תורת אמך, נשים במאי זכיין

"נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא" – המאמר ומשמעיו

הקדמה

לא מכלל ענייננו במסגרת זו שאלת חיובה של האם בחינוך הבנים, שהרי נושא זה זוקק דיון נרחב לעצמו בבירורן של השיטות השונות שהוצעו בדבר.[1] ואולם הכל מודים כי "...למעשה, האמא היא המגדלת את הילדים – בעיקר בגיל הרך – ועל כן בפועל מוטלת מצות החינוך גם עליה, ואין צריך לומר כשהאב איננו או כשאינו ממלא תפקידו"[2].

אמנם בפרק זמן זה, שלפני גיל חינוך[3], רבים ותשתיתיים הם הערכים, האמונות, ההנהגות, ההליכות הנאות, שאמורה האם להטביע בנפשו של הילד הרך, אשר כל שהוא סופג בקרבו באותה עת הריהו כ"דיו כתובה על נייר חדש".[4] והרי הציווי "ואל תטוש תורת אמך", שאדם מישראל מצווה לשומרו מכל משמר ושלא להניחו, הינו מכלול גדול של הנהגות שבעשה ובלא-תעשה, שלמדן האדם מישראל בעודו ילד מאת אמו. ובירורו של מושג זה: תכניו, מידת מחויבותו, זיקתו להלכה ועוד, הריהו מצריך דיון נרחב לעצמו. ומבין ענייניה המרובים שבחינוך ילדיה הרכים, יעסוק המאמר שלהלן בתרומתה של האם בישראל לחינוכם לאהבת ספר התורה.

אכן מאז ומעולם הייתה משאת נפשן של האמהות בישראל שילדיהן יהיו לתלמידי חכמים, יודעי תורה ולומדיה. והן נתנו את נפשן על כך, בתפילה ובמעשה, בהקרבה מרובה. את ציפיתן זו הן שיקעו בלב ילדיהן הרכים. ואולם ביטוי ראשוני לאהבת התורה היה בחינוך ילדיהן לאהבת ספר התורה, הנתון בארון הקודש כלול בהדרו, ויוצא מהיכלו לקריאת התורה.

פן חשוב זה בחינוך הילד נפקד זכרו, משום מה, מתיאור מסכת החינוך של האם בישראל את ילדיה. רבנים ומחנכים הרצו את משנת החינוך של הבת בישראל, לקראת בגרות ואמהות, ואולם צד זה במכלול תפקידיה האמהיים לא הודגש. כתיבתם של אלה רצופה דברים נכוחים אודות תרומתה החינוכית של האם בעיצוב דמות ילדיה, ובכלל הדברים אף אהבת תורה, ואולם אין נזכר בדבריהם החינוך לאהבת ספר תורה, דוגמת הדברים הבאים:

תפקיד האם הוא להניח את היסודות הבונים את אישיותו של הנער והנערה דוקא בעודם רכים בשנים, טרם שהתעורר בהם יצר הרע. כאשר הם עדיין קשורים לבית וטרם נמשכים להשפעות חוץ.

עליה לפתח בילדיה רגשות אהבה ואמונה, כבוד והוקרה, שלום ואחוה, שבח והודיה לבורא. רק האשה בעדינות רגשותיה, היא המסוגלת לקלוט ולהנחיל לילדיה את המנגינה הפנימית, את נשמת היהדות בטהר קדושתה.

תפקיד האב ללמד את הבן תורה, תפקיד האם למסור לבנה לא את התורה הכתובה אלא את חובת הלב, תורת הרגש והמוסר. על ידי כוחותיה המיוחדים, בלהט אהבה ורגש, תצליח להחדיר בילדיה אמונה, יראת שמים ואהבת תורה.[5]

אי שימת הלב לזיקה המיוחדת של האשה לספר תורה, באה לידי ביטוי חריף יותר כאשר פורשים את המשנה החינוכית של הבת בישראל:

...ננצל כראוי ביום קדוש זה את האוירה המיוחדת וננהג בשובה ונחת, ננהיג שולחן שבת עם דברי תורה וזמירות כראוי, וננצל את הזמן הפנוי מטרדת הלימודים לדברי הגות ומחשבה ולבירור ענייני של יסודות האמונה.[6]

ובלא להתייחס לערך התפילה בשבת בבוקר, ובמיוחד לחלק הקשור בספר תורה: הוצאת ספר התורה מארון הקודש, הקריאה בו, והשבתו למקומו. ובלא להרהר באפשרות של שילובן האקטיבי של הבנות בקשר זה לספר התורה וסביבתו, הפרוכת, המעיל, ספר התורה עצמו – בקישוט, באומר, בצליל, וכדומה.

וביותר בולט הדבר כאשר הדברים מפיה של רבנית ומחנכת דגולה, מה עוד שהדברים מתייחסים למאמר חז"ל "נשים במאי זכיין" שעיקרו הוא זכותן של הנשים המביאות את ילדיהן לבית הכנסת, לספר התורה:

"נשים במאי זכיין?" נשים, שאינן מצוות בתלמוד-תורה, כיצד יזכו לאור תורה שיחיה אותן בתחיית המתים? "באקרויי בנייהו לבי כנישתא" – עיקר זכותה של אשה לעולם הבא, שבניה עובדים לה' יתברך. וכשהיא בבית עולמה, ובניה עוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאילו היא בחיים ועושה מצוות, והיא במעלות עליונות בגן עדן.

על כן תהא האשה זהירה להתפלל. ועיקר תחנוניה – על בניה ובנותיה שיהיו יראי שמים ומצליחים בתורה.[7]

א. "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא" – המאמר ומשמעיו

דומה כי מאמר חז"ל זה, שמיסודו של רב האומר כן לר' חייא,[8] הריהו שגור בפי כל:  "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" [=נשים במה הן זוכות? בהקראת בניהן לבית הכנסת, ובהשנאת בעליהן לבית המדרש[9], וממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש[10]].

לא כאן המקום לדון בפירושיו המרובים של מאמר זה[11]: פירושים שנתנו דעתם הן על בירורו המילולי (שהרי מאמר זה זרוע בקשיים הכרוכים בתרגום נאות של שפתו הארמית: מהו "אקרויי" ומהו "אתנויי"), הן באשר לזיקתו לנאמר באותה סוגיה (שכן קדמה למאמר זה האימרה כי "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים", ולאחריו באו מספר לשונות ברכה – בלשון שירית מרוממת, בעברית צחה - שהיו אומרים תלמידי בית המדרש של אמוראים שונים בבבל, בשעה שהיו נפרדים זה מעל זה בצאתם מבית רבם ושובם לביתם[12]. ומתבקש הסבר על שום מה ניתן מאמרו זה של רב בין הבטחה זו לנשים לבין ברכות הפרידה של החכמים[13]), והן בהסברו של המאמר בהקשר לתנאי הזמן והמקום בדור הראשון לתקופת האמוראים בבבל, בימי רב ור' חייא (דוגמת השאלות: למה שימשו "בי כנישתא" ו"בי רבנן"; מה היה נוהג לימוד התורה של הבנים ושל הבעלים? מה הייתה מידת מעורבותן של הנשים באורח-חייהם של בעליהן, ועוד).

אכן בראוי להציג במסגרת מאמר זה, שעניינו האם בישראל ותרומתה לחינוך ילדיה לתורה, פרשנות יוצאת דופן -  בחדשנותה, במעוף רוחה, במסר אותו היא נושאת - הבאה מתחת ידה של אשה דגולה, בת ואחות ואשת גדולי תורה: הרבנית לאה הורוביץ[14], מחברת תחנת אמהות[15] שנכתב במחצית השניה של המאה הי"ח. בהקדמתה לספר[16], היא דנה במאמר זה, ואף היא מקשה, בדומה לדבריהם של גדולי הפרשנים, מדוע קובעת הגמרא כי זכותן של הנשים היא רק בכך שהן מביאות את בניהן לבית הכנסת ומחכות לאישיהן עד שהם שבים מבית המדרש. הרי גם הנשים, כגברים, מצוּוות בשס"ה מצוות לא תעשה, וידוע ש"ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר". יתר על כן, נשים חייבות בזמן הזה גם בארבעים ושש מצוות עשה, "ואם כן קשה לן אמאי לא מוצא לנשים זכיות, רק זכיות הנ"ל".

את הקושי היא מיישבת באמצעות דברי הברטנורא בפירושו למשנה, המוכיחים כי פירוש המלה "זכות" הוא גם נצחון [ברטנורא ברכות, "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות", ופירש הר"ב: "ולא זכיתי" – לא נצחתי לחכמים, ודומה לו בש"ס בפרק "בנות כותים" "בהא זכנהו ר"א לרבנן", כלומר נצחם]. מכאן כי שאלת הגמרא אינה בעבור מה זוכות הנשים בשכר, אלא באלו נסיבות מנצחות הנשים את אישיהן וגוברות עליהם. ובלשון המקור: "אם כן זהו פירושו: הני נשי במאי זכיין – כלומר, נצחתן לבעל? דבכל מילי דעלמא ראוי הוא להיות גבר הוא הוי גבר, אפילו גרדני בביתיה להוי פרדשכי. מה שאין כן במילי דעלמא דאיתי ונצחו לבעליהון. שאם הבעל רוצה לבטל מדברי תורה או לבטל בניו, אזי תבוא עליה ברכה אם מנצחת אותו, ומייתי בנייהו לבית כנישתא ומנטרת לבעלים".

הרבנית לאה הורוביץ מתייחסת בדבריה לסוגיית הגמרא[17] הדנה בשאלת היחס הראוי של הבעל לדבריה-עצותיה של האשה: האם ראוי לו לקבלם, וכמאמר העם "איתתך גוצא, גחין ולחיש לה" (ובפירוש רש"י שם: "אשתך קטנה, כפוף עצמך ושמע דבריה". כלומר, חובת הבעל להקשיב לעצת אשתו, אף אם הדבר כרוך מבחינתו בהנמכת דמות), או שמא מוטב לו לבעל שלא יקבל את עצת אשתו, שכן "כל ההולך בעצת אשתו, נופל בגיהנם". פתרון לסתירה זו מוכרע באותה סוגיה עם ההבחנות שבין "מילי דעלמא" ו"מילי דביתא" או שבין "מילי דשמיא" ו"מילי דעלמא".

ואולם עוז הרוח שבפרשנותה זו של הרבנית לאה הורוביץ זו טמון בהצגת הדברים ההפוכה מכל ששגור. שכן בנוהג שבעולם הנטייה הפרשנית הרווחת היא כי ב"מילי דעלמא" יש לשמוע בקולה של האשה, ואילו ב"מילי דשמיא" אין זה מהנכון לשמוע בקולה. ואילו היא מטעימה כי ב"מילי דביתא" צריכה האשה לבטל דעתה ורצונותיה מפני דעת בעלה בכל ויכוח הניטש ביניהם. ואולם כאשר הויכוח בין הבעל לאשה נסוב על "מילי דשמיא"  - "שאם הבעל רוצה לבטל מדברי תורה או לבטל בניו", במקרה כזה הנכון הוא שלא תבטל האשה את דעתה ורצונה מפני דעתו של הבעל, אלא תיאבק על דעתה, ו"תבוא עליה ברכה אם מנצחת אותו".[18]

ב. נוסחיו

אף לא כאן המקום לדון במשמעויות העולות מנוסחיו השונים של מאמר זה[19]. לעניינו רק נציין כי לפנינו ששה נוסחים שונים:

הני נשי במאי זכיין - באקרויי בנייהו לבי כנישתא, וממטיין בנייהו לבית רב.

כת"י מינכן

הני נשי במאי זכיין - באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ומייתי בנייהו מבי רב.

ילקוט שמעוני ישעיה לב

הני נשי במאי זכיין - באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ומייתין בנייהו לבי מדרשא ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא.

אגדות התלמוד

הני נשי במאי זכיין – באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי בנייהו בי רב.

בית נתן, וכן הוא עין יעקב הראשון

הני נשי במאי זכיין - באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי בי רבנן.

ילקוט שם, וכן בספר המוסר

בדיל דמקריין בנייהו לכנישתא ואגמורי בנייהו בי רבנן ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא.

כת"י פאריז

אכן בכל הנוסחים מצויינת זכות התורה העומדת לנשים על שום שהן מקריאות את ילדיהן לבית הכנסת. הקראה זו של הילדים לבית הכנסת מה טיבה? רש"י, שלפניו עמדה גירסת הסוגיה כגירסה הנדפסת, פירש שהכוונה להבאת הילד לראשית לימודו, והוא במקרא[20]. לימוד זה שהיה מתקיים בזמן חז"ל בבית הכנסת. נמצא איפוא שהכוונה להבאת הילד בבואו לגיל חינוך, כבן ארבע-חמש שנים, למסגרת לימוד מסודרת, כזו שהייתה נהוגה באירופה בדמות ה"חדר" או בתימן בדמות ה"כותאב", וכן בשאר גלויות ישראל. והיא הנקראת בפי חז"ל "בית ספר", או "בית מקרא"[21].

ואולם גירסת כתבי היד, וכת"י מינכן בראשם, מורה כי שתיים טובות עושות הנשים עם ילדיהן בלימודן: הן מקריאות אותם לבית הכנסת, והן מביאות אותן לבית הרב. זכות ראשונה הריהי זו שבהבאת הילד לקריאת התורה בבית הכנסת, למען תשמענה אוזניו הרכות את דברי התורה הקדושה נקראים מעל ספר התורה בשבת ובמועד. זכות זו עומדת לנשים משעה ראשונה שנולד להן ילדן ובשנותיו הראשונות, עוד קודם לגיל חינוך (ולהלן אף נביא מנהגן של הנשים ההרות הבאות לבית הכנסת לקריאת התורה. והריהן מזכות אף את העובר שבמעיהן בתורה). ומוסיפה עליה זכות שניה שבהבאת הילד לבית לימודו, משהגיע לגיל חינוך.

בשנים הראשונות לחיי הילד, בטרם בשלו בו דעת ותבונה להבין את הנקרא, ועדיין לא השכיל לקרוא וללמוד תורה מן הספר - ובודאי לפני שהריהו בא לאהבת לימוד התורה - ראשית מצוות החינוך היא להביאו לאהבת ספר התורה. לחבקו ולנשקו, לחונן בעין משתאה את בגדיו ואת קישוטיו, לנטוע בו תחושה של הדר, של רום קדושה.

כאמור, המאמר שלהלן ידון בתרומתה זו של האם בישראל לחינוכם של ילדיה בגיל הרך לאהבת ספר התורה. תרומה הנשמרת לה כזכות מיוחדת – "נשים במאי זכיין". בכוונת מכוון הובא מאמר זה לאחר האימרה בדבר "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי"[22]. שכן מחמת זכות זו של האשה בישראל ניתנה לה הבטחה זו. הבטחה שהיא ייחודית לה, אף יותר מלבעלה. שהרי היא זו שניתן בידיה הילד הרך לחנכו בראשית חייו לאהבת תורה, ולא לאישהּ.

ובכוונת מכוון לאחר מאמר זה הובא לשונות שונים של ברכה שאמרו תלמידי בית המדרש זה לזה בעת היפרדם זה מזה, לקראת שובם לביתם הם. ועיקרן של ברכות אלה הם האיחולים שימצאו את ביתם שלו ושאנן, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו[23] – שילדיהן התחנכו היטב על ידי אמותיהן, שהמתינו לבעליהן עד שישובו מבית תלמודם, וכל אותה עת העמיסו על שכמן את משא חינוך ילדיהן.

"ואמרו הנשים כולן פה אחד: אי תורה הקדושה"

על מסירות נפשן של הנשים לספר התורה

הקדמה

כדרך שאם בישראל מוסרת את נפשה על בנה לבל יבולע לו כל רע, כן מוסרת אם בישראל את נפשה על ספר התורה לבל יתחלל. לאורך דברי ימי ישראל, בזמנים של צרה לישראל ולתורתו, מוצאים אנו פן זה של הנשים המקריבות את נפשן על קדושת ספר התורה.

א. שנת תתקנ"ז (1196), אשכנז. תיאורו של ר' אלעזר בר' יהודה, הרוקח.[24]

ויהי כאשר ראו הקדושות והטהורות, בנות מלכים, כי נקרעה התורה, ותקראנה בקול גדול לבעליהן: "ראו ראו התורה הקדושה, כי האויבים קורעין אותה!"

ואמרו הנשים כולן פה אחד: "אי תורה הקדושה, כלילת יופי, מחמד עינינו, כשהיינו משתחוים בבית הכנסת ונשקו לה בנינו הקטנים וכיבדנו אותה!"

במובנים מסויימים, מסירות נפשם  זו של הנשים על קדושת התורה לבל תיפגע, גדולה מזו של הגברים. דווקא הנשים הן שמזדעקות נוכח קריעת ספר התורה. הן הקוראות לבעליהן להגיב על כך, ולא נמסר במה וכיצד נענו הבעלים לקראתן.

היעדר קולם של האנשים מול "קול גדול" שמשמיעות הנשים, כמו חוסר המענה לקריאתן של הנשים, מתחדד עוד יותר עם שמיעת דברי הקינה שנושאות הנשים על חילול כבוד ספר התורה. את הקינה הזו הן אומרות "כולן, פה אחד", כמקהלה רבת קולות המעצימה עוד יותר את כאבן.

גם תוכן קינתן של הנשים מצביע על אותה זיקת נפש עמוקה שבלב האשה בין אהבת ספר התורה ואהבת ילדיהן. "התורה הקדושה" עבורן היא "כלילת יופי", היא "מחמד עינינו". יופי וחמדת עין הריהם מונחים הטבועים היטב בתודעתה של האישה, וכך היא השתקפותה של התורה בעיניהן של הנשים, ובשונה מתפיסתם של הגברים את התורה.

לאהבת ספר התורה של הנשים נוסף פן נוסף: החוויה המשותפת, להן ולילדיהן נוכח ספר התורה העצימה את דימויו של ספר התורה כ"כלילת יופי" וכ"מחמד עינינו". "התורה הקדושה" היא בעיניהן "כלילת יופי, מחמד עינינו, כשהיינו משתחוים בבית הכנסת ונשקו לה בנינו הקטנים". רוצה לומר, שעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל, בשעה שהן השתחוו כנגד ספר התורה ממקומן שב"עזרת נשים", ובאותה עת במקביל בניהם הקטנים נשקו בבית הכנסת את ספר התורה, היא השעה הנאדרה של ספר התורה.

זהו מבט אמהי מובהק, שביסודה של מסירות נפשן של הנשים על ספר התורה.

דולצה אשת ר' אלעזר בן יהודה מורמיזא, הנקרא "רוקח" על שם ספרו. נהרגה בביתה עם שתי בנותיה. לאחר תיאור הריגתה בידי "שנים מסומנים" (כלומר, מסומנים בצלב על בדיהם, כמנהג נוסעי הצלב). את דמותה הנציח בעלה, תוך שהוא מציין - קודם לציון העובדה שהיא זו שפירנסתו והיא זו שדאגה ללימודו וללימוד בניו – את אהבתה לספר התורה, את השתדלותה שייכתבו ספרי תורה:

"...ונשארתי בחוסר כל ובעוני גדול וביסורים גדולים. וקודם מיתתה קנתה קלפים לכתוב ספרים, והיא היתה מפרנסת אותי ובני ובנותי מכסף אחרים. ובעונותי הגדולים נהרגו היא ובנותי. נאמן עלי הדיין, כי היא היתה טורחת כדי שאלמד אני ובני..."[25]

ב. שנת תע"ה (1714), אשכנז. תיאורה של גליקל.

בקטע שלקראת סוף זכרונותיה, מתארת גליקל מהומה שפרצה בעזרת נשים עם הגבהת ספרי התורה מההיכל במהלך חג שמחת תורה בשנת תע"ה (1714). לא נמסר במפורש מה היתה סיבת המריבה, אך ככל הנראה נבע הדבר מרצונם של הנשים כולן לראות את ספרי התורה המוגבהים. בעקבות הנשים הניצות הצטרפו למריבה גם הגברים שבעזרת הגברים בבית הכנסת.

למהומה זו, לדעת גליקל היו תוצאות מרות. הדברים נכתבים בעקבות אסון שהתרחש בעזרת הנשים במהלך חג השבועות באותה שנה, שנת תע"ה (1715), שגרם להשבתתו של החג. גליקל זוקפת את האסון הזה בשל אותו אירוע שהתרחש כשמונה חדשים לפני כן, במהלך שמחת תורה באותה שנה.[26]

אינני יכולה בעוונותינו הרבים לייחס זאת לשום דבר אחר אלא לחטאים שנעשו בחג שמחת תורה תע"ה, כשהגביהו את כל ספרי התורה כנהוג. גם לאחר שעמדו שבעה ספרי-תורה על השולחן התחילה קטטה אצל הנשים, והן קרעו בעוונותינו הרבים אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים.

משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים גם כן לריב ולהתקוטט זה עם זה, אף על פי שהגאון הגדול מהור"ר אברהם צעק בקול רם ובאיומי חרם שיהיה שקט ושלא ימשיכו לחלל יום טוב. אבל כל זה לא הועיל. הגאון אב"ד הנ"ל והקצינים הפרנסים יצאו איפוא בחפזה מבית הכנסת וקבעו מה יהיה עונשו של כל אחד.

בעקבות קטע זה בא קטע נוסף קצר, מופלא, המתאר אירוע קוסמי שהתרחש ארבע שנים לאחר מכן, בא בעקבות המסופר כאן, ובכך נחתמים זיכרונותיה של גליקל:

בניסן תע"ט (1719) עמדה אישה על שפת המוזיל ורחצה כלים בלילה. בשעה עשר לערך עלה אור בהיר כאור היום. אז הביטה האישה אל השמים והשמים היו פתוחים כמו - - - וניצוצות הבזיקו משם. ואחר כך שוב נסגרו השמים, כאילו מישהו סגר עליהם וילון, ושוב היה חשוך לגמרי. ייתן השם יתברך ברוך הוא שיהיה זה לטובה, אמן.[27]

דומה כי הסמכתם של שני המאורעות הללו השונים תכלית שינוי זה מזה: האירוע הפנים-קהילתי שהתרחש בעזרת נשים בעת הגבהת ספרי התורה, והאירוע הכלל-איזורי (לפי דבריהם של צבי פירן וראובן גבריהו,[28] אכן באותו יום התרחש אירוע אסטרונומי שכזה. מטאור שנראה בשמי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, נע מערבה והתפרק מעל חוף ימה של צרפת. עוצמת האור של אותו מטאור יכלה להיראות במקום מושבה של גליקל ליד הנהר מוזיל) והצגתם כמאורעות הרי-גורל, יש בו להצביע על מעמדו המיוחד של ספר התורה בעיניה של גליקל, כמו של שאר הנשים היהודיות בנות דורה.

ג. תש"א-תש"ה, פולין. עדויות מן השואה.

הרגישות המיוחדת של האשה כלפי ספר התורה, ובמובן מסויים אף היתירה על זו של האיש, באה לידי ביטוי בשנות השואה:

מבצע מיוחד של הטמנת ספרי-תורה נערך בקרקוב. מיד לאחר הכיבוש הנאצי הועברו בתי הכנסת בקרקוב לשימושם של הגרמנים, ורוקנו מאוצרותיהם ההיסטוריים הנדירים. בקרקוב היו כמאה וחמישים ספרי-תורה, שהעתיק בהם היה ספר התורה שנכתב על ידי הרמ"א בעצמו.

ביוזמתו של המהנדס היהודי יעקב שטנדיג ובעידוד היודנראט הועברו לגטו ביום האחרון של הגירוש מאה וחמישים ספרי-תורה ועוד אוצרות יהודיים, באמצעות אנשים ועגלות שהעמידה ה"קהילה". מתוך חשש לגורלם של ספרי התורה שם, נתקבלה החלטה בישיבה מיוחדת בהשתתפותם של עשרה רבנים, לקבור את ספרי התורה בכדי חרס, כדי שישתמרו ולא יפלו בידי הצורר.

הספרים הועברו לעליית הגג של בית הטהרה הגדול בבית העלמין החדש של קרקוב, במבצע חשאי שדרש מסירות נפש ותעוזה. עם הקמתו של מחנה פלשוב על שטח בית הקברות ההרוס, לא נפגע בית ההלוויות הגדול, אך הפך לאורוות סוסים.

אולם כאשר בקשו הנאצים לפוצץ את מבנה בית הטהרה ולסלול מסילת רכבת במקום, נתגלה מחבוא הספרים. הנאצים כפו על נשים יהודיות שהובאו מאושוויץ לפלשוב להוציא את הספרים ולהניחם בבור. הן השתדלו לכבד את הספרים עד פי הבור, והניחו אותם על גבי קרעי בדים מבגדיהם, כדי לא להניחם על הקרקע. כל הספרים עלו באש.

היה זה ביום שני של שבועות, שהפך ליום אבל בצריפי הבנות.[29]

איש לא הורה לנשים כיצד לכבד את ספרי התורה בנסיבות האיומות הללו, שעה קלה לפני שהם עולים באש. ואולם רגישותן הרבה של הנשים ש"השתדלו  לכבד את הספרים" הביאו אותן למחווה של כבוד אחרון, מועט כשלעצמו ועם זאת רב-משמעות: הן קרעו מבגדיהן והציעו את קרעי הבגדים מתחת לספרי התורה, ובלבד שספרי התורה לא יתבזו בהנחתם חשופים על הקרקע. לאחר מכן, העלו הצוררים את כל הספרים באש.

האירוע הנורא הזה התרחש ביום השני של חג השבועות. לא נמסר אם הצוררים ידעו את משמעותו של חג זה ליהודים ואת מעמדו של ספר התורה ביום זה בו ניתנה התורה לישראל. לבטח הם לא ידעו את הדברים שנאמרו ביחס לנשים בשעת מתן תורה, שבתחילה נאמר כה תאמר לבית יעקב[30] – אלה הנשים,[31] ולאחר מכן נאמר ותגיד לבני ישראל – לזכרים. "למה לנשים תחלה? שהן מזדרזות במצות... כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה".[32]

אותו חג שבועות נורא "שהפך ליום אבל בצריפי הבנות". לא נאמר מה התרחש בצריפי הגברים, אם הם כלל ידעו על האירוע הנורא. ואולם עבור הנשים, שאהבתן לספר התורה רבה עד מאוד היא, היה זה "יום אבל". 

ועוד מתקופת השואה בענין זה היא עדותה של זהבה רכלס שנרשמה מפיה במסגרת פרויקט "דף עֵד" מטעם היכל השמות ב"יד ושם". והיא מספרת על דודתה מרים ז'יטלני, בת השלושים, שהתגוררה בעיירה ליד ורשה, מי שהייתה מורה ב"בית יעקב":

בשנת 1941 הנאצים נתנו לה פקודה להוציא ספר תורה מבית הכנסת לרחוב ושפכו נפט על ספר התורה, והכריחו את מרים דודתי לשרוף אותו באיומים. בהיותה מאד דתיה – סרבה. אז שפכו עליה נפט ושרפו אותה חיה (מודגש במקור) עם הספר התורה.[33]

לא שאלה מרים ז'יטלני לדעת רב כיצד עליה לנהוג במקרה זה, ולא נפנתה להצלת חייה. עמדה ומסרה נפשה על קדושת ספר התורה, לבל יתחלל הספר על ידה.

ד. שנת תשמ"א (1981), רומניה הקומוניסטית

ספר מרתק, "אוהב התורה", מוקדש לסיפורו של "ספר התורה של הרב נפתלי הלפרט זצ"ל, רבה האחרון של קהילת סאטמר ברומניה"[34]. ספר תורה שעבר תלאות וטלטולים רבים, בתוך ימי השואה, ולימים כאשר רובם של יהודי העיר סאטמר עלו לארץ, ורבה של העיר נותר עם אחרוני הנמצאים, עולה השאלה כיצד להביא את ספר התורה לארץ ישראל. בשלב מסויים מגיעה לביקור ברומניה, הבת היחידה של הרב, שרה טירר, עם שלושת ילדיה. לפני שובה ארצה מספר האב לבתו לראשונה על ספר התורה:

ומוסיף הרב ואומר: "בכל השנים שהספר נמצא בביתנו שומר הוא עלינו. ועכשיו כשביתנו מתרוקן לקראת העליה לארץ אבותינו, כיצד נשמור עליו?"

"אני אקח את הספר לארץ" - יוצאות המלים מפיה של הבת שרה.

"כיצד?" מקשה אביה "הלא בידוע שמי שנתפש ובידו ספר תורה דינו שמונה שנות מאסר. לא, בתי, הסכנה גדולה מדי!"

"אינני פוחדת, אקח אותו איתי".

הרב מתקשה להסכים. אין הוא רוצה לסכן בתו. אך מרת שרה מתעקשת: "אקח את הספר איתי... מי שברך אותנו ועזר לנו עד היום, מי ששמר על ספר התורה עד היום. הוא יברך אותנו ויעזור לנו וישמור את ספר התורה בדרכו אל ארצו ואל מולדתו"...

ואביה מתרצה.

מגלה הרב נפתלי את ספר התורה לעיני בתו, ועיניו בורקות, והוא מחבק ומנשק אותו באהבה.[35]

מכאן מתחילה ההתלבטות כיצד להבריח את ספר התורה מתחת עיניהם הבולשות של הבודקים בשדה התעופה. בכך עסוקות הנשים, הבת שרה ואימה ניסל המחפשות דרך כיצד להערים על הבודקים. לבסוף נמצא פתרון, והוא תואם לדרך המחשבה האימהית:

הנשים מציעות להניח את הספר בתוך תיק גדול, אך התיק אינו גדול דיו. מבקשת שרה להכניסו לתוך מזוודת הבגדים, אך הרב נפתלי מזהיר מפני בדיקה צפויה. וכאשר בוכה התינוק בעגלה, ואימו מיישרת את השמיכה שעליו, קוראת הסבתא בשמחה: "מצאתי!".

נוטלת סבתא ניסל את אחת השמיכות של הילדים, פורשת אותה על השולחן, מניחה עליה סדין ומגלגלת בתוכה את ספר התורה. קושרת, מושכת מעט מהסדין שמציץ מתוך החבילה ואומרת: "מה יחשוב הבודק כשיראה אם צעירה ואיתה שלושה ילדים קטנים אוחזת במזוודה ובחבילה של שמיכה וסדין?" ופוסקת: "גוי לא חושב על ספר תורה..."

 הבדיקה בשדה התעופה של בוקרשט עברה בתוך חששות כבדים:

שוטרים ופקידי מכס רבים פרושים באותו יום באולם הנוסעים ומחוצה לו, והבדיקות קפדניות במיוחד. נעמדת סבתא ניסל מאחורי בתה. הבת מניחה את המזוודה על הדלפק. בידה האחת חובקת סבתא את התינוק, ובידה האחרת אוחזת בשמיכה המגולגלת. שני נכדיה מושכים בשולי שמלתה ואימם פותחת בידיים רועדות את מנעול המזוודה לצורך בדיקה. כאשר מפנה הפקיד  את תשומת לבו אל תכולת המזוודה, אומרת מרת ניסל כבדרך אגב: "זו השמיכה של הילדים". הפקיד לוקח את החבילה מידה, משליך אותה לסרט הנע וחוזר לחטט במזוודה. כשהחבילה מתגלגלת למסוף המטען מניחה אמא ניסל את זרועה סביב כתף בתה בחום מרגיע...

 השלב הבא מתרחש בשדה התעופה לוד, על אדמת ישראל.

...להפתעתה עוצר אותה פקיד המכס היהודי-ישראלי ודורש לפתוח את המזוודה ואת החבילה. פותחת מרת שרה את המזוודה, מקווה שהבדיקה תעבור מהר, שהרי מה כבר נמצא בה? וכאשר הפקיד מסיים ועוזר לה לסגור את המזוודה הוא אומר: "ועכשיו החבילה!"

"השמיכה?" שואלת שרה "מה יש כבר בשמיכה של ילדים?"

"אינני יודע" משיב הפקיד "אני רוצה לבדוק".

"אנא, השעה ארבע לפנות בוקר, והילדים עייפים".

"ובכל זאת..."

"אולי אפשר לוותר? הנה בעלי כבר מחכה לי שעות. יודע אתה שהמטוס אחר לצאת, ולכן אחרנו בכמה שעות, בבקשה... הדרך לחיפה עוד ארוכה".

"פתחי את החבילה, ואני אעזור לך לקשור שוב"

שרה נושאת עיניה כלפי מעלה בתחינה ללא דמעות...

קשר החוט נפרם, החבילה מתגלגלת והשמיכה והסדין נפרשים...

"גברת טירר" אומר הפקיד למרת שרה "את נמצאת בין יהודים. פה בארץ ישראל לא צריך להחביא ספר תורה..."

בידיים רועדות הוא מגלגל את השמיכה ובתוכה הספר, קושר בחוט ומניח את החבילה בעדינות על עגלת המטען. וכשהוא מחזיר לה את הדרכון הישראלי הוא מזדקף ואומר: "כאן אפשר ללכת עם ספר תורה בגאווה!" הוא מלטף את פניו של התינוק ומרכין את ראשו בברכת פרידה.

וגם במקרה זה נשקפת לה מסירות נפשה של האישה בישראל על ספר התורה, מסירות נפש הכרוכה בצד האימהי שבה.

ה. תשס"ה (2005), ישראל. ימי ההתנתקות.

המבט הנשיי, החש את מצבו הדואב של ספר התורה הנפגע בידי הקמים עליו, בא לידי ביטוי אפילו בימים אלה של ההתנתקות הקשה, ואפילו מפיה של אשה שאינה מזוהה כ"דתיה" (נהפוך הוא, היא מגדירה את עצמה  כ"דתיה לשעבר", ובעלת עמדות שמאלניות).

הנה בפרק הסיכום של ספרה "ילדי כפר עציון" דנה ע' ליבליך במשמעות המסע שערכה תוך כדי שיחותיה עם ילדי כפר עציון. פרק סיכום זה נכתב בשעה שהחברה הישראלית עברה טלטלה קשה, בעת ה"התנתקות": עקירתם של יישובי חבל עזה.

ראוי לציין את נקודת מבטה של החוקרת שאמנם בוחנת אירועים שהתרחשו לפני כחמישים שנה (כפי שמשתקפים בזיכרונם של אנשים בוגרים, שחוו את הדברים בילדותם המוקדמת) אך אינה מתעלמת מהקשר הזמן הנוכחי. וכך החוויה הצורבת של עקירת גוש קטיף. באופן שהיא בוחנת את המסופר לה משתקף הפן הנשיי, החש את העובר על ספרי התורה.

בימי הפינוי מחבל עזה ומצפון השומרון (בעת כתיבת שורות אלה) שמתי לב, למשל, לחשיבות העצומה שהייתה להוצאת ספרי התורה מבתי הכנסת בעיני התושבים, ושאלתי את עצמי: מה היה גורלם של ספרי התורה של כפר עציון בתש"ח? איש לא סיפר לי על כך.

לכאורה, אין תמה בדבר, שכן המספרים היו ילדים בזמן המלחמה ולא היו כלל במקום בעת הקרב האחרון, אלא בירושלים. ואולי כאשר נופלים חללים כה רבים, אין מקום לאבל על ספרי תורה שהושמדו? ייתכנו הסברים שונים ל"חור השחור" הזה בסיפור שסופר. מכל מקום, הוא לא היה חלק מפרקי ההיסטוריה או מהזיכרון הקולקטיבי שעליהם חזרו בני הדור השני באוזניי, כפי ששמעו ולמדו מהמבוגרים במהלך השנים.

בתשובה על שאלותיי בימים אלה הובהר לי, כי ספרי הקודש של כפר עציון נפלו בידי הערבים והושמדו, וכי קרעי שרידים של הגווילים נמצאו נמצאו בליקוט העצמות ומוצגים כיום במוזיאון (ראו בספרו של דב קנוהל משנת תשי"ז עמ' 537). דוגמה זו מפנה שוב את את תשומת לבנו לסלקטיביות של הזיכרון.[36]

הוא שאמרנו. בנפש האישה בישראל, למימי דולצה אשת ר' אלעזר הרוקח ועד לימות השואה ולאחריה ועד ימינו אנו, שמורה אהבה ומסירות לספר התורה. אותה אהבה היא מנחילה לילדיה, כמורשת דור אחר דור.

על זיקת ספר תורה ואשה באמנות

במהלך הספר הצבענו מספר פעמים על רישומו של מנהג נשיקת ספר התורה באמנות, החזותית והמילולית: בציור, בעיצוב, בסיפור ובשיר. במקרים רבים, יש ערך היסטורי דווקא לממצא האמנותי, אם משום שהרי זה העדות היחידה לקיומם של מנהגים שונים, אם משום שהביטוי האמנותי (בשל אמצעיו האמנותיים) מאפשר לנו להכיר היכרות טובה יותר את המנהג מאשר איזכור אותו מנהג בתיעוד המשמש בדרך כלל את ההיסטוריונים, ואם משום שהממצא האמנותי מעניק לנו את רישומו של המנהג על תודעת ונפש האמן, דבר שהתעודה הרשמית אינה אוצרת בתוכה.

לא כאן המקום להבאתם של מבחר יצירות אמנות, בסוגיה השונים, המתארות את הזיקה המיוחדת שבין נשים ומנהג נשיקת ספר תורה. נסתפק בשתי יצירות: האחת, של יהודי והשנית של מי שאינו בן ברית. את עינו של זה ושל זה צדה דמותה של האשה וזיקתה לספר התורה

ראובן

ראובן רובין (ובקצרה: ראובן) הינו "האמן הישראלי בה"א הידיעה, ונודע גם בארץ וגם בחוצה לארץ, כמייצג לא רק את שנות ה-20 וה-30 שנות יצירתו הנודעות ביותר, אלא גם את המהות הישראליות הישנה והטובה כולה".[37] התמונה "הרוקדים ממירון" (או בשמה המוקדם "ל"ג בעומר במירון") נמצאת עתה באוסף של מוזיאון בית ראובן, והיא שייכת לשנת יצירתו הראשונה של ראובן בארץ. התמונה הופיעה גם כבול מטעם "דואר ישראל" בשנת 1976 בסדרת הבולים "חגי ישראל" (בערך נקוב של 1.3 ל"י), והיא מייצגת את ל"ג בעומר. התמונה בשמן היא משנת 1926, והיא המשכה של אחד ההדפסים בסדרה "מבקשי אלהים"[38] שיצר ראובן בשנת 1923.

ככל הנראה מושפעת התמונה מהתהלוכה המסורתית היוצאת מדי שנה בתחילת חגיגות ל"ג בעומר, מבית משפחת עבו בצפת לעבר קבר ר' שמעון בר יוחאי, ובראש התהלוכה נישא ספר תורה עתיק שברשות משפחת עבו. מצד שמאל של התמונה מופיעה דבוקה הדוקה מאוד של שמונה חסידים שבמרכזה ניצב רב הדור מראה, הנושא ספר תורה על ידיו. שמונת החסידים הללו הם בני כל הגילים, יש בהם אברכים צעירים בעלי חתימת זקן שחור בצידם של חסידים זקנים. ואילו מצד ימין של התמונה, ניצבת דבוקה נשים צעירות, שש במספר המקיפות באופן מקביל לחלוטין לאישה צעירה העומדת במרכז הדבוקה, ואותה אישה נושאת על זרועותיה תינוק.

הנשים נושאות עיניהן לעבר קבוצת הגברים (או שמא יש לדייק ולומר: לעבר ספר התורה, המוגן באחיזה איתנה בידי הרב המוגן על ידי הסובבים אותו). ספר התורה נישא על ידי הרב בתנוחה אנכית, ובלכסון קל לצד ימינו – מחוות גוף האומרת כוח. לעומת זאת התינוק נישא על ידי אמו בתנוחה אופקית, ולצד שמאל של גופה, לעבר ליבה – מחוות גוף האומרת אימהות רכה. דבוקת הגברים לבושה בבגדים כהים וארוכים, בעוד דבוקת הנשים לבושה בגדים בצבע לבן-ורוד, ניגוד משלים.

התמונה כולה מתרחשת בתוככי הטבע, נוף גלילי שמופיעים על פניו עז אפורה (מצד שמאל), וחמור או פרד עליו רוכב יהודי (מצד ימין), כשברקע מרחוק מתוארים בתי יישוב בראש ההר. חוקרי אמנות נטו לראות בציור זה את התחייה הלאומית וכי "בקשת אלוהים באותו פרק זמן ביטאה את הכמיהה המשיחית"[39]

כלתו של ראובן, ואוצרתו כותבת על יצירתו של ראובן[40] כמבטאת "שפע רוחני המשתפך מארץ ישראל". כאשר "מקום וחלום, מציאות ודמיון – לכאורה שני הפכים, אבל על בדיו של ראובן הם נכרכים יחד, מקרינים זה על זה ונמהלים זה בזה, עד שקשה להבחין ביניהם. כך נרקמת בציוריו של ראובן תמונת עולם, שגם אם במבט לאחור היא נדמית אידילית מדי, יש בה מורכבות רבה והיא משקפת את רוח הזמן של השנים המכוננות שבהן יצר האמן".

הצבתן של הנשים בצד הגברים, עם התינוק היונק משדי אמו במרכז דבוקת הנשים נוכח ספר התורה הנישא על זרועות הזקן שבמרכז דבוקת הגברים; המבטים המוסבים הצידה של אלה ושל אלה, עם שהצופה חש בזרימה הנמשכת בין אלו לבין אלו; התנוחה הדומה של ספר התורה המוטה לצד זה של גוף האשה ושל התינוק המוטה לצד זה של גוף האשה. מצטרפים להבנת הזיקה שבין ספר תורה ואשה.[41]

לטעמי, ציור זה של ראובן מתכתב עם ציור שקדם לו בשבעים שנה, שמכיל מוטיבים אמנותיים קרובים וקומפוזיציה דומה,  ציורו של ויליאם הולמן האנט, שיתואר להלן.

ויליאם הולמן האנט
תמונה מרשימה ביותר, בין השאר בשל הריאליזם המוקפד שבה בפרטים מדוקדקים, שצייר האנט בהיותו בירושלים,[42] היא "הימצאו של המושיע בבית המקדשציור שמן על בד, 1860, מוזיאון וגלריה לאמנות בירמינגהם.". הרקע הספרותי ליצירה זו הוא המסופר בברית החדשה[43] אודות ישו הנער בן השתים עשרה המגיע לירושלים עם הוריו. הוא נשאר בבית המקדש והתווכח עם חכמי הדת היהודית בנושאים שונים. חשיבותה הרבה של התמונה לענייננו נעוצה בעובדה שהאנט שאף ליצור אמנות שבה יבוא לידי ביטוי מירבי הדרישה של "אמת לטבע". דרישה זו כרוכה בהתבוננות מדוייקת בפרטי הפרטים. הוא שאף ליצור תמונות ריאליסטיות ביותר,[44] משום כך הוא הקדיש חודשים רבים, ואפילו שנים, לכל אחת מתמונותיו. כך למשל את התמונה הזו שלפנינו החל האנט לצייר בשנים 1854-1855, והוא השלים אותה כעבור חמש שנים, בשנים 1859-1860. המחוייבות לדיוק, אליה הצטרפה ההכרה כי רק על ידי היכרות קרובה עם ארץ ישראל ועם היהודים החיים בה (יותר מאוחר, נוספה גם ההכרה בחשיבות לימוד מקורות ספרותיים יהודיים), הוא ישכיל לתאר במדוייק סצינות ספרות המתייחסות לראשי ימיה של הנצרות.

האנט הקדיש זמן ומרץ רב ללמוד את מנהגיה של היהדות, מתוך תחושה כי על ידי לימוד מנהגיה של היהדות הוא יתקרב אל מקורותיה של הנצרות וילמד להכירה כפי שהיתה בימיו של ישו, וכך כתב

בזמן שהיייתי בירושלים הגעתי להכרה בבורותי בכל מה שנוגע למנהגים היהודיים. ולפיכך היה עלי לפנות לספר שמו ולספר ויקרא... קריאה זו הובילה אותי לתלמוד, ליוספוס ולספרי הברית החדשה. מן ההכרח היה שאכיר טוב יותר את הטקסים שנערכו בבית המקדש.[45]

והחשוב מכך לענייננו היא העובדה שפרט לקריאה בתלמוד ובספרים החיצוניים התבונן האנט במנהגיהם של יהודי ירושלים:

בכל שבת וחג הלכתי לבית הכנסת ועמדתי על הטקסים והתכונות המיוחדות של האופי היהודי. כך יכולתי אף להבחין בין היהודים האשכנזים והספרדים.[46]

כל הדמויות שבתמונה (שמרוכזות בעיקר בקבוצת החכמים שמצד שמאל בתמונה, נושאי ספר תורה בידם, והנלווים אליהם צוירו על פי מודלים יהודיים, בני הקהילה (הספרדית) בירושלים, שניאותו לדגמן תמורת תשלום. ואולם לא נמצא איש בירושלים שהסכים לדגמן כישו הנער, ולא הייתה אישה שהסכימה לדגמן כמרים אם ישו. הדבר נבע ככל הנראה, עקב איסור שהוטל על ידי הרבנים שחששו שהדמויות הללו  תשמשנה לצורכי פולחן נוצרי. וכך כותב ג'ימס פין, הקונסול הבריטי בירושלים באותן שנים, חברו של האנט:

באשר לאלה [דמויות מרים וישו] היו קשיים בלתי צפויים. יהודי ירושלים רגישים במיוחד לעניני דת, וצץ בראשם הרעיון שהתמונה מיועדת להתלות בכנסיה על מנת שיסגדו לה – שעל כל פנים יסגדו לציורו של ישוע עצמו – והם מאנו לתת יד לחטא גדול כל כך על ידי שיניחו לדיוקניהם להופיע. כך גם אי אפשר היה להשיג בשום הון שבעולם דיוקן אישה שתגלם את הבתולה האם.[47]

מישורי מספר כי המשך ציור התמונה סבל מהחרם שיהודי ירושלים הטילו על האנט ועל המשתפים עמו פעולה. ואולם באותה שנה ביקר בירושלים משה מונטיפיורי, האנט ניצל את ביקורו של מונטיפיורי לעניין המודלים, הוא ביקש להתקבל לראיון לפני השר, ושטח לפניו את בקשתו. מונטיפיורי נענה לבקשתו, ושוחח על כך עם רבניה של ירושלים ושידל אותם להסיר את החרם, והחרם אמנם הוסר.

את הציור המשיך האנט בשנת 1856 בלונדון. שם הוא מצא בקלות רבה מאשר בירושלים יהודים שניאותו לשמש לו כמודלים. המודלים הללו שימשו אותו בעיקר לציור הנערים העומדים לצידם של הרבנים בשמאל התמונה ואולם דמותו של הנער ישו נעשתה על פי נער נוצרי אנגלי.[48]

החשוב לדיוננו היא העמדתן של שתי דבוקות: מצד שמאל של התמונה, קבוצה גדולה של אנשים, חלקם ישובים וחלקם עומדים. אלה החכמים ותלמידיהם, בעוד הדמות היותר מרשימה בזקנתה ובחכמה אוחזת בספר התורה. ספר התורה מנושק על ידי ילד הגוחן מעל ספר התורה, ונושק למטפחת ספר התורה הכרוכה בראשו בצד רימוני כסף. הערכתו של מישורי כי החכמים המצויירים הינם מייצגים של הקהילה הספרדית שבירושלים של אמצע המאה הי"ט, ואולם ספר התורה הוא ככל הנראה ספר תורה אשכנזי (יעיד על כך המעיל של ספר התורה).

מצד ימין של התמונה מוצגת דבוקה משפחתית שבמרכזה אם הנושקת/חובקת/ממתיקה סוד עם בנה. כל המשתתפים בדבוקה זו הינם שלושה במספר, הם עומדים כשפניהם מופנות זה לזה, כמתעלמים מהעינים הרבות שמולם. האירוע אמנם מתרחש בתוך הבית (בית המקדש/בית הכנסת), ואולם נוף פתוח רחב אופק משתרע מחוצה לו.

ביבליוגרפיה

אביחיל אליהו, "אמנות מתוך אמונה" בתוך: טללי אורות ט (עורכים א' דסברג, ש' פישרמן), אורות ישראל אלקנה תשס"א

אבן מכיר ר' משה, סדר היום, ונציה שנ"ט

אברמוביץ דוב בער, דת ישראל, ניו יורק תרנ"ט

אדרת ר' שלמה בן אברהם (רשב"א), חידושי הרשב"א, ונציה רפ"ג

אויערבאך אהרן (עם טרגר יצחק), הליכות שלמה, ישיבת הליכות שלמה, ירושלים תש"ס

אויערבאך ר' מנחם נתן, אורח נאמן, ירושלים תרפ"ד

אור זרוע ר' יצחק, אור זרוע, לפסיא תר"כ

אזולאי ר' אברהם, חסד לאברהם, זולצבאך תמ"ה

אזולאי ר' חיים יוסף דוד (חיד"א), לדוד אמת, ליוורנו תמ"ו

אזולאי ר' חיים יוסף דוד (חיד"א), מורה באצבע, ליוורנו תמ"ו

אזולאי ר' חיים יוסף דוד (חיד"א), שו"ת יוסף אומץ, ליוורנו תרמ"ו

אזרד מיכאל, תורת אמך, מעלות תש"ס

אידלש ר' שמואל אליעזר (מהרש"א), חידושי אגדות, לובלין שפ"ז

איזנברג ר' יהודה, ושננתם לבניך, משרד החינוך-מעלות ירושלים תשמ"ו

אייבשיץ ר' יהונתן, יערות דבש, קארלסרוא תקל"ט

איילינבורג ר' יששכר בער, באר שבע, ונציה שע"ד

איסרליש ר' משה, דרכי משה, זולצבאך תנ"ב

אלזט י' (=אבידע), "ממנהגי ישראל" בתוך: רשומות א, (עורך: אלתר דרויאנוב), אודסה תרע"ג

אליהו הכהן האיתמרי, שבט מוסר (מהדיר: חיים יוסף וולדמן), אור המוסר, ירושלים תשמ"ט

אלמולי ר' שלמה, פתרון חלומות, שאלוניקי רע"ה

אלשיך ר' משה, תורת משה, בילוידיר שנ"ה

אמר אריאלה ורות יעקבי (עורכות), וקבצתים מירכתי ארץ, המרכז לאמנות יהודית ירושלים, תשנ"ח

אפנשטיין ר' שמעון, עיון וחקר, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ו

ארליך אורי, כל עצמותי, ירושלים תשס"ג

ארץ ישראל, ו, ירושלים תשכ"א

אשבילי ר' יום טוב בן אברהם (ריטב"א), חידושי הריטב"א, ברלין תע"ה ואילך

אשכנזי ר' יהודה מטיקטין, באר היטב, קושטא תצ"ו

בוים ר' יחיאל מאיר, הרבי ר' בונם מפשיסחא, בני ברק תשנ"ז

בומבך ר' אברהם יעקב, נפשות חסידיו, ירושלים תש"ס

ביאלר יהודה לייב, ראי החיים באמנות ובמסורת היהודית, ירושלים תשמ"א

בידרמן ר' מנחם מנדל (על פיו), סידור תפלה לדוד לעלוב (חסר שם עורך), ירושלים תשנ"א

בית אהרן וישראל, גליון ה', ירושלים תש"ן

בית הכנסת, גליון ב/ג, תל אביב תש"ו

בלאבן מאיר (מהדיר), תקנות קראקא, שנ"ה, 1913-1916 (ד"צ ירושלים תשכ"ט)

בלוהם יוסף צבי, שו"ת שארית יהודה, ירושלים תשל"ג

בלוי יהושע (מהדיר), תשובות  הרמב"ם, ירושלים תש"ך

בן ארזה יוסף, יוסף דעת, סוטה, יד אליהו כי טוב ירושלים תשס"א

בן נאים יוסף, נוהג בחכמה (עורך: עמאר משה), בני ברק תשמ"ז

בנבנישתי ר' חיים, שיירי כנסת הגדולה, אזמיר תקל"א

בנבנישתי ר' חיים, כנסת הגדולה, ליוורנו תי"ט

בראוור אריך, יהודי כורדיסטאן, ירושלים תש"ח

בראש ד', "תיק של ספר תורה", בתוך: תלפיות (עורך: ש"ק מירסקי) ו, ניו יורק תשי"ג

ברגמן ר' יהודה, העם ורוחו, ראובן מס ירושלים תרצ"ח

ברדא ר' יצחק, קיצור שו"ע שער המזרח, ריב"ד רמת גן תשמ"ג

ברדא ר' יצחק, שו"ת יצחק ירנן, בני ברק תשנ"ה

ברוין ר' שלמה חיים, קצור שו"ע שערים המצוינים בהלכה, פלדהים ירושלים ניו יורק תש"ט

ברלין ר' נפתלי צבי יהודה (נצי"ב מוולוז'ין), מרומי שדה,  ירושלים תשי"ד

ברלינר אברהם, הערות על הסידור, בתוך כתבים נבחרים, מוסד הרב קוק ירושלים תש"ה-תש"ט

ברמן ר' יעקב, הלכה לעם, א' ציוני תל אביב תשכ"ו

ברסלויר מ"מ, קצור השלחן הערוך, סיני תל אביב תשכ"ד

גאגין ר' שם טוב, כתר שם טוב, קיידאן תרצ"ד

גוטנמכר דניאל (עורך), לפנים, ירושלים תש"ס

גויטיין שלמה דב, הישוב בארץ ישראל בראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים לאור כתבי הגניזה,  ירושלים תש"ס

גומבינר ר' אברהם אבלי, מגן אברהם, על שו"ע או"ח. דיהרנפורט תנ"ב

גלברד שמואל פינחס, אוצר טעמי המנהגים, מפעל רש"י פתח תקוה תשנ"ו

גליקל מהמלין, זכרונות גליקל מהמלין, מהד' חוה טורניאנסקי, ירושלים תשס"ו

גר"א ר' אליהו, ביאור הגר"א, ר' אליהו מוילנא, על שו"ע או"ח. ורשה תרכ"ג

גראופה משה ה' (עורך), תקנות ג' קהלות, מקורות לארגון הקהלות במאה ה-17 וה-18, ב: נוסחי  התקנות. המבורג תשל"ג

גרוס מרדכי, ובשנה החמישית, בני ברק תש"ס

גרוס מרדכי, ובשנה הרביעית, בני ברק תש"ס

גרוסברג ר' חנוך זונדל, זר התורה, ירושלים תשכ"ד

גרוסמן ר' נתן זאב (עורך), יתד נאמן, כסלו, תשמ"ט

גרינוולד זאב, עיטורי הלכה, ירושלים תשנ"ד

דבורקס ר' אליקים, בשבילי המנהג, ירושלים תשנ"ד

דוב בער מבוליחוב, זכרונות ר' דוב מבוליחוב (תפ"ג-תקס"ח), מהדורת מ' ווישניצר, ברלין תרפ"ב.

דוידוביץ דוד, חיתולי ספר תורה, תל אביב תשל"ח

דושינסקי ר' יוסף צבי, שו"ת מהרי"ץ, ירושלים תשט"ז

דייטש מ' (עורך), פסקי הלכות [של הרב י"י וייס], ירושלים תשמ"ו

דרויאנוב אלתר (עורך), רשומות, א, אודסה תרע"ג

דרויאנוב אלתר, ספר הבדיחה והחידוד, דביר תל אביב תרצ"ט

דרוק ר' זלמן, מקראי קודש, ירושלים תשמ"ג

האן ר' יוסף יוזפא מנוירלינגן, יוסף אומץ, פרנקפורט דמיין תפ"ג

האן ר' יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, ר' יוזפא שמש, מהדורת ב"ש המבורגר וי' זימר, ירושלים תשמ"ח-תשנ"ב

הבלין ר' יוסף יצחק (עורך), שערי הלכה ומנהג, היכל מנחם ירושלים תשס"ב

הבלין ר' יוסף יצחק (עורך), תשובות וביאורים, קה"ת תשמ"ט

הולנד שמואל, שמאלץ, בן שמן תשע"א

הורוויץ ר' ישעיה הלוי (השל"ה), שני לוחות הברית, אמשטרדם ת"ט

הטכניון, א', חיפה תשכ"ז

הילדסהיימר מאיר, תולדות קהילת שנייטאך, רמת גן תש"ם

הירשוביץ ר' אברהם אליעזר, מנהגי ישורון, וילנא תרנ"ט (בני תורה ירושלים תשנ"ז)

הכהן ר' ישראל מאיר, משנה ברורה, ורשה תרמ"ד

הכהן מנחם (עורך), מחנים, צה, צה"ל תל אביב תשכ"ה

הלברשטאם ר' חיים (מצאנז), שו"ת דברי חיים,  איידטקוהנען תרל"ב

הלוי א', תורתך לישראל, מכון מים חיים ירושלים תשס"ב

המאירי ר' מנחם, בית הבחירה, ברכות, ר' מנחם המאירי, ורשה תרע"ב

המבורגר בנימין שלמה, שרשי מנהגי אשכנז, מורשת אשכנז בני ברק תש"ס

המבורגר בנימין שלמה (עורך), מנהגי ק"ק האג, בתוך: שרשי מנהגי אשכנז

הראל ירון, ספרי אר"ץ, הספרות התורנית של חכמי ארץ צובא, ירושלים תשנ"ז

הררי יהודית, אשה ואם בישראל, מסדה תל אביב תשי"ט

וגשל ר' שאול, שערי בית הכנסת, ירושלים תשמ"ו

וואקס ר' חיים אלעזר, נפש חיה, פיטרקוב תרל"ו

ווזנר מיכל, עין של אשה, הוצאת חמדה ירושלים תש"ע

וולדמן חיים יוסף (מהדיר), שבט מוסר לר' אליהו הכהן האיתמרי, אור המוסר, ירושלים תשמ"ט

וולקין ר' אהרן, שו"ת זקן אהרן, פינסק תרצ"ב

וונדר מאיר (עורך), עתרת רבקה, מכון להנצחת יהדות גליציה, ירושלים תשנ"ב

וידר נפתלי, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, יד יצחק בן צבי ירושלים תשנ"ח

ויטאל ר' חיים, פרי עץ חיים, קארעץ תקמ"ב

וייל ר' יעקב, ספר מהרי"ל, ונציה ש"ט (בינה ניו יורק תשל"ג)

וייסלר חוה, קולות האמהות (אנגלית), בוסטון תשנ"ח

וסרטייל אשר (עורך), ילקוט מנהגים, משרד החינוך ירושלים תש"מ

וסרמן ר' אברהם, רעך כמוך, בירור הלכתי בסוגיות שבין דתיים לחילוניים, הוצאת רעות רמת גן תשס"ח

ורדיגר יעקב, צלותא דאברהם, תל אביב תשי"ז

ורהפטיג שלם, "מכירת עליות בהלכה", בתוך: טורי ישורון ה, ירושלים תשל"ג

זוין ר' שלמה יוסף (עורך), אנציקלופדיה תלמודית, ירושלים תש"ז ואילך

זילבר ר' יחיאל אברהם, בירור הלכה, בני ברק תשל"ו

זילבר ר' בנימין יהושע, אז נדברו, ט, בני ברק, תשל"ט

זימר י', "תנוחות ותנועות הגוף בשעת קריאת שמע", בתוך: אסופות ח' (בעריכת בניהו מ'), יד הרב ניסים ירושלים תשנ"ד

זכאי ר' אהרן, מצוות הנשים, הוצאת אור יום טוב, ירושלים תשנ"ה

זלזניק ז', זרע יעקב, ירושלים תשט"ו

חובב ימימה, עלמות אהבוך, חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה, מרכז דינור-כרמל, ירושלים תשס"ט

חיים ר' יוסף (מבגדד), עוד יוסף חי, סאלם ירושלים, תשנ"ב

חיים ר' יוסף מבגדד, אמרי בינה, בקאל ירושלים תשכ"א

חיים ר' יוסף מבגדד, עוד יוסף חי, סאלם ירושלים תשנ"ב

חיים רבינו ב"ר שמואל, צרור החיים, מהדורת שמואל חגי ירושלמי, ירושלים תשכ"ו

חלמיש משה, "מקומה של הקבלה במנהג" בתוך: מנהגי ישראל ז (עורך: דניאל שפרבר), מוסד הרב קוק ירושלים תשנ"ב

חמדת הימים, זולקווא תק"ב

חמוי ר' אברהם, אביעה חידות, ליוורנו, תרל"ט

חסיד ר' יהודה, ספר חסידים, ר' יהודה החסיד, מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ז

טולידאנו ר' יעקב משה, אוצר גנזים, מוסד הרב קוק ירושלים תש"ך

טולידאנו ר' רפאל ברוך, קיצור שולחן ערוך השלם, ישיבת חזון ברוך ירושלים תשכ"ז

טולידאנו ר' שלמה, דברי שלום ואמת, הספריה הספרדית מכון בני יששכר, ירושלים תש"ס

טרגר י' (עם אויערבאך א'), הליכות שלמה, ישיבת הליכות שלמה, ירושלים תש"ס

טשזנר יהודה, שיח תפלה, ירושלים תשנ"ט

יהודה החסיד רבינו, ספר חסידים, מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ז

יהודה לייב ב"ר חנוך, חינוך בית יהודא, פרנקפורט דמיין תס"ח

יוסף ר' יצחק (עורך), ילקוט יוסף, ירושלים תשמ"ו-תש"ן

יוסף ר' עובדיה, ילקוט יוסף, ירושלים תשמ"ו

יוסף ר' עובדיה, ילקוט יוסף, ירושלים, תש"ן

יוסף ר' עובדיה, שו"ת יחוה דעת, ירושלים תשל"ז

יוסף ר' עובדיה, שעורי שנה ראשונה, ירושלים, תשנ"ח

ינאי יאיר יששכר, נקיות וכבוד בתפלה, מכון משנת רבי עקיבא, בני ברק תש"ס

יעקובוביץ’ ר' בן ציון, זכור ימות עולם, בני ברק תשנ"ח

יערי אברהם, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ד

יפה-מרגלית ר' ישראל דוד, הר תבור, פרשבורג תרכ"א

יפה ר' מרדכי, לבוש התכלת, לובלין שס"ג

ישראל יום טוב, מנהגי מצרים (עורך: אברהם יוסף), מכון אור המזרח, ירושלים תש"ן

כהן גבריאל חיים, התפילה היהודית, המשך וחידוש, קדם ירושלים, תשל"ח

כהן ר' ישראל מאיר, משנה ברורה, על שו"ע או"ח. תרס"ז.

כהן ר' מאיר שמחה, משך חכמה, ריגה תרפ"ז

כשר ר' משה שלמה (עורך), נועם, ה-ו, בית תורה שלמה, ירושלים תשכ"ב-תשכ"ד

לאופר אשר, "תנועות ידים וראש בשעת קריאת התורה" בתוך: דברי הונגרס עולמי למדעי היהדות ה' ירושלים תשכ"ט

לביא עליזה (עורכת), תפילת נשים, ידיעות אחרונות תל אביב

לוין יעל, שמחת תורה לִיד לרבקה טיקטינר, ירושלים תשס"ה

לוין בנימין מנשה (מהדיר), אוצר חילוף מנהגים בין בני מזרח לבני ארץ ישראל, ירושלים תש"ב

לוינסקי יום טוב (עורך), ידע עם, ב, תל אביב תשי"ד

לונטשיץ ר' שלמה אפרים, כלי יקר, לובלין שס"ב

ליברמן ש', יוונים ויוונות בארץ ישראל, מוסד ביאליק ירושלים תשמ"ד

ליברמן שאול, תוספתא כפשוטה, ה', ניו יורק תשכ"ב

ליינר ר' מרדכי יוסף (מאיז'ביצא), מי השילוח, וינה תר"כ

ליפיעץ ר' יוסף, מטעמים, ורשא תרמ"ט

למפרונטי ר' יצחק, פחד יצחק, ונציה-ליוורנו-ליק-ברלין תק"י

לנדא ר' משה צבי, שלחן מלכים, ניו יורק תשל"ה

לעווי ר' יוסף, מנהג ישראל תורה, א' ירושלים תשנ"ד

לפידות ריבה, שירת הבית היהודי, פ"ת תשנ"ז (בשער הספר: "מיועד ומיוחד לנשים בלבד")

מאני ר' אליהו סלימאן, שיח יצחק, ירושלים תרס"ב

מדיני ר' חיים חזקיהו, שדי חמד, ורשה תרנ"א

מובשוביץ ר' יוסף אליהו (עורך), קובץ הרמב"ם, מוסד הרב קוק ירושלים, תשס"ה

מולין ר' יעקב (מהרי"ל), ספר מהרי"ל, ר' יעקב מולין, מהד' י"ש שפיצר, מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ט

מונק מ', "המחשת הלימוד בעזרת ציורים" בתוך: עיטורי הלכה, ירושלים תשנ"ו

מורגנשטרן נעמי, אוהב התורה, ספר התורה של הרב נפתלי הלפרט רבה האחרון של קהילת סאטמר ברומניה, פלדהיים ירושלים תשס"ה

מזרחי ש"י, דברי שלום, יבק ירושלים תשנ"ג

מחזור כל השנה, כפי מנהג איטלייאני, ליוורנו תרט"ז

מיכלזאהן ר' אברהם חיים שמחה בונם, אהל נפתלי, למברג תרע"א

מיללער ר' יואל הכהן (מהדיר), חילוף מנהגים בין בני בבל לבני ארץ ישראל, וינה תרל"ח (ד"צ ירושלים תש"ן)

מימון ר' משה, הלכה למשה, עפולה תשי"ח

מימון ר' אברהם, שו"ת לב חנון, מילתא ירושלים תשנ"ט

מינקובסקי ר' יצחק מקארלין, קרן אורה, וילנא תרי"ב

מירסקי שמואל קלמן (עורך), תלפיות, ניו יורק תשי"ג

מן ש', זאת התורה, באר בנימין, זכרון יעקב תשנ"ב

מנחם רבינו בן ר' אהרן בן זרח, צדה לדרך, ורשא תר"מ

מעליות, יט, מעלה אדומים, תשנ"ז

מרגליות ר' אפרים זלמן, שערי אפרים, בתוך: אוצר ספרי ר' אפרים זלמן מרגליות, מכן משנת דוד, ירושלים תשנ"ח

מרגליות ר' חיים מרדכי, שערי תשובה, רובנו, תק"פ

מרגליות ר' מרדכי (מהדיר), ספר החילוקים שבין בני מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח

מרגליות ר' ראובן (מהדיר), ספר חסידים, ר' יהודה החסיד, מוסד הרב קוק ירושלים

מרגליות ר' ראובן, ניצוצי אורות, מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ד

מרגליות ר' ראובן, ניצוצי זוהר, מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ד

מרצבך ר' יונה, "רשימת מנהגי אשכנז", בתוך: בשרשי מנהג אשכנז, ב, מורשת אשכנז בני ברק תש"ס

משאש ר' שלום, שו"ת מים חיים, ירושלים תש"ס

משאש ר' שלום, אוצר פסקי הסידור, ירושלים תשס"ח

משאש ר' שלום, שמש ומגן, ירושלים תשמ"ו

נאכט יעקב, סמלי אשה, תל אביב תשי"ט

נבון חיים, גשר בנות יעקב: מעמד האשה בהלכה, תל אביב, תשע"א

נויבירט ר' יהושע ישעיה, שמירת שבת כהלכתה, פלדהיים ירושלים, תשכ"ה

נחמד ר' מאיר, מאמר חקירה על הכתר היקר הנקרא כתר ארם צובא, דמשק, תרצ"ג

סאפרין ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל, שולחן הטהור, ירושלים תש"ך

סדילקוב (מסדילקוב), ר' משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, קארעץ תק"ע

סדן דב, לעגנון שי, ירושלים תשי"ט

סובל ר' שלמה, שלמת יוסף, ירושלים תשכ"ו

סופר ר' זוסמן אליעזר, סגולות ישראל, מונקטש תרס"ח

סופר ר' יעקב חיים, כף החיים, ירושלים תר"ע

סורסקי אהרן, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז

סימגר ז', ספר זכירה, שאמלוי תש"א 

ספר היובל לקהילת חברת אהבת תורה חיפה, חיפה תש"ן

ספראי זאב, בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, מרכז שזר ירושלים, תשמ"ו

עאמר ר' ראובן, מנהגי החיד"א, ירושלים תש"ן

עגנון שמואל יוסף, "אגדת הסופר" בתוך: אלו ואלו, שוקן ירושלים תל אביב תרצ"ד

עטלינגר ר' יעקב, ערוך לנר, בני ברק, תשס"ד

עלי ר' יהודה, קמח סלת, שלוניקי תקנ"ח (ישיבת שובי נפשי ירושלים תשנ"ח)

עמאר משה (עורך), נוהג בחכמה, בני ברק תשמ"ז

עמאר ר' ראובן, לבי ער, מכון משנת חכמים ירושלים תשנ"ח

ענן בן דוד, ספר ענן, מהד' שכטר, קיימברידז', 1910 (ד"צ אמריקה 1970)

עפשטיין ר' יחיאל מיכל, קיצור של"ה, פיורדא תמ"ג, (ירושלים תש"ך)

עצמון יעל (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים תשנ"ה

ערב שבת, מר חשון תשמ"ה

פאלאג'י י', יפה ללב, שלוניקי תרכ"ג (ירושלים תשל"ח)

פאלאג'י ר' חיים, ספר חיים, ירושלים תשכ"ו (ירושלים תשס"ב)

פאלאג'י ר' חיים, רוח חיים, אזמיר תקמ"א (ירושלים תשל"ח)

פאלאג'י ר' חיים, רפואה וחיים, אימיר תרל"ד (ירושלים תשנ"ז)

פאפו ר' אלעזר, פלא יועץ, ירושלים תשכ"ג

פאפו ר' אלעזר, חסד לאלפים, שאלוניקי תר"א (אשדוד תרס"ז)

פוקס ר' יצחק יעקב, הליכות בת ישראל, ירושלים תשמ"ד.

פטאי רפאל, "הלידה במנהג העממי", בתוך: תלפיות (עורך: שמואל קלמן מירסקי) ו (תשי"ג) ניו יורק

פיינברג ר' שבתי, אפיקי מגינים, וילנא תרס"ט

פינקוס ר' שמשון דוד, נפש חיה, "על תפקידה של האשה והאם בישראל". הוצאת יפה נוף, ירושלים תשס"ו

פינקלשטיין ר' יוסף, מקורי מנהגים, למברג (?) תרי"א

פלדר ר' גדליה, יסודי ישורון, ניו יורק תשט"ז

פלק ר' יעקב יהושע, פני יהושע, פרקנפורט תצ"ט

פפויפר ר' אברהם ישעיה, אשי ישראל, מכון נשמת אהרן ויעקב, ירושלים תשנ"א

פראגר משה (עורך), בית יעקב, גל' 221, תשל"ח

פרדס ר' חיים, שערים בהלכה, מכון יד מרדכי תל אביב תשמ"ד

פרידמאן ר' מרדכי, מעורר ישנים, ורשא תרפ"ו (ירושלים תשל"ב)

פריימן יעקב (מהדיר), ספר המחכים, ר' נתן בר' יהודה, האשכול י'. קראקא, תרס"ט (ד"צ ירושלים תשכ"ח)

פריימן אברהם חיים (מהדיר), שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם, ירושלים תרצ"ח

פרעמסלא (מפרעמסלא) ר' משה, מטה משה, קראקא שנ"א, אוצר הפוסקים ירושלים, תשל"ח.

צבר שלום, "ספר התורה ואבזריו כחפצים מגיים בתרבות ישראל באירופה ובארצות האסלאם", בתוך: פעמים, 85, יד בן צבי ירושלים

קולון ר' יוסף, שו"ת מהר"י קולון, ישראל זאב ניו יורק תשי"ח

קוק ר' אברהם יצחק הכהן, שו"ת אורח משפט, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ט

קיציס גרשון, "ושבו בנים לגבולם", בתוך: הד החינוך, תשמ"א

קיציס גרשון, "לשימוש מדרש אגדה בהוראת המקרא", בתוך: לפנים, ירושלים תשס"א

קעלין ר' שמואל, מחצית השקל, זולקווא תקצ"ז

קפלון יונדב (עורך), ממך אליך, ספר השבת. תפילה, הגות, חויה, ידיעות אחרונות תל אביב תש"ע

קפלן ר' אברהם אליהו, דברי תלמוד, מוסד הרב קוק ירושלים, תשי"ח

קראוטהיימר ריכרד, בתי כנסת בימי הביניים, מוסד ביאליק ירושלים תשנ"ד

קראסיק ר' דוב בער, שער קריאת התורה, לנדא תל אביב תשט"ו

קרויזר (חגי ירושלמי) ר' שמואל (מהדיר), צרור החיים, ירושלים תשכ"ו

ראזין ר' יוסף, שלמת יוסף, ירושלים תשכ"ו

רבינוביץ ר' רפאל נתן נטע, דקדוקי סופרים, מינכן תרכ"ד

רבינוביץ ר' אריה מרדכי, זכותא דאברהם, ירושלים תש"ט

רבינוביץ תאומים (אדר"ת) ר' אליהו דוד, אדר היקר, מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ז

רבינוביץ, ר' יחיאל יהושע, חלקת יהושע, ירושלים תשנ"ח

רוזנפלד ר' בן ציון (עורך), האשה וחינוכה, אמנה כפר סבא תש"מ

רוטנברג יחזקאל (עורך), בית ישראל, המשפחה היהודית, נצח בני ברק תשמ"א

רות אברהם נפתלי צבי (מהדיר), פנקס תקנות ניקולשבורג, ירושלים-ניו יורק תשכ"ב

ריבולוב מנחם, שרפשטיין צבי (עורכים), ספר השנה ליהודי אמריקה, י/יא

ריישר ר' יעקב, שו"ת שבות יעקב, ישראל זאב ניו יורק תשכ"א

ריישר ר' משה, שערי ירושלים, ורשה תרמ"ט

ריפמאן ד"ב, שולחן הקריאה, ברלין תרמ"ב

רפאל יצחק (מהדיר), סדר רב עמרם גאון, מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ח

רפאל יצחק (עורך), סיני, מ, מוסד הרב קוק ירושלים תש"ל

רצאבי ר' יצחק, שולחן ערוך המקוצר, מכון פעולת צדיק בני ברק תשנ"ג

רקובסקי ר' ברוך, קטן והלכותיו, נתיב הברכה, ירושלים תשנ"ו

רקובר ר' אליהו, ברכת אליהו, ר' אליהו רקובר, ירושלים תש"מ

רקץ יועץ קדיש קים, שיח שרפי קודש, פיטרקוב תרפ"ג

שבאדרון ר' שלום מרדכי, שו"ת מהרש"ם, ורשה תרס"ב

שוורץ ר' יואל, בת ישראל, "תפקיד האשה וייעודה באספקליה תורנית", הוצאת כתר דוד, ירושלים-בית שמש תשמ"ח

שור ר' אברהם צבי, שביבי א"ש, חברת מחזיקי הדת ירושלים תרצ"ה

שורץ ר' יוסף, ויצבור יוסף, חברת מפיצי תורה ברוקלין תשמ"ד

שטאל אברהם, עדות ישראל, עם עובד תל אביב תשל"ח

שטאל אברהם (עורך), מקדש מעט, משרד החינוך ירושלם תשל"ה

שטיינברג ר' משה, שערי משה, קרית ים תשל"ט

שטרנבוך ר' משה, טעם ודעת, בני ברק תשמ"ג

שילה מרגלית (עורכת), להיות אשה יהודיה, ירושלים תשס"ג

שליכטר (ישר) ר' ברוך, תורת חיים, מוסד הרב קוק ירושלים תש"ה

שלנגר ר' אליקים, קיצור שו"ע בני אי"ש, סמינר באר יעקב תשל"ט

שמוש אמנון, הכתר, סיפורו של כתר ארם צובא, ירושלים תשמ"א

שמידט שלמה (עורך), ספר זכרון למרדכי ויזר, יבנה תל אביב תשמ"א

שניאור ר' זלמן, שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, קאפוסט תקע"ד

שניאורסון ר' מנחם מנדל (מלובביץ'), היום יום, קה"ת ניו יורק תש"ג

שניאורסון ר' מנחם מנדל (מלובביץ'), לקוטי שיחות ו, קה"ת ניו יורק

שניאורסון ר' מנחם מנדל (מלובביץ'), שערי הלכה ומנהג (עורך: יוסף יצחק הבלין), היכל מנחם ירושלים תשס"ב

שניאורסון ר' מנחם מנדל (מלובביץ'), תשובות וביאורים (עורך: יוסף יצחק הבלין), קה"ת ניו יורק תשמ"ט

שנלר רפאל, דרכים ואמצעים בהוראת הלכה, משרד החינוך ירושלים תשמ"א

שפיצר י"ש (מהדיר), ספר מהרי"ל, ר' יעקב מולין, מהד' י"ש שפיצר, מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ט

שפירא ר' אליהו, אליה רבה, זולצבאך תקי"ז

שפירא ר' חיים אלעזר, שו"ת מנחת אלעזר, מונקאטש תרס"ב

שפרבר ר' דניאל, מנהגי ישראל, א-ב-ג-ח, מוסד הרב קוק ירושלים תשנ"ב

שפרבר ר' דניאל, דרכה של הלכה, ראובן מס ירושלים תשס"ז

שפרבר ר' דניאל, מנהגי ישראל, א-ב- ג-ח, מוסד הרב קוק ירושלים תשנ"ב

שפרלינג ר' א"י, טעמי המנהגים, אשכול ירושלים תשי"ז

שציפאנסקי ר' ישראל (עורך), אור המזרח, לד, ניו יורק תשמ"ו

שקלארש מ"מ, חיי משה, בני ברק תשנ"ה

ששון ד', מסע בבל, ירושלים תשט"ו

ששון ר' סלימאן (מהדיר), הלכות פסוקות, ירושלים תשי"א

תא שמע ישראל, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ט

תאומים ר' יוסף, פרי מגדים, ברלין תקל"ב

תחנת אמהות, ליסא תקפ"ד

תמר ר' יששכר, עלי תמר, גבעתיים תשל"ט

---

[1] יעוי' הליכות בת ישראל, פרק י, סע' א, עמ' קכז סיכומן של השיטות העיקריות. שכן יש האומרים שאף האם הינה בכלל חיוב חינוך הבנים כאב (יעוי' מגן אברהם ומחצית השקל סי' שמג, ס"ק  וכדברי כף החיים ס' רכה אות יד: "וגם האשה חייבת לחנך את בנה ולייסרו. ואם לא יסרתו, גם היא נענשת על כך"). ויש הסבורים כי אין האם בכלל חיוב חינוך (מגן אברהם סי' שמג, ס"ק א, ובסי' תרט"ז ס"ק ב ומשנה ברורה ס"ק ה. ובגמרא נזיר כח,ב התבאר שאין האם חייבת לחנך בנה בנזירות. ויעוי' גם ערוך לנר סוכה ב, ב.). ועוד יעוי' תוספות ישנים יומא פב, ב: "דחינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שיייך. ומעשה דהילני המלכה שישנה היא ושבעה בניה בסוכה – שמא הוי להם אב וחינכם בכך, ואפילו לא היה להם אב, היתה מחנכתם למצוה בעלמא". ואכמ"ל.

[2] הליכות בת ישראל, שם סע' ב. ויסודם של דברים בכף החיים סי' שמג אות ט. שערי תשובה סי' תרמ ס"ק ב. וכן כתב אליה רבה שם ס"ק ד, שקטן שאין לו אב, חייבת אמו לחנכו.

[3] אשר לגיל חינוך יעוי' אנציקלופדיה תלמודית, ערך "חנוך", כרך טז, עמ' קטז בשיטות השונות, שיש שכתבו שמצוות חינוך נוהגת כל זמן שהתינוק אפשר וראוי לכך, ואפילו הוא פחות מגיל חמש שנים (ריטב"א, ר"ן, פרי מגדים), ויש שכתבו כי הריהי אמורה בילד בן תשע ועשר (רש"י, רשב"א בדעת הרי"ף), ואחרים כתבו שהוא מבן אחת עשרה (ר"ח) או שתים עשרה שנים (אור זרוע). ואכמ"ל.

[4] אבות פ"ד מ"כ. אשר לייחוס הדברים לאלישע בן אבויה, נאמרו הסברים רבים, ואכמ"ל.

[5] ר"י רוזנברג, "חינוך הבת", בתוך האשה וחינוכה, עמ' 93-94.

[6] שם שם, "שבת ומועדים" עמ' 96. בדומה לכך בספרו של הרב יואל שוורץ, בת ישראל, מוקדש פרק שלם "תכונות הבת", ובו נמנו ונדונו צדדי אופי שונים: רגש לב; קבלת השפעה; הטבה; רחמנות וותרנות; זריזות ועצלות, ועוד ועוד. ואולם צד זה של אהבת ספר תורה, לא הובא בו.

[7] ר' לפידות, "כה תאמר לבית יעקב", בתוך: שירת הבית היהודי, עמ' 184 (בשער הספר נכתב: "מיועד לנשים בלבד").

[8] ברכות יז, א

[9] "הקראה" ו"השנאה" אלה עניינן הבאת ילדיהן ללמוד מקרא, והסכמתן שבעליהן ישנו במשנה ויעסקו בתלמוד (במקום הנקרא "בית תלמוד").

[10] ואין זו המתנה של שעה מועטה עד שישוב מבית המדרש, אלא של חודשים ואף שנים. והמתנה זו לא נכפתה עליהן בעל כורחן, אלא מרשותן יכולים היו הבעלים ללכת וללמוד תורה במקומות המרוחקים מביתם וממשפחתם. כעולה מפירוש רש"י שם, ד"ה ונטרן לגברייהו: "ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת".

[11] שכן בבסיס  הפרשנויות השונות הוא הקושי מה מקום יש לשאול במה הנשים זוכות לחיי העולם הבא, והרי יש להן שכר על כל המצוות שהן מצוות בהן. ויעוי' בדברי הגר"א בענין זה וביערות דבש דרוש א, ובפני יהושע ברכות שם, ועוד.

[12] רש"י ברכות שם, ד"ה מפטרי רבנן: "זה מזה, שהיה נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו ולארצו".

[13] יעוי' להלן הצעת הסבר בדבר.

[14] הרבנית לאה (ובשמה המלא: שרה רבקה רחל לאה) הורוויץ, נודעה בלמדנותה אותה רכשה בבית אביה ואחיה. כך מספר ר' דוב בער מבוליחוב בספר זכרונותיו כילד בן שתים עשרה ש"הוכרחתי אני לבוא מדת שבת אחרי סעודת שחרית לבית הרב האב"ד מו"ה מרדכי ז"ל, שיתן לי לקראות איזו מאמרי גמרא, להרגיל אותי בסוגיות התלמוד בהלכות הגמרא. ואז היתה יושבת אצלו אחותו הצנועה מרת לאה ז"ל המלומדה המפורסמת... והיה כאשר הראה לי הרב איזה הלכה בגמרא לקראותה, והוא שכב לישן שנת צהרים אחרי הסעודה הנ"ל, כאשר היה מימיו איש מכאובות, ואחותו האשה מרת לאה הנ"ל יושבת מרחוק. והביטה וראתה והשגיחה איך אני אינני מבין סוגית הגמרא ופירוש רש"י. ואמרה לי: מה שמה משתומם, אמור נא דברי הגמרא שאתה מסופק. והתחלתי לאמר איזה דברי הגמרא שלפני או דברי רש"י. והיא התחילה לאמר בעל פה דבר הגמרא או רש"י בשפה ברורה באר היטב ככתוב שמה, ומדבריה השכלתי. ובהקיץ הרב משנתו ידעתי איך לומר לפניו הגמרא בסוגית התלמוד כראוי. זכרונות ר' דוב מבוליחוב, עמ' 44

[15] תחנות אמהות, רוסיה תר"ה. הובאו דבריה  בספרה של ימימה חובב, עלמות אהבוך, עמ' 106, המוסיפה דברי הסבר לשפתה הלמדנית של הרבנית לאה הורוביץ.

[16] יעוי' קולות האמהות (אנגלית), ח' וייסלר, בוסטון 1998, עמ' 110-116 הדנה בהקדמה זו.

[17] בבא מציעא נט, א

[18] אף פרשנותו של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין הנודעה, הנובעת ממעמדו כראש ישיבה, מכוונה בתוכחה כלפי תלמידי הישיבה (חלקם נשואים, הלומדים תורה בזכות נשותיהם), ומציגה את יתרונן של הנשים על פני בעליהן בענין לימודם של הבעלים. ומטעים הנצי"ב: על שום מה יש לנשים זכות יתירה על פני הגברים ("גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים") - שכן הגברים שיצאו ללמוד תורה בישיבות ובבתי המדרש אמנם מקבלים שכר על השעות שלמדו בהן תורה, ואולם "המה בטלים כמה שעות, ונענשים על זה". מה שאין כן הנשים, שהן "מקבלות שכר על השעה שלומדים, ואינן נענשין על שעה שמבטלים, שהוא שלא מרצונם של הנשים" (מרומי שדה, ברכות שם)

[19] יעוי' דקדוקי סופרים שם.

[20] רש"י שם, ד"ה לבי כנישתא: "תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת".

[21] יעויין הדיון להלן.

[22] ישעיה לב, ט

[23] במקור בסוגיית הגמרא לא הובא אלא ראשיתו של הפסוק (תהלים קמד, יד), "אלופינו מסובלים" ונוסף הסימן "וגומר". אכן, כאשר ידוע לכל לומד דברי חז"ל, עיקר הדרשה נעוץ ב"וגומר". ויעוי' בענין זה מאמרי "לשימוש מדרש אגדה בהוראת המקרא", בתוך: לפנים (עורך: דניאל גוטמכר), ישיבת מקור חיים.

[24] גרוסמן א', "חלקן של הנשים בחיי הדת ובטקסים המשפחתיים" בתוך משכילות ומורדות, נשים יהודיות באירופה בימי-הביניים, מרכז שזר ירושלים, תשס"א עמ' 313. יעוי' ישראל קמלהאר, רבנו אלעזר מגרמיזא, הרקח, רוזוב 1930, עמ'17-19. אברהם מאיר הברמן (עורך), ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים 1945, עמ' 164-167. עוד במאמרה האנגלי של י' בסקין "דולצה מוורמס: החיים והמוות של אשה יהודיה מימי הביניים ובנותיה", בתוך: נשים קדושות בתוך דתות העולם (אלבני, 2000) עמ' 39-69.

[25] בנין שלמה לר' שלמה בלוך, עמודי עבודה, עמ' כח. י' הררי, אשה ואם בישראל עמ' 79, מסדה תל אביב תשי"ט עוד על דולצא ראו: י' בסקין, "מבט חדש על האשה היהודייה באשכנז בימי הביניים", בתוך הרימי בכח קולך, עמ'  76-79.(עורכת רינה לוין-מלמד), ידיעות אחרונות 2001.

[26] גליקל, זיכרונות 1719-1691, טורניאנסקי ח' (מהדירה ומתרגמת), עמ' 603

[27] שם עמ' 605

[28] המובאים שם בהע' 314

[29] א' פיינרמן, "ווילין נשרפין ואותיות פורחות, תעלומת גורלם של ספרי התורה שבקרקוב" בתוך: אתר מנהלת פולין, משרד החינוך, ירושלים. http:/noar.education.gov.il. ויעוי' א' פרבשטיין, בסתר רעם, עמ' 592

[30] שמות יט, ג

[31] פירוש רש"י שם.

[32] שמות רבה פכ"ח, ב

[33] יד ושם, היכל השמות, דף עד.

[34] נ' מורגנשטרן, אוהב התורה, פלדהיים ירושלים, תשס"ה. על דרך כתיבתו של אותו ספר התורה יעוי' לעיל בתחילת פרק רביעי.

[35] שם עמ' 66-70

[36] ע' ליבליך, ילדי כפר עציון, עמ' 503

[37] נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1923-1914, ירושלים מוזיאון ישראל, 2006, עמ' 11

[38] הסידרה הכילה שנים עשר הדפסי עץ, שהודפסו באלבום בן 100 עותקים. שנים עשר ההדפסים מכילים שילוב מעניין בין המסורת היהודית לבין נופי ארץ ישראל כפי שנגלו לעיניו של ראובן בשנתו הראשונה בארץ. ראובן קיוה שהאלבום יניב לו רווחים כלכליים, אך התאכזב. ראובן שלח את האלבום לנציב העליון, אך הלה החזיר לו את האלבום עם ההסבר כי "הוא אינו כל אהדה לאסכולה זו של אמנות" (סטודיו, 56, ספטמבר 1994). ככל הנראה חש הנציב העליון כי המסר האמנותי שבאלבום  מזוהה מדי עם העמדה הציונית.

[39] טלפיר, גבריאל, גזית, ל"ג, ט'–י"ב, 1980–1982, עמ' 295–296. מצוטט בתוך עפרת גדעון, "חיתוך העץ והפרימיטיביזם הארצישראלי", בספרו וושינגטון חוצה את הירדן: מבחר מאמרים, 2008-1984 begin_of_the_skype_highlighting 2008-1984 end_of_the_skype_highlighting, ירושלים: הספרייה הציונית, 2008, עמ' 413. משום מה אמיתי מנדלסון, בספרו האלבומי נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1923-1914, ירושלים מוזיאון ישראל, 2006, לא התייחס משום מה לתמונה "הרוקדים ממירון" שלדעת רבים היא גולת הכותרת של יצירתו בתקופה ההיא. וראו עוד על ספרו ביקורתה של יעל ויילר ישראל, "ראובן רובין, האמנות והאומה", קתדרה, 129, תשרי  תשס"ט, 2008, עמ' 170-165. וראו עוד כרמלה רובין (עורכת), מקום חלום: ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30. מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007

[40] כרמלה רובין שם עמ' 9

[41] מפיה של אישה חכמה שהרבתה לצפות בנשים הנושאות ספר תורה נלמדתי כי הן נושאות את ספר התורה באופן שונה מזה שהגברים נושאים אותו. בעוד שהגברים אוחזים בספר, הנשים מערסלות אותו בתנוחה הדומה לנשיאת תינוק.

[42] ראו מישורי אלכסנדר, "צייר אנגלי 'אוהב ציון' – ויליאם הולמן הנט", בתוך: קתדרה, 38, יד יצחק בן צבי ירושלים תשמ"ו, עמ' 55-66, תיאור מפורט אודות האנט ויצירתו בתקופה הירושלמית שלו (1854-1856).

[43] לוקס ב, מא-נא. סצינה זו מתוארת לרוב בכתיבה הנוצרית כ"ישו מתדיין עם חכמי הדת במקדש"

[44] מישורי שם עמ' 57.

[45] מובא אצל מישורי שם, עמ' 60

[46] שם שם

[47] פין ג'ימס, עתות סופה (תרגם אהרן אמיר), ירושלים תש"מ, עמ' 355

[48] מישורי שם, עמ' 64. מישורי לא מוסר לנו מי הייתה המודליסטית ששימשה את האנט לצורך ציור דמותה של מרים. את טעם הבחירה במודל נוצרי דווקא ולא ביהודי, מסביר מישורי כפתרון לקונפליקט פנימי של האנט: מן הצד האחד היה מקובל עליהם לזהות את היהודים בני זמנו של ישו עם היהודים הספרדיים שבקהילה הירושלמית במאה הי"ט. ואולם מן הצד האחר היה קשה להם לזהות את דמותו של ישו עם נער שאינו נוצרי.