קדושת לוי המלא, פרשת ראה

 

פרשת ראה

פרק יא

כו. רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

ראה אנכי נותן לפניכם היום

[א]

לכאורה תיבת היום, אינו מובן[1].

אך דידוע[2] שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית[3]. דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש, ומשפיע חסדים חדשים. ואדם העובד שמו יתברך, מקבל עליו בכל יום בהירות ושכל חדש, מה שלא היה יודע אתמול[4].

וזהו שכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום - על דרך שאמרו חכמינו ז"ל[5] היום[6] – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". רצה לומר: בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש.

 

 [ב]

או יש לומר:

שהמפרשים[7] דקדקו על הלשון אשר תשמעו - שהיה לו לומר אם תשמעון, כמו גבי אם לא תשמעון.

ונראה דידוע דברי חכמינו ז"ל[8] ד"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אבל יש שכר אחד שאדם מקבל אף בזה העולם, והוא ד"שכר מצוה מצוה"[9] - רוצה לומר: דשכר של מצוה הוא המצוה גופא שעשה, דאין צריך יותר שכר. רק זה גופא שזוכה לעשות מצוה ועשה תענוג להבורא, אין לך שכר יותר מזה[10].

וזה שאמר הפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה - רוצה לומר: אפילו בעודכם חיים, כשתעשו מצות הבורא תקבלו ברכה בזה העולם.

ומפרש מהו הברכה. וזהו שאמר הפסוק את הברכה אשר תשמעון - זה גופא מה שאתם תשמעון לי ותעשו מצותי, זה גופא יהיה הברכה[11]. כי אין תענוג גדול יותר מזה, כנזכר לעיל "שכר מצוה מצוה"[12].

מה שאין כן גבי קללה חס ושלום, דוקא אם לא תשמעון - הוצרך לכתוב אם.

 

[ג]

או יאמר, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה

תיבת היום ידויק – פירוש: היום מתחיל הברכה. אף על פי שהברכות והקללות נאמרו על הר גריזים והר עיבל[13], מכל מקום מתחילין מהיום[14].

ומפרש את הברכה אשר תשמעו אל מצות [ה'] - כנזכר לעיל. פירוש: שזהו גופא הברכה במה שתשמעו מצות ה', דאין לך ברכה יותר מזה שנשמע למצות ה'.

מעתה, אם היום בקולי תשמעו[15], יהיה הברכה היום. כיון שזהו הוא הברכה, במה שאתה שומע מצותיו.

 

[ד]

/במהדורת וורשא תרל"ו נשמט כל המאמר הבא.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה

ולכאורה יקשה: למה נאמר ברכה וקללה יחד, ולא נאמר ברכה (אם) [אשר] תשמעו [אל מצוות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו][16].

ולהבין זאת, נקדים לבאר כלל גדול בעבודת האדם: שלא יגבה לבו, ולא יהיה נדמה בעיניו אשר הוא עובד ה' בעבודתו אשר עובד בתורה ומצות ואהבה ויראה. כי במה שיורגש בנפשו ועבודתו, יפול הנופל[17] חס ושלום מדרגה אחר מדרגה, עד שיבוא לתאות גשמיות. אלא אדרבה לא יהיה נחשב עבודתו אצלו כלום, ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו. ויהיה לבו חלל ונשבר בקרבו[18], שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל[19].

כי כאשר יתבונן היטב בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין[20], וסובב וממלא כל עלמין[21], ולית מחשבה תפיסא ביה כלל[22], וכל העולמות ונשמות ומלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש כולם בטילים לפניו וכאין וכאפס נגדו[23]. וכמו שאומרים[24] וכולם עושים באימה [וביראה רצון קונם]. ואופנים וחיות הקודש [ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים], אזי יתעורר להיות כלתה וגם נכספה נפשו[25], להתלהב בעריבות מתיקות ידידות[26] לחפוץ ולהשתוקק עבודת ה' בכל עת. ולא יורגש אצלו עבודתו כלל.

וכל מה שיעמיק דעתו יותר בהתבוננות השגת גדולות הבורא ברוך הוא, יותר יתלהב לבו לעבודת ה'. ולא יהיה נחשב בעיניו כלום, ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו. ויהיה לבו נשבר בקרבו על שהוא מרוחק מה', ולא התחיל לעבוד אותו כלל. כי לפי ערך גדולתו, מה הוא ומה עבודתו?!

 

וזה שכתוב[27] תקעו בחודש שופר - כי ידוע[28] שהאדם העובד את ה' הוא מכונה בשם שופר, מלשון שפרו מעשיכם[29].

תקעו - הוא מלשון ותקע כף ירך יעקב.[30]

[תקעו בחדש שופר] - רוצה לומר: שעבודה זה שמכונה בשם שופר, שהוא תקועה[31] תמיד בלבבכם, יהיה חדש אצליכם כמו שעדיין לא התחלתם לעבוד את ה' כלל.

 

וזהו שירו לה' שיר חדש[32] - היינו, שתשיר שיר חדש תמיד.

כי נפלאות עשה - על ידי שתעמיק דעתך בגדולת הבורא ברוך הוא, ותשיג איך שהוא מופלא ומכוסה, רם ונשא. שאין לכל העולמות ומלאכים נשמות שום השגה ותפיסה ביה כלל. מזה תתלהב נפשו, ולא יהיה נחשב אצלו עבודתו לכלום. וישיר שיר חדש תמיד, כאלו עדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל.

וכמו שידוע מאמר (הבעש"ט[33]) על פסוק הוא ינהגנו עלמות[34] על דרך משל שמרגילין את הקטן לילך לאט לאט. הנה כל מה שמתרחקין מן הקטן יותר, הוא מרגיל את עצמו לילך.

כמו כן על ידי מה שאנחנו משיגין שהבורא ברוך הוא הוא מופלא ומכוסה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, מזה מרגילין לבוא לגשת לעבוד עבודת הקודש. כי על ידי השגת רוממות הבורא ברוך הוא, לא נחשב בעינינו עבודתינו לכלום. כי לפי ערך רוממות גדולתו עדיין לא התחלנו לעבוד עבודתו כלל, ועבודת כל יום הוא דבר חדש.

וזהו שיר חדש - כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים[35].

 

וזהו פירוש מאמר חכמינו ז"ל[36] "כל הדר בארץ, דומה כמי שיש לו אלוה. [וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה]."

["כל הדר בארץ"] - היינו, כל הדר בגשמיות, אשר נדמה ונחשב בעיניו ליש ודבר, שהוא עובד ה'.

"דומה כמי שיש לו אלוה" - רוצה לומר: שהוא סובר שהוא עובד ה'.

"וכל הדר בחוץ לארץ" – היינו, חוץ לגשמיות, ונבזה בעיניו ונמאס[37], ואינו תופס מקום כלל, ולא נחשב עבודתו בעיניו לכלום.

"דומה כמי שאין לו אלוה" – היינו, שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל.

 

וזהו פירוש הפסוק[38] וקווי ה' יחליפו כח [יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו]

וקווי ה' יחליפו כח – היינו, שמתחלפין תמיד. שאינם עומדים בבחינה אחת, כי בכל יום עבודתם חדשה, כנזכר לעיל.

לא ייעפו - לשון עוף, דבר שעף למעלה. כלומר, שלא נדמו בעיניהם שהם עובדי ה', ועולים במעלות המדרגות.

רק אדרבה, לא ייגעו - רוצה לומר: שנדמה בעיניהם שעדיין לא הגיעו לשום מדריגה איך לעבוד את הבורא ברוך הוא, ולא התחילו כלל לעבוד אותו.

וזהו תתחדש כנשר נעורייכי.[39]

 

ואפשר לומר שזהו פירוש הפסוק[40] נפש כי תחטא - ומפרש מהו החטא,

בעשותה אחת מכל מצות ה' - רוצה לומר: אשר מן הראוי היה בעשותו איזה מצוה,

אשר לא תעשינה - שיהיה נדמה בעיניו כאלו לא עשה כלום. והוא לא כן[41], אך שנחשב בעיניו ליֵשׁ ודבר על ידי עשיות המצות, ועל ידי זה הוא מתגדל בעיניו.

אז, (ואשמה) [ואשם] - כי זהו עצמו הוא חטא גדול.

 

ונוכל לומר שלזה כיוונו חכמינו ז"ל[42] שדרשו "מצוה הבאה בעבירה", מקרא[43] דשונא גזל בעולה - כי ענין מצוה הבאה בעבירה הוא כנזכר לעיל, שאחר המצוה הוא מתגדל ומתנשא בעיניו על ידי עשיות המצות. וזאת ההתנשאות נחשב כעבירה.

וכוונת הכתוב הוא גם כן על דרך זה: שונא גזל בעולה – דהיינו, שעל ידי המצות הוא עולה ומתגדל בעיניו להיות נחשב ליֵשׁ ודָבָר, לכן כמו גזל יחשב. כי באמת לא מכוחינו ועוצם ידינו אנחנו מקיימין המצות, רק הכל מאת הוא ה' אשר בחר בנו [מכל העמים] ונתן לנו את תורתו,[44] וזכינו לקיים מצותיו וחקותיו, ומאיר עינינו בתורתו, שנוכל להשיג עבודתו איך לעבוד אותו.

 

ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה - פירוש:

ראה - הוא בחינת ראיה. היינו, הבהירות להשגה.

אשר אנכי נותן לפניכם - שיהיה ביכלתכם לעבוד עבודה שלימה.

הוא על ידי בחינת ברכה - רוצה לומר: על ידי שתמשיכו עול מלכות שמים עליכם. כי ברכה הוא מלשון המשכה, כמו בריכות המים[45]. דהיינו, שיותר מה שתמשכו עליכם עול מלכות שמים על ידי התבוננות בגדולות הבורא ברוך הוא, איך שהוא "עיקרא ושרשא דכל עלמין",[46] ו"סובב וממלא כל עלמין",[47] וכל העולמות ונשמות ומלאכים הם בטלים וכאין וכאפס נגדו. אז תתלהב נפשו ולבו לה'.

ועל ידי זה וקללה - רוצה לומר: כי על ידי ברכה הנזכרת לעיל, שממשיך על נפשו עול מלכות שמים על ידי השגות גדולות הבורא ברוך הוא, כנזכר לעיל. אזי, וקללה – כלומר, על ידי זה לא יהיה נחשב בעיניו לכלום, כי יהיה נבזה ונמאס בעיניו[48]. ולא יהיה עבודתו מורגשת אצלו להיות נחשב בעיניו ליֵשׁ ודָבָר, אלא אדרבא יהיה תמיד בתכלית השפלות ויהיה מקולל בעיניו.

והנה נתבאר בדברינו, שעל ידי שאדם משים עצמו כשירים[49], ואינו תופס מקום להיות נחשב בעיניו ליֵשׁ ודָבָר, על ידי זה יוכל להיות כלי מוכשר לקבל השפעת ה' תמיד. כי "כלי ריקן  [מחזיק]", יוכל לקבל, ["מלא, אינו מחזיק]"[50].

 

ובזה יובן מה שנאמר גבי יוסף[51] ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם. כי הנה ידוע[52] בענין השפעת המשפיע למקבל, שהוא על ידי בחינת גבול וצמצום. כי אם לא היה השפעתו על ידי בחינת צמצום, לא היה יכול המקבל לקבל ההשפעה אשר נשפע לו.

ומזה מובן שבהשפעת המשפיע נכלל בחינת חסד וגבורה. בחינת חסד - הוא השפעתו אשר רוצה להשפיע. ובחינת גבורה - הוא בחינת גבול והצמצום, אשר השפעתו בא בשיעור ומדה שיוכל המקבל לקבל. וזהו אצל המשפיע.

ואצל המקבל הוא גם כן על דרך זה. היינו, התכללות בחינת חסד וגבורה. בחינת החסד שבו - היינו, מה שרוצה לקבל ההשפעה, כי על ידי זה הוא משפיע תענוג להמשפיע, כידוע במאמר[53] "יותר מה שהעגל רוצה [לינק, הפרה רוצה להניק"]. ובחינת גבורה - היינו, מה שמשים עצמו כשירים, בבחינת ביטול כאין ואפס. שלא יהיה תופס מקום כלל, בלי שום הרגשת עצמותו, ואזי יכול לקבל השפעת המשפיע. וכמו שידוע[54] בענין גרעין הנזרע בארץ, שלא יכול לצמוח עד שירקב בארץ ויהיה אין ואפס.

ומובן מזה שבין המשפיע ומקבל יש ביניהם בחינת ארבע מדות, אצל כל אחד ואחד שתי מדות. והם נקראים ארבע ידות - שהוא כמו דבר הניתן מיד ליד.

והנה ידוע[55] ששתי מדות חסד וגבורה הם שני ההפכים בתכלית. ובכדי שיוכל לירד השפעת המשפיע למקבל, צריך להיות בחינת ממוצע ביניהם, והוא בחינת דיבור. שעיקר ההשפעה הוא על ידי הדיבור, שהוא בחינת הממוצע. כידוע[56] ששורש הדיבור הוא למעלה גם מבחינת החכמה.

וככל הנזכר לעיל, כמו כן השפעת הבורא ברוך הוא להעולמות ולנשמות ישראל. כי ישראל עלו במחשבה, הוא על ידי בחינת צמצום וגבול. כידוע[57] שבריאת העולמות היה על ידי בחינת צמצום. כי עצמות הבורא ברוך הוא, הוא אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות, ולאו דאית ליה מכל אינון מדות כלל[58], ולית מחשבה תפיסא ביה.

אמנם בכדי להיטיב לבריותיו, כי חפץ חסד הוא, מתלבש במדות על ידי בחינת צמצום הנזכר לעיל לצורך קיום העולמות. בכדי שיוכלו העולמות וכנסת ישראל לקבל ההשפעה. וכמו שידוע כל זה היטב למעיין בכתבי האר"י ז"ל.

והנה מה שיוכלו העולמות וכנסת ישראל לקבל ההשפעה הוא גם כן על ידי בחינת מדות כנזכר לעיל. בחינת חסד, זה שרצונם וחפצם ותשוקתם בכלות נפשם לקבל ההשפעה, ועל ידי זה הם מוסיפים תענוג ושמחה למעלה. כי "יותר מה שהעגל [רוצה לינק, הפרה רוצה להניק"], כנזכר לעיל. ובחינת הגבורה, הוא על ידי שמשימים עצמם כשירים, בבחינת ביטול כאין וכאפס, כנזכר לעיל. וזה נקרא בחינת ארבע ידות, כנזכר לעיל. אך עיקר ההשפעה באה על ידי בחינת הממוצע, בחינת דיבור, וכמו שנאמר[59] בדבר ה' שמים נעשו, וכמו שידוע בענין "עשרה מאמרות" יהי אור[60] וגו'.

והנה ידוע שבחינת הדיבור נקרא פרעה - מלשון פריעה והתגלות[61].

וזהו פירוש הפסוק:

ונתתם החמישית (לפרעה) – היינו, בחינת החמישית, שהוא בחינת הדיבור.

לפרעה - שהוא בחינת ההתגלות, שהוא עיקר ההשפעה, כי על ידו נשפע השפעת המשפיע למקבל.

וארבע הידות תהיינה לכם – פירוש: שכל זה הוא בשביל שבחינת הידות, שהוא בחינת המדות.

[תהיינה לכם] - יהיה בשבילכם, שיהיה קיום העולמות. כי מצד עצמות הבורא כרוך הוא לאו דאית ליה מכל אינון מדות כלל, רק לצורך קיום העולמות וכנסת ישראל הוא מתלבש במדותיו, כנזכר לעיל.

והבן.

 

[ה]

הנה נודע לנו, שכל אחד מקבל לפי מדריגתו: אם הוא טוב - אזי הוא מקבל השפע לטוב, ואם הוא איש רע - אזי השפע מתהפך לרעה, חס ושלום.

הנמשל הוא: כבר נזכר בחכמי המחקר כי אם ישטח אדם בגד של פשתן לבינה נגד אור החמה, אזי תקלוט הבגד מאור החמה צבע שלו של לבן. ואם ישטח בגד של פשתן שחור נגד החמה, אזי תקבל בגד הוא צבע שחור.

והנה לכאורה יפלא בעיני אדם: למה הוא זה? רק באמת, לפי כח המקבל: זה יש בו לקבל צבע לבן, וזה יש בו לקבל צבע שחור. כי מאיזה צבע שהבגד הוא, כן מקבל מאור החמה.

וכך הוא הנמשל: דבאמת מאתו לא תצא הרעה. רק שהשפע הוא מאת הקדוש ברוך הוא, ונותן לאדם השפע. ואם האדם ההוא הוא טוב, אזי השפע ההוא גם כן ממשיך לו לטוב. ואם הוא רע, אזי הוא מקבל מהשפע ההוא לרע, שהשפע נתהפך לו לרע. וזהו כמו הצבע של אדם, כן הוא מקבל מהשפע.

וזה שאמר הכתוב:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – כלומר, אני נותן לפניכם בחינת היום. דהיינו, בחינות אור החמה שזורחת ביום. וזה תבין שהשפע כוללת פעם אחת ברכה לאדם ופעם אחת קללה לאדם.

את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם. והקללה - כלומר קללה תהיה לכם. דהיינו, שיתהפך השפע לכם לקללה, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם.

כמו שבחינת היום – דהיינו, השמש, לזה מלבין ולזה משחיר. לפי צבע שלו, כן הוא מקבל. כך לפי מה שהאדם הוא, כן נתהפך השפע לו לקללה ולברכה. אבל חס ושלום מאתו לא תצא הרעה, רק שתלוי הכל לפי איכות המקבלים

קדושת לוי, לראש השנה.

 

[ו]

שאלו את הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מדוע כתוב ראה בלשון יחיד, אנכי נותן לפניכם בלשון רבים?

השיב הצדיק: הברכה, עושר וכבוד וכדומה, אי אפשר להיות ביחיד. כי גם לעשיר צריך לו ממי שיקנה הסחורה, ולמי שימכור את הסחורה שלו. וכן הוא בקללה, לא עלינו. אם בן אדם חולה חס ושלום, זקוק הוא לרופא ולמי שישמש אותו וכדומה.

אבל ראה – שהיא ההשגה, הראייה השכלית. כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שויים, כך אין דעותיהם שווים. וכל אחד משיג ורואה כפי שכלו הוא. אכן הוא זקוק להחליף דעות והשקפות. אבל כל אחד דן כפי שכלו שהוא מבין דבר מתוך דבר. והחכמה, שהיא השכל הטבעי שלו, שיש לאדם מצד החלק האב והאם שלו, ודעת שהוא רוח הקודש, שיש לכל אדם מצד הנשמה שהיא החלק האלקי ממעל שלו.

סיפורי חסידים באר יעקב חיים, ג. עמ' טז.

 

כז. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם

[א]

המפרשים[62] דקדקו על הלשון אשר תשמעו - שהיה לו לומר אם תשמעון, כמו גבי אם לא תשמעון.

ונראה דידוע דברי חכמינו ז"ל[63] ד"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אבל יש שכר אחד שאדם מקבל אף בזה העולם, והוא ד"שכר מצוה מצוה"[64] - רוצה לומר: דשכר של מצוה הוא המצוה גופא שעשה, דאין צריך יותר שכר. רק זה גופא שזוכה לעשות מצוה ועשה תענוג להבורא, אין לך שכר יותר מזה[65].

וזה שאמר הפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה - רוצה לומר: אפילו בעודכם חיים, כשתעשו מצות הבורא תקבלו ברכה בזה העולם.

ומפרש מהו הברכה. וזהו שאמר הפסוק את הברכה אשר תשמעון - זה גופא מה שאתם תשמעון לי ותעשו מצותי, זה גופא יהיה הברכה[66]. כי אין תענוג גדול יותר מזה, כנזכר לעיל "שכר מצוה מצוה"[67].

מה שאין כן גבי קללה חס ושלום, דוקא אם לא תשמעון - הוצרך לכתוב אם.

יעוינו הדברים במלואם בפירוש הפסוק הקודם.

 

[ב]

את הברכה אשר תשמעו אל מצות [ה'] - כנזכר לעיל. פירוש: שזהו גופא הברכה במה שתשמעו מצות ה', דאין לך ברכה יותר מזה שנשמע למצות ה'.

מעתה, אם היום בקולי תשמעו[68], יהיה הברכה היום. כיון שזהו הוא הברכה, במה שאתה שומע מצותיו.

יעוינו הדברים במלואם בפירוש הפסוק הקודם.

 

[ג]

אני נותן לפניכם בחינת היום - דהיינו, בחינות אור החמה שזורחת ביום. וזה תבין שהשפע כוללת פעם אחת ברכה לאדם ופעם אחת קללה לאדם.

את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם. והקללה - כלומר קללה תהיה לכם. דהיינו, שיתהפך השפע לכם לקללה, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם.

כמו שבחינת היום – דהיינו, השמש, לזה מלבין ולזה משחיר. לפי צבע שלו, כן הוא מקבל. כך לפי מה שהאדם הוא, כן נתהפך השפע לו לקללה ולברכה. אבל חס ושלום מאתו לא תצא הרעה, רק שתלוי הכל לפי איכות המקבלים

קדושת לוי, לראש השנה.

 

אנכי מצוה אתכם

מלת צו - הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על פסוק[69] כי בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.

ובזה היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[70] "אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.

 

כח. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם

והקללה אם לא תשמעו

[א]

את הברכה אשר תשמעון - זה גופא מה שאתם תשמעון לי ותעשו מצותי, זה גופא יהיה הברכה[71]. כי אין תענוג גדול יותר מזה, כנזכר לעיל "שכר מצוה מצוה"[72].

מה שאין כן גבי קללה חס ושלום, דוקא אם לא תשמעון - הוצרך לכתוב אם.

יעוינו הדברים במלואם בפירוש פסוק כו.

[ב]

אני נותן לפניכם בחינת היום - דהיינו, בחינות אור החמה שזורחת ביום. וזה תבין שהשפע כוללת פעם אחת ברכה לאדם ופעם אחת קללה לאדם.

את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם. והקללה - כלומר קללה תהיה לכם. דהיינו, שיתהפך השפע לכם לקללה, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם.

יעוינו הדברים במלואם בפירוש פסוק כו.

 

ללכת אחרי אלהים אחרים

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני[73] - ...ישראל שמעו התורה מפי הגבורה. ונמצא, הם למעלה מכל משרתי עליון. אבל האומות, שלא שמעו המצות מפי הגבורה. לכך, גוי העובד בשיתוף - פטור. אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם. לכך, חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף, בלתי לה' לבדו.

...האדם מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני. ונמצא, כל ישראל מוזהרים לעבוד בשיתוף, רק את ה' לבדו, כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני. מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג... ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום בלתי לה' לבדו.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה לא יהיה.

 

כט. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל

אתה בא שמה

שמה - אותיות משה[74].

יבואר על פי מה שכתב בתיקונים[75] על פסוק[76] מ'מכון ש'בתו ה'שגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[77] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.

וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל.

וזהו ובאת שמה[78] - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך.

וזהו [כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם] לשכנו תדרשו ובאת שמה.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.

 

לרשתה

השם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים, כדי שיבואו לרשת את הארץ. דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה[79] אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען - דפירש רש"י: על מנת ליכנס לארץ. דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[80] "אוירא דארץ ישראל מחכים." ואמרו חכמינו ז"ל[81] "כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.

 

 

ונתתה את הברכה על הר גריזים

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה[82]. תיבת היום ידויק – פירוש: היום מתחיל הברכה. אף על פי שהברכות והקללות נאמרו על הר גריזים והר עיבל, מכל מקום מתחילין [הברכות] מהיום[83]. ומפרש את הברכה אשר תשמעו אל מצות [ה'] - כנזכר לעיל. פירוש: שזהו גופא הברכה במה שתשמעו מצות ה', דאין לך ברכה יותר מזה שנשמע למצות ה'. מעתה, אם היום בקולי תשמעו[84], יהיה הברכה היום. כיון שזהו הוא הברכה, במה שאתה שומע מצותיו.

קדושת לוי, פרשת ראה, ד"ה או יאמר ראה.

 

ל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה

בערבה

[א]

נראה לפרש: שערבה - הוא לשון עֶרֶב. והנה בברייתו של עולם, ערב קודם לבוקר, כדאמרינן בריש ברכות[85]. ואם כן, תחלת ימי האדם נקראים ערב.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אלה הדברים.

 

[ב]

ערבה - הוא ערבוב מחשבה, ואמר הפסוק[86] ישרו בערבה [מסילה לאלהינו].

שמועה טובה, עמ' נד, ד"ה קול קורא.

 

לא. כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ

לרשת את הארץ

השם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים, כדי שיבואו לרשת את הארץ. דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה[87] אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען - דפירש רש"י: על מנת ליכנס לארץ. דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[88] "אוירא דארץ ישראל מחכים." ואמרו חכמינו ז"ל[89] "כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.

 

אשר ה' אלהיכם נותן לכם

[א]

העיקר: כשישראל עוסקים בתורה ובמצות - יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו, מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן[90] - לשון הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל. אבל לא כן עצת הכסילים, הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

 

[ב]

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...

קדושת לוי, מסכת אבות.

 

לב. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם

ושמרתם לעשות

[א]

מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה"[91]. ["מחשבה טובה"] - דהיינו, במה שהאדם חושב ומקבל עליו במחשבה לעשות איזה מצוה. אזי, "הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" – דהיינו, כאלו עשאה מיד.

וזהו ואת מצותי תשמורו[92] - לשון שמר את הדבר.[93] דהיינו, עוד אני אומר: באם שתשמורו את מצותי. כלומר, באם שתחשבו לעשות מצותי, אף על פי שאין אתם עושים עדיין. אזי, ועשיתם אותם – פירוש: שתֵּחָשֵׁב בעיני כאלו עשיתם אותם. לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזהו ועשיתם אותם[94].

קדושת לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה אם בחוקותי.

 

[ב]

פעם אחת שבת בעיר מיקולייעב (ברוסיא פודולסקי), כשנכנס לבית הכנסת, ששם היה מתפלל אחד מהמתחכמים החפשים. כאשר אך דרך על מפתן בית הכנסת, לא נכנס הלאה, ואמר כי מרגיש פה ריח מינות.

פתח ואמר "והיה עקב תשמעון[95] – סוף כל סוף יהיה כי תשמעון אל מצות ה'.

ושמרתם – מלשון ואביו שמר את הדבר, אתם תמתינו. אבל למה תוחילו?

ועשיתם אותם – עשו מיד. מה שיעשה הזמן, יעשה השכל מיד.

והבן.

תפארת בית לוי, עמ' 11. "דבר זה כתב לי ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם מו"ה יקותיאל אריה קמלהאר שיחיה, ששמע זאת מזקן אחד, ששמעו מחותנו, ששמע מפה קדשו של הרב הקדוש מברדיטשוב). זכרון לראשונים, עבודת לוי, הע' ח. ילקוט קדושת לוי, עמ' סח, הע' ה.

 

את כל החוקים ואת המשפטים

כי חוקות - הם המצות שאין להם טעם, והמשפטים - הם המצות שיש להם טעם. ובאמת כשאדם עושה המצות שאין להם טעם, אזי הוא מזדכך בזה להבין המצות שיש להם טעם. אבל חס ושלום כשאדם אינו עושה המצות שהם חוקים, אזי אין לו שכל כלל להבין המצות שיש להם טעם כדי לעשות.

וזהו את חוקתי תשמורו[96] - כשתעשה המצות שהם חוקים, שאין להם טעם. אזי יזדכך שכלך להבין המצות שיש להם טעם לעשות. וזהו ואת משפטי תעשו.

קדושת לוי, פרשת אחרי, ד"ה את משפטי.

 

פרק יב

א. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה

אלה החוקים והמשפטים

[א]

איתא בזוהר[97]: בכל מצות שאדם עושה, הקדוש ברוך הוא מתפאר בו, ואומר "אלה מעשי בני", ומדבר הדיבורים טובים של זה האדם. כמו האב שמדבר וחוזר דברי בנו הקטן החביב לו.

וזה נקרא אלה. וזה על אלה אני בוכיה.[98]

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה אם למדת.

 

[ב]

דרשו חכמינו ז"ל[99] אלה הדברים[100] על ל"ט מלאכות. כלומר, אלה - שהוא מרומז על החיצונים. כמו שכתב האר"י ז"ל[101] על פסוק על אלה אני בוכיה, אנחנו צריכין לתקן אותם על ידי מלאכה.

קדושת לוי, פרשת ויקהל, ד"ה אלה הדברים.

 

החקים והמשפטים

יעוין בפירוש הפסוק הקודם.

 

כל הימים אשר אתם חיים

בני אדם הם מורכבים מחיים ומיתה, והמלאכים נקראים כל חי.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה והותירך.

 

על האדמה

על האדמה – ...בחינת ארץ ישראל.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה האנכי.

 

ב. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן

ההרים

[א]

הר - הוא השורש לארצות האדמה, שראש ההר הוא עיקר, ומזה יש חיזוק והתפשטות לכל הארץ אשר סביב ההר המשופע מכל צד. כן האבות הם כח ושורש לכל כנסת ישראל, ולכן נקראו הרים.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ונבאר הא.

 

[ב]

ועליתם את ההר[102] – היצר הרע נקרא הר, כמאמר חכמינו ז"ל[103] "צדיקים [נדמה להם כהר]"

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה.

 

ג. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא

ושברתם את מצבותם

מצבה – פירוש: מעמד[104] ומצבה לקיום.

העולם הזה הוא הכנה לעולם הבא ומה שאדם אוכל ושותה הוא כדי להיות בריא וחזק לעבודת השם יתברך ולא להנאת עצמו חס ושלום.

וזהו הרמז לא תקים לך[105] – פירוש: תענוגי עולם הזה, הנקרא לך[106]. מצבה – פירוש: מעמד ומצבה לקיום, רק הכנה לעולם הבא.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה ולא תקים.

 

תשרפון באש

[א]

כשאדם חוטא חס ושלום, עושה פגם למעלה, ונותן כח לקליפות. והרפואה לזה, לשרוף את החיצונים, על ידי שמתלהב להבורא ברוך הוא וברוך שמו. וההתלהבות ההוא בא על ידי החטא, מחמת שחטא והיה במחשבות חשכות... שעושה פגם למעלה, ונותן כח לחיצונים. הרפואה היא, באש תשרף[107] – פירוש: על ידי התלהבות שמתלהב אחר כך לעבודת הבורא ברוך, הוא בשביל החטא שחטא, תשרף כל הקליפות.

קדושת לוי, פרשת אמור, ד"ה ובת כהן.

 

[ב]

מדת היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש.

קדושת לוי, לשבת נחמו.

 

[ג]

הנה מדת הדין נקרא אש.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה מרדכי מתרגמינן.

 

[ד]

אש - רוצה לומר: השנאה והגבורות.

קדושת לוי, פרשת וזאת הברכה, ד"ה ה' מסיני.

 

[ה]

אש - מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

 

ואבדתם את שמם

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

 

ד. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם

לא תעשון כן

ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם. לא תעשון כן - אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה (רש"י)

פעם אחת אמר "רבונו של עולם, ששים רבוא אותיות התורה הם ששים רבוא נשמות ישראל.[108] ראה כי כשהתורה שלמה - אסור למחוק מהם אות. מה שאין כן אם התורה מחולקת לחומשים לבדם – אז אין איסור למחוק משום לא תעשון כן לה' אלקיכם[109].

וכמו כן, כשהם באחדות גמורה – אין שום קיטרוג יכול לשלוט בהם.

תפארת בית לוי, זכרון לראשונים עבודת לוי. ילקוט קדושת לוי, עמ' ריא.

 

לה' אלהיכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

 

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

 

ה. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה

מכל שבטיכם

שבט - הוא מלוכה.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב.

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים... היו יהודה ויוסף מלכים.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

 

לשכנו תדרשו

זאת באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה', לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל, ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו.

ולפי זה נקרא שכינה - מלשון שוכן. כי הוא השוכן בקרבינו, עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת. וזה היה תחלת הבריאה, בכדי שיתגלה מלכותו בעולם, ולהשפיע עלינו מטובו וחסדו, כדי שיתראה חסדו לבאי עולם. וזה שאמר[110] עולם חסד יבנה.

ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו עליו השלום והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד. לפי זה, לא היה עיקר השלימות רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון, שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק[111] ואביו קרא לו בנימין – פירוש: בן ימין, רוצה לומר: מפאת החסדים. שעל ידי זה נברא העולם.

ולזה, היה בית המקדש בחלקו - שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה מה רב טובך.

 

ובאת שמה

שמה - אותיות משה[112].

ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים[113] על פסוק[114] ממכון שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[115] "משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.

וזהו ממכון [שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל [יושבי] הארץ, הם ישראל.

וזהו ובאת שמה - על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך.

וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה.

 

ו. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם

עולותיכם

[א]

הדורן - הוא העולה, שכולו כליל, והוא דורן ואינו מכפר... ואת האחד עולה[116] - לדורן לפני השם יתברך, שיקבלנו ברצון ואהבה וחסד.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך,  ד"ה לפרש הענין.

 

[ב]

עולה - הוא חוזר מעולם התחתון לעולם העליון, ולכך עולה כולה כליל.

קדושת לוי, פרשת צו, ד"ה ענין חטאת.

 

[ג]

"כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה[117]" - שכשמדבר באהבה ויראה גדולה, אז מכניס באותן הדיבורים חיות חדש. ואף על פי שנתקלקלו מחמת החטאים, והן לבושין למלכא. אבל כשהיה בית המקדש קיים, והיה מקריב עולה, היה נותן כח גם לעולם המעשה.

וכשם שנבראו העולמות בשם הוי'ה אלקים, כך כשמדבר צריך להיות באהבה ויראה, שהם הוי'ה אלקים.

שמועה טובה, עמ' נה, ד"ה כל העוסק.

 

תרומת ידכם

[א]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה. שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה, אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא. והמעשה, הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו... וזאת התרומה אשר תקחו מאתם[118] - רצה לומר: זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו. זה הוא בא על ידי המעשה.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו.

 

[ב]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה. שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה, אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא. והמעשה, הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו. ובזה מיושב הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו[119] - דהוא מרומז על המחשבה. על ידי זה, תקחו את תרומתי - רצה לומר: שבזה יתרומם השכינה כביכול.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו.

 

ז. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם

[א]

משה, שהיה לו היראה גדולה, עד שבטל במציאות - לכך לחם לא אכל[120]. אבל זה שאין לו היראה הגדולה, אין הבהירות שופע עליו, וזה צריך לאכול ולשתות...

הם,[121] שלא שפעו עליהם זה הבהירות העליון, ויחזו [את האלהים] ויאכלו וישתו - היו צריכין לאכול ולשתות. לא כמו משה, שלא אכל ולא שתה.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ויראו את.

 

[ב]

פעם אמר לו [=לר' ברוך מריקא] הברדיטשובער: "רצוני שתהיו עוד אצלי מלמד. ובתנאי, שתאכלו עמי בקערה אחת".

ונזדמן שבאו אז לברדיטשוב האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך זצוק"ל ואחיו הרבי ר' זישא, והיה להם אכסניא בחדר העליה.

והלך הרב המגיד לשאול עצה מהם. ובדרך עלייתו על המדריגות, שמע שהרבי ר' אלימלך זצוק"ל דקדק על הגמרא[122] דדרשו על הפסוק[123] ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, מקשה בגמרא: "וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו? אלא כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה". עד כאן לשון הגמרא.

ודקדק הרב הקדוש: "מאי זה מקשה הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו', הלא באמת אכלו לפני אלקים, דהא מלא כל הארץ כבודו! ותירץ: דמפני יראת הצדיק, נדחה מעט מיראת אלקים. ואתי שפיר קושית הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו' – והיה להם יראת הרב, ונדחו מעט מיראת אלקים, ואין זה לפני האלקים".

והבין המגיד הקדוש כי זה הוא תשובה על שאלתו שרצה לשאול מהם, כי לא טוב לאכול תמיד עם הצדיק, כי בה נדחה מעט מיראת אלקים.

ספרן של צדיקים, מערכת כג, אות ה, עמ' מב. מהדורת בני ברק תשנ"ה, עמ' מח

 

אשר ברכך ה'

ראשי תיבות אשר ברכו ה'[124] - הוא אבי, רמז על אבא עילאה.

והמבין יבין.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה אשר ברכו.

 

ח. לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו

בעיניו

חכמה נקרא עין, כמו שנאמר[125] ואם מעיני העדה, פירש רש"י: מחכמי העדה.

קדושת לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.

 

ט. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

אל המנוחה

[א]

אם אדם מוצא חן בעיני ה', אז הוא נח, לשון מנוחה - שיש לו מנוחה בהמצאו חן בעיני ה'.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה ונח מצא.

 

[ב]

הצדיק שמתלהב רק לקדושה - זהו נקרא הנחה. דמנוחה - נקרא הכלי שמכניס בו האהבה. שבהכנסתה לכלי, יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר... "הנחה עושה מצוה"[126] - שיהא להדלקה הנחה, שיכנוס האהבה בכלי, שיתלהב לעבודתו. ולזה רמזו חכמי האמת: דהנחה - הוא מדת מלכות. דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות, יש לו מנוחה בעבודת בורא ברוך הוא.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה אמרו רבותינו.

 

[ג]

הנה המחשבה של האדם כשחושב בעבודת הבורא, אזי כל זמן שהמחשבה לא באה לדיבור אזי המחשבה אין לה מנוחה. וכשהמחשבה באה לדיבור, אז יש מנוחה להמחשבה. וזהו הרמז: יששכר - מורה על המחשבה. רובץ בין המשפתים - כי רובץ מורה על מנוחה. בין המשפתים - שבאה לדיבור שמורה על השפתים, שם יש מנוחה להמחשבה. וזהו וירא מנוחה כי טוב.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר יששכר.

 

[ד]

הנה אם היראה והאהבה חס ושלום אינה להבורא ברוך הוא, אז הוא כאילו אין לה מנוחה. אבל כשהיראה והאהבה וכן שאר המדות הם להבורא, אז הם בבחינת מנוחה - כי הם על הדבר אשר על כך נאצלים מהבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

 

ואל הנחלה

אל המנוחה - זו שילה, הנחלה - זו ירושלים (רש"י)

ירושלים, שהוא המקדש, זה קביעות. דהיינו, התחברות תמיד. וזהו הרמז במשנה "והיא היתה נחלה" – דהיינו, להשפיע מלמעלה.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

 

י. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח

והניח לכם מכל אויביכם מסביב

...ואחר כך אמר הכתוב[127] והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב – דהיינו, שיהיה לך מנוחה מיצר הרע, אשר הוא מסבב את האדם תמיד.

שארית ישראל, פרשת כי תצא. ילקוט קדושת לוי, עמ' עד.

 

יא. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'

אנכי מצוה אתכם

מלת צו - הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על פסוק[128] כי בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.

ובזה היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[129] "אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.

 

עולותיכם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ו.

 

יב. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם

ושמחתם לפני ה' אלהיכם

כי אי אפשר לצדיק להראות בעת עבודת הבורא מעט פנים שוחקות וחדוה. כי ימלא ברתת ורעדה מרוב רוממות הבורא.

לכן כשהצדיק מראה לפעמים מעט שמחה בעבוד(ו)ת הבורא, עושה [כן] בהתגברות גדול וכח גדול. כמו שאמרו חכמינו ז"ל[130]: "איזה גבור, הכובש את יצרו" – הרי כשאדם עושה התגברות נגד החרדה שהוא בו ומ[ו]רגל בו, והוא מתחזק להיפך, נקרא גבור.

כתב יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' פא.

 

יג. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה

עולותיך

יעוין לעיל בפירוש פסוק ו.

 

יד. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ

טו. רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל

רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר

יעוין להלן בפירוש פסוק כ.

 

כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך

האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון. לפתוח שערי חסד[131], להריק ברכה[132] על כל זרע ישראל... [בכל שעריך] - על ידי שעריך, והוא השערים שלך, שאתה עושה ומעורר במעשיך.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה שופטים.

 

טז. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם

רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים

יעוין להלן בפירוש פסוק כג.

 

יז. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ

דגנך

זה שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל, ויש לו תענוג, נקרא ד' - לשון דלה ועניה. כי תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל. וזה רמז דגן – ד' גן. כי גן - הוא לשון תענוג. מהד' יהיה לה' תמיד תענוג לרוב מעבדות ישראל.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויתן לך.

 

ויצהרך

יצהר - לשון בהירות.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח קרח.

 

יח. כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ

לפני ה' אלהיכם תאכלנו

פעם אמר לו [=לר' ברוך מריקא] הברדיטשובער: "רצוני שתהיו עוד אצלי מלמד. ובתנאי, שתאכלו עמי בקערה אחת".

ונזדמן שבאו אז לברדיטשוב האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך זצוק"ל ואחיו הרבי ר' זישא, והיה להם אכסניא בחדר העליה.

והלך הרב המגיד לשאול עצה מהם. ובדרך עלייתו על המדריגות, שמע שהרבי ר' אלימלך זצוק"ל דקדק על הגמרא[133] דדרשו על הפסוק[134] ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, מקשה בגמרא: "וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו? אלא כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה". עד כאן לשון הגמרא.

ודקדק הרב הקדוש: "מאי זה מקשה הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו', הלא באמת אכלו לפני אלקים, דהא מלא כל הארץ כבודו! ותירץ: דמפני יראת הצדיק, נדחה מעט מיראת אלקים. ואתי שפיר קושית הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו' – והיה להם יראת הרב, ונדחו מעט מיראת אלקים, ואין זה לפני האלקים".

והבין המגיד הקדוש כי זה הוא תשובה על שאלתו שרצה לשאול מהם, כי לא טוב לאכול תמיד עם הצדיק, כי בה נדחה מעט מיראת אלקים.

ספרן של צדיקים, מערכת כג, אות ה, עמ' מב. מהדורת בני ברק תשנ"ה, עמ' מח

 

ושמחת לפני ה' אלהיך

יעוין לעיל בפירוש פסוק יב.

 

יט. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ

על אדמתך

בחינת ארץ ישראל - וזהו על האדמה.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה האנכי הריתי.

 

כ. כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר

כי ירחיב - ... אבל במדבר נאסר להם בשר חולין (רש"י).

משה היה תמיד משפיע שפע וחסד על ישראל. אך שיצמצם השפע, זה לא היה בבחינת משה. ולכך המן שירד בזכות משה היה בו כל הטעמים, מורה על בחינתו. והנה ישראל רצו בכאן בשר, וזה מורה על הצמצום, ובחינת הצמצום היה בארץ ישראל.

וזהו שרמז על האדמה [אשר נשבעת לאבותיו. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה][135] – כלומר, באותו הבחינה הם רוצים ממנו כאשר הוא בבחינת ארץ ישראל. וזהו על האדמה.

קדושת לוי, פרשת במדבר, ד"ה כאשר ישא.

 

בכל אות נפשך תאכל בשר

הצדיק הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל לא היה אוכל מתחילה שום בשר, אפילו בשר עוף, אפילו בשבת.

והרב ר' חיים קראסנר נתווכח עמו על זה, וטען "כי בשביל מי נבראו המאכלים הללו בעולם, הרק כדי שנכרים יאכלו אותם?!"

ומאז היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב אוכל בשר עוף, אפילו בחול.

זכרון טוב, עניני מאכל. ילקוט קדושת לוי, עמ' ר.

 

כא. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ

וזבחת מבקרך ומצאנך

מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל, שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל - הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה... (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שחיטה פ"א ה"א)

[א]

כשהבהמה אוכלת העשב, והאדם האוכל בהמה. ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר. נמצא, על ידי זה גם העשב יש לה עלייה. כי הבהמה האוכלת עשב, והאדם האוכל בהמה במצות, מעלה העשב גם כן.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה עתה ילחכו.

 

[ב]

הכלל: כי באכילה שאדם מישראל אוכל, מתקן הפגם של אדם הראשון שפגם באכילה. דהיינו, על ידי מצות שישראל עושים באכילה, הן בברכה על האכילה הן בשאר מצוה שישראל עושים בהמאכל קודם האכילה בבשר שחיטה ומליחה, ובכל מאכל יש מצות, מתקן הפגם של אדם הראשון.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה או יאמר קח לך מכל מאכל

 

 [ג]

הנה שלשה מיני טעמים מחולקים זה מזה נתן השם יתברך במיני מאכלים ומשקים.

היינו, שיש מאכל כזה שבשום אופן לא יגיע לתוך פיהו של אדם. וכל חיך לא יטעום ולא יהנה ממנו, אלא אם כן עבר דרך בו קדושת מצות הבורא יתברך מקודם. וכגון אכילת בשר, שאי אפשר לאכלו ולטעמו אלא אם כן נתקיים בו מצות שחיטה מקודם. ונמצא, מאכל כזה יש בו טעם טוב ונפלא מאוד ביתר שאת, כי אור המצוה הקדושה מאיר בהמאכל זה. על כן נתעלה טעם המאכל מאוד מאוד.

עוד יש מאכל שאי אפשר לטועמו ולאכלו, כי טומאת עבירה שרויה בו. וכגון בשר נבילה וטרפה וכל מה שאסרה התורה. והנה גם בהמאכל הזה טועמין בו טעם, אמנם טעם רע ופחות הוא למאוד מאוד, כי רוחא דמסאבא וזוהמת טומאת העבירה שרויה בו ונסתאב טעם המאכל למאוד מאוד.

עוד יש מאכל כזה שאוכלין וטועמין אותו, ואין שום מצוה או עבירה עוברות בו מקודם. וכגון אכילת דגים, כי אסיפתן בלבד היא מתירן[136]. והנה גם בהמאכל כזה יש בו טעם, אמנם לא כטעם העליון הקדוש טעמו, כי קדושת המצוה לא עברה בו. וגם לא כטעם הרע והפחות טעמו, כי טומאת העבירה לית בו.

...קודם מתן תורה היו ישראל מותרין באכילת בשר נחירה, אמנם לאחר מתן תורה נאסר להם אכילת בשר נחירה, וניתנה להם מצות שחיטה.

גאולת ישראל השלם, ח, ב.

 

[ד]

יסופר בשמו שפעם אחת בא באונגארין אצל קצב אחד שלא הכירו. ושאל אותו הקצב אם איננו שו"ב [=שוחט ובודק]. כי יש לו לשחוט בהמה אחת, והשו"ב דר זה כמה פרסאות ממקום הכפר, והשעה דוחקת לו להמתין עד כי יבוא השו"ב.

ענהו הרב הקדוש: "הן".

ורצה הקצב שהרב ישחוט לו הבהמה, וישלם לו כפליים לתשועה.

אמר לו הרב הקדוש: "אעשה רצונך, אבל בקשה אחת יש לי אליך. הן אני צריך היום לביתי עשרים רובל כסף, והוא דבר נחוץ מאוד. לכן אבקשך אשר תמחול להלוות לי סך הנ"ל, ובעוד ימים אחדים אשיבם לך ברב תודה. כי הנני נוסע על הכפרים עבור נדבות. וברוך ה' הנני איש מצליח. והכרת פני ענתה בי, כי ברוך ה' הנני איש אמת, ולא אשקר באמונתי".

אמר לו הקצב: "לדבר הזה יסלח לי מר. כי הלא אף על פי כן, הלא אינני מכיר את מעלתו, ואיך יוכל לבקש ממני דבר גדול כזה, להלוות עשרים רובל כסף לאיש אשר אינני מכירו?"

אז אמר אליו הרב הצדיק: "ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך! עשרים רובל כסף אינך חפץ להלוות לי, יען כי אינך מכיר אותי. ולשחוט לך בהמה, רצונך לסמוך עלי?! ואם היה מזדמן אחד אשר חפץ להרוויח הרייניש [=מטבע כסף נהוג באותה עת] משכר השחיטה, והיה שוחט הבהמה ובודקה ומכשירה. והיית, חס וחלילה, מאכיל טריפות לישראל. אשר זהו עבירה יותר גדולה מן עשרים רובל כסף שלא להחזיר.

ואז החזיר הרב הקדוש את הקצב למוטב, שמעתה לא יעשה מעשה כזה. וגילה לו כי הוא איננו שו"ב, ורק רצה להעבירו מדעתו, דעת קלה.

עשר אורות, מערכת ג, סי' מג. תפארת בית הלוי, עמ' 10. זכרון לראשונים, עמ' 103, ועוד...

 

[ה]

בעיר לבוב היה שוחט ובודק אחד צדיק וחסיד גדול, וה"מתנגדים" בשנאתם אותו בעבור שהולך בדרכי החסידים הליזו עליו בפני הגאב"ד בעל "ישועות יעקב" זצ"ל הוא מאכיל טריפות. ואמר הרב שילך אל בית המטבחים לעמוד אצלו בשעת הבדיקה, ויראה אם אמת הדבר.

בעת ההיא היה הרב הקדוש מבארדיטשוב בלבוב, ולקח הגאון מלבוב את הרב הקדוש הנ"ל עמו, וילכו שניהם יחדיו אל בית המטבחים.

כאשר שחט השוחט ובודק את הבהמה הראשונה, אמר הרב הקדוש מבארדיטשוב להרב מלבוב: "הניחו אותו לשחוט, כי ראיתי שהמלאך מיכאל מסייע אותו לשחוט".

ויען הרב מלבוב: "הלא המלאך אינו בר זביחה. ואם כן, השחיטה פסולה!"

ויאמר לו הרב הקדוש: "הלא לעתיד לבא ישחוט הקדוש ברוך הוא את השור בר, והרי השם יתברך גם אינו בר זביחה. ומי שחייש לזה, הרשות בידו שלא לאכול אז מן השור בר..."

שיחת חולין של תלמידי חכמים החדש, "שיחות צדיקים", אות ט, עמ' כח-כט.

 

[ו]

בשמחת תורה עטר"ת ישב הרש"ב [=ר' שלום בער מלובביץ'] ליד השולחן ודיבר. כולם הצטופפו סביבו כדי לשמוע את דבריו הקדושים. ומרוב דוחק, נשבר השולחן. הרבי היה באמצע דבריו, ולא רצו להפסיקו, לכן הוציאו משם את השולחן בשקט גמור (חלקים חלקים).

כאשר סיים את דבריו, והבחין בהעדר השולחן, שאל: "איפה השולחן?"

ואמר: "אספר לכם סיפור –

לאחר שהרב מברדיצ'ב למד שחיטה, ועמד לשחוט את התרנגולת הראשונה, לקח בידו השמאלית את התרנגולת והכינה לשחיטה. ובידו הימנית לקח את ה"חלף" והתחיל את הברכה. ובירך בדביקות כה גדולה, עד שהתרנגולת נמלטה על נפשה.

כשגמר את הברכה ורצה לשחוט, שאל: "ווי איז די הין?" [=היכן התרנגולת].

אדמו"ר אמר זאת בחיריק הִין, במבטא בני פולין.

שמועות וסיפורים, חלק א, "השולחן נשבר והתרנגולת ברחה", עמ' 158-157.

 

כב. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ

יעוין בפירוש הפסוק הקודם.

 

כג. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש

רק חזק – רצה לומר: בדבר הזה צריך אתה חיזוק גדול נגד היצר הרע. כי בשאר פיתוייו, בקל אתה יכול לדחותו. באמרך אליו "אתה עושה רצון יוצרך להסיתני, כאשר צווך. ואני גם אנכי אעשה רצון יוצרי, שלא לשמוע לך!"

וכמו שאמר החסיד המפורסים ז"ל[137] פירוש הפסוק[138] במה יזכה נער [את ארחו לשמור כדברך]. אך בתחבולה דקה הנזכרת לעיל, צריך אתה חיזוק לדחותו מעליך ולאחוז בדביקות הבורא ברוך הוא. כי הלא באמת אף לפי פתוי היצר, לא יעשה האדם העבירה.

ואמר רק חזק – שלא תדמה בנפשך בעת מניעתך אכילת הדם,

לבלתי אכול (את) הדם כי הדם הוא הנפש – רצה לומר: שאין הדעת סובלת לאכול נפש הבהמית, שהיא הפכית לנפש האדם.

וזה שאמר ולא תאכל – רצה לומר: שאינך יכול לאכול, הנפש עם הבשר. ובשביל זה, תמנע מאכילת הדם או משתותו. כי יצא מכלל מאכל ומשקה. ולא תכוין במניעת אכילתו, שהוא לקיים מצות הבורא ברוך הוא, לא תעשה כן.

יעוין להלן בפירוש פסוק הבא הדברים במלואם.

 

כי הדם הוא הנפש

הנה דידוע מאמר חכמינו ז"ל[139] "אדם אתם[140] - אתם קרוין אדם ואין אומות העולם [קרויין אדם]". כי ידוע בפירוש אדם - שהוא אותיות א' דם, ואל'ף דאדם - מורה על פלא העליון, שהוא קדמות השכל רצון הקדום. אשר מבחינה זו נמשכו נשמות ישראל. וכשהנשמה מאיר על בחינת דם - שהוא הנפש, כי הדם הוא הנפש כידוע, נקרא אדם.

קדושת לוי, דרוש לפסח.

 

כד. לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם

לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים

והנה היצר הרע הוא מלך זקן[141], בקי וזריז במלאכתו ושוקד עליו. רובץ כזבוב במפתחי הלב[142], צופה ומביט בכל צידי צדדין האפשריים להסיר בם האדם מן הדביקות והיראה והאהבה.

והנה טבע הזבוב היא שלא לשכון כי אם על מקום מכה, ולא בשר בריא. כן היצר הרע, במקום אשר ימצא פתח פתוח למעשה העבירה, אז יחרץ ימהר יחיש מעשהו לעורר את האדם, ולזרזו על עשייתה. וייפה מתיקות המעשה ההוא לנגד עיניו, ויעלים ממנו אזהרת הבורא ברוך הוא עליו, ומרירות העונש אשר ימצאנו על זה. וזה דרכו כל הימים[143].

ולא די לו במקום אשר ימצא פתח פתוח כנזכר לעיל, יבא הביתה, בית חומר, לעשות מלאכתו[144]. נקל עוד זאת בעיניו, עוד יוסיף ידו להתהפך בתחבולותיו גם בבא האדם להמנע ממעשה העבירה, אשר גם הטבע תמאס ותגעול בה, ומסייע להמנע מן המעשה ההוא. והאדם ידע קונהו, ויתבונן לעשות דבר המניעה לשם פועלו יוצרו ובוראו, כדי לקיים גזירת מלך ולעשות רצונו. אז יחרץ היצר גם הוא לעמוד לשטן לו[145], ולהשכיח ממנו כל זאת. ושלא יכוין במניעתו מן העבירה רק על פי הטבע המואס בו.

ולכן צריך האדם חיזוק בדעה בינה והשכל, להבין תחבולת היצר אשר היא דקה מן הדקה, כנזכר לעיל. ולכוין הדבר לשם הבורא ברוך הוא שגזר על מניעת המעשה ההוא, ואריה דבי עילאה הוא דרביע עליה[146].

והנה טבע האדם הוא לרחק ולתעב אכילת הדם מבהמה ושאר בעלי חיים. והטעם נראה פשוט כי הלא כגבוה שמים מארץ[147], כן מרחק שבין ההפרש נפש האדם המדברת ובין נפש הבהמה. וכמו שאמר הכתוב[148] מי יודע רוח בני האדם העולה [היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ].

והנה נודע כי כל השמים ושמי השמים לא יסבלו ויכילו[149] כמלא גרגיר חרדל גוש מחומריות וארציות. כי המה הפכיים ומנגדים זה לזה, כנודע. כן תמאס נפש האדם אכילת הדם, אשר בתוכו נפש הבהמה.

ומעתה יהיה המשך הפסוקים הנזכרים לעיל בדרך זה

רק חזק – רצה לומר: בדבר הזה צריך אתה חיזוק גדול נגד היצר הרע. כי בשאר פיתוייו, בקל אתה יכול לדחותו. באמרך אליו "אתה עושה רצון יוצרך להסיתני, כאשר צווך. ואני גם אנכי אעשה רצון יוצרי, שלא לשמוע לך!"

וכמו שאמר החסיד המפורסים ז"ל[150] פירוש הפסוק[151] במה יזכה נער [את ארחו לשמור כדברך]. אך בתחבולה דקה הנזכרת לעיל, צריך אתה חיזוק לדחותו מעליך ולאחוז בדביקות הבורא ברוך הוא. כי הלא באמת אף לפי פתוי היצר, לא יעשה האדם העבירה.

ואמר רק חזק – שלא תדמה בנפשך בעת מניעתך אכילת הדם,

לבלתי אכול (את) הדם כי הדם הוא הנפש – רצה לומר: שאין הדעת סובלת לאכול נפש הבהמית, שהיא הפכית לנפש האדם.

וזה שאמר ולא תאכל – רצה לומר: שאינך יכול לאכול, הנפש עם הבשר. ובשביל זה, תמנע מאכילת הדם או משתותו. כי יצא מכלל מאכל ומשקה. ולא תכוין במניעת אכילתו, שהוא לקיים מצות הבורא ברוך הוא, לא תעשה כן.

אבל כך תעשה, לא תאכלנו – רצה לומר: שבעת שתבא להמנע מאכילתו,

על הארץ תשפכנו כמים – שיהא חשוב בעיניך הדם משקה טוב וראוי לשתייה, כמו שהמים הוא משקה. וכי באמת הוא נחשב מן השבעה משקים שסימנים י'ד' ש'ח'ט' ד'ם'[152].

ולא תאכלנו, רק בכוונה כי תעשה הישר בעיני ה' – לעשות רצונו.

ולאשר כי הדבר ההוא צריך חיזוק להנצל מערמת התחבולה של היצר הדקה הנזכרת לעיל, כמו שכתבתי, לכן להטעים הדבר לחיך השומע, ושיתלהב האיש ההמוני לדבר,

אמר למען ייטב לך [ולבניך אחריך] – והוא על דרך כל יעודים הגשמיים הכתובים בתורה בפרשת והיה אם שמוע[153], ובפרשת בחוקתי[154]. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע[155]. והוא לפחותי המדע ואינם שלמים בהכרת השכל. אבל להאדם שלם הכרה, אין צורך לשום יעוד. כי מאמר כי תעשה הישר בעיני ה' – די והותר להתעוררות האדם השלם לזאת הכוונה המעולה.

קדושת לוי, פרקי אבות, פרשת ראה.

 

כה. לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'

לא תאכלנו למען ייטב לך

ולא תאכלנו, רק בכוונה כי תעשה הישר בעיני ה' – לעשות רצונו.

ולאשר כי הדבר ההוא צריך חיזוק להנצל מערמת התחבולה של היצר הדקה הנזכרת לעיל, כמו שכתבתי, לכן להטעים הדבר לחיך השומע, ושיתלהב האיש ההמוני לדבר,

אמר למען ייטב לך [ולבניך אחריך] – והוא על דרך כל יעודים הגשמיים הכתובים בתורה בפרשת והיה אם שמוע[156], ובפרשת בחוקתי[157]. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע[158]. והוא לפחותי המדע ואינם שלמים בהכרת השכל. אבל להאדם שלם הכרה, אין צורך לשום יעוד. כי מאמר כי תעשה הישר בעיני ה' – די והותר להתעוררות האדם השלם לזאת הכוונה המעולה.

קדושת לוי, פרקי אבות, פרשת ראה. ויעוין לעיל בפירוש הפסוק הקודם הדברים במלואם.

 

כי תעשה הישר בעיני ה'

הן אמת נכון הדבר[159] שאדם השלם לא יושלם בתכלית השלימות, עד שיבוא למדרגת בכל דרכיך דעהו[160]. שיהיו עיניו פקוחות על כל דרכיו ועניניו שהיא בלתי לה' לבדו. וכשעובד עבודת הקודש בתורה או בתפלה, יהיו עיניו ולבו רק בלתי לה' לבדו, לא להנאתו, חס ושלום. וביותר צריך לזרז כשעוסק בטובות הזמניות ההכרחיים, כגון אכילה ושתיה ושאר תאוות גופניות, שיפלס מעגל דרכו שיהא דבוק בהבורא יתברך שמו.[161]

ועל זה צריך האדם השלם להחזיק את עצמו בתגבורת גדול נגד היצר הרע, שלא לנטות אחר הנאתו וטובות גשמיות. אך יעמוד חי לפני ה'[162].

וזה פירוש ועשית (הטוב והישר) [הישר והטוב] בעיני ה' (אלקיך) - התורה, כשמה כן היא, מורה לנו עצה היעוצה לאדם[163], כשעשית הטוב – מה שהוא טוב לגוף, אך חס ושלום לא על פי איסור. כגון (האכילה והשתיה והעונה), שלא תהא מתכוין להנאתך, רק בלתי לה' לבדו.

ספר זכירות, זכירת מרים.

 

כו. רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'

כז. וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל

עולותיך

יעוין בפירוש פסוק ו

 

כח. שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ

כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך

יעויין בפירוש הפסוק הקודם.

פרק יג

א. אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ

אנכי מצוה אתכם

מלת צו - הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה, על פסוק[164] כי בכל חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו – צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.

ובזה היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[165] "אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.

 

תשמרו לעשות

מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה"[166]. ["מחשבה טובה"] - דהיינו, במה שהאדם חושב ומקבל עליו במחשבה לעשות איזה מצוה. אזי, "הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" – דהיינו, כאלו עשאה מיד.

וזהו ואת מצותי תשמורו[167] - לשון שמר את הדבר.[168] דהיינו, עוד אני אומר: באם שתשמורו את מצותי. כלומר, באם שתחשבו לעשות מצותי, אף על פי שאין אתם עושים עדיין. אזי, ועשיתם אותם – פירוש: שתֵּחָשֵׁב בעיני כאלו עשיתם אותם. לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזהו ועשיתם אותם[169].

קדושת לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה אם בחוקותי.

 

לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו

לא תסף עליו - חמשה טוטפות בתפלין, וחמשה מינין בלולב, ארבע ברכות לברכת כהנים (רש"י)

כי הכלל: השם יתברך נתן המצות לישראל עם קרובו[170], ואין אדם בעולם רשאי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. דהיינו, תפילין וציצית, להוסיף או לגרוע מהם, וכן שאר המצות. אבל יראה יש לאדם רשות להוסיף עליו ומחויב להוסיף עליו. דהיינו, בחינה אחת, שהוא משיג פחד המלאכים. ובחינה השנית, שהוא משיג פחד השרפים. וכן פחד הכסא כבוד, עד אין סוף. זה רשאי האדם להוסיף.

(חסר הסיום)

קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה או יבואר ועתה.

 

ב. כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת

נביא

[א]

הבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות. ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות. וזהו הוא מראות הנביא, כמו שנאמר[171] כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

קדושת לוי, פרשת במדבר.

 

[ב]

בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו. וזהו מלחמות של מלך, וזה ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום, מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו. ובחינת הנביא הוא היפך המלך, כי הנביא צריך להתבודד עצמו תמיד.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

 

חולם חלום

[א]

ויחלום[172] - רצה לומר: שהתגבר...

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויצא יעקב.

 

[ב]

ויחלום - לשון חוזק, כמו ותחלימני ותחייני.[173]

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויחלום.

 

[ג]

הנה ליעקב אבינו היה התעוררות העליון. ולזה נאמר בו ויחלום, חלום [=חוֹלָם] נקודה עליונה.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויקרא שם.

 

ונתן אליך אות או מופת

[א]

כל נביא ה' צריך ליתן אות. אם כן, מחמת מופת שלו, יאמינו לו.

...זהו ההבטחה [=למשה רבינו] שלא יאמינו במופת, רק אם לא יסור הנביא מתורת משה. מה שאין כן בלאו הכי - לא יועיל המופת, כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה כי יקום בקרבך.

יעוין להלן בפירוש פסוק ד, הדברים במלואם.

 

[ב]

הסיפור מהרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע שבימיו נעשה איש פשוט לבעל מופת ומרפא חולים. ושלח אחריו, ושאלו: מה אתו. ולא רצה להגיד.

ואמר לו: אם לא תגיד לי אתה, אשאל מפי אליהו הנביא, ויגיד.

והרכין הרב  ראשו, ואחר כך הגיד לו: ידעתי. מצאת איזה קונטרס מאדם הראשון שגילה לו רזיאל המלאך. רק הצדיקים גנזו אותו את הספר האמיתי, בכדי שלא יתייאשו מלבקש רחמים מהשם יתברך. והספר הנמצא אתנו הוא משובש. ואתה מצאת מעט מהספר האמיתי. גוזר אני עליך בגזירת מרא דאתרא, כי תביא אותם אלי, ואני אגנוז אותם.

וכי תשאל: מפני מה אליהו הנביא עמי ולא עמך? מפני שזה ארבעים שנה שאני רחוק מתאוה, ואתה לא.

וסיים עוד: זה חמשה ועשרים שנה שאיני יכול לסבול ריח של תאוה.

כתבי קודש, ר' משה מידנר, עמ' 27.

 

ג. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם

אחרי אלהים אחרים

ישראל שמעו התורה מפי הגבורה[174]. ונמצא, הם למעלה מכל משרתי עליון. אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף, פטור[175]. אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם, לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף, בלתי לה' לבדו.

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה לא יהיה לך.

 

ד. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם

לא תשמע אל דברי הנביא ההוא

[א]

...איתא ברמב"ן ז"ל בפרשת משפטים[176] הנה אנכי שולח מלאך לפניך [...] ועשית (את) [כל] אשר אדבר - דרצה לומר: שלא תשמע למלאך, רק אם ידבר את אשר אני אדבר. מה שאין כן, אם יאמר לך לעבור על מצוה מהמצות - אז לא תשמע לו. עד כאן דברי פי חכם חן.

וזהו שאמר הכתוב[177] וגם בך יאמינו לעולם - פירש רש"י גם בנביאים הבאים אחריך, דהוי ליה למימר וגם לך יאמינו. לזה רמז רש"י כוונת הכתוב דהנביאים הבאים אחריך אם יהיה בך, בתוך תורתך - אז יאמינו להם. ומדויק תיבת בך - רצה לומר: אם יהיה בתוכך, שלא יסירו מאתך.

וזה שרמז רש"י ז"ל בתיבת "אחריך" - שהוא לשון עצתך, כמאמר חכמינו ז"ל[178] וילך מנוח אחרי אשתו[179] - "אחרי עצתה". הרי, דאחר הוא לשון עצה. ורצה לומר: אם ילכו במצותיך, שמצות נקראים בזוהר הקדוש[180] עצות "עיטין דאורייתא", וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות תמורה[181] עיין שם, שמביא ראיה מפסוק[182] הלא כתבתי לך שלישים במועצות [ודעת].

מה שאין כן אם יאמרו חס ושלום לסור ממצותיך - לא יאמינו להם.

ומתורץ בזה, מה שקשה לכאורה למה לו הבטחה שיאמינו בנביאים, הלא כל נביא ה' צריך ליתן אות. אם כן מחמת מופת שלו, יאמינו לו!

ולפי מה שכתבתי ניחא דזהו ההבטחה שלא יאמינו במופת, רק אם לא יסור הנביא מתורת משה. מה שאין כן בלאו הכי - לא יועיל המופת, כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה כי יקום בקרבך.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

 

[ב]

חכמינו ז"ל אמרו,[183] ומביא הרמב"ם בפסקיו[184] דאם נביא מצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שהוצרך לו, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות[185] - רשאין לשמוע לו. מה שאין כן אם מצוה לעבור על דבר מצוה של תורת משה לעולם - אין רשאין לשמוע לו.

וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו - רצה לומר: אימת לא יאמינו בנביאים, כפירוש רש"י, רק אם הוא בך - כפי תורתך, כנזכר לעיל.

לעולם - רצה לומר: מה שיצוה הנביא שינהוג לעולם היפוך מתורתך, לא יאמינו, רק אם יצוה כפי תורתך. מה שאין כן ציווי נביא שאינו לעולם רק לפי שעה, שומעין לו, אף על פי שהוא נגד תורת משה, כיון שהוא לצורך שעה. ודוק.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

 

מנסה ה' אלהיכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

 

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

 

ה. אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן

אחרי ה' אלהיכם תלכו

כשאדם עושה איזה מצוה באמת בלי שום פניה, אזי יכול להיות שיבוא אל מדריגה הגדולה לעשות עוד מצוה. ואם עשה עוד מצוה אחת, אזי יבוא למדריגה יותר גדולה. ולפי זה נקרא הצדיק בבחינת "מהלך"[186] - לפי שהולך ממדריגה למדריגה. וזהו "מצוה גוררת מצוה"[187].

ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו ז"ל[188] "תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום מובטח [לו שהוא בן עולם הבא]" – פירוש: זה קאי על הצדיק. ועל זה אמר "כל השונה הלכות" – דהיינו, שיְּשַׁנֶּה בכל יום הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדריגה יותר גדולה. אז "מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

קדושת לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה אם בחוקותי.

 

ובו תדבקון

...וכי היאך אפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק. הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד... ולדבקה בו (דברים יא, כב) - וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו?... אלא הדבק בחכמים ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום (ספרי עקב, יג)

[א]

הכלל: שאדם צריך לדבק מחשבתו במדת הבורא ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל: ובו תדבק - הדבק במדותיו, מה הוא רחום כו'. וזהו פירוש הגמרא[189] "חסידים הראשונים היו שוהים [שעה אחת ומתפללים] כדי שיכונו לבם למקום", כי מלת כַּוָּנָה - היא השואת רצון, שישוה במדותיו למדת הבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה חי חי.

 

[ב]

נראה, כי הכלל: האדם בכל מדותיו, צריך להדבק עצמו להבורא ברוך הוא, במדת היראה - לירא את ה' הנכבד והנורא, במדת אהבה - לאהוב את ה' הגדול, במדת התפארת - שיקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר,[190] וכן בשאר המדות, וזה הוא עולם האמת.

...והנה אם האדם דבוק בכל המדות להבורא יתברך, אז הוא אינו תחת אלהים[191], אדרבה הוא דבוק בה'. ואם חס ושלום אינו מדבק עצמו בהמדות כנזכר לעיל, אז הוא תחת אלהים.

קדושת לוי, פרשת ויחי. ד"ה ויאמר אליהם יוסף.

 

ו. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים

עיין רש"י מבית עבדים[192].

והנראה, כי זה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל אחר יציאת מצרים, ולא נתן להם התורה קודם ואחר כך יוציאם ממצרים. כי הכלל: זה שעובד מיראה נקרא בבחינת עבד, והעובד מאהבה נקרא בבחינת בן. ונמצא, אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה, כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים והיה להם בחינות עבד לזה הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם ואחר כך קבלו התורה בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן.

וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים - ועתה אני נותן לך התורה.

והוצאתיך מבית עבדים - שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן.

קדושת לוי, פרשת יתרו

 

ובערת הרע מקרבך

אמרו רבותינו ז"ל[193]: "קשוט עצמך תחילה", וזה שאמרה תורה: ובערת הרע מקרבך.

תפארת בית לוי. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

 

ז. כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ

ח. מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

ט. לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו

י. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה

ויד כל העם

[א]

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

 

[ב]

כל מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.

קדושת לוי, פרשת בלק.

 

יא. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים

יעוין לעיל בפירוש פסוק ו.

 

יב. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ

ויראון

הנה יראה לא שייך, רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנוּ.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה והשתחויתם מרחוק.

 

יג. כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר

יד. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם

טו. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ

והנה אמת

יש שלש מדריגות: יחידיות, עשיריות, מאות. והם מאותיות א'מ'ת'. [ובעשיריות - מ', ובמאות - ת'. וזהו אמת – כי א' ריש דרגין, ומ' ות'].

ושלש אלו, כל אחד כלול מכולם. כי א' – ודאי כולם כלולין בו, שהרי ממנו יצאו. והת' – גם כן, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה"[194]. ואם כן, היה הת' במחשבה תחילה, ולכן כלולה גם היא מכולם. וגם שאין להם שלימות זולת הסוף. והמ' – ממוצע הוא, המחבר הכלול משניהם.

שמועה טובה, עמ' פג, ד"ה תתן אמת.

 

טז. הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב

יז. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד

ושרפת באש

ואשרוף אותו באש

[א]

כשאדם חוטא חס ושלום, עושה פגם למעלה, ונותן כח לקליפות. והרפואה לזה, לשרוף את החיצונים, על ידי שמתלהב להבורא ברוך הוא וברוך שמו. וההתלהבות ההוא בא על ידי החטא, מחמת שחטא והיה במחשבות חשכות... שעושה פגם למעלה, ונותן כח לחיצונים. הרפואה היא, באש תשרף[195] – פירוש: על ידי התלהבות שמתלהב אחר כך לעבודת הבורא ברוך, הוא בשביל החטא שחטא, תשרף כל הקליפות.

קדושת לוי, פרשת אמור, ד"ה ובת כהן.

 

[ב]

מדת היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש.

קדושת לוי, לשבת נחמו.

 

[ג]

הנה מדת הדין נקרא אש.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה מרדכי מתרגמינן.

 

[ד]

אש - רוצה לומר: השנאה והגבורות.

קדושת לוי, פרשת וזאת הברכה, ד"ה ה' מסיני.

 

[ה]

אש - מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.

 

יח. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ

ונתן לך רחמים ורחמך

רבן גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך - כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא, ב)

[א]

הנה ידוע, הגם שהשם יתברך ברוך הוא דרכו להטיב לבריותיו. ויש הטבה שהוא מאתערותא דלעילא לבד, ויש שהוא מאתערותא דלתתא, שישראל מטיבים מעשיהם וגורמים במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם, כמאמר הכתוב[196] ה' צלך, וכמו שהבאתי לעיל בשם הבעל שם טוב ה' צלך - כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן כביכול כמו שהאדם מתנהג למטה כן מנהיגין אותו מלמעלה. לכן אם מתנהג במדת רחמים, גם מלמעלה מרחמין עליו. כמו שאיתא "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים".

לכך צריך האדם להתנהג במדת רחמים וטובות ובכל המדות טובות, ויהיה שמח בחלקו. ואז גם מלמעלה יגיע לו כך. וכן הוא במדרש[197] על פסוק ה' צלך.

קדושת לוי, פרשת בשלח. ויעוין קדושת פורים, קדושה שניה. ויעוין עוד שם, פרשת ויחי ד"ה עוד יבואר באופן אחר יששכר. שם, פרשת בלק, ד"ה או יבואר הנה ברך. שם, לקוטים ד"ה מי ימלל. שם, פרקי אבות על המשנה כל מי שיש בו שלשה. עוד שם בפירוש ברכת יוצר אור.

 

[ב]

איתא בגמרא[198] "האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' [משתקין אותו]", ופירש רש"י "שהגיעו רחמיך על קן ציפור וגזרת[199] לא תקח [האם על הבנים], כן חוס ורחם עלינו. 'משתקין אותו' - מפני שמשוה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, והן גזירת מלך על עבדיו". והקשה התוספות[200] לפי זה, מפני מה יסד הפייט כן, דכתיב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו מחשבותיך לרחמינו מפעלותיך לרוממנו?

ונראה דאמרו חכמים "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". ושורש הדבר הוא דאיתא בזוהר הקדוש[201] "באיתערותא דלתתא איתער עובדא דלעילא". נמצא, כאשר האדם מרחם עצמו על הבריות, הוא מעורר מדת הרחמנות, ומרחמין עליו גם כן. וידוע הוא דחסדי ה' יתברך לא כלו[202], והקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עלינו חסדים ורחמים וטובות. ומה שאנו חסרים לפעמים מטובות חס ושלום, המניעה הוא מאתנו שאין אנו ראוים לקבל הטובות. אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו יכול להפוך את לבנו וליתן לנו לב טהור וחזק ואמיץ לעבדו באמת, ונהיה אנו ראוין לקבל הטובות.

ועל זה אנו מתפללין[203] אתה ה' לא תכלא רחמיך ממנו – פירוש: שלא תהא המניעה ממנו.

כי חסדך ואמתך תמיד יצרונו - שהקדוש ברוך הוא יוצר את האדם בכל עת ורגע, כפי מאמר הגמרא[204] כל הנשמה תהלל יה[205] - "על כל נשימה ונשימה [שאדם נושם, צריך לקלס לבורא]". ואם כן, אתה יכול לעשות אותנו בריה חדשה וליתן לנו לב טהור, כנזכר לעיל.

וידוע כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הצדיק יכול לבטלה[206].

וזה פירוש הפסוק[207] ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת - כי כשהקדוש ברוך הוא הוכן בחסד כסאו ומעורר רחמיו וחסדיו על ישראל, אז הוא יושב עליו באמת - שאין הצדיק מבטלו. אבל כשהוא להיפוך חס ושלום - אז הצדיק מבטלו, וצריך הקדוש ברוך הוא לקום מכסא דין, ולישב על כסא רחמים. ונמצא, לא היתה ישיבה באמת.

והנה מה שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו[208] לא תקח [ה]אם על הבנים, אינו הוא מצד הרחמנות שלו. שאם היה מצד הרחמנות, לא היה צריך לצוות אותנו, והיה בעצמו יכול להציל את האם, כי הרבה ריוח והצלה לפניו. רק היה כוונתו בכדי שנעורר מדת הרחמנות במה שאנו מרחמין על קן ציפור, כנזכר לעיל.

ואם כן, זה פירוש הפייט מחשבותיך לרחמינו מפעולתיך לרוממנו – פירוש: אתה צוית כדי שנעורר הרחמנות ותרחם עלינו. ולפי זה, כשהצדיק מברך את ישראל, בודאי מברך אותם בלב שלם מצד הרחמנות ואהבה שיש לו עליהם. ואם כן, מברכין אותו מן השמים גם כן, כנזכר לעיל "כל המרחם על הבריות, [מרחמין עליו מן השמים]".

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה או יבואר הנה ברך.

 

[ג]

במתניתין "האומר על קן ציפור יגיעו רחמים – משתקין אותו", ומפרש בש"ס "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות". ומקשים בתוספות ממחזור דאמר צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו.

ושמעתי תירוץ מהגאון החסיד מ' לוי נ"י אבד"ק בארדיטשוב דיש שני מיני רחמנות. אחד, שיש לומר הקדוש ברוך הוא מרחם על קן צפור או על אותו ואת בנו. ואחד יש לומר, שמלמד אותנו מידת רחמנות, כדי שירחם הקדוש ברוך הוא עלינו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מהשמים", וכמו שנאמר בקרא ונתן לך רחמים ורחמך והרבך – דהיינו, שיהא מוסר לך מידת רחמנות על הבריות, ועל ידי כך הוא ירחם עליך.

וזה שאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" – דהיינו, שהקדוש ברוך הוא מרחם עליהם.

ולכן, "משתקין אותו" – דבאמת אינן אלא גזירות ומצות המקום ברוך הוא.

אבל באומר שהקדוש ברוך הוא ציוה אותנו לרחם על קן צפור כדי שירחמו מן השמים, וכמו כן באותו ואת בנו – הוא דובר אמת, שהיא מצות הבורא יתברך שמו עלינו.

וזה יש לפרש בפסוק[209] כי יקרא קן צפור לפניך – שהמצוה היא לפניך לבד – דהיינו, לטובתך, כדי שירחמו עליך מהשמים.

כתב יד ר' יהודה ליב מליפסק, בתוך שפתי צדיקים, גל' ג. ילקוט קדושת לוי, עמ' קמט-קנ.

 

[ד]

בשחרית דראש השנה, קודם הקדושה: ומידו ניתן שתי קדושות ויקדש באחת משלש קדושות.

...ויבואר מה הם שתי קדושות שנותן לעמו ישראל: האחת, מה שיש לו רחמים על עמו ישראל. והבחינה השנית, מה שנותן כח לעמו ישראל לצמצם רחמנותו.

קדושת לוי, לראש השנה, ד"ה בשחרית.

 

יט. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ

כי תשמע בקול ה' אלהיך

יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל [210] "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים". ובאמת כל איש ישראל זוכה לפי מדרגתו לשמוע זה הקול, וכמאמר רבותינו ז"ל[211] "אף על גב דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי". ומזה הקול בא התעוררות תשובה לכל איש ישראל בכל יום[212].

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[213] "חוץ מאחר" – כלומר, את אחר אינו מעורר זה הקול לשוב בתשובה, רק אם יתעורר מעצמו לשוב בתשובה יקבלו אותו. אבל זה הקול אינו מעורר אותו לשוב בתשובה, כי הוא היה למעלה, ולא שב. לכך צריך להתעורר מעצמו בתשובה. אבל את כל ישראל "חוץ [מאחר"], מעורר זה הקול לשוב בתשובה...

אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך[214] – היינו, הקול מלמעלה המשמיע בכל יום. היינו, הבת הקול כנזכר למעלה המשמיע בכל יום לשוב בתשובה.

קדושת לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה והיה אם שמוע תשמע.

פרק יד

א. בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת

בנים אתם לה' אלהיכם

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (אבות פ"ג מי"ד).

[א]

ידוע שאנו נקראים בנים למקום, ובפרט צדיקים אשר הם הולכים ביראת ה' כל היום וגורמים בתפילתם להשפיע לעם ישראל השפעה טובה. ובוודאי ממלא לו השם יתברך כל חסרונו באופן שלא יחסר לו כלום.

קדושת לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה עוד יבואר לא אוכל.

 

[ב]

הכלל: זה הוא התענוג של האב, כשמנחיל את בנו. וזה הבחינה התעורר משה בה', שאנחנו נקראים בנים לה'. והתעורר משה זה הבחינה שהשם יתברך ינחיל אותנו כל הטובות. וזהו ויקרב משה את משפטן[215], היינו משפט נחלה. לפני ה' - זה הבחינה התעורר משה בה'.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה ויקרב משה.

 

[ג]

התגבר כל כך אהבתו ליעקב החקוקה מתחת כסא הכבוד, עד שהאל צמצם את עצמו כביכול לאהבת ישראל שנקראו בנים למקום. כדרך שהאב מצמצם את שכלו, לאהבת בנו שילמוד עמו ושישפיע עליו שכלו בלימוד ההוא, שיהיו ישראל עם אלהים. וזהו התענוג הבורא במה שישראל גורמים צמצום, כמאמר[216] ישראל אשר בך אתפאר. והבן ודוק.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ולאום

 

[ד]

בוודאי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו[217], וישראל הם העיקר, כמו שכתוב[218] "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית". ואם היה השם יתברך דן לפי רוממות מדריגתם בעולמות העליונים, וודאי אי אפשר שיתקיימו אפילו שעה אחד בעולם. כי בוודאי שורש נשמתם מחויב להיות מקודשים וטהורים מאד בכל מיני טהרה. אך כי אין צדיק [בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא][219].

ובפרט אם היה רוצה לדון לפי מדותיו הקדושים העליונים ולפי קדושתו הגדולה, אשר הם צריכים לדמות צורה ליוצרה.[220] שנקראו בנים למקום, ובן של מלך צריך להתנהג בנימוסי אביו.

אך על ידי שמרחם הבורא יתברך על ברואיו, שמדת רחום היא גזירה שוה, שמשתלשל מחשבתו להעולמות עליונים ומסתכל בהם, ודן אותם כפי עולמות החומרים. כי רחום אותיות חומר. ואז בודאי מעורר רחמים עליהם. כמו העשיר מסתכל בשפלות העני וצערו, ומשתלשל מחשבתו בו להסתכל בו, אז מרחם עליו ונותן לו כל צרכו. כך בהבורא יתברך שמו מתלבש מחשבתו בתוך הלבושים בעולמות התחתונים, ומרחם עלינו.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה או יאמר ויעבור

 

[ה]

שלמה המלך עליו השלום אמר[221] בן חכם ישמח אב, ואנו נקראים בנים למקום. ונמצא, כשהצדיק עובד את ה', אזי כביכול השם יתברך מקבל תענוג מאדם הזה.

והנה דרך משל לאב שיש לו בן, והבן ההוא לא יחסר לו כלל, שהון ועושר בביתו[222]. והאב יש לו מזה תענוג, שהולך לבנו כאשר לבו חפץ.

והנה להבן ההוא שנתן לו השם יתברך כל טוב, אין לו תענוג מזה שנתן לו השם יתברך רב טוב וברכה. רק התענוג הבן ההוא הוא מה שהאב יש לו תענוג מאתו, זהו שמחתו ותענוגו. כך הצדיק העובד את ה', ומוכן לרב טוב הצפון לו לעתיד לבוא[223]. אך החדוה והשעשועים שלו, שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודתו.

קדושת לוי, פרשת שמיני, ד"ה בפסוק ואל בני ישראל

 

[ו]

בהזכרת יציאת מצרים, מה שאמר[224] אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ניכר אהבתו לעמו ישראל. ובזה לימד דעת העם, בכדי להכניס בלבם התלהבות לעבודתו יתברך שמו ויתעלה. איך שהוציאם ממצרים מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל, ומסר להם הכח והיכולת להמתיק הדינין מצרה לרצה, ושעל ידם יתנהגו כל העולמות. כי המה נקראו בנים למקום. ועל ידי זה יתלהבו לבם לעבודתו. וזה עיקר גדול בעבדות הבורא.

וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני[225] - ולכאורה על פני אין לו ביאור.

ולדרכינו יובן שפיר כיון דכל כך גדלה האהבה, עד שקראתי אתכם בנים, כנזכר לעיל. נמצא, שאני שוכן בתוככם. שאהבתי דבוקה בבני, ועיקר חנייתי אצל בני. לכשתעשה חס ושלום אליל, אזי הוא כביכול על פני ממש. ודוק.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יבואר אנכי.

 

[ז]

בדרך משל לבן שעושה דבר חכמה לפי השגתו, אז האב מתפאר עצמו בחכמת התינוק. הגם שלפי שכל האב הדבר הזה אינו חכמה כלל. רק אף על פי כן, לפי שכל הבן בן חמש שנים, אזי הדבר הוא חכמה.

כן אנו נקראים בנים למקום. וכשאנו עובדים אותו, אזי אנו עושים חכמה גדולה, וכדכתיב[226] ראשית חכמה יראת ה'. לכן השם יתברך ברוך הוא מתפאר עצמו למעלה בחכמת התינוק, ואומר לכל פמליא של מעלה "ראו בני שגדלתי, שמכווין את עצמו למלאות רצוני וחפצי, שאקבל ממנו תענוג, וזהו כל מגמותיו".

קדושת לוי, פרשת מצורע, ד"ה ואשה אשר.

 

[ח]

ענין הידוע בדבר הבחירה אשר נתן ה' לאדם שיהיה לו כח ועוז לבחור בטוב ולמאוס ברע[227], ולהתגבר על היצר הרע. שאם לא היה לאדם יצר הרע, אשר אורב על נפשו תמיד ומסית אותו אחר תאות נפשו לעשות הרע בעיני ה', לא היה שום חידוש במה שהאדם עובד ה', ולא היה התענוג גדול כל כך אצל הבורא יתברך שמו.

וכמו על דרך משל בעבד שעובד את אדוניו, שאין שום חידוש בעבודה זו, כי אין לו שום רשות ובחירה שלא לעבוד אותו. לכן אין האדון מקבל תענוג כל כך מעבודתו, כי בהכרח הוא עובד אותו. מה שאין כן בבן הנאהב, אשר לו ניתן הבחירה אם לעבוד את אביו או וכו'. וגם יש לו מסית ומדיח אותו לעבור על רצון אביו, ואף על פי כן הבן החכם אינו פונה לבו כלל לדברי המסית ומדיח הנזכר לעיל. אלא אדרבה, כל מגמת חפצו ורצונו לעשות רצון אביו. ומקבל עליו עול מלכותו, ועושה עבודתו בשלימות מרוב שמחה, אזי אביו המלך מקבל תענוג גדול מזה במה שבנו החכים מאד להיות בוחר בטוב לעבוד עבודתו ולמאוס ברע.

כמו כן אנחנו עמו בני ישראל הנקראים בנים למקום, אשר לנו ניתנה הבחירה, ויש לנו יצר הרע מסית ומדיח מדרכי ה'. ואף על פי כן, אנחנו מקבלים עול מלכותו בתורה ומצוות לעבוד עבודת ה'. מזה נתרבה ונתגדל כבוד ה'.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה ואולם חי.

 

[ט]

הכלל הוא: כי הבורא ברוך הוא דרכו להיטיב. ובפרט לישראל עם קרובו, שנקראים בנים למקום. ובוודאי האב ממלא חסרונו ורצון בנו, קודם שיצטרך. ובודאי אדם אשר יש לו אמונה כזאת בהבורא, בודאי ממלא לו חסרונו.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה תמים תהיה.

 

[י]

על דרך משל בני המלך האהובים למלך מאד, והם תמיד אצל המלך, ויודעים ומשיגים היטב גדולת המלך. ותמיד הם משבחים ומפארים את אביהם המלך, כי רואים תמיד גדולת המלך. ולימים נתרחקו ממנו בדרך רחוקה, ונתעו בדרך, וידלו מאד. והלכו חשוכים וקדרנית, כי בלו הלבושים היקרים מהם. וכל טוב המלך שהיה להם נחסר להם. והם מלוכלכים בטיט חוצות, עד אשר כמעט שכחו כל הטוב וגדולת המלך.

ויהיה כאשר צר להם מאד, שבו לבית המלך. וכאשר באו לשער המלך, ויראו את גדולת המלך והדר גאונו, ויבשו ויכלמו מאד על רוע מעלליהם אשר הרחיקו מהמלך. ולא היה להם דעת להשיג גדולות המלך ולפאר ולשבח אותו כמאז ומקדם, כי נכלמים מאד לפניו. כי מעשיהם הרעים ולבושיהם המלוכלכים נגד פניהם.

עדי אשר בקשו והתחננו על נפשם, למחול על עונם ולהסיר מעליהם מלבושיהם המלוכלכים. כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק[228]. ולהלבישם בגדים נאים, שיהיו ראוים לעמוד לפני המלך. ולהטעימם מתענוגי המלך, בכדי להשיב רוחם.

ויכמרו רחמי המלך על בניו הנעימים, ויעש כן. אז היה ביכולתם לראות פני המלך, להשיג גדולתו ולשבח ולפאר אותו.

וכמו כן מובן הנמשל שאנחנו עמו בית ישראל, הנקראים בנים למקום. אשר עזבנו את ה', הלכנו למקום רחוק בדרך עקלתון, וחטאנו ופשענו, ומלוכלכים אנחנו על ידי העונות.

והנה בראש השנה אנחנו שבים ומתעלים לפני הבורא ברוך הוא. ודוה לבנו מאוד על חטאתינו ופשעינו נגד פנינו, ובושים ונכלמים אנחנו על אשר מלוכלכים אנחנו בעונותינו. ואימה ויראה ופחד נופל עלינו מפני רוממות גדולתו והדר גאונו. ומפני גודל הפחד אין בנו דעת להשיג גדולתו ולשבח ולפאר אותו, כי מלוכלכים אנחנו בטיט חוצות על ידי עונותינו.

ומבקשים ומתחננים אנחנו להבורא ברוך הוא שימחול לנו על כל עונותינו ופשעינו, ולהסיר המלבושים המלוכלכים. והבורא ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו הוא מוחל לנו. כי הוא חנון ומרבה לסלוח. ורוח חדש מחדש בקרבינו בלב טהור לעבודתו[229]. אז ביכולתינו לעבוד עבודתו להשיג גדולתו ולומר לפניו שירות ותשבחות.

והבן.

קדושת לוי, ראש השנה.

 

[יא]

כמו ששמעתי מאדונינו מורינו ורבינו מוה' דוב בער על מאמר הגמרא[230] "בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראו עבדים". ולכאורה הוא תמוה הדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום, האיך הם יקראו עבדי ה'?

וביאר הגמרא הנזכרת לעיל, על פי משל

לאב שיש לו בן יחיד, ומחמת גודל אהבתו הוא מבטל רצונו מפני רצון הבן. למשל, אם יש לו איזה כלי נאה. היינו, שולחן או מנורה נאה, עומד בזוית זה. והבן רוצה שיעמוד בזוית אחר - אזי עושה רצון הבן. וגם יש לו נחת רוח מזה שעשה רצון הבן. ונמצא, הבן הוא עושה רצון חדש באביו, ומהפך רצונו הקודם.

וזהו כונת חכמינו ז"ל "בזמן שעושין רצונו של מקום" – היינו, שהם במדריגה גדולה שהם עושין רצון חדש בהבורא ברוך הוא. אזי נקראו בנים למקום.

ו"בזמן שאין עושין רצונו של מקום" – היינו, שאינם במדריגה גדולה כל כך שיעשו רצון חדש בהבורא ברוך הוא, ואף על פי כן הם צדיקים, נקראו עבדים, עבדי ה' ולא בנים.

ונמצא, מי שהוא במדריגה הראשונה, הוא כמו משנה למלך - שיכול לעשות ולהפך רצון העליון כרצונו, הן בביאור התורה והן בכל הדברים. ולכן כל התנאים ורבי שסידר המשניות נקרא לימודם בשם משנה - כי היו במדריגת בנים למקום, ולימודם היה זך ונקי, והיו לומדים לשמה וגם היו עושים בלימודם מעשיות, והיו מתקנים העולמות השייכים ללימוד ההוא. ובודאי הם היו עושין רצונו של מקום, כמו משנה למלך, ולכן נקרא לימודם משנה.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית. קדושת לוי, מסכת אבות.

 

[יב]

שמעתי בשם הרב הצדיק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב ז"ל, לפי דרכו בקודש להיות מליץ יושר עבור ישראל, שאמר פעם בראש השנה לפני התקיעות

הנה איתא במסכת ראש השנה[231] בענין קידוש החודש "שלש פעמים נאמר בתורה אֹתָם חסר ו' – אל תיקרי אוֹתָם, אלא אַתֶּם. אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מועטין".

ואמר ז"ל "רבונו של עולם, הנה אמרת בקידוש החודש 'אל תיקרי אותם אלא אתם – אפילו שוגגין, אפילו מזידין, אפילו מועטין", והלא לישראל אמרת בפירוש בנים אתם לה' אלקיכם, וודאי שצריך להיות "אפילו שוגגים, אפילו מזידין" - היינו, שאפילו אם חס ושלום יחטאו ישראל במזיד או בשוגג הרי הן בנים למקום, ואתה צריך לסלוח להם ולחרם עליהם כרחם אב על בנים".

ליקוטי יהושע, פרשת ראה. ילקוט קדושת לוי, עמ' ע-עא.

 

לה' אלהיכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

 

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

 

ב. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך

[א]

מאמר חכמינו ז"ל אין קדוש כה'[232] - כי ישראל נקראו עם קדוש, וקדושתם מה'. אבל קדושת ה' הוא מעצמותו, ואינו מקבל כלל. אבל ישראל מקבלים קדושתם מן ה'.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה ראש בית דין.

 

[ב]

בשני בחינות ברא השם יתברך את העולם בחינות "אור ישר", ובחינות "אור חוזר".

ובחינת "אור ישר" - הוא מה שנתפשט לתוך העולמות, כל אחד לפי בחינתו, כפי שהוא מושג לכל אחד. כמו עולם השרפים ועולם החיות, אינן משיגין יותר אלא עולם השרפים ועולם החיות. וכן עולם העשיה, אינו משיג יותר מעולם העשיה. והוא מה שמושג בעולמות נקרא "אור הישר".

ובחינת "אור החוזר" - הוא בחינות אור שנשאר, שלא בא לעולם מחמת שאין העולמות יכלו לקבל הבהירות, והיה חוזר אל האין סוף ונתצמצם. ובחינת הצמצום הוא "אור החוזר". והוא בלתי השגה לשום נאצל ונברא, שאין שום חיה ושרף ואופן יוכל להשיג שם.

רק ישראל עם קדוש, שהם למעלה מכל עולמות, ואפילו מעולם השרפים הם גבוהים. והם יכולין להתדבק ולהשיג אפילו בבחינות שבלתי השגה.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה זכור.

 

[ג]

כל איש ישראל הרוצה להתקדש בקדושת השם יתברך,יבין שראשית הבריאה היה ישראל עם קדוש. ויעורר רחמנות על ישראל, שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה והצלחה וכל טוב.

וזהו הפירוש קדש לי[233] - אם רוצה להתקדש בקדושת השם יתברך.

כל בכור בבני ישראל - ידע שהבכור הוא ישראל, שנקראים[234] בני בכורי ישראל, והם היו תכלית הבריאה.

ולזה יהיה פטר כל - על דרך פוטר מים,[235] שכל דבורך יהיה,

רחם בבני ישראל - היינו, לעורר רחמנות על ישראל. שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה בני חיי ומזוני ורפואה, אמן.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה וידבר ה'.

 

ובך בחר ה' אלהיך... מכל העמים

[א]

הנה זה במה שבתוך המחשבה זרה, אם נופל לו חס ושלום בתוך מחשבתו, יתלהב אדם לעבודתו יתברך - זה הוא המתנות אשר לקח משה רבינו עליו השלום מן המלאכים, כי לכאורה אין אנו מבינים מה הן המתנות שכתוב[236] עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. אמנם כי ידוע, כי המלאכים המקטריגים על נתינת התורה המה שרי האומות כנודע, ובראשם שר של עמלק הוא ס"מ. ומסרו לו אותם השרים ולמדו לו באלו המדות שהם עושים מעשים הרעים, ולמדו ומסרו למשה רבינו עליו השלום איך לעבוד את ה' אלהינו באלו המדות...

וזהו אשר בחר בנו מכל העמים – כלומר, התורה אשר אנחנו מתלהבים ובוערים מחשבות זרות. והמחשבות זרות הוא מחשבות עמים, כלומר, המחשבות שבא מן העמים.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה פירוש על מה שאנו.

 

[ב]

עיקר התענוג והשמחה הוא שזכינו לעבוד את בוראינו בורא עולמות עליונים ותחתונים עד אין קץ. וכל העולמות עובדים אותו שרפים וחיות ואופנים, ואף על פי כן, יעקב בחר לו יה[237], שיהיו עובדים אותו. ונמצא, שהעבודה שאנו עובדים את בוראינו, היא עצמה תענוג גדול לנו.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר על דרך.

 

[ג]

הנה הוא יתברך כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, טרם עשה את העולם הזה השפל, האציל וברא ויצר ועשה אלפי אלפים עולמות עליונים. מהם נקראים ומכונים בשם "עולם האהבה", מהם "עולם היראה", "עולם ההתפארות", ושארי עולמות הנקראים על שם מדותיו יתברך. עד העולם התחתון הזה, שהוא סוף המעשה ותחילת המחשבה. וכמו שאמרו[238]: בראשית[239] – "בשביל ישראל שנקראו ראשית". אשר בהם בחר הוא יתברך לחלקו וחבל נחלתו[240], להיות לו לעם, לשלמות מדת המלכות, כי אין מלך בלא עם, כנודע[241].

שמועה טובה, עמ' ז, א.

 

להיות לו לעם סגולה

 [א]

והייתם לי סגולה מכל העמים[242] - רצה לומר: שתראו תמיד מפלתן של אלו שאינם עובדים את ה' כמו אנחנו עמו בית ישראל, וממילא תהיו לי סגולה, ויהיה לכם תענוג בלא נפילה.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה ומשה עלה.

 

[ב]

הנה ידוע גודל מעלות ישראל, כי יעקב בחר לו יה[243], ורצה בנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים[244], לעבוד אותו יום ולילה בלב תמים.

קדושת לוי, פרשת שמיני, ד"ה בפסוק ואל בני ישראל.

 

[ג]

זהו פירוש והייתם לי סגולה מכל העמים – כלומר, שאהבה שיהיה לכם אלי...

קדושת לוי, דרוש לשבועות.

 

[ד]

מהסתר פניו שלו נודע פועל כפיו. שאנחנו עם סגולתו - שגם בהסתרת פניו הוא ברחמים גדולים לשמור אותנו ולהצילנו מכל הרעות.

קדושת לוי, פירושי אגדות, ד"ה לפרש... מישרי דסכינא.

 

מכל העמים

[א]

והנה כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח על ישראל ועל האומות, ורואה שאין האומות עובדין אותו, הקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בישראל, ואומר: כל שבעים אומות הם כסילים ושוטים, וישראל בחר לו יה... אם תאמר למה ברא אותם? לזה אמר שברא את הגוים [לתהלה] ולשם ולתפארת (ולתהלה)[245] - שיוכל להתפאר בישראל.

קדושת לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה וה' האמירך.

 

[ב]

מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב ז"ל. שפעם אחת בא בבוקר לבית המדרש, וברך ברכת השחר בקול גדול, כדרכו בקודש. ודילג ברכת "שלא עשני גוי". והיו הכל תמהים על זה.

ופירש להם טעם הדבר כן: כי כאשר קם בבוקר ורצה להכין עצמו להתפלל, העמיק בדעתו לחשוב ולהתבונן ברוממות השם יתברך ושפלות עצמו, עד כי חשב שאין גרוע בעולם כמותו. ונשבר לבו בקרבו מאד, עד שנפל בעצבות, ולא היה יכול להרים ראשו ולחזק עצמו להתפלל בשמחה, וכדכתיב עבדו את ה' בשמחה [בואו לפניו ברננה].

ולכן התחיל לחשוב ולחפש בעצמו איזה נקודה טובה שיוכל לחזק עצמו להתפלל בשמחה. ולא מצא, כי כל מצוה וכל מדה טובה שחפש בעצמו, הסתכל וראה שלא עשה בה עדיין כלום לפי גודל החיוב לעשותה לפני יוצר כל היצורים, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ולכן הלך נבוך בעשתונותיו, ולא היה יכול לחזק עצמו להתפלל בשמחה. עד אשר עזרו השם יתברך שבהולכו בבית אנה ואנה ראה דרך החלון נכרי אחד עובר בשוק. והתחיל להתבונן בעצמו ולחשוב גודל ההפרש אשר בינו לבין נכרי זה, וגודל מעלתו עליו.

עד שבא לשמחה גדולה, ונתלהב מאד מגודל שמחתו. ולכן בירך מיד בשמחה עצומה ברכת "שלא עשני גוי". ולכן שוב לא בירך עתה זו.

דרך צדיקים, לבוב תרע"ב, עמ' 54-53.

 

אשר על פני האדמה

והנה כתיב[246] והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה, מרומז על פי בחינה זו והאיש משה עניו מאד מכל האדם, והגורם היה לזה שבא לכלל מדריגת ענוה יותר מכל אדם - מפני שהם על פני האדמה. אמנם משה היה תמיד בשכלו הקדוש והטהור בעולם העליון, וראה האיך כל שרפי מעלה עומדים באימה וביראה מזה בא למדריגת ענוה, כנזכר לעיל.

וזה המדריגה הוא בצדיק גמור וקדוש שבא למדריגת ענוה מחמת הבטת רוב גדולת הבורא ברוך הוא.

קדושת לוי, שיר השירים

 

ג. לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה

לא תאכל כל תועבה

[א]

הרמב"ן הקדוש כתב[247] מה שאסרה לנו התורה אלו הטמאים, משום שאלו מולידים טבע אכזריות בגוף האדם, וישראל עם קדוש צריכין להיות להם מדת החסד.

דהנה רש"י ז"ל כתב על פסוק[248] האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות - שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה. לפיכך לא רצה לינק מטמא, משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה.

ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם כל איש מישראל[249], כמו שנאמר[250] ונבאו בניכם ובנותיכם. ונמצא, כיון שהקדוש ברוך הוא ידבר עמהם, ואיך שייך שהפה שאכל טמא, ידבר עמו השכינה.

קדושת לוי, פרשת שמיני, ד"ה וידבר ה'.

 

[ב]

יש בכתבי שו"ת הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו שבעים אלף אנשים, וכתבו לו בזה הלשון: "ילמדנו רבנו, מאחר שאין תחית המתים מפורש בתורה רק בש"ס[251] רמזו ודרשו מהוכחות שלהם. ואם כן, גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא" וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וציוה לתלמידו למהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם. ותוך ענין תשובתם הוא זה: "אבאר לכם, מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתם מבני אברהם יצחק ויעקב, רק מאנשי סדום ועמורה. כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ ושבעה כוכבי לכת וכיוצא.

...והנה נפש האדם היא דם הנעשה מברירת המאכלים. ויש כמה מיני בירור: בתחלה על ידי שזורקת המרה טיפה למאכל שבתוך מעיו, נברר הגס והעב ונעשה צואה, ויצאה לחוץ. בירור שני, יוצא למי רגלים. בירור שלישי, נעשה זיעה. רביעי, נעשה שערות וצפרניים. בירור חמישי, נבלע בכבד וטחול וכו'. ויתר הדם נכנס בלב, ואחר כך במוח. ומזה נעשה השכל והדעת.

מדברים נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מדמים של מאכלי טרפות. והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה, כי ממנו נעשה. ואם כן, איך תוכלו להכריע בהשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד, אשר רוחב לבם רחבה מני ים. ותדעו נאמנה, מאחר שירדו לספק זה ככפירה, זה שהפורענות קרובה לכם".

וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך והרגם והשמידם. ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, מאחר שכפרו בתחית המתים. והאומות גם כן מאמינים בסוד הגלגול והתחיה, כמו שכתב הפילוסוף. מעט מזער נמלטו להרמב"ם, וחזרו בתשובה.

והנה רוח ה' דיבר בו, שעלתה להם כך. אך לבאר הטעם איך ידע מזה שירדו לכפירה זו שפורענות קרוב אליהם, כמו שכתב החסיד מהר"י יעבץ כי הדבק בו יתברך - מושגח ממנו, ולא יניחנו למקרה. כאשר סר ממנו הדביקות - סר ממנו השגחתו יתברך, כמו שנאמר[252] הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

ובזה יובן המשנה "הרחק משכן רע"[253] – הרחק שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות, שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו.

"ואל תתחבר לרשע" - ועל ידי זה גורם שדעתו ושכלו נוטה להתחבר לרשע במעשיו,

"ואל תתיאש מן הפורענות" - ואז ידע כי הפורענות קרובה אליו.

מאורות הגדולים, עמ' 14.

 

ד. זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים

זאת הבהמה אשר תאכלו

[א]

כשהבהמה אוכלת העשב, והאדם האוכל בהמה. ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר. נמצא, על ידי זה גם העשב יש לה עלייה. כי הבהמה האוכלת עשב, והאדם האוכל בהמה במצות, מעלה העשב גם כן.

כי השם יתברך ברוך הוא קלל את האדם הראשון ואכלת את עשב השדה[254] - כי כל מה שהאדם אוכל, יש בו מצות. דהיינו, תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור, ויש בהם מצות בשעת חרישה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו,[255] וכן בזריעה יש מצוה לא תזרע כלאים.[256] ונמצא, על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא. וכן בכל מאכלים יש בהם מצות.

אבל בעשב השדה אינו נזרע על ידי האדם, ואין בהם עשיות המצות, ואיך יוכל להעלות אותן באכילתו אותן?

וזהו שקלל השם יתברך אדם הראשון שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם, שיוכל האדם על ידי זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל. וזהו הרמז ונתתי עשב בשדך לבהמתך[257].

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה עתה ילחכו.

 

[ב]

איתא בכתבי האר"י ז"ל שהיה יודע איזה בהמה שיש לה גלגול ושחטה מיד, ותיקן אותה בברכה בכונה. ונמצא, מתקן אותה. מה שאין כן הרשע, שאינו יודע, אינו שוחטה מיד. רק מאכילה ומשקה אותה, שתהיה טוב ושמן. ובאמת הרחמנות הזה הוא אכזריות לה, כי היא צריכה תיקון.

וזהו יודע צדיק נפש בהמתו[258] - שצריכה תיקון, ושוחטה מיד לתקן אותה.

ורחמי רשעים - שמאכילה ומשקה אותה, הוא אכזרי.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה יודע צדיק.

 

אשר תאכלו

[א]

הכלל: כי באכילה שאדם מישראל אוכל, מתקן הפגם של אדם הראשון שפגם באכילה. דהיינו, על ידי מצות שישראל עושים באכילה, הן בברכה על האכילה הן בשאר מצוה שישראל עושים בהמאכל קודם האכילה בבשר שחיטה ומליחה, ובכל מאכל יש מצות, מתקן הפגם של אדם הראשון.

...נמצא, על ידי שפגם אדם הראשון באכילה, צריך האדם לאכול ולתקן. נמצא, האכילה של אדם הראשון נקרא מאכיל – כלומר, מאכיל לאחרים. בשביל האכילה זה, צריך האדם לאכול.

...וזהו הרמז ואכלתם אכול.[259] ואכלתם – כלומר, מה שאתם אוכלים. אכול - על ידי האכילה שאכל אדם הראשון אתה אוכל, לתקן הפגם של אדם הראשון על ידי האכילה, על ידי המצוה אשר באכילה של ישראל.

קדושת לוי, פרשת נח, ד"ה או יאמר קח לך מכל מאכל

 

[ב]

ובאמת שהצדיקים האמיתים הם עובדים את בוראם אף באכילה ושתיה ושינה, אלא שאין זה עבודה שלימה. רק לדבק נפשינו ורוחינו ונשמותינו יתברך בתפלה ושירות ותשבחות.

קדושת לוי, שיר השירים, ד"ה או יבואר שיר.

 

ה. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר

איל וצבי ויחמור

איל וצבי ויחמור - למדנו שהחיה בכלל בהמה (רש"י)

עיקר תכלית כל הנבראים: לעבדו ולהללו, ולכבודו ברא הכל.[260] ואפילו בהמות וחיות וצמח אדמה, כדי להלל לשמו. ושיאכל האדם, ויהיה לו כח לעבדו. ובזה עלייתן.

קדושת לוי, פרשת אמור, ד"ה או יבואר וספרתם. וכן: כללות הניסים, סימן א.

 

ו. וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ

בהמה

[א]

בהמה - ...בלי שום טעם וכוונה.

קדושת לוי, שיר השירים, ד"ה אם לא תדעי.  יעוין עוד קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה וידעת היום.

 

[ב]

הרב הקדוש מו"ה לוי יצחק שיחי' אמר: שלכך נקראת בהמה – על שם שקולה בֶּה-מֶה. כי בהמה – בגימטריא: שם ב"ן, וצמאה לשם מ"ה. על כן, גם בהשתלשלות בזה עולם העשיה, גם כן קולה בֶּה-מֶה.

שארית ישראל (קוז'ניץ). מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' עג.

 

ז. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם

אך את זה לא תאכלו

הקדוש ברוך הוא ברא כל העופות ובהמות וחיות טהורות - כדי לעלות נצוצות אשר בהן כל איש ישראל אשר אוכל אותה.

ומאיזה צד יש עליות נצוצות לעופות ולבהמות וחיות טמאות? מחמת שאיש ישראל אינו אוכל אותם, מחמת מצות ה' עליו שלא לאכול, זה הוא עליות נצוצות של הטמאים.

רק שכל איש ישראל שמעולם לא אכל הבריות הטמאות, הנה אינו יודע הטעם שלהם. נמצא, מהיכן הוכחה שאינו אוכל אותם מחמת מצות ה' עליהם שלא לאכול, שמא אינו אוכל אותם מחמת שאינם טובים בטעם אכילתן?

נמצא, עדיין אין עליות הנצוצות בבריות הטמאות.

וזהו "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: [מכדי] כל מה דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. [אסר לן דמא, שרא לן כבדא. נדה, דם טוהר. חלב בהמה, חלב חיה. חזיר, מוחא דשיבוטא]"[261] – נמצא, יודע כל איש ישראל הטעם של הטמאים, שטוב טעם להם. נמצא, כאשר איש ישראל מונע לאכול אותם בטוב טעם שלהם מחמת מצות ה', זה הוא עליות נצוצות שלהם, כנזכר לעיל.

לקוטים, מסכת חולין.

 

ח. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ

החזיר

כמו שראינו חזיר, תענוג שלו מדבר מאוס. כן הרשע יש לו תענוג מדבר מאוס. ואם בא הרשע לחזור בתשובה, אזי מבין ויודע שהתענוג שהיה לו מקודם היה מדבר מאוס.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה או יבואר כה.

 

מבשרם לא תאכלו

ישראל עם קדוש, יש להם תענוג וחיות מן התורה והמצות של השם יתברך. ותענוג של הרשע וחיותו הוא מדברים מאוסים. כמו שראינו חזיר, תענוג שלו מדבר מאוס. כן הרשע, יש לו תענוג מדבר מאוס. ואם בא הרשע לחזור בתשובה, אזי מבין ויודע שהתענוג שהיה לו מקודם היה מדבר מאוס.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה או יבואר כה אמר.

 

ט. אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ

את זה תאכלו מכל אשר במים

[א]

הנה שלשה מיני טעמים מחולקים זה מזה נתן השם יתברך במיני מאכלים ומשקים.

היינו, שיש מאכל כזה שבשום אופן לא יגיע לתוך פיהו של אדם. וכל חיך לא יטעום ולא יהנה ממנו, אלא אם כן עבר דרך בו קדושת מצות הבורא יתברך מקודם. וכגון אכילת בשר, שאי אפשר לאכלו ולטעמו אלא אם כן נתקיים בו מצות שחיטה מקודם. ונמצא, מאכל כזה יש בו טעם טוב ונפלא מאוד ביתר שאת, כי אור המצוה הקדושה מאיר בהמאכל זה. על כן נתעלה טעם המאכל מאוד מאוד.

עוד יש מאכל שאי אפשר לטועמו ולאכלו, כי טומאת עבירה שרויה בו. וכגון בשר נבילה וטרפה וכל מה שאסרה התורה. והנה גם בהמאכל הזה טועמין בו טעם, אמנם טעם רע ופחות הוא למאוד מאוד, כי רוחא דמסאבא וזוהמת טומאת העבירה שרויה בו ונסתאב טעם המאכל למאוד מאוד.

עוד יש מאכל כזה שאוכלין וטועמין אותו, ואין שום מצוה או עבירה עוברות בו מקודם. וכגון אכילת דגים, כי אסיפתן בלבד היא מתירן[262]. והנה גם בהמאכל כזה יש בו טעם, אמנם לא כטעם העליון הקדוש טעמו, כי קדושת המצוה לא עברה בו. וגם לא כטעם הרע והפחות טעמו, כי טומאת העבירה לית בו.

גאולת ישראל השלם, ח, ב.

 

[ב]

הבארדיטשעווער היה חתן גביר אחד. אחר החתונה נסע ללמוד למקום אחר. קודם יום טוב נסע הגביר בעצמו אחריו. כשבא אצלו, היה מחזיק באמצע השיעורים. אחר כך סיים ועמד להתפלל, ונמשך כמה שעות.

אחר כך אמר לו הגביר: "הלא עומד אני עם סוסים, ואין לי פנאי!"

אמר לו: "הנה למה באתם אחרי, מחמת שאני חתנכם, ואתם אוהב את בתכם. אם כן, נסעתם אחרי. אני אוהב מאוד את השם יתברך, ואינו יכול לפטור כל כך במהרה. איך קאן זיך אזוי גיך ניט אפ רייסין" [=אינני יכול כל כך במהירות להתנתק].

ואחר כך נסעו יחדיו. ועל הדרך היתה דרה בתו של הגביר, גם גבירה. ונסעו דרך שמה, והתאכסנו שמה. ובשלה דגים, וטעם הבארדיטשעווער ופסק לאכול.

ואמרה בת הגביר: "לוי יצחק'יל, אולי אתה אוהב פלפלין?" כי בהדגים היה מעט פלפל.

והתחיל לצעוק: "פעפער האב איך ליב?! [=פלפל אני אוהב?!], איך האב ליב [=אני אוהב את] השם יתברך!"

ודלג על השלחן, ושיבר הכלים שהיו שמה מחמת התלהבות.

כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' קכז. לסיפור זה גירסאות רבות, ואין כאן מקום לפורטן.

 

[ג]

בעיר ראזישטשעוו היה איש עני דיג, שהיה פורש מצודה על הנהרות לצוד דגים. ואשתו היתה אשה צנועה, ולא היה להם בנים. והאשה שמעה אשר בעיר בארדיטשוב נמצא הרב הצדיק, ובקשה את בעלה כמה פעמים שיסע להרב הצדיק ולבקש ממנו שיתפלל עבורם, אשר השם יתברך ירחם עליהם ויתפקדו בזרע של קיימא. ולא שמע אליה, עד שהציקו בדברים ליתן לה גט פטורין, כי למה לה חיים באין בנים, עד שנתרצה לעשות רצונה ליסע להרב הצדיק.

וכאשר בא אל הרב הצדיק, שאל אותו: מה מעשהו?

וענה לו כי הוא דיג.

ואמר לו הרב הצדיק, אשר מקודם שישב על הספינה לצוד דגים, יאמר את הקפיטיל תהלים קמח הללו את ה' מן השמים. ואם לא יוכל לאמר את כל הקפיטיל, יאמר על כל פנים את הפסוקים האלו תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו, ונסע לביתו.

וכאשר בא לביתו שאלה לו אשתו: "מה אמר לך הרב הצדיק?"

אז מילא שחוק פיו, והגיד לה אשר אמר לו שטות כזה, לאמר תהלים מקודם שאסע על הנהר לצוד דגים.

אמרה לו אשתו: "אל תפיל דבר מכל אשר אמר לך".

והוא שחק עוד יותר מזה... [בהמשך הדברים נטרפה סירתו של הדייג, והוא התגלגל לארץ קווקז הרחוקה, בעזרת ר' לוי יצחק אשתו הצליחה להגיע אליו, והם שבו לביתם].

והתחיל עוד הפעם להיות ציד דגים מן הנהר. רק אשתו אמרה לו בכל יום קודם נסיעתו אשר יאמר הקפיטיל תהלים קמח, כפי דבריו של הרב הצדיק מבארדיטשוב. וכן עשה.

ובכל היה מצליח, וצד הרבה דגים, עד כי הגדיל מאוד. והשם יתברך זיכה אותם בבנים יראים ושלמים, ובכל אשר יפנה יצליח. והיה חסיד גמור, עד כי שמו הולך וגדול. והתחתן את אחד מבניו עם נכדת הגביר אשר היתה משרתת אצלו. והשמחה היתה גדולה כל כך, עד כי נהרו אל השמחה עניים מכל העיירות הסביבות שם. וכולם נתנו מתנות כפי הגדולים אשר בארץ, ושמעו הולך בכל הארץ.

מאורות הגדולים, עמ' 24-21. הנ"ל, מהדורת נגאל, סיפור כב, עמ' 86-81. ר' לוי יצחק מבררדיטשוב, סיפורים (נגאל), אות סג, "עגונה מוצאת את בעלה בקוקז", עמ' 154-148.

 

[ד]

החתונה [בז'לובין, בין נכדי ר' לוי יצחק ור' שניאור זלמן מלאדי] נועדה, כנהוג, לערב שבת קודש. ובבקר יום נכנסה הרבנית לבעלה רבנו הזקן בקובלנא שצרכי הכנת הסעודה מוטלים עליה (כנהוג שצד הכלה מכין את הסעודה), אך מה תעשה ואין בנמצא לקנות דגים בשוק. ויתירה מזו, שנראה שאם למחותן ר' לוי יצחק לא יהיו דגים לסעודת השבת קודש, ימשוך ידו לגמרי מכל שאר המאכלים.

"אם כן", הורה לה רבנו, "לכי וטעני באוזני המחותן, כי אין אני מתערב בכגון דא".

ר' לוי יצחק שאל בקול רם: "ואין נהר בעירכם?"

וכשהשיבו שהדניפר עובר בסמוך, ציוה לקחת בעל עגלה ולקרוא למחותנו רבנו הזקן שיצטרף אתם לנסיעה לנהר. בהגיעם אל הדניפר הוציא הרב הקדוש מבארדיטשוב מטפחתו מכיסו ויסובבה במים כמה פעמים, עד שנתקבצו אליה דגים רבים מכל עבר, ולא נותר אלא למלאות מהם דליים וחביות למכביר.

מגדל עז, שער המעשה, אות כג, עמ' קסה. משם: אוצר סיפורי חב"ד, [?], עמ' 177-176. שיחות לנוער, שנה כה, מ' אב תש"מ,  עמ' 7. היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ב, "הדגים שנאספו לכבוד שבת", עמ' קז-קח.

 

י. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם

יא. כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ

צפור

צפור - מלשון צפרא. דהיינו, בהירות.

קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא.

 

יב. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה

הנשר

[א]

במדרש[263] מביא: "למה נקרא נשר? מפני שבכל עשר שנה נופלים אגפיים שלו לארץ". וזו שאמר השם יתברך למשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים - רצה לומר: אתם ראיתם מפלתן של רשעים. ומה היה הפעולה שהראיתי לכם מפלתן? ואשא אתכם על כנפי נשרים - בשביל שיהיה לכם תענוג גדול תמיד, ולא תהיו צריכין ליפול ממדריגתכם בכדי לבא לתענוג גדול, כי תהיו תמיד בהתענוג הגדול. וזו ואביא אתכם אלי – כלומר, למדריגה שלי.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה ומשה עלה.

 

[ב]

נשר - מרמז על התפארת. מדת התפארת למטה הוא אינו טוב, ולמעלה הוא טוב - לעלות המדה הזאת, שיקוים בו ישראל אשר בך אתפאר[264] עד תפארת ישראל.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה לבאר למה פני.

 

יג. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ

יד. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ

ואת כל עורב למינו - בימי ר' חייא רבה עלה זרזיר אחד לארץ ישראל. אתון טעינין ליה לגביה, אמרו ליה: מהו דניכליניה? אמר לון: אזלון יהבו יתיה על איגרא, וכל עוף דשכן על גביה - מן מיניה הוא. אזלין יהבו יתיה על איגרא, ואתא הדין עורבא מיצראה שכן על גביה. אמר: מסאב הוא, דמן מיניה הוא, דכתיב ואת כל עורב למינו. אמרו: לא הלך עורב אצל זרזיר, אלא שהוא מינו (ברא"ר פס"ה, ג)

ידוע דמי שאינו טוב, אי אפשר שישרה בו דבר קדושה, כמאמר חכמינו ז"ל כל עורב למינו.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ותאמר אם כן.

 

טו. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ

טז. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת

יז. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ

יח. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף

יט. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ

כ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ

כל עוף טהור תאכלו

הצדיק הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל לא היה אוכל מתחילה שום בשר, אפילו בשר עוף, אפילו בשבת.

והרב ר' חיים קראסנר נתווכח עמו על זה, וטען "כי בשביל מי נבראו המאכלים הללו בעולם, הרק כדי שנכרים יאכלו אותם?!"

ומאז היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב אוכל בשר עוף, אפילו בחול.

זכרון טוב, עניני מאכל. ילקוט קדושת לוי, עמ' ר.

 

כא. לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

לא תאכלו כל נבלה

[א]

...יש מאכל שאי אפשר לטועמו ולאכלו, כי טומאת עבירה שרויה בו. וכגון בשר נבילה וטרפה וכל מה שאסרה התורה. והנה גם בהמאכל הזה טועמין בו טעם, אמנם טעם רע ופחות הוא למאוד מאוד, כי רוחא דמסאבא וזוהמת טומאת העבירה שרויה בו ונסתאב טעם המאכל למאוד מאוד.

גאולת ישראל השלם, ח, ב. יעוין לעיל בפירוש פסוק ט הדברים במלואם.

 

[ב]

וכמו ששמעתי בשם הקדוש מבארדיטשוב ז"ל שפעם אחת ראה איזה דינים שלא היה יכול לשית עצה בנפשו להפוך הדבר מדין לרחמים, כי היה קיטרוג גדול, רחמנא ליצלן.

והלך למקוה, ובתוך הליכתו פגע באשה מפחותי הערך שהולכת ומקללת בקללות נמרצות. והיה מתירא שאפשר על ידי קללתה הוא הקיטרוג ודין. על כן שאל אותה: למה מקללת?

והשיבה: "למה לא אקלל, הלא עניה גדולה עם הרבה בנים אנכי. ולא די שכל השבוע אין לי על בשר להחיות את נפשם, על כל פנים פעם אחד על שבת [יהא לי], והקצב נותן עצמות (ו)ביוקר עד אין שיעור".

אמר לה: "הלא תוכל לקחת אצל קצב אחר?"

והשיבה: שהוא גם כן כל כך [ביוקר].

אמר לה: "ובשר טריפה גם כן כל כך ביוקר?"

והשיבה: "לא, רק בחצי חנם".

אמר לה: "לקחי משם".

והיה כי שמעה זאת, התחילה לצעוק עליו בבזיונות: "וכי אקח בשר טריפות, חס ושלום, ואיש זקן יאמר כך?" כי לא הכירה אותו, ופערה פיה ברוב בזיונות.

אז הלך הרב הקדוש לדרכו, והתחיל לטעון להקדוש ברוך הוא איך יש קטרוג על עם קדוש כזה? אשה עניה עם בניה אין לה להחיות את נפשה, ואף על פי כן אמרה שאפילו אם יודעת שתלך למיתה עם בניה, זאת לא תעשה.

ובזאת נמתק הכל.

אמרי יהודה, פרשת חיי שרה. ילקוט קדושת לוי, עמ' רטז-ריז.

 

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

 

לא תבשל גדי בחלב אמו

שמעתי מהרב הגאון מראזינטאב וה"ר אליעזר ליפא ז"ל שאמר בשם הרב הגאון הקדוש מו"ה לוי יצחק זצלה"ה מבארדיטשוב, ששאלו להרב הקדוש הנזכר לעיל מאמר בתיקונים ארביסר[265]: "בראשית[266] – עלה אתמר[267] ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' [אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו] וסמוך לראשית בכורי אדמתך, לא תבשל גדי בחלב אמו – מה האי לגבי האי? קם ר' שמעון על רגלו, פתח בקלא סגיא ואמר: 'אליהו, אליהו, נחית הכא ברשותא דמארך, ואנהיר עינייהו דאלין סבין בהאי מלה, דלא יתון למיכל בשר בחלב".

ואמר הקדוש הנזכר לעיל: דזה מפורש בתוספות חולין, ריש "כל הבשר"[268] שאמרו: מה דאיתא בתוספתא:[269] "בשר בחלב נוהג בארץ ובחוץ לארץ". – ולמה אשמעינן זאת בתוספתא, והא מילתא דפשיטא היא[270], דכל דבר שהוא חובת הגוף, נוהג בארץ ובחוץ לארץ! ותירצו שם: משום דהוה אמינא לדרוש סמיכות ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו – בזמן דביכורים נוהג, בשר בחלב [נוהג], ובזמן דאין ביכורים נוהגת, אין בשר בחלב נוהגת. לכן אשמעינן בתוספתא דבשר בחלב נוהג בזמן הזה.

וזה נאמר בתיקונים הקדוש "וסמוך לראשית בכורי אדמתך לא תבשל גדי בחלב אמו, מה האי לגבי האי" – כלומר, מה סמיכות יש לזה?

"קם ר' שמעון על רגליו, פתח בקלא סגיא ואמר 'אליהו, אליהו, נחית ברשותא דמרך, אינהיר עינייהו דאלין סבין בהאי מלה, דלא יתון למיכל בשר בחלב" – כי אם ידרשו סמיכות, יאכלו בשר בחלב.

ודברי פי חכם חן.

מפעלות הצדיקים. ילקוט קדושת לוי, עמ' לב.

 

כב. עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה

עשר תעשר

עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר (תענית ט, א)

ודרשו רבותינו ז"ל[271] "עשר בשביל שתתעשר".

להבין זה, נראה דהנה כשאדם עושה צדקה, אזי הצדקה עולה למעלה לפני הקדוש ברוך הוא.

והנה על דרך משל האדם הנותן זהב אחד או מדה אחת תבואה מעשר, כשהצדקה עולה למעלה ומסתכלין זה המעשר מאין הוא בא, והלא בא מחמת שהיה לו עשרה זהובים או עשרה מדות תבואה. ונמצא, אלו העשרה זהובים והעשרה המדות כולם נכנסין במצוה זו. כי מחמת שיש לו עשרה זהובים ועשרה מדות נותן אחד זהב או אחד מדה. ובזה זוכה לשנה הבאה שיתן עשרה זהובים ועשר מדות מעשר. דהיינו, שיהיה לו מאה זהובים ומאה מדות תבואה.

ונמצא, שכל התבואה שהיה לו בפעם הראשון. דהיינו, עשרה מדות שממנו נתן מדה אחת מעשר, על ידי זה זוכה שבשנה הבאה יזכה שיתן ממאה מעשר. דהיינו, שיהיה לו מאה מדות. והטעם לזה כיון שכולם נכנסין במצוה, כנזכר לעיל.

וזהו עשר - כשתתן מעשר[272].

תעשר את כל תבואת זרעך [היוצא  השדה שנה שנה] - לשנה הבאה תזכה שכפי התבואה שהיה לן בשנה העבר, יהיה עתה כל התבואה מעשר, כנזכר לעיל. וזהו הרמז "עשר בשביל שתתעשר".

 

עשר תעשר את כל

שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי הגאון הקדוש:

...כל – גימטריא: חמשים. מעשר מן חמשים – ה'.

תולדות יצחק בן לוי, פרשת לך לך. ילקוט קדושת לוי, עמ' ד[273].

 

כג. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים

ואכלת לפני ה' אלהיך

[א]

משה, שהיה לו היראה גדולה, עד שבטל במציאות - לכך לחם לא אכל[274]. אבל זה שאין לו היראה הגדולה, אין הבהירות שופע עליו, וזה צריך לאכול ולשתות...

הם,[275] שלא שפעו עליהם זה הבהירות העליון, ויחזו [את האלהים] ויאכלו וישתו - היו צריכין לאכול ולשתות. לא כמו משה, שלא אכל ולא שתה.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ויראו את.

 

[ב]

יש שני מיני אכילות: כשאוכל לכוונת הבורא, אזי האוכל הוא המשפיע, בבחינת דכר. וכשאוכל לתאוות לבו, חס ושלום, אזי הוא בבחינת נוקבא... כי כשאוכל לכוונת הבורא, אזי אכילה הוא נעשה, כי הוא ברא כעת האוכל.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה והימים.

 

[ג]

פעם אמר לו [=לר' ברוך מריקא] הברדיטשובער: "רצוני שתהיו עוד אצלי מלמד. ובתנאי, שתאכלו עמי בקערה אחת".

ונזדמן שבאו אז לברדיטשוב האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך זצוק"ל ואחיו הרבי ר' זישא, והיה להם אכסניא בחדר העליה.

והלך הרב המגיד לשאול עצה מהם. ובדרך עלייתו על המדריגות, שמע שהרבי ר' אלימלך זצוק"ל דקדק על הגמרא[276] דדרשו על הפסוק[277] ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, מקשה בגמרא: "וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו? אלא כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה". עד כאן לשון הגמרא.

ודקדק הרב הקדוש: "מאי זה מקשה הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו', הלא באמת אכלו לפני אלקים, דהא מלא כל הארץ כבודו! ותירץ: דמפני יראת הצדיק, נדחה מעט מיראת אלקים. ואתי שפיר קושית הגמרא 'וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו' – והיה להם יראת הרב, ונדחו מעט מיראת אלקים, ואין זה לפני האלקים".

והבין המגיד הקדוש כי זה הוא תשובה על שאלתו שרצה לשאול מהם, כי לא טוב לאכול תמיד עם הצדיק, כי בה נדחה מעט מיראת אלקים.

ספרן של צדיקים, מערכת כג, אות ה, עמ' מב. מהדורת בני ברק תשנ"ה, עמ' מח

 

במקום אשר יבחר לשכן שמו שם

זאת באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה', לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל, ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו.

ולפי זה נקרא שכינה - מלשון שוכן. כי הוא השוכן בקרבינו, עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת. וזה היה תחלת הבריאה, בכדי שיתגלה מלכותו בעולם, ולהשפיע עלינו מטובו וחסדו, כדי שיתראה חסדו לבאי עולם. וזה שאמר[278] עולם חסד יבנה.

ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו עליו השלום והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד. לפי זה, לא היה עיקר השלימות רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון, שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק[279] ואביו קרא לו בנימין – פירוש: בן ימין, רוצה לומר: מפאת החסדים[280]. שעל ידי זה נברא העולם.

ולזה, היה בית המקדש בחלקו - שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה מה רב טובך.

 

דגנך

זה שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל, ויש לו תענוג, נקרא ד' - לשון דלה ועניה. כי תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל. וזה רמז דגן – ד' גן. כי גן - הוא לשון תענוג. מהד' יהיה לה' תמיד תענוג לרוב מעבדות ישראל.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויתן לך.

 

ויצהרך

יצהר - לשון בהירות.

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח קרח.

 

למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים

המצות נקראים בזוהר הקדוש[281] רמ"ח עיטין - רוצה לומר: רמ"ח עצות לבוא על ידיהם ליראת הבורא ואהבתו. ומקרא מלא הוא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים - שכל התורה והמצות, בכדי לבוא על ידיהם ליראת הרוממות ואהבה. ולמה לנו כל זה, הלא די לנו במצות מצה, המורה על חידוש העולם בכל רגע, ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש[282]?

התירוץ בזה: כיון שנאכל אחר כך חמץ - חשש קרוב הוא שנשכח את הדבר, ויתבטל ההערה של פסח.

קדושת קדושת לוי, פסח. ד"ה חכם מה הוא.

 

כד. וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

כה. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ

כו. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ

וביין

[א]

השכל הרואה את המחדש נקרא י'. וכל י' הוא כפול, דיו"ד - הוא בגמטריא עשרים. דהיינו, שני י'. ואחר כך משפיע לנ' - שערי בינה, ומשפיע ששון ושמחה. וזה ויין – פירוש: שמשפיע מי' שהוא שני י' לנ', כנזכר לעיל, ישמח לבב אנוש[283].

קדושת לוי, ליקוטים.

 

[א]

יין - הוא בינה, כנזכר בזוהר הקדוש.[284]

קדושת לוי, פרשת לך לך. ע"ע: לחם.

 

ואכלת שם לפני ה' אלהיך

יעוין לעיל בפירוש פסוק כג.

 

כז. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ

והלוי... אין לו חלק ונחלה עמך

אדם הבוחר דבר מהדברים, נמצא מוכח שזה אוהב יותר משאר דברים, כיון שבחר בו מכל הדברים. וכאן שבחר הקדוש ברוך הוא בלוים, שמא תאמר חס ושלום כיון שבחר בלוים, אין אהבתו על ישראל.

ולזה, כתב ישראל חמשה פעמים בפסוק זה[285] [ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש] - להודיע חיבתן של ישראל כמו ללוים[286]. ומה שבחר בלוים, הוא רק לכפר על בני ישראל.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ואתנה את הלוים.

 

כח. מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ

כט. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

והגר

 [א]

"מפני מה גלו ישראל לבין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים"[287] – רמז: בכדי להעלות נצוצות. וזהו פירוש שהיה הגלות במצרים, כדי להעלות נצוצות. וכשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יכלו כל הנצוצות. וכן היה בימי שלמה עליו השלום[288], ואז לא יקבלו גרים, כי אז יהיה עליות לכל הנצוצות.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מטרף.

 

[ב]

"נשאת ונתת באמונה"[289] - כשאדם עושה משא ומתן עם נכרי, והישראל מרויח בהמשא ומתן, ועל ידי זה יכולת בידו לעבוד ה' ביותר, אזי מעלה הניצוצות מן האומות.

וזהו "נשאת" - לשון עליות.

"ונתת באמונה" – כמבואר, כי הוא מתנה אל ה' מישראל, שמעלה הנצוצות.

ומזה בא הגרים מן האומות, מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן, כנזכר לעיל. וזהו עבודת מתנה[290].

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה עבודת מתנה.

 

[ג]

אמרו חכמינו ז"ל:[291] "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ואין לו חיות כלל. אפס, הרוחניות מהלובן ואודם שנותן אביו ואמו בו. כי בכל ולד, הגם שהנשמה מאת הבורא יתברך, הרוחניות מלובן ואודם הוא מאביו ואמו. אבל גר, אין בלובן ואודם שלו שום חיות מאביו ואמו. ואינו נקרא כלל על שם אביו... ואין בו כלל חלק של אביו.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק ויאמר.

 

והיתום והאלמנה

[א]

ציון נקראת עתה - יתום, ומלכות בית דוד נקראת עתה בגלות – אלמנה.

וכל המרחם על יתום ואלמנה, יזכה לראות בנחמות ציון ובמלכות בית דוד על מכונה.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה ציון נקראת.

 

למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה

[א]

הכלל: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע[292] שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאַיִן. ואלישע שאמר[293] מה יש לכי בבית - כי הכלי צריך האדם לעשות. והוא שצריך לעשות אותיות, והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה - דוגמא לעשות אותיות, וקצירה - הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע[294] בשבת בא השפע מהאַיִן, ואין צריך לעשות שום אותיות. אשר זהו הרמז בפסוק (וברכתיך) [יברכך ה' אלהיך] בכל [מעשה ידך] אשר תעשה.

ובשבת אין צריך לעשות אותיות, כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות.[295]

קדושת לוי, פרשת כי תשא. ד"ה בחריש ובקציר.

 

[ב]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה... והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו... זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה... על ידי העובדא.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו לי.

 

[ג]

בחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה.

נס חנוכה היה על דרך עשיה שיצאו להלחם נגד האויב. אם שכל זה היה רק בבחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה, בבחינת וברכתיך [וברכך ה' אלהיך] בכל אשר תעשה. כי היו חלשים ומועטים, ורק על ידי נס היתה הישועה מאתו יתברך.

חששו חכמינו ז"ל שמא חס ושלום בעקבתא דמשיחא ימצאו מקום לטעות שהיה על פי דרך הטבע, [לכך] לא תקנו חז"ל קריאת מגילה בנס חנוכה כמו בפורים.

בית אברהם, חנוכה, "בשם הרב הקדוש מבארדיטשוב". ילקוט קדושת לוי, עמ' קפו.

פרק טו

א. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה

ב. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'

ג. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ

ד. אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ

לא יהיה בך אביון

יעוין להלן בפירוש פסוק ז.

 

ה' אלהיך נותן לך נחלה

הכלל: זה הוא התענוג של האב, כשמנחיל את בנו. וזה הבחינה התעורר משה בה', שאנחו נקראים בנים לה'. והתעורר משה זה הבחינה, שהשם יתברך ינחיל אותנו כל הטובות.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ויקרב משה.

 

ה. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך

יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל [296] "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים". ובאמת כל איש ישראל זוכה לפי מדרגתו לשמוע זה הקול, וכמאמר רבותינו ז"ל[297] "אף על גב דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי". ומזה הקול בא התעוררות תשובה לכל איש ישראל בכל יום[298].

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[299] "חוץ מאחר" – כלומר, את אחר אינו מעורר זה הקול לשוב בתשובה, רק אם יתעורר מעצמו לשוב בתשובה יקבלו אותו. אבל זה הקול אינו מעורר אותו לשוב בתשובה, כי הוא היה למעלה, ולא שב. לכך צריך להתעורר מעצמו בתשובה. אבל את כל ישראל "חוץ [מאחר"], מעורר זה הקול לשוב בתשובה...

אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך[300] – היינו, הקול מלמעלה המשמיע בכל יום. היינו, הבת הקול כנזכר למעלה המשמיע בכל יום לשוב בתשובה.

קדושת לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה והיה אם שמוע תשמע.

 

לשמור לעשות את כל המצוה הזאת

[א]

הכלל: הוא אפילו אם האדם אינו יכול לקיים כל המצות. דהיינו, מצות התלוים בארץ, ומצפה לקיים המצות. ועל ידי זה שמצפה, זוכה לקיים.

וזהו הרמז כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות[301] – כלומר, תצפה לעשות המצות התלוים בארץ, ועל ידי זה יזכה לקיים. ולשון תשמרון - מלשון ואביו שמר את הדבר[302], לשון מצפה[303].

ועל ידי זה, ובאתם וירשתם את הארץ - תזכו לבוא לארץ לקיים המצות.

קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה כל המצוה

 

[ב]

...והנה יש עוד בהכוסף מעלה יתירה כי במעשה אינו רק מה שעושה דרך משל תפילין כשמניח אז אין בידו אלא מצות תפילין אבל הכוסף והתלהבות שיש לו להמצוה כדי לעשות נחת רוח להבורא הוא כולל כל המצות ומעלה עליו כאילו עשאן לכל המצות כמאמר חכמינו ז"ל[304] "חשב לעשות ונאנס [מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה]".

וזהו כוונת הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום [תשמרון לעשות] - אפילו מצות שאין נוהגין בזמן הזה אתה יכול לקיים, באופן כשתשמרו - מלשון ואביו שמר את הדבר, שתהא יושב ומצפה ומשתוקק אל המצוה "מתי יבוא לידי ואקיימנה"[305].

וזו גם כן מה שאמר דוד[306] (ואני) [והנה] בעניי הכינותי ל[בית] ה' [זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף אלפים [ככרים] – פירוש: כי מצות צדקה אי אפשר רק במתנות מעות. אך אני אפילו בעניי הייתי מתלהב, ואמרתי "מי יתן ואוכל לבנות בית, ובזה הכינותי [לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף [אלפים ככרים], כי נחשב עלי כאילו עשיתי בפועל.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה אנכי.

 

ו. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ

ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו

והנה תואר מושל – יתכן לתאר למי שהוא מושל על זולתו, אף שלא ברצון זולתו. כי הוא בעל יכולתו לכופו ולהכריחו ולהעבירו על דעתו שיסור למשמעתו[307].

שמועה טובה. עמ' פז, ד"ה בעשרה.

 

ז. כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן

כי יהיה בך אביון

[א]

אביונים - המה טְבָעִים, אשר המה עניים ותאבים שיתגלה הנהגות האל ומלכותו וממשלתו בתוכם... והנה האותיות והרוחניות שבעולם הטבע הם תאבים שיאיר האל על הטבע הנהגתו ומלכותו שכולם יעבדו אותו. כדרך שהעני תאב לעשיר שימלא די חסרונו, כן העולם הטבע אשר בה הנהגתו ומלכותו מכוסה המה עניים ותאבים שיתגלה הארות הבורא אלהי האלהים ומלכותו והנהגתו.

קדושת לוי, קדושות פורים, קדושה שניה.

 

[ב]

זהו שאיתא בזוהר הקדוש[308]: "איהו - אביון, ואיהו - עני". אביון – לשון תאוה, שתאב לדבר, ועניות - לשון חסרון ממש[309].

ורצה לומר: כי בעת שעדיין לא נזדככו העולמות ואינם יכולין לקבל השפעתו יתברך בשלימות, לא נשלמה תאוותו יתברך להשפיע בשלימות, לכן נקרא אביון.

שמועה טובה, עמ' נה, ד"ה טעם למה אין.

 

[ג]

עני – בחינת מקבל, ואביון – שאני תאב להשפיע...

וזה שנאמר[310] כי עני ואביון אני – רצה לומר: שדוד עבד בודאי שלא על מנת לקבל פרס. רק כדי שיושלם תאוותו יתברך להשפיע בשלימות, ויהיה הוא יתברך מקבל תענוג ממנו, והוא יהיה בחינת משפיע תענוג להשם יתברך.

לכן אמר: כי עני – בחינת מקבל.

ואביון – שאני תאב להשפיע לך תענוג.

שמועה טובה, עמ' נה, ד"ה טעם למה אין.

 

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך

לא תאמץ - יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ [את לבבך]. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ [את ידך] (רש"י)

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

 

באחד שעריך

שעריך - הוא השערים שלך, שאתה עושה ומעורר במעשיך.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה שופטים.

 

ח. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ

כי פתוח

 

כי פתח תפתח - הרי כי משמש בלשון אלא (רש"י)

"כי משמש בארבע לשונות [אי, דלמא, אלא, דהא]"[311]. כי - הוא רצון ומחשבה. רצה לומר: שהמחשבה יכולה להשתנות.

ודי למבין.

כתבי קודש, ח, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): ו, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): ו, ע"ד], ד"ה כי משמש.

 

פתוח תפתח את ידך לו

[א]

פתוח תפתח את ידך לו, ופירש רש"י ז"ל[312]: כי לפעמים הלב רוצה ליתן, רק היד מעכב. ולפעמים, היד רוצה ליתן, והלב אינו רוצה.

וזהו פתוח תפתח – שני פתיחות: הלב והיד.

וזהו כוונת רש"י ז"ל[313]: "ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה" – רצה לומר: שאין פתיחת היד והלב מכוונים זה כנגד זה. שלא היו אחד רוצה ואחד מעכב, רק ששניהם היו רוצים.

כתב יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' עא.

 

[ב]

מצות צדקה אי אפשר, רק במתנות מעות.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה אנכי האל.

 

[ג]

דהנה ידוע מדברי הבעל שם טוב ומן המדרש על פסוק[314] ה' צלך [על יד ימינך] - דהצל עושה כל דבר שהאדם עושה, וכן כביכול אצל השם יתברך. דכל מה שאדם עושה למטה, מעורר עובדא דלעילא ועושה הקדוש ברוך הוא דוגמתו. כשאדם עושה צדקה למטה, גורם שהשם יתברך משפיע גם כן חסד וצדקה.

קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה או יבואר שושנת.

הכלל הוא כך: דהנה הבעל שם טוב היה מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק ה' צלך – דהיינו, כמו שהצל עושה מה שאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מצות וליתן צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות.

קדושת לוי, פרשת וידבר.

 

[ד]

בצדקה שאדם נותן לעני יש בו שתי בחינות של השפעה השפעה לעני, הוא דבר גשמי. והשפעת העני לבעל הבית, הוא רוחני....

ספר זכירות, זכירת המן.

האדם הנותן צדקה, הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו[315] "יותר ממה שבעל הבית עושה [עם העני, העני עושה עם בעל הבית]". אם כן, העני גם כן משפיע בבעל הבית. אפס החילוק שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי, והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני. דהיינו, שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה.

וכן היה במן. שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו, דהוא קצת גשמי. וישראל השפיעו במן דבר רוחני, כמאמר חכמינו ז"ל[316] "כל מה שבקשו לטעום במן, היה טועמין".

נמצא, המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו. וגד - ראשי תיבות ג'ומל ד'לים[317].

וזהו והמן כזרע גד[318] - הוא שהמן היה בו ענין גומל דלים. שזה משפיע לזה גשמי, וזה משפיע לזה רוחני. כמו כן היה במן המן השפיע להם גשמי לישראל, וישראל השפיעו בו רוחני.

וזהו כזרע גד - כזריעה של גומל דלים, וזריעה נקרא צדקה, כמאמר חכמינו ז"ל[319] זרעו לכם לצדקה[320].

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה והמן כזרע.

 

[ה]

הכלל: כאשר העשיר מרחם על העני, אז צריך העשיר להשוות עצמו ולדבק עצמו בצער העני ובדחקות העני, כדי לרחם על העני, על ידי זה שמשוה עצמו לעני. ובזה הוא רחמנות מן העשיר על העני. ונמצא אז העשיר והעני הוא בשוה.

וכן הוא כביכול אצל הבורא יתברך כנאמר[321] עמו אנכי בצרה.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה ויעבור.

 

[ו]

עני מבקש מעשיר למלאות שאלתו ובקשתו, אשר היכולת ביד העשיר למלאות בקשתו. והעשיר צריך לדבק מחשבתו בצער העני, בכדי שירחם עליו. כי כאשר העשיר ידבק מחשבתו בצער העני, אז בודאי ימלא בקשתו, כאשר היכולת ביד העשיר לרחם על צער העני ולמלאות בקשתו.

כן הדבר הזה כשישראל הם בצער, צועקים להשם יתברך לרחם עליהם, כאשר הקדוש ברוך הוא ממלא תמיד כל שאלות עמו בית ישראל, אזי צריך האדם לדבק מחשבתו ותפלתו להקדוש ברוך הוא.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה או יבואר וירא.

 

[ז]

איתא[322] שקודם התפלה צריך האדם ליתן צדקה. והסגולה של צדקה, להכרית הקליפות, כדי שאחר כך יוכל להתפלל בלב טהור. והסגולה מהתפלה שהוא לשון דביקות והתחברות[323], שהאדם בתפלתו מתדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא. והאדם הוא דבר שיש לו סוף והקדוש ברוך הוא אין לו סוף ונמצא עולה ממדריגת סוף למדריגת אין סוף.

וזהו פירוש הפסוק[324] גד - הוא לשון "גומל דלים". גדוד יגודנו - הוא מכרית הקליפות. והוא יגוד עקב – פירוש: כשיתדבק עצמו להקדוש ברוך הוא שנקרא הוא, יגוד עקב - שמכרית מה שהיה במדריגת עקב, שהוא לשון סוף, יוצא ונכנס למדריגת אין סוף.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה עוד באופן אחר גד.

 

[ח]

מאי דכתיב  (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון - לומר לך: מה שריון זה, כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול. אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (בבא בתרא ט, ב)

הנה הכל יתמהו מגודל פליאת זה המאמר: כי מה זה שקא משמע לן שכל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לצדקה מצטרף אחת אל אחת, ולהיות חוברות אשה אל אחותה לצרור בצרור אחד, עד שנעשו כלם יחד חשבון גדול ושיעור גדול. הלא וכי האיך היה ההוה אמינא אחריתא. וכי היה ההוא אמינא לומר שבאם אדם נותן היום פרוטה לצדקה, אז השם יתברך מחשב לו זו הפרוטה. ולמחר כשנותן עוד פרוטה לצדקה, אז השם יתברך שוב אינו מחשב לו הפרוטה של אתמול?!

וכן להלן, כל מה שנותן האדם אחר כך לצדקה, אז צדקות הקודמים אינן נחשבים לו, הלא האיך נפשר לומר כך?! ואם כן, מה זו קא משמע לן?

אמנם ביאור הענין כך הוא: שהנה מורה לנו תורתינו הקדושה את רום גודל חשיבות מצות נתינות הצדקה בעיני השם יתברך, ואיך שאפילו בנתינות מתנה מועטת יכול אדם לקנות לעצמו עולם מלא, ושכרו מרובה. ומכל שכן, בנתינות צדקה צקה מרובה.

וזה שמשוה נתינות הצדקה לקשקשי דשיריון. כי הנה נראה בחוש הראות, שכל עיקר חשיבות השריון הוא מחמת שהוא למחסה ולמגן להאדם הלובשו בהמלחמה מהחרב וחנית וכיוצא בו. והנה נראה, באם שהשריון הוא שלם מכל צדדין, ורק קשקש אחד נחסר ממנו, אזי מחמת חסרון קשקש אחד, שוב כל השריון כלו במה נחשב הוא. כי הנה שוב לא בטח בו האדם מהצלת חרב וחנית וכיוצא בו.

והנה אם אדם אחד מתקן לו אותו הקשקש, אזי השריון הלזה שוב בתשובתו ויקרו כמו מקודם. נמצא, בתיקון קשקש אחד, דומה ממש כאילו עשה ופעל את כל השריון כולו. כי בלא זה הקשקש, אזי כל השריון כולו לאין ולאפס נחשב. כי אין פועל כלום בהמלחמה, כנזכר לעיל. נמצא, כל קשקש ממנו נחשב בחשיבות ויקרות, כאילו הוא כל השריון.

וכמו כן הוא ממש בענין נתינות הצדקה. למשל, אם צריך האדם העני ואביון לקנות לו תרנגולת על שבת. ואינו יכול לקנות אותה כי אם בעד זהב. נמצא, אם יהיה לעני הזה תשעה ועשרים גדולים, בוודאי לא יכול לקנות אותה, ואין לו תרנגולת על שבת, ואין לו תרנגולת על שבת. נמצא, זה האדם הנותן לו עוד גדול אחד, ומשלים לסך הזהב, אזי מחמתו הוא קונה את התרנגולת.

ונמצא, חשוב ויקר בעיני השם יתברך נתינות זה הגדול, כאילו הוא בעצמו נתן לו כל הזהב, וקנה בעצמו כל התרנגולת כולו. ונותן לו השם יתברך שכרו משלם, כאלו הוא קנה לו כל התרנגולת. כי זולתו ובלתו, לא היה בשום אופן באפשרי לקנות את התרנגולת. כי החסרון אשר לא יוכל להמנות שכר התרנגולת בשלימות, כנזכר לעיל.

נמצא, כן הוא כל אחד ואחד שנתן לו איזה גדול מתחלה על קניית התרנגולת, נחשב ויקר אצל השם יתברך, כאלו כל אחד ואחד נתן לו כל הזהב וקנה לו את כל התרנגולת. ונותן השם יתברך לכל אחד ואחד שכרו משלם בעד כל התרנגולת. כי זולת כל אחד ואחד לא היה באפשרי לקנות התרנגולת, כנזכר לעיל.

וכן מי שנותן עלהכנסת כלה, או על איזה בגד להלביש את העני, או כל כיוצא בזה, או מחזיק ידי לומדי תורה העניים, אזי הוא וכל מי שנותן לזה, נותן להם השם יתברך ברחמיו הגדולים לכל אחד ואחד שכרו, כאילו כל אחד ואחד עשה את כל המצוה כולה בעצמו בשלימות, מטעם הנזכר לעיל.

וזהו שאמר "מה השריון הזה כל קשקש [וקשקש מצטרפת לשריון גדול]. אף צדקה, כל פרוטה [ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול]", כנזכר לעיל.

והנה עתה בֹּא ברוך ה'[325], אתה בן אדם, ובעיניך תראה ובלבבך תבין ובאזניך תשמע, כמה גדול ויקר וחשוב מעלות כח מצות נתינות הצדקה. וכמה יתלהב ויתלקח האדם בשלהבת להבת אש יראת ואהבת השם יתברך לקיים מצות צדקה. ובפרט שהוא רפאות לשרך[326]. וכמו שאמר הכתוב[327] וחטאיך בצדקה פרוק, גם ושביה בצדקה[328].

ודי למבין.

גאולת ישראל השלם, ט, ב.

 

[ט]

אצל רבן של ישראל, עיר וקדיש, בעל "קדושת לוי" זלה"ה באו פעם אחת קודם תפלת שחרית לבקשו שיקבץ ממון עבור מצוה רבתי מצות פדיון שבויים.

ומיד כשמוע הגאון הקדוש שבר ישראל עומד בצרה, שנתפס בידי זרים, הלביש עצמו בטוזלעק והלך מבית לבית וקובץ על יד ירבה מתנות הגונות למצוה גדולה הלזו.

וכאשר היה נצרך לערך מאה רובל עבור הפדיון, כאשר הגיע הגאון הקדוש קרוב למספר זה, פתאום הניח מקבץ עוד, והלך למקוה וטבל עצמו, ועמד להתפלל כדרכו בקודש באש בוערה.

ויהי אנשים אשר היו תמהים על הגאון הקדוש למה פסק פתאום מלקבץ, הלא כבר הגיע להמנין ומספר המעות הנצרך. ואם ידע הגאון הקדוש ברוח הקודש שהאיש אינו ראוי לזה, למה התחיל לקבץ בעדו.

עוד הם מהרהרים בזה, ונודע להם שהגוים שבקשו כסף הפדיום, הלבישו לגוי אחד בלבושי יהודים, אותו שהראו שתפסו, כדי להוציא מעות מישראל.

ועתה הבינו למה פסק הגאון הקדוש מקבץ לנקבציו. והשואלים רצו לשאול מהגאון מאין ידע זאת פתאום. וטרם שאלוהו, השיבם הגאון באשר ראה בעת קיבץ הכסף, שהאנשים מהרו מאוד לתת לו מתנות גדולות. ומזה נתן אל לבו, שאין יכול להיות זאת בעד איש ישראל ליתן למצוה באש בוערה כזה, אין ליצר טוב כח כל כך.

אלף כתב, אות קמט. ילקוט קדושת לוי, עמ' רכ.

 

[י]

הנני להציע לפני קורא נעים דיבור נחמד מרב האי גאון, רכב ישראל ופרשיו, אספקלריא המאירה, הרב מבארדיטשוב זצוקללה"ה, איך שהיה מליץ וסניגור על ישראל לפני ה' יתברך, והמתיק הדינים והמשיך שפע ממקור השפע על כלל ישראל. וזה שמעתי מכבוד אדוני אבי הרב הגאון זלה"ה ששמע ממגידי אמת הדבר הנחמד הזה:

והוא, פעם אחת במוצאי יום כיפור נכנס אליו תלמידו המובהק, הרב הצדיק ר' שמואל ז"ל מקאמינקא השני לראות מה הרב עושה אחר התענית, ואחר כל העבודה שעבד ביום הקדוש הזה למעלה מהטבע ומהכח האנושי במסירת נפש כנודע ומפורסם. נכנס וראה שהצלוחית עם קאווע עומדת לפניו, ועדיין לא טעם כלום אחר הצום, אף שהיו איזה שעות לילה.

כשראה הרב ז"ל את תלמידו ר' שמואל הנזכר לעיל, אמר הרב לר' שמואל בזה הלשון: שמואל, טוב שבאת אלי. הנה אספר לך, כי הס"מ ביום קדוש זה עמד וטען לפני הבית דין של מעלה, בזה הלשון: אתם בית דין הצדק, אמרי לי הטעם למה כשאחד גוזל את חבירו אחד רובל כסף, אין אתם שוקלים רק את המטבע. וכשאחד נותן מטבע לצדקה, אתם שוקלים את העני ואת נפשות ביתו. ממה נפשך, אם בגזילה אין אתם שוקלים רק את המטבע – גם בצדקה צריכים אתם לשקול רק את המטבע לבד. ואם בצדקה אתם שוקלים נפשות – גם בגזלה צריכים אתם לשקול נפשות, שציער את הנגזל ואת נפשות ביתו. ממה נפשך!

שמואל, הבן הדבר. באשר מלאך אינו למדן, כי לא בשמים היא, על כן לא ידע המלאך מיכאל המליץ של ישראל לתרץ לו על זה.

עד שרמזו עליו, והשיב על זה תירוץ נפלא ונחמד [מובן שהרב הגאון מבארדיטשוב הוא שרמז עליו]: בשלמא בצדקה צריכים לשקול נפשות, כי כוונת הנותן צדקה להחיות נפשות, ולכן צריכים לשקול נפשות. מה שאין כן בגזלה, ידוע היטב שאין כוונת הגוזל לצער נפשות, רק כוונתו בהגזלה למלאות תאוות יצרו הרע. לכן אינן צריכים לשקול רק את המטבע שגזל לבד.

ובזה התירוץ האמיתי זה הנפלא נשתתק המקטרג, ונתבטל הקטרוג, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.

סיפורי צדיקים החדש. מובא בשני המאורות, קורלאנד ברוך ולייפער יששכר, ירושלים תשס"ח, עמ' 71

 

די מחסורו אשר יחסר לו

לו - זו אשה, וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו (רש"י)

ורש"י פירש: די מחסורו אשר יחסר לו – זו אשה, וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו.

ורש"י הנ"ל אינו מובן בעצמו.

והנה [ידוע] שבנתינת צדקה יש שני בחינות: יש ש[ה]נותן הוא המשפיע והמקבל הוא המקבל. אבל יש בחינה אחרת, שהמשפיע הוא [גם כן] המקבל. כי הנה כשהקדוש ברוך הוא הוא משפיע לנו, אז הוא מקבל תענוג מזה שאנו מקבלים השפע [מידו] (לידו). ונמצא, המשפיע הוא מקבל תענוג. ואצל זה, המקבל נקרא מתנה. אבל אצל הנותן, לא נקרא מתנה, כי הוא מקבל תענוג מזה שהוא משפיע.

ולזה כיון ו[נא] אל תצריכנו [ה' אלהינו] ל[א] [ל]ידי מתנת בשר ודם[329] – כי לפעמים אדם שהוא ניזון מאחרים, ואין לו שום משא ומתן, היאך שייך [לבקש] ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, היעשה אלקים ארובה בשמים[330] להריק לו דרך ארובה כסף וזהב?!

אך הענין הוא כך: שכוונתינו הוא, שהנותן יהיה גם כן כוונתו שהנותן יקבל תענוג ונחת רוח (מהנותן) [מהנתינה]. ולא יהיה בהמתנה רק מתנה אחת, אצל המקבל. מה שאין כן מצד הנותן לא יהיה נחשב אצלו למתנה, רק כאלו קבל מחמת תענוג המצוה שעושה. לאפוקי, אם אין [זה] כוונת הנותן, רק נחשב אצלו למתנה, אזי יש בדבר שתי מתנות - שהנותן נותן מתנה, והמקבל מקבל מתנה.

וזה הכוונה בברכת המזון ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם – רצה לומר: שהוא בנתינה שתי מתנות, אצל הנותן ואצל המקבל.

כי אם לידך – רק שיהיה כמו לידך. רצה לומר: כמו כשאנו מקבלים ממך, אזי המתנה נחשב כאלו מתנה לידך, ואתה המקבל.

וזהו שונא מתנות יחיה[331] – רצה לומר: שהוא שונא מתנות. בשעה שנותן צדקה, שונא שיהיה בדבר שתי מתנות, מצד הנותן ומצד המקבל. רק מתנה אחת, אצל המקבל.

נמצא, לפי הבחינה זו, אזי הנותן – מכונה בשם נקבה, מחמת שמקבל תענוג מהמצוה.

וזהו כוונת רש"י ז"ל "זו אשה" – רצה לומר: שיהיה הנותן בבחינת אשה, כאילו אתה המקבל.

ודוק היטב.

כתב יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' עא.

 

ט. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא

בך חטא

הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[332] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[333] - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.

 

י. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ

נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו

[א]

אשרי האיש אשר עושה נחת רוח ליוצרו, שיהיה שמח מאד על כל המצות, ובפרט על מצות הצדקה ומתנות לאביונים. ויעשה בשמחה ובחדוה רבה. ואל ישים אל לבו חס ושלום איזה צער או איזה צרת עין כי יחסר לו מעותיו בעת שנותן לעניים. כי כיון שגורם חסד בכל העולמות, אזי מחסדי הבורא ברוך הוא יוסיף לו האל ככה אלף פעמים ויברך אותנו כאשר דבר לנו[334]. כיון שגורמים חסד במצוה הזאת. ובפרט אשר ביארנו, שגורמין על ידי מתנות לאביונים שפע רב בעולם הטבע בעולם הזה, אשר המה נקראים אביונים, כמו שכתבנו.

לכן כיון שיתוסף שפע רב בעולם הזה, בודאי יתוסף להנותן עשירות וכבוד לעבודתו ליראתו ותורתו.

קדושת פורים, קדושה שניה.

 

[ב]

...והאל יתן לנו שעל ידי מעשה הצדקה, ובפרט על ידי מתנות לאביונים בזה היום [=פורים], ישפיע רב חסד וששון ושמחה לכל העולמות עד עולם הזה, עולם הטבע. כמו שנאמר[335] והיה מעשה הצדקה שלום, ו"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[336], וצדקה תהיה לנו[337] ולכל ישראל חיים ושלום.

אמן סלה[338].

קדושת פורים, קדושה שניה.

 

[ג]

...כמו שנותן האיש הישראלי צדקה לעני ומתלבש את עצמו במדת החסד ומתחסד עם העני, כן גורם שהשם יתברך מתלבש את עצמו במדת החסד ומשפיע בחסדו לכל השרפים ולכל אופני הקודש לכל העולמות ולכל הנשמות ולכל ההיכלות שפע רב וששון ושמחה לכל העולמות ולעולם התחתון. כמו שאמרו חכמינו ז"ל:[339] "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים".

וכמו שישראל מנהיגין את עצמם בעולם הזה, כן מעוררין המדות למעלה. אם עושין חסד עם חבריהם ורחמנות עם חברים, ככה מעוררים חסדים ורחמים למעלה למעלה על כל העולמות. וזהו שאמרו בגמרא[340] "ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה".

וכמו שאמר בוצינא קדישא מוהר"ר ישראל בעל שם טוב ממעזבוז[341], וכן הוא במדרש[342]: ה' צלך[343] - מה הצל כמו שאדם עושה, כך הצל עושה. כן כביכול כמו שאדם מנהיג את עצמו, כן כביכול מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה באלו המדות. אם בחסד וברחמים ובששון ושמחה לתורה ולמצות, כן השם יתברך מנהיג את כל העולמות ואת האדם העושה ששון ושמחה חסד ורחמים.

ואשרי העובד את הבורא ברוך הוא, וגורם בצדקה שנותן ובחסד שמתחסד עם העני ובשמחה שמשמח את העני ואשתו ובניו, כן הוא גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות, רבוא רבבות עולמות עד אין קץ, ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות והעולם התחתון. ומלאים כל העולמות ומלאכים והנשמות וההיכלות ועולם הזה בששון ושמחה וצהלה וחסדים ורחמים. ואשרי לו ולנשמתו.

ולא די כשנשמתו עולה למעלה, כל המלאכים וכל העולמות וכל הנשמות מחבקין ומנשקין אותו, עבור שנשמתו גרם השמחה והששון וצהלה לכל העולמות ולכל המלאכים. שנשמתו גורם הששון והשמחה והצהלה והשפע לרבוא רבבות אלפים עולמות ולרבוא רבבות אלפים מלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש. וכל העולמות וכל המלאכים מכריזין לפניו "הבו יקר לדיוקנא לפלניא, דעביד רעותא דמאריה בנתינת מתנות לאביונים".

קדושת פורים, קדושה שניה.

 

[ד]

שמעתי ביאור על מה שאמרו חז"ל[344] "האומר 'סלע זו לצדקה, על מנת שיחיה בני' – הרי זה צדיק גמור".

וקשה הרי נתן הצדקה שלא לשמה, והאיך יקרא צדיק גמור?

ותירץ הגאון המחבר ספר "קדושת לוי" על דרך זה לאשר רצון הקדוש ברוך הוא גם כן שיחיה בנו. נמצא, זה שאומר "על מנת שיחיה בני", עושה רצונו יתברך. כי רצונו גם כן בחיי בנו, כנזכר לעיל. ונותן גם כן סלע לצדקה ועושה רצון היוצר שיחיה בנו, ונותן צדקה גם כן. אתי שפיר שצדיק גמור הוא.

ר' מרדכי אלרייך מקרשנוב. כת"י [הוהדר על ידי הרב שלמה לבנברון], שפתי צדיקים, גל' ד, עמ' יא.

 

[ה]

הענין הוא כי כל מה שהצדיק רוצה, הקדוש ברוך הוא עושה לו. אבל מה שאנו רואין שאף על פי שהצדיק רוצה, ואפילו כן אין השם יתברך עושה – אין זה תימה. שבזה, הרצון של הצדיק לא היה בשלימות. כי אין השם יתברך ברוך הוא נותן בלבו רצון שלם.

והנה יש להקשות למה יש הסתת היצר מאד לענין הצדקה שלא ליתן?

אבל הענין הוא כשזה אינו רוצה ליתן, וזה הצדיק מוכיח אותו "למה אין אתה נותן, הלא הבורא ברוך הוא ברא את הכל, ויכול הוא להעשיר!". נמצא, באלו הדיבורים מביא שפע לעולם. ומיד כשהצדיק רוצה ברצון שלם, בא השפע.

וזה שאמר הכתוב[345] רצון יראיו יעשה – הבורא בעצמו, שיהיה להם רצון לדבר גשמי. כדאיתא בגמרא מפני מה היו אמותינו עקרות, מפני שהשם יתברך מתאוה לתפלתן של צדיקים.

וזה שנאמר ואת שועתם ישמע ויושיעם.

וזה שנאמר גם [ולא] (אל) ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך [ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך].

שמועה טובה. עמ' נב, ד"ה ואל ירע.

 

[ה]

הנה בענין נתינת דבר למקבלו יש חלוקות שונות:

כי הנה אם תהיה נתינת הנותן ברצון טוב ובעין יפה ופנים צהובים, כפי הכנת המרוצה להמקבל מהנותן – הנה מלבד שיקבל המקבל הדבר מהנותן דבר הניתן מיד ליד שהוא גשמי, זולת זה כמו חלב ודשן תשבע נפש[346] המקבל, בהסתכלותו בפני הנותן פנים מאירות, פנים צהובים, כמו שנאמר[347] באור פני מלך חיים. והוא קבלת רוחניות.

מה שאין כן אם נתינת הנותן הוא שלא ברצון טוב וחשק, להעדר הכנת מעשה המקבל להרצות פני הנותן. אבל הנותן נותן לו מצד שמדתו הוא להטיב לרעים ולטובים[348], ולא ישנה מדת טובו מפני העדר הכנת המקבל. או שנותן לו לסיבת קיום המקבל, שלא יגוע ויאסף בהעדר דבר המקיימו – הנה הנתינה ההיא לא תקרא רצון. אבל תקָּרֵא רק מתנת יד לבדו, שהוא דבר הגשמי הניתן מיד ליד, ואין שם  בחינת הקבלה הרוחנית ההוא, בחינת הרצון הנזכרת לעיל.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מד.

 

[ו]

הצדיק מחשב במחשבתו תמיד שלא עשה מעצמו כלום, כמאמר מי הקדמני ואשלם[349]. כי הוא יתברך שמו נתן לו ממון ליתן צדקה, נתן לו בית לעשות מזוזה, בגד לעשות ציצית. רק דבר זה הוא מעשה הצדיק, שאין לו יתברך שמו קדימה במעשה זה: והוא מה שהצדיק חושב ומצפה תמיד שיבואו לידו מצות הבורא ברוך הוא לקיימם. כמו שמצינו אצל משה רבינו עליו השלום שהיה תאב לכנס לארץ, ודרשו חכמינו ז"ל:[350] שהיה מתאוה לקיים מצות התלויות בארץ. והיינו, שהיה חושק תמיד שיבואו מצות הבורא ברוך הוא לידו לקיימם.

קדושת לוי, פירושי אגדות, ד"ה אימא לן מילי.

 

[ז]

בצדקה שאדם נותן לעני יש בו שתי בחינות של השפעה: השפעה לעני - הוא דבר גשמי, והשפעת העני לבעל הבית – הוא רוחני.

פירוש זכירות, זכירת המן.

 

כי בגלל הדבר הזה

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (להלן פסוק יא) - תניא רבי אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו. שאם הוא לא בא, בא בנו. ואם בנו לא בא, בן בנו בא. שנאמר כי בגלל הדבר הזה. תנא דבי רבי ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא, ב).

[א]

...שבא לפניו משפט ראשון בסוחר אחד שהביא לברדיטשוב הרבה חביות דבש, ולאיזו סיבה, לא יכל למכור אותן, והעמידן אצל אחד מחביריו שידע כי איש אמונים הוא, ונסע לביתו. ולרגלי מסחרו נתעכב ולא יכל לשוב לברדיטשוב למכור הדבש, עד אחרי איזה זמן שבא לברדיטשוב. והנה הודע לו כי מכירו הלך לעולמו והניח יתומים קטנים, אשר לא ידעו כלום במילי דאביהם.

בבואו אצלם ודרש להשיב לו החביות דבש, אמרו שאמנם כן נמצאו במחסון אביהם חביות דבש, אבל מן הסתם של אביהם הוא שלא צוה עליהם כלל לפני מותו.

הלכו לדון אל הרב הקדוש מברדיטשוב זצ״ל, והאיש טען תביעתו, וניכרים דברי אמת שהצדק אתו. אבל על פי דין תורה לא יכל הרב הקדוש מבארדיטשוב לחייב את היתומים להחזיר לו החביות דבש. והיה להרב הקדוש צער גדול מזה. וביחוד על שהמשפט הראשון שנתרמה לו, הוא דבר שאי אפשר לו לבררו בלי השבעה.

ובכה והתחנן להקדוש ברוך הוא שיאירו עיניו בהלכה זו. עד שרחמו עליו מן השמים והודיעו לו כי המשפט לאלהים היא. היינו, שאבי המת סחר פעם אחת עם אבי אותו סוחר דבש, ונשתקע לממונו ביד אבי הסוחר בד בד כסכום שויון חביות דבש אלו. לזאת גלגלו מן השמים שיחזור לו סכום זה, ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו.

וכמו כן היא בהרבה פסקי בית דין הנוגעים לממון. שהגם שהבית דין רואים שהאחד בא בטענה אמתית, עם כל זאת לא יזכה בדין. וזהו יען מסתמא היה מגיע מקודם לאותו תובע או אבותיו איזה סכום. והקדוש ברוך הוא מזמינם לפונדק אחד וכל אחד יגבה שלא כדת וכהלכה.

עבודת הגרשוני. הובא בזכות אבות, עמ' עט, מתוך אוצר שיחות צדיקים, עמ' מה.

 

[ב]

שמעתי עוד בילדותי דבר נחמד בשם הרב הגאון הצדיק מו"ה מאיר, בן לאותו צדיק, רבן של כל ישראל מברדישטוב זלה"ה בפרשת ראה על פסוק נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. ודרשו חכמינו ז"ל: "גלגל הוא שחוזר בעולם".

וקשה: איזה שכר הוא על המצוה הגדולה הלזו, שאם הוא לא בא, בא בנו או בן בנו, כמו שאמרה דביתהו דר' חייא. ומה שהשיב לה "קרא כתיב", לא נתיישב כלל, כי התורה הקדושה דרכיה דרכי נועם.

ולתרץ זאת הוא כך: ידוע מכל הספרים הקדושים אשר מכל מצוה נברא מלאך. והנה מי שעושה מצוה בכל לב ונפש בשמחה, אזי המלאך הזה שנברא מהמצוה הזה הוא בגוף ונשמה. והנה רוב עשירים נותנים צדקה בלא לב, ונבראים מלאכים בלי נשמות. ובעניים הוא להיפך. והמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וגם מזה נבראים מלאכים, רק נשמות בלי גופים.

והנה הקדוש ברוך הוא רחמיו על כל מעשיו, והעשיר יורד מנכסיו ונעשה עני. ושוב יש לו לב טוב ליתן, ובורא בזו המחשבה מלאכים רק נשמות. ומזדווגים כעת מלאכים שלו, ויש לו כעת מלאכים שלמים בגוף ונשמה.

על כן בא התורה הקדושה באזהרה גדולה נתן תתן לו ולא ירע לבבך כי בגלל הדבר הזה מוטב שיתן מיד בעודו בעשרו בלב ונפש ובשמחה רבה. ואז יהיה לו תיכף מלאכים שלמים קדושים, ועשירות לו ולזרעו עד עולם.

דבש השדה, אות א.

 

יא. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ

יעוין פירוש הפסוק הקודם

 

יב. כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ

יג. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם

יד. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ

אשר ברכך ה'

ראשי תיבות אשר ברכו ה'[351] - הוא אבי, רמז על אבא עילאה.

והמבין יבין.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה אשר ברכו.

 

טו. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם

עבד

[א]

זה שעובד מיראה - נקרא בבחינת עבד.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה אנכי. הדברים במלואם, להלן בפירוש הפסוק.

 

[ב]

עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר.

 

[ג]

כשבא בן אצל אביו למשפט - בודאי אין לו לירא כלל, כי בוודאי יצא זכאי בדין... העבד כשבא למשפט - אינו יודע אם יצא זכאי.

קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה קדושים.

 

עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך

הכלל: זה שעובד מיראה - נקרא בבחינת עבד, והעובד מאהבה - נקרא בבחינת בן. ונמצא, אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים, אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה. כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה, לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים, והיה להם בחינות עבד. לזה, הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם, ואחר כך קבלו התורה, בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים[352] - ועתה אני נותן לך התורה, והוצאתיך מבית עבדים - שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה אנכי.

 

טז. וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ

כי טוב לו

נודע כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.

שמועה טובה.

 

יז. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן

יח. לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה

[א]

הכלל: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע[353] שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאַיִן. ואלישע שאמר[354] מה יש לכי בבית - כי הכלי צריך האדם לעשות. והוא שצריך לעשות אותיות, והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה - דוגמא לעשות אותיות, וקצירה - הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע[355] בשבת בא השפע מהאַיִן, ואין צריך לעשות שום אותיות. אשר זהו הרמז בפסוק (וברכתיך) [וברכך ה' אלהיך] בכל אשר תעשה.

ובשבת אין צריך לעשות אותיות, כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות.[356]

קדושת לוי, פרשת כי תשא. ד"ה בחריש ובקציר.

 

[ב]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה... והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו... זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה... על ידי העובדא.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו לי.

 

 

[ג]

בחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה.

נס חנוכה היה על דרך עשיה שיצאו להלחם נגד האויב. אם שכל זה היה רק בבחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה, בבחינת וברכתיך [וברכך ה' אלהיך] בכל אשר תעשה. כי היו חלשים ומועטים, ורק על ידי נס היתה הישועה מאתו יתברך.

חששו חכמינו ז"ל שמא חס ושלום בעקבתא דמשיחא ימצאו מקום לטעות שהיה על פי דרך הטבע, [לכך] לא תקנו חז"ל קריאת מגילה בנס חנוכה כמו בפורים.

בית אברהם, חנוכה, "בשם הרב הקדוש מבארדיטשוב". ילקוט קדושת לוי, עמ' קפו.

 

יט. כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ

כל הבכור אשר יולד בבקרך הזכר תקדיש לה' אלהיך

הבעש"ט זללה"ה אמר שלא ידאג אדם על מקרה בלתי טהור שראה קרי בשוגג, בלי שום מחשבה זרה והרהור - כי הוא חס ושלום, היה חייב מיתה. ועל ידי זה כי יצא ממנו הרע, נפטר ממיתה. ובאם לאו, היה מת, חס ושלום.

ואמר רמז לזה

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו[357] – ויקר, אותיות קרי. הוא טוב לחסידיו – היינו, שבא לו שלא מחמת הרהור, הוא טוב.

[המותה לחסידיו] - שבאם לאו, היה אפשר להיות מת, חס ושלום. אם כן, אין לדאוג, אלא אם ראה על ידי מחשבתו.

וכשבא לאדם מחשבה רעה, חלילה, יראה לטהרה בהעלותה להתקשרות הבורא יתברך.

וזהו כל הבכור אשר יולד – היינו, מחשבה רעה (כי הקליפה קדמה לפרי, לכן נקרא בכור).

שיולד לך בבקרך – לשון ביקור, לשון מחשבה.

הזכר – רְאֵה שתהיה בבחינת זכר, להיות אתה המשפיע טוב בעולם על ידי התקשרות הבורא יתברך, ולברר להוציא הטוב מן הרע.

ותקדיש לה' אלהיך – אלהיך גימטריא אדנ-י עם הכולל.

[לה' אלהיך] - הרי הוי'ה אדנ'י, והשני שמות אלו הוא היחוד.

שמועה טובה. עמ' צד, ד"ה כל הבכור.

 

כ. לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ

כא. וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ

כב. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל

כג. רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם

רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים

והנה היצר הרע הוא מלך זקן[358], בקי וזריז במלאכתו ושוקד עליו. רובץ כזבוב במפתחי הלב[359], צופה ומביט בכל צידי צדדין האפשריים להסיר בם האדם מן הדביקות והיראה והאהבה.

והנה טבע הזבוב היא שלא לשכון כי אם על מקום מכה, ולא בשר בריא. כן היצר הרע, במקום אשר ימצא פתח פתוח למעשה העבירה, אז יחרץ ימהר יחיש מעשהו לעורר את האדם, ולזרזו על עשייתה. וייפה מתיקות המעשה ההוא לנגד עיניו, ויעלים ממנו אזהרת הבורא ברוך הוא עליו, ומרירות העונש אשר ימצאנו על זה. וזה דרכו כל הימים[360].

ולא די לו במקום אשר ימצא פתח פתוח כנזכר לעיל, יבא הביתה, בית חומר, לעשות מלאכתו[361]. נקל עוד זאת בעיניו, עוד יוסיף ידו להתהפך בתחבולותיו גם בבא האדם להמנע ממעשה העבירה, אשר גם הטבע תמאס ותגעול בה, ומסייע להמנע מן המעשה ההוא. והאדם ידע קונהו, ויתבונן לעשות דבר המניעה לשם פועלו יוצרו ובוראו, כדי לקיים גזירת מלך ולעשות רצונו. אז יחרץ היצר גם הוא לעמוד לשטן לו[362], ולהשכיח ממנו כל זאת. ושלא יכוין במניעתו מן העבירה רק על פי הטבע המואס בו.

ולכן צריך האדם חיזוק בדעה בינה והשכל, להבין תחבולת היצר אשר היא דקה מן הדקה, כנזכר לעיל. ולכוין הדבר לשם הבורא ברוך הוא שגזר על מניעת המעשה ההוא, ואריה דבי עילאה הוא דרביע עליה[363].

והנה טבע האדם הוא לרחק ולתעב אכילת הדם מבהמה ושאר בעלי חיים. והטעם נראה פשוט כי הלא כגבוה שמים מארץ[364], כן מרחק שבין ההפרש נפש האדם המדברת ובין נפש הבהמה. וכמו שאמר הכתוב[365] מי יודע רוח בני האדם העולה [היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ].

והנה נודע כי כל השמים ושמי השמים לא יסבלו ויכילו[366] כמלא גרגיר חרדל גוש מחומריות וארציות. כי המה הפכיים ומנגדים זה לזה, כנודע. כן תמאס נפש האדם אכילת הדם, אשר בתוכו נפש הבהמה.

ומעתה יהיה המשך הפסוקים הנזכרים לעיל בדרך זה

רק חזק [לבלתי אכול הדם][367] – רצה לומר: בדבר הזה צריך אתה חיזוק גדול נגד היצר הרע. כי בשאר פיתוייו, בקל אתה יכול לדחותו. באמרך אליו "אתה עושה רצון יוצרך להסיתני, כאשר צווך. ואני גם אנכי אעשה רצון יוצרי, שלא לשמוע לך!"

וכמו שאמר החסיד המפורסים ז"ל[368] פירוש הפסוק[369] במה יזכה נער [את ארחו לשמור כדברך]. אך בתחבולה דקה הנזכרת לעיל, צריך אתה חיזוק לדחותו מעליך ולאחוז בדביקות הבורא ברוך הוא. כי הלא באמת אף לפי פתוי היצר, לא יעשה האדם העבירה.

ואמר רק חזק – שלא תדמה בנפשך בעת מניעתך אכילת הדם,

לבלתי אכול (את) הדם כי הדם הוא הנפש – רצה לומר: שאין הדעת סובלת לאכול נפש הבהמית, שהיא הפכית לנפש האדם.

וזה שאמר ולא תאכל – רצה לומר: שאינך יכול לאכול, הנפש עם הבשר. ובשביל זה, תמנע מאכילת הדם או משתותו. כי יצא מכלל מאכל ומשקה. ולא תכוין במניעת אכילתו, שהוא לקיים מצות הבורא ברוך הוא, לא תעשה כן.

אבל כך תעשה, לא תאכלנו[370] – רצה לומר: שבעת שתבא להמנע מאכילתו,

על הארץ תשפכנו כמים – שיהא חשוב בעיניך הדם משקה טוב וראוי לשתייה, כמו שהמים הוא משקה. וכי באמת הוא נחשב מן השבעה משקים שסימנים י'ד' ש'ח'ט' ד'ם'[371].

ולא תאכלנו, רק בכוונה כי תעשה הישר בעיני ה' – לעשות רצונו.

ולאשר כי הדבר ההוא צריך חיזוק להנצל מערמת התחבולה של היצר הדקה הנזכרת לעיל, כמו שכתבתי, לכן להטעים הדבר לחיך השומע, ושיתלהב האיש ההמוני לדבר,

אמר למען ייטב לך [ולבניך אחריך][372] – והוא על דרך כל יעודים הגשמיים הכתובים בתורה בפרשת והיה אם שמוע[373], ובפרשת בחוקתי[374]. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע[375]. והוא לפחותי המדע ואינם שלמים בהכרת השכל. אבל להאדם שלם הכרה, אין צורך לשום יעוד. כי מאמר כי תעשה הישר בעיני ה' – די והותר להתעוררות האדם השלם לזאת הכוונה המעולה.

קדושת לוי, פרקי אבות, פרשת ראה.

 

פרק טז

א. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה

כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים

הנה אמרינן בגמרא[376] פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, חד אמר בניסן עתידין ליגאל, וחד אמר בתשרי עתידין ליגאל. שלשון תשרי - הוא לשון ת'ש'ר'ק', והת'ש'ר'ק' הוא מרמז על המשפט, והא'ב' הוא מרמז על החסדים ורחמים, וניסן - הוא חודש האביב, ואביב - הוא א'ב', שהוא מרמז על רחמים.

וזהו הפלוגתא בגמרא גם כן על הדרך הזה. דהיינו, שמאן דאמר בתשרי עתידין ליגאל – כלומר, אפילו בעת המשפט שתשרי מרומז על המשפט, אף על פי כן יהיו ראוין ליגאל מחמת שכל ישראל עובדים את הבורא אבל חס ושלום אם לא היו עובדין לא היו נגאלין. ומאן דאמר שבניסן עתידין ליגאל, וניסן הוא הרמז על הרחמים, כלומר אפילו כשיהיו ישראל במדריגה התחתונה ואינם ראוין ליגאל, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו יגאלם.

וזהו כוונה ויאמר משה אל העם היום אתם יוצאים בחודש האביב[377] – דהיינו, אפילו שאין ראוין אתם לגאולה, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא ברוב חסדיו יגאל אתכם.

ואם ירצה השם, ברוב רחמיו יגאל אותנו בקרוב, אף על פי שאין אנו ראוין לגאולה. אמן.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה היום אתם יוצאים.

 

ב. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

וזבחת פסח לה' אלהיך

[א]

ואמרתם זבח פסח הוא לה'[378]

היינו, כשתדברו בתורה ובתפלה וזהו פסח - פה סח,

תראו שיהיה בחינת הוא – היינו, נסתר יהיה להן בחינות התגלות.

ודוק.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה או יבואר ואמרתם זבח.

 

[ב]

עוד יבואר ואמרתם זבח פסח הוא לה'

היינו, כשתרצו להביא קרבן עתה בגלות המר שאין לנו קרבנות. אזי ואמרתם זבח פסח הוא לה' – היינו, שתדברו בתורה ובתפלה בדעת צלולה שיהיה רק לה' לבדו.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה עוד יבואר ואמרתם זבח.

 

ג. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ

שבעת ימים תאכל עליו מצות

אי קשיא, הא קשיא: דלמה לנו לרמ"ח מצות עשה, הלא המצות נקראים בזוהר הקדוש[379] רמ"ח עיטין - רוצה לומר: רמ"ח עצות לבוא על ידיהם ליראת הבורא ואהבתו. ומקרא מלא הוא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים - שכל התורה והמצות, בכדי לבוא על ידיהם ליראת הרוממות ואהבה. ולמה לנו כל זה, הלא די לנו במצות מצה, המורה על חידוש העולם בכל רגע, ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש[380]?

התירוץ בזה: כיון שנאכל אחר כך חמץ - חשש קרוב הוא שנשכח את הדבר, ויתבטל ההערה של פסח.

קדושת קדושת לוי, פסח. ד"ה חכם מה הוא.

 

לחם עני

לחם עֹני, עָני כתיב - מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה (פסחים קטז, א)

הנה כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו, ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות, אז האדם אינו חסר כלום. וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו, בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו. וזה הרמז בפסוק[381] תמים תהיה עם ה' אלהיך – כלומר, אתה תהיה תמים, בלתי חסר שום דבר, כשתהיה עם ה' אלהיך.

אבל כשאדם אינו מאמין בזה, אז הוא חסר. כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות.

וזהו הרמז "כהא לחמא עניא"[382] - כי ישראל במצרים היו בבחינה קטנה, וזהו "לחמא עניא".

ועל זה רמזו חכמינו ז"ל לחם עני – "מה דרכו של עני בפרוסה", כי "פרוסה" הוא לשון חסרון.

דרוש לפסח, ד"ה כהא לחמא.

 

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך

זכירת יציאת מצרים. תועלת הנמשך מזכרון זה היא כי יציאת מצרים היא לעינים לנו להורות חסדי הבורא יתברך שמו, ונודעה יד ה' את עבדיו[383] בכל נפלאותיו אשר סבונו גם סבבונו[384], ואשר בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון[385], ובאהבתו אותנו הוציאנו מחמשים שערי טומאה, והכניסנו בחמשים שערי קדושה[386].

ומגודל החיבוב יתירה נודעה לנו שאנחנו נקראים בשם בנים[387], כאמור[388] בני בכורי ישראל. וכל מי אשר חלק לו אלקים בבינה, ידע וישכיל מה שאנו נקראים בשם בנים, בזה יוכלל כל הטובות, כי אב משתוקק תמיד להשפיע כל הטובות לבנו.

 

ועל דרך זה פירשנו הפסוק[389] הנה כעיני עבדים [אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה] כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו – כי חכמינו ז"ל אמרו[390] בעת שאנחנו עושין רצונו, אנו נקראים בשם בנים. וחס ושלום להיפך, אנו נקראים עבדים.

וזה רמז דוד המלך עליו השלום, נעים זמירות ישראל[391]

הנה כעיני עבדים [אל יד אדוניהם] (ו)כעיני שפחה [אל יד גברתה] כן עינינו [אל ה' אלהינו] עד שיחננו – דייקא. פירוש: אנו מכונים בשם עבדים ושפחות, עד שחונן אותנו. אבל כשחונן אותנו מצד כשרון מעשנו, אנו מוצאים חן בעיני ה', אזי אין אנו מכונים בשם עבדים ושפחות, רק אנו נקראים בשם בנים. וכמאמר חכמינו ז"ל[392] "לא זז מחבבה עד [שקראה בתי]" לגודל אהבתו אותנו הוא משתעשע עמנו, ומתעטר עצמו במצותנו ועבודתנו, כמאמר חכמינו ז"ל, וכמאמר בתנא דבי אליהו[393] דתענוג ושעשוע של הבורא ברוך הוא וברוך שמו לומר תמיד שבחן של ישראל כשעושין רצונו.

 

ועל ידי זה בארנו לתרץ קושיא גדולה לכאורה, אשר לא דרכו בזה קדמונים מפרשי התורה מפני מה כל הימים טובים אנו קוראים אותם בשם העצם הכתוב בתורה - אנו קוראים שבועות, ובתורה נקרא גם כן זה החג שבועות[394]; ויום טוב של סוכות, כתוב בתורה גם כן חג הסוכות[395]; ופסח אנו קוראים אותו פסח, אבל בתורה נקרא זה היום טוב חג המצות[396]. דכל מקום שכתוב בתורה פסח, מיירי בקרבן פסח [כמו שכתוב[397]] בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לה'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות [לה' שבעת ימים מצות תאכלו]. אבל היום טוב גופא נקרא בתורה חג המצות. ולמה נשתנה[398]? וגם חכמינו ז"ל בגמרא[399] קורין זה היום טוב פסח, ולא כפי שנקרא בתורה.

ובעזרת השם יתברך יבואר על נכון. הלא זה הדבר אשר דברנו[400] במאמרים הקודמים, שהקדוש ברוך הוא משתבח ומתפאר את עצמו בעמו בית ישראל. וכמאמרם ז"ל[401] "תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו, [ו]מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ[402]". ותענוג של ישראל לומר שבחו של השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד[403]. עיין שם.

והנה הקרבן שנקרא פסח – הוא לשון חנינה, כמאמר הכתוב[404] ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל [במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל], וכפירוש רש"י ז"ל[405] (וכדמתרגמינן דבח חיס[406]). ומבואר בשם זה שבח של השם יתברך ברוך הוא, שחמל על עמו בית ישראל.

ובשם היום טוב שנקרא חג המצות – מבואר הטעם בכתוב[407] עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו [ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם]. ומהאי טעמא נקרא חג המצות – שיצאו מיד, שלא היו מתעכבים כלל. ואדרבה, היו מזורזים במצות ה', עד שלא היה באפשר להתחמץ העיסה.

וזהו שבח ישראל, וכמאמר הכתוב[408] זכרתי לך חסד נעוריך [אהבת כלולותיך] לכתך אחרי במדבר [בארץ לא זרועה], וכפירוש רש"י ז"ל שם[409]. השם יתברך זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה.

ולפי זה מתורץ דהתורה היא מפי הקדוש ברוך הוא, קורא זה היום טוב חג המצות – רומז שבח ישראל, והשם יתברך אומר תמיד שבח של ישראל. אבל חכמינו ז"ל, ואנחנו עמו בית ישראל, קוראין זה היום טוב פסח – דשם זה מורה שבח של הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, כנזכר לעיל[410].

 

ואנו אומרים שרמזו חכמינו ז"ל במסכת תענית[411] ובכמה מקומות[412] ברבותינו הקדושים שאמרו על עצמן "ולא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין" – דמבואר בתנא דבי אליהו,[413] וכל שכן לספר חס ושלום בגנות בית ישראל, או בגנות איזה פרט נפש מישראל. רק כל ימיו או תהלת ה' ידבר פיו[414], או לספר בשבח בית ישראל. נמצא, כל ימיו הולך בתפילין אם מדבר בשבח ברוך הוא – מתלבש את עצמו בתפילין דישראל, ואם מספר בשבח ישראל – מתלבש את עצמו בתפילין דמארי עלמא, שכתוב בהם שבח ישראל.

וזה אמרם ז"ל שלא הלכו ארבע אמות בלא תפילין – שכל ימיהם לא דברו שיחה בטלה, רק להודות ולהלל את ה' ברוך הוא וברוך שמו, או להמליץ טוב על עמו ישראל, שימצאו חן בעיני אלקינו להשפיע להם רב טוב וברכה. אמן סלה.

ספר זכירות, זכירת יציאת מצרים.

 

[נוסח אחר, מובא בספר פתגמין קדישין]

הנה  איתא בגמרא[415] "הני תפילין דמארי עלמא, מאי כתיב בהו. אמר ליה ומי כעמך ישראל [גוי אחד בארץ[416]. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב[417]] את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. ופירש רש"י ז"ל האמרת – לשון חטיבה ושבח.

כי הנה בתפילין של השם יתברך כתוב שבחם של ישראל הקדושים, כמו שאמרו בגמרא הנזכרת לעיל[418] שבתפילין של ראש ושל יד כתובים אלו הפסוקים כי מי גוי גדול[419], ומי גוי גדול, אשריך ישראל[420], ומי כעמך ישראל. נמצא, בחינת תפילין של השם יתברך הוא שמשבח ומקלס אותנו ישראל הקדושים.

ובתפילין של ישראל כתוב שמע ישראל [ה' אלהינו ה' אחד]. נמצא, בחינת תפלין של ישראל הוא שאנחנו מקלסין ומשבחין את השם יתברך הנכבד והנורא.

והנה העבודת קודש הזאת זהו עבודת איש הישראלי בעולם הזה כל ימי חייו, שמחויב האדם להודות ולהלל ולשבח ולקלס תמיד את השם יתברך במידותיו הקדושות, כידוע. וגם מחויב האדם ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קודש. ולראות תמיד בעיני פקיחא וחכימא בעינא טבא את מידותיהם הטובים והישרים. ורק להלל ולשבח ולקלס את ישראל עם קודש, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ובודאי מעשי אבות יירשו בנים, ועמך כולם צדיקים.

ובודאי הבא לטהר עצמו במדה טובה זאת הקדושה, מסייע לו השם יתברך, שלא יראה שום רע חס ושלום בישראל עם קודש.

כי זהו כלל בעבודת השם יתברך כי מי שאין בו מדה טובה הזאת לראות תמיד רק טוב וישר בישראל, ואין בו מדה הטובה הקדושה לספר תמיד בשבחי ישראל, ושישראל יהיו משובחין ומפוארין תמיד בעיניו. ואין בו המדה הטובה הקדושה ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קודש, אזי ידע נאמנה שלא יזכה כל ימי חייו לכנוס בפתח שער עבודת הבורא באמת. שזהו השער לה' צדיקים יבואו בו[421].

וזה שאמר התנא[422] "תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בלא תפילין".

הנה מה מאוד יפלא מאמר הלזה כי איך אמר שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, כי הלא בשבת ויום טוב אין מניחין תפילין. ואפילו בחול נמי, בהיותו בבית המרחץ אזי מוכרח להיות שם בלא תפילין.

אמנם ביאור הדברים, כי הנה התנא מורה דרך הטוב והישר לכנוס בעבודתו יתברך... היינו, שתמיד כל ימי חיי "הלכתי בתפילין" – היינו, או שהלכתי בתפילין של השם יתברך. דהיינו,  ששבחתי וקלסתי את ישראל עם קודש במידותיהם הטובים והקדושים, שזהו תפילין של השם יתברך, כנזכר לעיל. ואמר שכל ימי חייו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל[423] עם קודש. מחמת גודל קדושת עיניו הטובים. כי באיזה בחינה הם העינים, בחינת כאלו הם רואים, כידוע.

או שהלכתי בתפילין של ישראל – דהיינו, ששבחתי וקילסתי את השם יתברך במדותיו הקדושות. וזהו תפילין של ישראל, כנזכר לעיל.

נמצא, זאת היה תמיד עבודתי עבודת הקודש כל ימי חיי, תמיד בלי הפסק או לספר בשבחי השם יתברך, או לספר בשבחיהם של ישראל עם קודש.

וזהו שהיה מרגלא בפומיה של הצדיק החסיד המפורסם מורנו ורבנו הרב זושא מק"ק האניפאלי לומר תמיד רבונו של עולם, עמך ישראל בודאי טובים הם. כי מה אתה אומר שלא כן הוא חס ושלום, הלא יהיו פסולין חס ושלום התפילין שלך. אלא ודאי, ועמך כולם צדיקים[424].

אמן.

פתגמין קדישין, יב, א.

 

ד. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר

ולא יראה לך שאור בכל גבולך

סיפר [=ר' אברהם מפוריסוב] כי הקדוש בעל "קדושת לוי" מבארדיטצוב זי"ע בא פעם אחת לכפר אחד במלון.

ובא הבעל בית לפניו עם פיתקא ופדיון, וביקש עצה "כאשר יש לו מסחר משוורים, אשר הוא מחזיק בהרפת ומאכילם למען שיהיו שמנים. ופתאום הם נופלים פגרים מתים, ולא נשאר מהם עד אחד. ומפסיד בזה הון רב. ואיני יודע שום עצה לזה".

והשיב לו ה"קדושת לוי" זצל"ה "אין לך לעשות שום דבר. רק תיסע להעיר הסמוכה אל סופר ירא שמים ותן לו לבדוק את התפילין שלך".

כן עשה. ותיכף כשפתח הסופר את הבתים והוציא פרשת "קדש לי", מצא חסר אות א' מן תיבת שאור, והיה כתוב ולא יראה לך שור בכל גבולך.

מיד קנה לעצמו תפילין כשרים, ומאז והלאה לא היה לו שום מכשול במסחר השוורים. זכותו יגן עלינו.

זכותא דאברהם (רבינוביץ), עמ' צט-ק.

 

ה. לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

באחד שעריך

שעריך - הוא השערים שלך, שאתה עושה ומעורר במעשיך.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה שופטים.

 

ו. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם

המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם

זאת באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה', לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל, ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו.

ולפי זה נקרא שכינה - מלשון שוכן. כי הוא השוכן בקרבינו, עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת. וזה היה תחלת הבריאה, בכדי שיתגלה מלכותו בעולם, ולהשפיע עלינו מטובו וחסדו, כדי שיתראה חסדו לבאי עולם. וזה שאמר[425] עולם חסד יבנה.

ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו עליו השלום והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד. לפי זה, לא היה עיקר השלימות רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון, שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק[426] ואביו קרא לו בנימין – פירוש: בן ימין, רוצה לומר: מפאת החסדים[427]. שעל ידי זה נברא העולם.

ולזה, היה בית המקדש בחלקו - שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה מה רב טובך.

 

ז. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ

ח. שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת

הנה להבין הטעם: למה ימי הסכות הם שמונה, וימי חג הפסח אינם רק שבעה.

כי הנה ידוע שכל המשכות והשפעות מהבורא ברוך הוא הם על ידי שבע המידות, שעל ידם נשפע ונמשך כל השפעות. ומזה הטעם ימי הסוכות הם שמונה - כי שבעת ימים הם נגד שבע המדות הנזכרות לעיל, ויום השמיני - הוא נגד בחינת מקבל השפעה. ולכן יום השמיני דסכות נקרא עצרת, כמו שכתוב[428] ביום השמיני עצרת תהיה לכם – היינו, שבחינת המשכה והשפעה הנשפע מהבורא ברוך הוא בשבעה  ימים על ידי שבע המדות הוא נעצר ונקלט בבחינת מקבל. דהיינו, שביכולת המקבל לקבל ההשפעה. זהו עצרת תהיה לכם – דהיינו, ההשפעה אשר נשפע להם כנזכר לעיל תעצרו לכם. היינו, שתקבלו לכם ויהיה נקלט השפע בכם.

וכל זה הוא בחג הסוכות, כי אז ביכולת הכנסת ישראל שיקבלו השפע רב טוב הניתן והנשפע להם מהבורא ברוך הוא. על ידי שנתעלו בראש השנה ויום כיפור במסירות נפש לה', ונזדככו מחומריותם וגשמיותם, אשר אז הוא זמן עליות העולמות. ואחר כך בימי הסכות נמשך להם בכל יום השפעה והארה חדשה על ידי שבע המדות. ועל ידי עלותם לה' בראש השנה ויום כפור כנזכר לעיל, הם ראוים להיות כלי לקבל כל השפעות של שבעת ימי הסוכות ביום השמיני, וביכולתם לעצור לקלוט ההשפעה בתוכם ביום השמיני.

מה שאין כן בחג הפסח, שעדיין אינם ראוים לקבל ההשפעה, כי עדיין לא הזדככו מטומאת מצרים בשלימות. ובחג הפסח הם צריכים להזדכך ולעלות במעלות המדריגות, כי אז הוא זמן עליות העולמות על ידי שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע. וכמו שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע בעולם התחתון, כמו כן נהפכו כל בחינות ים ויבשה שבכל עולם ועולם. ומחמת שנהפכו ונשתנו כל העולמות מאיכותם ועצמותם מכמו שהוטבעו בעת הבריאה, לכן גם הן אין ביכולתם לקבל ההשפעה ולעצור ולהקליט אשר נשפע להם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור.

 

ט. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת

תחל לספור שבעה שבועות

נראה לבאר: מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין "שהחיינו", ועל מצות ספירת העומר אין מברכין "שהחיינו".

דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל[429] על פסוק[430] תעבדון את האלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים, כדי לקרבם תחת כנפי השכינה. ועל זה הוצרך להם לספור שבעה נקיים. ובלא ספירת השבעה נקיים, לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה, כידוע.

וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים – פירוש: תעבדו נ'. עד כאן לשונו.

ונמצא, שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר, ושיגיע הקירוב. ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה. ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד, ותיכף ומיד יתחיל הקירוב, אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה, אין שייך ברכת "שהחיינו" על זה.

קדושת לוי, דרוש לספירה.

 

י. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

ועשית חג שבועות

...בחג השבועות, אחר ימי ספירת העומר, אז יוכלו לקבל ההשפעה. מטעם כי בימי הספירה שנזדככו מחומריותם וגשמיותם, בעלותם לפני ה' במסירות נפש באהבה עזה וכלות נפשם ומטוהרים בטהרת הנפש וטהרת הגוף, אז בחג השבועות הם ראוים להיותם כלי לקבל אור וחיות האלקי הנשפע להם בכל שבעת ימי חג הפסח מהבורא ברוך הוא.

וגם כל העולמות אחרי עלותם לה', אשר נהפכו ונשתנו בבחינת ים ויבשה, ונתעלו למעלה בבחינת אור חוזר, ביכולתם לקבל אחר כך השפעות אור וחיות ה', כל חד וחד לפי ערכו ומדרגתו.

וכל זה הוא בחג השבועות שאחר הספירה, שאז כולם ראוים ונכונים להיות כלי לקבל השפעת ה', כנזכר לעיל. ולכן גם חג השבועות נקרא עצרת בלשון המשנה[431], כי גם אז ביכולתם לעצור ולהקליט השפעת ה' בתוכם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה ואעבור.

 

יא. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

ושמחת לפני ה' אלהיך

כי אי אפשר לצדיק להראות בעת עבודת הבורא מעט פנים שוחקות וחדוה. כי ימלא ברתת ורעדה מרוב רוממות הבורא.

לכן כשהצדיק מראה לפעמים מעט שמחה בעבוד(ו)ת הבורא, עושה [כן] בהתגברות גדול וכח גדול. כמו שאמרו חכמינו ז"ל[432]: "איזה גבור, הכובש את יצרו" – הרי כשאדם עושה התגברות נגד החרדה שהוא בו ומ[ו]רגל בו, והוא מתחזק להיפך, נקרא גבור.

כתב יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' פא.

 

והגר

[א]

"מפני מה גלו ישראל לבין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים"[433] – רמז: בכדי להעלות נצוצות. וזהו פירוש שהיה הגלות במצרים, כדי להעלות נצוצות. וכשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יכלו כל הנצוצות. וכן היה בימי שלמה עליו השלום[434], ואז לא יקבלו גרים, כי אז יהיה עליות לכל הנצוצות.

קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מטרף.

 

[ב]

"נשאת ונתת באמונה"[435] - כשאדם עושה משא ומתן עם נכרי, והישראל מרויח בהמשא ומתן, ועל ידי זה יכולת בידו לעבוד ה' ביותר, אזי מעלה הניצוצות מן האומות.

וזהו "נשאת" - לשון עליות.

"ונתת באמונה" – כמבואר, כי הוא מתנה אל ה' מישראל, שמעלה הנצוצות.

ומזה בא הגרים מן האומות, מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן, כנזכר לעיל. וזהו עבודת מתנה[436].

קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה עבודת מתנה.

 

[ג]

אמרו חכמינו ז"ל:[437] "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ואין לו חיות כלל. אפס, הרוחניות מהלובן ואודם שנותן אביו ואמו בו. כי בכל ולד, הגם שהנשמה מאת הבורא יתברך, הרוחניות מלובן ואודם הוא מאביו ואמו. אבל גר, אין בלובן ואודם שלו שום חיות מאביו ואמו. ואינו נקרא כלל על שם אביו... ואין בו כלל חלק של אביו.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק ויאמר.

 

והיתום והאלמנה

ציון נקראת עתה - יתום, ומלכות בית דוד נקראת עתה בגלות – אלמנה.

וכל המרחם על יתום ואלמנה, יזכה לראות בנחמות ציון ובמלכות בית דוד על מכונה.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה ציון נקראת.

 

יב. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה

כי עבד היית במצרים

הכלל: זה שעובד מיראה - נקרא בבחינת עבד, והעובד מאהבה - נקרא בבחינת בן. ונמצא, אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים, אז היו ישראל מקבלים התורה מחמת יראה. כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה, לא יוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים, והיה להם בחינות עבד. לזה, הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם, ואחר כך קבלו התורה, בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים[438] - ועתה אני נותן לך התורה, והוצאתיך מבית עבדים - שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה אנכי.

 

עבד

[א]

זה שעובד מיראה - נקרא בבחינת עבד.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה אנכי. הדברים במלואם, להלן בפירוש הפסוק.

 

[ב]

עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר.

 

[ג]

כשבא בן אצל אביו למשפט - בודאי אין לו לירא כלל, כי בוודאי יצא זכאי בדין... העבד כשבא למשפט - אינו יודע אם יצא זכאי.

קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה קדושים.

 

יג. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ

חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים

...בחג הסוכות, כי אז ביכולת הכנסת ישראל שיקבלו השפע רב טוב הניתן והנשפע להם מהבורא ברוך הוא. על ידי שנתעלו בראש השנה ויום כיפור במסירות נפש לה', ונזדככו מחומריותם וגשמיותם, אשר אז הוא זמן עליות העולמות. ואחר כך בימי הסכות נמשך להם בכל יום השפעה והארה חדשה על ידי שבע המדות. ועל ידי עלותם לה' בראש השנה ויום כפור כנזכר לעיל, הם ראוים להיות כלי לקבל כל השפעות של שבעת ימי הסוכות ביום השמיני, וביכולתם לעצור לקלוט ההשפעה בתוכם ביום השמיני.

יעוין לעיל בפירוש פסוק ח הדברים במלואם.

 

יד. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

והגר והיתום והאלמנה

יעוין לעיל בפירוש פסוק יד.

 

טו. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך

[א]

הכלל: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע[439] שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאַיִן. ואלישע שאמר[440] מה יש לכי בבית - כי הכלי צריך האדם לעשות. והוא שצריך לעשות אותיות, והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה - דוגמא לעשות אותיות, וקצירה - הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע[441] בשבת בא השפע מהאַיִן, ואין צריך לעשות שום אותיות. אשר זהו הרמז בפסוק (וברכתיך) [יברכך ה' אלהיך] בכל [מעשה ידך] אשר תעשה.

ובשבת אין צריך לעשות אותיות, כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות.[442]

קדושת לוי, פרשת כי תשא. ד"ה בחריש ובקציר.

 

[ב]

הנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה... והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו... זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו, זה הוא בא על ידי המעשה... על ידי העובדא.

קדושת לוי, פרשת תרומה, ד"ה ויקחו לי.

 

[ג]

בחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה.

נס חנוכה היה על דרך עשיה שיצאו להלחם נגד האויב. אם שכל זה היה רק בבחינת עשיה, שיהיה מקום שתשרה ברכה, בבחינת וברכתיך [וברכך ה' אלהיך] בכל אשר תעשה. כי היו חלשים ומועטים, ורק על ידי נס היתה הישועה מאתו יתברך.

חששו חכמינו ז"ל שמא חס ושלום בעקבתא דמשיחא ימצאו מקום לטעות שהיה על פי דרך הטבע, [לכך] לא תקנו חז"ל קריאת מגילה בנס חנוכה כמו בפורים.

בית אברהם, חנוכה, "בשם הרב הקדוש מבארדיטשוב". ילקוט קדושת לוי, עמ' קפו.

 

טז. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם

שלוש פעמים בשנה

הנה ידוע שהשם יתברך משתוקק תמיד להשפיע טובות על עמו ישראל, אך כביכול הסטרא אחרא מעכב נביעות שפע. רק בזמן שישראל מתעוררים בשמחה, אז זאת השמחה דוחה את החיצונים מלהמניע השפע מלהשפיע, ואז השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו משפיע שפע ברכה על עמו ישראל...

ונאספו שמה כל העדרים[443] - רומז לכנסת ישראל, שבזמן שלש רגלים מתאספים שמה כל ישראל לחוג את חגיהם, והשמחה מתרבה. וגללו את האבן מעל פי הבאר - ודוחים את הסטרא אחרא וסייעתא דילה מלהמניע השפע מלהשפיע, ואז שופע על עמו ישראל טובות וברכות וחסדים.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה וירא והנה באר.

 

בחג המצות

[א]

...אנו נקראים בשם בנים. וכמאמר חכמינו ז"ל[444]: "לא זז מחבבה עד [שקראה בתי]" לגודל אהבתו אותנו הוא משתעשע עמנו, ומתעטר עצמו במצותנו ועבודתנו, כמאמר חכמינו ז"ל, וכמאמר בתנא דבי אליהו[445] דתענוג ושעשוע של הבורא ברוך הוא וברוך שמו לומר תמיד שבחן של ישראל כשעושין רצונו.

ועל ידי זה בארנו לתרץ קושיא גדולה לכאורה, אשר לא דרכו בזה קדמונים מפרשי התורה: מפני מה כל הימים טובים אנו קוראים אותם בשם העצם הכתוב בתורה - אנו קוראים שבועות, ובתורה נקרא גם כן זה החג שבועות[446]; ויום טוב של סוכות, כתוב בתורה גם כן חג הסוכות[447]; ופסח אנו קוראים אותו פסח, אבל בתורה נקרא זה היום טוב חג המצות[448]. דכל מקום שכתוב בתורה פסח, מיירי בקרבן פסח [כמו שכתוב[449]] בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לה'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות [לה' שבעת ימים מצות תאכלו]. אבל היום טוב גופא נקרא בתורה חג המצות. ולמה נשתנה[450]? וגם חכמינו ז"ל בגמרא[451] קורין זה היום טוב פסח, ולא כפי שנקרא בתורה.

ובעזרת השם יתברך יבואר על נכון. הלא זה הדבר אשר דברנו[452] במאמרים הקודמים, שהקדוש ברוך הוא משתבח ומתפאר את עצמו בעמו בית ישראל. וכמאמרם ז"ל[453]: "תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו, [ו]מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ[454]". ותענוג של ישראל לומר שבחו של השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד[455]. עיין שם.

והנה הקרבן שנקרא פסח – הוא לשון חנינה, כמאמר הכתוב[456] ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל [במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל], וכפירוש רש"י ז"ל[457] (וכדמתרגמינן דבח חיס[458]). ומבואר בשם זה שבח של השם יתברך ברוך הוא, שחמל על עמו בית ישראל.

ובשם היום טוב שנקרא חג המצות – מבואר הטעם בכתוב[459] עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו [ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם]. ומהאי טעמא נקרא חג המצות – שיצאו מיד, שלא היו מתעכבים כלל. ואדרבה, היו מזורזים במצות ה', עד שלא היה באפשר להתחמץ העיסה.

וזהו שבח ישראל, וכמאמר הכתוב[460] זכרתי לך חסד נעוריך [אהבת כלולותיך] לכתך אחרי במדבר [בארץ לא זרועה], וכפירוש רש"י ז"ל שם[461]. השם יתברך זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה.

ולפי זה מתורץ: דהתורה היא מפי הקדוש ברוך הוא, קורא זה היום טוב חג המצות – רומז שבח ישראל, והשם יתברך אומר תמיד שבח של ישראל. אבל חכמינו ז"ל, ואנחנו עמו בית ישראל, קוראין זה היום טוב פסח – דשם זה מורה שבח של הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, כנזכר לעיל[462].

פירוש זכירות, זכירת יציאת מצרים.

 

[ב]

טעם למה קראו החכמים שם המסכתא פסחים, וגם אנו קוראים את החג בשם פסח, ובכל התורה קורא אותו בשם חג המצות. וצריך להבין למה שינו חכמים מלשון התורה.

ונראה לומר בעזר אדון כל, על פי מה שכתב רש"י ז"ל פרשת בהעלותך בפסוק[463] ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וזה לשונו: "למה לא פתח בו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד" עד כאן לשונו, עיין שם.

ועל פי זה יבא על נכון, דלהכי לא קראו התורה בשם פסח – כי ה' יתברך אוהב את ישראל, ומאהבתו אותן ובחמלתו עליהן, לא רצה לספר בגנותן. כי במדבר שֵׁם פסח מורה גנותן, שלא הקריבוהו שָׁם, והתורה נתנה במדבר. ועל כן קורא אותו בתורה חג המצות. אבל אחר שעברו הארבעים שנה והקריבו ישראל פסחים, אזי נקרא גם החג בשם פסח. כי פסח - מורה על שם הנס, שפסח על בתי בני ישראל, והנס היה ביום טוב, בליל ט"ו. וגם מעתה אינו מורה על גנותן, כיון שהקריבו פסחיהם. ומטעם זה קראו החכמים מסכתא זו פסחים.

ועל פי זה יסתלק קושית הרב אברהם אבן עזרא, מובא בתוספות במסכת ראש השנה דף יג ד"ה דאקריבו, וזה לשונם: הקשה הראב"ע, הא ממחרת הפסח, דהיינו, ט"ו בניסן, שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד, כדכתיב בפרשת מסעי[464] ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, וזה היה בט"ו. עד כאן לשונם. עיין שם.

ועל פי דברינו לא קשיא מידי: כיון דבימי יהושע כבר מלו בני ישראל[465] והקריבו פסחים[466], ואז נקרא גם היום טוב בשם פסח, ועל כן כתיב[467] ויאכלו (בני ישראל) מעבור הארץ ממחרת הפסח - דאז היום טוב עצמו נקרא פסח, וממחרת הפסח – היינו, ט"ז[468], שהוא מחרת היום טוב שנקרא פסח, ואקריבו עומר והדר אכיל.

והא דכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח – התם קאי בודאי על עשיית הפסח, דאז בזמן יציאת מצרים לא היה עדיין יום טוב, וחמוצו אינו נוהג אלא יום אחד, כמאמר חכמינו ז"ל[469].

תוספות חדשים. ילקוט קדושת לוי, עמ' רסב.

 

[ג]

ובאופן אחר יש לפרש, על פי מה שנודע בכמה מקומות, ובפרט ברש"י בשיר השירים[470], שהקדוש ברוך הוא משתבח ומתפאר את עצמו בעמו בית ישראל. וכמאמר חכמינו ז"ל[471] ד"תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[472]. ותענוג של ישראל לומר שבח של השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד[473]. עיין שם.

והנה הקרבן שנקרא פסח – הוא לשון חנינה, כמאמר הכתוב[474] ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל, וכפירוש רש"י ז"ל שם. ומבואר בשם זה שבח של השם יתברך ברוך הוא שחמל על עמו ישראל.

ובשם היום טוב שנקרא חג המצות, מבואר הטעם בכתוב[475] ויאפו את הבצק [אשר הוציאו ממצרים] עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו [ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם] - שיצאו מיד, שלא היו מתעכבים כלל. ואדרבה, היו מזורזים במצות ה', עד שלא היה באפשרי להתחמץ העיסה. וזהו שבח ישראל, וכמאמר הכתוב[476] זכרתי לך חסד נעוריך [אהבת כלולותיך] לכתך אחרי במדבר [בארץ לא זרועה], ובפירוש רש"י שם: "השם יתברך זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה".

ולפי זה מתורץ: דהתורה [ש]היא מפי הקדוש ברוך הוא, קראה זה היום טוב חג המצות – דחג המצות מרמז שבח ישראל, והשם יתברך אומר תמיד שבח של ישראל. וחז"ל ואנחנו קוראים זה היום טוב פסח – דשם זה מורה שבח של השם יתברך ברוך הוא, כנזכר לעיל, ואנו אומרים תמיד שבח המקום ברוך הוא.

וכבר נדפס ענין זה אצלנו בענין זכירת מצרים, ושם הארכנו בזה בסייעתא דשמיא, עיין שם.

תוספות חדשים. ילקוט קדושת לוי, עמ' רסב-רסג.

 

[ד]

בתורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות - כביכו"ל השם יתברך מספר שבח של ישראל.

אנו קורין היום טוב בשם פסח - על שם שבח השם יתברך, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח [על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל][477] שהוא שבח השם יתברך. על דרך הפסוק[478] אני לדודי ודודי לי.

קדושת לוי, פרשת בא, ד"ה ואמרתם זבח.

 

יז. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

איש כמתנת ידו

דרך משל ומליצה: כאשר יביאו מתנה לשר אחד פחות הערך, אזי המתנה עצמה חשיב אצלו. מה שאין כן כשיביאו מתנה לשר גדול ואפרכס גדול, המתנה גופא אינו חביב אצלו כלל. כי אפרכס גדול כמוהו, כמה רבבות מדריגות שיש לו, יהא חביב אצלו מתנה פחותה כזו?! אך החביב אצלו הוא נדבת לבו של זה הנותן, שעלה ברצונו ליתן לו מתנה. ונמצא ערך החביבות של זה השר הוא להנותן הנתינה – כלומר, שעלה בדעתו ליתן לו מתנה, ולא המתנה עצמה שנותן לו...

השר הקטן, שדבר המתנה גופא חשיב אצלו, כי הוא זה הדבר שנותן לו - שפיר יש חילוק אצלו. כשהמתנה הוא יותר גדול, חביב אצלו יותר, כיון שרוצה המתנה גופא. מה שאין כן האפרכס, שאינו רוצה במתנה גופא, רק הרצון של הנותן שעלה בדעת הנותן לעשות לו נחת רוח - וממילא אין חילוק בין מתנה גדולה לקטנהף בין כך וכך רוצה לעשות נחת רוח לו.

כן גבי השם יתברך, כיון שעיקר הנחת של הבורא במה שמקיים רצונו, והעושה רוצה לעשות נחת רוח להבורא - ממילא אין חילוק בין גדולה לקטנה, כיון שהרצון שוה בכל רוצה לעשות רצון הבורא.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה כי נתונים.

 

 

---

[1] יעוין בפירוש הרא"ש על התורה ובפירוש בעלי התוס' על התורה שדנו בדבר.

[2] חגיגה יב, ב: "ומחדש בכל יום מעשה בראשית".

[3] מתוך תפילת מאורות בסדר יוצרות של שחרית.

[4] בנוסף על קבלת בהירות ושכל חדש מדי יום מאת הבורא, עוד נוסף לו לאדם ממפגשיו בכל יום עם הצדיק: "הנה הצדיק יכול להבחין כשרואה בני אדם אם הם טובים אם לאו. דהיינו, כשהצדיק רואה את האדם, ובא לו בהירות ואור גדול, אז האדם הוא טוב. ואם לאו, שאינו נופל עליו בהירות, אזי הוא אינו טוב. וזהו שאמר הכתוב (בראשית יח, ב) וישא עיניו וירא – דהיינו, שנפל עליו בהירות ואור גדול מחמת הראיה. מיד, וירץ לקראתם" (קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה עוד יבואר וירא); "כששומעים דבורים יוצא מפי צדיק, נזדכך השכל ויאירו עינים. וזהו כי עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין (בראשית מה, יב) - שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם. מחמת כי פי המדבר אליכם - שמדיבורו של הצדיק נזדכך השכל השומעים דבריו" (קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה והנה עיניכם רואות); "כשאדם מסתכל בצדיק, ניתוסף בהירות על האדם. שעל זה אמרו חכמינו ז"ל (ר"ה טז, ב) "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ומחמת זה הבין אברהם שהם צדיקים, לזה וירץ לקראתם. עיין שם. וזהו שכתב כאן (בראשית כז, כח) ראו ראינו - כפל לשון. כלומר, על ידי ראיה שלך שראינו אותך, ניתוסף לנו ראיה אחרת. שבהסתכלותינו בזיו קדושתך, האיר עין שכלותינו, ובהירות גדול ניתוסף לנו. ולזה גמר אומר הכתוב כי היה ה' עמך - שהשראת שכינה עליך, לזה האיר עין שכלינו. שהסתכלנו באדם קדוש שקדושת ה' עליו, ומחמת זה באנו לדבק בך בהרגשתינו צדקותיך" (קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה ראו ראינו).

[5] יעוין רש"י דברים כו, טז: "היום הזה ה' אלהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם". ויעוין ספרי ראה, ו: "אשר אנכי נותן לפניכם היום - יהיו חביבים עליך היום כאלו היום קבלתם אותם מהר סיני. יהו רגילים בפיכם כאלו היום שמעתם אותם".

[6] דברים כו, טז

[7] יעוין רבינו בחיי: "לא הזכיר בברכה אם תשמעו כמו שהזכיר בקללה ואמר והקללה אם לא תשמעו - לפי שהוא לשון מסופק, ולא רצה להזכירו בענין הטובה, אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק. ולכך כתב בברכה אשר תשמעו - שהוא לשון ודאי".

[8] קדושין לט, ב

[9] אבות פרק ד, משנה ב

[10] יעוין עוד קדושת לוי פרשת כי תשא ד"ה או יבואר דהנה: "השבת גופא הוא השכר, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה 'שכר מצוה מצוה', זהו התענוג של שמירת שבת, זהו גופא הוא השכר". שם, תחילת פרשת עקב: "שכר מצוה מצוה - דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה, ומה שהקדוש ברוך הוא הוא משלם השכר לעולם הבא הוא פחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא מה שאדם עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות".

[11] ויעוין בפירוש הט"ז על התורה ששלל הצעת פירוש שכזו, שכך כתב בתוך פירושו את שיטת רש"י (יעוין עוד להלן הערה =): "...דלא תטעה לפרש מדכתיב אשר תשמעו ולא אם תשמעו... הכי קאמר: הברכה עצמה הוא גופה אשר תשמעו, וזאת הברכה אשר אתן לכם סיוע פתח אשר תשמעון, וכמו והקללה אם לא תשמעו. ולכן אמר שאין הפירוש כן.. כך נראה לי נכון כוונת רש"י".

[12] יעוין שארית ישראל (גורז'יצנסקי), עמ' קפב: נשמע בשם הרב הגדול מבארדיטשוב שאמר: לעבוד את ה', יש נחת ותענוג גדול. אבל העיקר העבודה, שלא לקבל מזה תענוג גדול לעצמו, כי אם ברחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

[13] יהושע ח, ל-לה

[14] יעוין בפירוש ט"ז על התורה שפירש כן בדברי רש"י, והטעים הדברים על סמך כללי התנאים: "...כאן נמי מתחלת הברכה מעכשיו, והוי מעשה קודם לתנאי, דאחר כך גומר התנאי, והברכה הוא מעכשיו. אבל הקללה לא תתחיל רק אחר שלא תשמעו, והוי תנאי קודם למעשה. זה החילוק שבין ברכה לקללה, אף על פי שזמן אחד לנתינה אותם. כך נראה לי נכון כוונת רש"י".

[15] על פי תהלים צה, ז: כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.

[16] הובאה שאלה זו בפירוש אור החיים על פסוק זה: "בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה - שלא היה צריך לומר אלא את הברכה וגו' והקללה וגו', כמו שאמר אחר כן".

[17] על פי דברים כב, ח: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו.

[18] על פי תהלים קט, כב: כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי.

[19] במקומות אחרים בקדושת לוי נכתבו הדברים כ"כלל". יעוין קדושת לוי פרשת כי תשא ד"ה או יבואר כי תשא: "הכלל: שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה', ואז הוא באיזה מדריגה. אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה', אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא". וכן בלקוטים ד"ה פתחו לי: "הכלל הוא: דהצדיק הוא תמיד קטן בעיני עצמו, ותמיד הוא בעיני עצמו כאלו לא התחיל עדיין בעבודתו יתברך. וזהו עיקר עבודה, שיהיה תמיד שפל בעיני עצמו, כידוע". ויעוין עוד בפרשת וירא ד"ה ויאמר אל תשלח: "...אפילו שאם היה באמת שעשה איזה נחת רוח להבורא ברוך הוא, יהיה מכיר בשפלותו שעדיין לא התחיל לעבדו יתברך מכח יראת הבורא שהיה נופל עליו... ונתחייב מזה, כשנופל בדעת העושה איזה עובדא שעשה מאומה נחת רוח להבורא, וודאי רחוק עדיין, ואל פתח העבודה לא בא לעבודתו יתברך".

[20] זוהר א, יא, ב

[21] זוהר ג, רעיא מהימנא, רכה, א

[22] תיקוני זוהר, יז, א.

[23] על פי ישעיה מ, יז: כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו.

[24] ברכת יוצרות בסדר קריאת שמע של שחרית.

[25] על פי תהלים פד, ג: נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'.

[26] כלשון אור החיים ויקרא כו, יד: "ערבות ידידות נעימות מתיקות", וכן בדברים ו, כה: "עריבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו", ובויקרא טז, א: "דביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות".

[27] תהלים פא, ד

[28] יעוין פרי הארץ, פרשת ואתחנן: "...נקרא שופר - שהרי כשמתבונן על כל מה שעברו עליו ממים הזדונים, ואנה הלך ופנה הודו בהרחיקו מן הקדושה וחיי החיים, והלביש שק ואפר שהיא הקליפה, ולא על עצמו בלבד כי אם על הקודש ועל המקדש גם כן, אז תאחזהו פלצות".

[29] ויק"ר פכ"ט, ו: "(תהלים פא) תקעו בחדש שופר (תהלים פא, ) - ...בחדש זה תחדשו מעשיכם, בשופר - בחדש הזה שפרו מעשיכם".

[30] בראשית לב, כו. וראו הערה הבאה.

[31] אכן מפרשי התורה פירשו את הכתוב ותקע כף שלא במובן זה של קביעות במקום אלא במובן הפוך, של התנתקות מהמקום ("" נתקעקע ממקום חברתה... לשון הסרה, ובמשנה 'לקעקע ביצתן' - לשרש שרשיהן", רש"י; "סרה כף הירך ממקומה", אבן עזרא; "נבדלה מן הירך", רשב"ם, ועוד) או במובן קרוב של זעזוע והיחלשות במקום ("וזע פתי", תרגום אונקלוס; "וזעזע פתי", תרגום יונתן; "וקהת כף", תרגום ירושלמי).

[32] תהלים צח, א

[33] יש דפוסים שבהם אין המלה מוקפת בסוגריים. ולעיל קדושת לוי פרשת שמות הובאו הדברים במלואם: "דהנה הבעל שם טוב אמר (ו)הוא ינהגנו על מות - משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך. כשהולך הקטן שנים או שלשה פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו, כדי שילך יותר. ואחר כך כשהולך יותר, מרחיק אביו את עצמו עוד, כדי שילך יותר. ועל דרך זה השם יתברך נקרא אל מסתתר - שכשצדיק עובד השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות ושהוא רחוק מהשם יתברך, כדי שיתקרב הצדיק יותר. וזהו (ו)הוא ינהגנו עלמות - שזה שהשם יתברך מסתתר, שנקרא הוא, כדי שינהגנו עלמות - כהדין עלומיא, כדי שיתקרב בכל פעם יותר. עד כאן דבריו הקדושים". והובאו דברי הבעש"ט במקומות רבים: יעוין תורי זהב, רמזי ראש השנה. בעש"ט על התורה, פרשת נח, אות ז. ועוד ועוד.

[34] תהלים מח, טו

[35] יעוין לעיל הערה =

[36] כתובות קי, ב

[37] על פי תהלים טו, ד: נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד.

[38] ישעיה מ, לא

[39] תהלים קג, ה. ורומז להמשך הכתוב בישעיה המובא לעיל יעלו אבר כנשרים.

[40] ויקרא ד, ב: נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ושם, כז: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם.

[41] על פי ישעיה י, ז: והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. ויש בדפוסים: והיא לא כן.

[42] סוכה ל, א

[43] ישעיה סא, ח

[44] מתוך ברכת התורה.

[45] על פי קהלת ב, ו: עשיתי לי בריכות מים.

[46] זוהר חלק א, יא, ב.

[47] זוהר חלק ג, רכה, א

[48] על פי תהלים טו, ד: נבזה בעיניו נמאס.

[49] על פי ראש השנה יז, א: "לשארית נחלתו (מיכה ז, יח) - ...למי שמשים עצמו כשיריים"

[50] ברכות מ, א

[51] בראשית מז, כד

[52] יעוין קדושת לוי לראש השנה: "הנה ידוע בכתבי האריז"ל על פסוק ויהי ערב וכו', בענין בריאות העולמות שהיה על ידי בחינת הצמצום. כי אם לא היה בחינת הצמצום, לא היו העולמות יכולים להיות בבחינת גבול ומדה, כי כמו שהבורא ברוך הוא הוא אין סוף ובלי גבול כן היה העולמות גם כן בלי גבול ותכלית. לכן הוכרח להיות בחינת הצמצום וכו', כדי שיוכל להיות התהוית העולמות בבחינת גבול ותכלית".

[53] פסחים קיב, א

[54] יעוין מקור מים חיים, שיר השירים – דגל מחנה אפרים/בעש"ט/אור תורה...

[55] יעוין זוהר ג, קמב, ב

[56] יעוין עץ חיים שער א"ק פ"ב

[57] יעוי' קדושת לוי פ' לך לך ד"ה המול: "הנה הבורא יתברך בעת בריאת העולם הוצרך לצמצם עצמו בכדי לברוא העולמות". ושם פ' ויקהל ד"ה אלה הדברים: "כיון דהוא יתברך ברא העולמות, אז היו רוצים להתפשט בלי גבול, והוצרך הקדוש ברוך הוא לומר די, וליתן כך וכך סידור עולמים, לפי מה שהבין יתברך בחכמתו עליונה כמה צריך לפי סדר הבריאה, ואז אמר די. וזהו גבורה וצמצום שהוצרך יתברך לצמצם כוחן...".

[58] תיקוני זוהר יז, ב: "אבל לאו דאית לך... ולאו מכל אלין מדות כלל", ושם שם, א: "לית מחשבה תפיסא בך כלל".

[59] תהלים לג, ו

[60] בראשית א, ג

[61] יעוין קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה ויגש אליו. וכתבי קודש, יב, ע"ג [ורשא (תרמ"ד): ט, ע"ב-ע"ג. לובלין (תרפ"ח): יא, ע"א], ד"ה ויקרא פרעה: ויקרא פרעה – הוא התגלות, שם יוסף צפנת פענח – מה שהיה צפון יצא להתגלות.

[62] יעוין רבינו בחיי: "לא הזכיר בברכה אם תשמעו כמו שהזכיר בקללה ואמר והקללה אם לא תשמעו - לפי שהוא לשון מסופק, ולא רצה להזכירו בענין הטובה, אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק. ולכך כתב בברכה אשר תשמעו - שהוא לשון ודאי".

[63] קדושין לט, ב

[64] אבות פרק ד, משנה ב

[65] יעוין עוד קדושת לוי פרשת כי תשא ד"ה או יבואר דהנה: "השבת גופא הוא השכר, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה 'שכר מצוה מצוה', זהו התענוג של שמירת שבת, זהו גופא הוא השכר". שם, תחילת פרשת עקב: "שכר מצוה מצוה - דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה, ומה שהקדוש ברוך הוא הוא משלם השכר לעולם הבא הוא פחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא מה שאדם עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות".

[66] ויעוין בפירוש הט"ז על התורה ששלל הצעת פירוש שכזו, שכך כתב בתוך פירושו את שיטת רש"י (יעוין עוד להלן הערה =): "...דלא תטעה לפרש מדכתיב אשר תשמעו ולא אם תשמעו... הכי קאמר: הברכה עצמה הוא גופה אשר תשמעו, וזאת הברכה אשר אתן לכם סיוע פתח אשר תשמעון, וכמו והקללה אם לא תשמעו. ולכן אמר שאין הפירוש כן.. כך נראה לי נכון כוונת רש"י".

[67] יעוין שארית ישראל (גורז'יצנסקי), עמ' קפב: נשמע בשם הרב הגדול מבארדיטשוב שאמר: לעבוד את ה', יש נחת ותענוג גדול. אבל העיקר העבודה, שלא לקבל מזה תענוג גדול לעצמו, כי אם ברחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

[68] על פי תהלים צה, ז: כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.

[69] ירמיה י, י

[70] שם נו, ב

[71] ויעוין בפירוש הט"ז על התורה ששלל הצעת פירוש שכזו, שכך כתב בתוך פירושו את שיטת רש"י (יעוין עוד להלן הערה =): "...דלא תטעה לפרש מדכתיב אשר תשמעו ולא אם תשמעו... הכי קאמר: הברכה עצמה הוא גופה אשר תשמעו, וזאת הברכה אשר אתן לכם סיוע פתח אשר תשמעון, וכמו והקללה אם לא תשמעו. ולכן אמר שאין הפירוש כן.. כך נראה לי נכון כוונת רש"י".

[72] יעוין שארית ישראל (גורז'יצנסקי), עמ' קפב: נשמע בשם הרב הגדול מבארדיטשוב שאמר: לעבוד את ה', יש נחת ותענוג גדול. אבל העיקר העבודה, שלא לקבל מזה תענוג גדול לעצמו, כי אם ברחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

[73] שמות כ, ג. דברים ה, ז

[74] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.

[75] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.

[76] תהלים לג, יד

[77] שיר השירים רבה פ"א

[78] דברים יב, ה

[79] ויקרא כה, לח

[80] בבא בתרא קנה, ב

[81] כתובות קיא, א

[82] דברים יא, כו

[83] יעוין בפירוש ט"ז על התורה שפירש כן בדברי רש"י, והטעים הדברים על סמך כללי התנאים: "...כאן נמי מתחלת הברכה מעכשיו, והוי מעשה קודם לתנאי, דאחר כך גומר התנאי, והברכה הוא מעכשיו. אבל הקללה לא תתחיל רק אחר שלא תשמעו, והוי תנאי קודם למעשה. זה החילוק שבין ברכה לקללה, אף על פי שזמן אחד לנתינה אותם. כך נראה לי נכון כוונת רש"י".

[84] על פי תהלים צה, ז: כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.

[85] ברכות ב, א

[86] ישעיה מ, ג: קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלהינו.

[87] ויקרא כה, לח

[88] בבא בתרא קנה, ב

[89] כתובות קיא, א

[90] במדבר יג, ב: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל...

[91] קדושין מ, א

[92] ויקרא כו, ג

[93] בראשית לז, יא

[94] יעוין פירוש אור החיים בפירושו הי"ז לפסוק זה:  "עוד נתכוין לומר מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו כאלו עשאה'. והוא מאמרו אם בחקתי תלכו, לשון עתיד - פירוש: תחשבו ללכת וגו', תשמרו - גם כן תחשבו לעשות שמירה, ועשיתם אותם – פירוש: מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם".

[95] דברים ז, יב

[96] ויקרא יח, ד

[97] זוהר ג, פג, ב

[98] איכה א, טז

[99] שבת ע, א

[100] שמות לה, ב: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה...

[101] יעוין זוהר א, רכח, א. שם, ב, רלו, ב.

[102] במדבר יג, יז

[103] סוכה נב, א

[104] היינו, פרנסה. ויעו' לקוטי הלכות, הלכות מילה הלכה ד: "...שנדמה לו כאילו הזמן של ימי חייו ארוכים וקבועים, כאילו יתמהמה בזה העולם תמיד, חס ושלום. וחושב מחשבות בכל עת לעשות לו מעמד ופרנסה ועשירות, ולבנות לו בתים ובנינים וכלים וכו', וטרוד בזה תמיד...". וכיוצא בזה יעו' באמרי פנחס, שער ט, מעשיות וסיפורים, אות קכ: ...הרבי ר' פנחס מקוריץ היה לו מעמד בכמה וכמה עיירות, והוא בעצמו היה רושם בכל שנה ושנה כמה יתן כל אחד ואחד".

[105] דברים טז, כב

[106] יעוין פסחים סח, ב

[107] ויקרא כא, ט

[108] זוהר חדש רות, מהד' מרגליות פח, ג

[109] יעוין סנהדרין עא, א (וכן הוא בשו"ע יורה דעה סי' רעו, סע' ט) כי מן הכתוב הזה נלמדים אנו לענין מחיקת שם ה', והוא איסור דאורייתא, ואולם מדרבנן אסור למחוק גם דברי קדושה שאין בהם אזכור שם ה'. יעוין רמב"ם הלכות יסודי התורה ו, ח: "כתבי הקֹדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד. והמאבדן ביד - מכין אותו מכת מרדות". ולכך נתכוון רבינו, שאין בו איסור תורה, ואולם אסור הדבר מדרבנן.

[110] תהלים פט, ג

[111] בראשית לה, יח

[112] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל, פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ בפירוש הדברים.

[113] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.

[114] תהלים לג, יד

[115] שיר השירים רבה פ"א

[116] במדבר ח, יב

[117] מנחות קי, א: "מאי דכתיב (ויקרא ו, יח - ז, א) זאת תורת החטאת... וזאת תורת האשם - כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם". וברש"י שם: "בתורת חטאת - כגון סדר קדשים, דמיירי בהלכות עבודה".

[118] שמות כה, ג

[119] שמות כה, ב

[120] שמות לד, כח: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה...

[121] שמות כד, יא: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

[122] ברכות סד, א

[123] שמות יח, יב

[124] בראשית כז, מא

[125] במדבר טו, כד

[126] שבת כב, ב

[127] דברים כה, יט

[128] ירמיה י, י

[129] שם נו, ב

[130] אבות פ"ד מ"א

[131] על פי תהלים קיח, יט: פתחו לי שערי צדק אבוא בם...

[132] על פי מלאכי ג, י: ...והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

[133] ברכות סד, א

[134] שמות יח, יב

[135] במדבר יא, יב-יג

[136] חולין כז, ב

[137] המגיד ממזריץ' [כמובא בפירושי אגדות: "...כמו ששמעתי ממורי הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער מ"מ דק"ק מעזריטש פירוש הפסוק (בראשית ז, א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה".

[138] תהלים קיט, ט

[139] יבמות סא, א

[140] יחזקאל לד, לא: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם...

[141] קהלת ד, יג: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל... (ממלך – יצר הרע, שהוא שליט על כל האיברים. זקן - שמשעה שנולד הוולד הוא נתון בו... וכסיל - שמתעהו בדרך רעה, כך נדרש במדרש. רש"י).

[142] יעוין ברכות סא, א: "יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב".

[143] על פי דברים יט, ט: ...וללכת בדרכיו כל הימים...

[144] על פי בראשית לט, יא: ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו...

[145] על פי במדבר כב, כב: ...ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...

[146] שבועות כב, ב: "אריא הוא דרביע עליה" ("דרבוץ עליה אריא, אזהרת המקום". רש"י). וכן בעירובין עח, ב.

[147] על פי תהלים קג, יא: כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. ועל פי ישעיה נה, ט: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם.

[148] קהלת ג, כא

[149] על פי מלכים א, ח, כז (דברי הימים ב, ו, יח): ...הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי.

[150] המגיד ממזריץ' [כמובא בפירושי אגדות: "...כמו ששמעתי ממורי הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער מ"מ דק"ק מעזריטש פירוש הפסוק (בראשית ז, א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה".

[151] תהלים קיט, ט

[152] שו"ע או"ח סי' קנח, ד: "שבעה משקין, שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים)..."

[153] דברים יא, יד-טו

[154] ויקרא כו, ג

[155] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ט ה"א

[156] דברים יא, יד-טו

[157] ויקרא כו, ג

[158] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ט ה"א

[159] על פי דברים יג, טו: ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר...

[160] משלי ג, ו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ובברכות סג, א: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך".

[161] יעוין תולדות יעקב יוסף, פרשת וארא, אות ב: "...שיתן הדעת בכל דרכך דעהו - שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי [=הבעש"ט] דברים פרטיים בזה, איך יתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו, ולחבר האהל להיות אחד". וכן, שם, פרשת תרומה. ושם פרשת אמור, אות ו: וזהו בכל דרכך דעהו שהיא "פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה" - שבכל דבר ודבר שעושה אפילו גשמי יראה לייחד ד' אותיות הוי"ה. כי כל אכילה ושתיה ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות ושאר משא ומתן, הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו".

[162] על פי ויקרא טז, י: והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו..."

[163] יעוין צדקת הצדיק אות נט: "תורה נקרא לשון מורה דרך, שהוא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים, שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא "עוסק בתורה", רק כמו שאמרו חז"ל (מדרש איכה פתיחתא א') המאור שבה מחזיר למוטב". וכן ברסיסי לילה אות מג: "זהו העיקר של התורה - שהיא מורה דרך, דזהו שם תורה. והיינו, שיקבלו ממנה. וזהו העיקר אצל ישראל לקבל אור התורה, ואין מסתפקים בתורה עצמה".

[164] ירמיה י, י

[165] שם נו, ב

[166] קדושין מ, א

[167] ויקרא כו, ג

[168] בראשית לז, יא

[169] יעוין פירוש אור החיים בפירושו הי"ז לפסוק זה:  "עוד נתכוין לומר מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו כאלו עשאה'. והוא מאמרו אם בחקתי תלכו, לשון עתיד - פירוש: תחשבו ללכת וגו', תשמרו - גם כן תחשבו לעשות שמירה, ועשיתם אותם – פירוש: מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם".

[170] על פי תהלים קמח, יד: וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.

[171] שמואל א ט, ט

[172] בראשית כח, יב

[173] ישעיה לח, טז

[174] שבת פח, ב. בבא מציעא נח, ב

[175] סנהדרין סג, ב. תוס' ד"ה אסור.

[176] שמות כג, כ

[177] שמות יט, ט

[178] ברכות סא, א

[179] שופטים יג, יא

[180] זוהר ג, פב, ב

[181] הלכות תמורה פ"ד הי"ג

[182] משלי כב, כ

[183] יבמות צ, ב

[184] הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג

[185] מלכים א, פרק יח

[186] קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה והוא עומד עליהם

[187] אבות פרק ד, משנה ב

[188] נדה עג, א

[189] ברכות ל, ב

[190] ישעיה מט, ג

[191] בראשית נ, יט

[192] רש"י שמות כ, ב: "מבית עבדים - מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים? תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים. אמור מעתה: עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים".

[193] בבא מציעא קז, ב

[194] מתוך "לכה דודי", בסדר קבלת שבת.

[195] ויקרא כא, ט

[196] תהלים קכא, ה

[197] יעוינו המקורות הרבים שהביא ר"ש אשכנזי, אלפא ביתא דשמואל זעירא.

[198] מגילה כה, א

[199] דברים כב, ו

[200] תוס' ד"ה מפני שעושה, מגילה כה, א: "קשה להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושתא שאנו אומרים ביום שני של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, דמשמע שרוצה לומר שהקדוש ברוך הוא חס על אותו ואת בנו, והוא אינו אלא גזירה".

[201] זוהר א, קפד, א

[202] על פי איכה ג, כב: חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ובפירוש רש"י שם: "כי לא תמנו - כמו כי לא תמו". ובתפילת הודאה בסדר עמידה "הטוב כי לא כלו רחמים, והמרחם כי לא תמו חסדיך"

[203] סדר סליחות. ויסודו בתהלים מ, יב: אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמתך תמיד יצרוני.

[204] ברא"ר פי"ד, יא. ובנוסח שונה בדב"ר פ"ב, לז: "על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה, חייב לקלס את יוצרו".

[205] תהלים קנ, ו

[206] מועד קטן טז, ב

[207] תפילת "ונתנה תוקף קדושת היום" בסדר תפילות ימים נוראים.

[208] דברים כב, ו

[209] שם שם

[210] זוהר ג, קכו, א: "בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר (משלי א כב) עד מתי פתאים תאהבו פתי וגו', (ירמיה ג יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ולית מאן דירכין אודניה, אורייתא קא מכרזא קמייהו, ולית מאן דישגח".

[211] מגילה ג, א

[212] כן הובא בשם הבעש"ט במקומות רבים בספרי ר' יעקב יוסף מפולנאה. יעוין תולדות יעקב יוסף, פרשת צו, פג, ב: "בענין הכרוז היוצא מלמעלה שובו בנים שובבים וכיוצא, דקשה: ממה נפשך, אם הוא לתועלת - למה לא נשמע וכו'? הכרוז הוא ענין המחשבה... ולכך אין לך רשע שאינו מהרהר בתשובה מצד שמיעת הכרוז במחשבה... ולפעמים הכרוז בפי הקטנים והשוטים מיום שחרב בית המקדש". ושם, פרשת קדושים, קח, ב. שם, פרשת אמור קטו, ב. פרשת  בהר, קכד, ב. פרשת בהעלותך, קנ, א. פרשת ראה, קפב, ב. צפנת פענח, כה, א, ועוד. והובא בדגל מחנה אפרים בשם הבעש"ט זקנו, פרשת שלח, ד"ה דבר. שם, פרשת ראה, ד"ה שמור ושמעת ועוד.

[213] ברא"ר פמ"ב

[214] דברים כח, א

[215] במדבר כז, ה

[216] ישעיה מט, ג

[217] עבודה זרה ג, א

[218] ויק"ר פל"ו, ד

[219] קהלת ז, כ

[220] ברא"ר פכ"ז, א: "גדול כחן של נביאים, שמדמין צורה ליוצרה".

[221] משלי י, א

[222] על פי תהלים קיא, ג: הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

[223] על פי תהלים לא, כ: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ויעוין סוטה לא, א: "הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא. חד אמר ליה: אקריון בחלמאי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וחד אמר ליה: אקריון בחלמאי וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך (תהלים ה, יב). אמר להו: תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון, מר מאהבה ומר מיראה".

[224] שמות כ, ב

[225] שם שם, ג

[226] תהלים קיא, י

[227] על פי ישעיה ז, טו: חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב.

[228] על פי אסתר ד, ב: ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

[229] על פי תהלים נא, יב: לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.

[230] בבא בתרא י, א

[231] ראש השנה כה, א, וברש"י שם.

[232] שמואל א, ב, ב

[233] שמות יג, ב

[234] שמות ד, כב

[235] משלי יז, יד

[236] תהלים סח, יט

[237] תהלים קלה, ד: כי יעקב בחר לו ישראל לסגולתו.

[238] ויק"ר פל"ו, ד

[239] בראשית א, א

[240] דברים לב, ט: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.

[241] פדר"א פ"ג

[242] שמות יט, ה

[243] תהלים קלה, ד: כי יעקב בחר לו ישראל לסגולתו.

[244] שמות שם שם.

[245] דברים כו, יח

[246] במדבר יב, ג

[247] פירוש רמב"ן לתורה, ויקרא יא, ח

[248] שמות כ, כז

[249] תנחומא מקץ, ב

[250] יואל ג, א

[251] סנהדרין צ, ב

[252] דברים לא, יז

[253] אבות פ"א מ"ז

[254] בראשית ג, יח

[255] דברים כב, י

[256] שם שם, ט

[257] דברים יא, טו

[258] משלי יב, י

[259] יואל ב, כו

[260] אבות פ"ו מי"א

[261] חולין קט, ב

[262] חולין כז, ב

[263]

[264] ישעיה מט, ג

[265] תיקוני זוהר, י"ד, דף ל, א.

[266] בראשית א, א

[267] שמות כג, יט. וכן שם לד, כו.

[268] חולין קג, ב, תוס' ד"ה כל הבשר.

[269] תוספתא חולין פ"ח, ה"א.

[270] קדושין לז, א

[271] תענית ט, א. ויעוין שבת קיט, א: "בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין. שנאמר עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת".

[272] ומקור לחידושו זה של רבינו כי ברכת העושר בעקבות המעשר היא פי עשר: יעוין מהר"ל, חידושי אגדות א, עמ' סא: "...וזה תבין... כי עד מספר תשע הם חלקים, עד העשירי שאינו עוד חלק... כי החלק הוא חסר, אבל העשירי אינו חלק עוד, וראוי הוא אל הש"י ביותר מה שאינו חלק. ולפיכך אמר הכתוב 'עשר בשביל שתתעשר' - כי כאשר יפריש העשירי הזה [נבדל מן התשעה] יש בממונו המדריגה הבלתי חסירה ולכך באה הברכה".

[273] על הכתוב ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד, כ). ובהערה כא שם: "ראה אור ישראל להרב הקדוש המגיד מקאזניץ על תיקוני זוהר (לז, א)...ה' תתאה הוא מעשר. מכל – גימטריא: חמשים, עשור דיליה – ה'. כן שמעתי ממורי ורבי". ויש מקום דיון אם הכוונה למגיד ממזריץ', או לרבינו.

[274] שמות לד, כח: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה...

[275] שמות כד, יא: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

[276] ברכות סד, א

[277] שמות יח, יב

[278] תהלים פט, ג

[279] בראשית לה, יח

[280] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה האור החיים: "דידוע דימין הוא חסד". ושם, מגילת איכה, ד"ה היו צריה: "כי הוא צד ימין המרכבה, מורה על החסד", ועוד.

[281] זוהר ב, פב, ב: "שית מאת ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש, למהוי שלים במאריה. בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי".

[282] איוב יב, י

[283] תהלים קד, טו

[284] זוהר ח"ב קמז, א

[285] במדבר ח, יט

[286] פירוש רש"י שם.

[287] פסחים פז, ב

[288] יבמות כד, ב: "אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה".

[289] שבת לא, א

[290] במדבר יח, ז

[291] יבמות מח, ב

[292] יעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה אלה תולדות. שם שם, ד"ה או יאמר אלה. שם, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק בית אל. שם, פרשת שמות, ד"ה ותתצב, ועוד.

[293] מלכים ב, ד, ו

[294] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה והיתה לה'.

[295] שמות לד, כא

[296] זוהר ג, קכו, א: "בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר (משלי א כב) עד מתי פתאים תאהבו פתי וגו', (ירמיה ג יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ולית מאן דירכין אודניה, אורייתא קא מכרזא קמייהו, ולית מאן דישגח".

[297] מגילה ג, א

[298] כן הובא בשם הבעש"ט במקומות רבים בספרי ר' יעקב יוסף מפולנאה. יעוין תולדות יעקב יוסף, פרשת צו, פג, ב: "בענין הכרוז היוצא מלמעלה שובו בנים שובבים וכיוצא, דקשה: ממה נפשך, אם הוא לתועלת - למה לא נשמע וכו'? הכרוז הוא ענין המחשבה... ולכך אין לך רשע שאינו מהרהר בתשובה מצד שמיעת הכרוז במחשבה... ולפעמים הכרוז בפי הקטנים והשוטים מיום שחרב בית המקדש". ושם, פרשת קדושים, קח, ב. שם, פרשת אמור קטו, ב. פרשת  בהר, קכד, ב. פרשת בהעלותך, קנ, א. פרשת ראה, קפב, ב. צפנת פענח, כה, א, ועוד. והובא בדגל מחנה אפרים בשם הבעש"ט זקנו, פרשת שלח, ד"ה דבר. שם, פרשת ראה, ד"ה שמור ושמעת ועוד.

[299] ברא"ר פמ"ב

[300] דברים כח, א

[301] דברים ח, א

[302] בראשית לז, יא

[303] רש"י בראשית שם: "שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, וכן (איוב יד, טז) לא תשמור על חטאתי - לא תמתין".

[304] ברכות ו, א. קידושין מ, א

[305] על פי ברכות סא, ב: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו".

[306] דברי הימים א כב, יד

[307] יעוין קדושת לוי, פרשת בלק, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב: "הכלל: החילוק בין מלוכה לממשלה. כי מלוכה - הוא מרצון הממליכין, וממשלה - הוא בחזקת המושל על העם". (ויעוין כתבי קודש, ר' משה מידנר, אות תתצ, עמ' קסב, שאמר כן בשם הקאברינר).

[308]

[309] יעוין מדרש משלי, כב: "שבעה שמות נקרא: עני, אביון... עני - כמשמעו. אביון - שהוא מתאוה לכל דבר, רואה ואינו אוכל ואינו שותה".

[310] תהלים פו, א: ...הטה ה' אזנך אלי ענני כי עני ואביון אנכי.

[311] ראש השנה ג, א

[312] יעוין רש"י בפירוש הפסוק הקודם: "לא תאמץ - יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ [את לבבך]. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ [את ידך]".

[313] במדבר כד, ה

[314] תהלים קכא, ה

[315] ויק"ר פל"ד, ח. רו"ר פ"ה, ט. ילק"ש תורה תרסה. שם נ"ך, תרד.

[316] יומא עה, א: "רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו [=קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים] לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן".

[316] ויק"ר פל"ד, ח. רו"ר פ"ה, ט. ילק"ש תורה תרסה. שם נ"ך, תרד.

[317] שבת קד, א: ...אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו... ג' ד' - גמול דלים. מאי טעמא פשוטה כרעיה דג' לגבי ד'? שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דד' לגבי ג'? דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דד' מג'?  דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף מיניה".

[318] במדבר יא, ז

[319] בבא קמא יז, א: אשריכם זורעי (ישעיה לב, כ), ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה.

[320] הושע י, יב

[321] תהלים צא, טו

[322] בבא בתרא י, א

[323] וכן הוא בקדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה או יבואר וירא: "צריך האדם לדבק מחשבתו ותפלתו להקדוש ברוך הוא. וגם תפלה - לשון התחברות, מלשון נפתולי אלהים [נפתלתי] (בראשית ל, ח). ואז הקדוש ברוך הוא כביכול מחבר את עצמו להם, כדי לרחם עליהם". ובפירוש שיר השירים ד"ה או יבואר שיר: "שתפילה הוא לשון דביקות, כידוע". ובליקוטים, ד"ה ה' נחני: "זה שאמרו רז"ל 'כל המתפלל' – שמדבק בהקדוש ברוך הוא. כי התפלה הוא התחברות, מלשון נפתולי אלהים", ועוד.

[324] בראשית מט, יט

[325] על פי בראשית כד, לא: ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ...

[326] משלי ג, ח: רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך.

[327] דניאל ד, כד: ...וחטאך בצדקה פרוק ועויתך במחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך.

[328] ישעיה א, כז: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

[329] ברכת "רחם" בסדר ברכת המזון.

[330] על פי מלכים ב, ז, ב: ...ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים, היהיה הדבר הזה...

[331] משלי טו, כז

[332] יחזקאל כ, לח

[333] איכה א, ח

[334] על פי דברים א, יא: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם.

[335] ישעיה לב, יז

[336] בבא בתרא י, א

[337] על פי דברים ו, כה

[338] ושם בתחילת הדברים: "ויהיה שמח מאוד במצוה הזאת. ולא יצוה לבני ביתו שיתנם לעניים, רק הוא ימסור בעין יפה ובטוב לבב להשליח אשר הוא משלח מתנות לאביונים. ומה טוב שישלח מתנות לאביונים על ידי בניו ובנותיו הקטנים, כדי לחנכן במצות. וזכור אני כשהייתי קטן, היה אבי עליו השלום משלח על ידי לאיזה עניים. ולא שלח על ידי משרת, כדי לחנך אותי במצוה. והכל בשמחה ובטוב לבב ובצינעא, שלא יבוש העני".

[339] שבת קנא, ב

[340] איכ"ר פ"א, לג. זוהר ב, לב, ב.

[341] בספר קדושת לוי הובאו דברים אלה שמונה פעמים: בשני מקומות בשם המדרש, בשלשה מקומות בשם הבעש"ט, בשלשה מקומות אחרים בשם הבעש"ט והמדרש. ומסורת הדברים לבעש"ט באה גם בדגל מחנה אפרים, ובספרי ר' משה אליקים בריעה, בנו של ר' ישראל מקוז'ניץ (ויחל משה, באר משה). אכן בספר קורא מראש הובאו הדברים בשם המגיד ממזריץ', ובספר אורח לצדיק לר' אליעזר ליפא מחמלניק הביא כן בשם אביו, ר' אלימלך מליז'נסק. ופירוט מקורות נרחב, יעוין בספר אלפא ביתא קדמיתא, לר' שמואל אשכנזי (בעריכת ר' שמואל אברהם תפילינסקי), עמ' 759-747.

[342] מדרש והזהיר, פרשת משפטים (ור"ש אשכנזי הפנה למדרש קדום יותר, מדרש השכם , המובא בספר מנורת המאור לר' ישראל אלנקוה, פרק הצדקה).

[343] תהלים קכא, ה

[344] פסחים ח, א

[345] תהלים קמה, יט

[346] על פי תהלים סג, ו: כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי.

[347] על פי משלי טז, טו: באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש.

[348] על פי הפיוט וכל מאמינים, חזרת הש"ץ מוסף של ימים נוראים: הטוב ומיטיב לרעים ולטובים.

[349] איוב מא, ג. ובויק"ר פכ"ו, ב: מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא - ...מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן...

[350] סוטה יד, א

[351] בראשית כז, מא

[352] שמות כ, ב

[353] יעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה אלה תולדות. שם שם, ד"ה או יאמר אלה. שם, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק בית אל. שם, פרשת שמות, ד"ה ותתצב, ועוד.

[354] מלכים ב, ד, ו

[355] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה והיתה לה'.

[356] שמות לד, כא

[357] תהלים קטז, טו

[358] קהלת ד, יג: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל... (ממלך – יצר הרע, שהוא שליט על כל האיברים. זקן - שמשעה שנולד הוולד הוא נתון בו... וכסיל - שמתעהו בדרך רעה, כך נדרש במדרש. רש"י).

[359] יעוין ברכות סא, א: "יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב".

[360] על פי דברים יט, ט: ...וללכת בדרכיו כל הימים...

[361] על פי בראשית לט, יא: ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו...

[362] על פי במדבר כב, כב: ...ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...

[363] שבועות כב, ב: "אריא הוא דרביע עליה" ("דרבוץ עליה אריא, אזהרת המקום". רש"י). וכן בעירובין עח, ב.

[364] על פי תהלים קג, יא: כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. ועל פי ישעיה נה, ט: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם.

[365] קהלת ג, כא

[366] על פי מלכים א, ח, כז (דברי הימים ב, ו, יח): ...הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי.

[367] דברים יב, כג

[368] המגיד ממזריץ' [כמובא בפירושי אגדות: "...כמו ששמעתי ממורי הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער מ"מ דק"ק מעזריטש פירוש הפסוק (בראשית ז, א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה".

[369] תהלים קיט, ט

[370] דברים יב, כד

[371] שו"ע או"ח סי' קנח, ד: "שבעה משקין, שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים)..."

[372] דברים שם , כה

[373] דברים יא, יד-טו

[374] ויקרא כו, ג

[375] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ט ה"א

[376] ראש השנה י, ב

[377] שמות יג, ד

[378] שמות יב, כז

[379] זוהר ב, פב, ב: "שית מאת ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש, למהוי שלים במאריה. בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי".

[380] איוב יב, י

[381] דברים יח, יג

[382] סדר הגדה של פסח.

[383] על פי ישעיה סו, יד: וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה יד ה' את עבדיו...

[384] על פי תהלים קיח, יא: סבוני גם סבבוני...

[385] על פי סדר קידוש ליל יום טוב: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון.

[386] זוהר חדש יתרו לא, א

[387] אבות פ"ג מי"ד: "...חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם". וכן בבבא בתרא י, א: "אנן קרוין בנים, דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם". ובשבת, לא, א: "ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל".

[388] שמות ד, כב

[389] תהלים קכג, ב

[390] יעו' בבא בתרא י, א: "אתם קרוים בנים וקרוין עבדים. בזמן שאתם עושין רצונו של מקום, אתם קרוין בנים. ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום, אתם קרוין עבדים".

[391] שמואל ב כג, א: ...נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל.

[392] יעוין פסיקתא דרב כהנא פ"א, ג: "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי...". ובשמו"ר פנ"ב ה. במב"ר פי"ב, ח: "...כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת..., לא זז מחבבן עד שקראן אחותי... לא זז מחבבן עד שקראן אמי"

[393] תנא דבי אליהו פי"ז

[394] דברים טז, י: ועשית חג שבועות לה' אלהיך...

[395] ויקרא כג, לד: ...בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'.

[396] שמות כג, טו: את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות... ועוד מקראות רבים.

[397] ויקרא שם, ה-ו

[398] על פי "מה נשתנה" הנאמר בהגדה של פסח.

[399] כן הוא לשון חכמים במשנה, גמרא ומדרשים. אכן בלשון תורה לעולם אין החג נקרא פסח, ואולם בלשון חכמים יש ובא שמו כחג המצות, יעוי' ראש השנה ו, ב: "דאקדשה בתר חג המצות" וכתב הריטב"א שם: "ומיהו תמיה מילתא, אמאי נקט תלמודא האי לישנא? ואפשר היה לומר: דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות".

[400] על פי שמות יד, יב: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים...

[401] ברכות ו, א: "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם - שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

[402] שמואל ב, ז, כג: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו.

[403] דברים ו, ד

[404] שמות יב, כז

[405] יעוין בפירוש אבן עזרא שם: ...והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה פסח".

[406] תרגום אונקלוס שם: "ותימרון דבח חיס הוא קדם ה' די חס על בתי בני ישראל במצרים..."

[407] שמות שם, לט

[408] ירמיה ב, ב

[409] פירוש רש"י שם: "...ומה הוא חסד נעוריך [לכתך אחרי במדבר] - לכתך אחר שְׁלוּחַי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך, כי האמנתם בי"

[410] ואופן אחר של הסבר יעוין מאור ושמש רמזי פסח, ד"ה והנה: "...ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות - מפני שעיקר הגאולה היה על ידי השפעת המוחין עילאין אל הפה. וזהו פסח – נוטריקון: פה סח".

[411] תענית כ, ב (וכן במגילה כח, א): "שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: ...ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

[412] יומא פו, א: "רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין". סוכה כח, א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

[413] תנא דבי אליהו רבה פ"ב: "אמרו חכמים: כל זמן שבני אדם מבטלין מן התורה, מבקש הקב"ה להחריב את העולם". ובתנא דבי אליהו זוטא פט"ז: "על שדה איש עצל עברתי (משלי כד, ל) - זהו שיושב בטל ואינו שונה".

[414] על פי תהלים קמה, כא: תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד.

[415] ברכות ו, א

[416] דברי הימים א יז, כא

[417] דברים כו, יז-יח

[418] ברכות שם: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? אמר ליה: כי מי גוי גדול. ומי גוי גדול. אשריך ישראל. או הנסה אלהים. ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי? אלא כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול דדמיין להדדי - בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל - בחד ביתא, או הנסה אלהים - בחד ביתא, ולתתך עליון - בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה.

[419] דברים ד, ז-ח: כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום.

[420] דברים לג, כט: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך.

[421] תהלים קיח, כ

[422] יומא פו, א

[423] במדבר כג, כא

[424] ישעיה ס, כא

[425] תהלים פט, ג

[426] בראשית לה, יח

[427] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה האור החיים: "דידוע דימין הוא חסד". ושם, מגילת איכה, ד"ה היו צריה: "כי הוא צד ימין המרכבה, מורה על החסד", ועוד.

[428] במדבר כט, לה

[429] יעוין פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א. שער ספירת העומר פ"א.

[430] שמות ג, יב

[431] משנה שביעית פ"א מ"א. חלה פ"ד מ"י ועוד.

[432] אבות פ"ד מ"א

[433] פסחים פז, ב

[434] יבמות כד, ב: "אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה".

[435] שבת לא, א

[436] במדבר יח, ז

[437] יבמות מח, ב

[438] שמות כ, ב

[439] יעוין קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה אלה תולדות. שם שם, ד"ה או יאמר אלה. שם, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק בית אל. שם, פרשת שמות, ד"ה ותתצב, ועוד.

[440] מלכים ב, ד, ו

[441] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה והיתה לה'.

[442] שמות לד, כא

[443] בראשית כט, ג

[444] יעוין פסיקתא דרב כהנא פ"א, ג: "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי...". ובשמו"ר פנ"ב ה. במב"ר פי"ב, ח: "...כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת..., לא זז מחבבן עד שקראן אחותי... לא זז מחבבן עד שקראן אמי"

[445] תנא דבי אליהו פי"ז

[446] דברים טז, י: ועשית חג שבועות לה' אלהיך...

[447] ויקרא כג, לד: ...בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'.

[448] שמות כג, טו: את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות... ועוד מקראות רבים.

[449] ויקרא שם, ה-ו

[450] על פי "מה נשתנה" הנאמר בהגדה של פסח.

[451] כן הוא לשון חכמים במשנה, גמרא ומדרשים. אכן בלשון תורה לעולם אין החג נקרא פסח, ואולם בלשון חכמים יש ובא שמו כחג המצות, יעוי' ראש השנה ו, ב: "דאקדשה בתר חג המצות" וכתב הריטב"א שם: "ומיהו תמיה מילתא, אמאי נקט תלמודא האי לישנא? ואפשר היה לומר: דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות".

[452] על פי שמות יד, יב: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים...

[453] ברכות ו, א: "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם - שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

[454] שמואל ב, ז, כג: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו.

[455] דברים ו, ד

[456] שמות יב, כז

[457] יעוין בפירוש אבן עזרא שם: ...והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה פסח".

[458] תרגום אונקלוס שם: "ותימרון דבח חיס הוא קדם ה' די חס על בתי בני ישראל במצרים..."

[459] שמות שם, לט

[460] ירמיה ב, ב

[461] פירוש רש"י שם: "...ומה הוא חסד נעוריך [לכתך אחרי במדבר] - לכתך אחר שְׁלוּחַי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך, כי האמנתם בי"

[462] ואופן אחר של הסבר יעוין מאור ושמש רמזי פסח, ד"ה והנה: "...ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות - מפני שעיקר הגאולה היה על ידי השפעת המוחין עילאין אל הפה. וזהו פסח – נוטריקון: פה סח".

[463] במדבר ט, א

[464] במדבר לג, ג

[465] יהושע ד, ב-ו

[466] שם ה, י

[467] שם שם, יא

[468] יעוין בפירוש רד"ק שם: "ממחרת הפסח - הוא ליל חמשה עשר בניסן ויומו. כי הפסח קרב בארבעה עשר, ומחרתו הוא יום חמשה עשר. וכן בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל".

[469] פסחים כח, ב

[470] יעוין שיר השירים ז, ו

[471] ברכות ו, א

[472] דברי הימים א יז, כא

[473] דברים ו, ד

[474] שמות יב, כז

[475] שם יב, לט

[476] ירמיה ב, ב

[477] שמות יב, כז

[478] שיר השירים ו, ג