תופעה ייחודית זו של הנשים הבאות בתחום בית הכנסת שאליו הן אינן  נכנסות בשאר ימות השנה.

אכן, לא כן בקהילות ישראל שבמזרח הרחוק. שם אמנם באות כל הנשים כולן ("באין קץ ותכלה") לבית הכנסת בשמחת תורה, אבל אין הן נכנסות אל תוכו. וכך רושם נוסע שעבר בקהילות ישראל בקווקז בשנים תרכ"א-תרכ"ד (1861-1864):

בשמיני עצרת בלילה אחר ערבית הולכים בהקפות... הנשים לא תבאנה אל תוך בית התפלה [כמו אצל יהודי רוסיה]. כי אם עומדות בעזרת הנשים ומביטות תוך החלונות, ופניהן מכוסות בצעיפים ובמטפחות... ונשים באין קץ ותכלה סבבו בית הכנסת מכל צד, אבל בפנים לא באו.[40]

בדרכים שונות ביטאו הנשים את שמחתן היתירה ביום זה, עם שהן מכוונות את שמחתן אל ילדיהן. כך למשל בקהילות אירופה רווח מאוד מאכל מיוחד השמור במיוחד לשמחת תורה, והוא היה לאחד ממאפייניו של החג בתוך הבית: כרוב ממולא. מאכל זה נבחר כמאכל המסמן את חג שמחת התורה משום שעלי הכרוב שעטפו את המלית נדמו בעיני הילדים לגוילי ספר תורה. בכל ארץ נקרא מאכל זה בשם אחר: בפולין הוא נקרא האָלעשקעס, בליטא ובסביבותיה - הוליבצה, באוקריינה - גאלופצה, ובדרום המחוזות האשכנזיים - פארקעס. ריבוי שמותיו בקהילות היהודיות השונות יש בו להעיד על תפוצתו הרבה ועל חביבותו של מאכל זה, שנעשה במיוחד לכבוד חג שמחת תורה.[41]

הגדילו עשות הנשים בשמחתן בתורה, עד שכתבו לעצמן פיוטים ושירים אותם הן מזמרות בשמחת תורה. כזו הייתה רבקה בת מאיר טיקטינר[42] (נפטרה בשנת שס"ה, 1605), הנחשבת כאישה היהודיה הראשונה שכתבה ספר שלם (ספר המוסר באידיש "מנקת רבקה", פראג שס"ט), אשר כתבה שיר נאדר, בן שמונים שורות, הנקרא "שמחת תורה ליד" [=שיר שמחת תורה].[43]

בשיר כשלעצמו אין איזכור, ולו ברמז, לשמחת תורה, וכל כולו שיר שבח לה' המסתיים בחזון גאולה. אשר לשאלת זמן אמירתו של השיר, ואופן אמירתו לא נאמרו דברים חד-משמעיים. האם אכן השיר הושר בפועל בעל פה על ידי נשים, או שמא נותר כשיר שבכתב; ואם אמנם הוא הושר בפועל על ידי נשים, כיצד ואימתי הוא הושר. יש הסבורים, על דרך האפשר,[44] כי השיר הושר על ידי הנשים בזמן שעיטרו את את ספרי התורה לפני תפילת ערבית בשמחת תורה (כמובא לעיל בסעיף שני שבפרק זה).  כשלעצמי הריני מסופק בדבר: אופיו המרומם של השיר, שיר אמונה ותהילה לבורא, אינו תואם את רוח הזמן והמקום בשעת העשייה הטורחת, המאפיינת את הנשים העמלות בקישוט ספרי התורה ובית הכנסת. כאמור, בגוף השיר עצמו אין בו להעיד שהוא הושר בפועל, וכי הוא הושר בשמחת תורה עצמה.[45]

אף באיטליה נמצאת אישה כבודה, לאה מונטאליציני, בשנת תקט"ז (1756) כותבת לעצמה קונטרס מיוחד באותיות מרובעות, גדולות ומנוקדות, שבו שבעה פיוטים שמזמרים בשמחת תורה. הראשון שבפיוטים הללו נפתח במלים "שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה"[46]. לקונטרס זה היא הקדימה שער מצוייר, בו נאמר:

זה השער לה' צדיקים יבואו בו. זה שישו וגילו שלי, לאה מונטאליציני. היום יום ג' פרשת תולדת שנת התקט"ז ליצירה.[47]

היו שקבעו בנחרצות כי "בודאי [לאה מונטאליציני] עשתה זאת כדי שתוכל להשתתף בשירה בשעת ההקפות".[48] הנחה זו טעונה בדיקה מכמה פנים. כך למשל, התאריך המופיע בשער "יום שלישי, פרשת תולדות" (לאמר, ששה שבועות לאחר חג שמחת תורה) מעורר תהיות: האם הוא בא לסמן את הזמן בו הסתיימה כתיבתם של הפיוטים הללו (ואולי הם אכן הושרו בשמחת תורה שקדמה לתאריך הזה), או שמא התאריך בא לסמן את הזמן בו החלה לאה מונטאליציני את כתיבתם של הפיוטים הללו, והיא מועידה אותם להיות מושרים בשמחת תורה שבשנה הבאה. ואולי אין זו אלא שירתה הפרטית של אדם פרטי, השמור לו בינו לבין עצמו (ככתוב בשער "זה שישו וגילו שלי, לאה מונטאליציני"), ולא נועדו הדברים כלל וכלל להיות מושרים קבל עדת נשים בבית הכנסת.

ויש נשים ובנות שלא השכילו לבטא את שמחתן בתורה ביום חגה באופן מושכל שכזה, וביטאו זאת בדרך הפשוטה והבסיסית – בסעודה ובשתיית יין, בשירה ובזמרה. שכך מתאר הנוסע בארץ קווקז:

בלילה השייך לשמיני עצרת מקבצים חברות מן הבחורים ועושים שמחה... ואוכלים ושותים ומרקדים כל הלילה עד אור הבוקר. וגם הנשים והבתולות עושים סעודות בפני עצמן ביום שמיני העצרת. ושותין יי"ש ויין הרבה למאד ועושין שמחה. ומזמרים ומכים בתפים וצועקים: "שמחה! שמחה!".[49]

זיקתן המיוחדת של הנשים, וילדיהן עימן, לשמחת התורה באה לידי ביטוי עוד ועוד, ובדרכים שונות. כך למשל בקהילות אשכנז נהג מנהג מיוחד: לעשות חגיגה מיוחדת ביום שמחת תורה לבת שנולדה במהלך אותה שנה. שהרי את שמחת הבן שנולד היו מציינים בסעודת ברית המילה, ואילו לבת שנולדה היה ניתן שם בקריאת התורה שלאחר לידתה, כשהאב עולה לתורה ומברך את היולדת ואת בתה שנולדה לה במזל טוב. אבל את סעודת השמחה היו עורכים ביום שמחת תורה. וכך מתואר מנהג גליל פוזן:

בשעות שאחר הצהרים היו מזמינים ילדים וילדות לבית הורי הילדה. האֵם הניחה את בתה על ברכיה. המוזמנים עמדו מסביב ותוך דברי ברכה זרקו מטעמים וממתקים על הבת או מסביב לה. והילדים המוזמנים עטו עליהם וחטפו מה שיכלו. לחגיגה זו קראו "בעשטיטטונג" (הַמְטָרָה). ואחרי כן הוסיפו לכבד את הילדים המוזמנים בעוגות וקקאו ליד שולחן ערוך בחגיגיות. נראה שיש כאן חיקוי למנהג "חוליקראש" שהיה נהוג בדרום-גרמניה.[50]

ז. שמחתן של נשים בשמחת תורה. פרקי זכרונות וספרות

רושם ראשוני זה שבתודעת הילד נחקק היטב בתודעתו. דבר הבא לידי ביטוי בדברי זכרונות וספרות רבים. הנה כך כותב הסופר שלום עליכם:

..אילו הייתי היינה, בי נשבעתי אם הייתי שר בשירים על יפעת לילות פלורנץ, תחת זאת הייתי שר על קסם ליל שמחת תורה בערי ישראל, כשיהודים עוסקים בהקפות ונשים צעירות ועלמות מתאספות בהמון לבית הכנסת, באות ומתערבבות עם הגברים – בליל שמחת תורה, הרי זה מותר[51] – והנשים והבתולות נושקות את ספרי התורה, קופצות אשה ממקומה וקוראות בקולות דקים שונים: "כה לחי!" והגברים עונים לקראתן: "גם לכן!" "גם לכן!"[52]

ומספר אחר, ש"י עגנון, שחושיו היו מחודדים עד מאוד לקלוט היטב היטב את הלכי הנפש היהודית מתאר את רישומה חווית שמחת ספר התורה בשמחת תורה הכנסת בידי אימו, ובעוד הוא מגפף ומחבק ומנשק את ספר התורה, עיניו רואות את אימו שהביאתו לבית הכנסת:

ליל שמחת תורה היה. ובאותו לילה בית מדרשו של הרב מלא אור יקרות וכל כלי המאור מתנוצצים מזוהר העליון וחסידים צדיקים וקדושים עומדים עטופים אצטלאות לבנות משי טהוה וספרי תורות בידיהם ומקיפים את הבימה ומרקדים בהתלהבות קדושה ומתעדנים בתפנוקי התורה, וכמה חסידים ובעלי בתים פשוטים זוכים ומרקדים עמהם ומתדבקים בתורה הקדושה ובשומרי התורה לשמה ושוכחים כל רוגזין וכל דינין וכל מיני פחיתיות קשות.

ובניהם הקטנים מקיפים אותם וביד כל תינוק ותינוק דגל אדום או ירוק או לבן או כחול, וכל דגל ודגל מכוסה באותיות של זהב, ובראש כל דגל תפוח, ובכל תפוח דולק נר, וכל הנרות מאירים ככוכבי לכת בחקל תפוחין קדישין.

וכשתינוק או תינוקת מישראל רואים את אבא בכבוד שכזה שספר התורה בזרועו מיד הם קופצים כנגדו ואוחזים בספר התורה ומגפפים ומחבקים ומנשקים בשפתותיהם הכשרות שלא טעמו טעם חטא ומטפחים בידיהם וקוראים בנעימה "אשריך ישראל". ואבותיהם מנענענים בראשיהם כנגדם ואומרים אחריהם "צאן קדשים", והנשים העומדות בעזרה זנות עיניהן בהקדושה הרוממה...[53]

ובדומה לתיאור זה, גם חברו של עגנון למורשת גאליציה, הסופר מ' בן יחזקאל, מתאר את האהבה הגדולה לספר התורה של הנשים העומדות בעזרת הנשים בבית הכנסת בעת שמחת התורה, בעוד ילדיהן הרכים נישאים על ידי אבותיהם:

...וכאשר הגיעו סמוך לבית הכנסת, יצאו לקראתם ראשי בית הכנסת וספרי התורה בזרועותיהם, וקבלו את פניהם ברוב כבוד והדר. שערי בית הכנסת נפתחו, ובין רגע נתמלאו שתי העזרות, האנשים באו לעזרת אנשים והנשים לעזרת נשים, כולם נדחקו ומילאו את הבית עד אפס מקום.

ואף שעמדו צפופים נכנס ספר התורה בריוח, וכל הקהל הגדול הריע לקראת התורה, בבואה אל הבית פנימה. הנאספים קדמו את פני הספר במזמורי תודה, שמחו והריעו לכבוד המקום ולכבוד התורה. האנשים נדחקו והחזיקו בספר ונשקו אותו מקרוב, הנשים שלחו את אצבעותיהן ונשקו אותו נשיקות אויר מרחוק. שעה ארוכה ארכה קבלת פנים נלהבת זו, ולא נלאו הבריות מלהשמיע תרועות גיל וששון, שבע פעמים הקיפו את הבימה, ובראש כל הקפה צעד המנדב וספר התורה החדש בזרועותיו[54].

גם הבעלים השמחים עם ספרי התורה בבית הכנסת, מצפים שנשותיהן תהיינה שותפות גם הן בשמחה זו. הנה כך מספרת מי שנשואה ל"חוזר בתשובה", והיא עצמה אישה חילונית (מצב הגורר אחריו כעסים ומריבות רבות), כיצד בתוך אחת המריבות הקשות שלהם, בעלה קורא לה לבוא לבית הכנסת בזמן "ההקפות".

ערב שמחת תורה. ואצלנו בבית ריב קשה, מאותם ריבים שאחריהם נדמה שכה להמשיך כבר אי אפשר. יהונתן הלך לבית הכנסת לשמוח עם התורה ואני נשארתי בבית. כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה קלה בדלת ובפתח עומדת שפרה'לה, הילדה הכי קבועה בבית-הכנסת, שששה תמיד לעזור ולמלא כל בקשה.

"יהונתן ביקש ממני להגיד לך שתבואי." אמרה את אשר נתבקשה. קדה קידה, ברכה אותי ב"שתזכי למצוות" ורצה לחברותיה המשחקות ברחבת בית-הכנסת. הבנתי שיהונתן החליט להתפייס וחשב שאוירת החג ושמחת החוגגים תעזור למשפחתנו השסועה. החלטתי לא לסרב.

כשהגעתי. מצאתי את השמחה בעיצומה. עשרות מתפללים בתלבושת שחורה אחידה רקדו בכמה מעגלים סביב הרבי הישיש, שעמד במרכז וספר תורה עתיק בידיו. כאשר עינינו נפגשו, רמזתי ליהונתן שיפסיק לרגע לרקוד ויגש אלי.

"מה קרה?" שאל בכעס עצור, "אי אפשר לחכות עד שנחזור הביתה?"

"לא!" עניתי. "יש לי משהו שאני חייבת להגיד אותו עכשיו! אולי זה יהיה לא כל-כך קל לשמוע. אבל החלטנו שעלינו להיות כנים ולהגיד הכל, אפילו אם הדברים קשים."

הרגשתי איך פניו מחווירים מתחת לצעיף הזיעה.

"מה הענין? למה דווקא בשמחת תורה?"

"תראה, יוני. הצעדים שלך היום הם מתחת לכל ביקורת. מה כל-כך קשה לתפוש צעד-ניעה צעד-ניעה?...[55]

ואפילו אלה הנשים הרחוקות שברחוקות, חפצות להצטרף לשמחת התורה בחג "שמחת תורה". כיהודי זה שעבר את כל אימי השואה ונשא לו לאישה גויה כפרית ובורה (זו שהיתה משרתת בבית הוריו והצילה אותו בזמן השואה, במתן מחסה במרתף ביתה), והוא חי בארצות הברית, חיים נטולי תורה ומצוות. ואולם בליל "שמחת תורה", למרבה הפלא אותה פולניה קתולית הפוקדת את הכנסייה בימי ראשון בשבוע, נתקפת רצון עז לבקר בבית הכנסת, להשתתף ב"הקפות", זכר לרשמים אותה היא נושאת בעת שעבדה בבית היהודים, וראתה את נשות הבית בשמחת החג:

הטלפון צילצל שוב. יאדוויגה באה מן המטבח כשבידה האחת מגהץ ובשניה כלי מלא מים.

"מדוע אינך מרים את השפופרת?"

"לעולם לא אענה לטלפון בימי חג. ואם רצונך להיות יהודיה – אל תגהצי בשמיני עצרת."

"אתה כותב בשבת. לא אני."

"לא אכתוב עוד בשבת. אם איננו רוצים להיות כמו הנאצים, עלינו לקיים את דיני-היהדות."

"התלך עמי ל'קופות' היום?"

"אמרי 'הקפות' ולא 'קופות'. כן, אלך עימך, ותצטרכי ללכת למקווה, אם רצונך להיות יהודיה."

"מתי אהיה יהודיה?"

"אדבר אל הרב, אלמד אותך להתפלל."[56]

סיכום

בפנים מפנים שונות ניתן לראות מה עמוקה היא הזיקה שבין הנשים לחג שמחת התורה, ועד כמה זיקה זו נאצלה אל נפשותיהם של ילדיהם הרכים. אכן יום שמחת תורה הוא יום שיא לאהבת ספר התורה ולשמחה בו, ואולם עוד קודם לכן, בימים שלפניו, הולכת ורבה ההתרגשות נוכח שמחת התורה: בעצרת, החל (בחוץ-לארץ) ביום הקודם לשמחת תורה; בשמחות "בית השואבה", המתקיימות לאורך ימי חול המועד סוכות, בימים הקודמים לשמיני עצרת; וביום הכיפורים, החל ארבעה ימים לפני חג הסוכות. הנה מתואר מנהג העיר בגדאד:

בכיפור, בשמיני עצרת, ובשמחת תורה מוציאים בכל בתי הכנסת את כל ספרי התורה מבית גנזם, ומניחים אותם ב"היכל". והאנשים והנשים הולכים מבית כנסת לבית כנסת לנשק כל ספר וספר, וקוראים זאת "זיארה" (ביקור).[57]

 בהקשר למנהג זה, ראוי לציין קיומו של מנהג אשכנזי עתיק, שנהג במועדים מוגדרים, ביום אחרון של חג, ובדוגמת שמחת תורה. אכן, במנהג זה, שלא כבשמחת תורה, נשמר האיפוק סביב ספר התורה, ותחת הנשיקה מתוארת בו קימה של כבוד: 

כל יום טוב האחרון שברגלים קורין "כל הבכור", ומברכין הציבור ליתן מתנת יד.

וכך היה רגיל מהרי"ל שנטל חומש קטן בידו, והיה מסבב מאיש לאיש, כדי שכשיקום האיש נגדו יהיה לכבוד התורה שבידו, והיה מברך בעבור שיתנו מתנת יד לכבוד התורה ולכבוד הרגל, וכן היה מברך גם כן כל נער שהוא בר מצוה. וכשהגיע אל השליח ציבור וברכו, ואחר כך אמר לו "תברך גם אותי". וכשסיים לברך את כל הציבור נטל ספר תורה מן שליח ציבור ובירך כל הקהל הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם, והחזיר ספר תורה לשליח ציבור והוא ישב מן הצד ושליח ציבור אומר "אשרי".[58]

ומחג שמחת תורה נפתחת לה שנה חדשה של קריאה בספר התורה, ובה היא מסתיימת ככלות שנה. בעוד הילדים הקטנים נושאים איתם שלל חוויות מעצימות של אהבת ספר התורה והשמחה בו. חוויות שתלוונה אותם לאורך כל ימיהם.

---

[1] דברים לא, י-יב

[2] גם הנאמר במגילות קומראן, בסרך העדה עניינו, לדעתי, התכנסות זו לכבודה של תורה שנעשתה במועד זה של השנה. שכן נאמר בתחילת "סרך העדה": "וזה הסרך לכול עדת ישראל באחרית הימים [...], בבואם יקהילו את כול הבאים מטף עד נשים וקראו באזניהמה את כול חוקי הברית ולהבינם בכול משפטיהמה פן ישגו במשגותיהמה". א' שמש ("נשים ומעמדן בחברה ובהלכה על פי ספרות קומראן" בתוך: בר אילן, ספר השנה תשס"ז, עמ' 542), וי' שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, ירושלים 1993, עמ' 21 מניחים כי הביטוי "אחרית הימים" עניינו הוא תקופת המשיח שלעתיד לבוא. ואולם יש מקום לשקול את האפשרות שכוונת הביטוי היא לסוף השנה (במובן המקראי של המלה "ימים" כשנה), וכדרך שפירש הנצי"ב בהעמק דבר את הכתוב אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (במדבר כד, יד): "ופירוש אחרית הימים אינו אחרית ימות עולם, אלא תקופה שהוא עומד בה...". ויש בכך עדות לקיומו של טקס בתום שנה (או שמא בתום תקופת שבע שנים) של התכנסות לכבוד התורה.

[3] אין בידינו תיאורים מפורשים אודות הבאת ילדים בידי אמותיהן לקריאת התורה בימי שני וחמישי בשבוע.

[4] א' יערי, תולדות חג שמחת תורה, עמ' 216. אלו דבריו של הביבליוגרף הנודע, שהקדיש שנות חיים מרובות לחקר תולדות חג שמחת תורה. מנגד נציין את דבריה  של מיכל ווזנר, "דמעות של שמחה", בתוך: עין של אשה, המתנה את צערן של הנשים שב"עזרת נשים" בשמחת תורה: "דומה שאין עוד חג שבו בולט כל כך ההבדל בין עזרת הגברים ועזרת הנשים בבית הכנסת: כאן שירה וריקודים וספרי תורה ושמחה ודגלים, וכאן קהל נשים מצטופפות אל המחיצה, מבקשות לשתף את עצמן בשמחה ולו רק באמצעות מראה עינים. אבל השיתוף הזה מעצם טבעו הוא שיתוף מרחוק: אנחנו מציצות בגברים השמחים מן הצד, כאילו האירוע הזה לא קשור לחיינו בכלל, כאילו מדובר בשמחה של משפחה אחרת".

[5] שו"ת מים חיים לר' יוסף בר' חיים משאש, פאס תרצ"ג, או"ח סי' פ'. מזכרונו כילד רך הוא זוכר אף את מראה הפרוכות: "מכללם היה בגד אחד שמצויירים בו זבובים ודבורים. וחרה למורי אבי על השמשים, וצוה להסירו תיכף, וכן עשו". לכשתימצי לומר, אף זו עדות לרושמו של חג שמחת תורה על תודעתו  של הילד הרך.

[6] יעוי' מסע בבל, לר' דוד סלימאן ששון, ירושלים תשט"ו, עמ' רכ"ח.

[7] יערי א', תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ד, עמ' 219

[8] שם עמ' 221, המסתמך על ספרו של אלפרד פירסט (בגרמנית) המתאר את מנהגי קהילות אשכנז.

[9] המנהיג, הלכות סוכה, סימן נט.

[10] הלכות רי"ץ גיאת, ח"א, עמ' קיז-קיח

[11] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רט.

[12] תיקוני זוהר, תיקון כא

[13] שיר השירים ג, יא

[14] ספרות הלכתית נרחבת, למן ה"ראשונים", הוקדשה לנושא מכירת המצוות, האם הותרה מכירה שכזו ביום טוב. יעוי' מהרי"ל, הל' סוכה. יוסף אומץ, לר' יוסף יוזפא האן מנוירלינגן, פרנקפורט דמיין תפ"ג, סי' תתרסב. ועוד.

[15] מנהגים דבי מהר"ם בר ברוך מרוטנבורג, מהד' י' אלפנביין, ניו יורק תרצ"ח, עמ' 69

[16] יוסף אומץ, שם שם.

[17] על מנהג ה"ווימפל" יעוי' לעיל בפרק ב'.

[18] יוסף אומץ, שם.

[19] נוהג כצאן יוסף, לר' יוסף יוזפא ב"ר קאשמן סג"ל, האנוי תע"ח, הלכות שמיני עצרת, דף פ"ב.

[20] ברכות נ, ב

[21] זה השולחן, חלק שני, מנהגי ק"ק אלג'יר לר' אליהו גיג, אלג'יר תרמ"ח, סי לא. מובא אצל יערי שם עמ' 129

[22] זה השולחן בהע' שם

[23] מאותה סיבה גם בקהילת האשכנזים בוירונה שבאיטליה בוטל מנהג זה. יעוי' יערי שם עמ' 130 המביא מתוך פנקס קהל האשכנזים בוירונה (כת"י בגנזי בית הספרים הלאומי בירושלים) משנת ת"ע (1710). ואולם בקהילה זו המנהג לא התבטל כליל, אלא במקום זריקת הממתקים תוקן שניתן לחלקם אך בשתי מגבלות, של זמן ושל מקום: הדבר ייעשה "בשובה ונחת" רק לאחר תפילת מוסף, ובפתח בית הכנסת.

[24] כתר שם טוב, לר' שם טוב גאגין, ח"ג עמ' 340

[25] יעוי' יערי שם עמ' 130. מתוך מנשה מאני, "שמחת תורה בחברון" בתוך: הארץ (כ"א תשרי, תשי"ג),

[26] יערי שם שם.

[27] שם שם

[28] ר' יוסף יוזפא האן, פנקס קהילת וורמיישא. ויעוי' ש' אסף, "מנהגי שמחת תורה בווירמיזא", בתוך: בית הכנסת, שנה ב' חוב' א' (תשרי תש"ז, עמ' 10-7. יערי שם עמ' 126.

[29] מועד קטן ט, ב. ויעוי' ברש"י שפירש כי הכוונה לכלי זמר המנגנים בשמחת נישואין, וכשם שמתרגשת הילדה הקטנה בת השש לקראת החתונה ומתקשטת היטב לקראתה, כך הוא אצל האשה המבוגרת בת הששים.

[30] סוכה פ"ה מ"ב.

[31] יעוי' בפירוש המשניות להרמב"ם שם, שאף שנאמר במשנה "החליל", היו שם כלי זמר מרובים, והחליל היה המרכזי שבהם. ויעוי' ברמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"ג בענין עיקר שירה בפה, ובמסכת סוכה, נא, א מכון הלכה ברורה, ירושלים תש"ן, עמ' קיז-קיח בענין עיקר שירה, בפה או בכלי.

[32] סוכה שם מ"א.

[33] פירוש ר"ב שם, ובשם הרמב"ם: "כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".

[34] יעוי' בפירוש תוס' יום טוב שם, הנסמך על פירוש הר"ב במסכת מדות, כי הרוקדים לא היו אלא החסידים, ואילו שאר האנשים צפו בהם.

[35] קדושין לד, א

[36] ר' חסמן, "שמחת תורה" בתוך: הצופה, שנה ד, גל' 1151, כ"א תשרי תש"ב. מובא אצל יערי, שם עמ' 252.

[37] למעשה המונח "זייארה" מקיף בהרבה מ"ביקור", שכן שימושו הוא מסע ביקורים [כמו זה שבמסע קברי צדיקים], והוא קרוב יותר למונח "עליה לרגל".

[38] ש' וויזנברג, "חג הסוכות בדרום רוסיה", משנת 1912, מובא אצל יערי, שם עמ' 251

[39] ר"י קפאח, הליכות תימן, ירושלים תשכ"א, עמ' 34

[40] י' י' טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז, פטרבורג תרמ"ד, עמ' 7

[41] ש' הולנד, שמאלץ, קרפד, 2011, עמ' 138

[42] מן המעט שנמסר עליה כי הייתה "האשה החשובה הרבנית הדרשנית" (מתוך דברי המוציא לאור של ספרה "מינקת רבקה". תיאורה כ"דרשנית" תואם למה שנחקק במצבת קבורתה כי "היתה דורשת יום וליל לנשים בכל קריה נאמנה" (א' מונלש, כתובות מבית העלמין היהודי העתיק בפראג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 161)

[43] הנוסח האידישאי של השיר ראה אור על ידי ח' שמרוק ("הסופרת היהודית הראשונה בפולין – רבקה בת מאיר טיקטינר וחיבוריה", בתוך: גלעד, ד-ה, תשל"ט עמ' 23-20. ושוב, בעריכה חדשה, בספרו ספרות יידיש בפולין, מאגנס ירושלים תשמ"א, עמ' 69-66. בשנת תשס"ה (במלאת 400 שנה לפטירתה) הוציאה יעל לוין את הספר בתרגום עברי (יחד עם בוריס קוטלרמן), בתוספת מבוא והערות למוטיבים שבשיר. כן ראה השיר אור בספרה של עליזה לביא, תפילת נשים.

[44] כך משער א' יערי, עמ' 464, וכן לדעתה של י' לוין.

[45] בשלב טעם זה, כך נראה, אין מקום להצעה האומרת שאף ששיר זה הושר בפועל על ידי נשים, מכל מקום כיון שתכני השיר אינם מתייחדים לענינים הקשורים בנשים, ראוי לשקול לומר את השיר (בתרגומו העברי) על ידי הציבור כולו, כתפילת רשות בשמחת תורה (יעוי' י' לוין, שם).

[46] כשמו של הפיוט הנאמר בהקפות בשמחת תורה.

[47] כת"י בגנזי הרב א"ש הרטום בירושלים, מובא אצל יערי, עמ' 252

[48] יערי שם

[49] טשארני, שם עמ' 303-304

[50] יערי, שם עמ' 250, מפי ד"ר עקיבא ב' פוזנר. אכן יערי מסיים במלים "ולא אדע מה טעם עשו זאת ביום שמחת תורה דוקא". ולטעמנו, מובן היטב על שום מה דווקא ביום זה, שהרי הוא היום בו ביטאו הנשים את שמחתן האימהית.

[51] יעוי' יערי שם בתוך תיאור מנהגי קהילות דרום רוסיה: "בשעת ההקפות גדול הרעש מהילדים… ומהילדות והנשים, שבליל שמחת תורה מותר להן להכנס לעזרת האנשים"., כמו גם בתיאור מנהגי שמחת תורה בארץ ליטא, נאמר שהנשים והנערות באות לתוך בית הכנסת לנשק את ספרי התורה.

[52] שלום עליכם, "הקפות ליל שמחת תורה" בתוך: חיי אדם. תרגום י"ד ברקוביץ, מובא בספר המועדים, בעריכת יו"ט לוינסקי, סוכות, דביר תשי"ב עמ' 279.

[53] "אגדת הסופר", בתוך: אלו ואלו, עמ' קמב-קמג.

[54] מ' בן יחזקאל, "מעשה בסופר וספר תורה שבהיכל" בתוך: ספר המעשיות, דביר תל אביב תרפ"ח עמ' 343-344.

[55] א' מורג, מאה תפוחים חדשים (כולל מ.ע.מ.), עמ' 18

[56] י' בשביס-זינגר, שונאים – סיפור אהבה, עמ' 127 

[57] ששון ד', מסע בבל, ירושלים תשט"ו, עמ' רכז, מובא אצל יערי שם עמ' 252.

[58]  וייל י', ספר מהרי"ל, בינה ניו יורק תשל"ג דף כ, ב.