הקדמה
המעשה הבא אודות התנא רבי מאיר הריהו מן
המעשים היותר נודעים. על פני כל המעשה נשקפת דמותו האצילית של רבי מאיר, ואולם יש
בו גם ללמדנו רבות אודות פני התקופה בה חי רבי מאיר. מטבע הדברים, בהיותו כה ידוע,
זכה המעשה לנוסחים רבים במקורותינו, דומים זה לזה ומשלימים זה את זה. מהם באים
בלשון עברית, ומהם באים בלשון ארמית (אותה תרגמנו).
בראשית הדברים יוצג נוסח דב"ר פ"ה,
יד (להלן מקור ד), בשל לשונו העברית. אחריו, יוצגו השינויים והתוספות שבנוסחים
השונים, המובאים בסוף הדברים.
מהו בקש שלום ורדפהו?
מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש וכו'.
הלכה אותה אשה לביתה, שהיה ליל שבת, ומצאה הנר
שלה שכבה.
אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו?
אמרה לו: שומעת הייתי לרבי מאיר דורש.
והיה אותו האיש ליצן, אמר לה: בכך וכך, אין את
נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר.
יצאה לה מביתו.
נגלה אליהו זכור לטוב על רבי מאיר, אמר לו: הרי
בשבילך יצאה האשה מביתה.
הודיעו אליהו זכור לטוב היאך היה המעשה.
מה עשה רבי מאיר, הלך וישב לו בבית המדרש הגדול.
באתה אותה אשה להתפלל, וראה אותה, ועשה עצמו מתפסק.
אמר: מי יודע ללחוש לעין?
אמרה לו אותה אשה: אני באתי ללחוש.
רקקה בפניו. אמר לה: אמרי לבעליך 'הרי רקקתי
בפניו של רבי מאיר'.
אמר לה: לכי התרצי לבעליך.
ראה כמה גדול הוא כחו של שלום.
מעשה
לפנינו לא צויין מפי מי סופר מעשה זה, אכן בירושלמי סוטה ובבמד"ר נרשם כהקדמה
לסיפור המעשה כי: ""רבי זבדיה חתניה דרבי לוי הוה משתעי הדין עובדא..."
[=רבי זבדיה חתנו של רבי לוי היה מספר מעשה זה...]. ולשון הדברים "הוה
משתעי" מורה כי היה זה סיפור שגור על פיו, אותו סיפר פעמים רבות.
מעשה ברבי מאיר
לפנינו
הובא המעשה כדוגמא לבקשת שלום שבין איש לאשתו. המשפט המקדים את סיפור המעשה הוא
"מהו בקש שלום ורדפהו?", וכן גם המשפט המסכם אותו הוא בעניין
השלום: "ראו כמה גדול הוא כחו של השלום". מעשהו של רבי מאיר הובא איפוא
כמופת לבקשת ורדיפת שלום. במקומות אחרים הובא המעשה כדוגמא לגנותה של קינאה וכעס
של בעל אשתו, שיש בהם להובילו לדברים שאינם ראויים בהקשרים אחרים, כאשר הדוגמא
היותר בולטת לכך היא פרשת הבעל המקנא לאשתו ומביאה לידי השפלה בדמות סוטה ושתיית
המים המרים (כגון, בירושלמי סוטה, במד"ר, ועוד). במרכז המעשה עומד איפוא
סיפור העלילה המתרחש בין הבעל ואשתו, כאשר הנהגתו של רבי מאיר משתלבת בסיפור זה
בכך שהוא משיב את השלום בין בני הזוג.
שהיה יושב ודורש
במקור זה לא מצוין היכן התקיימה
דרשתו זו של רבי מאיר. מוסיף על המסופר לפנינו הוא נוסח במד"ר בו נמסר שהיה
הדבר "בכנישתא" [=בבית כנסת], ואולם לא צויין בו באיזה בית כנסת מדובר.
אכן בנוסח הירושלמי סוטה נרשם שהיה הדבר "בכנישתא דחמתא", רוצה לומר:
בבית הכנסת של חמת טבריה. על היישוב "חמת" ועל בית הכנסת שבו, ידוע לנו
רבות. בהמשך הדברים לפנינו נמסר כי רבי מאיר "הלך וישב לו בבית המדרש
הגדול", מקום ששימש לא רק כמקום דרשה, אלא גם כמקום תפילה, שכן מסופר כי אותה
אישה באה לשם "להתפלל".
במקביל לדרשות שרבי מאיר דורש
בבית כנסת זה, שומעים אנו כי רבי מאיר היה דורש בשבת ב"בית המדרש של
טבריא" (תואר זה, "בית המדרש של טבריא" יש בו להורות כי ככל הנראה
הוא "בית המדרש הגדול"): "רבי מאיר הווה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה, עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא
ביום שובתא [=היה יושב ודורש בבית המדרש של טבריה, עבר אלישע רבו רכוב על סוס ביום
השבת" (ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ב. קה"ר פ"ז טז). ואין זה
ברור אם הכוונה לאותו מקום דרשה, או למקום נפרד, כחלוקה הידועה בארץ ישראל שבין
בתי כנסיות ובתי מדרשות.
וייתכן כי המונח "בית
מדרשו של רבי מאיר" ("מעשה באשה שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה להם:
רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה. עמדו כולן
וכתבו לה גט כריתות ונתנו לה" (סנהדרין יא, א. ילק"ש תורה רסא. שם
כתובים תתרסט), מתייחס לחמת/טבריה.
זכרו של מקום זה נשמר בתודעת
הדורות הבאים: "דילמא, רבי יוחנן הוה מסתמיך על רבי יעקב בר אידי, והוה רבי
אלעזר אזל ומיטמר מן קדמוי. אמר: חמי מה הדין בבליא עביד לי... דלא אמר שמעתתא
מפומי... אתון עברין קמי מדרשא, אמר ליה: הכא הוה רבי מאיר יתיב ודרש והוה אמר מן
שמיה דרבי ישמעאל ולא הוה אמר שמעתתא משמיה דרבי עקיבא. אמר ליה: כלא עמא ידעין
דרבי מאיר תלמידיה דרבי עקיבא. אמר ליה: כל עמא ידעין דרבי אלעזר תלמידיה דרבי יוחנן"
[=מעשה, רבי יוחנןהיה נסמך על רבי יעקב בר אידי, והיה רבי אלעזר מהלך ונחבא
מלפניו. אמר: ראה מה הבבלי הזה עושה לי... שאין הוא אומר שמועה מפי. באה עברו לפני
בית המדרש. אמר: כאן היה רבי מאיר יושב ודורש, והיה אומר משמו של רבי ישמעאל, ולא
היה אומר הלכה משמו של רבי עקיבא. אמר לו: כל העם יודעים שרבי מאיר תלמידו של רבי
עקיבא. אמר לו: כל העם יודעים שרבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן] (ילק"ש
נ"ך קכד).
שהיה יושב ודורש
נוסח הדברים שלפנינו אינו מלמד
אם הייתה זו דרשה קבועה שרבי מאיר היה דורש בבית הכנסת הזה, או שמא לא הייתה זאת
אלא דרשה מזדמנת. אכן בירושלמי סוטה ובבמד"ר מובא כי "רבי מאיר הוה יליף
דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא" [=היה למוד/רגיל לדרוש בבית הכנסת של חמת
כל ליל שבת]. ובויק"ר, ילק"ש, ספר והזהיר: "רבי מאיר הוה יתיב
ודריש בלילי שבתא" [=יושב ודורש בלילות שבת]. הרי איפוא כי הייתה זו דרשה
קבועה.
כמו כן יודעים אנו כי מלבד
דרשת ליל שבת, היה רבי מאיד דורש בזמן אחר בשבת, לעת מנחה ("מעשה היה ברבי
מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו...". מדרש
משלי, לא). ככלל, רבי מאיר נודע כדרשן מופלג, וכמה וכמה כללים הנוגעים לדרך הראויה
לדרשה בציבור נמסרו על ידו.
יושב ודורש וכו'
סומך מדרש דב"ר על הידוע
לנו ממדרשים קודמים לו. יעויין ויק"ר פ"ט, ט: "הוה תמן חדא איתתא
יציבא, ושמעה ליה תנתא מדרשא" [=הייתה שם אישה אחת עומדת, ושומעת אותו שונה
מדרש]. מוסיף עליו נוסח ירושלמי סוטה המספר כי
"הוה תמה חדא איתתא יליפה שמעה קליה [=הייתה שם אישה אחת רגילה לשמוע
קולו]. והרי זה מלמדנו כי אותה אישה הייתה רגילה לשמוע את הדרשה מדי שבת בשבתו (אם
כי אין זה ברור עד כמה הדברים היו נהירים לה. שכך נאמר כי היא הייתה רגילה
"לשמוע את קולו", אך אין זה בהכרח שהבינה את דבריו. ונוסח מדרש והזהיר
מחדד עוד יותר את הדברים: "שומעת את קולו, וערב לה").
במקורות האחרים נמסרו תיאורים
שונים אודות האישה הזו בזמן הדרשה. בכולם נאמר שהיא שמעה את הדרשה, ועוד נמסר
בחלקם כי את הדרשה היא שמעה כשהיא יושבת: "אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה"
[=אני ישבתי ושמעתי את קולו של הדרשן". וכן בילק"ש "יתבא ושמעה ליה
תנתא מדרשא" [=יושבת ושומעת אותו שונה מדרש].
הלכה אותה אשה לביתה, שהיה ליל שבת, ומצאה הנר כבוי
לפנינו לא נמסר מדוע בשבת זו
לא הגיעה האשה לביתה, לאחר שהנר כבה. אכן על סמך המסופר במקורות האחרים עומדים אנו
על שתי סיבות שגרמו לאיחור זה
א. הדרשה בשבת זו התארכה
מכרגיל – ירושלמי ובמד"ר: "חד זמן עני דריש" [=פעם אחת האריך
לדרוש]). לטעם זה מובנת גם הנהגתו של רבי מאיר ונכונותו להתבזות, ובלבד שישוב
השלום אל ביתם של בני הזוג. שהרי במובן מסויים הוא היה הגורם לסכסוך שביניהם.
התארכות דרשתו גרמה לכך. ביטוי לכך הם דברי אליהו הנביא האומר לרבי מאיר:
"הרי בשבילך יצאה האשה מביתה".
ב. הדרשה הזו לא התארכה יותר משאר הדרשות שדרש
רבי מאיר. ואולם בדרשה זו, שלא כבדרשות אחרות, נשארה האישה עד סוף הדרשה –
ויק"ר וילק"ש: "אמתינת עד דיחסל ממדרש" [=המתינה עד שיסיים לדרוש]. ובמדרש והזהיר
מובאת גם הסיבה מדוע נשארה האישה עד תום הדרשה, שכן היא הייתה "שומעת את
קולו, וערב לה. והמתינה עד שנשתלם".לטעם זה, אשמת האיחור נופלת על האישה. שכן
העדיפה את כבוד החכם ודבריו על פני שלום בית. מובן גם רוגזו של הבעל על אשתו,
והדרישה המעליבה שלו שאשתו תזלזל בכבודו של אותו חכם.
היכן היית עד עכשיו
בכל המקורות האחרים שאלת הבעל
היא קצרה (ונרגזת): "אן הוית? [=היכן היית], ובלא התוספת "עד
עכשיו". הנוסח שלפנינו מחדד את שאלתו ואת רוגזו של הבעל. הניסוח "היכן
היית עד עכשיו?" מתייחס לאיחור שלה. אם אותה אישה רגילה הייתה בשעה זו את
דרשתו של רבי מאיר, הבעל ידע איפה היא נמצאת. ואולם בשבת הזו, שהאישה הגיעה לאחר
הזמן הרגיל שבו היא מגיעה בכל שבת אחר הדרשה, חושד הבעל כי אחרי הדרשה נשארה האישה
מחוץ לבית למטרות אחרות. לפיטפוט עם מישהי (או מישהו! ויש לציין כי במקצת מן
המקורות הובא מעשה זה לעניין קנאת האיש באשתו הסוטה), ואולי לביקור במקום כלשהו.
הדגש בשאלה הוא איפוא "עד עכשיו", נוסח שכאמור, אינו מופיע בכל שאר
המקורות.
שומעת הייתי לרבי מאיר דורש
גם נוסח זה אינו מופיע בכל
המקורות האחרים. שכן בכולם האישה משיבה כי היא שמעה את דרשתו של הדרשן, בלי לציין
מי הוא אותו דרשן: "מישמעא קליה דדרושא" (ירושלמי), "שמעה קליא
דרושא" (ויק"ר), "שמעת קליה דדרושה" (במד"ר), "שמעה
דרושא" (ילק"ש), "שומעת קולו של דרשן" (והזהיר).
יתרונם של הנוסחים האחרים,
שבהם לא הוזכר שמו של הדרשן, על הנוסח שלפנינו הוא כהסבר מקדים לתמיהה הגדולה:
הסיפור מתרחש בעיר טבריה. בעיר זו גדול עד למאוד כבודו של רבי מאיר. כיצד איפוא
מעיז אותו אדם לדרוש מאשתו לירוק בפניו של רבי מאיר? ואולם אם האישה לא מסרה לבעלה
את שמו של רבי מאיר, אלא הסתפקה בתיאור כולל של "דרשן" יכול אותו בעל
נרגז לדרוש ממנה דרישה מרושעת שכזו.
אשר לנוסח שלפנינו, שלפיו
נוקבת האישה בשמו של רבי מאיר, כדי להסביר את התנהגותו הנלוזה של אותו בעל מול רבי
מאיר, מוסיף המדרש שלפנינו תוספת שלא נזכרת בכל המדרשים האחרים, ש"היה אותו
האיש ליצן" וכאשר יידונו הדברים להלן.
עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר
כן הוא בכל המקורות (בעברית
ובארמית), ויצויין כי בירושלמי מדגיש הבעל כי תירק "בגו אפוי דדרושא"
[=בתוך פניו של הדרשן].
יצויין כי דרך התעמרות שכזו של
בעל על אשתו מוזכרת במקום נוסף, נדרים סו, ב: "ההוא דאמר לדביתהו: קונם שאי
את נהנית לי עד שתרוקי בו ברבן שמעון בן גמליאל. אתת ורקק אלבושיה [=באה וירקה על
לבושו]. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי לזילותא קא מיכוין [=והרי זה,
לזילזול התכוון]! אמר ליה: מירק על מני דרבן שמעון בן גמליאל, זילותא רבתא היא"
[=יריקה על בגדי רבן שמעון בן גמליאל, זילזול גדול היא].
והיה אותו האיש ליצן
כאמור למעלה רק אדם המוגדר
כ"ליצן" יכול לנגוש באשתו, לסלקה מביתו "עד שתלכי ותרוקי בפניו של
רבי מאיר" (דבר, שברור לו, ככל הנראה, שהיא לא תעז לעשות).
המונח "ליצן" מופיע
רבות בדברי חכמים, בין השאר משום שסוג בן אדם שכזה הריהו מצוי (ירושלמי ברכות יג,
א: "אין דור שאין בו ליצנין"). והריהו משמש כתואר לאנשים שמתאפיינים
בליצנותם, אלה הנקראים בלשון חכמים "ליצני הדור", או "ליצני
ישראל" (ובמקביל לכך, גם בשם התואר "פריצי הדור").
היתממות מעושה, הטומנת בחובה
פגיעה (נפשית) באדם שומע הדברים (ירושלמי שקלים, וכן שם בברכות שם: "אין דור
שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו
של דוד, אומרין לו: דוד דוד, אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך?")
ועוד יש בכלל משמעיו של תואר
זה פנים שונות:
הפרחת שמועות כוזבות המכוונות
לפגוע באדם מסויים, תוך שימוש בשמו באופן מזלזל (שמו"ר פנ"א, ו: "שמע
משה ליצני ישראל מדברים מאחריו... ומה היו אומרים? ... היו אומרים: חמי קדל דבריה
דעמרם! וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!).
זלזול בדברים של אדם אחר, תוך
שימוש במחוות גוף מזלזלות (איכ"ר, הקדמה, פיסקה יב: "היו ליצני הדור
ממללים בפיהם, ומרמזין בעיניהן, ומורין באצבעותיהן, ואומרים (על נבואת הנביא
יחזקאל): החזון אשר הוא חוזה, לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא".
התעללות (נפשית) באדם אחר על
ידי השפלתו (רש"י ישעיה ג, ד: "ליצני בני אדם – המתעוללים בהן ומבזין
אותם"); ניצול בן אדם אחר על ידי העמדת פנים של ידידות וחברות (שם שם לה, טז:
"חניפות של ליצנות, אכילה ושתיה שמחניפין לשאול, בשביל שיאכילם וישקם");
קלות ראש, זו שניגודה הוא "דרך מוסר" (אבן עזרא ט, ז: "דרך מוסר,
ולא דרך ליצנות"). פריקת עול (רבינו יונה משלי, כ, א: "איש היין הוא לץ.
תולדות היין, לפרוק עול הלב. והליצנות הוא פריקת העול, על כן נמשך אחר היין לפרוק
העול מעל לבבו").
אמר לה: בכך וכך
במקורות האחרים בלשון דומה אך
שונה במשהו: "מכך וכך" (ירושלמי), "כן וכן" (ויק"ר.
ילק"ש), "כך וכך" (במד"ר). ומשותף לכולם שאמר הבעל לשון כלשהי
שמשמעה שבועה, ונמנע המדרש מלציין מה הייתה בדיוק אותה לשון שבועה (שכן לשונות
רבים הם, שהאומרם חלה עליו שבועה, כמבואר בתחילת מסכת נדרים). בדרך זו של הסיפור,
ניתנת לנו נקודת מבט כפולה, מבפנים ומבחוץ: בלשון המקורית של הבעל ("אין את
נכנסת..") ובלשון המספר, המשנה את הלשון המקורית ומשתמש בציון כללי "בכך
וכך". גם בנוסח ספר והזהיר לא צויין לשון השבועה, אלא באופן כולל, עם שהוא
אוחז בלשון גוף ראשון: "נשבע לה 'שלא תכנסי לכאן, עד שתרוקי בפניו'"
יצאה לה מביתו
במקור שלפנינו לא נמסר כמה זמן
עשתה האישה מחוץ לביתה, וכן לא צויין בירושלמי ובבמד"ר. אכן בויק"ר
ובילק"ש נמסר כי "יתיב שבתא קמייתא, תנינא ותליתא [=ישבה שבת ראשונה,
שניה ושלישית]. ובספר והזהיר: "עשת שלשה שבועות חוצה". נוסח מנורת המאור
(מהדורת ענעלאו, עמ' 546-545) זהה לנוסח ספר והזהיר. מלבד שינוי משמעותי:
"טרדה מביתו, ועשתה שלשה חדשים (!) חוצה...".
אשר לשאלה המעניינת האם במהלך
אותה תקופה, כשהיא איננה בבית בעלה, המשיכה אותה אישה ללכת לדרשותיו של רבי מאיר
בלילות שבת – בכל המקורות לא נמסר דבר. אכן בילק"ש נמסר כי כל אותה תקופה היא
לא הלכה לדרשה בבית הכנסת, ושכנותיה הן ששיכנעו אותה ללכת לדרשה: "אמרון לה
מגירתא: כדו אתון צהיבין?! אתינן עמך לגבי דרושא" [=אמרו לה שכנותיה: עד עתה אתם
צהובים זה לזה?! נבוא איתך אצל הדורש].
נגלה אליהו זכור לטוב על רבי מאיר... הודיעו אליהו זכור לטוב היאך היה המעשה
הדרך בה נודע הדבר לרבי מאיר
מופיעה בכל המקורות האחרים באופן שונה: "צפה רבי מאיר ברוח הקודש", ובלי
לציין באלו נסיבות צפה כן רבי מאיר. אכן בילק"ש נמסר כי הדבר התרחש כאשר רבי
מאיר ראה אותה בלויית חברותיה, שלשה שבועות לאחר שגורשה מביתה: "כיון דחמא
יתהון רבי מאיר, צפה ברוח הקדש" [=כיון שראה אותן רבי מאיר, צפה ברוח הקודש].
ואילו בספר והזהיר נאמר בפשטות כי "נשמע הדבר לרבי מאיר", רוצה לומר:
השמועה אודות האירוע הזה הגיעה לאוזניו.
אמר לו: הרי בשבילך יצאה האשה מביתה
יעויין הדיון למעלה במה היה
חלקו של רבי מאיר בשלום בית שהופר: אם היה זה באופן ישיר, שכן בפעם הזאת האריך רבי
מאיר בדרשתו. אם היה זה באופן עקיף, שכן האישה – שלא כדרכה – המתינה עד סוף הדרשה,
משום שערב לה קולו של רבי מאיר. כך או כך, בשל חלקו בסיפור מעשה, נקרא רבי מאיר על
ידי אליהו הנביא לפעול ולהשיב את שלום הבית על כנו.
הלך וישב לו בבית המדרש הגדול. באתה אותה אשה להתפלל
אודות בית המדרש הזה, יעויין
הנכתב למעלה.
עשה עצמו מתפסק
צורת לשון זו, "מתפסק"
לא באה דוגמתה בתלמודים ובמדרשים. בנוסח הירושלמי ובמדב"ר נרשם "עבד
גרמיה חשש בעייניה". ומכאן הסיקו המפרשים כי אף "מתפסק" מובנו:
התחלה בעיניו. ויש שכתבו כי במקור העברי או הארמי הקדום היה רשום
""כמסתקף". הצורה "תסקופא" מצויה בלשון תנאים והתרגומים
בעברית ובארמית, ומשמעה: לבקש תואנה לפלוני (יעוין "עשה עצמו מתפסק".
טורטשינר, ספר לוי גינצבורג, עמ' ריט-רכ).
ובאשר למקור והמשמעות המדוייקת
של הביטוי "עשה עצמו מסתקף" יש לומר כי אם אמנם שורש המלה הוא ס.ק.ף,
כי אז בא הביטוי להורות על הכאה, חבטה. "הסתקף לפלוני" – כלומר, חבט
בפלוני (בראשית מג, יח: להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו– "לאתרברבא עלנא
ולאסתקפא עלנא". ויעוין ברש"י שם). "עשה עצמו מסתקף" – העמיד
פנים כאילו הוא הוכה (בעינו).
אמר: מי יודע ללחוש לעין?
בנוסח שלפנינו רבי מאיר נענה
להוראתו של אליהו הנביא ויוזם מהלך שיביא לכך שהאישה תירק בעיניו. לפי נוסח זה רבי
מאיר פונה ישירות לאותה אישה כשואל אותה האם היא מכירה מישהי שיודעת ללחוש לעין,
תוך שהוא מניח שהאישה תנצל את ההזדמנות שנקרתה לה, ותאמר שהיא יודעת ללחוש, כפי
שאכן קרה.
בנוסחי הירושלמי ובמד"ר מסופר
כי לאחר שרבי מאיר העמיד פנים כאילו הוא סובל מכאב עיניים, הוא הכריז בעיר כי
"כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה, תיתי ותלחוש" [=כל אישה שיודעת ללחוש
לעין, תבוא ותלחש], עם שהוא מתכונן לכך שהאישה הזו תנצל את ההזדמנות הזו, תציג את
עצמה כלוחשת, והוא יבחר בה על פני האחרות שתבואנה ללחוש לו.
בנוסחים אחרים עלילת הסיפור
שונה, וגורם חדש נכנס לסיפור: שכנותיה של האישה. הן יוזמות את ההליכה לבית מדרשו
של רבי מאיר, והן שדוחקות בה להציע לו שהיא תירק בעיניו: "אמרין לה מגירתא:
כדו אתון צהיבין?! אתינן עמך לגבי דרושה. כיון דחמי יתהון רבי מאיר, צפה ברוח
הקודש. אמר להו: אית מנכון איתתא דחכימא למילחש בעינא? אמרין לה מגירתא: כדו את
אזלת ורוקת באנפיה, ותשרי לבעלך". [=אמרו לה שכנותיה: עד עתה אתם צהובים זה
לזה?! נבוא איתך אצל הדורש. כיון שראה אותן רבי מאיר, צפה ברוח הקודש. אמר להן: יש
ממכן אישה שחכמה ללחוש בעין? אמרו לה שכנותיה: עתה את הולכת ויורקת בפניו, ותותרי
לבעלך] (ויק"ר. ילק"ש).
נוסח אחר בספר והזהיר. על פיו,
רבי מאיר יוזם מהלך מרחיק לכת יותר: הוא מוחל על כבודו, מטריח עצמו אל המקום בו
חוסה האישה (זו שאין לה עתה בית להתגורר בו), ומתכונן הוא לבקשה שתירק בעיניו
לצורך רפואתו. גם כאן, חשובה היא מעורבותן של שכנותיה, שאלמלא הן, לא הייתה האישה
מעיזה לירוק בעיניו: "בא אליה רבי מאיר, מצאה עם הנשים. 'שמא יש ביניכם מי
שיודע ללחוש את העין, לפי שעיני מרדה עלי?' אמרו לה שכינותיה: 'הרי המקום עשה
רצונך, לחשי לו ותרוקי ותצאי משבועת בעלך'. בא וישב אצלה".
אמרה לו אותה אשה: אני באתי ללחוש
על פי סיפור העלילה שלפנינו, אותה
אישה, בתושייה מיידית, ממהרת להשיב כי לא זו בלבד שהיא יודעת ללחוש, אלא היא אף
באה לכאן לשם כך (בעוד שלמעלה נמסר כי היא באה "להתפלל").
לעומת זאת, בכל הנוסחים האחרים,
האישה נרתעת מלעשות כן: "אתת לגביה. אמר לה: חכמה את מילחוש לעיינא? מאימתיה
עליה, אמרה ליה: לא" [=באה אצלו. אמר לה: חכמה את ללחוש לעין? מאימתו עליה,
אמרה לו: לא] (ירושלמי. במדב"ר). ובנוסח מתקדם יותר, היא ממהרת להצהיר (לא
כתשובה לשאלת רבי מאיר) כי היא אינה יודעת ללחוש לעין: "כיון דיתבא קמי,
אידחילת מיניה. אמרה ליה: רבי, לית אנא חכימא למילחש עינא" [=כיון שישבה
לפניו, פחדה ממנו. אמרה לו: רבי, אין אני חכמה ללחוש לעין] (ויק"ר.
ילק"ש). ובדומה לכך, בלא ציון העובדה שהיא פחדה ממנו, בנוסח ספר והזהיר:
"אמרה לו: אדוני, איני יודעת ללחוש".
רקקה בפניו
לא נאמר לפנינו כמה פעמים רקקה
האישה בפניו של רבי מאיר. אכן בכל הנוסחאות האחרות נמסר כי רקקה שבע פעמים. וזאת
על פי בקשתו של רבי מאיר, שלא הסתפק בפעם אחת אלא במספר מרובה של יריקות: "אמר לה: ורוקקין בגויה שבע זימנין, והוא טב ליה. מן דרקקת" [=רוקי בי
שבע פעמים, וייטב לו מתוך רקיקתך] (ירושלמי. במדב"ר); "אמר לה: אפילו
הכי, רוקי באנפי שבע זימנין, ואנא מינשים" [=אפילו כך, רוקי בפניי שבע פעמים,
ואני נושם (לרווחה) (ויק"ר); "אמר לה: אף על פי רוקי בי שבע פעמים, והמקום ישלח רפואה"
(והזהיר).
כל זה, לצורך הדברים שתאמר
האישה לבעלה, כאשר ידובר בפיסקה הבאה.
אמרי לבעליך 'הרי רקקתי בפניו של רבי מאיר'
משמע הדברים שהאישה ירקה פעם אחת בלבד, ויצאה בכך ידי שבועת בעלה.
אכן בפיסקה הקודמת נלמדנו כי בכל הנוסחים האחרים רבי מאיר הפציר באישה שתירק בפניו
לא פעם אחת אלא שבע פעמים. זאת, כדי שתוכל לומר לבעלה כי קיימה את דרישתו בהידור
רב. "אמר לה: אזלין אמרין לבעליך 'חד זמן אמרת ליה, והיא רקקה שבעה זימנין'
[=לכי אמרי לבעלך 'פעם אחת אמרת לי, והיא רקק שבע פעמים] (ירושלמי, וכן הוא בכל
שאר הנוסחים).
ראו כמה גדול כוחו של שלום
במשפט לקח זה מסתיים הסיפור
לפנינו, והריהו מספר לנו את שאירע בין רבי מאיר לבין אותה אישה. אכן בכל הנוסחים האחרים
בא המשך לסיפור: דו שיח המתקיים בין תלמידי רבי מאיר ורבם, בעקבות מעשה זה, לאחר
שנודע להם מה שעשה רבם, והם אינם מוכנים לקבל את הדבר הנראה כפגיעה בכבוד רבם
ובכבוד התורה:
אמרו
לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה?! אילו אמרת לן, לא הוינן מייתי ליה ומלקין
ליה ספסליה, ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה! [=אילו אמרת לנו, לא היינו מביאים אותו
ומלקים אותו על הספסל, ורוצעים ומרצים אותו לאשתו!].
אמר
לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו?! ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה, אמר הכתוב
שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן!"
(ירושלמי. במדב"בר. ובספר והזהיר, בקיצור: "רבינו, כל כך בזיתה את
התורה?!").
תמיהת התלמידים מופיעה באופן
אחר בנוסח ויק"ר וילק"ש: " אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את
התורה? לא היה לך למימר לחד מינן למלחש לך?!" [=לומר לאחד מאיתנו ללחוש לך].
סיכום
הראינו לדעת כי מעשה זה ברבי
מאיר והאישה היורקת זכה לתהודה רבה. ועל כך מעידים מספרם הרב של מופעיו בדברי
חז"ל. סקירה מדוקדקת של הנוסחים השונים מצביעה מן הצד האחד על תוספות שמוסיף
הנוסחים זה לזה. ומן הצד האחר על שינויים זה מזה, ומהם שינויים מפליגים.
ככלל, מסתמנים לפנינו שלשה
טפסי נוסח: ירושלמי סוטה (ובעקבותיו, במדבר רבה), ויקרא רבה (ובעקבותיו, ילקוט
שמעוני), ודברים רבה. כל הנוסחים נאמרים בלשון ארמית, מלבד נוסח דברים רבה הכתוב
בעברית. נוסח זה של דברים רבה קובע דיון לעצמו, על התוספות הייחודיות לו.
ולאחר שנלמדו בשימת עין כל
הנוסחים, עולה השאלה: מה יעשה אדם המבקש לספר באחת את המעשה הזה? נדרש הוא כמובן,
לאמץ את הנוסח הנראה לו כשלם ביותר, ולהציבו כבסיס הסיפור. על בסיס זה יכול הוא להוסיף
את התוספות שבנוסחים האחרים ולשלבן ולהרכיבן אל תוך הסיפור המלא. ואולם במקומות
שבהם חלוקים הנוסחים זה עם זה, שומה עליו לבחור אחד מהנוסחים. ודבר זה נתון לשיקול
דעתו.
דוגמא לסיפור המנסה לשלב את כל
הנוסחים הריהי זו המופיעה בספר האגדה (מעשי חכמים, פרק כ, אות קצח):
רבי
זבדיה חתנו של רבי לוי היה מספר מעשה זה:
רבי
מאיר היה יושב ודורש בליל שבת בבית הכנסת של חמת. הייתה שם אישה אחת עומדת ושומעת
את דרשתו פעם אחת האריך רבי מאיר בדרשתו, המתינה עד שסיים. כשבאה לביתה מצאה הנר
שכבה. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו? אמרה לו: שומעת הייתי בדרשת דורש. והיה
אותו האיש ליצן. אמר לה: בכך וכך, אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של
הדורש. יצאה מביתה, ישבה שבת ראשונה, שניה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: עדיין שרויים
אתם בכעס, נבוא עמך אצל הדרשן. כיון שראה אותן רבי מאיר צפה ברוח הקודש. עשה עצמו
חושש בעיניו. אמר: כלום יש ביניכן אשה חכמה ללחוש לעין? אמרו לה שכנותיה: לכי את,
לחשי לו ורקקי בתוך עינו ותהי מותרת לבעלך. הלכה, וכיון שישבה לפניו היתה מתיראת
מפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש לעין. אמר לה: אף על פי כן, רוקי בפני
שבע פעמים, ואתרפא. עשתה כך. אמר לה: לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת פעם אחת, ואני
רקקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה! אילו אמרת לנו, לא
היינו מביאין אותו ומלקין אותו על העמוד, והוא מתרצה ומתפייס לאשתו? אמר להם: לא
יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו. ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על
המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו – וכבוד מאיר, לא כל שכן!
מקורות הסיפור
א.
ירושלמי סוטה ה, א:
"רבי זבדיה חתניה דרבי לוי הוה משתעי הדין
עובדא: רבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא, והוה תמה חדא איתתא
יליפה שמעה קליה. חד זמן עני דריש, אזלת בעית מיעול לבייתה ואשכחת בוצינא מיטפי.
אמר לה בעלה: הן הוייתה? אמרה ליה: מישמעא קליה דדרושא. אמר לה: מכך וכך דלית ההיא
איתתא עללה להכא לבייתה עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא. צפה רבי מאיר ברוח
הקודש ועבד גרמיה חשש בעייניה. אמר: כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה, תיתי תילחושי.
אמרין לה מגירתא: הא ענייתיך תיעלין לביתיך. עבדי גרמיך לחשה ליה, ואת רקקה גו
עייניה. אתת לגביה. אמר לה: חכמה את מילחוש לעיינא? מאימתיה עליה, אמרה ליה: לא.
אמר לה: ורוקקין בגויה שבע זימנין, והוא טב ליה. מן דרקקת, אמר לה: אזלין אמרין
לבעליך 'חד זמן אמרת ליה, והיא רקקה שבעה זימנין'. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין
את התורה?! אילו אמרת לן, לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה, ומרציין ומרצייה
ליה לאיתתיה! אמר לון: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו. ומה אם שם הקודש שנכתב
בקדושה, אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא
כל שכן!"
ב.
ויקר"ר פ"ט, ט:
"רבי מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתא. הוה
תמן חדא איתתא יציבא, ושמעה ליה תנתא מדרשא. אמתינת עד דיחסל ממדרש. אזלה לביתה
אשכחא בוצינא טפי. אמר לה בעלה: אן הוית? אמרה ליה: אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה.
אמר לה: כן וכן לא אעיילת להכא, עד דאזלת ורוקת באנפי דרושה. יתיב שבתא קמייתא
תנינא ותליתא, אמרין לה מגירתא: כדו אתון צהיבין, אתינן עמך לגבי דרושה. כיון דחמי
יתהון רבי מאיר, צפה ברוח הקודש. אמר להו: אית מנכון איתתא דחכימא למילחש בעינא?
אמרין לה מגירתא: כדו את אזלת ורוקת באנפיה, ותשרי לבעלך. כיון דיתבא קמי, אידחילת
מיניה. אמרה ליה: רבי, לית אנא חכימא למילחש עינא. אמר לה: אפילו הכי, רוקי באנפי
שבע זימנין, ואנא מינשים. עבדה הכין. אמר לה: איזילי, אמרי לבעליך 'את אמרת חדא
זימנא, ואנא רקית שבע זימנין'. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה? לא היה
לך למימר לחד מינן למלחש לך? אמר להו: לא דיו למאיר להיות שוה לקונו?! דתני רבי
ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל
להטיל שלום בין איש לאשתו"
ג.
במד"ר פ"כ, ט:
"ומחה אל מי [המרים] (במדבר ה, כג) –
רבי זכריה חתניה דרבי לוי משתעי הדין עובדא: דרבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא בכל
ערובת שובה, והוות תמן חדא איתתא יליפה שמעת קליה. חד זמן איעני דרשה. אזלה, בעייה
מיעל לביתיה, ואשכחה בוצינא מיטפי. אמר לה בעלה: הן הוית? אמרת ליה: הוינא שמעת
קליה דדרושה. אמר לה: כך וכך לא הוי איתתא עללה להכא עד זמן דהיא אזלא רקקה באפוי
דדרושה. צפה רבי מאיר ברוח הקודש, ועבד גרמיה חשש עייניה. אמר: כל איתתא דחכמה
מלחוש לעייניה, תיתי תלחוש. אמרין לה מגירתא: הא ענתיך תיעולין לבייתיה, עבדי
גרמיך לחשה, ואת רקקה גו עייניה. אתת לגביה, אמר לה: חכמת אנת מלחיש לעייניה? מן
אימתיה עלה, אמרת ליה: לא. אמר לה: ורוקיה בגוה שבעה זמנין, והיא טב לה מן דרוקת.
אמר לה: אזלין אמרין לבעליך 'חד זמן אמרת לי, והא דרוקה שבעה זמנין'. אמרין ליה
תלמידוי: רבי, כך מבזים דברי תורה? אלו אמרת לן, לא הוינן משלחין ומייתין ליה
ומלקין ליה ספסלה, ומרעיין ליה לאינתתיה? אמר להם: לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד
קונו. ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום
בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן".
ד.
נוסח
דב"ר פ"ה, יד
מובא
למעלה
ה.
נוסח
ילק"ש נשא, תשיא: "רבי מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתא. הוא תמן חדא
איתתא יתבא ושמעה ליה תותי מדרשא, אמתינת עד דחסיל מדדריש. אזלת לביתא אשכחה בוצינא
טפי. אמר לה בעלה: אן הוית? אמרה ליה: אנא יתיבנא ושמעה דרושא. אמר לה: לא כן וכן
את עיילת להכא, עד דאזלת ורוקת באנפי דרושא. יתיבא שבתא קדמיתא תנייתא ותליתא.
אמרון לה מגירתא: כדו אתון צהיבין, אתינן עמך לגבי דרושא. כיון דחמא יתהון רבי
מאיר, צפה ברוח הקדש. אמר: אית מנכון איתהא דחכימא למילחש בעינא? אמר לה מגירתא:
כדו את אזלת ורוקת באנפיה, ותשרי לבעליך. כיון דיתבא קמיה ואדחילית מיניה, אמרה
ליה: רבי, לית אנא חכימא למילחש עינא. אמר לה [אפילו הכי], רוקי באנפי שבע זימנין,
ואנא מינשים. ירקת באפיה שבע זימנין. אמר לה: איזילי ואמרי לבעליך 'אנת אמרי חדא
זימנא, ואנא ירקת שבע זימנין'. אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה? לא הוה
לך למימר לחד מינן למילחש לך? אמר להון: לא דיו למאיר להיות שוה לקונו? דתני רבי
ישמעאל: גדול השלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים
בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו".
ו.
נוסח ספר והזהיר (מהדורת פריימן, עמ' 70-69): רבי מאיר היה יושב
ודורש בלילי שבת. והיתה שם אשה ששומעת את קולו, וערב לה. והמתינה לו עד שנשתלם,
והלכה לביתה ומצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היתה? אמרה לו: הייתי יושבת ושומעת
קולו של דרשן. נשבע לה שלא תכנסי לכאן, עד שתרוקי בפניו. טרדה מביתו, ועשת שלשה
שבועות חוצה, עד שנשמע הדבר לרבי מאיר. בא אליה רבי מאיר, מצאה עם הנשים. שמא יש
ביניכם מי שיודע ללחוש את העין, לפי שעיני מרדה עלי. אמרו לה שכינותיה: הרי המקום
עשה רצונך, לחשי לו ותרוקי ותצא משבועת בעלך. בא וישב אצלה. אמרה לו: אדוני, איני
יודעת ללחוש. אמר לה: אף על פי רוקי בי שבע פעמים, והמקום ישלח רפואה. רקתה בעינו
שבע פעמים. אמר לה: לכי ואמרי לבעלך 'אתה אמרת פעם אחת, כבר רקקתי בו שבע פעמים'.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, כל כך בזיתה את התורה. אמר להם: דיו לעבד שיהא כרבו, שהרי
אמר הקדוש ברוך הוא שמי הגדול שנכתב בקדושה ימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש
לאשתו, אני על אחת כמה וכמה.
ו/1
נוסח
מנורת המאור (מהדורת ענעלאו, עמ' 546-545) זהה לנוסח ספר והזהיר. מלבד שינוי
משמעותי: "טרדה מביתו, ועשתה שלשה חדשים (!) חוצה..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה