פרק ח
פארבייסן
הקדמה
המונח
פארבייסן (או: פארביסן. פערביסן היא שם הפעולה: אכילת פארבייסן) הוא
חלק בלתי נפרד משפתה של שתיית "לחיים" בעולמם של חסידים. לעולם לא ייפקד
הפארבייסן מהשולחן עליו ניצב בקבוק יי"ש, הממתין לשתיית
"לחיים" חסידית. הבעש"ט הזהיר בחומרה רבה שלא לשתות
"לחיים" בלי פארבייסן. ומאז, כאמור, חסידים מקפידים על כך ביותר.
א.
מהו
פארבייסן?
את
המלה בִּיס כולנו מכירים. משמעו:
נגיסה, טעימה קלה. שורשה של המלה האידישאית הזו שהפכה להיות ממילון הסלנג
העברי, הוא הפועל בייסן, שמשמעו: נגיסה, עקיצה, נשיכה (גם בלשון חז"ל
המלה נשיכה מופיעה פעמים רבות בהקשר לאכילה חפוזה של לחם, בשר ועוד). המקור הוא
כמובן בלשון אשכנז, היא הגרמנית, וכן הוא מופיע בשפות השונות (כמו באנגלית ועוד).
למלה ביס יש ניחוח של דבר שלהוטים לאכול אותו. הוא אינו מאכל "רציני"
שיושבים אל השולחן לאוכלו בכובד ראש, אלא אכילת אגב כזו שנאכלת בעמידה בחטף.
פארבייסן היא צורה מורחבת של המלה בייסן,
והיא מתייחסת לדבר הנאכל (ולכן המלה העברית החדשה חטיף עשויה לשמש כתחליף
עברי הולם לפארבייסן). פעמים רבות הפארבייסן מוגש בסוף הסעודה,
ומשמש כקינוח. עוגה, סלט פירות, רפרפרת וכדומה. פרפראות בסיומה של הסעודה. ואמנם
המילונים האידישאים מגדירים את המלה פארבייסן כקינוח.
המלה
התואמת לפארבייסן עשויה הייתה להיות אפיקומן [אם במקורה היווני (επικωμον, אפי קורון), או במקורה הארמי ("אפיקו מנא", הוצאת
הכלים)]. שכך היה מובנה בלשון חכמים, וכך היה שימושה בלשון העם, הן בין יהודי ארץ
ישראל והן בין יהודי בבל. בארץ ישראל היו אלה
"כגון תמרים, קליות ואגוזים",[1] וכן:
"הסופגנין, והדובשנין, והאיסקריטין"[2]. בבבל
היו אלה " אורדילאי [=כמהין ופטריות], גוזלייא [=גוזלים]".[3] ואולם
ברבות הימים המלה אפיקומן נשתגרה
בפי כל (בטעות) ככינוי למחצית המצה השניה של "יחץ", זו שהוצפנה כדי
להיאכל בסוף הסעודה. ושוב לא היה יכול להיעשות בה שימוש אחר כמלה המתארת את המטעמת
המוגשת לאחר הסעודה.
אמנם
פארבייסן ביסודה משמעה קינוח, אך השימוש הבלעדי בה בעולמם של חסידים מכוון
לנישנוש קל, חטיף טעים, שחייב להתלוות לשתיית ה"לחיים".
ב.
מה
משמש כפארבייסן?
הנפוצים
מכל דברי המאכל המשמשים כפארבייסן הם דברי מאפה (מה שנקרא בפי הכל
"מזונות", על שום שברכתם בתחילה היא "בורא מיני מזונות"). ואך
למותר לציין כי בין דברי המאפה הללו, הנפוץ מכולם הוא הלעקיך. כמו כן נתח
גבינה היה מן הפארבייסן הנפוצים מאד.
ואולם
יודעים אנו על פארבייסן רבים אחרים, חלקם יתואר להלן:
מאפים:
לעקיך [=עוגה].[4] הוניג-לעקיך [=עוגת דבש][5]. [=עוגיות ביצים].[6] "בייגלאך" [=כעכים].[7] "פרישע
גריסקעלעך" [=? טריות].[8]
מעדני
בשר: "פליישקס" [=בשרים].[9] "געבראטענא
לוננגען" [=ריאות צלויות].[10] "לעבערלעך
[=כבדים].[11] געבראטענער גאנז [=אווז
מטוגן].[12] "געבראטענער
קאטשקע" [=ברווז מטוגן]. א שטיק הינדיק [=נתח תרנגול הודו].[13] "א
ביסל אויפשניט גענדזענע לעבערלעך" [=מעט כבדי אווזים חתוכים].[14]
פירות:
תפוחי עץ.[15] "פלוימען צימעס" [=תבשיל
שזיפים].[16] "איינגעמאכטס" [=מרקחת,
רִבָּה].[17]
חמוצים:
"=" [=כרוב כבוש].[18]
ופעמים
אין הפארבייסן דבר אכילה מסויים, אלא הריהו מכלול דברים.[19]
ג.
סיפורי חסידים
כאמור,
הבעש"ט הזהיר מאד שלא לשתות יי"ש בלא פארבייסען. והרי מה שמסופר מפי ר'
ישראל מרוז'ין:
פעם אחת נכנס הרב הקדוש אור ישראל
מרוז'ין לבית מדרשו, ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש, ומברכים זה את זה
בברכת "לחיים" באהבת רעים אהובים.
ושאל אותם: אם נזהרים לשתות עם
פערבייסין?
ואמר בשם הבעש"ט הקדוש: כי אם
נזהרים שלא לשתות יי"ש בלא פארבייסין – נצולים מכל המכשולות. עד כאן.
והוסיף הרב הקדוש מרוז'ין:
"ואני אומר, כי בזה נצולים ממיתה קודם הזמן, וממיתה משונה על ידי
עכו"ם"[20].
כך
נהג הבעש"ט עצמו:
מנהג הבעל שם טוב, לחלק כל לילה אחר
תפילת ערבית להתלמידים יי"ש ולעקיך[21].
כך
התחנכו צאצאיו. שכך מספר ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט:
ספר שבימי ילדותו, שהיו נותנין לו מתחילה מעט יין שרף וחתיכה לעקיך,
ואחר כך צנון שקודם האכילה...[22]
וכך
נהגו צאצאיו, כר' ברוך ממז'יבוז', בן בתו, אדל:
בערב יום הכפורים בשחרית לאחר התפלה
היה מנהג אאמו"ר ז"ל כ"ק מרן ה"אמרי ברוך" זצוק"ל מסקאליע
לחלק מיני מזון האניג-לעקיך [עוגת דבש] לכל אהד מהמתפללים. והבאים לבקש לעקיך
מהרבי, הוא ז"ל היה נותן לכל אחד ואחד שלש פרוסות לעקיך.
והיה מצוה להמבקשים שיבקשו בפה מלא: "איך
בעט לעקיח!" [=אני מבקש לקח].
ונתן לכל אחד ואחד שלש פרוסות לעקיח
בברכה טובה "לכתיבה וחתימה טובה" ו"שנה סובה", ועוד ברכות.
ואחר כך, היה הוא אאמו"ר
ז"ל שואל בעצמו מכל אחד גם כן לעקיח בברכה, והחזיר לו כל אחד פרוסה אחת לעקיח
גם כן בברכה.
והמנהג הזה הוא גם כן מנהג של
אבותינו הקדושים ז"ל אא"ז הרב הקדוש ר' ברוך ממעזיבוז ז"ל מנהג
זקנו הקרוש האלקי הרב רבי ישראל בעש"ט ז"ל זי"ע[23].
בהקשר
לסיפור זה, אי אפשר שלא להיזכר בתיאורו היפה של הסופר ש"י עגנון, מי שהיטיב
להפליא לתאר את עולמם של חסידים ואף ידע היטב את חלקם של האכילה והשתייה שבחייהם.
שכך נראה שטיבל חסידי בערב יום כיפור:
נכנסתי לבית מדרש קטן, אחד
מקצ"ט בתי כנסיות ובתי מדרשות שביאס... מקול המונו של בית המדרש, לא נשמע
קולו של שליח ציבור.
שבאותה שעה עמד אדם אחד בעל בשר
ובידו תרמיל מלא עוגות דבש. וכל אחד בא וחוטף מידו, כשהוא אומר: "אם נגזר עלי
חס ושלום לבוא לידי מתנת בשר ודם, אצא ידי חובתי בפרוסה זו שנטלתי מידך".
כנגדו עומד אחר, שתי עיניו כשתי צלוחיות עכורות והוא מוזג יין שרוף.
והכל שותים ומברכים זה את זה בכל
מיני ברכות...[24]
כך
נהג תלמידו, ר' דב בר המגיד ממזריץ'. כמסופר על הפגישה הראשונה בינו לבין תלמידו
הגדול ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:
ויהי שנה אחת אחר החתונה שמע האברך [=ר'
לוי יצחק] שהרב ה"מגיד" רבי בער ממעזריטש גדול מאוד ושמעו הולך בכל
המקומות, אשר ממרחק רב אנשים נמשכים אליו. חשק מאוד וכלתה נפשו לנסוע אליו. עמד
ונטל רשות מחותנו שיסע אצלו.
ויען חותנו ויאמר: "הנני נותן
לך רשות, אך בל תתעכב אצלו, רק הלוך ונוסע ושוב".
אחר התפלה קרא אותו הרב המגיד
זי"ע לביתו, ויצו ליתן לו יי"ש עם לעקיך, ונהנה הרב המגיד ממנו מאוד,
ויתעכב שם כמה שבועות, וחזר לביתו[25].
ואף
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב , בעל "קדושת לוי", היה נוהג כן, כמובא בסיפור
הנודע (שזכה לשלל נוסחים):
רצון השם יתברך הוא שצדיקי ומנהיגי
העם מכל דור ודור יעוררו על ישראל רחמים באופן הזה, וימתיקו את הדינים המתגברים
עליהם, חס ושלום. והאופן היותר מוכשר הוא: להזכיר את האומות, ולהקבילם נגד ישראל.
כי אז רואים מה בין בני לבן חמי.
ובדרך זה הלך הרב מברדיטשוב
זצ"ל [כמו שסיפר הרב מנסכיז]. פעם אחת בימי השוק הגדול לקח בחצי הלילה מאכל
ומשתה ויצא לרחוב. כבר היה הכל שקוע בשינה.
בא אל מספר יהודים, והעירם:
"חפץ אתה לאכול ולשתות?"
"חפץ אני, אבל צריך ליטול
ידי".
וכשנתן לנוצרי, חטף ואכל כסוס.
הרב שב לביתו בשמחה, ואמר:
"רבונו של עולם, ראה מה בין ישראל לאומות. והעוד יש לך תביעות עליהם?! העוד
תחשוב כי לך ה' הצדקה. כי ישראל, יהיו איך שיהיו, בכל עת עדיין הם מעולים משאר
האומות"[26].
וכמוהו,
תלמיד גדול נוסף של המגיד ממזריץ', ר' אלימלך מליזנסק, בעל "נועם
אלימלך":
מנהג ר' אלימלך מליזנסק, לחלק כל
לילה אחר תפילת ערבית להתלמידים יי"ש ולעקיך[27].
וכן,
תלמידו הגדול, ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא":
בימי הקור אשר באמצע תקופת החורף נסע
אדמו"ר הזקן [=ר' שניאור זלמן מלאדי] לדרך בלווית חסידים. וביניהם היה ר'
פינחס רייזעס. ויבקש ר' פינחס רשות להכנס לקרעצמע לאכסניא, להתחמם. וירשה אדמו"ר
הזקן.
כשחזרו החסידים לעגלה, שאלם אדמו"ר
הזקן: "מיט וואס האט איר פארבייסן [=עם מה קנחתם], כלומר לאחר שתיית
יי"ש?
ויען ר' פינחס: מיט אויער קיכלע [=עם
עוגיות ביצים].
וישאל אדמו"ר הזקן: "הלא
העמדתי בסדור ברכת הנהנין 'כל בעל נפש, יחמיר על עצמו'?"[28].
ר' פינחס החוויר וענה: בין איך ניט
קיין בעל נפש [=אני לא בעל נפש].
ויאמר אדמו"ר הזקן: וואס דען
ביסטו א בעל גוף [=ומה אתה בעל גוף?]
[נוסח אחר] אמר לו אדמו"ר הזקן:
בעל נפש זה לא מדריגה![29]
לאורך
הדורות ואף בימינו, הטעימו צדיקי החסידות את הוראתו זו של הבעש"ט:
כבוד קדושת זקני, מרן אדמו"ר
שליט"א מביאלא אמר כשביקר אצלו כבוד קדושת אדמו"ר מבאבוב שליט"א
(יום ד', פרשת משפטים, תשע"ה):
יש להביא סימוכין לזה מדברי הגמרא
(תענית יז, א) שכהן ששתה רביעית יין – לא ישא את כפיו. אבל אם שותה יין בתוך
סעודתו – שפיר דמי (פסחים קיז, ב).
וחזינן: שדווקא יין ששותים בלא טעימה
הוא יין המביא לידי שכרות. והנה הגוי שותה רק כדי להשתכר, מה שאין כן איש יהודי
שותה כדי לשמח את לבבו.
ולכן מן הראוי לדקדק שלא לשתות בלא
טעימה, כדי שלא יהיה בגדר השותה לשכרה[30].
הזהרתו
של הבעש"ט נשמרה בקפידה בחצרות צדיקים, ונתפסה כ"דבר איסור חמור".
כמסופר על ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, מי שהיה גאון גדול בהלכה:
פעם אחת היה הקהל רב ועצום,
וה"לעקיך" לא הספיק לכל החסידים, והיו הרבה שלא הגיעם מנת
ה"מזונות".
כשהרגיש הגאון הקדוש בעל "אבני
נזר" בדבר, עמד על רגליו הקדושות, ואמר בקול: "למי שאין לו 'לעקיך', שלא
יתנו לו יי"ש.
שכן אומרים בשם 'היהודי הקדוש': שאם
שותים יי"ש, און מען איבער בייסט נישט [=ולא טועמים] – איז עס [=הרי זה] 'חוקות
הגוי'"
ואמר דברים אלה בהתלהבות גדולה,
כאילו היה נוגע ממש לאפרושי מאיסורא, מדבר איסור חמור[31].
על מקומו של הפארבייסן בהתוועדות יעיד
הסיפור הבא:
ר' שמואל מונקעס, שהיה חסיד של
אדמו"ר הזקן מהחסידים הכי ראשונים שלו, היה נוהג במידת הצנע לכת.
פעם בהתוועדות חסידית אחז בידיו את
מיני הטעימה פארבייסן, מאכלים בשריים שונים שהשו"ב הביא. כשביקשו ממנו את
הפארבייסן, הוא לא נתן.
מדוע אין הוא נותן, זאת לא אמר.
הציבור התוועד חזק, ורצו פארבייסן.
אך ר' שמואל אינו נותן. רצו לקחת ממנו את זה בחוזקה, והחלו להיאבק אתו. כשראה
שהמצב חמור, ותיכף יתגברו עליו, לקח את הפארבייסן והשליך לתוך כלי המים המלוכלכים.
כשהחסידים ראו זאת, התפלאו מאוד. אבל
עכשיו זה כבר היה אבוד, רצו להלקותו.
לפתע הגיעו בריצה מביתו של השוחט
והודיעו שלא יאכלו את הפארבייסן, משום שישנה שאלה גדולה על הבשר, והכל טרף.
עתה ניגשו זקני החסידים אל ר' שמואל
מונקעס ובאו אליו בתביעה: כיצד הוא מגיע לדרכים נעלות שכאלה לדעת דברים ברוח הקודש?
בסופו של דבר, לאחר הרבה דיבורים אמר:
שכאשר היה צריך להיכנס בפעם הראשונה אל הרבי ל"יחידות", החליט שכל עניין
גשמי שיתחשק לו, לא יעשה אותו.
וכאשר אחז את הפארבייסן בידיו, מאוד
התחשק לו לאכול מזה. ולכן הוא לא אכל מזה. וכאשר ראה שהציבור רוצה מאוד את
הפארבייסן, השליך את הבשר.[32]
הסיפור
הזה סופר בשנית על ידי הריי"ץ מלובביץ', ביתר הרחבה, ובציון מדוייק מה היה טיבו
של הפארבייסן:
באחת ההתוועדויות החסידיות הגדולות
בימים הראשונים לנשיאותו של רבנו הזקן, כאשר היו עדיין ארזי הלבנון זקני החסידים
שזכו להיות עוד אצל הבעל שם טוב. חסידים שהיו שנים רבות אצל המגיד ממעזריטש. בעלי
הכישרונות האמיתיים מתלמידיו הראשונים של הרבי, שהיו אבירי החכמה ואדירי הידיעה.
הביא החסיד ר' נתן השוחט ריאה מטוגנת לאכילה.
בהתוועדות זו היה גם החסיד ר' שמואל
מונקעס. בין גדולי הלמדנים בנגלה והמשכילים החסידיים היה נחשב ר' שמואל מונקעס
לשובב חסידי. לא שמעו אותו אף פעם מדבר בלימוד, לא בנגלה ולא בחסידות. תפילה ארוכה
חב"דית לא ראו אצלו, אלא תמיד היה שמח ושובב.
בכל התוועדות חסידית היה הוא השמש
להביא "משקה", ולחלק את קינוח הסעודה. כשהביאו את הריאה המטוגנת מר' נתן
השוחט, מסרו את הקערה לר' שמואל מונקעס כדי שיחלק לנוכחים. הוא היה מרוצה מאוד.
רקד הרבה, עשה הרבה "קונצים" עם הקערה, אבל כמה שביקשו ממנו שיחלק את
הריאה המטוגנת, הוא רקד וקפץ. אך לתת משהו מהקערה, זאת לא.
עברו מספר שעות, והאברכים החליטו
לקחת בכוח הזרוע.
כשר' שמואל ראה שהאברכים רוצים לקחת
את הקערה בכוח הזרוע, קפץ ממקומו וזרק את הקערה ומה שהיה בתוכה אל תוך המים
המלוכלכים, ויצא בריקוד קוזקי שמח כולם.
האברכים נרעשו מדבר זה, לעבור על "בל
תשחית", ועל ביזוי אוכלין בצורה כזו. לא יכלו לוותר בקלות כל כך, והחליטו
לקיים בו "פסק".
בשומעו את ה"פסק", קפץ ר'
שמואל במהירות על השולחן, והיה מוכן לקבל את פסק הדין. וחבורת האברכים נתנה לו ביד
רחבה. כשסיימו האברכים לקיים בו את פסק הדין, ירד מהשולחן בקור רוח, והלך לחפש
תחליף לריאה המטוגנת.
השעה היתה כבר מאוחרת אחרי חצות
הלילה, ובכל זאת מצא אחד מתושבי ליאוזנה וקיבל ממנו קערה גדולה עם כרוב כבוש. הוא
שב לבית המדרש בריקוד של שמחה, והעמיד את קערת הכרוב על השולחן. חבורת האברכים
שרצתה לטעום מהריאה המטוגנת הסתכלה על ר' שמואל מונקעס בעין לא טובה.
בתוך כך התפרץ הקצב לתוך בית המדרש בצעקה וזעקה
גדולה: "יהודים, אל תאכלו את הריאה, הריאה היא טריפה!".
כולם נדהמו מצעקתו של הקצב. התברר
שקרתה טעות מרה: הקצב היה בכפר, ואשתו נתנה לאשת השוחט ריאה טריפה במקום הריאה
הכשרה. כשהקצב חזר מהכפר ונודע לו שמביתו של ר' נתן השוחט קנו אצלו ריאה, וכשנודעה
לו הטעות המרה, רץ מהר לביתו של ר' נתן השוחט. שם נודע לו שאת הריאה לקחו לבית
המדרש של הרבי.
כשזקני החסידים שמעו זאת, קראו לר'
שמואל מונקעס ושאלוהו: "מה לך ול'מופתים' ורוח הקודש?!"
בראש ובראשונה גזרו שצריכים לקיים בו
"פסק", וברגע כמימרא ר' שמואל מונקעס כבר שוכב שוב על השולחן, אך כעת
עומדים מסביבו לא האברכים אלא זקני החסידים.
זקני החסידים הורו לו לרדת מהשולחן,
ולספר באיזה אופן ידע שהריאה היתה טריפה.
"אני" אומר ר' שמואל
מונקעס "לא ידעתי שום דבר. אך כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי ב"יחידות"
החלטתי בלבי שלא לרצות בשום דבר גשמי טעים.
כשהביאו את הריאה, רציתי מאוד לאכול
ממנה. ובראותי שגם הקהל משתוקק לכך, החלטתי שבוודאי יש כאן איזה דבר איסור. כי
לדבר היתר, אין כוח מושך כזה. וכפי שהרבי אומר: "ורב תבואות בכוח שור –
הכוח המושך של הנפש הבהמית גדולה וחזקה יותר מהכוח המושך של הנפש האלוקית שהיא
בחינת אדם. ולכן זרקתי את הריאה למים המלוכלכים[33]
ועוד על הפארבייסן בעולמה של חסידות
חב"ד:
ה"צמח צדק" היה מתוועד
התוועדות די"ט כסלו (ולא בליל כ').
והיה
שותה ספירט ב"סטאקאנעס" [=כוסות]. און מ'האט פארבייסן מיט פליישקס
לונגען, און לעבערקעס [=והיה פארבייסן עם ריאות מטוגנות וכבדים][34].
[המשך יבוא,
בעז"ה]
[1] פסחים קיט, ב
[2] שם שם
[3] שם שם, וברש"י שם: "לשון אפיקומן – הוציאו והביאו מיני
מתיקה".
[4] ויצא פרח לד, א. ברכה לחיים, עמ' כב
[5]
זרע
ברוך
הוספות חרשות. משם: בוצינא דנהורא החדש (עורך: אברהם אפרים גוטהייל), ר'
ברוך ממז'יבוז', ירושלים תשנ"ח, עמ' שע"ו-שעז.
[6]
רשימות סיפורים, חיים אליהו מישולובין,
עמ' 18.
[7]
פנקס סלוצק, עמ' 424.
[8]
ספר קהילה לאסק, עמ' 60.
[9]
רשימות סיפורים, חיים אליהו מישולובין,
עמ' 42.
[10]
שיחות תש"ג...
[11]
רשימות סיפורים, שם שם.
[12]
ספר קהילת ולדאובה סוביבור, עמ' 151.
[13]
ספר טורקא ע"נ סטרי, עמ' 186.
[14]
ספר קהילת לוקוב, עמ' 166.
[15]
ספר קהילת שוינצאין, "די חסידישע מנינים", יצחק
דובער אושפאל, עמ' 216.
[16]
ספר קהילה אפט-אופאטוב, עמ' 311.
[17]
ספר סטעשימיץ, עמ' 40.
[18]
שיחות תש"ג...
[19]
ספר טורקא ע"נ סטרי, עמ' 378:
"...האט שנעל געדעקט די טישן מיט בראנפן און ויין, און פארשידענע גוטע זאכן
צום פארבייסן. און מען העט געטרונקען "לחיים" [=ומייד במהירות כיסה את
השולחן עם יי"ש ויין] וכל מיני דברים טובים לפארבייסן. ומיייד שתו
"לחיים].
[20]
בית ישראל, עמ' =. משם: ארץ החיים,
אות רעג, עמ' צד. מעיינות החסידות, ב, עמ' ח. בנוהג שבעולם, עמ'
קמג. פרדס ישעיהו, ד, עמ' 237
[21] ויצא פרח לד, א. ברכה לחיים, עמ' כב
[22]
חיי מוהר"ן, ב, אות רלז
[23] זרע ברוך הוספות חרשות.
משם: בוצינא דנהורא החדש (עורך: אברהם אפרים גוטהייל), ר' ברוך ממז'יבוז',
ירושלים תשנ"ח, עמ' שע"ו-שעז.
[24]
סמוך ונראה, "אצל חמדת",
ש"י עגנון, עמ' 56.
[25]
סיפורי יעקב, סופר יעקב, חלק א, סי'
כז. מהד' גדליה נגאל, כרמל ירושלים, תשנ"ד, עמ' 291-290. ר' לוי יצחק
מברדיטשוב, סיפורים (נגאל), ר' לוי יצחק וחותנו – נוסח אחר", עמ' 30-27.
[26]
אהלי יעקב (הוסיאטין), פרשת משפטים,
עמ' רא [מהד' תשס"ו]. הובא: נר ישראל, חלק ו, עמ' תקג.
[27] ויצא פרח לד, א. ברכה לחיים, עמ' כב
[28] להלן יידונו הנושאים ההלכתיים הכרוכים באכילת הפארבייסן, ושיטתו
ההלכתית של ר' שניאור זלמן מלאדי.
[29]
רשימות סיפורים, חיים אליהו מישולובין,
עמ' 18.
[30]
והשתיה כדת, נתן דוד ויינברג, עמ' לח,
הע' נט.
[31]
אביר הרועים, סי' שלט. עמ' =. משם: בנוהג
שבעולם, עמ' קמג.
[32]
ספר השיחות, ר' יוסף יצחק (ריי"ץ) שניאורסון מלובביץ, תרצא, עמ'
259. משם: חסידים הראשונים א, ישראל אלפנביין, תשסה, עמ' 68.
[33] ספר השיחות ר' יוסף יצחק (ריי"ץ) שניאורסון מלובביץ, תשג
(בעברית), עמ' קעז. משם: חסידים הראשונים א, ישראל אלפנביין, תשסה, עמ'
68-69.
[34]
רשימות סיפורים, חיים אליהו מישולובין,
עמ' 42.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה