עירי
ירושלים, תשט"ז
אליהו כי טוב
יום אחד
בלבד, עם בואו ארצה של ר' אליהו כי טוב ז"ל בראשית שנת תרצ"ו, כחתן טרי שזה
עתה נשא אישה, כחלוף ימי "שבע הברכות", עשה בבית העולים בעיר חיפה.
ולמחרת יצא הזוג הצעיר ר' אליהו כי טוב (אז: אברהם מוקוטובסקי) ורעייתו הינדא רבקה
לבית פרידמן, לירושלים. מני אז, קרוב לארבעים שנה היה ר' אליהו כי טוב עצם מעצמיה ובשר מבשרה של ירושלים, והיא
נטבעה בו כמקומו האחד והיחיד. שכך מעיד ר' אליהו כי טוב בעצמו (בזכרונותיו שיובאו אם ירצה ה',
בנפרד) כי הוא "לא עקר מירושלים כל הימים". אכן במהלך השנים הירבה ר'
אליהו כי טוב להפליג לחוץ לארץ, אם מטעם
תנועת פאג"י ומוסדותיה הפיננסיים, אם לצורך הפצת ספריו והשתתפות בכנסים
שאליהם הוזמן לשאת דברים. והוא ביקר בערים רבות בעולם, באירופה ובאמריקה, ולעתים
שהה בהן תקופות קצרות ואף ארוכות, ואף ארוכות מאד, ואולם מעולם לא חדלה ירושלים
להיות עירו האחת.
זאת
ויתר על כן. מתוך שהירבה לבקר בתפוצות ישראל בערי העולם הגדולות, יכול היה להשוות
את ירושלים ואת שכונותיה ואת אישיה לערים ולשכונות ואנשים שברחבי העולם. ומתוך
אותה השוואה גדלה ויפתה עוד יותר ירושלים בעיניו (כדרך שהוא מתאר את שכונות בתי
הונגרים בהשוואה ל"המפסטד", רובע יהודי בלונדון ול"קיו
גארדנס" שבניו יורק).
בראשית
ימיו בירושלים עבד בבנין. שכן עוד בפולין הכשיר עצמו לעבודת הבנין (ליתר דיוק,
נגרות בנין) לכשיזכה ויעלה לארץ ישראל. ולימים היה היוזם והמאיץ להקמת שכונות
חדשות בירושלים, בבית וגן ובשכונת סנהדריה, שיכוני פאג"י.
בשנת
תשט"ז הוזמן ר' אליהו כי טוב לכתוב
ספר אודות אחת הדמויות שתרמו ביותר לבנין ירושלים שמחוץ לחומות, ר' זלמן
בהר"ן מייסד שכונת "מאה שערים". ר' אליהו כי טוב נענה להזמנה בשמחה, אף שבמובנים רבים נושא
הספר היה חריג משאר הספרים שבהם עסק עד אז – סיפורי חסידים, שכן זימן לו הספר
מפגשים רבים של אנשי ירושלים ותיקים ששיטחו לפניו מזיכרונותיהם אודות ר' זלמן
בהר"ן ואודות ירושלים שמלפני שני דורות ויותר. וביותר על שום שניתנה לו
הזדמנות לספר משבחה של ירושלים.
בפתיחה
לספר, וכיחידה נפרדת העומדת לעצמה, והיא מלאת אהבה לירושלים ונסוכת יופיה, הקדיש ר'
אליהו כי טוב פרק המתאר את ירושלים של
ימיו. זו ירושלים הנראית לעיניו של הבא אליה מבחוץ. בפרק זה ניצב ר' אליהו כי טוב כמורה דרך המקביל פניהם של הבאים לירושלים,
והוא סובב אתם סביב שכונותיה ועריה של העיר הנבנית, תוך שהוא מורה להם לאן לפנות
ובמה לתת עיניהם. ומפעם לפעם הריהו דובר אליהם כדרך שמסביר מורה הדרך להולכים
בעקבותיו ("מן המקום הזה אל תשת למרכז פניך, עוד אביאך שמה. עתה צפונה
פְּנֵה, וראית שם..., בבואך לשם, אל תבט לפניך ולא לשמאלך" וכיוצא באלה).
אין
עוד ספר מכלל ספריו ושאר כתביו של ר' אליהו כי
טוב כפרק זה שלפנינו, שבו הוא משתמש בלשון גוף ראשון, "אני".
הנימה האישית בה נאמרים כל דברי הפרק מופנית אל הקורא, כדרך שבה פונה מורה לשומעי
לקחו: "בקשה אחת יש לי, מבקש אני ממך שתנסה לשער תשובה לשאלה שאשאלך... כדי
להשיב תשובה נכונה על שאלתי, הט אזנך ושמע ואענה אני...".
עטיפת השער, אותה עיצבה (כמו גם את הלוגו של בית ההוצאה לאור) הבת נעמה כי טוב (נוטמן) ז"ל, אמנית מוכשרת עד מאוד, שהלכה לעולמה לפני כשלש שנים. יהי זכרה ברוך.
פרק זה נקרא "ירושלים של עתה", שכן בהמשך הספר ידובר בירושלים של למעלה משמונים שנים קודם לכן, זו ירושלים שבה נבנתה שכונת "מאה שערים". ואולם גם משום שאוזנו הרגישה של ר' אליהו כי טוב למלים ולשפה, שמעה בתוך צירוף המלים הללו "ירושלים של מטה" את הצירוף האחר, בעל הצליל הדומה "ירושלים של מטה" (שכך הסביר זאת לילדיו. לא לפני שהוא הציב לפניהם זאת כשאלה על שום מה כך קרא לפרק הזה, ובדרכו החכמה הוביל אותם צעד אחר צעד עד לתשובה המבוקשת).
כל
הקורא בפרק זה אינו יכול שלא לחוש באהבתו הגדולה של המחבר לירושלים עירו, ובתובנות
העמוקות באשר לדרך התפתחותה ואופיה המיוחד של העיר. ומתוך תיאור העיר הזו הממשית,
"על אבניה ועל בתיה" (כדברי ר' נחמן מברסלב) הבא מפיו למדים אנו על האיש
שזו עירו וזו מושא אהבתו ואלה הם דבריו אודותיה.
כאמור,
הספר נכתב בשנת תשט"ז. ומכאן שתיאורה המפורט של ירושלים הבא לפנינו הריהו של
ירושלים של אותה עת. "ירושלים של עתה" היא זו ירושלים בת שמונה שנים
בלבד מאז מלחמת הקוממיות ונפילת העיר העתיקה. ואף שבמשך י"ט השנים שלמן נפילת
העיר העתיקה ועד ליום שחרורה של ירושלים והיותה לעיר שחוברה לה יחדיו לא השתנתה
העיר בהרבה, הרי שמאז ועד היום הזה התרחבה וגדלה העיר לבלי שיעור, מעיר מבודדת בין
ההרים הפכה ירושלים לעיר הגדולה בישראל, פורחת ומשגשגת, פורשת ידיה למרחקי ארץ.
שכונות חדשות שקמו בה, מספר הגרים בהן כמספרם של מקומות ישובו גדולים בארץ. ומעיר
שמנתה "שבעה עשר רבבות" הריהי מונה עתה למעלה מחמשים רבוא.
את
תחילתה של פריחה זו, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים זכה ר' אליהו כי טוב לראות. מביתו שבשיכון פאג"י בשכונת
סנהדריה, שבמשך השנים שכן על הגבול (ולאורך כל השנים שמר ר' אליהו כי טוב על הארון שבחדר הגדול, בו ניכרו סימני הפגז
הירדני שחדר אל תוך הבית פנימה, זכר למלחמה שניטשה בשנת תש"ח בסמוך לבית) זכה
ר' אליהו כי טוב לראות בבנינן של שכונות
גדולות רבות אדם: רמת אשכול, סנהדריה המורחבת, רמות, הגבעה הצרפתית ועוד.
ירושלים של
עתה
תייר שהוא עולה לירושלים, כיוון שהוא יוצא מנפתולי הדרכים סביב ההרים שבין
מוצא לירושלים ומגיע לעיבורה של העיר, כדאי לו שיטפס ויעלה לראש ההר שממול ליפתא,[1] הכפר
הערבי לפנים שנקרא היום "נפתוח", והערבים קראו לו גם "כרם
כדכוד".
בתי הכפר הזה זרועים בגיא כגפנים אשר בכרם, וגגותיהם נראות כאבני חן
נוצצות מבין הטרשים שמסתחררים ונופלים למטה ממרגלותיה של הדרך עד לעומק התהום. אדם
עומד על הדרך, ושני עומד במדרונו של הכפר סמוך למעין המים אשר שם, אינם רואים זה
את זה. לא מפני שרחוקים, אלא שהעין אינה שולטת בעומק וגובה כזה שבין שניהם.
ואילו מעבר השני של הדרך באותו מקום, מתנשא הר גבוה וזקוף מאד. וכל העולה
על פסגתו רואה משם את רובה של ירושלים בהביטו קדמה מזרחה, צפונה ונגבה.
הבא לירושלים בפעם הראשונה, כדאי לו שיזין את עיניו מיפה נופה של העיר
מרחוק תחילה. עוד בטרם שהוא נכנס לתוכה פנימה ומטייל ברחובותיה ורואה שכונותיה
ויופי בתיה, ולבו מתמלא שמחה ומשוש כי פקד ה' את ירושלים פקידה ראשונה וגאלה
משממותיה, תחת אשר היתה מקום תנים וחיות מדבר. ועתה בני ציון היקרים בשבעה עשר
רבבותיהם, הם הם שאונה של ירושלים ועלז בה.
טובה ראייתה של ירושלים שכל הרואה אותה מרחוק, כרך גדול הוא רואה. אף על
פי שירושלים עדיין לא מלאה צבאה, כבר הציבה דלתותיה, קבעה תחומיה ושלחה שלוחותיה
לקצותיה. בנתה את פרווריה במערב בצפון ובדרום, ואמרה: עד פה תבאו בני, ותוסיפו...
באמת אמרו: עתידה ירושלים שתתגדל ותתפשט ותכניס לתוכה עוד מאתים רבבות
מבניה[2] – ולא
תצא מתחומיה של עתה. צא וחשוב את הרריה ועמקיה שבתוך התחום. את גבעותיה וגאיותיה
שבין שכונה לשכונה בשלוש רוחותיה ואת מגרשיה רחבי הידים שבתוך הרחובות, שלא נבנו
עדיין, ותמצאם יתירים על בנינה עשרת מונים. אף על פי שכל אותם המקומות ריקים הם,
כבר השממון אין בהם, וטרשיהם לא טרשי מדבר הם, אלא כאבני בנין הם נראים, שערוכות
שורות שורות וסדורות בשביל לשׂומן מחר על הנדבכים.
העומד בראש ההר ההוא שבקצה המערב של העיר וצופה על העיר כֻּלָּהּ, על
מבניה וקרחותיה, לא עוד נאות מדבר הוא רואה בתוך השממה – חומות ומגדלים הוא רואה,
שבנייתם סביב לעיר קדמה לבנייתה של העיר גופא. ובהיבנותה ובהיקבץ בניה לתוכה מחר,
גם חומות ומגדלים אלה יפשטו צורה וילבשו צורה אחרת. כי מה לחומה ומגדל בתוך
העיר?... ואותם ירחיקו אל מקומם הראשון – למרגלותיו של הר הצופים בצד מזרח, למוצא
וקלניא במערב, לביתר בדרום, ולרמאללה בצפון...
הנה ראית את מחרתה של ירושלים. עתה רד מן ההר וְהַלֵּךְ בדרכי ירושלים
הבנויה כבר היום. אל תסור מן הדרך והלכת בכל פיצוליה ופיצולי פיצוליה לכל אשר
יובילוך. שום רע לא יאונה לך ולא לרגליך. אם גם שלשה ימים ושלשה לילות תהיה מתהלך
שם, לא תיעף ולא תיגע. שדרכי ירושלים מודעות הן לפעמיך, ואין לך בה אבן אחת או רגב
אדמה אחד, שפעמי אבות אבותיך לא חוננום שלש פעמים בשנה. ולא מודעות משכבר הימים
בלבד, אלא גם עתה טובות הן ונוחות. שרובן של דרכי ירושלים היום, ישרות וחלקות
ונעימות. כל פרשיותיהן תביאנה אותך לחזות מחזות מחזות חדשות, אחת יפה, ואחת יפה
הימנה; גוונים וסגנונים הרבה של שכונות, רחובות ובתים ושל בני אדם היושבים בתוכם.
לא הרי זה כהרי זה, הצד השווה בכולם שהכל שלך הוא, ירושה מאבותיך ואבות אבותיך.
ועוד צד שווה, שהכל גם שמור לבניך ולבני בניך עד עולם.
עם פרשת דברים ראשונה, פנה לשמאל ובאת ל"גבעות שאול", א' וב'.
שכונות שאינן הדורות ביפין, לרגל המלאכה והחרושת הנעשות שם. ואולם מלאות חיים,
עבודה ותנועה, בנין ויצירה של אנשים עמלים. משם תפנה מזרחה והֱוֵה חונן את עפרה של
ירושלים ואת אבניה להלך בנתיבות ושבילים שרגלי אחיך דרכום. ובאת לשכונות חן ויופי
שבתיהם הצחורים טובלים בירק גינה שתילי פרחים ועצי נוי. הלא הן שכונות "קרית
משה", "בית הכרם", "בית וגן", "נוה פאגי" ו"בני
ברית"[3]. הן
ובנותיהן כולן בדרום מערב של העיר הן שוכנות.
משם תדרים עוד ובאת עד לרבתי עיר. "בית מזמיל", "קרית יובל"
ויתר השכונים אשר שם – רק אתמול, אתמול ממש,[4] הן
צצו בבת אחת, וכאילו מתחת לאדמה בקעו ועלו. שם תשמע עוד את הלמות הפטישים העולה מן
הבתים שעוד לא נגמרה מלאכתן. זה עוסק בגגו וזה בגנתו. זה עומד על הפיגום וטח קירות
ביתו, וזה מציב דלתות לחצר גינתו.
וככה תעבור ברגליך ממקום למקום את כל הדרום ממערב למזרח, ועיניך תשבענה
לראות את ההוד וההדר אשר בעיר אבותיך, עוד בטרם באה עת גאולתה. שלא היה אדם שראה
את מעונות ישראל בשכונות שבנו להם היוונים והגרמנים וקראו על שמם – "מושבה
יוונית", "מושבה גרמנית" וכו', ואשר בנו להם עשירי עם הערבים וקראום
בשמותיהם – "קטמון", "בקעה" וכו'. ואחר כך הן ניתנו ירושה
לבני ישראל. ואשר בנו אחינו בני ישראל במו ידיהם וקראו לה: "תלפיות" –
לא היה אדם שראה את כל אלה ולא רחב לבבו ולא נתן הודיה ושבח למי שהנחילנו נחלה
שפרה זו.
עתה עשה מהלך חזרה ממזרח למערב דרך שכונות הפאר "קרית שמואל", "תלביה",
"רחביה" א', ב' ג', ומשכנם של תלמידי חכמים ואנשי מעשה ב"שערי חסד"
וכו' וכו', הרבה יותר ממה שכתוב כאן. עד שובך לדרך המלך המובילה למרכזה של ירושלים
ובאת לקצה המערבי, לשכונת "רוממה".-
מן המקום הזה אל תשת למרכז פניך, עוד אביאך שמה. עתה צפונה פְּנֵה וראית
שם את שלל אויביך: בתים טובים וחורשות יער יפות אשר בנו הגרמנים ונטעו וקראום על
שמם - "שכונת שְׁנֶלֵר". ועתה
יְרָשׁוּם אחיך, ויושבים בה. ואנשי צבא מבני ברית עושים חיל בתוכם. הגעת לשם – אל
תאמר: סוף גבול צפון מצאתי, אלא רד משם עם המסילה היורדת כלפי צפון עוד. עד אשר
תראה נוף מרחבי חדש שאי פה ואי שם עומד לו בית בודד ורומז מרחוק אל חברו ומבשר לו:
קרוב היום שכל הבקעה הזו תימלא בתים ויושבים בה, ובית בבית יגיע...
והיה בעברך במסילה את הבקעה הזו, מיד תדרוכנה רגליך על דרך חדשה סלולה יפה
ורחבה למדי – אות היא שיצא גבול העיר צפונה והיו תוצאותיו שכונות "תל ארזה"
על בתי מגוריה ובניני חרושתה, "מחנים" ו"סנהדריה". אבותיך
שמלפנים, איוו להם את המקום הזה למנוחת עולמים, וחצבו להם קבריהם שם, בסלעים
שבמעבה האדמה. ואולם ריוח של "פותח טפח" נתנו בין עצמותיהם לגגות קברותיהם,
כדי שלא תהא הטומאה בוקעת למעלה. וכדי שיבואו בניהם היום ויבנו בתיהם על סלעיהם
ממעל, ורוח האבות שומרת עליהם וזכותם מגן בעדם.
אכן אם הגעת לשכונת "מחנים" ו"סנהדריה", וכבר ראית גם
את בתי החומה של "שיכון פאגי", שדומים כאילו מזדקרים חוץ לתחום כלפי
הצפון, כדי להטיל אימתם על העומדים מעבר השני, לבל יהינו לעבור גבול...
אותה שעה יתקומם בך לבך ושאלת בפיך: מי שָׂם מחסום לַבָּנִים מבוא בגבול
אבותם ובנחלתם? מי העמיד כאן שלטים להזהיר את העוברים ושבים: "סוף
הגבול!", "שטח מסוכן", "מוקשים!", "שטח
הפקר"?! ומי העמיד שם בעבר השני,
משמרות לבני ישמעאל הבאים מעבר הירדן – והלא מכאן ועד הירדן יותר מחמש פרסאות?
והלא גם הוא עם גבולות במזרח – לגבול אבותינו יחשב?!
ואתה אל תעמוד, כי עוד רב הדרך לפניך. צפה בלבד והתהלך ברגליך, עד אשר
תראה בעיניך את כל ירושלים של עתה. עם רחוב שמואל הנביא עבור, ממערב למזרח, עד
בואך ל"משמרת גבול" שניה. בבואך לשם, אל תבט לפניך ולא לשמאלך, פן תראה
בעינך ויתחלחלו מעיך בקרבך. שבכל מלוא עיניך תראה שם עמל רב שעמלו אחיך לפני שנים
מועטות בלבד, ובנו בתים ויסדו שכונות והקימו מבצרים וגם בתי מחסה לחולים עשו לתהלה
ולתפארת. שם על ההר ממול עיניך, כדי לחיות זרע ולהפרות ארץ שוממה. ואחר כך באו בני
המדבר וכבשו והרסו והחזירו את הישוב למדבר, ועשו חיץ בין בתי ישראל לבתי ישראל.
שאין בני ירושלים יכולים לעלות להר הצופים ולא היושבים שם יכולים לבוא לעיר, אלא
ברשות שבני המדבר מארץ הירדן נותנים להם...
אל תבט לשם. ימינה פנה, ובאת בגבול אחיך היושבים ב"בתי אונגרן"
ובשכונת "בית ישראל" הישנה והחדשה. אוכלוסי ישראל רבים מאד יושבים
מצופפים ועוסקים בישוב העולם. בתורה בעבודה ובגמילות חסדים. הבתים שם, לפי ערך
מעט, והנפשות, בלי עין הרע, הרבה מאד.
עטרות זקנים יותר מבכל מקום; מרובים עליהם עמלי גוף ועמלי תורה שבשנות
העמידה; מרובים יותר הצעירים והנערים היושבים לפני רבותיהם ב"חדרים"
ובישיבות, או שעובדים בכל מלאכה; ואולם כל אלה יחד בטלים במיעוט לגבי הפעוטות
והתינוקות המוטלים בעריסות או כרוכים אחר אמותיהם – יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים
ויברך אותם כאשר דיבר להם!
אתה מוצא שם דירות מצופפות, ובתי כנסיות מרווחים; רחובות צרים, והיכלי
ישיבות לתורה מפוארים וכארמונות מלכים. יושבי השכונות האלה פרנסתם דחוקה, ומתנתם
לעניים רחבה: הנאתם מועטת, ושמחתם מרובה,- צא ושוטט בכל העולם כלו ובכל הגוים ובכל
תפוצות ישראל, אם תמצא כמוהם בהדרם וביפים. אף על פי שלא הכל בהם לפי טעמם של מקצת
אנשים.
צא וחשוב – כל שטחן של שכונות אלה, פחות מקילומטר מרובע אחד, ואילו
אוכלוסיותן גדולה כפלים מאוכלוסיותה של העפמסטד, רובע מיושב יהודים בלונדון הבירה,
ששטחו גדול פי תשעים מונים. וגדולה אוכלוסיה זו כאן פי שלוש מרובע יהודי אחר בניו
יורק ו"קיו גארדנס" שמו, וששטחו גדול פי מאתים משטח בית ישראל ובתי
אונגרן. ואילו באת לספור את התינוקות שבעריסה מה בין פה לשם, כי אז יהיה שונה הרבה
יותר, היחס שבין אלה לאלה, לרעת אותם הרובעים הנרחבים שבתפוצות ישראל שהזכרנו
למעלה ולטובת אותן השכונות שבירושלים עירך. –
אשריך אתה התייר, שממרחק באת ומצאת כאן את הגן שנטעי נעמנים גדולים בו
ופרים ורבים בתוכו ונותנים נצח ואמת לישראל העם! יכול אתה להתנחם באלה מכל מראה
עיניך שאתה רואה בתפוצות ישראל המפוזרים במדבר העמים, שרבים מישראל אובדים שם
ונדחים בקרב שכניהם ולא יכירום מקומם ולא פרצוף פניהם...
שכונות אלה שהולכתיך בהן עכשיו, אין הן אלא בנות לשכונה אחרת, שכונת האם –
אם השכונות. כל מה שיש בבנות, יש באם. ויש באם, מה שאין בבנות. אותה שכונה קרובה
היא מאד לבנותיה, קרבת מקום. וכל הבא לירושלים ואינו רואה אותה, כאילו לא בא.
שכונה זו, "מאה שערים" שמה.
יש ב"מאה שערים" בתי כנסיות ובתי מדרשיות כמו שיש בכל העיר,
ואולם תלמידי חכמים מצויים בה יותר מכל העיר. יש באנשי "מאה שערים"
מורשה גדולה של מסורת אבות, וכל אבן מבתיה מעידה עליה, כמו שיש בכל המדינה כולה;
ואולם שבתה ומועדה של "מאה שערים" אם תשימה בכף מאזנים אחת והשבת והמועד
שישראל שומרים בכל שאר מקומות מושבותיהם תשים בכף שניה – כַּפָּהּ של "מאה
שערים" תכריע את חברתה; ולא יפה אמרו: "כל הבא לירושלים, ואינו רואה את
'מאה שערים' – כאילו לא בא?"
עתה, בוא עמי ואלווך לכל ארכה של שכונת "גאולה" ואראך גם אגפיה
ובנותיה מימינה ומשמאלה. כל אחת מהן, עיר הומיה לעצמה. אנשים ונשים וטף, תורה
ועבודה וסחורה, עמל יוזמה ומחשבה עד אפס מקום.
כבר ראית את שני אגפיה של ירושלים מדרום ומצפון, העת לך עתה שתראה את טבור
העיר את רחובותיה המרכזיים – כל רחוב יפו למן בית חולים "שערי צדק" ועד
סוף גבולו במזרח, אותו ואת כל הרחובות והסמטאות הנכנסים בו משני צדדיו והמקבילים
לו משני עבריו – תאורה ותפאורה, בתי מסחר ובנקים, מוסדות ממשלה ובתי חולים, המון הולכי
רגל וכלי רכב למכביר, שווקים, בזרים, חנויות כל בו, מלונים, בתי ספר, ישיבות, בתי
כנסיות ובתי מדרשות. לא חסר שם דבר, - עד בואך אל קיר אטום, חציו אחד – כנוס לפנים
וחציו אחד משוך קמעא כלפי חוץ ומכסה על המגרעת. ומעבר צר בין שני חצאים אלה להולכי
רגל בלבד. כל הבא למקום ההוא בכלי רכב, אין לו אלא להשאיר את מרכבתו ליד אותו הקיר
האטום, ואילו הוא לבדו יכול להמשיך בדרכו וללכת כלפי המזרח, עד ששוב הוא בא למקום
אחר. שכל הבא לשם דומה עליו כאילו בא לסוף העולם. אפילו אם סוף העולם אין כאן –
סוף גבול ירושלים, וודאי יש כאן!...
אתה התייר, אחרי ראותך כל אלה, בקשה אחת יש לי. מבקש אני ממך שתנסה לשער
תשובה לשאלה שאשאלך: ימיה של כל העיר הגדולה הזו – כמה? חמש מאות שנה? שלש מאות
שנה? מאתים שנה? או כמה?
אם אמנם לא נתפנית עד היום ללמוד ולדעת את דברי ימיה של ירושלים זו של
עתה, ודאי שלא תעלה במחשבך השערה נכונה להשיב על שאלתי. כבר שמעת וגם ידעת על ערים
גדולות ונושבות שנבנו ביעף במשך עשרות בשנים בלבד. ואולם, הן ירושלים אינה כמוהן,
ימיה כימי עולם, שם בן נח כבר מלך בתוכה, ואברהם יצחק ויעקב התהלכו בה; מלכי צדק
יסדה, מאדוני צדק נכבשה, וצדקיהו גלה ממנה – בין כך ובין כך, צדק ילין בה תמיד.
דור הולך ודור בא, וירושלים לעולם עומדת. דור לדור יִסָּפְרוּ מגדליה – אם כן
איפוא, מה ממנה מורשה ומה ממנה חדשה? – זאת השאלה שלחנם תיגע את מחשבתך להכיר
ולהבחין בין חדש לעתיק, כדי להשיב תשובה נכונה על שאלתי. הט אזנך ושמע ואענה אני –
כל ימי שני קיומה של כל העיר הגדולה הזו, של כל מה שראית – פחות ממאה שנה!
לפני שמונים וחמש שנה – אפילו רחוב אחד, אפילו בית אחד ואפילו אבן אחת מכל מה
שראית עתה, לא היה. לא דרך ולא מסילה, לא שדה ולא כרם, לא פרח ולא עץ, - כולו מדבר
שממה, מקום ציה וצלמות, מאורות צפעונים ונחשים, מערות זאבים ושועלים, לא תדרוך שם
רגל אדם אלא בשיירה. ואם נראה אדם יחידי – אין הוא אלא שודד שהוא מפקיר את חייו
ואורב לנפשות של בני אדם המסתכנים לעבור מקום סכנה זה – כזו היתה כל ירושלים שראית
היום – כזו היתה לפני שמונים וחמש שנה...
ימיה של ירושלים מרובים יותר משמונים וחמש שנה, אלא שלא זו העיר ולא זו
הדרך. שכל מה שראית עד הנה – תוספת היא. תוספת חדשה שנתוספה על העיר ומרובה היא על
עיקר העיר כמה וכמה מונים. ואילו לירושלים שמלפני שמונים וחמש שנים לא נכנסת ואותה
לא ראית. מסתבר שאותו המקום, מאחורי אותו קיר אטום שהראוהו לך ואמרו עליו: כאן סוף
גבול העיר – אותו מקום דוקא היא ראשיתה של ירושלים העתיקה. או בלשון הזה: אותו
מקום היה סוף גבולה של ירושלים מתוכה כלפי חוץ, כלפי המדבר שבמערב. לפני שמונים
וחמש שנים, שער יפו הוא זה, השער הפתוח לעבר יפו העיר השוכנת על הים...
לפני שמונים וחמש שנה, לא העז אדם לבוא כמוך לבדו בשערי ירושלים ולעבור
בכל המקומות שאתה עברת. בימים ההם, אם הגיע אדם, רכוב על חמור או מתנדנד על גמל,
לאותו ההר שטיפסת עליו בכניסתך לעיר החדשה, לא הסתכן לעצור כמוך ולהתעכב באותו מקום.
שהתיירא מפני הלסטים שב"כרם כדכוד" שלא יראוהו ולא יפול בידיהם. משום כך
האיץ את חמורו וזירז את גמלו שימהרו להניע את רגליהם העייפות, עוד שתי שעות כדי
שיגיע לשער יפו שבירושלים בעוד היום מאיר... ולמחר היה אותו אדם בא לבית הכנסת
ומברך ברכת "הגומל" בפני עשרה, על שניצל מסכנת הדרכים, כדין הולכי דרכים
ועוברי מדבריות שבכניסתם לעיר הם חייבים להודות...
מאותו המקום שעמדו שם רגליך בכניסתך לעיר, ועד למקום הראשון שאפשר שם
לראות פני אדם, היה לו לתייר הנועז שמלפני שמונים וחמש שנה, לעשות מהלך של שעה
ומחצה לפחות. כשהיה מהלך שעה ומחצה ולא נמצא לו בדרך כושל או מכשול, היה מגיע
ל"חאן", כלומר, פונדק בלשון הערבית.
היה שם פונדק אחד עשוי מיריעות אהל של נוודי המדבר, וערבי אחד החזיק בו
כדי לשרת את ה"נוסעים" העולים לירושלים והיוצאים ממנה. ואולם על צד
האמת, הפונדק הזה שימש לשודדי הדרכים יותר משהוא שימש להולכי הדרכים. מכל מקום מי
שבא לאותו מקום, אי אפשר לו שלא יעצור שם שעה קלה, כדי לשמוע קול אדם במדבר השממה
וכדי לשתות כוס "תמרינדה" (משקה העשוי ממשרת תמרים) להחיות את הנפש.
כמה שנים קודם לכן, נדברו יחדיו שבעה אנשים חלוצים גיבורים מתושבי העיר העתיקה
היהודים, והם יצאו וקנו להם נחלת שדה בסמוך לאותו "חאן", וקראו לו
"נחלת שבעה". ואף בנו שם שני בתי מגורים לשני החברים הראשונים מתוך
השבעה. אולם שני הבתים הבנויים ב"נחלת שבעה", לא היה בהם די, בשביל לתת
אומץ וכח ביד שני הגיבורים, שיישארו בבתיהם ביום ובלילה. פעמים הרבה נכנסו לכלל סכנת
מות בלילה, אף על פי כן לא עזבו בתיהם, אלא כיוון שעָרב היום, מיד חזרו ללון
בבתיהם שבעיר העתיקה. ואת בתיהם שמחוץ לעיר, עזבו על הערבי שכנם, בעל הפונדק הלז,
שקיבל מהם שכר שמירה. אף הוא ראה לעצמו זכות יחידה לפרוץ בלילה את דלתות הבתים השנים
וחלונותיו להוציא משם כל חפץ אשר תאווה נפשו, ואולם גנב אחר שבא לעשות ככה, לא
נתנו בעל הפונדק, כי על כל קבל שכר שמירה...
מאותו הפונדק ועד חומת העיר, מהלך של כחצי שעה לאדם בינוני, כך היה בימים
ההם. אף על פי שהכל יודעים כי מ"נחלת שבעה" של היום ועד לשער יפו, נסיעה
של פחות משתי דקות באוטובוס ציבורי – אינו דומה מהלך ברגליו לנוסע באוטו, ואינו דומה
מקפץ על פני טרשים, למכונה המחליקה על פני כביש סלול וחלק. שכבר אמרנו כי לפני
שמונים וחמש שנה עדיין היתה כל הסביבה שוממה. אפילו שני הבתים שנבנו אחרי כן, לא
יכלו לגרש את השממה מכל אותה הסביבה, שעתה היא מרהיבה עין כל רואיה.
[1] לראש ההר שממול לליפתא – סימנים רבים נתן ר' אליהו כי
טוב בתיאורו של אותו ההר (שאין הוא נוקב בשמו), שכן הוא כותב בהמשך כי אותו ההר נמצא "מעבר
השני של הדרך באותו מקום" וכי הוא "הר גבוה וזקוף מאד", ש"כל
העולה על פסגתו רואה משם את ירושלים", וכי הוא נמצא "בקצה המערב של
העיר". ועוד נאמר להלן כי כאשר יורדים מן ההר הזה, ומגיעים לפרשת דרכים פונים
לצד שמאל כדי להגיע לשכונת "גבעת שאול". ועדיין אין זה ברור כל הצורך
לאיזה הר הכוונה.
[2] עוד מאתים רבוא מבניה – נקב ר' אליהו כי טוב במספר זה,
שכן בשעה שנכתב הספר מנתה אוכלוסיית העיר, ככתוב למעלה, "שבעה עשר
רבבות", לאמר קרוב לעשרים ריבוא. וכיון שחשבון "הרריה ועמקיה... גבעותיה
וגאיותיה שבין שכונה לשכונה... מגרשיה רחבי הידים שבתוך הרחובות שלא נבנו עדיין,
תמצאם יתרים על בנינה עשרת מונים" – הרי איפוא שמקום יש בירושלים לקבל עוד פי
עשר מתושביה של עתה, והרי זה כמאתים רבוא.
[3] "נוה פאגי"
ו"בני ברית" – והן עתה חלק משכונת "בית
וגן" הגדולה. "נוה פאגי" היא קבוצת הבנינים במרכזה של השכונה,
ברחוב ברויאר, ו"בני ברית" הוא מתחם ההולך ונבנה עתה בדרומה של השכונה.
[4] קרית יובל... רק אתמול,
אתמול ממש – הספר נכתב בשנת תשט"ז, ואילו שכונת
"קרית יובל" נוסדה בשנת תשי"ד, שנתיים קודם לכן, ונקראה בשמה זה על
שם מלאת יובל שנים לקרן הקייימת לישראל (בשנת תשי"א, שבה תוכנן בתחילה להקים
את השכונה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה